ערב שבת פרשת תולדות תשפז

בשיעור לערב שבת פרשת תולדות נעמיק במה שנראה כחלק ה״משעמם״ של הפרשה: הרעב בארץ, הירידה לגרר וחפירת הבארות. אף שהאקשן המוכר הוא יעקב ועשו, מכירת הבכורה והברכות, רוב עליות השבוע — מיום ראשון עד יום חמישי — עוסקות דווקא ביצחק בגרר. הרב שואל היכן מתעצבות דמויותיהם של יעקב ועשו בשנות נעוריהם ובגרותם, ומצביע על התקופה הארוכה שאחרי מות אברהם, שבה הם גדלים אצל אביהם במציאות של רדיפה, גירוש וחפירת בארות.

בניגוד לאברהם וליעקב, שנלחמים ונודדים, יצחק הוא ״העולה התמימה״ שנצטווה ״אל תרד מצרימה״. הציווי ״שכון בארץ אשר אומר אליך, גור בארץ הזאת״ נדרש בכפל משמעות: כלפי חוץ הוא גר בארץ שנראית עדיין ״לא להם״ — כפי שמניין ארבע מאות השנה בברית בין הבתרים מתחיל בלידת יצחק — ובמהותו הוא משכין שכינה בכל מקום שהוא נמצא בו. שלא כאברהם, שגר בארץ פלישתים, על יצחק נאמר ״וישב יצחק בגרר״: הוא יושב וקובע את מקומו, וגרר אינה שולטת עליו.

מכאן מתבארת גבורתו המיוחדת של יצחק, שנראית כתבוסה. הוא מגורש, הבארות נסתמות, והוא עובר מבאר לבאר בלי להשיב מלחמה; ובתוך הבצורת הוא זורע בארץ ומוצא מאה שערים, ומגלה את עניין המעשרות שבהם מתקדש היבול כולו. הפלישתים ״מקנאים אותו״, לא רק מקנאים בו: עצם הווייתו, היכולת לגור בארץ ולשכון בארץ אשר אומר אליו ה׳, מוציאה אותם מדעתם. אחרי מות אברהם אין החסד מלמעלה מרים כמקודם, ויצחק חופר מלמטה גם את מה שסתמו. לבסוף מגיעים אליו אבימלך, אחוזת מרעהו ופיכול שר צבאו — והוא משלח אותם מעמו בשלום.

בסיום נעמיק בבארות, שעל פי הרמב״ן הן כנגד שלושת בתי המקדש: עשק, שטנה ורחובות. באר אינה מעיין הנמצא מן המוכן, אלא חפירה מלמטה שהקדוש ברוך הוא ממלא במים חיים מלמעלה — וכך בונים מקדש. מתוך כך מובנים דברי אבימלך ״ראו ראינו כי היה ה׳ עמך״, והאמירה ״אתה ברוך ה׳״: לא ״בוא ברוך ה׳״ כדברי לבן לאליעזר, אלא אתה עצמך ענף של הקדוש ברוך הוא. הרב מציב זה לצד זה שני אופנים לגדול בצל יצחק: להיות יעקב, היודע שגם גירוש יכול להיות עמדת ניצחון וגילוי של באר מים חיים, או להיות עשו, האומר ״אותי לא יגרשו״ מתוך חוסר אמון בכוח לשכון בארץ בלי ציד.