מאלפיים שנות תוהו לאלפיים שנות תורה

השיעור בירושלים, פרשת לך לך תשעו. האזנה /קריאה

כאן מתחיל מתן תורה

פרשת לך לך פותחת את מהלך חייו של אברהם, אבי האומה המופלא. ה’חזקוני’ בתחילת הפרשה כותב משפט קצר אחד שיכול להיראות תמוה למי שלא רואים את מכלול הדברים, אך הוא הפתיחה החשובה לפרשה כולה ולעיוננו זה:

כאן מתחיל מתן תורה[1]

החזקוני מתכוון בפירושו לדברי חז”ל המפורסמים במסכת עבודה זרה[2]:

ששת אלפים שנה הוי העולם. שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח בעוונותינו שרבו יצאו מהן מה שיצאו מהן. שני אלפים תורה מאימת? .. מ’ואת הנפש אשר עשו בחרן’

המושג ‘תוהו’ אין פירושו ‘תוהו ובוהו’, בלאגן. אלפיים שנה העולם מייצר לתוהו, עושה לתוהו, הכל לשווא. ‘פול גז בניוטרל’. לאחריהן מגיעות אלפיים שנות תורה, אלפיים שנות יציקת משמעות לעולם, אך הן לא מתחילות כפי שהיינו מצפים במתן תורה, אלא ב’נפש’ אשר עושים אברהם ושרה בחרן. אברהם נולד בשנת 1948 לבריאת העולם. זאת אומרת שבשנת 2000 הוא בן חמישים ושתיים. היסוד הראשון הזה, והוא פלאי, מבקש לחדד שהתורה בעולם לא מתחילה כשה’ יורד על הר סיני ונותן אותה, אלא דווקא כשאברהם העברי –

התחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלו-ה אחד לכל העולם… וכיון שהיו העם מתקבצים אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד כפי דעתו… ושתל בליבם העיקר הגדול הזה…[3]

בכל התנ”ך כולו, היחיד שקרוי בתואר מחנך ושתלמידיו נקראים חניכיו הוא אברהם אבינו[4]. זהו, אין עוד אדם אחד עד ספר דברי הימים שייקרא בתואר זה. אגב, היום זה מאד מקובל, כמעט כולנו מדריכים של חניכים אבל פעם כנראה לא הגיעו למדרגות שלנו…

ובכן, כאן ודווקא כאן מתחיל מתן תורה.

צדיק מייסד עולם

מתוך המושג הזה, ששופך אור על המפגשים הראשונים שלנו עם אברהם ושרה אני מבקש לשאול כמה שאלות יסודיות, כבר בשלב המעבר משנות התוהו אל התורה, מפרשות בראשית ונוח אל לך-לך.

אתם יודעים, רבים מאיתנו מרגישים בשבתות האלה את התחושה שהנה, גמרנו להתעסק עם כל העולם, עכשיו הגענו אל ה’נקודה היהודית’… או: פרשות בראשית ונוח אלו פרשות אוניברסליות, העסק הרציני באמת מתחיל מפרשתנו. יש יסוד נכון בתחושה הזו. בפרשת לך-לך אנחנו מתקדמים לשלב הבא ומתחילים לעסוק בו. הרי גם נח היה צדיק יסוד עולם ומתושלח, וחנוך שהתהלך את האלו’, ממש כמו אברהם שיצווה[5] להתהלך לפניו ולהיות תמים. במה, מהותית, מתבטא המעבר מתוהו לתורה? מה לא היה בעולם הקודם ונתחדש עם בואו של היהודי העברי הראשון, אברהם אבינו?

תרח אבי אברהם ואבי נחור

כך מתחילה הפרשה:

ויאמר ה’ אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה[6]

כבר בסוף פרשת נח, נתנה לנו התורה ‘פרומו’ על אברהם אבינו. לכאורה הסיפור כבר מתחיל שם, אבל זה לא לגמרי מדויק:

ויחי תרח שבעים שנה ויולד את אברם את נחור ואת הרן. וימת הרן… באור כשדים. ויקח אברם ונחור להם נשים, שם אשת אברם שרי ושם אשת נחור מלכה בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה. ותהי שרי עקרה אין לה ולד.[7]

המידע הקודם שיש לנו על אברהם הוא מאד מצומצם. פרטים טכניים בלבד. הוא מופיע כבכור לאחיו, אנחנו מקבלים מעט מידע על שרי אשתו, העקרה, אפילו הסיפור המפורסם[8] שכולנו מכירים על ‘אור כשדים’, על הרן שאמר שאם נמרוד מנצח הוא הולך אחריו ואם אברם מנצח הוא הולך אחריו, מופיע רק ברמז ובלי אזכור של אברהם כלל. אגב, את אור כשדים כן יזכיר הקב”ה בהמשך הפרשה, בברית בין הבתרים שעוד ניגע בה, אבל בהקדמה לחיי אברהם לא מורחב על כך דבר.

ללכת ארצה כנען

הפרט המעניין היחיד שמופיע על אברהם, והוא מחייב הבנה רבה, הוא דווקא המסע המשפחתי ל…ארץ כנען:

ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו (ולא את  נחור ומילכה), ויצאו איתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען, ויבואו עד חרן וישבו שם[9]

מסיבה מסויימת הם לא מגיעים לכנען, שזהו היעד הברור למסעם, אלא נעצרים בחרן. הם יושבים שם וכמו בכל הדורות בפרשות בראשית ונוח הפרשה מסתיימת כשמת תרח בחרן. אז לפני הכל – הניסיון הראשון של אברהם אבינו הוא בסך הכל להמשיך את המסע המשפחתי המתוכנן…

אגב, מי שיעשה פעם חשבון  – תרח ומשפחתו נמצאים שישים שנה[10] בחרן. די בתחילת התקופה הזו מקבל אברם את הציווי להמשיך לארץ כנען ולכן מדגיש כאן רש”י:

שלא יהא הדבר מפורסם לכל ויאמרו לא קיים אברהם את כבוד אביו, שהניחו זקן והלך לו…

ממילא, חשוב לדייק במילים – ‘לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך’. כשיוצא אברהם מחרן הוא אמנם יוצא  , אך לא מארצו ולא ממולדתו שהיא באור כשדים.

‘שאפילו קל שבקלים…ימהר ליסע’

הרמב”ן שואל שאלה נפלאה, פשוטה, שזועקת מקריאת הפסוקים. ה’ מצווה את אברהם ללכת אל ארץ כנען ומבטיח לו בצד זה שכר אדיר, בלתי נתפס: גוי גדול, זרע, ברכה, אגדלה שמך. הקב”ה בכבודו ובעצמו מבטיח לו עתיד ענק, מזהיר. מה בדיוק הניסיון הקשה? באים אל יהודי בן 75 ואל שרה בת 65, שהדבר שהם הכי רוצים בעולם זהו בן שימשיך אותם…. איך כותב האור החיים הקדוש –

שאפילו קל שבקלים כשיראה כל התועליות ימהר ליסע[11]

תאמרו – לא פשוט להאמין בקב”ה באותה תקופה שטופת אלילים. זה נכון, אבל אברהם אבינו כבר בן 75! ל’מחמירים’ ביותר, לשיטת הרמב”ם[12] , היה אברהם אבינו בן 40 כשהכיר את בוראו. לפחות 35 שנות אמונה עצומה וקריאה בשם ה’. אם נלך לפי השיטות שכבר בגיל 3 הכיר – אנחנו מדברים על יהודי שלמעלה מ – 70 שנה מאמין אמונה שלימה בקב”ה גם בלי שום הבטחות.

זוהי השאלה הראשונה, והיא חייבת להישאל – מהו הניסיון הגדול ב’לך-לך’?

זה ניסיון וזה שכרו??

אבל עכשיו  שאלה ‘לא יפה’, שאם הרמב”ן לא היה שואל אותה היא הייתה לא לגיטימית: כזה שכר על כזה ניסיון?? היכן הפרופורציות?? מילא תצליחו להסביר לי שזה אכן היה ניסיון לעזוב את המשפחה וכו’. אבל כזה שכר?? בנים, עם שלם, ‘והיה ברכה’ –

הברכות נתונות בידך. עד עכשיו היו בידי… ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ.[13]

עד כדי כך!

בעצם, וזו שאלה שמתעסקים בה כל הראשונים, אילו הקדמות יש לנו על אברהם בכלל? האם לא היה ראוי שהתורה, תפגיש אותנו ולו במעט עם דמותו הענקית, עם התורה שלו, עם האמונה שלו עוד לפני ציוויו של הקב”ה ‘לך-לך’? האם הסדר הנכון הוא לא ‘נח איש צדיק תמים היה בדורותיו’ ורק לאחר מכן – ‘ויאמר ה’ אל נוח’?? האם דרכה החינוכית של התורה היא לא שאת השכר אנו מקבלים בעקבות עבודת אלו-הים, צדקות מופלאה וכד’, ומדוע כאן אין לכל המידות הללו שיותר מכל אדם אחר ניחן בהן אברהם, שום זכר?! הנה לשון הרמב”ן בתחילת פרשתנו:

והנה זאת הפרשה לא בארה כל העניין, כי מה טעם שיאמר לו הקב”ה עזוב ארצך ואיטיבה עמך טובה שלא היתה כמוהו בעולם, מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלוקים או צדיק תמים… ומנהג הכתוב לאמר ‘התהלך לפני’ ותשמע בקולי ואיטיבה עמך כאשר בדוד ושלמה, וכענין התורה כולה – ‘אם בחוקותי תלכו’, ‘אם שמע תשמע בקול ה’ אלו’… [14]

אז בלי אות אחת עליו ועל מעלותיו, ישר אנחנו נפגשים עם השכר האדיר. הניסיון לא ברור, השכר קשה להבנה ואי ההיכרות לפני כן מותיר אותנו עם שאלות גדולות.

‘המכסה אני מאברהם?’

הקושיה מתעצמת כאשר קוראים בפשוטו של מקרא על חייו של אברהם עוד לפני ‘המפגש הראשון’ איתו. קודם כל, זה ברור ופשוט שהאמונה שלו לא התחילה בניסיון הזה. אפילו אונקלוס הפשטן, על המילים ‘ואת הנפש אשר עשו בחרן’ מסביר:

וית נפשא דשעבידו לאוריתא בחרן[15]

הנפש אשר עשו בחרן אלו לא העבדים והשפחות שלהם. שנים ארוכות שאברהם ושרה מקימים סמינרים ענקיים וקוראים בשם ה’. נו, אבל אולי זו הפעם הראשונה שיש התגלות, שישנו דיבור של הקב”ה אל אברהם?! ובכן, גם זה לא נכון…

בברית בין הבתרים הקב”ה מתגלה בשיא תפארתו אל אברהם:

ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה, חשכה גדולה נופלת עליו. ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם [16]

הוא מגלה לאברהם הכל, משתף אותו בתכניות לעוד מאות שנים קדימה. ההרגשה היא כמעט של ‘שותף לסוד’. מדובר כאן בנביא עצום. התגלות אלוקית פלאית. וברית בין הבתרים אכן הייתה עוד לפני הציווי האלוקי ‘לך-לך’! האמנם? הנה תרגיל חשיבה קצר: בן כמה היה אברהם בברית בין הבתרים? התשובה כתובה בפסוקים.

בספר שמות, לאחר יציאת מצרים אומרת התורה:

ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה[17]

חישוב פשוט וידוע הוא שבני ישראל לא ישבו במצרים אפילו חצי מהזמן הזה. הם נמצאים בשיעבוד מצרים מאתים ועשר שנה. הזכרנו את הנושא הזה יותר מפעם כשדיברנו על המושג ‘מצרים’ שאיננו מושג פיזי-גיאוגרפי, אלא מהותי-רוחני. בברית בין הבתרים אומר ה’ לאברהם שבני ישראל יהיו ארבע מאות שנה במצרים. רש”י מיד מסביר שארבע מאות השנים מתחילות מהולדת יצחק. בן כמה היה אברהם כשנולד יצחק? בן מאה. ומאיזו שנה מתחילה הספירה של 430 שנה? מאז שאברהם אבינו היה בן 70… כלומר, אברהם אבינו היה בן 70 בברית בין הבתרים, במילים אחרות: חמש שנים לפני ‘המפגש הראשון’ שלנו עם אברהם בניסיון ה’לך-לך’, מתגלה הקב”ה לאברהם כאחד מגדולי הנביאים… לפי זה, אגב, מובן מדוע כשמתגלה הקב”ה לאברהם בברית הוא אומר  לו:

אני ה’ אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה[18]

כי נכון לגיל 70, המקום היחיד ממנו הוציא ה’ את אברהם הוא אור כשדים, עדיין לא מחרן… כלומר, אברהם כבר התגלה כנביא, יחד עם שרה הם עושים מזה עשרות בשנים נפשות הקוראות בשם ה’ ושום מילה על כל זה??

הרי גם אצל אברהם, לפני שיגלה לו הקב”ה על הריסת סדום, ינתן הסבר:

כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך….ויאמר ה’ אל אברהם זעקת סדום ועמורה כי רבה…[19]

ואילו כאן, במפגש הראשון שלנו עם אברהם, שום דבר. כאילו זהו אדם אלמוני שנאמר לו ללכת אל הארץ אשר אראך.

קשה יותר מהעקידה?!

הרמב”ן מציע הסבר לשאלות ששאלנו:

מפני שעשו אנשי אור כשדים עמו רעות רבות על אמונתו בהקב”ה, והוא ברח מהם ללכת ארצה כנען ונתעכב בחרן, אמר לו לעזוב גם אלו ולעשות כאשר חשב מתחילה שתהיה עבודתו לו וקריאת בני האדם לה’ בארץ הנבחרת… אבל התורה לא תרצה להאריך בדעות עובדי עבודה זרה ולפרש העניין שהיה בינו ובין הכשדים באמונה…[20]

כלומר, לפי הרמב”ן זהי שיטה מתודית של התורה – לא ‘לתת במה’ לרשעים. כמו שעל דור אנוש ועל העבודה הזרה שנעבדה בו לא מרחיבה התורה במילים.

הקושי בהסבר הזה, כפי שמפרשים רבים שואלים על הרמב”ן, הוא ברור: אם הבעיה היא ההרחבה בבני דורו של אברהם, שיכתבו בקיצור. צדיק. תמים. ויתהלך.

חז”ל אומרים[21] ששתי פעמים נתנסה אברהם אבינו במילים ‘לך-לך’: ב’לך-לך אל הארץ…. והיה ברכה’ וב’לך-לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה’. רבותינו מתלבטים איזה ניסיון קשה וחביב יותר (!), עד שעל פי אחת הגרסאות במדרש, אכן לא ידעו רבותינו להכריע בשאלה קשה זאת. והתמיהה הרי זועקת מאליה: לא רק שעוד לא הבנו, באמת, את הניסיון ב’לך-לך’ הראשון, אלא שעתה מבקשים להשוות אותו לקושי הניסיון של העקידה?! ולסיום, שאלה קטנה לגבי ביצוע הציווי. מיד אחרי הציווי נאמר:

וילך אברם כאשר דיבר אליו ה’ וילך איתו לוט, ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן[22]

ובפסוק מיד אחר כך, כאילו חוזרת התורה ומתארת שוב בדיוק את אותו ביצוע הציווי שנית:

ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו… ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען[23]

על כך שואל ה’אור החיים’ הקדוש:

כל הכתוב מיותר! שהרי אומר בסמוך בסדר הודעת ההליכה ‘ויקח אברם וכו’, ‘ויצאו ללכת וכו’[24]

אנחנו מבקשים ללמוד דברים פשוטים. ללמוד תורה. תורה מלשון הוראה, הוראה למעשה. זהו הסיפור שלך ושלי ונדמה לי שיש כאן יסוד פלאי לכל החיים.

יסוד הניסיון – להיות מצווה

אברהם, בראש ובראשונה, הוא העברי הראשון. במושגים שלנו – היהודי הראשון. נכון, הוא גם צדיק, תמים, הוא מתהלך לפני הקב”ה בצורה שאי אפשר לתאר, הוא ‘מרכבה לשכינה’, אפשר היה לספר עליו המון דברים. אבל מכל מעלותיו של אברהם, התורה מבקשת להפגיש אותנו עם דבר אחד בלבד בפעם הראשונה שאנו קוראים עליו – ‘ויאמר ה’ אל אברם לך-לך. וילך אברם כאשר דיבר אליו ה’‘. ה’ אומר. ואברהם הולך, בדיוק כאשר דיבר ה’.

זה הכל!

זו כל הפרשה, זו כל התורה כולה. אתם יודעים מה מתחדש עכשיו בעולם? מה, לא היו עד עכשיו מצוות? היו שבע מצוות בני נח. בודאי שגם שבע מצוות בני נח צריכות להיעשות כי הקב”ה ציווה. אבל אפיונן של שבע המצוות הללו, שהן נעשות על מנת שתהיה חברה תקינה ויהיה לעולמנו קיום – ‘לא תוהו בראה, לשבת יצרה’[25]. אסור לבני נח לרצוח והם חייבים להעמיד דיינים ומערכת חוקתית על מנת שהעולם יוכל להתקיים וכך הלאה. אבל מהות המצוות שיהודי מקיים היא שונה לחלוטין – לעשות רצון הבורא. מצד הבורא ולא מצד הנברא. למה? ככה. כי זהו רצון ה’ יתברך.

מה באמת יהפוך את העולם מתהו לתורה? איך העולם מפסיק להיות שווא אחד גדול ומתחיל לנוע? אילו היו מספרים לנו על אור כשדים, היינו יודעים שאברהם לוחם, שהוא ‘פייטר’. אפילו הייתי יודע שהוא מחנך שעושה נפשות, אבל התורה מבקשת לספר לי מה יכול להפוך את העולם. ויאמר ה’, וילך אברם.

רמ”ח איברים דמלכא

כולנו מכירים את ההקבלה שבין רמ”ח מצוות עשה לרמ”ח אבריו של אדם. בזוהר הקדוש[26] מופיעה דרגה עמוקה עוד יותר:

רמ”ח פיקודין (=מצוות עשה)… אינון רמ”ח איברים דמלכא.

האברים הם עושי רצונו של המוח. המוח נותן פקודה, האיברים מבצעים. אברם הוא אבר. ובגימטריא אברה”ם = רמ”ח.

באמת זה מה שקשה לאברהם, לעזוב את מולדתו? אולי לי. אבל לאברהם?? ממש לא. מה פירוש ‘לך-לך’? אחרי עשרות שנים של קריאה בשם ה’ הניסיון הגדול מגיע – לך-לך למקום עליון הרבה יותר. אתה לא עושה את זה כי הבנת, לא כי זה המסע המשפחתי, ולא כי שם נוכל לקרוא בשם ה’. אתה עושה את זה כי צווית. אתה לא הולך בכלל לכנען, אתה הולך אל הארץ אשר אראך. בטל מרגע זה ואילך כל דבר אחר וכולך תהפוך לצינור אליי. זוכרים את הפסוק ה’מיותר’ ששאל עליו ה’אור החיים’? זהו כל הניסיון. אברהם עושה בדיוק מה שציווה עליו ה’, לא זז מילימטר אחד.

אתה צועד עכשיו עוד צעד ועוד אחד, במסלול שבו משפחתך יצאה כבר לפני שנים רבות. אבל הצעד הזה שונה לחלוטין, הוא צעד ‘כאשר דבר ה”. על פי המפרשים עוד לפני שנצטווה אברהם ללכת אל ארץ כנען, הוא כבר ‘ביקר פה’ (ויתכן שבאותו ביקור הוא גם זכה לברית בין הבתרים כדלעיל). אבל, לא ההליכה המשפחתית ולא הליכת הקודש של אברהם הופכים את ארצנו לאחוזת עולם. זה מתרחש רק בעקבות הליכתו של המצוּוה בציוויו של המְצַווה יתברך ויתעלה.

רמ”ח מצוות עשה אלו רמ”ח איברים דמלכא, כביכול, ודרכן מביא הקב”ה את העולם אליו. המצוות, כפי שאמרנו, הן לשון צוותא וחיבור. אפילו ברית בין הבתרים כבר קרתה, ואברהם הגיע למדרגות נבואה בלתי נתפסות, אבל הקב”ה בתורתו הקדושה רוצה שיהודי יבין דבר אחד: אתה רצון הקב”ה, ובלעדיך לא יכול להופיע רצונו יתברך בעולם.

כשאנחנו חלילה לא זוכרים את זה, מזכירים לנו את זה. המפלצות מבאר שבע ומירושלים, מבית שמש ומקבר יוסף, פשוט לא יכולים לסבול אינסוף מהלך. זה כל הסיפור. הם לא יכולים לשאת את יוסף הצדיק, ולא את כל היוספים הצדיקים שבאו אחריו. את מה הם לא יכולים לשאת? את ‘וילך אברם כאשר דיבר אליו ה’. זהו. מ”מ לא פחות, מ”מ לא יותר.

מופלאה, על פי הדברים, הברכה המובטחת לאברהם – ‘והיה ברכה’. רש”י הסביר שמעכשיו יהיה הוא מקור הברכות. כי הביטול יהיה עד כדי  כך שהברכות כבר יעברו דרכו. אתה – אני. אני – אתה. אתה האבר של המלך.

הניסיון של אברהם הוא לא ללכת אל ארץ כנען. לא כתוב בפסוק ללכת אל ארץ כנען. הניסיון של אברהם הוא במקום שהוא יודע הכל, לעשות את הציווי באותה מדרגה שגם אתה ואני, הקטנים שבקטנים, עושים אותה – ‘כי כן צוויתי’.

להתייאש כדי לעמוד בניסיון

הרמב”ם, על פי המשנה במסכת אבות[27] ‘עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולן‘, מונה על פי הסדר את כל הניסיונות. הניסיון החמישי, לפי הרמב”ם הוא:

לִקחו הגר כשנואש מההולדה משרה[28]

אגב, את הסיפור של אור כשדים הוא לא מונה כניסיון.

שאלה: הרי לפי דברי המשנה אברהם אבינו עמד בכל הניסיונות. אותי לימדו שאם מתייאשים זה לא נקרא לעמוד. אדרבה, אין שום ייאוש בעולם כלל!!

אתם יודעים מה אמרה לו שרה? בערך כך: תראה, אברהם, הקב”ה אמר לך בפירוש ‘כי אם אשר ייצא ממעיך הוא יירשך’. זאת אומרת, שמהמעיים האלה שלך צריך לצאת זרע. זאת אומרת, שאתה צריך לעשות את כל ההשתדלות, אבל כל ההשתדלות על מנת לעשות את רצון ה’. ובכן – תשתחרר ממני וקח את הגר… וכדי שזה יצליח, ממשיכה שרה, אתה חייב להתיייאש ממני, אני יודעת. אני משוכנע ששרה לא הצליחה לגמור את המשפט וכבר הייתה צריכה להעיר את אברהם מעלפונו… אחרי שהוא התעשת הוא בטח אמר לה שהיא לא מבינה כנראה מה זה הגר, ובת פרעה, ומה זו מצרים ועוד דרשות רבות וארוכות, ושמזעזע אפילו להעלות מחשבה כזאת וכשהוא סיים, שרה שאלה אותו אם יש לו עוד דרשות או שהוא מוכן כבר לעשות את רצונו של הקב”ה… יש לך באמת שיעורים טובים. צריך להתייאש מהכל.

להתייאש מהשטויות שלי זה קל. להתייאש משמונים שנה של אברהם?? להתייאש משרה?? מכל הוורטים?? תתייאש! ‘עשרה ניסיונות נתנסה אברהם ועמד בכולן’. ‘כאשר דיבר אליו ה’.

אתם מבינים את הניסיון שמדבר עליו הרמב”ם? העמידה בניסיון היא להתייאש מעצמך. האם אתה יכול לשכוח כבר מהקונספציות שלך? אתה יכול להיות מצוּוה, בצוותא, בחיבור מוחלט? לגמרי? האור החיים הק’ מדייק כל כך נפלא: הרי הקב”ה אמר לאברהם – ‘ויאמר ה’ אל אברם לך-לך…’ ואילו אברהם הלך כאשר ‘דיבר אליו ה” – אמירה זו לשון רכה, דיבור זו לשון קשה[29]. הקב”ה אמנם אמר, ברכות, נתן את האופציה לסרב… אבל מבחינת אברהם, בביטול שלו, הוא קיבל את זה כדיבור. ברור. מוחלט.

‘וילך אברם כאשר דיבר אליו ה’. ולוט? איך הוא הלך? מה היה המנוע שלו ללכת? גם כאשר דיבר אליו ה’?! לא! המנוע של לוט להתקדם היה ‘וילך איתו לוט’. אתם מבינים איך אפשר להשפיע בעולם אפילו על לוט ועל כל מה שעדיין לוט בכל מיני ערפילים? כאשר אתה פשוט הולך אך ורק כאשר דיבר ה’, בלי עוד וורטים מהצד. אז – אפילו לוט יצטרף, הוא פשוט לא יוכל ולא ירצה להישאר מאחורה.

צינור כבר רואה לבד…

ההסבר הזה לניסיון של ‘לך-לך’ הוא כל כך עמוק, אי אפשר להסביר בלעדיו… הרי תראו לי מקום שפרטי הציווי עוסקים רק בנקודת המוצא למסע, בלי אפילו מילה אחת בדבר זיהוי היעד. מופיע רק מאיפה – ‘מארצך, ממולדתך, מבית אביך’, אבל לאן? – לא חשוב, אל הארץ אשר אראך… זאת אולי הנקודה העמוקה שביקשו חז”ל כאשר השוו את ניסיון העקידה לניסיון שלנו. גם שם נאמר לאברהם –

קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת… ולך-לך אל ארץ המורי’ה… על אחד ההרים אשר אומר אליך[30]

ובשתי הפעמים – הקב”ה, שהבטיח שיַראה ושיגיד בכלל לא אמר. אברהם הגיע לבד… אצלנו – ‘ויבואו ארצה כנען’. ובעקידה – ‘וישא אברהם את עיניו וירא את המקום’. אז הוא שואל את הנערים אם הם רואים והם לא מבינים על מה הוא מדבר. רק יצחק, שהוא כמוהו – צינור – רואה ומבין.

הקב”ה לא צריך להגיד. הצינור יודע. כאן, ודווקא כאן, מתחיל מתן תורה. ובנקודה זו בדיוק העולם עובר משנות התוהו אל שנים של תורה, ממש כבפסוק הכותרת של שיעורנו – כש’לעשות רצונך אלו-הי חפצתי’ – לפתע אני מגלה ש’תורתך (ממש) בתוך מעיי’.

המהות הפנימית ביותר של יהודי – היותו מצוּוֶה

הניסיון של יהודי הוא לדעת שלמרות שהקב”ה בודאי מדבר אליו דרך אלף דברים ורעיונות –  המציאות הכי פנימית, הכי יהודית, זאת שאותה יודעים לזהות ולהריח האחרונים שבאויבינו – המציאות הזו היא היות כל יהודי מצווה. היות כל יהודי נבחר לא מצדו אלא מפני שזהו רצון הבורא. פעולתו הפשוטה ביותר של היהודי הקדשו הפשוט ביותר היא ממש איברים דמלכא. אדרבה, ככל שאתה גדול יותר וככל שהקונספציות שלך עליונות ואולי אפילו נכונות יותר, נעשה הניסיון שלך לבטל את הכל אליו ולחוש אך ורק ‘איברים דמלכא’, קשה יותר ויותר. הניסיון של אברהם לצאת מה’ארצך’ שלו, מרצונותיו הקדושים הוא גדול לאין ערוך מהניסיון שלי לצאת מן ‘ארצך’ שלי וכו’. אם כן, כשאברהם עומד בניסיון הזה, עם כל גדולתו וענקיותו, הוא מעמיד את היסוד הזה שמתחיל לתת את הכח לכולנו לעמוד בו. עמידתו של היהודי הראשון בניסיון להיות ‘מצוּוה ועושה’ היא מקור הכח של כל היהודים הבאים לצאת מארצם, ממולדתם ומבתי אבותם ולהיות ממש ‘איברים דמלכא’. אולי על כן, חביבה היא עמידתו של אברהם בניסיון הזה כעמידתו בניסיון עקידת זרעו–עקידתנו אל המזבח.

בריתו של אברהם אבינו

כמה נפלא שעל המצווה הראשונה שמקיים יהודי בגופו, שעוסקת בה פרשתנו בסופה, מברכים שתי ברכות. הראשונה – על המילה. והשניה – על המילה כמו אברהם אבינו. מה הפך את המצווה הזו למאפיינת ביותר, למשותפת והמשתפת ביותר שיש? אברהם אבינו.

הרמב”ם בספר המצוות[31] לומד ומונה, בניגוד לכלל שהוא קבע, את מצוות ברית המילה מפרשת לך לך, מהציווי לאברהם. זאת אומרת שבמהות של המילה נמצאת המילה כמו אברהם אבינו. כל המפרשים שואלים, הרי אברהם קיים את התורה כולה מעצמו – אז מדוע לא קיים מצוות  מילה? הרבי מליובאוייטש עונה מדהים: הרי עדיין יש לו גדר של בן נח, ולבן נח אסור לפגוע בעצמו. כלומר – כל עוד הוא לא מצווה – אסור לו. בלי הציווי, כל בית אברהם תיכנן להגיע לכנען. אבל זה לא היה מעביר את העולם מתוהו לתורה.

קדשנו – במצוותיך

או אז יכול יהודי ללכת אל עצמו. לך – לך. לעצמך. עצמך הוא לא הסברות שלך, עצמך הוא לא ההגיון והדרשות. כל זה טוב ויפה ומשמש לעבודת ה’, ובלבד שהכל משועבד לציווי. זהו עיקרון יסודי כל כך, פשוט כל כך. זהו ‘רצון בורא ורצון נברא’. לכן המושג של בחירת הקב”ה בנו – ‘אתה בחרתנו מכל העמים’ מוביל בהכרח למשפט הבא – ‘וקידשתנו במצוותיך’. אני יושב עם בן נח לקפה והוא אומר לי ש’בא לו’ לברך את ה’. הלכתית, אני יכול לומר לו את הברכה וזה מצוין. מה הוא לא יכול לברך? אשר קדשנו במצוותיו. על הקידושין האלו הוא לא יכול לברך. ובמה אנחנו מקודשים לקב”ה? במצוות. הנחתי תפילין – והתקדשתי לו. בירכתי – והתקדשתי לו. ובלי להיות מצווה אפשר להוסיף טוב בעולם, למזער נזקים, אך אי אפשר להוציא את העולם מתוהו.

ניתן להיות קשורים ומחוברים לארץ ממיליון סיבות חשובות. זה יכול לשכנע יותר או פחות. אבל רק דבר אחד הופך את הארץ הזו למשהו אחר – ברצונו נתנה לנו. ועכשיו זו מצווה.

לך – לך

האלשיך הקדוש שואל מה פשר הברכה ‘ואגדלה שמך’? וכי אברהם צריך שיגדל שמו, רייטינג? זה מה שישכנע אותו, עוד כמה דקות שידור? פלאי פלאות. אברהם הגיע למדרגת ביטול שהגדלת שמו שלו היא היא הגדלת שמו של הקב”ה בעולם.

זהו הניסיון של אברהם אבינו. לך לך מכל ההשגות, מכל ההישגים, מכל הכוחות האלוקיים שלך, מכל הדברים שאין לי איך לשכנע אותך בכלל שאני צודק. יתכן שבחרן היה קל יותר ‘לעשות נפשות’. עוד לא הרבה פסוקים כבר תתחיל האינתיפאדה, ומצרים, וגרר ובריתות ובארות. לך ממך אליך. תתייאש. תוודא שהתייאשת סופית מהכל וכולך צינור.

כשהקישור לארץ שלנו, לחיים שלנו ולתורה שלנו ינבע מה’לך-לך’ שלנו, יילכו איתנו גם ה’לוטים’ שלצידנו וגם ה’לוטים’ שעדיין בתוכנו כאשר נלך אנחנו כאשר דיבר אלינו ה’.

[1] פירוש החזקוני לבראשית י”ב ה’

[2] דף ט.

[3] רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק א’ הלכה ג’

[4] בראשית י”ד י”ד

[5] שם י”ז א’

[6] שם י”ב א’ – ג’

[7] שם י”א כ”ו – ל’

[8] רש”י שם שם כ”ח

[9] בראשית י”א ל”א

[10] רש”י שם שם ל”ב

[11] פירוש אור החיים הקדוש על בראשית י”ב ד’

[12] רמב”ם הלכות ע”ז פרק א’

[13] רש”י על בראשית י”ב ב’

[14] פירוש הרמב”ן לבראשית י”ב ב’-ג’

[15] תרגום אונקלוס לבראשית י”ב ה’

[16] בראשית ט”ו י”ב-י”ג

[17] שמות י”ב מ’

[18] בראשית ט”ו ז’

[19] שם י”ח י”ט

[20] המשך פירוש הרמב”ן שם

[21] בראשית רבה פרשה ל”ט

[22] בראשית י”ב ד’

[23] שם שם ה’

[24] אור החיים שם ד’

[25] ישעיהו מ”ה י”ח

[26] תיקוני זוהר תיקון ל’ ולהבהרת העניין ראה ‘תניא’ פרק כ”ג

[27] אבות פרק ה’ משנה ג’

[28] פירוש המשניות לרמב”ם,שם

[29] רש”י על שמות י”ט ג’ ועוד

[30] בראשית כ”ב ב’

[31] ספר המצוות לרמב”ם, מצווה רט”ו. הרמב”ם קובע כי מצווה שלא נאמרה לכל ישראל לא תימנה. כאן הוא חורג מכלל זה.