נאומו של יהודה – קריאה מחודשת. פרשת ויגש תשפה

שני חלקים בשליחות

אני מבקש הפעם להתבונן מחדש בנאומו הגדול והמרגש של יהודה בתחילת הפרשה שלנו, שבשיאו יאמר יהודה ליוסף –

כִּ֤י עַבְדְּךָ֙ עָרַ֣ב אֶת-הַנַּ֔עַר מֵעִ֥ם אָבִ֖י לֵאמֹ֑ר אִם-לֹ֤א אֲבִיאֶ֨נּוּ֙ אֵלֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִי לְאָבִ֖י כָּל-הַיָּמִֽים. וְעַתָּ֗ה יֵֽשֶׁב-נָ֤א עַבְדְּךָ֙ תַּ֣חַת הַנַּ֔עַר עֶ֖בֶד לַֽאדֹנִ֑י וְהַנַּ֖עַר יַ֥עַל עִם-אֶחָֽיו. כִּי-אֵיךְ֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל-אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶנּ֣וּ אִתִּ֑י פֶּ֚ן אֶרְאֶ֣ה בָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר יִמְצָ֖א אֶת-אָבִֽי. (בראשית מ"ד, ל"ב-ל"ד)

הוא אומר ליוסף שהוא רוצה שתופיע הערבות שאם לא כן "אראה ברע". האם שמנו לב שאותיות "כי עבדך ערב" הן בדיוק אותיות "פן אראה ברע"? זו אותה מילה בחילופי אותיות! הכל נמצא בהיפוך הרע אל הערבות.

אבל בואו נעמיק בנאום, ומתוך כך ננסה להתחקות אחר כוונתו של יוסף הצדיק, שלכאורה 'מתעלל' באחים לאורך כל הזמן. למה הוא לא מתוודע אליהם? למה הוא מחכה? הטענה שלנו תהיה שיוסף נמצא לאורך כל השנים הללו באמצע שליחותו שכוללת שני תפקידים –

…לֶךְ־נָ֨א רְאֵ֜ה אֶת־שְׁל֤וֹם אַחֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁל֣וֹם הַצֹּ֔אן וַהֲשִׁבֵ֖נִי דָּבָ֑ר… (שם ל"ז, י"ד)

התפקיד האחד הוא לראות את שלום אחיו, ואת השליחות הזו הוא מסיים ב-"ולא יכול יוסף להתאפק" ומכאן חשיבותו של נאומו של יהודה (ולהלן), ואילו החלק השני הוא לראות את שלום הצאן, חלק שיתקיים בהמשך הפרשה כאשר יוסף ימנה את אחיו על כל המקנה של פרעה והוא עצמו יהיה המשביר וידאג לכל הצרכים של כולם.

נשים לב שהציווי "לך נא ראה" איננו מתפרש במשמעות של 'לך תעיף מבט אם הכל בסדר', אלא 'קבל אחריות'. להתבונן במציאות ולהוביל בתוכה את השליחות אליה נשלחת.

שום טענה מדויקת

אז ניכנס לנאומו של יהודה בעומק ונבחין שהוא מוזר באופן מיוחד – אין בו טענה אחת מדויקת. אין שם שום משפט של אמת;

וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֘אמֶר֘ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר-נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאָזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל-יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה. (שם מ"ד, י"ח)

הוא מקדים ואומר שהוא יאמר דבר אחד בלבד והוא הערבות שלו (להלן בפס' ל"ג), אבל כל מה שהוא יאמר עד לפסוק הזה איננו קשור כלל לאותה ערבות. אם אתה, יהודה, רוצה לסכם את מה שהיה עד עתה, אז בשביל מה כל "החפירה" הזו? האם יוסף לא זוכר את השתלשלות האירועים? הוא פותח ומחזיר את יוסף לרגע בו הם נפגשו לראשונה במצרים ויוסף דיבר איתם קשות –

אֲדֹנִ֣י שָׁאַ֔ל אֶת-עֲבָדָ֖יו לֵאמֹ֑ר הֲיֵשׁ-לָכֶ֥ם אָ֖ב אוֹ-אָֽח. (שם י"ט)

אבל מעיון בפסוקים לעיל יוסף לא שאל אותם כלום אלא רק האשים אותם בהיותם מרגלים (לעיל מ"ב ט'). מה שקרה הוא שהאחים התחילו לספר לו מעצמם שהם שנים עשר אחים, בנים לאיש אחד מארץ כנען וכו' (שם י'-י"ג). הוא לא שאל כלום. אגב, גם ליעקב הם סיפרו את הסיפור הזה, כשהם חזרו בפעם הראשונה ממצרים, שהאיש אדוני הארץ שאל אותם (שם מ"ג, ז') – והרי הוא לא שאל אותם דבר!

נמשיך בפסוקי הנאום –

וַנֹּ֨אמֶר֙ אֶל-אֲדֹנִ֔י יֶשׁ-לָ֨נוּ֙ אָ֣ב זָקֵ֔ן וְיֶ֥לֶד זְקֻנִ֖ים קָטָ֑ן וְאָחִ֣יו מֵ֔ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ. (שם כ')

נשים לב לכל מילה כאן – הם מעולם לא אמרו לו שיש להם אב זקן, אלא רק אב (וזה הבדל גדול!). הביטוי 'אב זקן' מופיע כאשר האחים שבים למצרים עם צרורות הכסף, שם שואל אותם יוסף "השלום אביכם הזקן אשר אמרתם" (שם מ"ג, כ"ז). גם את הביטוי "ילד זקונים קטן" הם לא אמרו, אלא "והנה הקטן את אבינו היום והאחד איננו" (שם מ"ב, י"ג). הביטוי "ילד זקונים" המופיע קודם לכן בסיפור (ל"ז ג') מתייחס ליוסף דווקא ולא לבנימין, שכן אין הכוונה לילד הקטן ביותר, מז'יניק, אלא מי שקיבל את חכמתו של האבא או מי שדומה בפניו לאביו (עי"ש בפירוש השני ברש"י). הם גם מעולם לא סיפרו ליוסף ש-"ואחיו מת" ואף לא שיש יותר מאמא אחת בסיפור ואף לא סיפרו לו ש-"אביו אהבו". מה בכלל המשמעות של זה – שאת הבנים האחרים הוא לא אוהב?^[1]

וַתֹּ֨אמֶר֙ אֶל-עֲבָדֶ֔יךָ הֽוֹרִדֻ֖הוּ אֵלָ֑י וְאָשִׂ֥ימָה עֵינִ֖י עָלָֽיו. (שם כ"א)

מי שימצא איפה יוסף אמר את זה לאחים – שיעדכן אותנו. הוא לא אמר דבר כזה בחיים. אגב, למה הכוונה "ואשימה עיני עליו" – שיעשה לו בייביסטר? ורש"י וחז"ל אומרים שיהודה טוען פה טענה מול יוסף – "וכי זו היא שימת עין, שאמרת לשום עינך עליו?" (שם י"ח ברש"י), אבל יוסף מעולם לא אמר את זה! מאיפה המשפט הזה?

'ההמצאות' של יהודה

וַנֹּ֨אמֶר֙ אֶל-אֲדֹנִ֔י לֹֽא-יוּכַ֥ל הַנַּ֖עַר לַֽעֲזֹ֣ב אֶת-אָבִ֑יו וְעָזַ֥ב אֶת-אָבִ֖יו וָמֵֽת. (שם כ"ב)

גם את זה מעולם הם לא אמרו ליוסף. "ועזב את אביו ומת" הכוונה היא לבנימין שחלילה ימות, ולא ליעקב. את זה אכן אמר להם יעקב, אבל הם מעולם לא אמרו את זה ליוסף, אז למה אומר יהודה "ונאמר אל אדני…".?. אם פירוש הנאום הוא חזרה וסיכום של מה שהיה עד עתה – יוסף היה צריך לכאורה לזרוק את יהודה מכל המדרגות. אין פה מילה אחת נכונה! אלא חייבים לטעון שהנאום הזה הוא משהו אחר ואנחנו צריכים להבין מה הוא. ואנחנו גם צריכים כאמור להבין איך כל הנאום הזה הוא הקדמה ל-"ועבדך ערב את הנער". הדבר האחרון כשאתה עומד לפני מלך, ובייחוד בסיטואציה כה מורכבת כמו פה, זה לבלבל לו את המח. תגיד כבר, יהודה, מה הנקודה? מה אתה רוצה? לאן אתה חותר?. אתה יכול לנסות לרגש אותו – אבל דבר לעניין! בואו נמשיך –

וַתֹּ֨אמֶר֙ אֶל-עֲבָדֶ֔יךָ אִם-לֹ֥א יֵרֵ֛ד אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן אִתְּכֶ֑ם לֹ֥א תֹֽסִפ֖וּן לִרְא֥וֹת פָּנָֽי. (שם כ"ג)

זה משפט שנראה לכאורה מדויק אבל אם נתבונן בו נראה שגם זה לא נכון. יוסף לא אמר משפט כזה אלא –

וְאֶת-אֲחִיכֶ֤ם הַקָּטֹן֙ תָּבִ֣יאוּ אֵלַ֔י וְיֵאָֽמְנ֥וּ דִבְרֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א תָמ֑וּתוּ וַיַּֽעֲשׂוּ-כֵֽן. (שם מ"ב, כ')

מה אומר כאן יהודה במילים "לא תוסיפון לראות פני"? מה זה הביטוי הזה? דרך אגב, יהודה אמר את המשפט הזה גם ליעקב – "העד העיד בנו האיש לאמר לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם" (שם מ"ג, ג'). לגבי יעקב, הם היו יכולים 'להמציא' ולומר את המשפט הזה אבל יוסף הוא זה שיהודה טוען שאמר את המשפט – והרי הוא עומד לפניו! איך הוא אומר את זה ליוסף כשהוא יודע שיוסף מעולם לא אמר משפט כזה?!

וַֽיְהִי֙ כִּ֣י עָלִ֔ינוּ אֶֽל-עַבְדְּךָ֖ אָבִ֑י וַנַּ֨גֶּד-ל֔וֹ אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֲדֹנִֽי. וַיֹּ֖אמֶר אָבִ֑ינוּ שֻׁ֖בוּ שִׁבְרוּ-לָ֥נוּ מְעַט-אֹֽכֶל. וַנֹּ֕אמֶר לֹ֥א נוּכַ֖ל לָרֶ֑דֶת אִם-יֵשׁ֩ אָחִ֨ינוּ הַקָּטֹ֤ן אִתָּ֨נוּ֙ וְיָרַ֔דְנוּ כִּי-לֹ֣א נוּכַ֗ל לִרְאוֹת֙ פְּנֵ֣י הָאִ֔ישׁ וְאָחִ֥ינוּ הַקָּטֹ֖ן אֵינֶ֥נּוּ אִתָּֽנוּ. (שם כ"ד-כ"ו)

לפחות הוא מודה כאן שאת הביטוי הזה הם גם סיפרו ליעקב…

וַיֹּ֛אמֶר עַבְדְּךָ֥ אָבִ֖י אֵלֵ֑ינוּ אַתֶּ֣ם יְדַעְתֶּ֔ם כִּ֥י שְׁנַ֖יִם יָֽלְדָה-לִּ֥י אִשְׁתִּֽי. (שם כ"ז)

זה משפט שנחרט לנו בזיכרון אבל יעקב מעולם לא אמר אותו, ויהודה ממציא אותו פה! אגב זה גם לא הגיוני שיעקב יאמר לבני לאה, בלהה וזלפה "כי שניים ילדה לי אשתי" – ומה עם לאה ובלהה וזלפה? הן לא נשותיו?

וַיֵּצֵ֤א הָֽאֶחָד֙ מֵֽאִתִּ֔י וָֽאֹמַ֕ר אַ֖ךְ טָרֹ֣ף טֹרָ֑ף וְלֹ֥א רְאִיתִ֖יו עַד-הֵֽנָּה. (שם כ"ח)

עכשיו, אגב, יהודה סותר את עצמו – לפני כמה פסוקים הוא אמר שהאח האחד מת ואילו עכשיו הוא אומר "ולא ראיתיו עד הנה", איך הוא יראה אותו אם הוא מת? אז הוא מת או לא מת? ואם הוא נעדר, אז למה אמרת, יהודה, שהוא מת? רש"י אומר (לעיל כ') שיהודה שיקר כשאמר שהאח מת "מפני היראה" כדי שהמשנה למלך לא ישאל אותו, אבל הנה הוא 'מפיל' את עצמו פה!

מהי שיבה טובה?

וּלְקַחְתֶּ֧ם גַּם-אֶת-זֶ֛ה מֵעִ֥ם פָּנַ֖י וְקָרָ֣הוּ אָס֑וֹן וְהֽוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת-שֵֽׂיבָתִ֛י בְּרָעָ֖ה שְׁאֹֽלָה. (שם כ"ט)

נדייק; יעקב אמר – "והורדתם את שיבתי ביגון שאולה" (שם מ"ב, ל"ח), ויהודה משנה כאן את המילה "יגון" ל-"רעה". יגון זה אבל קשה ואילו רעה זה משהו אחר. אצל אברהם כתוב בברית בין הבתרים "ואתה תקבר בשיבה טובה", ומבאר שם רש"י שישמעאל יחזור בתשובה, היינו שבניך ימשיכו בדרכך. לפי זה נראה שיהודה כאן מתכוון באומרו 'שיבה רעה' להפוך מהנ"ל, כלומר שבניו של יעקב אינם ממשיכים בדרכו. אבל בעוד שני פסוקים הוא יחזור לביטוי המקורי של יעקב –

וְעַתָּ֗ה כְּבֹאִי֙ אֶל-עַבְדְּךָ֣ אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶ֣נּוּ אִתָּ֑נוּ וְנַפְשׁ֖וֹ קְשׁוּרָ֥ה בְנַפְשֽׁוֹ. וְהָיָ֗ה כִּרְאוֹת֛וֹ כִּי-אֵ֥ין הַנַּ֖עַר וָמֵ֑ת וְהוֹרִ֨ידוּ עֲבָדֶ֜יךָ אֶת-שֵׂיבַ֨ת עַבְדְּךָ֥ אָבִ֛ינוּ בְּיָג֖וֹן שְׁאֹֽלָה. (שם ל'-ל"א)

ורק עכשיו הוא יגיע למשפט שלו –

כִּ֤י עַבְדְּךָ֙ עָרַ֣ב אֶת-הַנַּ֔עַר מֵעִ֥ם אָבִ֖י לֵאמֹ֑ר אִם-לֹ֤א אֲבִיאֶ֨נּוּ֙ אֵלֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִי לְאָבִ֖י כָּל-הַיָּמִֽים. (שם ל"ב)

נו, אז בשביל מה היתה כל ההקדמה הזו? כדי לנסות לרגש את יוסף, אבל בלי מילה אחת מדויקת?! אכן המשפט הזה בסוף הוא חידוש של יהודה שלא היה לפני כן – הערבות. זה אותו יהודה בסוף פרשת מקץ אמר לשליח של יוסף שטען שלפי המוסר המצרי רק הגנב צריך להישאר במצרים כעבד – ש-'אני ובנימין זה אחד'. זה באמת לא מובן מאליו ואינו נוהג בשום מקום בעולם, הערבות. אבל איך כל ההקדמה שאמרת עד עכשיו קשורה לזה? היית לכאורה צריך לומר "נפשו קשורה בנפשו", "איך אעלה אל אבי פן אראה ברע", "עבדך ערב את הנער" – 'תן לי את האח הזה ואני אשב פה במקומו'.

קל וחומר בעייתי

לעניות דעתי יש כאן מהפכת עולם. יהודה מבקש מיוסף מחילה ובא להסביר לו את תפקידו של הצדיק בעולם. יהודה מדבר אל הקב"ה דרך הצדיק. זו שיחה מופלאה שצריך ללמוד אותה, אך בואו ניזכר רגע במה שקרה לפני כן – פרשת הגביע. מנשה (ע"פ חז"ל) או האיש אשר על ביתו של יוסף, 'מסליק' את הגביע באמתחת בנימין,^[2] ואז אומרים האחים את המילים הבאות –

וַיֹּֽאמְר֣וּ אֵלָ֔יו לָ֚מָּה יְדַבֵּ֣ר אֲדֹנִ֔י כַּדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה חָלִ֨ילָה֙ לַֽעֲבָדֶ֔יךָ מֵֽעֲשׂ֖וֹת כַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה. (שם מ"ד, ז')

"חלילה" אומר שם רש"י פירושו "חולין הוא לנו, לשון גנאי", כמו שתגיד לנו שגנבנו את הירח. מה לנו ולגנוב? זה הפוך מאיתנו ואפילו יש לנו קל וחומר כדי להוכיח את הטענה –

הֵ֣ן כֶּ֗סֶף אֲשֶׁ֤ר מָצָ֨אנוּ֙ בְּפִ֣י אַמְתְּחֹתֵ֔ינוּ הֱשִׁיבֹ֥נוּ אֵלֶ֖יךָ מֵאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְאֵ֗יךְ נִגְנֹב֙ מִבֵּ֣ית אֲדֹנֶ֔יךָ כֶּ֖סֶף א֥וֹ זָהָֽב. (שם ח')

תגידו – יש לכם קל חומר מצוין ואתם לא קשורים לענין של גניבה, נכון? אבל יכול להיות שפעם גנבתם משהו? אולי איזה אח גנבתם, איזו נפש מבני ישראל ומכרתם אותה? אתם זוכרים שהדיבר "לא תגנוב" בעשרת הדברות זה בגניבת נפשות? אז יש לכם קל חומר מוחץ, אז בואו נראה את המשך הדברים שלכם –

אֲשֶׁ֨ר יִמָּצֵ֥א אִתּ֛וֹ מֵֽעֲבָדֶ֖יךָ וָמֵ֑ת וְגַם-אֲנַ֕חְנוּ נִהְיֶ֥ה לַֽאדֹנִ֖י לַֽעֲבָדִֽים. (שם ט')

מעניין. למה אתם רוצים להיות עבדים? כנראה אתם כן מרגישים משהו… דווקא השליח של יוסף מדבר 'יותר לענין' –

וַיֹּ֕אמֶר גַּם-עַתָּ֥ה כְדִבְרֵיכֶ֖ם כֶּן-ה֑וּא אֲשֶׁ֨ר יִמָּצֵ֤א אִתּוֹ֙ יִֽהְיֶה-לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֖ם תִּהְי֥וּ נְקִיִּֽם. (שם י')

רק זה שגנב יישא בתוצאות, אבל למה למות? שיהיה עבד. רגע רגע – גם הם פעם התלבטו האם להרוג מישהו או למכור אותו לעבד, נכון? אגב, היחיד שמעולם באמת לא גנב שום אח זה בנימין (והוא גם לא גנב גביע). החיים מסובכים…

וַֽיְמַֽהֲר֗וּ וַיּוֹרִ֛דוּ אִ֥ישׁ אֶת-אַמְתַּחְתּ֖וֹ אָ֑רְצָה וַֽיִּפְתְּח֖וּ אִ֥ישׁ אַמְתַּחְתּֽוֹ. וַיְחַפֵּ֕שׂ בַּגָּד֣וֹל הֵחֵ֔ל וּבַקָּטֹ֖ן כִּלָּ֑ה וַיִּמָּצֵא֙ הַגָּבִ֔יעַ בְּאַמְתַּ֖חַת בִּנְיָמִֽן. (שם י"א-י"ב)

ועכשיו מגיעים לרגע חשוב, הירואי –

וַֽיִּקְרְע֖וּ שִׂמְלֹתָ֑ם… (שם י"ג)

הם מתאבלים. עד היום יעקב היה מי שקרע את שמלותיו כשהביאו לו את כתנת יוסף המגואלת בדם, ראובן קרע את שמלותיו כשיוסף לא היה בבור, ויוסף קרעו ממנו את בגדיו. מי עדיין לא קרע את שמלותיו? כל מי שעכשיו קורע את השמלות שלו. באיחור קצר אבל הנה האבלות מגיעה.

כל ישראל ערבים

… וַֽיַּֽעֲמֹס֙ אִ֣ישׁ עַל-חֲמֹר֔וֹ וַיָּשֻׁ֖בוּ הָעִֽירָה. וַיָּבֹ֨א יְהוּדָ֤ה וְאֶחָיו֙ בֵּ֣יתָה יוֹסֵ֔ף וְה֖וּא עוֹדֶ֣נּוּ שָׁ֑ם וַיִּפְּל֥וּ לְפָנָ֖יו אָֽרְצָה. (שם י"ג-י"ד)

מבחינתו של יוסף, יהודה מתגלה כאן לראשונה כמנהיג, וכדי להגיע ל"שלום אחיו" הוא יצטרך להגיע ליהודה. המשמעות של "לך נא ראה את שלום אחיך" היא שהאחריות שלך היא להביא את אחיך לשלמות, לשלום עם עצמם. עוד מעט נראה איך הוא מביא את יהודה להודאה.

וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יוֹסֵ֔ף מָֽה-הַמַּֽעֲשֶׂ֥ה הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עֲשִׂיתֶ֑ם הֲל֣וֹא יְדַעְתֶּ֔ם כִּֽי-נַחֵ֧שׁ יְנַחֵ֛שׁ אִ֖ישׁ אֲשֶׁ֥ר כָּמֹֽנִי. וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֗ה מַה-נֹּאמַר֙ לַֽאדֹנִ֔י מַה-נְּדַבֵּ֖ר וּמַה-נִּצְטַדָּ֑ק הָֽאֱלֹהִ֗ים מָצָא֙ אֶת-עֲוֹ֣ן עֲבָדֶ֔יךָ הִנֶּנּ֤וּ עֲבָדִים֙ לַֽאדֹנִ֔י גַּם-אֲנַ֕חְנוּ גַּ֛ם אֲשֶׁר-נִמְצָ֥א הַגָּבִ֖יעַ בְּיָדֽוֹ. (שם ט"ו-ט"ז)

רש"י מסביר שם את דברי יהודה – 'אנחנו יודעים שאף אחד לא גנב פה שום גביע, אבל "מצא בעל החוב דרך לגבות את שטרו". יש לנו חוב עתיק ובעל החוב מצא דרך לפרוע אותו. ואין זה סתם, הוא מצא דרך לטעון שאנחנו גנבים'. יהודה הערב אומר 'לא רק אני ערב, אלא כולנו ערבים זה בזה. כל ישראל ערבים, ולכן כולנו עבדים'. כלומר – 'לא גנבנו פה, אבל יש לנו איזה קשר למשהו מעין זה שאין זה הזמן לפרט או לדבר בו עכשיו'.

יוסף אומר להם – 'נדמה לכם שהחיים כל כך קלים' –

וַיֹּ֕אמֶר חָלִ֣ילָה לִּ֔י מֵֽעֲשׂ֖וֹת זֹ֑את הָאִ֡ישׁ אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א הַגָּבִ֜יעַ בְּיָד֗וֹ ה֚וּא יִֽהְיֶה-לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֕ם עֲל֥וּ לְשָׁל֖וֹם אֶל-אֲבִיכֶֽם. (שם י"ז)

'כדי להרגיע את המצפון שלכם אתם מוכנים להישאר פה כולכם אבל מה עם אבא?!'. ושאלה יותר קשה – אם הא-להים מצא את עוון עבדיך ואתם לא מאמינים לסיפור הגנבה, אז למה שבנימין יהיה פה, הרי הוא לא גנב?! אם הכל זה גלגול והשגחה, אז ממה נפשכם – הפתרון שלכם של 'כולנו עבדים' איננו פתרון, הוא לא נוגע באמת עד הסוף'.

אגב הוא בעצם אומר להם – 'מי שגנב יישאר ויהיה לי פה עבד, ותאמינו לי – פה יהיה לו יותר טוב מאשר איתכם. לא נעים לכם לשמוע, מה? אבל הוא כבר סיפר לי שיש לו עשרה בנים וכל אחד מהם קרוי על שם אותו האח שנטרף, מת, נעלם…'.

כך מסתיימת הפרשה הקודמת, ובואו נשמע עכשיו את יהודה בנאומו, ונראה שכל מה שהיה צריך יוסף לעשות הוא להביא את יהודה לכח העמוק שלו, כח ההודאה. את ימי החנוכה קבעו חז"ל בימי "הלל והודאה". ההבדל בין הלל והודאה הוא שהלל זה שמחה, "למוות לא נתנני" ולכן ההל נאמר ביום, ואילו הודאה היא לא רק “thank you”, אלא זה גם הכנעה.

הודאה זה להכיר את המקום החשוך והנמוך שאני נמצא בו – להודות בעובדות, להודות באשמה, להתוודות, ורק מכח ההכנעה הזו אני אוכל להגיע להלל. החידושי הרי"מ זי"ע אומר שקבעם בהלל ויהודה זה יוסף ויהודה. יוסף הוא צד ההלל ויהודה הוא צד ההודאה.

כוחה של הודאה

בואו נראה מחדש את נאום הפעולה שהצדיק עשה ביהודה –

וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֘אמֶר֘ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר-נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאָזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל-יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה.

כבר הזכרנו בעבר עד כמה המילה 'דבר' היא משמעותית ומרכזית בסיפור הפרשיות שלנו – "ואביו שמר את הדבר", "לך נא ראה את שלום אחיך.. והשיבני דבר", "ידבר נא עבדך דבר".

"כי כמוך כפרעה" מבאר רש"י במקום – 'אתה מלך כמוהו ואני עכשיו רוצה לגלות לך מה אתה גרמת בעולם. אני בעצם מדבר עם הקב"ה אבל כדי שאני אוכל להביא לידי ביטוי את כוחותיי אני מדבר אליך, אל הצדיק'. כוחו של יהודה הוא ההודאה, וכפי שראינו אצל תמר "צדקה ממני", "יהודה אתה יודוך אחיך", "הפעם אודה את ה'" – זה נקרא "לראות את שלום אחיו". הוא צריך להביא את כוחותיו לידי ביטוי וכפי שכל אחד מהשבטים צריך להביא את הכוח הייחודי לו לידי ביטוי, ותפקיד הצדיק, תפקידו של יוסף, הוא לאפשר לכל אחד להפסיק להתכחש לנקודה המיוחדת שלו. "יוסף ה' לי בן אחר" – להפסיק להיות אחר, להפסיק לברוח. לא תמיד זה קל להודות אבל זה דבר עצום. יכולת ההודאה היא דבר עצום. ההודאה גורמת לכך שאתה תופס את המקום שאתה נמצא בו.

מובא בשפת אמת בשם המגיד הק' מקאזניץ זיע"א, ומיד נשוב לפרשה, שמה שאנחנו מדליקים את נרות החנוכה בפנים, בתוך הבית –

בשם המגיד [בס' נר ישראל] מה שמדליקין עתה בפנים שמחזיקים עצמינו שפלים מאוד בגלות וגם בפנים נמצא חיצוניות ומתקיים פתח ביתו מבחוץ כנ"ל… (שפ"א חנוכה תרל"ד ליל ב')

זה פלאי פלאות – הרי ההלכה היא שצריך להדליק את נר החנוכה על פתח הבית מבחוץ ואיך אנו נוהגים להדליק בתוך הבית? – ואין זה רק בגלל שעת הסכנה, אלא מכיון שחלק מעצם ההדלקה בפנים היא ההודאה העצמית שהמציאות שלי כל כך נמוכה ואני עצמי צריך לפרסום הנס. אני בחוץ, אני בגלות.

…והכלל לבקש רחמים מהשי"ת שע"י הדלקת הנרות נוכל לגרש מחשבות הרעות לפרוש מחיצוניות כנ"ל. וצריך האדם להאמין לחכמים שסמכו הרבה על נס הזה וקבעוהו לימים טובים לדורות. (שם)

"קבעוהו בהודאה" זה שיהיה לכם כח להודות, ועצם ההודאה, ההכרה במקום שאני נמצא בו, במדרגה שלי – לא בפני אף אחד אחר אלא בפני עצמי, בפני הקב"ה – הכח הזה, לא לפחד, הוא דבר אדיר. אותו היצר הרע שהביא אותי לנקודה הנמוכה בה אני מצוי הוא הכח שיכול להביא אותי להיפוך של הכל אבל אני צריך לעבור את תהליך ההודאה, הכנעה. לצאת מההתכחשות.

הצדיק שמעורר את הכח שבתוכי

כשכל האחים דיברו שם במלון, לפני שיהודה התפרץ ושינה את כל המערכת, הם טענו – 'אנחנו לא יודעים מה זה לגנוב!'. זה היה אחרי עשרים ושתיים שנה שבהן אף אחד לא ישן אחרי המכירה של יוסף.

וזה מה שקורה ליהודה כשהוא מדבר עכשיו אל יוסף – "אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח". 'אנחנו רוצים לומר לך משהו עכשיו, יוסף הצדיק, אבל אל תכעס. אני בעצם מדבר אל הקב"ה ואתה פשוט הצדיק שאני מתבטל אליו'. יהודה צריך להתבטל אל הצדיק כדי להופיע את עצמו, וכמו שזבולון צריך את זה ונפתלי צריך וכל אחד צריך. "אדוני שאל את עבדיו" – 'אתה גרמת לנו לשאול את עצמנו סוף סוף – היש לנו בכלל אבא? האם אנחנו באמת מקשיבים למה שאבא אומר לנו?'. האם במעשה שכם שמעו שמעון ולוי ליעקב? – הרי הם נקראים שם "אחי דינה" ולא בני יעקב" כי הם לא שמעו לעצת אביהם הזקן. יוסף, לעומת זאת, הוא זה שקיבל את שכם, כי הוא "בן זקונים" והוא כן שומע לעצת אביו הזקן.

"היש לכם אב או אח?" – 'האם באמת יש לנו אח? אולי אין לנו אח? אולי לא באמת יש לנו אח?' – 'ואני רוצה להמשיך ולהסביר לך איך אתה גרמת לנו לכל זה'; וזה מה שישראל צעק "למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח" (מ"ג, ו'), והם אמרו "הידוע נדע" – הקב"ה גלגל את הכל כדי שנגיע לזה.

עכשיו בא יהודה ואומר – 'אבא שואל מצוין, למה הקב"ה סובב כך סיפרנו שיש לנו אב ואח, למה 'זימרנו' בחקירה? – כי היו לנו פרפרים בבטן, ועד שאדוני לא שאל את זה, אולי באמת לא היה לנו 'אב או אח'.

"ונאמר אל אדוני אב זקן" – והרי הם לא אמרו את זה אלא אמרו "בני איש אחד נחנו". אפילו אבא לא אמרתם אלא 'איש'. איש גדול, איש עצום – אבל לא אמרתם אבא! מתי נאמר "אב זקן"? אם בן זקונים הוא בן שמקבל את חכמתו מאבא, הרי שאב זקן הוא אבא שאתה מקבל אותו, "זה קנה חכמה", כמו זקני העדה. 'אדוני גורם לנו להיזכר שיש לנו אבא זקן. אנחנו מעצמנו שכחנו את זה'.

מה שאל יוסף את האחים כשראה אותם שבים למצרים עם בנימין? עוד לפני שהוא התפנה אל בנימין, וכדי שגם בנימין יבחין בכך, הוא שאל אותם – "השלום אביכם הזקן אשר אמרתם?". ועכשיו מכה יהודה על חטא ואומר – 'הלוואי שהיינו אומרים 'אבינו הזקן', אבל לא אמרנו, אתה הכנסת את זה בנו'. צדיק יסוד עולם. בזכות יוסף הצדיק. 'כן, אתה גוי, שייגעץ אבל יש פה משהו בך שמגלה לנו את הכל'.

יוסף שאל אותם – "השלום אביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי?", כלומר – 'איך הוא חי, אביכם הזקן? איך אתם ואיך הוא?'. ולמה יוסף מסוגל להעיז ולומר להם את זה? – כי המשפט הראשון שהוא יאמר להם כשהוא יתוודע אליהם יהיה –

וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל-אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י… (מ"ה, ג')

הוא אומר "אבי" ולא "אבינו" כי על אביהם הוא כבר דיבר, ולכן הוא אומר עכשיו – 'אני יוסף ואני ממלא את שליחותו של אבא כבר עשרים ושתיים שנה ואני לא יכול להפסיק את השליחות הזו באמצע ולומר לאבא שאני חי כי אם אני אספר לו הרי שאני אהרוס את השליחות. ולמרות שאני עושה את השליחות כמו קצין קרבי שנמצא בחור הכי רחוק ומרוחק בעולם, ואני ממשיך להסתכן בשליחות – אני בכל רגע נקרע בתוכי "העוד אבי חי", איך אבא חי אחרי הסבל הזה שאני שעושה את השליחות הזו גורם לו כל השנים האלה. נכון, זו השליחות אבל הסבל נגרם גם הוא'. ולכן הוא אומר להם באותו מפגש – "השלום אביכם הזקן אשר אמרתם" – אתם אולי רציתם לומר בתוככם אבל אתם עדיין לא יודעים לומר את זה. יבוא יום ותצליחו. והנה עכשיו יהודה אומר את זה – "היש לכם אב זקן". וכמו בפיוט המפורסם –

אִם אָפֵס רֹבַע הַקֵּן / אֹהֶל שִׁכֵּן אִם רִקֵּן

אַל נָא נֹאבְדָה כִּי עַל כֵּן / יֵשׁ לָנוּ אָב זָקֵן (פיוט סליחות "אם אפס", לר' אפרים מרגנשבורג)

"יש לנו אב זקן" – זהו יסוד הוידוי! התעלמנו מזה, נתנו לו לעבור את מעבר יבוק לבד, לא שאלנו אותו במעשה שכם, מכרנו את יוסף על דעתנו – "יש לנו אב זקן". ו-"יש לנו ילד זקונים קטן" – בנימין הוא ילד הזקונים של אבא. רש"י אומר שהוא בן זקונים כי אבא לומד איתו, אנחנו לא. בנימין הוא ילד זקונים ממש כפי שהיה יוסף הצדיק. ועכשיו מגיע יהודה למשפט הכי קשה שלו – "ואחיו מת". יהודה מסבך את עצמו לא סתם אלא הוא אומר – 'אני הרגתי אותו. אני האחראי. אני רצחתי אותו. אני ישבתי בראש הבית דין'.

להבין לראשונה שיש לנו אח

"ויוותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו" – הרי זה מה שגרם לכם לקנאה עם יוסף, לכתונת הפסים, לשנוא ולהתנכר. עכשיו יש לנו את כל הנתונים – 'אם אבא יעקב אוהב את יוסף מכל בניו יכולות להיות לנו שאלות וטענות, אבל כנראה שזה נכון, כנראה זו הדרך וכנראה שיוסף הצדיק צריך להיות יוסף הצדיק והוא צריך כתונת פסים. כנראה שאבא מעביר את הדברים מאברהם ומיצחק, מעצה עמוקה מחברון, דרכו'.

ובואו נראה מה ממשיך לעבור עכשיו יהודה, זה לא ייאמן – "ותאמר אל עבדיך הורידו אלי ואשימה עיני עליו". הוא אומר ליוסף – 'אדוני המלך, עשרים ושתים שנה ועוד תשע שנים, מעולם לא שמנו את עינינו עליו כפי שאתה שמת את עיניך עליו פה בסעודה שעשית לנו. פעם ראשונה שראינו מה זה אח ששם עינו על אח אחר, ואתה בכלל לא אח… הרי אנחנו לא יכולים להשאיר פה את בנימין לא כי הוא יסבול, לא כי לא יהיה לו פה לא טוב – יהיה לו פה יותר טוב מאשר איתנו, ה' ירחם'. אנחנו מבינים את הביטול לצדיק? – 'אתה שמת עינך עליו'. יוסף לא אמר את זה אבל זה מה שהוא עשה בהתנהגות שלו.

"ונאמר אל אדוני לא יוכל הנער לעזוב את אביו ועזב את אביו ומת". למה שהוא ימות? 'כמו שאני גרמתי לאחיו למות', אומר יהודה, 'כי ההוא עזב את אביו בחברון ובא אלינו לשכם. ועכשיו זה יעזוב את אביו בארץ כנען ויבוא איתנו, ואיתנו בני רחל מתים. אנחנו לא יודעים להיות אחראים על בני רחל. אנחנו לא מבינים את המושג של לאה ורחל'.

זה געוואלד – "ותאמר אל עבדיך אם לא ירד אחיכם הקטן אתכם לא תוסיפון לראות פני". 'עכשיו הגיע הזמן שנגיד לך, יוסף הצדיק, מה זה הפנים שלך. הפנים שלך זה מה שגורם לנו להבין שאחינו הקטן איתנו. אתה מחייב אותנו לתפוס את זה. עד שלא הגעת לתמונה לא שמנו עינינו עליו ולא היה לנו אח קטן איתנו. אמרנו כל מיני משפטים- יש לנו אח קטן וכו' – אבל הוא לא היה איתנו'. "לא תוסיפון לראות פני" – אלו הפנים של הצדיק, הפנימיות של הצדיק.

"ונאמר לא נוכל לרדת אם יש אחינו הקטן אתנו וירדנו כי לא נוכל לראות פני האיש ואחינו הקטן איננו אתנו" – 'עכשיו אני מבין', אומר יהודה, 'את מה שאמרנו לאבא. בעצם אמרנו לו 'אבא'לה, רק כשנרד למצרים עם בנימין אולי סוף סוף נוכל לתקן את הבעיה שיש לנו באחווה. אולי הקב"ה שלח את המשנה למלך הגוי הזה כדי שהוא יעורר בנו את "אחינו הקטן איתנו"'. זו הפעם השלישית שהביטוי הזה "אחינו הקטן איננו איתנו" מופיע פה, עם פניו של יוסף. והנה ההמשך –

"ויאמר עבדך אבי אלינו אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי". 'אני יהודה, אני המלך, אני בנה של לאה, אבל אשת יעקב היא רחל. כן, היא עיקר הבית. היא אשתו. בוודאות אבא לא אמר את זה, אבל אני מבין את זה עכשיו'.

וקראהו אסון בדרך אשר תלכו בה

"ויצא האחד מאתי ואמר אך טרף טרף ולא ראיתיו עד הנה". הוא לא קנה את הניסיון שלי לומר 'ואחיו מת'. הפלוס בלומר שאחיו מת הוא שאני אמנם הרוצח, אני האשם, אבל הוא מת, אין מה לעשות, נגמר הסיפור – בסוף, אחרי עשרים ושתיים שנה אפשר יהיה להשתחרר מהמאסר. החלק היותר קשה הוא לומר – "ולא ראיתיו עד הנה" כלומר הוא ממאן להינחם. אני לא הרגתי אותו אלא גרמתי ל"לא ראיתיו עד הנה". "ולקחתם גם את זה מעם פני וקרהו אסון…" – שמתם לב מה חסר פה. מה יהודה לא אומר פה? הוא אומר רק חצי משפט ולעצמו בלב הוא ממשיך אותו. הרי מה אמר יעקב בפרשה הקודמת? – "…כי אחיו מת והוא לבדו נשאר וקראהו אסון בדרך אשר תלכו בה…" (מ"ב ל"ח) – כלומר 'בדרך שאתם הולכים בה גם לבנימין יקרה אסון!'.

"ולקחתם גם את זה מעם פני וקרהו אסון והורדתם את שיבתי ברעה שאלה". כי מהי שיבה טובה? שהבנים עשו תשובה, ושיבה רעה היא ההיפך – שאנחנו לא עשינו תשובה, אז הנה בזכותך אדוני המלך, אנחנו עושים תשובה. אני יהודה, מודה.

האדמו"ר מגור בעל החידושי הרי"מ זיע"א אומר שאת ימי החנוכה קבעום "בהלל והודאה" – הלל זה יוסף והודאה זה יהודה. ההלל הוא מי שאומר "יסור יסרני י'ה ולמוות לא נתנני". אין לי ספק שכל ההלל נכתב על יוסף הצדיק. תביטו בפסוקים – "אפפוני חבלי מוות", "מן המיצר קראתי יה". זה יוסף שצועק מהבור. "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה'" – זה לא אני אלא הקב"ה שלחני.

וההודאה זה יהודה. "וירד יהודה מאת אחיו". ער מת, אונן מת "והקדוש ברוך הוא היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח" (ב"ר פ"ה א') – מתוך ההודאה. ומי מעורר את יהודה להודות? מי מעורר את כח ההודאה שיש ביהודה? – יוסף הצדיק.

ועכשיו הוא יכול להסביר ליוסף – 'אתה מבין שמי שגרם לי לקבל ערבות, להגיע למדרגה הזו ולקבל את הערבות אצל אבא זה אתה? אתה יוסף הצדיק הבאת אותי "לעבדך ערב את הנער", וזה "ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני כי כמוך כפרעה". אתה הובלת אותי לכח הערבות שהוא התפקיד שלי.

אגב, מי הוביל את דוד לקבל ערבות אם לא שאול, בנה של רחל?!

"כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים", וממילא – "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני…". המילכוד נפתר. 'אתה צודק – מה שהצענו שכולנו נהיה לך עבדים זה טיוח! הסכמנו שבנימין יהיה עבד למרות שהוא לא גנב, אבל אנחנו כולנו צריכים להיות עבדים כי כולנו גנבנו, אבל בגלל שאני ערב, אני יכול להיות ערב גם על שאר האחים שלי – יש ערבות בעולם, ואם כך, הרי שהגענו למה שהיה צריך מלכתחילה – "לך נא ראה את שלום אחיך".

"כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי". ולכן – "ולא יכול יוסף להתאפק…"

הודאה ומתוכה הלל

זהו יסוד היסודות. קבעום בהלל והודאה. אין הלל בלי הודאה, אין יוסף בלי יהודה וכדי שיהודה יוכל להופיע את כוחו זה צריך לבוא מהביטול אל יוסף. זה הנאום. פלא פלאים.

מופלאים הם דברי המגיד מקוזניץ' שהזכרנו תחילה – אנחנו מדליקים את נר החנוכה בפנים, "מניחו על שולחנו ודיו", כי הענין של חנוכה הוא כח ההודאה וכשאנחנו סומכים על דברי חכמים של ההודאה יתרחש לנו נס, לא כי אני עברתי את התהליך אלא בגלל שאני מכיר את נמיכותי, אני מודע לה, אני אומר אותה ולא שוכח את תורתך הק'. ההודאה איננה על מה שטוב אלא על זה שהנס נעשה לא בגלל שמגיע לי, לא 'כי אני' אלא 'כי אתה' ית'. ובמקום שאני נמצא אתה יכול להוציא אותי והנס הוא התגלות האור הגנוז, מה שנראה לכאורה בלתי אפשרי לחלוטין. אחרי פרשת הגביע הגענו למלכוד שאין אפשרות לצאת ממנו חוץ מאשר בהתגלות הערבות שמופיעה מתוך כל המציאות שרק יוסף גרם אותה. "ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני" – איך אדוני, יוסף הצדיק, הביא את הדבר הזה של הערבות להופיע דרכי, יהודה, בעולם.

1. נשים לב שיהודה כאן חוזר כל הזמן אל סיפורו של יוסף דווקא – בן זקונים, אביו אהבו (ונתן לו כתנת פסים) וכו'. ↑

2. מנשה הוא העיקר פה, הוא הפועל בשמו של יוסף לאורך כל הזמן – "טבוח טבח והכן", וכו'. מנשה הוא גם השבט שמביא את קרבנו בחנוכת המזבח ביום השמיני, מנשה אותיות 'שמֹנה' ואותיות 'נשמה', ואכמ"ל. ↑