פנחס הוא ירמיהו. לפרשת פנחס שפד

סדר הפטרות חדש

כלל גדול הוא לגבי סדר ההפטרות מהפרשה שלנו ועד אחרי החגים, וכך הוא מופיע בהלכה –

מי"ז בתמוז ואילך מפטירין ג' דפורענותא, ז' דנחמתא, תרתי דתיובתא. ג' דפורענותא – דברי ירמיהו [למנהג הספרדים הפטרה זו נקראת גם בפרשת שמות, שם עוסקים בהקדשתו של משה ושל ירמיהו], שמעו דבר ה', חזון ישעיהו; שבע דנחמתא – נחמו, ותאמר ציון, עניה סוערה, אנכי, רני עקרה, קומי אורי, שוש אשיש. וביום צום גדליה במנחה מפטירין "דרשו" ובשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים מפטירין לעולם "שובה"… (שו"ח או"ח תכ"ח ח')

כלומר מהשבת שאחרי י"ז בתמוז ועד שבת בראשית מפטירין שלא מענין הפרשה, אלא לפי הסדר הנ"ל. זו תקופה ארוכה ומיוחדת שפותחת אותה הפטרת הפרשה שלנו שהיא מנבואת ירמיהו. יש בחז"ל ביטוי מענין שצריך להבין אותו –

וירמיה כוליה חורבנא, ויחזקאל רישיה חורבנא וסיפיה נחמתא, וישעיה כוליה נחמתא (ב"ב י"ד:).

לכאורה זו הכללה קשה, כי יש בישעיה גם פרקים קשים ולא רק נחמה (כמו הפטרת שבת חזון) ומאידך בירמיהו יש גם הפטרות גדולות ושמחות של גאולה, אז מה הכוונה? ננסה לנתח את זה בהמשך, ונפתח בעיון בהפטרת השבוע, בקשר בין פנחס לירמיהו, ומה הקשר בין שניהם. לפעמים ההפטרה הזו של ירמיהו נקראת בפרשת מטות, אך השאלה עדיין במקומה עומדת כי העיסוק של התורה בפנחס ממשיך בפרשת מטות, שם פנחס פועל ונלחם במדיין ומנצחם, ולכן הפטרת ירמיהו באה תמיד עם סיפורו של פנחס. אך לפני הכל נעיר הערה מעניינת על החיבור של שתי הדמויות הללו, שאולי נראית כצדדית, אך נראה בהמשך כמה זה שייך וכמה אנחנו צריכים לקחת וללמוד מזה.

בן המקולקלת שבא לתקן

פרשת פנחס פותחת במילים הבאות –

וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר. פִּֽינְחָ֨ס בֶּן-אֶלְעָזָ֜ר בֶּן-אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת-חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת-קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹֽא-כִלִּ֥יתִי אֶת-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי. לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת-בְּרִיתִ֖י שָׁלֽם. וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ וּלְזַרְע֣וֹ אַֽחֲרָ֔יו בְּרִ֖ית כְּהֻנַּ֣ת עוֹלָ֑ם תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר קִנֵּא֙ לֵֽאלֹהָ֔יו וַיְכַפֵּ֖ר עַל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל. (במדבר כ"ה, י-י"ג)

מעניינת הפתיחה של רש"י לפרשה. קשה לרש"י החזרה על הייחוס של פנחס, שהרי הוא כבר נאמר בפרשה הקודמת, והוא מבאר –

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. לפי שהיו השבטים [שבטי ישראל] מבזים אותו – 'הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים [הייחוס שלו מצד סבו, אבי אמו, שהיא מדיינית – סבא שלו היה יתרו, שהיה כהן לעבודה זרה לפני שהתגייר], והרג נשיא שבט מישראל', לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן (סנהדרין פב: סוטה מג:). (רש"י שם י"א)

זו פתיחה משונה. מה מביא את השבטים לבזות אותו? איזה מן סגנון זה, ומה זה קשור לסיפור? רק נפנה את תשומת הלב לדבר פלאי שלא שמתי לב אליו לפני כן. גם ירמיהו הוא כהן, כמתואר בתחילת הספר, בהפטרה שלנו –

דִּבְרֵ֥י יִרְמְיָ֖הוּ בֶּן-חִלְקִיָּ֑הוּ מִן-הַכֹּֽהֲנִים֙ אֲשֶׁ֣ר בַּעֲנָת֔וֹת בְּאֶ֖רֶץ בִּנְיָמִֽן. (ירמיהו א', א')

ורש"י מנסה להבין למה חשוב לציין כבר בהתחלה שהוא מן הכהנים, ולכן הוא מביא את סיפורו ע"פ מדרש פסיקתא –

דברי ירמיהו בן חלקיהו וגו'. ליתי בר קלקלתא דתקנן עובדוהי, ירמיה בא מרחב הזונה, ולוכח בר מתקנתא דמקלקלן עובדוהי, אלו ישראל שקלקלו מעשיהן שבאו מזרע כשר.

תרגום – 'יבוא בן המקולקלת, נכריה, שתיקנה את מעשיה, הלא היא רחב הזונה, ויוכיח את בני המתוקנים שקילקלו את מעשיהם'. והמדרש אומר שם שהיו מבזים את ירמיהו שבא ממשפחה נכריה, ולכן ייחסו הכתוב שבא מהכהנים מן הענתות. זה נראה במבט ראשון כחיבור טכני אבל הוא עמוק ומעניין מאד ועושה אותו הרבי מליובאוויטש זיע"א בשיחה מופלאה (שיחת פר' פנחס תשכ"א, ליקו"ש י"ח) שנראה חלקים ממנה בהמשך השיעור היום.

אצל ירמיהו, המצב הוא שהעם נמצא בירידת רוחנית גדולה ונוהה אחרי עבודת אלילים,' והוא מנבא על החורבן של בני מתקנתא' שמקלקלים מעשיהם. האם הקשר הזה בא ללמד אותנו משהו?

הקדמה לפורענות

ההפטרה הראשונה בג' דפורעניתא איננה רק של פורענות, אלא בחלקה הראשון היא מתארת את הקדשתו של ירמיה לנביא, והשאלה הראשונה היא מדוע החלק הזה נכנס אף הוא להפטרת הפורענות הראשונה, שהיא ראש סדרת ההפטרות של שלשת החודשים הקרובים?^[1] ברור למה זה מופיע בנביא אבל למה זה נכנס ופותח את הפטרת הפורענות? כשנעמיק בתשובה לשאלה זו נקבל כיון להתמודדות שלנו בהבנה עם תלתא דפורענותא ועם עבודתנו. בואו נראה את השיחה הזו בין ירמיהו לקב"ה –

וַיְהִ֥י דְבַר-ה' אֵלַ֥י לֵאמֹֽר. בְּטֶ֨רֶם אֶצָּרְךָ֤ בַבֶּ֙טֶן֙ יְדַעְתִּ֔יךָ וּבְטֶ֛רֶם תֵּצֵ֥א מֵרֶ֖חֶם הִקְדַּשְׁתִּ֑יךָ נָבִ֥יא לַגּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ. וָאֹמַ֗ר אֲהָהּ֙ ה' א-להים הִנֵּ֥ה לֹא-יָדַ֖עְתִּי דַּבֵּ֑ר כִּי-נַ֖עַר אָנֹֽכִי. וַיֹּ֤אמֶר ה' אֵלַ֔י אַל-תֹּאמַ֖ר נַ֣עַר אָנֹ֑כִי כִּ֠י עַֽל-כָּל-אֲשֶׁ֤ר אֶֽשְׁלָחֲךָ֙ תֵּלֵ֔ךְ וְאֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר אֲצַוְּךָ֖ תְּדַבֵּֽר. אַל-תִּירָ֖א מִפְּנֵיהֶ֑ם [כלומר אל תירא מישראל כשיזרקו אותך לחצר המטרה, ותרצה לנבא להם את נבואת החורבן ע"מ לעורר אותם לתשובה כדי שהם לא יגיעו לחורבן. הם יאמרו לך שאתה הוזה ויביאו כנגדך נביאי שקר ויגידו שדבריך דברי הבל הם] כִּֽי-אִתְּךָ֥ אֲנִ֛י לְהַצִּלֶ֖ךָ נְאֻם-ה' [לא שהחיים שלך יהיו קלים אבל אני אהיה איתך].  וַיִּשְׁלַ֤ח ה' אֶת-יָד֔וֹ וַיַּגַּ֖ע עַל-פִּ֑י וַיֹּ֤אמֶר ה' אֵלַ֔י הִנֵּ֛ה נָתַ֥תִּי דְבָרַ֖י בְּפִֽיךָ. רְאֵ֞ה הִפְקַדְתִּ֣יךָ | הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה עַל-הַגּוֹיִם֙ וְעַל-הַמַּמְלָכ֔וֹת לִנְת֥וֹשׁ וְלִנְת֖וֹץ וּלְהַאֲבִ֣יד וְלַהֲר֑וֹס לִבְנ֖וֹת וְלִנְטֽוֹעַ. (ד'-י')

ואז הקב"ה מוסיף בסוף עוד משפט חיזוק –

וְאַתָּה֙ תֶּאְזֹ֣ר מָתְנֶ֔יךָ וְקַמְתָּ֙ וְדִבַּרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם אֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י אֲצַוֶּ֑ךָּ אַל-תֵּחַת֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם פֶּֽן-אֲחִתְּךָ֖ לִפְנֵיהֶֽם. וַאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה נְתַתִּ֣יךָ הַיּ֗וֹם לְעִ֨יר מִבְצָ֜ר וּלְעַמּ֥וּד בַּרְזֶ֛ל וּלְחֹמ֥וֹת נְחֹ֖שֶׁת עַל-כָּל-הָאָ֑רֶץ לְמַלְכֵ֤י יְהוּדָה֙ לְשָׂרֶ֔יהָ לְכֹהֲנֶ֖יהָ וּלְעַ֥ם הָאָֽרֶץ. וְנִלְחֲמ֥וּ אֵלֶ֖יךָ וְלֹא-י֣וּכְלוּ לָ֑ךְ כִּֽי-אִתְּךָ֥ אֲנִ֛י נְאֻם-ה' לְהַצִּילֶֽךָ. (י"ז-י"ט)

התמודדות הנשמה בעולם

האמת היא שהשיחה המופלאה הזו, בעומקה, היא בעצם שיחה בין הקב"ה לבין הנשמה של כל יהודי ויהודי. כך מבאר הרבי מליובאוויטש זיע"א. הגלות הגדולה ביותר היא גלות הנשמה בגוף. הנשמה ירדה מכיסא הכבוד לגור בארץ ערבה ויש לה לנשמה שליחות שמוטלת עליה. היא צריכה לגור שם בתוך הגוף כמו שליח, והיא משמשת כ'נביא לגויים' – גם לגויים הפנימיים. הירידה הזו של הנשמה, מלמעלה למטה, מעולם האצילות אל העולם הזה התחתון, נקראת בתורת החסידות בשם "תלתא דפורענותא" כי היא יורדת בשלשה שלבים – בשלב הראשון לעולם הבריאה, בשלב השני לעולם היצירה ואז בשלב השלישי לעולם העשיה שלנו. היא כל כך רוצה להישאר במקור העילאי והעליון שלה, אבל היא יורדת לעבודה קשה בתוך מציאות של גלות, והיא מפחדת מכך – האם היא תוכל למלא את תפקידה כשהעולם כולו נגדה. זו שיחה על הפרט ועל כלל ישראל.

וזה מה שאומר הקב"ה ליהודי, לכל יהודי, מיד עם ירידת הנשמה – "בטרם אצרך בבטן ידעתיך". ילד יהודי יקר, יש לך נשמה קדושה, חלק אלו-ה ממעל ממש, ובשורשה האלוקי היא עומדת מעל כל ענייני העולם הזה, מעל כל הגלויות. היא נצחית, היא 'בטרם אצרך', היא עוד לפני היצירה, היא בבריאה. אבל לא רק זה יהודי, אלא תקשיב עוד – "ובטרם תצא מרחם הקדשתיך". עוד כשהיית ברחם אמך הכנתי אותך למשימה הזו. חז"ל אומרים (נדה ל:) שכשהתינוק גדל ברחם אמו בא מלאך ומלמד אותו את כל התורה ונר דלוק על ראשו, וכשהוא נולד סוטרו על פיו והוא שוכח את מה שלמד אבל זו שכחה חיצונית ובפנים זה נשאר, זה קיים. זה השלב הבא כשהיית ברחם, אך אני עוד "בטרם תצא מרחם הקדשתיך". ואז אומר היהודי – "אבל נער אנכי", כלומר – 'נכון. בפנימיות, באמת נתנה לי כל התורה כולה, אבל בגלוי קיבלתי מכה ואני נער. אולי יש לי הרבה כוחות להתעסק בענייני רוח ונשמה, אולי, אבל אינני יכול להיות 'נביא לגויים', אני לא יכול לזכך את הגוף את הנשמה הבהמית, את העולם שסביבי. אין לי כח 'כי נער אנכי'. זה פירוש מדהים כי לפי זה הוא לא מתווכח עם הקב"ה אלא אומר שזה קשה – 'אני מקבל את הכל, הכל טוב ויפה בפנימיות אבל בחיצוניות איך אני יכול לעשות את זה? איך אני יכול לזכך את כל העולם הזה, את הגוף הזה, את המציאות הזו?' – ואז אומר לו הקב"ה "אל תירא מפניהם כי איתך אני" – והנה הגענו לעולם העשיה. לא רק ביצירה ולא רק בבריאה יש לך נשמה, לא רק שיש לך חלק אלו-ה ממעל ממש ולא רק שיש לך כח והתורה קשורה איתך אלא גם אח"כ כשהנשמה נמצאת בגוף, פה בעולם, בגלות הנפשית והמציאותית והפנימית נותנים לך כוחות מיוחדים. "איתך אני להצילך". ולכן תאמין בעצמך, תאמין שיש לך את הכוחות המיוחדים האלה. ירמיהו אכן מפסיק להתווכח אבל אז הקב"ה בא ומוסיף לו עוד תוספת – "אל תחת מפניהם פן אחתך לפניהם". יהודי עלול לחשוב – 'הבנתי. יש לי כוחות להתמודד עם הנפש הבהמית, עם הגוף, עם עצמי, ואז אני את עצמי הצלתי, אבל איך אני יכול להתמודד על כל העולם? הרי הוא כל כך קשה, הסביבה, איך אני יכול להשפיע על אחרים?'. הוא נכנס למן תחושה פנימית של פחד מכל העולם, אבל אז בא הקב"ה ואומר –'חלילה. יהודי נברא כדי להשפיע על העולם ולכן חייב שיהיה אכפת לו מהעולם, ואדרבה – "אל תחת מפניהם" – אם אתה רוצה להבטיח את עצמך מהשפעות העולם, אתה צריך להשפיע על העולם ולא להיות מושפע ממנו. אתה צריך להחדיר בעולם את הקדושה האלוקית, כי אם לא תעשה את זה לא תהיה עמיד, מחוסן, בפני השפעות העולם בעצמך.

הלימוד הנפלא הזה איננו רק 'רעיון יפה', איזה ווארט, אלא בעומקו הוא כל הסיפור של פנחס וירמיהו ושל תלתא דפורענותא, ונתחיל את הדברים בהבנת העניין.

רמטכ"ל חמוש בכלי קדש

פתחתנו בתחילת הפרשה במה שאומר הקב"ה למשה –

פִּֽינְחָ֨ס בֶּן-אֶלְעָזָ֜ר בֶּן-אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת-חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת-קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹֽא-כִלִּ֥יתִי אֶת-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי…

אם יש מישהו שיודע מה זה לשכך את חמתו של הקב"ה מלכלות את ישראל, זה משה רבנו. כך היה גם אצלו בעגל, במרגלים, אבל כאן יש דבר ייחודי. פנחס בגלל קנאותו זוכה לברכה מיוחדת – לברית שלום ולברית כהונת עולם, לו ולבניו אחריו. ולפני שנכנס לירמיהו, נעסוק לרגע במשה רבנו ובפנחס, בפרשת השבוע – למה משה לא זכה לברית כהונת עולם כזו לו ולזרעו אחריו? האם הוא לא השיב את חמת הקב"ה מעל בני ישראל? הרי כאשר הקב"ה אמר "הרף ממני ואשמידם" היה משה הראשון שבראשונים שמנע מהקב"ה מלכלות את ישראל. נאמר פה דבר עדין, רגיש – אדרבה, פנחס בן אלעזר זוכה אחרי הריגת זמרי והצלת ישראל לכהונת עולם לו ולבניו עד עולם. וכמה טראגי – משה לא זוכה שזרעו ימשיך למרות שהוא מבקש ומתחנן "יפקוד ה' א-להי הרוחות איש על העדה..", וכפי שרש"י מבאר שם –

יפקד ה'. כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו, אמר, הגיעה שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי… (שם כ"ז, ט"ז)

כמו אלעזר שממשיך את אהרן ופנחס הממשיך את אלעזר. ועכשיו פנחס שהשיב את חמת ה' זוכה לכהונת עולם לו ולזרעו אחריו – אך משה כאמור אינו זוכה לכך. מה ההבדל בין פעולת משה לפעולת פנחס? מה החידוש של מה שעשה פנחס? ובל נחשוב שפנחס זו אפיזודה בסיפור הריגת זמרי ובגלל זה הוא מקבל פרס נובל. הרי אחרי סיפור זמרי מתחילה מלחמת מדיין – "צרור את המדיינים", מלחמה שבפועל תתרחש בפרשת מטות, ושם מקבל משה פקודה –

וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָלְצ֧וּ מֵאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִהְיוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת־ה' בְּמִדְיָֽן. אֶ֚לֶף לַמַּטֶּ֔ה אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה לְכֹל֙ מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל תִּשְׁלְח֖וּ לַצָּבָֽא… וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה אֶ֥לֶף לַמַּטֶּ֖ה לַצָּבָ֑א אֹ֠תָ֠ם וְאֶת־פִּ֨ינְחָ֜ס בֶּן־אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ לַצָּבָ֔א וּכְלֵ֥י הַקֹּ֛דֶשׁ וַחֲצֹצְר֥וֹת הַתְּרוּעָ֖ה בְּיָדֽוֹ. (שם ל"א ג'-ו')

ראיתם פעם רמטכ"ל שיוצא עם כלי קודש וחצוצרות התרועה ולא עם נשק? ואגב, למה פנחס מוביל את המלחמה ולא אלעזר אביו שעדיין חי? אומר על זה רש"י שם –

מגיד שהיה פינחס שקול כנגד כולם. ומפני מה הלך פינחס ולא הלך אלעזר?… שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו שנא' (בראשית לז) והמדינים מכרו אותו (סוטה מ) ומנין שהיתה אמו של פינחס משל יוסף שנא' (שמות ו) מבנות פוטיאל מזרע יתרו שפיטם עגלים לע"א ומזרע יוסף שפטפט ביצרו…

ומהי המלחמה מול מדיין? זו המלחמה על הפעור, על העבודה הזרה ומלחמה על הניאוף, מה שעשו לנו בנות מדין. ופנחס בן אלעזר הוא מנהל לנו את המלחמה, מי שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה. ולמה הוא לוקח את כלי הקדש? ממשיך רש"י –

וכלי הקדש. זה הארון והציץ, שהיה בלעם עמהם ומפריח מלכי מדין בכשפים, והוא עצמו פורח עמהם, הראה להם את הציץ שהשם חקוק בו והם נופלים…

כלומר פנחס עם הציץ מצליח להוביל את כל המלחמה הזו, מלחמה של תשובה. כאשר הם חוזרים מהמלחמה, קוצף עליהם משה רבנו ושואל "החייתם כל נקבה" ורק בסוף מגיעים להצלחה רוחנית כזו שבה הכל מדויק, הכל חוזר, כולם חוזרים בלי שאף אחד נפגע ומביאים את השלל שנראה הכי רחוק מקדושה, את האצעדה ואת הכומז ואת העגיל לבית המקדש "לכפר על נפשותינו לפני ה'". ופנחס לא מסיים את תפקידו כאן – בעוד ארבע עשרה שנה, נפגוש את פנחס, בספר יהושע (פרק כ"ב פסוק י' ואילך), כשיחששו שבני גד וראובן בונים מזבח אלטרנטיבי בעבר הירדן המזרחי, ושחס ושלום הם נוטים שוב לעבודה זרה, ושוב יהיה זה פנחס, זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, שייצא לברר את הכל, ויצליח להביא את הכל לאמונה כזו ויגלה לכולם –

וַיִּשְׁמַ֞ע פִּֽינְחָ֣ס הַכֹּהֵ֗ן וּנְשִׂיאֵ֨י הָעֵדָ֜ה וְרָאשֵׁ֨י אַלְפֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ אֶ֨ת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֧ר דִּבְּר֛וּ בְּנֵי־רְאוּבֵ֥ן וּבְנֵי־גָ֖ד וּבְנֵ֣י מְנַשֶּׁ֑ה וַיִּיטַ֖ב בְּעֵינֵיהֶֽם. (יהושע כ"ב, ל')

פנחס הוא זה שיצליח להביא את כל ישראל לאחדות גדולה.

חז"ל, על המילים "ויכפר על בני ישראל" (במדבר כ"ה, י"ג), אומרים בפסיקתא – "עד עכשיו לא זז אלא עומד ומכפר על שיחיו המתים". זה כוחו של פנחס. הגמרא בסנהדרין (פ"ב) אומרת וראויה הכפרה הזו של פנחס "שתהא מכפרת והולכת לעולם". מה הנקודה של פנחס? מה הסיפור שלו? וכשנבין את פנחס נוכל אף להבין את ירמיהו ואת תלתא דפורענותא.

בין ירמיהו וישעיהו

יודעים מה קרה בי"ז בתמוז? נשברנו, נפלנו. חטאנו בעגל. חז"ל אומרים שם דבר נורא, שהאמת היא שהם לא רצו עבודה זרה אלא עריות והגיעו מזה לעבודה זרה. וזה פלא פלאות, כשאנחנו בנפילה הזו אז אנחנו נפגשים עם פנחס וירמיהו.

אמרנו שחז"ל אמרו שירמיהו כולו נבואות חורבן וישעיהו ניבא נבואות נחמה. הרבי מליובאוויטש זיע"א מסביר דבר עמוק. שני הנביאים הללו ביקשו בעצם את אותו דבר – לעורר את העם לתשובה. אלא שישעיהו, ששמו כן הוא 'ישועה', מתנבא בזמן של גילויים, הוא מנבא גאולה והוא מבקש לעורר לתשובה ע"י נבואה של גאולה. הוא מדבר ופועל באמצע תקופת הבית הראשון, כאשר בית המקדש עוד עומד על תילו ובתפארתו. יש הפרש שנים רב בין שני הנביאים, כי ירמיהו מתנבא כבר על ולקראת החורבן של בית המקדש.^[2] ירמיהו מתנבא באופן הפוך – ע"י סיפור החורבן שיבוא אם ישראל לא יתעוררו לתשובה מה יגיע אליהם. הוא אומר להם – 'החורבן עומד להגיע, תתעוררו'. שניהם מבקשים לעורר לתשובה. שניהם ינבאו נבואות של נחמה וגם של תוכחה אבל המוטו שירמיהו פועל דרכו הוא של דחיה והסתר, 'המצב הכי קשה ונמוך'. ירמיה הוא לשון מרירות. 'ירמיהו' מצד אחד זה להרים ולרומם ומאידך זה להוריד – "סוס ורכבו רמה בים" (שמות ט"ו, א'). בארמית, המילה "רמֵיה" זה להפיל, להקשות, כמו "ורמינהו". כאשר רוצים להביא סתירה בין שני מקורות, מטילים לשולחן נתונים –

כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש – לאו אדעתיה [כל דבר שאינו מוטל על אדם לזוכרו – אינו בדעתו] (שבועות מ"ב:)

ירמיהו עובר את ההטלות וההשפלות והנפילות הכי קשות שיש. לא לחינם הוא בא ממשפחה נכרית, מרחב הזונה. "יבוא בר מקלקלתא ויתקנן עובדוהי". ירמיהו בא לפגוש אותנו במקומות הכי שפלים ונמוכים שאנחנו נמצאים בהם, בדיוק כמו פנחס.

פנחס בא לפגוש אותנו ברגעים הכי נמוכים שניתנים לתיאור – פתח אהל מועד, כשנשיא בית אב לשמעוני בא על בתו של נשיא מדיין, עשרים וארבעה אלף מתים במגפה, ועוד כמאה ושישים אלף מתים ע"י שופטי ישראל, זה נורא – טרגדיה שקשה לתאר ועוד כשאנחנו כל כך קרובים לגאולה, לכניסה לארץ, ושם אנחנו מגלים את הנמיכות עם בנות מדיין והפעור ואנחנו נופלים ונופלים, ודווקא שם מגיע פנחס ושם מגיע ירמיהו – מהמקום הכי מר ונמוך.

בין משה לפנחס

וזהו ההבדל בין משה לפנחס, שהוא אותו הבדל בין ירמיהו לישעיהו. כבר חז"ל עושים את ההשוואה בין נבואת משה לנבואת ישעיהו.^[3] מה ההבדל בין עבודת משה לעבודתו של פנחס? גם משה השיב את חמת הקב"ה. במוצאי י"ז בתמוז הוא עולה לארבעים יום להר סיני ומתפלל וזועק וע"י תפילותיו מתבטלת הגזרה. אבל שימו לב – בעוד עבודתו של משה היא כדי להסיר מלמעלה את הגזרה שהוטלה על ישראל, הרי פנחס נמצא במצב אחר לגמרי – "הוא משיב את חמתי מעל בני ישראל – בקנאו את קנאתי בתוכם". הוא עושה מעשה פה למטה. הוא הורג את זמרי פה למטה, הוא מעורר מלמטה את כל אמות הסיפים, הוא מעורר אותנו, והפסוק מדגיש – "בקנאו את קנאתי בתוכם", כלומר הוא חודר לתוכיות שלנו. אלו שני תפקידים – משה רבנו משיב אותנו עכשיו מלמעלה למטה, הוא מתפלל תפילות נוראיות ועליונות עד שהגזרה מתבטלת ואילו לפנחס אין את הכח הזה אלא הוא בא מהמקום הנמוך. אבי אמו פיטם עגלים לע"ז. כשהוא נולד לא קראו לו 'טוב' והבית לא נתמלא כולו אורה. השבטים ביזו אותו. הוא נתכהן לא כשהוא נולד אלא רק אחרי שהרג את זמרי, ובשונה מיתר הכהנים. ולכן עבודתו היא מלמטה למעלה. אגב, שניהם מוסרים את נפשם בהבדל קטן אחד – משה רבנו מוסר את נשמתו, את נפשו – "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות ל"ב, ל"ב) ואילו פנחס מוסר את גופו. כשבא שבט שמעון ורוצה להרוג אותו, הוא ניצל בנס. הוא נכנס לאש, לתופת, ולא מעניין אותו שהוא יכול למות.

משה רבנו "קיבל תורה מסיני", מלמעלה, ומסרה לנו. התורה היא אור גדול, "כי נר מצווה ותורה אור", היא דוחה את החושך ממילא, מאליו. זה האור העליון שמאיר מלמעלה כדי לדחות את החושך – וזה הדבר האמיתי וכך יש לנהוג בדרך כלל. אבל יש מצבים שבהם הלמטה הוא כ"כ נמוך עד שהאור שבא מלמעלה מנסה להשפיע אבל המקומות למטה כל כך מושפלים ונמוכים, תלתא דפורענותא, והוא לא מסוגל להגיע אליהם, ושם צריך עבודה אחרת – עבודתו של פנחס שאיננה מצד הנשמה, היא לא מלמעלה, אלא מצד הגוף. לזכך את הגוף, את המנגד. יש כוחות שנוגדים את האור העליון, שעם כל הרצון הטוב שלי לקבל את האור העליון זה בלתי אפשרי. יש פעמים שאדם מרגיש את זה על עצמו (ולפעמים קל לו יותר לראות את זה על אחרים). יכול להופיע אור מלמעלה וזה נפלא, כמו החסד שאברהם אבינו משפיע בעולם, אבל יש נקודות למטה שאינן מושפעות מזה, והם עומדות במֵריָן, בהתנגדותן, אלו הן ה'בנות מדין' שבתוכי, זהו הפעור שבתוכי, שמבעבע בי. משה רבנו צריך להיקבר מול בית פעור כדי שהוא יוכל להתפלל עלינו ומשם אורו ידחה את החושך, אבל פנחס "לא זז אלא עומד ומכפר עד שיחיו המתים" (ילקו"ש במדבר כ"ה, תשע"א). אלו שתי נקודות נפרדות – פנחס מכפר מתוך החושך, מלמטה, בזכות התשובה שישראל עושים מלמטה למעלה, ומשה רבנו מסיר את הגזרה מישראל וכפי שהוא הסיר את הגזרה בעגל בסיני כך הוא מסיר את הגזרה כשהפעור עולה.

זו נקודה אדירה. ההבדל בין שתי הגישות הללו הוא שאחרי התפילות של משה רבנו זכינו אמנם למתן תורה ואז 'פסקה זוהמתן' אבל למרות הכל ועל אף האור הגדול הזה שהיינו בו בהר סיני – חזרה זוהמתן לאחר מכן, כי יש שתי עבודות בעולם, האחת היא להאיר את הכל מלמעלה ויש את עבודתו של פנחס שבאה מלמטה. ובאופן כזה אז המטה עצמו, הכי תחתון מתעלה, ואז הכלי יכול להיכפר תמידית. לכן המציאות של פנחס היא שהוא שלא זז עד עכשיו אלא עומד ומכפר עד שיחיו המתים.

הגאון הרוגצ'ובר זצ"ל, בעל ה"צפנת פענח", מאריך פה בדבר מדהים, שפנחס וזוהי הכהונה המיוחדת שהוא יצר, זה ענין נמשך. זו כפרה תמידית ולא זמנית, ולכן זה ניתן "לו ולזרעו אחריו".

להפך הכל מהכי למטה

ומה שדיברנו עכשיו על ההבדל שבין משה ופנחס – בואו נחשוב על ישעיהו וירמיהו. ישעיהו מדבר איתנו בזמן של גילויים, כשיש אור גדול של בית מקדש. הוא צריך להוכיח אותנו אבל הוא מדבר איתנו בעבודה של "נחמתא". זה הפירוש של מאמר חז"ל "כוליה נחמתא". הוא מדבר איתנו כשהאור האלוקי גלוי. לעומתו, העבודה של ירמיהו היא עבודה עם הלמטה, במקום שבו יש הכי דחיה והסתר. אפשר לחוש את זה אצל האדם באופן ברור – יש תקופות בחיים של גלות, של "תלתא דפורענותא", שהקשיים של הניסיונות והחושך הם קשים מאד, ואז צריך לבוא ירמיהו ופנחס ולהראות לנו איך "לילה כיום יאיר", איך אפשר להפוך את הכל מלמטה למטה. אז צריך לבוא מישהו ממשפחה נכריה ולברר את עצמו מהמקום הכי תחתון. "ירמיהו אתא מרחב הזונה", רחב שלא היה שר ונגיד בעולם שלא בא עליה, אבל אחר כך כשהיא מבררת ויודעת שיש בעולם "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת" (יהושע ב', י"א) והיא מגיעה להיות עם יהושע בן נון, מהמציאות הזו של ההיכרות את ההכי למטה, מופיעה נשמתו של ירמיהו הנביא, לשון "ארימיתיה", היינו חורבן שיכול לרומם את הכל, גם את מה שמנוגד לאור, גם את מה שהאור אינו מגיע אליו.

ואלה הדברים שבגללם מתחילה הפטרת הפורענות בסיפור הקדשת ירמיהו – כי זה כל הסיפור. יהודי יכול לבוא ולטעון 'איך אני יכול למרות הכל לעבור כזו תקופה אפלה, של כזו דחיה והסתר? ועוד אומרים לי לא להיבהל מבין המיצרים אלא אדרבה ש-"…צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים.." (זכריה ח', י"ט), שהכך יתהפך!'. לפי מה שאמרנו נוכל להבין את ענין ההפיכה הזו – להפוך פירושו שיש דברים שכיון שהם באים מלמעלה אני לא יכול להפוך את החלק התחתון ביותר. דמיינו לעצמכם מקום כל כך תחתון ומלוכלך, מעין ביוב נוראי – אם אתה רוצה לנקות שם משהו, להרים אותו, אתה חייב להביא מנוף שירים את הכל מהכי הכי למטה דווקא. אכן "משה אמת ותורתו אמת" וכל תפקיד התורה הוא למשות אותנו, אבל המשייה הזו תפקידה בא בשני אופנים – האחת היא אור שממילא דוחה את החושך, והאחרת, במקומות שיש התנגדות כזו חזקה וחריפה עד שנדמה לך שאי אפשר להתמודד איתה – זו התלתא דפורענותא, זו ירידת הנשמה, ואז אומרים ליהודי – בוא ונספר לך על ירמיהו ששאל את אותן שאלות ותמה את אותן תמיהות, אבל עוד לפני השאלות, נספר לך על הייחוס שלו, על תחילת דרכו ומאיפה הוא בא – "ירמיהו בן חילקיהו מן הכהנים" שייחסו הכתוב לכהנים, בא ממשפחה נוכריה. אחר כך נספר לך על החששות שלו מלהיות נביא לגוים, על טענתו "כי נער אנכי", ואז נספר לך שהנה זו איננה רק השאלה שלך אלא גם של ירמיהו, וגם אתה אומר – 'כן, כולם תמיד אומרים לי שיש לי נשמה שהיא חלק אלו-ה ממעל ממש ושלימדו אותי תורה כשהייתי ברחם. מכיר את כל הסיפורים האלה, אבל החושך הוא כל כך גדול' – ואז אומר לו הקב"ה, כפי שהוא אומר גם לך – "אל תירא מפניהם כי איתך אני". אני פה איתך בתוך החושך, בתוך המחלה, בתוך החושך והנפילה, איתך פה עכשיו להצילך מהגויים והממלכות, ועוד יהיה לך כח לנתוש ולנתוץ, להאביד ולהרוס, ומתוך זה לבנות ולנטוע'.

וכמה הדברים האלה נדרשים היום לכלל ישראל, לכולנו, לאמונה שאם אתה ח"ו מאבד אותה – אתה מאבד את הכל. בשביל זה צריך מנוף כמו ירמיהו. זה לא אתה שמרים את עצמך, אלא אתה מבין שהקב"ה מרים אותך – י'ה מרים אותך, ירמיהו, כי זה החלק אלו-ה ממעל שבך. זו התורה שלמדת בטרם יצאת מהרחם, זה ה-"איתך אני" שנמצא פה כל הזמן. כך אתה מקבל את הכח להבין שגם בהסתר הכי גדול שבזמן הגלות, יש לך איתך, אצלך, את כל הכוחות שדרושים כדי לשנות את ההסתר הזה לאור גדול. זה דבר מופלא.

ירמיהו חוזך

בסליחות של ערב ראש השנה אנחנו מזכירים את נבואת ירמיהו וקוראים לו ירמיהו "חוזך", החוזה, ומבקשים ומזכירים את הנבואה שלו שכל החטאים יתהפכו ויעלמו –

וְקַיֵּם לָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ בְּקַבָּלָה עַל יְדֵי יִרְמְיָהוּ חוֹזָךְ כָּאָמוּר: "בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא נְאֻם ה' יְבֻקַּשׁ אֶת עֲוֹן יִשְׂרָאֵל וְאֵינֶנּוּ וְאֶת חַטֹּאת יְהוּדָה וְלֹא תִמָּצֶאינָה כִּי אֶסְלַח לַאֲשֶׁר אַשְׁאִיר" (ירמיהו נ, כ).

המפרשים שואלים למה הוא מכונה שם "חוזך" הרי ישעיהו הוא החוזה, הוא מתנבא בלשון "חזון ישעיהו", ואילו ירמיהו מתנבא בלשון דיבור – "דברי ירמיהו". זה פלא – בערב ראש השנה, סיימנו כבר את שלש הפורעניות ואף את שבעה דנחמתא ואנו עומדים להיכנס לרגע שלפני התשובה שמכוחה נגיע לשמחה הגדולה, ואז אומרים – 'אנחנו חוזרים עכשיו להתחלה עם ירמיהו, שהזדונות נהפכים לזכויות ע"י תשובה מאהבה'. אנו חוזרים ואומרים – 'עכשיו אני רואה את כל אותם החטאים, את כל אותן הנפילות, ומתחיל לראות איך הכל מתהפך, וזדונות לא רק נהפכים לשגגות אלא יכולים גם להפך לזכויות' – זה "ירמיהו חוזך". לזה מגיעים דווקא מנבואת החורבן של ירמיהו "כוליה חורבנא", שבא לתאר שגם הדברים שנראים לי מנגדים, דברים שבאופי שלי, ביצר שלי, דברים שאני מרגיש שאין לי סיכוי שאוכל לנצח אותם, ואז בא ירמיהו ומנבא איתי מהכי למטה. הוא רואה את הנקודה שצריך להילחם בה, הוא נכנס איתי במעשה בגוף – לא מלמעלה. הוא יוצא איתי למלחמה וכלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו.

צרור את המדיינים

איך התחילה הפרשה שלנו? –

צָר֖וֹר אֶת-הַמִּדְיָנִ֑ים וְהִכִּיתֶ֖ם אוֹתָֽם. כִּ֣י צֹֽרְרִ֥ים הֵם֙ לָכֶ֔ם בְּנִכְלֵיהֶ֛ם אֲשֶׁר-נִכְּל֥וּ לָכֶ֖ם עַל-דְּבַר-פְּע֑וֹר וְעַל-דְּבַ֞ר כָּזְבִּ֨י בַת-נְשִׂ֤יא מִדְיָן֙ אֲחֹתָ֔ם.. (במדבר כ"ה, יז"-י"ח)

שואל האור החיים הק' במקום (שבתחילת השבוע החולף חל היארצייט שלו, זיע"א) – למה כתוב "והכיתם" ולא בלשון ציווי – "והכו אותם"? ובאמת רק בפרשה הבאה נכה אותם ולא כעת. ועוד – ממתי הקב"ה צריך לנמק את הציווי שלו – "כי צוררים הם לכם…"? והוא עונה פלאי פלאות – מול מדיין, מול הכוחות המדומיינים שלוקחים אותך למטה, למקומות הכי בזויים,^[4] התפקיד שלנו איננו להילחם אלא "צרור את המדיינים", להכיר את הנקודה המנגדת הזו, להגדיר אותה ולהמאיס אותה בעיני עצמך. תכיר את הנקודה הזו שאתה מתמודד איתה – כל אחד מאיתנו. ואם "צרור" – אז ממילא "והיכיתם אותם". בכלל לא צריך ציווי לזה. אחרי זה יהיו כלי הקודש וחצוצרות התרועה, זה יפרח באויר, הכל ייגמר – אבל ראשית "צרור". לכן משה רבנו כל כך רוגז בפרשה הבאה על השבים מהמלחמה – "החייתם כל נקבה" – כי הם לא קיימו את ה-'צרור' כמו שצריך, ואם הצרור לא מספיק מתברר, אז החלק התחתון ביותר עדיין צריך את העבודה.

לכן אומר האוה"ח, שמה שכתוב בפסוק הבא – "כי צוררים הם לכם אשר נכלו לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי", הכוונה היא 'אל תצרור בגלל כל מיני סיבות אחרות שאתה יכול לחשוב עליהן, למשל שבגללם נהרגו כמעט מאתיים אלף יהודים מעם ישראל וכיו"ב, לא בגלל זה. צריך לצרור את המדיינים רק על דבר אחד – "כי צוררים הם לכם" עם מחשבת העבודה זרה והמחשבת הניאוף הזו שזה מה שלמטה, זה מה שמנגד'. על זה צרור. התורה לא באה לתת טעם ל"צרור את המדיינים" אלא היא באה ודורשת שנגדיר לעצמנו את מה אני הולך לעשות – לצרור את הנקודה הזו, להמאיס אותה בעיני עצמנו. לדעת שיש חורבן, להכיר שיש חורבן, לדעת את הכח שבא פנחס וירמיהו לגלות, שהוא "בקנאו את קנאתי בתוכם" – 'בבפנוכו', בהכי למטה, בנקודות הכי נמוכות וקשות, שגם עם האור הגדול שלפעמים אני מאיר עליהן – לשם זה לא מגיע. ולכן אומר משה לפנחס –

קַרְיָינָא דְּאִיגַּרְתָּא אִיהוּ לֶיהֱוֵי פַּרְוַונְקָא. (סנהדרין פ"ב:)

'תעשה את זה אתה'.

פנחס הוא אליהו

ירמיהו ופנחס. ו-"פנחס הוא אליהו" (ילקוט שמעוני פינחס תשע"א) – עם אותו דבר מתמודד אליהו, מהלמטה למטה, עם נביאי הבעל. והוא אליהו שנקרא אחר כך "מלאך הברית", ועליו לבוא לכל אחד מאיתנו בברית שלו ולגלות לכל אחד את הכח שלו להתמודד במציאות, בחיים, במקומות הכי קשים ותחתוניים. "אליהו מלאך הברית עמוד על ימיני וסמכני" (נוסח ברית מילה).

"פנחס הוא אליהו", וגם בשנים שבהן יוצא שמפטירים את "דברי ירמיהו" בפרשת מטות, קוראים על אליהו והכרתתו את נביאי הבעל בפרשת פנחס.

פתחנו בדבר ה' אל ירמיהו הוא דבר ה' אל כל יהודי שנשמתו יורדת אל התלתא דפורענותא – "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ… אַל-תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּֽי-אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ נְאֻם-ה'", ונסיים בברכה שנזכה להתחיל בנחמתא ובתיובתא ולשנה חדשה של גאולה שלמה וישועה שלמה, ומתוך שתים עשרה וההפטרות הללו, מתוך הבירור הזה מהלמטה למטה, ניכנס לזמן שמחתנו ובעז"ה ניגאל גאולה שלמה עלינו ועל כל ישראל.

1. אמנם ברור מדוע זה מופיע בהפטרת פר' שמות למנהג הספרדים, כי שם זה מקביל להקדשתו של משה. ↑

2. הנבואה המתוארכת האחרונה של ישעיהו היתה בעת מצור סנחריב על ירושלים, כחמישים ושתים שנה לפני לידת ירמיהו (אם כי רוב נבואותיו אינן מתוארות והוא המשיך להתנבא גם לאחר מכן). ↑

3. עי' ספרי על האזינו א' – "לפי שהיה משה קרוב לשמים, לפיכך אמר "האזינו השמים", ולפי שהיה רחוק מן הארץ, לפיכך אמר "ותשמע הארץ אמרי פי". בא ישעיה וסמך לדבר ואמר: "שמעו שמים", שהיה רחוק מן השמים, "והאזיני ארץ" – שהיה קרוב לארץ". וכן עי' ברש"י על ישעיהו א', ב'. ↑

4. שהרי עבודת הפעור היא העבודה הזרה הבזויה ביותר שיש, ואף בנות מדין הן הדבר שהכי מנגד לאור וכפי שמופיע במדרש – "והיה נכנס אצלה, והצרצור מלא יין אצלה מיין העמוני…, אמרה לו רצונך שתשתה יין, והוא היה שותה והיה היין בוער בו ואומר השמעי לי, והיא מוציאה דפוס של פעור תחת פסיקין שלה, ואומרת לו רצונך שאשמע לך? השתחוה לזה, ואמר לה וכי לע"ז אני משתחוה?! אמרה לו מה איכפת לך?, אינו אלא שתגלה עצמך לו…" (ספרי במדבר כ"ה, א'), זה המנגד הזה שכל אחד מכיר אותו בתוך עצמו, ואכמ"ל. ↑