שיעור שהתקיים בי"א אדר בגבעת שמואל

סיפור טוב, פרולוג משעמם

מגילת אסתר מוצאת אותנו במקום הכי נמוך שיכול להיות, באיום הכי קשה על עם ישראל, אבל אני מבקש לפתוח את לימודנו בהלכה מעניינת ברמב"ם –

כָּל סִפְרֵי הַנְּבִיאִים וְכָל הַכְּתוּבִים עֲתִידִין לִבָּטֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ חוּץ מִמְּגִלַּת אֶסְתֵּר וַהֲרֵי הִיא קַיֶּמֶת כַּחֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה וְכַהֲלָכוֹת שֶׁל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה שֶׁאֵינָן בְּטֵלִין לְעוֹלָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּל זִכְרוֹן הַצָּרוֹת יְבֻטַּל [יהיה עולם שכולו טוב, ואין מה לזכור את הצרות, אבל אם כך, הרי מגילת אסתר מספרת גם היא על הצרות הכי קשות שיכולות להיות לעם ישראל, אז למה היא לא תיבטל?] שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה טז) "כִּי נִשְׁכְּחוּ הַצָּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת וְכִי נִסְתְּרוּ מֵעֵינִי". יְמֵי הַפּוּרִים לֹא יִבָּטְלוּ שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ט כח) "וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם". (רמב"ם הל' מגילה ב', י"ח)

כשיבוא המשיח, כל ספרי הנביאים והכתובים עתידים להיבטל – יהושע, דוד המלך, ישעיהו וכו'. צריך אמנם להבין את המושג הזה "עתידין להיבטל", אבל זה מה שכותב הרמב"ם להלכה. הרמב"ם היה יכול לסיים את הלכות מגילה בלי ההלכה הזו כי זו לא הלכה למעשה, אבל הוא מבין שאנחנו לא נבין את הקודקס ההלכתי של מגילת אסתר בלי לתפוס מול מה אנחנו עומדים – חמישה חומשי תורה ומגילת אסתר! מה יש במגילה הזו? הרי היא נראית כספר מוזר מאד; בשעת קריאתה פותחים אותה כאגרת, וזה בכוונה – היא אמנם כתובה על קלף כמו ספר תורה אבל זה מכתב. כידוע שם ה' אינו מופיע בגלוי במגילה והאבן עזרא נותן לזה טעם ריאלי – מרדכי שכתב את המגילה כשהיה המשנה למלך והכניס אותה ל'לימודי הליבה' של האימפריה הפרסית, חשש שבעוד כך וכך שנים יבואו שר חינוך או היסטוריונים לא הגונים ואם יופיע שם שם ה' הם יגידו שזה שם של עבודה זרה, לכן הוא השמיט את שם ה' והפך את המגילה לסיפור היסטורי רגיל לכאורה.

באופן כזה גם מסתיימת המגילה – לקחו את הסיפור הנפלא שלה וסיימו אותו בפרולוג הכי 'משעמם' –

וַיָּשֶׂם֩ הַמֶּ֨לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֧וֹשׁ מַ֛ס עַל-הָאָ֖רֶץ וְאִיֵּ֥י הַיָּֽם. וְכָל-מַעֲשֵׂ֤ה תָקְפּוֹ֙ וּגְב֣וּרָת֔וֹ וּפָרָשַׁת֙ גְּדֻלַּ֣ת מָרְדֳּכַ֔י אֲשֶׁ֥ר גִּדְּל֖וֹ הַמֶּ֑לֶךְ הֲלוֹא-הֵ֣ם כְּתוּבִ֗ים עַל-סֵ֙פֶר֙ דִּבְרֵ֣י הַיָּמִ֔ים לְמַלְכֵ֖י מָדַ֥י וּפָרָֽס. כִּ֣י מָרְדֳּכַ֣י הַיְּהוּדִ֗י מִשְׁנֶה֙ לַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ וְגָדוֹל֙ לַיְּהוּדִ֔ים וְרָצ֖וּי לְרֹ֣ב אֶחָ֑יו דֹּרֵ֥שׁ טוֹב֙ לְעַמּ֔וֹ וְדֹבֵ֥ר שָׁל֖וֹם לְכָל-זַרְעֽוֹ. (אסתר י', א'-ג')

מה מעניין אותנו עיני המיסים של ממלכת פרס? וההפניה לספר דברי הימים של מלכי מדי ופרס – אין עוד שום ספר בתנ"ך שמפנה אותנו לחיפוש אחרי הרחבות בגוגל, ועוד תחת הכותרת "היסטוריה כללית"… והסיום – "ורצוי לרוב אחיו", כלומר יש סקרים בחלק מהערוצים שאומרים שהוא בירידה עכשיו. מה זה רלוונטי? אנחנו במערכת בחירות או במגילה מהתנ"ך? ושאלתי את עצמי – האם גם לפסוקים האלה התכוון הרמב"ם שאמר שמגילת אסתר לא תיבטל לעתיד לבוא? ההפניה לספריה הכללית למדף היסטורית מדי ופרס?!

ורבים מעמי הארץ מתייהדים

כמדומני שיש פה דבר מדהים שלפעמים אנחנו מתבלבלים בו, ויכול לתת לנו המון כח. כדי להגיע ל"ונהפוך הוא", להפך את העולם, חייבים לרדת למקומות הכי נמוכים ומשך להפך את הכל, אבל צריך לזכור שאין הכוונה שבסוף אני אנצח ואני אהרוג את כל הרשעים בדאחייה (אני בעד זה כמובן, ואני גם גר לא רחוק משם, אבל זה לא העיקר. לא זו סוף הדרך). "ונהפוך הוא" משמעו שבדאחייה בביירות יאמרו "ה' אלוקי מלך ומלכותו בכל משלה", לא מילימטר פחות מזה. "ונהפוך הוא" זה שהניצחון במגילת אסתר היה –

… וְרַבִּ֞ים מֵֽעַמֵּ֤י הָאָ֙רֶץ֙ מִֽתְיַהֲדִ֔ים כִּֽי-נָפַ֥ל פַּֽחַד-הַיְּהוּדִ֖ים עֲלֵיהֶֽם. (אסתר ח', י"ז)

כבר הסברנו לא פעם בשם רבי שלמה אלקבץ זיע"א, בעל הפיוט "לכה דודי", שמבאר בספר "מנות הלוי", שלכאורה אם אותם עמי הארץ התייהדו, התגיירו, בגלל שפחדו מעם ישראל – הרי שהגיור לא תופס! גיור שבא מפחד אינו תקף, גיור צריך לבוא מרצון. והוא מתרץ באופן שכאילו זה נכתב היום – "ורבים מעמי הארץ מתייהדים", העולם מתהפך, העולם מתייהד – כי נפל פחד היהודים על העמלקים, על הנסראללאים, על החמאסניקים, על הרשעים, ואז רבים מעמי הארץ, עמי אירופה ואמריקה מרגישים פתאום משוחררים מהעמלקיות הזו ורוצים להתייהד. יש במגילה מלך, ויש שתי אופציות מי יהיה המשנה שלו – המן או מרדכי. העולם יכול לברוח מזה אבל בסוף הוא יצטרך להכריע. כאשר פחד היהודים לא נופל על העמלקים, אז פחד העמלקים נופל על העולם, וכאשר נשחרר את העולם מהפחד הזה – נגלה שרבים מעמי הארץ מתייהדים.

כדי שנוכל להגיע ל"ונהפוך הוא" אמיתי, שהמילה 'הוא' רומזת אליו ית' – אז חייבים להגיע לזה מהכי למטה שיש, מסתר המדרגה. להרים את העולם מלמטה ולהכין דירה לו ית' בתחתוניים, לתקן עולם במלכות שד"י, והעולם יידע שיש לו סיבה, תקווה ותקנה, ואז הוא ישוב אל מקומו הראוי.

אסור לנו להתבלבל – כן, תולים את עשרת בני המן ואת המן צריך לחסל. כל המלחמה שמתרחשת בי"ג באדר מול נציגי עמלק היא מחויבת, ובאותם הימים גם עשרת בני המן הנמצאים בירושלים ודואגים שהצהרת כורש לא תתממש, אבל המהפכה היא שהמשנה למלך החדש מספר איך העולם יפתור את הבעיות הכלכליות שלו, וזה מה שיישאר יחד עם חמשת חומשי התורה לעתיד לבוא! כי יום יבוא ונבואת ישעיה שנצרכה לדורות כבר לא תצטרך, אבל הבעיות הכלכליות שלך תלויות באמונה שלך – את זה נצטרך ללמוד לעתיד לבוא, ושקשה יהיה להבין שגם כש-"רבים מעמי הארץ מתייהדים", הטבע הוא שלגבינו זה רצוי 'לרוב', וזה בסדר גמור. זה לא מטריד בכלל.

אם על המלך טוב

הפרק הקצר הזה החותם את המגילה פותח פתח לדבר מדהים שבו אני מבקש לעסוק היום. למה התכוונה אסתר כשביקשה ממרדכי "לך כנוס את כל היהודים"? אתה לא כונס אותם כדי שהם יהיו בסדר. יש לנו תפקיד בעולם, לכל אחד ואחת מאיתנו – להאמין בעולם הזה. במוסף של ראש חודש יש תפילה יפהפיה –

אהבת עולם תביא להם וברית אבות לבנים תזכור. (נוסח מוסף לר"ח)

זה נשמע קצת כמו סלנג ישראלי בהתחלה, "תביא להם", אבל הפירוש בזה לענ"ד הוא שאנו מבקשים מהקב"ה שיביא לנו, בתוכנו, אהבה לעולם. שאנחנו נאהב את העולם – העולם כל כך יפה. וזה אפילו יותר עמוק; מלך העולם הוא המלך שרוצה להופיע כשהוא נעלם. זה נשמע כתרתי דסתרי – מצד אחד הוא רוצה להופיע אבל מצד שני זה בעולם, בנעלמות. אבל הוא רוצה שאתה ואת ואני נופיע אותו ושיאמר "כל אשר נשמה באפו ה' א-להי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".

יש מדרש פלאי שמנתח מה בעצם קרה עם המן, איך הוא הצליח לשכנע את אחשורוש להשמיד את כל היהודים. הרי לפני דור או דור וחצי כורש הצהיר על הקמת בית המדרש, ופתאום בא צורר היהודים הזה. איך זה קרה? הפסוק אומר שהמן אמר לאחשורוש –

אִם-עַל-הַמֶּ֣לֶךְ ט֔וֹב יִכָּתֵ֖ב לְאַבְּדָ֑ם… (אסתר ג', ט')

אגב, נשים לב ששני אנשים במגילה משתמשים בביטוי הזה, המן ואסתר, אבל אצל המן זה "אם על המלך טוב" – אז בוא נעשה רע. 'אם על המלך טוב – בוא נהרוג את ושתי', 'אם על המלך טוב – יכתב לאבדם, ואז כל הבעיות הכלכליות של הממלכה יפתרו, כי לא יהיו יהודים'. סתם מחשבה שחשבתי – אולי הבעיות הכלכליות שלכם נובעות מזה שאתם עושים משתים של חצי שנה לכל הממלכה, לא עובדים ורק מבזבזים כסף ומשתכרים? לא! אצל המן זה היהודים. לעומת זאת אצל אסתר –

וְאִם-עַל-הַמֶּ֖לֶךְ ט֑וֹב תִּנָּֽתֶן-לִ֤י נַפְשִׁי֙ בִּשְׁאֵ֣לָתִ֔י וְעַמִּ֖י בְּבַקָּשָׁתִֽי. (שם ז', ג')

כלומר, אם על המלך טוב, אז בוא ונעשה טוב.

מהלך תוכניתו של המן

בואו נראה את המדרש –

אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם (אסתר ג, ט) אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הָמָן הָרָשָׁע לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בּוֹא וּנְאַבֵּד אֶת יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם, אָמַר לוֹ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, לָא יָכֹלְתָּ לְהוֹן, בְּדִיל דֶּאֱלָהֲהוֹן לָא שָׁבֵיק לוֹן כָּל עִקָּר [אתה לא תוכל להם כי הא-להים שלהם לא יעזוב אותם לעולם], תָּא חֲזֵי מָה עֲבֵיד לוֹן לְמַלְכִין קַמָּאֵי דַּהֲווֹן קוֹמֵינָן דַּהֲווֹן פָּשְׁטִין יְדֵיהוֹן עֲלֵיהוֹן, דַּהֲווֹן מַלְכַיָא רַבְרְבַיָא וְגוּבְרַיָא טְפֵי מִינָּן, וְכָל מַאן דְּאָתֵי עֲלֵיהוֹן לְמֵבְדִּינְהוּ מִן עָלְמָא וּדְיָעַץ עֲלֵיהוֹן, מִיבַּטֵּל מִן עָלְמָא וַהֲוֵי לִמְתָל לְכָל דָּרֵי עָלְמָא, וַאֲנַן דְּלָא מַעֲלֵינַן כְּוָתַיְהוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה [בוא וראה מה עשה למלכים הקדומים שהיו לפנינו וניסו לפשוט ביהודים את ידם, והם היו מלכים גדולים וגיבורים מאיתנו וכל מה שרצו לאבד את ישראל מן העולם הפך להם והם הפכו למשל ושנינה לכל דרי עולם, ואנחנו הרי פחות מעולים מהם], שְׁבֵיק לָךְ מִלְמַלָּלָא, תּוּב בְּפִתְגָּמָא דְּנָא [עזוב אותך מדיבורים כאלה ותתעסק בעניינים הפנימיים שלנו]. וְאַף עַל פִּי כֵן הָיָה הָמָן הָרָשָׁע מְטָרֵד עַל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל פִּתְגָּמָא דְּנָא כָּל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא [היה המן מטרידו כל שעה ושעה בענין הזה] וּמְיָעֲצוֹ עֵצוֹת רָעוֹת עַל יִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוֹאִיל וְכָךְ נִמָּלֵךְ בַּחֲכָמִים וּבַחַרְטֻמִּים. מִיָּד שָׁלַח וְקִבֵּץ אֶת כָּל חַכְמֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, בָּאוּ כֻלָּן לְפָנָיו, אָמַר לָהֶם אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, רְצוֹנְכֶם שֶׁנְּאַבֵּד אֻמָּה זוֹ מִן הָעוֹלָם [היינו – האם כדאי לנו להפוך את נושא היהודים לנושא המרכזי שלנו? לאג'נדה שלנו?]^[1], אָמְרוּ לוֹ כֻּלָּן בְּבַת אַחַת מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן וְרוֹצֶה לְהַשְׁלִיךְ בְּדָבָר זֶה, שֶׁאִם אַתָּה מְאַבֵּד יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לג, כה) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹבְדֵי גִּלּוּלִים נִקְרְאוּ נָכְרִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלכים א ח, מא) וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְךָ יִשְׂרָאֵל הוּא [הם רוצים לעשות רק טוב לעולם, למה להרוג אותם? למה? מה ההיגיון לזה?]. [וחוץ מזה אם תעשה כן אתה תסתבך כי הם קרובים של הקב"ה – ] וְיִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ קְרוֹבִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קמח, יד) לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ד, כב) בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל (דברים יד, א) בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא קָרוֹב לְיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קמה, יח) קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת. וְאֵין אֻמָּה קְרוֹבָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, ז) כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו, וְאָדָם שֶׁרוֹצֶה לִשְׁלֹחַ יָד בִּקְרוֹבָיו וּבְבָנָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵיךְ יִמָּלֵט, לְפִי שֶׁהוּא שַׁלִּיט בָּעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וְנֶפֶשׁ כָּל חַי, בְּיָדוֹ לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַשְׁפִּיל, לְהָמִית וּלְהַחֲיּוֹת. [ואם לא השתכנעת עד פה, תסתכל מה היה בהיסטוריה – ] לֵךְ הִתְבּוֹנֵן בַּמְלָכִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁעָבְרוּ עַל שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בְּיִשְׂרָאֵל, מָה עָלְתָה בָּהֶם, כְּמוֹ פַּרְעֹה וְסַנְחֵרִיב.

היסטוריה אמיתית אבל מעוותת

מִיָּד אָמַר לוֹן הָמָן, אֱלוֹהַּ שֶׁטִּבַּע פַּרְעֹה בַּיָּם וְעָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל נִסִּים וּגְבוּרוֹת שֶׁשְּׁמַעְתֶּם, כְּבָר הוּא זָקֵן וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כְּלוּם, שֶׁכְּבָר עָלָה נְבוּכַדְנֶצַּר וְהֶחֱרִיב בֵּיתוֹ, וְשָׂרַף אֶת הֵיכָלוֹ, וְהִגְלָה אֶת יִשְׂרָאֵל וּפִזְרָן בֵּין הָאֻמּוֹת, וְהֵיכָן כֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ שֶׁכְּבָר הִזְקִין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צד, ז) וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָהּ וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב [בעברית אחרת – הוא החליף אותם. הם כופרים ויש אחרים תמורתם גם אצל הקב"ה].^[2] כֵּיוָן שֶׁאָמַר לָהֶם כֵּן כָּעִנְיָן הַזֶּה, מִיָּד קִבְּלוּ דְבָרָיו וְהִסְכִּימָה דַעְתָּם לְכַלּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, וְכָתְבוּ אִגְרוֹת וְחָתְמוּ.

וְכֵן כָּתְבוּ בְּאוֹתָן אִגְרוֹת [אין אלו אגרות שהמן כתב אלא הוא כינס את כל חכמי אומות העולם והוא עובד על זה תשע שנים!]^[3] – 'שָׁלוֹם לָכֶם עַד אֵין חֵקֶר, יִוָּדַע לָכֶם שֶׁאָדָם יֵשׁ בֵּינֵינוּ, וְלֹא מִמְקוֹמֵנוּ הוּא [הוא לא מקומי, הוא נצח!] אֶלָּא מִזֶּרַע הַמְלוּכָה הוּא, וּמִזַּרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק^[4] [ומזרע אברהם ויצחק] וּמִגְּדוֹלֵי הַדּוֹר הוּא, וְהָמָן שְׁמוֹ [זו הנקודה. המן הזה הוא בדיוק כמו המן שירד לבני ישראל במדבר – הוא מוכן ומזומן, רק שבמדבר הוא היה מוכן לעם ישראל וזה מוכן לפורענות], וְשָׁאַל מִמֶּנּוּ שְׁאֵלָה קְטַנָּה וְקַלָּה עַל עַם אֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ בֵּינֵינוּ, נִבְזֶה מִכָּל הָעַמִּים, וְדַעְתָּם גַּסָּה עֲלֵיהֶם, חֲפֵצִים בְּרָעָתֵנוּ וְקִלְּלַת הַמֶּלֶךְ שְׁגוּרָה בְּפִיהֶם, וּמַהוּ קְלָלָה שֶׁמְקַלְּלִין אוֹתָנוּ? (תהלים י, טז) ה' מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ. וְעוֹד אוֹמְרִים (תהלים קמט, ז) לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים. וְכוֹפְרִים בְּמִי שֶׁעָשָׂה לָהֶם טוֹבָה, [ואז הם מספרים סיפור היסטורי. בעצם הם לוקחים את ההיסטוריה, מעוותים אותה ויוצרים נרטיב שקרי – ] בּוֹאוּ וּרְאוּ מֵאוֹתוֹ עָנִי פַּרְעֹה מֶה עָשׂוּ, כְּשֶׁיָּרְדוּ לְמִצְרַיִם קִבְּלָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, וְהוֹשִׁיבָם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ, וְזָן אוֹתָן בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן, וְהֶאֱכִילָם כָּל טוּב שֶׁבְּאַרְצוֹ, פַּלְטֵרִים הָיוּ לוֹ לִבְנוֹת וְהָיוּ בּוֹנִין שָׁם, בְּכָל זֹאת לֹא הָיָה יָכוֹל לָהֶם, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁבָּאוּ בַּעֲלִילָה וְאָמְרוּ לוֹ (שמות ה, ג) לִזְבֹּחַ לַה' אֱלֹהֵינוּ נֵלֵךְ דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים, אַחַר כָּךְ נָשׁוּב, אִם רְצוֹנְךָ הַשְׁאִילֵנוּ כְּלֵי כֶסֶף וכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלוֹת, וְהִשְׁאִילוּם כַּסְפָּם וּזְהָבָם וְכָל הַבְּגָדִים הַטּוֹבִים שֶׁלָּהֶם, וְטָעֲנוּ כָּל אֶחָד כַּמָּה חֲמוֹרִים שֶׁלָּהֶם לְאֵין מִסְפָּר, עַד שֶׁנִּצְּלוּ אֶת מִצְרַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות יב, לו) וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם, וּבָרְחוּ לָהֶם. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע פַּרְעֹה שֶׁהָיוּ בּוֹרְחִים, הָלַךְ אַחֲרֵיהֶם לְהָשִׁיב אֶת מָמוֹנוֹ, מֶה עָשׂוּ לוֹ? הָיָה עִמָּהֶם אָדָם אֶחָד וּשְׁמוֹ משֶׁה בֶּן עַמְרָם, וּבִכְשָׁפָיו נָטַל מַקֵּל אֶחָד וְלָחַשׁ עָלָיו וְהִכָּה בּוֹ אֶת הַיָּם עַד שֶׁנֶּחֱרַב, וְנִכְנְסוּ כֻּלָּם בַּיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְעָבְרוּ כֻלָּם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה עָבְרוּ, וּבַמֶּה יִבְּשׁוּ הַמַּיִם. כֵּיוָן שֶׁרָאָה פַּרְעֹה נִכְנַס אַחֲרֵיהֶם לְהַחֲזִיר אֶת מָמוֹנוֹ [פרעה, נעבעך, רק רצה להחזיר כסף שגזלו ממנו. היהודים הגנבים האלה המציאו את השואה. להד"ם!], וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה דְּחָפוּהוּ בְּתוֹךְ הַיָּם, וְנִטְבַּע הוּא וְכָל חֵילוֹ בַּיָּם, וְלֹא זָכְרוּ הַטּוֹבָה שֶׁעָשָׂה לָהֶם, הֲלֹא תִשְׁמְעוּ שֶׁהֵם כְּפוּיֵי טוֹבָה. וְעוֹד מֶה עָשׂוּ לַעֲמָלֵק אֲבִי אַבָּא, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם לַמִּלְחָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יז, ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִים, וּמֵהֵיכָן בָּא עֲמָלֵק, אָמַר רַבִּי כְּרוּסְפְּדָאי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁבָּא מֵאֵצֶל בִּלְעָם הָרָשָׁע, שֶׁבָּא לִטֹּל עֵצָה מִמֶּנּוּ, וְאָמַר לוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁבַּעַל עֵצָה אַתָּה וְגַם בַּעַל מַחְשָׁבוֹת רָעוֹת, וְכָל הַנּוֹטֵל עֵצָה מִמְךָ אֵינוֹ נִכְשָׁל. אָמַר לוֹ רְאֵה מֶה עָשׂוּ אֻמָּה זוֹ לְמִצְרַיִם, שֶׁעָשׂוּ לָהֶם כַּמָּה טוֹבוֹת, וּמַה לְּמִצְרַיִם שֶׁעָשׂוּ לָהֶם כַּמָּה טוֹבוֹת עָשׂוּ לָהֶם כָּךְ, לִשְׁאָר אֻמּוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, הֵיאַךְ אַתָּה יוֹעֲצֵנִי? אָמַר לוֹ בִּלְעָם, לֵךְ וַעֲשֵׂה עִמָּהֶם מִלְחָמָה, וְאִם אֵין אַתָּה עוֹשֶׂה עִמָּהֶם מִלְחָמָה אֵין אַתָּה יָכוֹל לָהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהֵן תְּלוּיִין בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אֲבִיהֶם, וְאַף אַתָּה שֶׁהוּא בֶּן בְּנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, תָּלוּי בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. מִיָּד בָּא עֲלֵיהֶם לַמִּלְחָמָה. מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ משֶׁה פַּרְנָס שֶׁלָּהֶם? הָיָה לוֹ תַּלְמִיד אֶחָד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן שְׁמוֹ, וְהָיָה אַכְזָרִי עַד מְאֹד וְלֹא הָיָה לוֹ רַחֲמִים, אָמַר לוֹ אוֹתוֹ משֶׁה (שמות יז, ט) בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, אֵינִי יוֹדֵעַ אוֹתָן אֲנָשִׁים שֶׁבָּחַר אִם בַּעֲלֵי כְשָׁפִים הֵם, אוֹ אִם גִּבּוֹרֵי מִלְחָמָה, מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ משֶׁה נָטַל מַקֵּל בְּיָדוֹ וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה עָשָׂה בוֹ, וְכֵיוָן שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם אֵינִי יוֹדֵעַ מַה לָּחַשׁ עֲלֵיהֶם וְרָפוּ יְדֵיהֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות יז, יג) וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב. בָּאוּ עַל סִיחוֹן וְעוֹג גִּבּוֹרֵי אַרְצֵנוּ, שֶׁאֵין כָּל בְּרִיָּה הָיְתָה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בִּפְנֵיהֶם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגוּם. בָּאוּ עֲלֵיהֶם מַלְכֵי מִדְיָן, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגָן. וְעוֹד מֶה עָשָׂה תַּלְמִיד שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ משֶׁה, הִכְנִיס אֶת יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ כְּנַעַן, וְלֹא דַי שֶׁנָּטַל אֶת אַרְצָם, אֶלָּא שֶׁהָרַג מֵהֶם שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים, וְחִלֵּק אֶת אַרְצָם לְיִשְׂרָאֵל, וְלֹא חָמַל עֲלֵיהֶן, וְאוֹתָן שֶׁלֹא בִּקֵּשׁ לַהֲרֹג הָיוּ לוֹ לַעֲבָדִים. בָּאוּ עֲלֵיהֶם סִיסְרָא וַהֲמוֹנוֹ וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה עָשׂוּ לוֹ לְנַחַל קִישׁוֹן שֶׁגְּרָפָם וּשְׁטָפָם וְהִשְׁלִיכָם לַיָּם הַגָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה, כא) נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם. וְהָיָה לָהֶם מֶלֶךְ רִאשׁוֹן שָׁאוּל שְׁמוֹ, וְהָלַךְ וְנִלְחַם בְּאֶרֶץ אֲבִי אַבָּא עֲמָלֵק, וְהָרַג מֵהֶם מֵאָה אֲלָפִים פָּרָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, וְגַם לֹא חָמַל עַל אִישׁ וְעַל אִשָּׁה וְלֹא עַל עוֹלֵל וְיוֹנֵק, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגָם. וְעוֹד מֶה עָשָׂה לַאֲגַג זְקֵנִי שֶׁחָמְלוּ עָלָיו תְּחִלָּה, לַסּוֹף בָּא אָדָם מֵהֶם וּשְׁמוֹ שְׁמוּאֵל, חֲתָכוֹ וְנָתַן בְּשָׂרוֹ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם, כְּדִכְתִיב (שמואל א טו, לג) וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגוֹ מִיתָה מְשֻׁנָּה כָּזֹאת שֶׁשְּׁמַעְתֶּם ['אצלנו יש תרבות, אין כאלו מיתות אכזריות'…]. וְאַחַר זֹאת הָיָה לָהֶם מֶלֶךְ אֶחָד דָּוִד בֶּן יִשַּׁי שְׁמוֹ, וְהָיָה מַשְׁחִית וּמְכַלֶּה אֶת כָּל הַמַּמְלָכוֹת וְלֹא הָיָה חוֹמֵל עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר )שמואל א כז, יא) אִישׁ וְאִשָּׁה לֹא יְחַיֶּה דָּוִד. וְעָמַד אַחֲרָיו שְׁלֹמֹה בְּנוֹ וּבָנָה לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל בַּיִת אֶחָד וְקָרָא לוֹ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה הָיָה לָהֶם בְּתוֹכוֹ, כְּשֶׁבָּאִין לְמִלְחָמָה נִכְנָסִין בְּתוֹכוֹ וּמְכַשְׁפִים בְּתוֹכוֹ, וּכְשֶׁהֵן יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ הוֹרְגִים וּמַחֲרִיבִים אֶת הָעוֹלָם [בדיוק הפוך מהאמת – הרי הבית הזה היה בית תפילה לכל העמים!]. וּמֵרֹב טוֹבָה שֶׁהָיָה לָהֶם מָרְדוּ בֵּאלֹהֵיהֶם, וְעוֹד שֶׁהִזְקִין אוֹתוֹ אֱלוֹהַּ שֶׁלָּהֶם, וּבָא נְבוּכַדְנֶצַּר וְשָׂרַף אוֹתוֹ בַּיִת שֶׁלָּהֶם, וְהִגְלָם מֵעַל אַדְמָתָם וְהֵבִיאָם בֵּינֵינוּ, וַעֲדַיִּן לֹא שִׁנּוּ מַעֲשֵׂיהֶם הַמְכֹעָרִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם בַּגָּלוּת בֵּינֵינוּ, מַלְעִיגִין אוֹתָנוּ וְאֶת אֱמוּנַת אֱלֹהֵינוּ, וְעַכְשָׁיו [עכשיו הגיע הזמן. הם כופרים ואפשר לנצח אותם. הם לא זוכרים מי הם – הם מגיעים למשתה שלנו ואוכלים איתנו. 'הם שכחו מה זה להיות יהודים'… ולכן -] הִסְכַּמְנוּ כֻּלָּנוּ לְדֵעָה אַחַת, וְהִפַּלְנוּ גוֹרָלוֹת לְאַבְּדָן מִן הָעוֹלָם, וּבְאֵיזֶה זְמַן יִתָּכֵן לָנוּ לְכַלּוֹתָם, וְנָפַל עֲלֵיהֶם הַגּוֹרָל בְּחֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלשָׁה עָשָׂר בּוֹ. וְעַכְשָׁו כְּשֶׁיַּגִּיעוּ אֲלֵיכֶם הָאִגְּרוֹת הַלָּלוּ תִּהְיוּ מְזֻמָּנִים לְאוֹתוֹ הַיּוֹם, לְהַשְּׁמִיד לַהֲרֹג אֶת כָּל הַיְּהוּדִים שֶׁבֵּינֵיכֶם, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, וְלֹא תַשְׁאִירוּ מֵהֶם שָׂרִיד וּפָלִיט [זה לא היה משהו ב'שליפה', המן תכנן את זה כמהלך חינוכי, לחנך את העולם והוא עשה את זה ביסודיות ולאורך שנים].

שולח ידי תחילה בתינוקות

וּבְשָׁעָה שֶׁנֶּחְתְּמוּ אוֹתָן הָאִגְּרוֹת וְנִתְּנוּ בְּיַד הָמָן, וַיָּבוֹא שָׂמֵחַ הוּא וְכָל בְּנֵי חֲבוּרָתוֹ, וּפָגְעוּ בְּמָרְדֳּכַי שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְרָאָה מָרְדֳּכַי שְׁלשָׁה תִּינוֹקוֹת שֶׁהָיוּ בָּאִים מִבֵּית הַסֵּפֶר, וְרָץ מָרְדֳּכַי אַחֲרֵיהֶם, וּכְשֶׁרָאָה הָמָן וְכָל חֲבוּרָתוֹ שֶׁהָיָה רָץ מָרְדֳּכַי אַחֲרֵי הַתִּינוֹקוֹת, הָלְכוּ אַחֲרֵי מָרְדֳּכַי לָדַעַת מַה יִּשְׁאַל מָרְדֳּכַי מֵהֶם, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ מָרְדֳּכַי אֵצֶל הַתִּינוֹקוֹת שָׁאַל לְאֶחָד מֵהֶם פְּסֹק לִי פְּסוּקֶיךָ, אָמַר לוֹ (משלי ג, כה) אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבֹא. פָּתַח הַשֵּׁנִי וְאָמַר, אֲנִי קָרִיתִי הַיּוֹם וּבָזֶה הַפָּסוּק עָמַדְתִּי מִבֵּית הַסֵּפֶר (ישעיה ח, י) עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל. פָּתַח הַשְּׁלִישִׁי וְאָמַר )ישעיה מו, ד) וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָֹּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע מָרְדֳּכַי כָּךְ שָׂחַק וְהָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחָה גְדוֹלָה.^[5] אָמַר לוֹ הָמָן מָה הִיא זֹאת הַשִֹּׂמְחָה שֶׁשָֹּׂמַחְתָּ לְדִבְרֵי הַתִּינוֹקוֹת הַלָּלוּ? אָמַר עַל בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת שֶׁבִּשְׂרוּנִי שֶׁלֹא אֶפְחַד מִן הָעֵצָה הָרָעָה שֶׁיָּעַצְתָּ עָלֵינוּ. מִיָּד כָּעַס הָמָן הָרָשָׁע וְאָמַר אֵין אֲנִי שׁוֹלֵחַ יָדַי תְּחִלָּה אֶלָּא בְּאֵלּוּ הַתִּינוֹקוֹת. (אסת"ר ז', י"ג)

את המדרש הזה למדתי כשהיה לי קשה מדי לצפות בהלוויה של הק' כפיר, אריאל ושירי ביבס הי"ד. גם היום הם שולחים תחילה את ידם הרשעה בתינוקות הטהורים שלנו. יש מי שיודעים להישאר תינוקות – אסתר ומרדכי למשל, שהמשיכו כל הזמן להסתכל לאופק, גם אם רוב הסנהדרין פרשו ממנו. אני יודע שהוא, המן, יימח שמו, אבל זה לא מספיק – אנחנו צריכים לשאוף ולדעת שכאשר יימח שמו בקרוב בימינו – יהיו רבים מעמי הארץ מתייהדים, וזו תכלית מחיית שמו.

שאיפות של עניים

בהגדה של פסח מופיע הפסוק "וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה" (דברים כ"ו, ו'), וחכמי ישראל דיקדקו שלא כתוב "וירעו לנו" אלא "וירעו אותנו" כלומר המצרים הפכו אותנו לרעים, "ויענונו" – הפכו אותנו לעניים, "ויתנו עלינו עבודה קשה" – הפכו אותנו לעבדים. אנחנו צריכים להילחם בהם לא כי הם עשו לנו רע אלא כי הם עשו אותנו רעים, הם הרעו אותי, כלומר הם גרמו לי לעסוק בהריגה, בחיסולים, במלחמה. בזה אנחנו צריכים להתעסק?! הילדים הטהורים שלנו באו לפה כדי להרוג?! זה מה שהעולם צריך להתעסק בו כי עדיין נופל פחד המן ימ"ש על העולם. אדם עני הוא מי שכאשר אתה מדבר אתו על גאולה, על דברים גדולים ומופלאים אומר לך – 'עזוב, יש לך קצת אוכל? תן לי לחם וחתיכת בצל, מרגרינה, תן לי קצת שקט, תן לי איזו עסקה קטנה, איזה הסכם של שקט, אין לי כבר כח…' – כמו עבדים התחלנו לחשוב, בעלי שאיפות של עניים. העבודה הקשה לא מטרידה אותי אלא זה שהם הפכו אותי לעבד עם שאיפות של עבד – "שמחר לא יהיה יותר גרוע". מכירים את המשפט הנורא הזה? ואם אני חושב אחרת, אם אני חושב בגדול אז אומרים עלי שאני הזוי, לא שפוי. מי פה הלא שפוי?! שכחנו שבעצם באנו לכאן כדי לעשות "ונהפוך הוא" אמיתי.

כי קולך ערב ומראיך נאוה

פורים יישאר לעולם כי כל העולם מחכה ל'ונהפוך הוא', וזה מה שפורים בא ומגלה. והעולם מתנדנד כל הזמן בין שני הקטבים הללו – עמלק והמן או מרדכי ואסתר ועם ישראל. ואסתר ומרדכי קלטו שככל שאנחנו נתפוס את זה יותר – כך גם העולם יבין את זה יותר, ושהעיסוק שלנו צריך להיות בדברים הגדולים האלה, ומהמקומות הכי נמוכים – "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ, כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה" (שיה"ש ב', י"ד) – ואחרי זה גם העולם כולו יראה את זה. אבא מבקש מאיתנו שנראה לו את המראה האמיתי שלנו, שנשמיע לו את הקול הפנימי שלנו – "כי קולך ערב ומראיך נאווה", וההוכחה לזה היא שגם כשאת, אנחנו, נמצאים בחגווי הסלע, עדיין יש לנו את הקול הערב ביותר בעולם. אי אפשר לקחת את זה מאיתנו. ואז הוא ית' כבר ידאג שכל העולם יראה ויבין את זה.

כל הכתובים וכל הנביאים עתידים להיבטל, ובלי ההלכה הזו הרמב"ם לא יכול לסיים את הלכות מגילה כי בלעדיה אנחנו לא נבין מה אנחנו עושים בפורים. ספר אחד בכל התנ"ך שלא מופיע בו שם ה' כי אנחנו קוראים אותו כאילו הוא אגרת, כי ויום יבוא וזה מה שיהיה כתוב בכל מכתב פשוט, בכל איגרת. ובדואר יהיה כתוב "וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר" (ישעיהו מ' ה'), זה יהיה מכתב והוא ירוץ, והוא ייקבע לדורות, וכאשר כבר לא נצטרך את נבואות ישעיהו וירמיהו, וכשלא נזכור מה היה עם מואב, ושאי פעם היה סנחריב ופרעה – נזכור מה אנחנו עשינו בעולם כשהחלטנו לבוא אל המלך שלא כדת ולהראות לו את מראנו ולהשמיע לו את קולנו.

הילדים שרים "פורים לנו שכח את הכל", ואני אומר לכם – "פורים לנו זכור את הכל". הכל יישכח, כל הנביאים והכתובים חוץ מפורים. שבת זכור היא השבת שלפני פורים כי פורים הוא הדבר היחיד שלא יכול להישכח, וגם בלי ששם ה' מופיע הוא חרוט בחגווי הסלע בסתר המדרגה.

1. מעין מה שאנחנו רואים היום באו"ם – אין שום בעיות בשום מקום בעולם למעט הנושא של עם ישראל. אין רצח עם בסוריה ובסודן, אין רעב פה ושם אין כלום – חוץ מישראל, הנושא המרכזי… ↑

2. הרבה פעמים אנחנו יושבים באולפנים ומנסים לשכנע שהארץ שלנו כי הקב"ה נתן אותה לאבותינו, אבל לדידי זה לא רלוונטי. אני טוען שהארץ היא שלנו כי הקב"ה נשבע לנו שהיא שלנו, לא לאבותינו. גם לאבותינו – אבל לנו. ועל זה הויכוח שיש לנו עם כל האומות, כי יכול וגם הם יסכימו שהקב"ה הבטיח לאבותינו אבל מאז הפכנו לכופרים ויש אחרים שנבחרו תמורתנו, ואכמ"ל. ↑

3. גם היטלר ימ"ש עבד על התוכנית שלו שש שנים אחרי שנבר ועוד שנים לפני כן כשאמרו שהוא משוגע, לפני שהצליח לממש אותה. אלו תהליכים ארוכים. ↑

4. עמלק מופיע ונלחם עם ישראל מספר עמים בהיסטוריה ובכל פעם זה במקום אחר. זה עם ללא טריטוריה והוא לא נלחם עליה. ביציא"מ הוא מגיע לרפידים, מול שאול זה בגלבוע, ובמגילה זה בטהרן או שושן. בחטא המרגלים הם יוצאים מקדש, מערד. ותמיד זה כאשר יש התעוררות בעם ישראל לקראת הגאולה; אחרי יציאת מצרים ישראל אמורים להיכנס לארץ ולבנות את ביהמ"ק, שאול הוא המלך הראשון ותפקידו הוא לבנות את בית המקדש וגם בשושן זה היה אחרי הצהרת כורש שהתירה חזרת בנית המקדש. זו הנקודה, הממשק הזה בא להציע פתרון לעולם וזה מה שאנחנו רוצים. זה מה שישאר עם חמישה חומשי תורה ולא ספרי נבואה אחרים. ↑

5. "שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי". והלא הוא היה לבוש חמישה בגדים ולא רק תכלת? אלא שאת התכלת רואים כאשר משקיפים לאופק, לעתיד. השמים וגם הים, המים, מקרוב אינם בצבע תכלת אבל מרחוק הם התכלת, התכלית. רק התינוקות יכולים לראות "יחד" – תינוק הא מי שרגע אחד בוכה וברגע הבא שמח לגמרי ולא זוכר מה היה לפני רגע – כי הוא רואה יחד. ובטיפשותנו אנחנו אומרים לו "אתה עדיין תינוק. כשתגדל תלמד להיות עצבני, תדע לא לוותר"… ↑

השיעור בגבעת שמואל יא' אדר תשפה

חלק ראשון

חלק שני

מזבח הזהב או סעיף 'שונות'

פרשת תצווה היא ההמשך הישיר של פרשת תרומה, בה למדנו על כל כלי המשכן כמעט, והיא מתארת ברובה את בגדי הכהונה, אך היא מסתיימת בפרשיה מעניינת; בקריאת 'שביעי' התורה כאילו נזכרת בסעיף 'שונות' – בכלי אחד שלא עסקנו בו עדיין והוא מזבח הזהב, מזבח הקטורת. וזה נראה מוזר – כי התורה עסקה על פי הסדר בארון העדות שנמצא בקודש הקודשים, ממנו עברה לכלים שנמצאים בקודש – המנורה והשולחן, ומשם היא יצאה החוצה לקרשים, ליריעות, לחצר הנחושת וכו', אבל בכלי הנוסף שנמצא שם בקודש, מזבח הזהב, התורה כאילו 'שכחה' לעסוק בפרשת תרומה על פי הסדר. מעניינים מאד דבריו של אחד מגדולי המפרשים הראשונים של התורה, ממגורשי ספרד, בעל 'צרור המור'^[1] –

ועשית מזבח מקטר קטורת. הנה חתם מלאכת המשכן במזבח הקטורת. לפי שהוא הכלי היותר נבחר זולת הארון שצוה בראשונה. (צרור המור, שמות ל', א')

כלומר התחילו בארון ומסיימים בכלי מספר שתיים בחשיבותו – מזבח הזהב, ולפני שנמשיך בדבריו רק נזכיר מה עושים במזבח הזהב. זו פעולה שהכהן היה עושה בכל יום פעמיים ואף אנחנו אומרים את הפרשה הזו בבוקר לפני התפילה וכן לפני מנחה – הקטרת הקטורת. הנה הפסוקים –

וְעָשִׂ֥יתָ מִזְבֵּ֖חַ מִקְטַ֣ר קְטֹ֑רֶת עֲצֵ֥י שִׁטִּ֖ים תַּֽעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ… וְנָֽתַתָּ֤ה אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י הַפָּרֹ֔כֶת אֲשֶׁ֖ר עַל-אֲרֹ֣ן הָֽעֵדֻ֑ת לִפְנֵ֣י הַכַּפֹּ֗רֶת אֲשֶׁר֙ עַל-הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לְךָ֖ שָֽׁמָּה. (שמות ל', א'-ו')

נשים לב לקשר המוזכר כאן בפסוק בין מקטר הקטורת לבין ארון העדות. כל הפרטים שמוזכרים כאן לכאורה אינם קשורים למזבח – זה שהקב"ה נועד מבין שני הכרובים, זה שיש כפורת מעל הארון. הרי רוצים לציין כאן את המיקום של מזבח הקטורת. כבר למדנו שהשולחן מוקם בצפון, המנורה בדרום – יפה מאד, אז למה לא אומרים שמיקום של המזבח היה באמצע בין השולחן למנורה? כנראה שהקשר בין המזבח לבין הכפורת והארון הוא מהותי. ומה עושים שם? –

וְהִקְטִ֥יר עָלָ֛יו אַֽהֲרֹ֖ן קְטֹ֣רֶת סַמִּ֑ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֗קֶר בְּהֵֽיטִיב֛וֹ אֶת-הַנֵּרֹ֖ת יַקְטִירֶֽנָּה.  וּבְהַֽעֲלֹ֨ת אַֽהֲרֹ֧ן אֶת-הַנֵּרֹ֛ת בֵּ֥ין הָֽעַרְבַּ֖יִם יַקְטִירֶ֑נָּה קְטֹ֧רֶת תָּמִ֛יד לִפְנֵ֥י ה' לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם. (שם ז'-ח')

וכפי שכולנו זוכרים – "פרס בשחרית ופרס בין הערביים", ואז מגיע הפסוק הבא –

לֹא-תַֽעֲל֥וּ עָלָ֛יו קְטֹ֥רֶת זָרָ֖ה וְעֹלָ֣ה וּמִנְחָ֑ה וְנֵ֕סֶךְ לֹ֥א תִסְּכ֖וּ עָלָֽיו. (שם ט')

כלומר למרות שהוא נקרא מזבח לא זובחים עליו דבר אלא רק מקטירים קטורת. בזוה"ק מופיע שהכהן זובח את עצמו ומעלה את הקטורת כלומר אותנו. וגם לגבי הקטורת – אין להעלות עליו שום "קטורת זרה", היינו קטורת של נדבה,^[2] כלומר גם הקטורת הכי טהורה וקדושה, שמובאת בנדבה על ידי ישראל לשם שמיים – גם היא זרה למזבח הזו, למעט זו היומיומית המופיעה כאן.

אחת בשנה יכפר

וחוץ מבוקר וערב בכל יום, אחת בשנה יש שם דבר נוסף –

וְכִפֶּ֤ר אַֽהֲרֹן֙ עַל-קַרְנֹתָ֔יו אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה מִדַּ֞ם חַטַּ֣את הַכִּפֻּרִ֗ים אַחַ֤ת בַּשָּׁנָה֙ יְכַפֵּ֤ר עָלָיו֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם קֹֽדֶשׁ-קָֽדָשִׁ֥ים ה֖וּא לַֽ-ה'. (שם י')

נשים לב שזהו האיזכור הראשון בתורה של יום כיפור. עד עכשיו לא הוזכר בתורה המושג 'יום כיפורים', ואנחנו יודעים שאת יום הכיפורים קיבלנו בעקבות קבלת משה את הלוחות בפעם השניה. הזכרנו את זה לא אחת בדברי רש"י – משה רבנו יורד עם הלוחות והקב"ה רוצה להראות לעם ישראל שהוא סלח ומחל להם בשמחה, ולכן "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים" שבהם הקב"ה סלח ומחל ונתן לנו את התורה, וביום הכיפורים יכפר הכהן אחת בשנה, הכהן הגדול שנכנס לקדש הקדשים. הנה לנו שהפעולה הכי יומיומית, הכי תמידית, הכי ריטואלית, שעושים אותה בכל יום, כמו תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים, נעשית באופן נוסף גם ביום הכיפורים. וגם זה חידוש גדול שלא מופיע לפני כן – בכל הפרשיות הללו, תרומה ותצוה לא מופיעות הפעולות שעושים בכלי המשכן, חוץ מכאן. כתוב פה בפסוק שלא להעלות עליו עולה ומנחה – אבל עדיין לא נצטווינו בעולה ובמנחה אלא רק בחומש ויקרא זה יופיע. כלומר לכאורה גם כל זה היה צריך להופיע עם הקרבנות בחומש ויקרא, שם יופיעו כל המנחה, העולה, הנדבה וכו' – ואז תצרף לזה את ענין הקטורת, אבל התורה מחליטה לכתוב את זה כאן, וזה מסיים את כל סיפור המשכן.

קטורת – חותם הכל וקישור הכל

נחזור לפירוש צרור המור –

הנה חתם מלאכת המשכן במזבח הקטורת. לפי שהוא הכלי היותר נבחר זולת הארון שצוה בראשונה. לפי שהוא מכפר ומעשיר ומשמח. כאומרו 'שמן וקטורת ישמח לב' [יום הכיפורים הוא יום של שמחה לקב"ה ולישראל]. ותחלת המחשבה סוף המעשה, כי תכלית עשיית המשכן הוא לכפר על מעשה העגל. והתורה היא מכפרת [כלומר זה הארון, הכלי הראשון שמופיע בתרומה. אנחנו רואים עכשיו את הקשר?]. והקטורת הוא עוצר המגפה ומסלק חרון אף מישראל. [כלומר התורה מכפרת והקטורת מסלקת חרון אף מישראל] וכבר ידעת מאמרם ז"ל הכל הולך אחר החתום. ולכן חתם כל דברי המשכן במזבח הקטורת. לפי שהוא מקשר כל דברי המשכן [קטרת בארמית זה קשר]. ומקשר הדברים התחתונים בעליונים והעליונים בתחתונים [לכן הר המוריה נקרא כך, הר המור על שם הקטרת. ומה ראה שם אברהם אבינו בהולכו עם יצחק לקראת העקדה? – ענן קשור מעל ההר! לזה מחכה כל עם ישראל ביום הכיפורים, לראות שהקטורת עולה בעשן ישר, סימן שהכל נתכפר להם. וכל הסיפורים בבית שני על הכהנים הצדוקים היו סביב הקטורת, ואת הכהן הגדול היו משביעין שיעשה את כל סדר העבודה באמת בסדר הנכון כאשר הוא נמצא לבדו בקדש הקדשים -"ולא יהיה שם אדם בבואו אל הקדש", וחז"ל אומרים שגם אף מלאך לא היה נכנס איתו פנימה. שם הקישור הכי עמוק שלנו, עם ישראל, עם הקב"ה. זה יומיומי אבל זה בא גם ממה שהתרחש שם ביום הכיפורים]. ולכן נקרא קטורת לשון קישור כמו שרי קטרין. לפי שמקשר כל הדברים ומחברם. ולכן אמר "ונתת אותו לפני הפרכת אשר על ארון העדות אשר אועד לך שמה". וצוה להקטירו בבקר ובערב כדי לסלק מדת הדין של לילה [בבוקר, וקטורת קודמת לאיברין] ומדת הדין של בין הערבים. ולהורות יותר על מעלתו אמר "וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה", שזה היה ביוה"כ. להורות שכפרת ישראל של יוה"כ תלויה בה. וזהו "אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם". ומזה הטעם בעצמו אנו אומרים הקטורת בכל יום ויום בבקר ובערב אחר כל התפלה [ב'אין כאלקינו', לפני עלינו לשבח]. לפי שהקטורת היא חותם הכל וקישור הכל, וחותם התפלה היא הקטורת [כפי שהקטורת מקשרת וחותמת את כל ענייני המשכן, כך אנחנו מסיימים את התפילה בכל יום עם הקטורת, חותם התפילה. ולמה? – ] שמקשר כל התפלה ועושה ממנה עטרה [למלך] וקושרה כתר לקונו יתברך. (צרור המור, שם)

זה פירוש מדהים! אנחנו אומרים את פרשת הקטורת בסוף התפילה, חותמים בה את התפילה ואז קושרים את כל התפילה בקטורת הזו, עליונים ותחתונים, ואת זה לא הבינו הנערים והחמור שהלכו עם אברהם אבינו. הם לא הבחינו ב-"אד תלולה" (פיוט סליחות "אם אפס רובע הקן" לרבי יצחק מרגנשבורג זיע"א). כששאל אותם אברהם מה הם רואים הם ענו – 'חול, הרים', ואילו יצחק ראה את ענן הקטורת, ראה איך מתחברים עליונים ותחתונים. וזה תכלית כל המשכן, תכליתה של כל התפילה, של כל יום ויום וכשנצליח לעשות כן נסיר מהעולם את מידת הדין. זה נפלא מאד.

גולם, מה אתה דורך עלי?

אבל אני מבקש לנסות להוריד את הדברים הללו אלינו או אולי להעלות אותנו אליהם, ולשם כך נקרא את מה שאומר הרבי הריי"צ זיע"א, שמצוטט בספר 'היום יום' ליום השביעי של פרשת תצווה –

על לעתיד לבוא כתוב: "אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה" (חבקוק ב', י"א). עכשיו שותק הדומם, דורכים עליו והוא שותק. אבל יבוא זמן בגילוי של לעתיד, שהדומם יתחיל לדבר, לספר, והוא ידרוש, באם בעת ההליכה לא חשבו או דיברו דברי תורה, למה דרכו עליו?! האדמה עליה דורכים, ממתינה אלפי שנים, מששת ימי בראשית, כאשר בינתיים דורכים עליה כמה ברואים בעלי חיים כו', עד שידרוך עליו יהודי, שני יהודים, וידברו דבר תורה. ובאם לאו, אומרת היא: הרי אתה כמו בהמה! (היום יום ט"ו אדר ראשון)

זה דיבור עצום, דברים נוקבים, ואגב יש לו המשך שמופיע במקום אחר שם כתוב משפט נוסף –

…אבל כשהוא הולך ואינו עסוק בדברי תורה, אומרת לו האבן עליו הוא דורך: "גולם, מה אתה דורך עלי? במה אתה חשוב ממני? [במקור ביידיש – בולאך, וואס טרעסטו אויף מיר? מיט וואס ביסטו העכער פון מיר?] (היום יום ז' אדר שני)

מה כתוב פה? כתוב פה אחד היסודות הגדולים ביותר בתורת החסידות ואני חושב שבעומק זה סיפור המשכן, התכלית, השביעי, שדווקא בו הרבי הביא את 'היום יום' הזה. זה הכלי לחיות את מזבח הקטורת. בוודאי שצריך לומר את פרשת הקטורת, "ונשלמה פרים שפתינו", אבל מהו הכלי? מה צריך לעשות? – זו האמירה הזו.

מקור הדברים הוא הפסוק בספר חבקוק. זוהי אחת הדוגמאות, שבפשוטו של מקרא מתאר משהו שעוסק בגאולת ישראל מגלות בבל. מאותו חורבן, מאותו בנין חרב, האבן שתישאר בקיר תזעק את בכיה ותתאר את האבלות, והכפיס, פיסת העץ שהיתה חלק מקורת הבנין, יענה לאבן וכך הם דנים כמה רע, כמה קשה, כמה אבלות יש. אמנם בתורת החסידות, ומיד נראה עד כמה זה דווקא פשט, הפסוק בא לתאר את אחד מייעודי הגאולה ואולי הגדולים ביותר – הייעוד בו הדומם הגשמי יהיה חדור במציאות הבורא, והוא ירגיש, והוא עצמו יתנגד למעשים המנוגדים נגד רצון הבורא. עכשיו יש דומם שאנחנו מנהלים אותו, דורכים עליו, אבל כאשר אני אצא ממציאות הגולם זה ישתנה, ואין הכוונה לגולם 'טיפש', אלא כמאמר חז"ל – "שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם" (אבות ה', ז'). הרמב"ם מבאר שהגולם הוא רחוק מלהיות טיפש –

גולם. הוא איש שיש לו מעלות שכליות ומעלות המידות, אמנם אינם שלמות ולא הולכות על סדר כראוי, אבל יש בהם ערבוביה ובלבולים והתערב בהם חסרון, ומפני זה נקרא גולם להדמותו לכלי אשר יעשהו האומן ותהיה בו הצורה המלאכיית שיחסרהו ההשלמה והתיקון, כסכין והסייף שיעשה הנפח גולמים והגיע להם צורתם קודם שישחיזם ויחדדם וימרטם, ויפתח בהם מה שדרכו לפתח וישלים תיקונם, והם הנקראים לפני זה גולמי כלי מתכות כמו שהתבאר בכלים, והיא מלה עברית "גלמי ראו עיניך (תהלים קלט, טז) רוצה לומר חומר שלי קודם הגיע צורת האדם בה. וכאשר לא הגיע לזאת הצורה שלמותה קראוהו גולם, לדמותו כחומר הנמצא מוכן לקבל צורה אחרת ישוב בה יותר שלם. (רמב"ם פירוש המשניות שם)

יש שלב בפרפר שהוא נקרא 'גולם'. זה שלב שיש בו הכל, יש לו שכל עצום, אבל הוא עדיין לא ממלא את ייעודו. הוא חומר גלם – הוא לא יכול להפוך את המציאות. מחשב.

אבן שמבטאת את רצון הבורא

ולמה אמרנו שזה ממש עומק פשט הפרק בנביא? כי הפרק הזה מתאר באמת את העתיד לבוא, והוא מסתיים במילים –

וַ-ה' בְּהֵיכַ֣ל קׇדְשׁ֑וֹ הַ֥ס מִפָּנָ֖יו כׇּל־הָאָֽרֶץ. (חבקוק שם כ')

כל הארץ, כל האדמה, כל הדומם, יהפוך להיות היכל קדשו, המשכן. בשבוע שעבר דיברנו מה קורה אחרי שקיבלנו את התורה שניתנה לנו מלמעלה בפרשת יתרו, ואנחנו מתחילים לקיים את המצוות בחפצי המצווה והקדושה בפרשת משפטים – ואז לוקחים את הזהב, הכסף, הנחושת, הצמר והגרוטאות שבחצר ומרוממים אותם והופכים אותם לקודש, ואז יבוא יום ש-"אבן מקיר תזעק". האבן תבטא את רצון הבורא. לאבן יש רצון, לטבע יש רצון, למקום יש רצון.

ומה אומר תחילת הפרק? –

וַיַּעֲנֵ֤נִי ה֙' וַיֹּ֔אמֶר כְּתֹ֣ב חָז֔וֹן וּבָאֵ֖ר עַל־הַלֻּח֑וֹת לְמַ֥עַן יָר֖וּץ ק֥וֹרֵא בֽוֹ. כִּ֣י ע֤וֹד חָזוֹן֙ לַמּוֹעֵ֔ד וְיָפֵ֥חַ לַקֵּ֖ץ וְלֹ֣א יְכַזֵּ֑ב אִם־יִתְמַהְמָהּ֙ חַכֵּה־ל֔וֹ כִּי־בֹ֥א יָבֹ֖א לֹ֥א יְאַחֵֽר. הִנֵּ֣ה עֻפְּלָ֔ה לֹא־יָשְׁרָ֥ה נַפְשׁ֖וֹ בּ֑וֹ וְצַדִּ֖יק בֶּאֱמוּנָת֥וֹ יִֽחְיֶֽה. (שם ב'-ג')

ואז עוברים לתאר את הגלות – "אבן מקיר תזעק", וחוזרים ל-"הס מפניו כל הארץ". אגב, גם חז"ל למדו על הפסוק הזה –

אמר רבי סימון בשם רבי שמעון חסידא בעולם הזה אדם הולך ללקוט תאנים בשבת אין התאנה אומרת כלום אבל לעתיד לבוא אם אדם הולך ללקוט תאנה בשבת היא צווחת ואומרת שבת היום. בעולם הזה אדם הולך לשמש עם אשתו והיא נדה אין מי מעכב בידו, אבל לעתיד לבוא אם רצה לעשות האבן זועקת ואומרת ממקום מושבה נדה היא שנאמר (חבקוק ב יא) כי אבן מקיר תזעק.. (מדרש תהילים ע"ג)

התאנה צועקת, האדמה מדברת. יש בתי כנסת שהפסוק הזה כתוב על הקירות שלהם – "אבן מקיר תזעק", וחז"ל לומדים במקום אחר –

אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו שנאמר (חבקוק ב, יא) כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה. (תענית י"א.)

אין זה סתם ביטוי. זה עמוק מאד. זה יותר מדברים אחרים שאנחנו רגילים לדבר עליהם בתורת החסידות, למשל על כך שיגיעו ימים בהם "…וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר" (ישעיהו מ' ה'), או "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (שם י"א, ט'). נשים לב שהפסוקים האדירים האלה עדיין מדברים באדם, בבשר, בחי, ואילו הפסוק בחבקוק מדבר על הדומם. מתי זה התחיל? ראינו את זה לעיל – האדמה שדורכים עליה ממתינה אלפי שנים מששת ימי בראשית.

פינות זיכרון

במעמד הר סיני אנחנו כמעט מתנו והקב"ה החייה אותנו בטל של תחיית המתים, ומה קרה? שמענו קול גדול "ולא יסף", וחז"ל מבארים שהקול היה כזה שחדר את כל המציאות ולא היה לו הד. "ולא יסף" היינו לא נוצרה תוספת, לא היתה מציאות שחסמה את הקול והחזירה אותו. הרבי מסביר עמוק – במעמד הר סיני, שהיווה כקריאת הכיוון לעתיד, לא היתה ישות עוד חוץ מהאינסוף שנזעק מכל פיסת אדמה. לא היה קיר שחסם. נדמיין עולם שכולו ספוג וכולו מבטא את רצון ה'. הרעיון שמנגד כביכול את רצון ה', הטבע, האדמה שדורשת את שלה, כשהכל ידבר את דבר ה' האדמה תשאל – "בולאך, למה אתה דורך עלי?". גם הפרפר עובר משלב של גולם אל שלב הפרפר. אתה יודע מה התפקיד שלך? התפקיד שלך הוא להרים ולרומם את המקום, את האדמה.

אתה מסתובב היום ברחבי הארץ ואתה מגלה תופעה שמתרחשת בהרבה מקומות – המון פינות זיכרון שהוקמו. הרבה מקומות. הייתי היום ליד חוף הים בשבי ציון ומצאנו שם את "פינת השקיעה של רועי", שהוקמה לעילוי נשמתו ולזכרו של רועי לוי הי"ד, המח"ט של היחידה הרב-מימדית שנהרג בשמחת תורה. באותו יום נהרגו שני אלופי משנה – גם יוני שטיינברג הי"ד, תלמידי-אהובי, מח"ט הנח"ל נהרג באותו יום קשה. פגשתי השבוע תלמיד נוסף, שבנו נפל בקרב, והוריו ממשיכים אותו, ובמה? – מאז תחילת המלחמה, כל עוד הוא היה איתנו, הוא רצה לבנות פרגולות לכל מיני חיילים וכו', והוריו בחרו להמשיך את פעלו באופן של להמשיך לבנות מקומות שזועקים מן האדמה. "קול דמי אליך צועקים אלי מן האדמה". זה כל כך עמוק, זה הפירוש של 'מששת ימי בראשית'. הרצון הזה ליצור מקומות לזיכרון נובע בעומק מההבנה שכאשר העולם לא קולט ולא מבין – האדמה זועקת. היא זועקת ושואלת – למה אתם דורכים עלי אם אתם לא מרוממים אותי?.

קדושת הדומם

יודעים מה פירוש המילה לדרוך בעברית? בסלנג הישראלי הביטוי "לדרוך על מישהו" לא נשמע כל כך טוב, וככה אנחנו חיים, אנחנו דורכים על האדמה. אבל 'לדרוך ענבים' זה משהו אחר. הקב"ה נראה כדורך ענבים בגת כשהוא מביא את הגאולה (עי' ישעיהו ריש ס"ג). דורך הענבים בגת הוא מי שדורך ומגלה את מה שהענב עצמו לא יכול לגלות. הוא מעלה את הענב מברכת "בורא פרי העץ" לברכת "בורא פני הגפן", ומעלה את העולם לסוד שכבוש בתוך הענב. בתוך הענבים כבוש סוד עמוק – "נכנס יין יצא סוד". זה כל העולם הזה – 'יין' ו-'סוד' עולים בגימטריא כ"א לסכום שבעים, והיין הזה, הסוד הזה רוצה להופיע ובשביל זה הוא מבקש שתדרוך עליו.

מהו המשכן? המשכן זה מקום. לא בגלל שהקב"ה צריך מקום אלא מפני שהבלי גבול שיכול להופיע בכל מה שהוא מוגבל מתגלה דווקא בהופעתו בגבול, במקום. מהו מזבח הקטורת? מה לא ראו הנערים וכן ראו אברהם ויצחק אז הבין אברהם מה תפקידו? – הם ראו את הכח לקשר עליונים ותחתוניים. הם ראו את הכח שהוא תכלית כל הבריאה, "סוף מעשה במחשבה תחילה". התורה מכפרת והקטורת עוצרת את המגיפה. המגיפה היא מה שקורה בעולם כאשר משהו בפיסיקה הפנימית של העולם לא מתרחש כמו שצריך ואז כל הפיסיקה של העולם מתבלבלת, מגיפה שמבלבלת בין קטנים לגדולים. שם יילך אהרן ויעצור את מלאך המוות, במגיפה שהיתה אחרי סיפור קרח, כי הקטורת שלפעמים נראית ממיתה היא גם מחיה –

…לפי שהיו ישראל מליזין ומרננים אחר הקטורת לומר, סם המות הוא, על ידו מתו נדב ואביהוא, על ידו נשרפו חמשים ומאתים איש, אמר הקב"ה תראו שעוצר מגפה הוא (מכילתא ויסע פ"ו) והחטא הוא הממית. (במדבר י"ז, י"ג ברש"י)

הקטורת ממיתה זה מה שהיה לנו בהר סיני, היא מוציאה אותנו מהמקום, כי היא מזכירה לנו שאנחנו מקשרים עליונים ותחתוניים והטבע כל כך חזק עד שאני מרגיש שאני לא יכול לחיות את זה ולכן אני מת.

בימים האחרונים 'תפסו אותי' פינות הזיכרון השותקות האלה שהן יותר חזקות מהכל, והן רק מבקשות – 'תן לאדמה לדבר. אל תדרוך עליה אלא דרוך אותה'. לדרוך בא מהמילה דרך, את הנשק אנחנו דורכים, דורכים חץ מקשת, וכשאתה דורך אתה מביא את זה למקום שממנו הוא מממש את הפוטנציאל שלו להגיע למרחקים עצומים, וכל העולם, כל האדמה מחכה מששת ימי בראשית דרך מתן תורה. וכל התורה, כל המצוות, הכל בא כדי שיגיע הרגע שיתגלה לעתיד לבוא ויגלה שהעולם מעצמו מתנהל כפי רצון הבורא, וזו כל העבודה שאנחנו עוברים פה.

זה מדהים שזו אמירת "היום יום" שהרבי הריי"צ כותב ביום השביעי של פרשת תצווה, של פרשיות שהמשכן, ובעליה של מזבח הקטורת. אנחנו מבינים? – זהו מזבח הזהב אשר נמצא "לפני הכפורת אשר על ארון העדות אשר איוועד לך שמה". איזה דבר מדהים; הרי איך הקול יוצא מבין שני כרובים? –

וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵד֮ לְדַבֵּ֣ר אִתּוֹ֒ וַיִּשְׁמַ֨ע אֶת־הַקּ֜וֹל מִדַּבֵּ֣ר אֵלָ֗יו מֵעַ֤ל הַכַּפֹּ֙רֶת֙ אֲשֶׁר֙ עַל־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֔ת מִבֵּ֖ין שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֑ים וַיְדַבֵּ֖ר אֵלָֽיו. (במדבר ז' פ"ט)

רש"י מסביר שם שהקול מדבר תמיד, הוא מתדבר מעצמו מאליו, אבל צריך את משה – את בחינת משה שבכל אחד ואחת מאיתנו, והוא רק צריך להיכנס אל אהל מועד. המשכן הזה הוא הדומם, ואגב, ככל שהוא יהיה קדוש יותר הוא יהפוך מעיקר צומח וחי (קרשים, יריעות עיזים וכו', ומיעוט של מתכות) לרוב מוחלט של דומם – כאשר הוא יהיה מקדש. המקדש קדוש יותר מהמשכן כי בו אני מגלה את הקדושה דווקא בדומם, באבנים, באדמה שאתם דורכים עליה. כי הבירורים נמשכים וככל שהם נמשכים, כל המציאות מגלה שהיא רוצה לפעול את רצון הבורא, רק שאני צריך לעזור לה לפעול את זה.

אנחנו נמצאים בערב שבת זכור, תצווה, וכשראיתי את פינות הזיכרון האלה חשתי שמשהו פה בעולם מתחיל לרצות ולהתרומם, לרצות להתעלות, אולי דווקא דרך הדברים הכי קשים האלה. העולם עצמו, לא רק הגויים, לא רק "וראו כל בשר", אלא "וה' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ" – אין הכוונה שכולם ישתקו אלא שהארץ כולה שותקת מלפניו ובעצמה מבטאת את רצונו. זה מה שהיא מבקשת – שידרוך שם יהודי, שני יהודים וידברו דבר תורה. זה הכל, מה בסך הכל ביקשנו? – ודבר התורה הזה ירומם את המקום. ואם לא, חלילה, אומרת היא האדמה – 'אז מה חידשת? גם אתה כמו בהמה, כי מה התרומם פה?'.

להקשיב לאדמה

זו מחשבה מופלאה שיש כלי שיכול לייצר משכן ומזבח קטורת, והכלי הוא פשוט אותיות של תורה כשהולכים בדרך. פשוט להרים את המקום. זה להיות במשכן, ללכת במשכן ולדבר אותיות של תורה –

כשהולכים ברחוב צריכים לחשוב דברי תורה, אם במחשבה אם בדיבור, זה תלוי, באם על פי דין מותר לדבר שם דברי תורה. אבל כשהוא הולך ואינו עסוק בדברי תורה, אומרת לו האבן עליו הוא דורך: "גולם, מה אתה דורך עלי? במה אתה חשוב ממני? (היום יום ז' אדר שני)

כלומר בנית המשכן איננה איזה דבר מורכב אלא פשוט ללכת ולהקים פינות זיכרון, לא כי עדי נהרג, ולא רק כי רועי נהרג ולא כי 'פינת הזיכרון של גבי' וכו' – אלא כי אתה מייצר זיכרון במובן הכי טוב ויפה של המילה, לזכור^[3], לפעול, ליצור. זה להזריע זרע באדמה הזו שהיא תפעל את רצון הבורא.

וכמה נפלא שאת האמירה הזו מביא הרבי בט"ו אדר א', בשושן פורים קטן. כי בעצם זו גם כל מגמת הפורים – להפוך את העולם, ש"רבים מעמי הארץ מתייהדים". הדבר היחיד שחסר בפורים ובגללו אנחנו גם לא אומרים בו הלל הוא שהנס התרחש מחוץ לארץ, אבל כאשר הוא יופיע בארץ ישראל והאדמה עצמה כבר תדבר אז יהיו שני ימים שלעתיד לבוא לא יתבטלו – פורים ויום הכיפורים (של מזבח הקטורת). הם לא יתבטלו כי הם לא מתארים איזה אירוע היסטורי אלא עניינם הוא לתאר שכאשר יהודים זועקים לשמיים, "שק ואפר יוצע לרבים", אז העולם מתהפך. לא אומרים עדיין הלל כי אנחנו באמצע הדרך ויש לנו עוד עבודה, אבל כאשר זה יהיה כאן זה לא יהיה נס שבחוצה לארץ, לא יהיה נס ש-"אכתי עבדי אחשורוש אנן", עדיין אנחנו עבדי אחשורוש, אלא כאשר זה יופיע במילואו – וואו! רק צריך לדעת להקשיב ולשמוע את האדמה מבקשת את זה.

בעיית השמיעה של המן

ומילה לסיום. מופיע בספרים הק' שיש ענין לאכול אזני המן בפורים, ולכאורה הרי צריך למחות את המן כולו ואיך נשארו האזניים? וההסבר הזה הוא – מה היתה הבעיה של המן, של עמלק? כל העולם שמע את קריעת ים סוף "שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת", אחד אפילו שמע יותר מכולם – יתרו – "מה שמע שמועה ובא", ומה ניסה עמלק לעשות? היתה לו רק בעיה אחת – הוא לא שמע ולכן הוא יכול היה לתת לעם ישראל לבנות מקדש. לאורך ההיסטוריה הוא מופיע כאשר עם ישראל רוצה לבנות את המקדש. הוא מריח את זה בחיישנים שלו, והוא לא רוצה שהעולם ישמע. הוא קפץ לאמבטיה הרותחת, כדי שלא נשמע אנחנו את האדמה זועקת. שלא נשמע את רצון ה' עד הסוף. מובא בספר זרע שמשון^[4] כי זה שיש בעולם המן זה בגלל אגג נשאר ששאול לא הרגו. והיום, שאין לנו עמלק, מהי פרשת זכור? מה משמעותה? – תשמע את מה שהקב"ה רוצה ואז גם האדמה תשמע. תתבטל לרצון הזה. האדמה תשמע גם ואז –

מִכְּנַ֨ף הָאָ֜רֶץ זְמִרֹ֤ת שָׁמַ֙עְנוּ֙ צְבִ֣י לַצַּדִּ֔יק… (ישעיהו כ"ד, ט"ז)

בכנף הארץ ממש מהאדמה, "אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה". בעז"ה שנזכה ל-"עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים" כל מה שהקטורת מלמדת – מכפרת, מעשירה ומשמחת. לא רק עושר פיסי אלא עושר בדעת, עושר העולם. ונזכה גם לחלק האחרון – "שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב…" (משלי כ"ז, ט') בעגלא ובזמן קריב.

1. רבי אברהם בן יעקב סבע, 1440-1508, היה רב, פרשן, מקובל והוגה דעות. נולד ופעל בקסטיליה שבספרד, עבר לפורטוגל, לפאס שבמרוקו, לאדריאנופול שבטורקיה ונפטר באניה בדרכו לאיטליה, בערב יום הכיפורים ד'רס"ט, ושם נקבר. נכדתו נישאה למרן רבי יוסף קארו זיע"א. ↑

2. כפי שמבהיר שם רש"י, כי קטורת של עבודה זרה ברור שאין להביא למשכן ואין הפסוק צריך לחדש דבר כזה. ↑

3. לזכור זה גם מהשורש של זָכָר. ↑

4. להרב שמשון חיים נחמני זיע"א (1706-ו' אלול תקל"ט, 18 אוגוסט 1779), שהיה מקובל וסופר תורני בצפון איטליה. ↑

בית ל-ה' או "מלא כל הארץ כבודו"?

עם כניסתנו לחלק האחרון של חומש שמות, חמש הפרשיות החותמות את הספר, נמקד את השאלה הגדולה שנעסוק בה היום בכניסה למקדש – "ועשו לי מקדש" במהרה בימינו, שהיא המצווה המרכזית הפותחת את הפרשה, מצוות בנין בין הבחירה. אפשר להציג את השאלה הזו בשלשה אופנים; האופן הראשון הוזכר כבר ע"י רבים – למה בכלל הקב"ה צריך בכלל שעבודת ה' תהיה מוגבלת במקום? הרי מצוות "ועשו לי מקדש" מתחילה במשכן, שהרי מאז מוקם המשכן כבר לא ניתן לעבוד את ה' בבמות, ולאחר מכן בבנין בית הבחירה, וזו שאלה יסודית שאנו תמיד שואלים את עצמנו. הרי הקב"ה –

…הֲל֨וֹא אֶת־הַשָּׁמַ֧יִם וְאֶת־הָאָ֛רֶץ אֲנִ֥י מָלֵ֖א נְאֻם־ה'. (ירמיהו, כ"ג, כ"ד)

אז למה הוא בכלל צריך מקום מיוחד שבו תהיה השראת השכינה? והשאלה הזו איננה רלוונטית רק כאשר המקדש בנוי, אלא תמיד – הקב"ה מבקש שבתפילותינו נגדיר מקום "וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ" (מל"א, ח', מ"ח)! האם אנחנו לא נכנסים עכשיו, בפרשת תרומה, לאיזו אוירה שלמה של הגבלות וצמצומים – "אמתיים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו", לשים קרשים, קרסים לולאות מקבילות וכו'? הרי הקב"ה עצמו אומר לנו –

…בְּכׇל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אַזְכִּ֣יר אֶת־שְׁמִ֔י אָב֥וֹא אֵלֶ֖יךָ וּבֵרַכְתִּֽיךָ. (שמות כ', כ')

זו צורה אחת של השאלה בה אני מבקש לעסוק. אמנם את השאלה הזו אפשר לשאול גם מכיון לגמרי אחר; בכל יום ויום אנחנו מתפללים לבנין בית המקדש ומתחילים את התפילה במילים –

יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתורָתֶךָ.

אנחנו גם מסיימים את תפילת העמידה ואומרים זאת. וצריך לחדד – מה חסר לנו? מהי נקודת המקדש? איך אנחנו עובדים על הרצון למקדש? לפעמים נדמה לנו שהכל בסדר ולא באמת צריך מקדש. אנסה להסביר; מישהו שאל אותי פעם שאלה מצוינת – למה אומרים "שיבנה בית המקדש ותן חלקנו בתורתך" – האם אין לנו היום 'ותן חלקנו בתורתך'? פעם אולי לא היו אפשרויות לאנשים ללמוד, אבל היום יהודי יושב מבסוט, לומד תורה כל היום כל הלילה – האם כשיבנה ביהמ"ק יהיה לו יותר "ותן חלקנו בתורתך"? הוא יבין תשובות לשאלות שהיום הוא לא מבין? מה הנקודה בבקשה בזו? למה קשור הרצון לחלקנו בתורה לבית המקדש? אפשר עוד להבין את הסיום של אותה אמירה "ושם נעבדך כימי עולם וכשנים קדמוניות", כי זה באמת חסר לנו עכשיו, אבל למה ה-"ותן חלקנו בתורתך" קשור למקדש? מה יהיה במקדש מבחינת התורה שאין לנו כעת?

מהי גאולת האדם?

האופן השלישי של השאלה קשור למה שאנחנו כולנו חווים בשנה וחצי האחרונות (האמת היא שכל חיינו אנחנו חווים את זה, רק שעכשיו אנחנו גם מבינים את זה) – מה זו המלחמה הזו על "טופנא אל אקצה", המלחמה על המקדש? מהי המלחמה שכל העולם נלחם בה על ימ"ש אל-אקצא? מהי מלחמת המקדש הזו? והיום אנחנו כולנו כבר תופסים שזו המלחמה, שזה עניינה, גם מי שהתעקש וניסה להסביר אחרת. מסתבר שהעולם לוחם על משהו שכן בא לידי ביטוי במקום מוגבל, בנקודה. לאו דווקא מקום במובן של place, אלא בבחינת thing, בחינת חפצא, מציאות, מגבלה.

האמת היא, ששלש הצורות לשאלה הזו מתנקזות לשאלה אחת רביעית – ספר הגלות והגאולה איננו מסתיים בכך שהיינו בגלות (בפרשות הראשונות של הספר) ושיצאנו ממצרים (פרשות בא ובשלח) ואפילו לא בקבלת התורה (יתרו ומשפטים) אלא דווקא בכך שלקחנו את התורה שקיבלנו בהר סיני ועשינו מקדש מזהב וכסף ונחושת, ומכל מיני דברים גשמיים נוספים, ושמנו בתוכו ארון "ועשו ארון עצי שיטים" ובתוכו העדות, והקמנו את משכן העדות – אז מופיעה הגאולה, זה ספר הגלות והגאולה. כלומר השאלה הרביעית היא "האדם מחפש משמעות" ואם כן מהי גאולת האדם? האם היא צריכה לבוא דרך מציאות אינסופית שמופיעה דווקא במסגרת, במגבלות, במציאות המוגבלות?

להפוך גרוטאה לקדושה

הפרשה שלנו מתחילה באופן מעניין לא בכותרת "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" שבכך היה מצופה לכאורה שהיא תתחיל, שכן אם אתה רוצה לבקש כסף מאנשים, יש דרכים לעשות את זה; מזמינים את התורמים הפוטנציאליים לדינר מכובד וכו' אבל בהזמנה כותבים באותיות בולטות מהי המגמה של הדינר, ולצורך ביצוע המגמה הזו והשגתה מפרטים כל מיני דברים – מי שיתרום מנורה יקבל כך וכך, ומי שיתרום את הפרוכת כך וכך יעשה לו וכו'. מאד מענין שהפרשיות הללו פותחות כמו כתב כמויות סתום –

דַּבֵּר֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ-לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כָּל-אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת-תְּרֽוּמָתִֽי. וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵֽאִתָּ֑ם זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת. וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים. וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַֽעֲצֵ֥י שִׁטִּֽים. שֶׁ֖מֶן לַמָּאֹ֑ר בְּשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים. אַבְנֵי-שֹׁ֕הַם וְאַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָֽאֵפֹ֖ד וְלַחֹֽשֶׁן. (שמות כ"ה, ב'-ז')

ועדיין לא אמרו לנו עבור מה התרומה הזו, כל הרשימה הזו, מיועדת, לאן היא הולכת. ורק לאחר מכן –

וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָֽׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם. (שם ח')

כאילו שהמהות היא שאם כבר יצאנו ממצרים, הגענו לפרשת יתרו וקיבלנו תורה, העליונים ירדו לתחתוניים, ובפרשת משפטים גילינו שיש תוספת, שיש מצוות ופעולות שעלינו לעשות, ועכשיו באים ואומרים לנו 'זה עדיין לא מספיק. עכשיו אתה צריך לקחת את הכסף שלך והזהב ותחדיר אותם בקדושה. את כל דברי הרשות שלך תרומם'. "ויקחו לי תרומה" – הרי הקב"ה לא צריך מגבית, אלא "ויקחו לי" היינו 'ויקחו אותי'. יש ביטוי בחז"ל –

בכל מקום שנאמר "לי" אינו זז לעולם, לא בעוה"ז ולא לעולם הבא. (ויק"ר ב', ב')

"ועשו לי מקדש". אתה חושב שהמקדש לא קיים – אולי זה נכון בנגלה אבל הוא נמצא ומאופסן. מקום קודש הקודשים קיים כל הזמן, ואם אתה לא יודע – תסתכל על המלחמה הנוכחית שלנו, איך אנחנו ולהבדיל גם הם לוחמים עליו. "ויקחו לי תרומה" – וכך הם יהפכו את כל המציאות, את כל החפצא, את דברי הרשות – קדושה. מעין "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג', ו') – וזה המקדש. כלומר, התכלית היא לקחת את הזהב, הכסף והנחושת ולעשות מהם מקדש. התכלית איננה שיהיה מקדש אלא שנעשה אותו מכל הדברים – זהב, כסף, נחושת, ארגמן, עצי שטים, תולעת שני, ומכל הגרוטאות שיש לי בחצר. שלא יישאר משהו שאני לא עושה אותו תרומה, שאני לא מרים אותו. שאני צריך לרומם את כל המציאות.

חיבור ההפכים

בואו נתחיל את הכל בהתייחסות לשאלה הראשונה – למה הקב"ה, האינסוף ב"ה, הלמעלה מהכל, צריך מקום? והרי "הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ" (מל"א ח', כ"ז). הוא צריך בית? הוא צריך קרבנות? והרי –

לָמָּה־לִּ֤י רֹב־זִבְחֵיכֶם֙ יֹאמַ֣ר ה' שָׂבַ֛עְתִּי עֹל֥וֹת אֵילִ֖ים וְחֵ֣לֶב מְרִיאִ֑ים וְדַ֨ם פָּרִ֧ים וּכְבָשִׂ֛ים וְעַתּוּדִ֖ים לֹ֥א חָפָֽצְתִּי. (ישעיהו א', י"א)

יש נקודה עמוקה שמוסברת בתורת החסידות, נקודה פילוסופית עמוקה ויסודית מאד, שתשזור לנו את כל מה ששאלנו ובעיקר את תכלית חיינו. כשאני אומר שהקב"ה הוא בלי גבול, שהוא למעלה מהגבול, אז הכוונה היא שהוא למעלה מכל דבר מוגבל, אבל אני אומר דבר נוסף – גם להיות למעלה מהגבול שאינו יכול לחדור את הגבול זה מוגבל. כלומר אתה מוגבל לתחום של הבלי גבול, לתחום שאין בו גבול. אם אתה לא יכול לחדור את הגבול ולהופיע בגבול למטה, למטה, למטה – זה לא אינסוף, זה גבול. זה דבר עמוק מאד.

כשאנחנו מדברים על האינסוף ב"ה, אנחנו רוצים לומר שהוא לא מוגבל ח"ו בשום דבר – לא במקום וגם לא בלמעלה מהמקום. הפילוסופיה, אריסטו ואפלטון למשל, הגבילו את האלוקות אל הלמעלה מהמקום. לשיטתם, אין צורך במקום, אין צורך בעם, אין צורך במצוות – אבל ממילא זה שום דבר וזה הכי מוגבל שיש. זו פילוסופיה שלא יכולה לחדור את הגבול. מהו בעצם אינסוף? הרבי מליובאוויטש זיע"א מנסח את הנוסחה לכך –

רק כאשר מצטרפים יחד מקום ולמעלה מהמקום, גבול ובלי לגבול, יחד, מורה התחברות שני ההפכים על כח העצמות שהוא נמנע הנמנעות [אני לא יכול לאחד שני הפכים כמו גבול ואין גבול], וביכולתו לחבר שני הפכים ושם יכולה להיות השראת השכינה. (אוצר ליקוטי שיחות, חלק ד', תרומה ב')

זה דבר פלא פלאות – מהו המקדש שאנחנו מחכים לו? (והמקדש עוד יותר מהמשכן כי המצווה "ועשו לי מקדש" היא לבנות את בית הבחירה, רק שהדרך להגיע לשם עוברת דרך הקמת המשכן שבמדבר שהתארך ארבעים שנה בגלל חטא המרגלים ואח"כ בשילה וכו'). אז מחד גיסא המקדש הזה צריך לעמוד במקום מיוחד ומוגבל בעולם. הוא מוגבל במספר היריעות, באורכן, בגודל הקרשים וברוחבן, בכל. אבל מאידך דווקא במשכן ובמקדש היה נראה בגילוי לעיני בשר איך הקב"ה מופיע ונועד איתנו שם –

וְנוֹעַדְתִּ֣י לְךָ֮ שָׁ֒ם וְדִבַּרְתִּ֨י אִתְּךָ֜ מֵעַ֣ל הַכַּפֹּ֗רֶת מִבֵּין֙ שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־אֲר֣וֹן הָעֵדֻ֑ת… (שמות כ"ה, כ"ב)

זהו החיבור של בלי גבול וגבול יחד.

מקום ארון אינו מן המידה

במרכז המקדש, בשיאו, בקדש הקדשים, נמצא הארון. המשנה באבות אומרת שהיו עשרה נסים בבית המקדש ועל אחד מהם מתבטאים חז"ל ואומרים –

וא"ר לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מקום ארון אינו מן המדה. (מגילה י:)

פירוש – קדש הקדשים אורכו היה עשרים אמה, וחז"ל אומרים שהארון היה ממוקם בדיוק באמצע, עשר אמות מכאן ועשר מכאן, וצריך להבין – אם היו עשר מכאן עשר מכאן, אז איפה היה מקום הארון עצמו (אמה וחצי רחבו)? ועל זה אמרו חז"ל – 'ומקום ואינו מקום'. הארון שהוא נקודת המשכן והמקדש.

אנחנו יודעים שפרשת תרומה באה אחרי פרשת יתרו ואחרי משפטים שבסופה משה עולה לענן והוא מקבל שם את התורה במשך ארבעים יום וארבעים לילה, "וכל העם רואים את הקולות" ולא יכולים להיות שם, והם מגיעים ללמעלה מהגבול ואז – "וירא העם ויענו ויעמדו מרחוק", והם מתים כי הם מאבדים את החושים והם לא במדרגה של להיות בעולם כזה, הם לא יכולים להיות בעולם הזה, ואז אומר להם משה (ומבאר שם בעל הטורים שמש"ה זה ראשי תיבות "מבין שני הכרובים", (שמות כ"ה, כ"ב)) –

…אַל־תִּירָ֒אוּ֒ כִּ֗י לְבַֽעֲבוּר֙ נַסּ֣וֹת אֶתְכֶ֔ם בָּ֖א הָאֱלֹהִ֑ים וּבַעֲב֗וּר תִּהְיֶ֧ה יִרְאָת֛וֹ עַל־פְּנֵיכֶ֖ם לְבִלְתִּ֥י תֶחֱטָֽאוּ. (שמות כ', ט"ז)

הוא נכנס שם פנימה אל הענן והערפל, וכשזה לא הסתדר לנו אנחנו הגענו כולנו לחטא העגל, ואת התורה הזו שיורדת אלינו לאחר מכן בלוחות השניים אנחנו צריכים להכניס למקום – שהוא למעלה מן המידה. זה הנס המרכזי של המקדש. עשרים אמה ומקום הארון איננו מן המידה. זו נקודה מאד יסודית.

'אין סוף' זה 'אור' בגימטריא. אור פנימי. מי שאור יאיר הוא צריך מקום שיאיר אותו. החיבור של האינסוף והסוף, של הבלי גבול והגבול, יבוא לידי ביטוי בשלמותו כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו.

לא ימוש ספר התורה הזה מפיך

יש תורה קצרצרה ומדהימה של רבי נחמן בה הוא עוסק בפסוק המפורסם –

לֹֽא־יָמ֡וּשׁ סֵ֩פֶר֩ הַתּוֹרָ֨ה הַזֶּ֜ה מִפִּ֗יךָ וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה… (יהושע א', ח')

זה נאמר ליהושע אחרי מותו של משה וכשיהושע התחיל להנהיג את העם. את "והגית בו יומם ולילה" וודאי שאנחנו לא מסוגלים להבין, וחז"ל מבארים – פרק ביום ופרק בלילה ולאט לאט להגיע למצב שכל ההגות שלך תהיה בו, בספר הזה. אבל איך מקיימים "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך"? האם אין שכחה, אף פעם? שאלנו מה זה "יה"ר שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך" – האם כשיבנה המקדש הסברות שלנו יהיו יותר טובות? הלוואי, אבל האם זו הנקודה? נראה את לשונו היצירתית רבי נחמן. 'לא ימוש' אין הכוונה 'לא יזוז' אלא שלא ייהפך לממשות, לגשמיות –

"לא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיך" (יְהוֹשֻׁעַ א) כִּי הַתּוֹרָה הִיא רוּחָנִיּוּת, וַאֲשֶׁר זַך ויָשָׁר פָּעֳלוֹ וְשִׂכְלוֹ רוּחָנִי יָכוֹל לִתְפּס כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ וְלא יִשְׁכַּח דָּבָר כִּי דָּבָר רוּחָנִי אֵינוֹ תּוֹפֵס מָקוֹם, וִיכוֹלָה הַתּוֹרָה לְהִתְפַּשֵּׁט וְלִשְׁכּן בְּשִׂכְלוֹ. אַך מִי שֶׁהוּא מְגַשֵּׁם דִּבְרֵי הַתּוֹרָה [וצריך להבין את זה שהרי כל התורה זה גשמיות – חוטי ציצית, לולב, תפילין וכו'. כל התורה זה הכח ליצור את החיבור בין הגבול לאין גבול. זה התכלית של האדם. זה רצונו ית'. אין את זה למלאכים שהפילוסופים ניסו להיות כמותם ולא לשום ייצור אחר. זה 'בצלמו כדמותו'. זה הכח להיות בלי גבול בגבול. "נתאווה הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתוניים". נסביר את זה מיד לאט, זה כל כך פשוט ועמוק וכל כך צריך לחשוב על זה. בעומק – אלו גם המלחמות שלנו עם עצמנו וגם עם אויבינו שבאים להזכיר לנו את זה אם אנחנו שוכחים קצת. 'טופנא אל אקצא'. לא יעזור לנו שום ניסיון לשום הסכם ושום הסכמה עד שלא נגיע למקום הזה. האויבים שלנו הם בסה"כ מה שבא לעורר את השאיפות שבתוכי] וְעוֹשֶׂה מִמֶּנָּה מַמָּשׁוּת אֲזַי יֵשׁ לָהּ שִׁעוּר וְקִצְבָּה כַּמָּה הוּא יָכוֹל לִתְפּס בְּשִׂכְלוֹ וְלא יוֹתֵר, וְאִם יִרְצֶה לְהַשִּׂיג יוֹתֵר [והרי הוא מוגבל ואין אפשרות שיכנס עוד -] אֲזַי יִדָּחֶה מַה שֶּׁכְּבָר נִכְנַס בְּשִׂכְלוֹ כְּדֶרֶך כָּל דָּבָר גַּשְׁמִי אִם הוּא כְּבָר מָלֵא – אִם יְמַלְּאֶנּוּ יוֹתֵר, יִדְחֶה מַה שֶּׁהָיָה בּוֹ כְּבָר [אתה צריך להוציא את הדבר הקודם כדי שיהיה מקום לדבר הבא ומזה באה השכחה. כלומר מי ש'זך וישר פעלו ושכלו רוחני' ואיננו מגשם את דברי התורה הוא באמת לא ישכח דבר] וְזֶהוּ: "לא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה" (שְׁמוֹת י) [ימוש מלשון ממשות, כמו] "וְיָמֵשׁ חֹשֶׁך" כְּלוֹמַר הִזָּהֵר שֶׁלּא תִּהְיֶה מַמָּשׁוּת וְגַשְׁמִיּוּת בְּדִבְרֵי הַתּוֹרָה מִפִּיך כְּלוֹמַר מֵחֲמַת פִּיך שֶׁיּוֹצֵא מֵאִתְּך [אז] יִהְיֶה לָהּ מַמָּשׁוּת וְגַשְׁמִיּוּת, תִּזָּהֵר מִזֶּה!… (תורה ק"י ליקוטי מוהר"ן)

אתה יודע איך ספר התורה יכול להפוך לממשות, לגשמות? – כשפיך הופך להיות הנקודה. לכן אנחנו מתפללים לפני ואחרי התפילה ואומרים "יה"ר מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך" – כלומר אז אני לא אעסוק בתורתי אלא אז אני אעסוק בתורתך, ואז יהיה 'ותן חלקנו'. כתוב במשנה "איזהו עשיר השמח בחלקו" (אבות ד', א') – למה רק בחלקו? אם יש לי טרקטור, אני רוצה את כל הטרקטור ולא רק את חלקו! לא רוצה שותפים! – אבל זו החשיבה כאשר אתה לומד בהבנה של "מפיך", אבל ברגע שאני מבין שאני חלק מהאינסוף אז "ותן חלקנו בתורתך"! וזהו עומק העבודה של "בכל דרכיך דעהו". לקחת את הכסף והזהב והנחושת ולהרים את זה. אנחנו מבינים מה מתרחש בפרשת תרומה? – לקחת את הזהב, הכסף והנחושת. זה מה שקורה בפרשת תרומה – גמרנו עם התורה מלמעלה אפילו עם המצוות שמלמטה, ועכשיו אני צריך לקחת את הזהב מהבנק, את הצמר מהעיזים, את הגרוטאות שלי ולעשות מהם קדושה לעולם ולעולמי עולמים, ולא רק ללמוד בסוף השעה האחרונה, אלא כמו שחז"ל אומרים "ויקחו לי – ויקחו אותי תרומה". זה פלא פלאות. "לא ימוש" – תיזהר לא לעשות גשמות, ממשות, מהתורה. והרי כל התורה היא גשמיות? מאתים ארבעים ושמונה מצוות עשה, אומרים חז"ל, הן מאתים ארבעים ושמונה איברים של המלך, 'רמ"ח איברין דמלכא' (תיקוני זוהר תיקון ל (עד, א)), ואמנם זה כנגד איברי האדם כי כי האדם הוא ה'אדמה לעליון' (ישעיהו י"ד, י"ד), אבל האיברים הם כידוע מה שעושה את רצון המוח. אין להם רצון מעצמם, הם איברים של המוח. 'אבר' בעברית זה גם כנפיים – "…יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ" (דברים ל"ב, י"א), הם יכולים להעיף אותך למעלה מהגבול, עם הגבול.

יש קצבה

תגידו, מה גדול ממה – כוונות הרש"ש והאר"י הק' בענייני המצוות והתפילין או כשאני מגיע אפוף שינה בבוקר לתפילת שחרית ומניח את התפילין שלי? באופן אינטואיטיבי היינו לכאורה אומרים שמחשבת האריז"ל גדולה יותר, נכון? תחזיקו טוב. אני אקצין – התפילין שאני מניח בבוקר הן גדולות לאין ערוך מההבנות של משה רבנו במצות תפילין! למה? – כי זה המתג שאני מדליק בו את החשמל של האלוקות. בכל בשר ודם יש בשר ודם וממילא יש גרם של ממשות שלו. אני אוהב את ה', אני ירא את ה' – זה לא רק מחשבה, תובנה או רעיון. אבל מהי מצווה? אם היינו יכולים לתפוס ולהחדיר את זה לעצמנו – זה החיבור בין הגבול לבלי לגבול. שמונה חוטים בציצית, לא יותר ולא פחות. אני לא פרופ' לחשמל אבל אני יודע שהחשמל נדלק כשלוחצים על המתגים הנכונים, ואת האור – 'אינסוף' בגימט' – מופיעים כאשר לוחצים על המתגים הנכונים, שהם אלו הבאים לידי ביטוי בגשמיות, והתפקיד שלי הוא לא לגשם את התורה אלא להפוך את כל הגשמות לרוחנית. כלומר להבין שאני יכול לתת לזהב ולכסף ולנחושת ולי ולחיים שלי ולמציאות שלי – תודעת אינסוף. ואז יש טעם לקום בבוקר. זה "ותן חלקנו בתורתך".

"איזהו עשיר השמח בחלקו", למה? – כי מי ששמח מזה שיש לו מיליון הוא האדם הכי עצוב וגם מי שחושב שיש לו את כל הש"ס יהיה הכי עצוב, כי כמו שראינו ברבי נחמן יש קצבה לשכל כמה אפשר לאדם לתפוס בשכלו ואם הוא ירצה להשיג יותר הוא יצטרך לדחוף חלק החוצה, לדחות את מה שלמד מפני דברים חדשים ואז תהיה שכחה והוא יהיה מתוסכל, וחמוץ ועצוב. מכירים את זה?

קנין חדש

למה אנו קוראים למשפטי התורה "פסוקים"? נכון, כי מפסיקים בסוף, אבל מה התוכן? זה נקרא 'פסוק' מסיבה פשוטה – הבנת מה כתוב בפסוק? יופי, ועוד פסוק הבנת? ועוד? ועוד? גם משה רבנו הבין את כל ההבנות שלו – ועדיין זה פסיק מהאינסוף. נתתי לי אינסוף באופן פסוק. האינסוף מופיע אליך באופן מפוסק. "פסוק לי פסוקך". אנחנו מבינים למה אני יכול לחזור על התורה אינסוף פעמים וכל פעם היא עדיין חדשה ? – "…דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד" (משלי ה', י"ט).

חז"ל אומרים –

חֲמִשָׁה קִנְיָנִים קָנָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָמוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, תּוֹרָה קִנְיָן אֶחָד, שָׁמַיִם וָאָרֶץ קִנְיָן אֶחָד, אַבְרָהָם קִנְיָן אֶחָד, יִשְׂרָאֵל קִנְיָן אֶחָד, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קִנְיָן אֶחָד… (משנה אבות ו', י').

איך הוא קנה? כמה זה עלה? יש הגדרה מדהימה, הלכתית-משפטית – קנין הוא העברת חפץ ממוכר לקונה, מרשות לרשות, אבל כשהחפץ נשאר כמו שהוא. לדוגמא קניתי רכב חדש, ובסיבוב הראשון שעשיתי איתו בשכונה שמתי לב שיש דפיקה רצינית בפגוש האחורי. אני חוזר עם הרכב לסוכנות שבה רכשתי את הרכב וטוען שזה היה מקח טעות – אני קניתי רכב חדש וקיבלתי רכב פגוע, קיבלתי משהו אחר. זו טענה לגיטימית. לעומת זאת אם קניתי רכב ישן, יד חמישית ענתיקה, וכשאני יוצא איתו לסיבוב עוצר אותי מישהו ואומר לי -'יש לך דפקט מאחורה'. במקרה כזה ברור שאני לא יכול לחזור לסוכנות ולטעון שזה מקח טעות! אתם יודעים מה הכוונה שהתורה היא "קנין"? – התורה הזו, שלשת אלפים שלש מאות שנה ויותר אחרי שהיא ניתנה – היא חדשה 'מהניילונים' כמו ביום שהיא ניתנה! הכל אותו דבר, אינסוף, ברגע זה, עכשיו נקנה, עכשיו יצא מפס הייצור. התורה שאתה לומד עכשיו עוד לא הייתה בעולם. "ותן חלקנו בתורתך" משמעו – 'טאטע, אני רוצה שיהיה לי חלק באינסוף. זה 'איזהו עשיר השמח בחלקו' – העשיר הוא מי ששמח שיש לו רק חלק, אני לא רוצה להיות שלם. שלם זה מכונית לשנה. "ותן חלקנו – בתורתך" דווקא, בתורה האינסופית. כל עבודת החיים שלנו היא העבודה הזו והיא לא תגיע למימושה אלא כשיבנה המקדש. אנחנו צריכים לעשות אותה כל רגע ורגע – לרומם כל זהב, כל כסף וכל נחושת, אבל יש לנו כ"כ הרבה סתירות בעולם שאנחנו לא מגיעים לשלמות שבזה. זה דבר פלא.

עשייה של כלל ישראל

למה דווקא הארון מבטא את זה יותר מכל דבר אחר? "הארון אינו מן המידה"- מעין זה קיים בכל המקדש אבל זה בא לידי ביטוי דווקא בארון הפלאי הזה. הוא היה עשוי עצי שיטים, מצופה זהב, שלש קופסאות זו בתוך זו, ויש לו עוד דין מעניין – הוא נמצא בקדש הקדשים ואף אחד לא רואה אותו. אפילו הכהן הגדול לא רואה את תוכו – יש עליו כפורת זהב במשקל אדיר, כבדה מאד. חז"ל אומרים שהארון היה "נושא את נושאיו" (סוטה ל"ה.) – אפילו מי שנשא אותו במהלך המסעות לא באמת נשא אותו. ויש לו עוד דין מעניין – יש לו בדים, מוטות לנשיאה, כמו לשולחן ולעוד כלים במשכן אבל רק בו יש דין של "לא יסורו ממנו" (שמות כ"ה, ט"ו). כלומר שגם בקדש הקדשים הם צריכים להיות מחוברים וצמודים לארון (בשולחן למשל הם היו ליד, עם איזה יתד). ודבר נוסף שיש בארון הוא שרק בו מכל כלי המקדש הציווי על עשייתו כתוב בלשון רבים – "ועשו ארון" (שם י'), לעומת כל הכלים האחרים שכתוב בלשון יחיד – "ועשית" מנורה, קרשים, שולחן, יריעות וכו'. משה רבנו מצטווה בלשון יחיד ובצלאל עושה. שואל הרמב"ן – איך בפועל יכולים כל ישראל לעשות את הארון? לא יתכן שארון כזה קטן, אמתיים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו, ייעשה על ידי שש מאות אלף איש? לא יהיה מקום לזוז. ברור שבצלאל עשה אותו אז מה הכוונה "ועשו"? חז"ל גם אומרים שהוא עשה אותו! מבאר הרמב"ן שהארון הוא מגמת כל המשכן, ארון העדות, להכניס את כל מה שקיבלנו מהגלות ומהגאולה, מיציאת מצרים, התורה שירדה מהשמיים וכל המצוות – להרים את הכל, וזה בא לידי ביטוי בארון. הוא כלל ישראל. איך? מבאר הרמב"ן – וודאי שבצלאל עשה את הארון אבל הוא נעשה ממחשבת כלל ישראל. אם יש יהודי אחד שלא נמצא בעשיית הארון – אז הארון לא נעשה. מה כתוב פה? למה הארון הוא למעלה מן המקום? הכלי חמדה זיע"א^[1] מביא דבר מדהים – כי אפילו בצלאל, שבצל אל היה, כשהוא עושה זה מוגבל, אבל כשכלל ישראל עושה – זה למעלה מהמקום. זה גבול ובלי גבול שחוברים יחד. כשמשה רבנו מצטווה "ועשית מנורת זהב טהור" ועושה אותה – זה עדיין מוגבל אבל כשכלל ישראל עושה, ואפילו שהם לא עמדו עם פטישים ודפקו, זו מציאות אחרת. מידה ואינה מידה. רואים את זה במציאות – התורה הקדושה היא למעלה מהמקום. שלשת אלפים ושלש מאות שנה לומדים אותה, עוסקים בה, במדע הזה – בדברים טובים ובאופנים פחות טובים. אין עוד מדע שניסו לכלות בו ידיים טמאות ולכפור בו יותר מהמדע הזה. אין מדע שלהבדיל, בקדושה, לא חלקו בו יותר מהדבר הזה. קחו חפץ ותנו לו אגרופים במשך למעלה משלשת אלפים ושלש מאות שנה בלי הפסקה ליום אחד – הוא ייחשב 'חדש מהניילונים'?!

"ותן חלקנו בתורתך" – לא רוצה את תורתי אלא את תורתך, תורת כלל ישראל. אין הבדל בין משה לביני. ולמה "לא יסורו ממנו הבדים"? הרי התפקיד שלהם הוא לשאת בהם את הארון, לקחת אותו ממקום למקום, אז למה תמיד הם צריכים להיות קבועים בו? זה פלא פלאות – כי מהות הארון היא שהוא נישא ומגיע לכל מקום ומקום, לכל יהודי ויהודי, לכל נפש ונפש. ארון בלי בדים שבהם הוא נישא הוא לא ארון. האין גבול צריך להופיע עם הבדים, כי מהותו שהוא אינסוף נישא שהוא מתאים לכל יהודי ויהודי בכל מקום שהוא נמצא בו.

והתשובה לשאלה השלישית שאלנו – למה כולם נלחמים על המקדש הזה? יודעים מהי אינתיפאדת אל אקצא? – זו מלחמת "ותן חלקנו בתורתך". תקשיבו לילדות הטהורות האלה שיוצאות מהשבי, מהמנהרות. צריך להקשיב למה שקורה בעם ישראל – מעבר ומבעד לרעשי הרקע, מעבר לניסיונות הטשטוש והבלבול. להקשיב לעומק שמתרחש. תקשיבו לשאיפה של "ותן חלקנו בתורתך" שעם ישראל חווה – הבדים בארון והם נישאים לכל אחד ואחד, וילדה קטנה בשמלה אדומה ושתי צמות יכולה לפעמים להיות נושאת הארון יותר מכל גדולי ישראל גם יחד. כי זה חלק מהארון. כי ישראל קנין אחד ותורה קנין אחד ובית המקדש קנין אחד. מה הכוונה "שמים וארץ קנין אחד"? השמיים מתחדשים היום –

כִּ֣י כַאֲשֶׁ֣ר הַשָּׁמַ֣יִם הַ֠חֲדָשִׁ֠ים וְהָאָ֨רֶץ הַחֲדָשָׁ֜ה אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י עֹשֶׂ֛ה עֹמְדִ֥ים לְפָנַ֖י נְאֻם־ה' כֵּ֛ן יַעֲמֹ֥ד זַרְעֲכֶ֖ם וְשִׁמְכֶֽם. (ישעיהו ס"ו, כ"ב)

על מה המלחמה? על האם הם ימ"ש יחליפו אותנו, האם אנחנו כופרים, האם מגיע לנו מקום המקדש. האם אנחנו נגלה לעולם את הרוגע של האדם שהוא יכול לחבר גבול ואין גבול. האדם הוא "אדמה לעליון" – זה הרוגע שלו. הוא חושב בטעות שהחופש שלו זה לנסוע כל יום למקום אחר אבל באמת זה הפוך – החופש של האדם באמת הוא היכולת להגיע לדרור, לכח שהאין גבול והגבול מחוברים. וכפי שאומר הרמב"ן – 'דרור' לשון 'מדור לדור'. האם אני פה עכשיו הנני אינסוף בתוך הגבול? לא מחוץ לגבול, לא אפלטוני, אריסטוטלי – אלו תיאוריות יפות שאנחנו נהנים ואוהבים ללמוד אבל זה שטויות. הכוזרי מכנה את זה 'אלהי אריסטו' ולא חלילה אלוקי אברהם. זה לא 'אין גבול שמופיע בגבול'. מלך כוזר אומר שם לפילוסוף – אלו דברים יפים מה שאתה אומר, אבל זה לא מה שאמר לי המלאך בחלום "כוונתך אך מעשיך אינם רצויים". הוא אמר לי שיש מעשה בגבול שדרכו אני יכול להופיע את האינסוף שבי.

"לא ימוש ספר התורה" – תיזהר מלעשות ממשות מהתורה, גשמות. תיזהר מהתורה שלך, תזהר מהתורה שיוצאת מפיך, מהנפח שאתה תופס כי אתה לא משאיר לקב"ה מקום ואז אין זו התורה של הקב"ה. תשאף ותרצה להיות חלק – מהאינסוף.

מידות שבורות

ויש לארון עוד תכונה מעניינת – הוא הכלי היחיד שמידותיו שבורות ולא שלמות. "אמתיים וחצי ארכו, אמה וחצי רחבו, אמה וחצי קומתו". כל שאר הכלים מסודרים נורמלי, מידות שלמות – הקרשים עשר אמות, השולחן "אמתיים ארכו ואמה רחבו" וכן הלאה, ורק הארון כל מידותיו שבורות. למה? כי אם התורה לא חדרה אותי מספיק, כנראה שאני שלם מדי. כנראה אין לי חלק, כנראה שאני לא יודע להיות חלק.

רבי נחמן מסיים שם את התורה שלו ואומר –

…וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בָּבָא מְצִיעָא פה) שֶׁהִתְעַנָּה רַב יוֹסֵף אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁיִּתְקַיֵּם לִמּוּדוֹ [שטר קיום], אַחֲווּ לֵהּ [הראו לו מהשמים] "לא יָמוּשׁוּ מִפִּיך". וְשׁוּב הִתְעַנָּה וְכוּ' אַחֲווּ לֵהּ "וּמִפִּי זַרְעֲך" וְכוּ', כְּלוֹמַר – שֶׁלּא יָמוּשׁוּ וִיגֻשְּׁמוּ מִפִּיך וַאֲזַי יִתְקַיֵּם תַּלְמוּדוֹ כִּי לא יִהְיֶה שִׁכְחָה כִּי דָּבָר רוּחָנִי אֵינוֹ תּוֹפֵס מָקוֹם וְדוּק. (ליקוטי מוהר"ן שם)

רב יוסף הרגיש שיש לו תורה מדהימה והוא רצה שיהיה כבר בית המקדש "ותן חלקנו בתורתך", היינו שיש לי שטר קיום בטאבו, שמחובר הגבול והבלי גבול. זו המלחמה על ירושלים, על ירושלם שיש בה למעלה ולמטה, ועל "המקום אשר הכינותי" – על ביהמ"ק של מטה שמכוון כנגד בית המקדש של מעלה. זה בחיים שלי ושלך ושלך. זו המהות שלנו – איך האינסוף מופיע ומחובר בגבול דרכי ואני יכול לקחת זהב וכסף ונחושת ולעשות תרומה. זו הכותרת של הדינֵר. לא רוצים לבנות בנין יפה. לא צריך לבנות בנין אלא רוצים להביא את העולם להיות מה שיופיע בשלמותו כאשר "יבנה בית המקדש במהרה בימינו".

כאילו נחרב בימיו

ועל פי מה שלמדנו, עובר ספר שמות שלשה שלבים. יוצאים ממצרים ואז שלב ראשון התורה יורדת מהשמיים, שלב שני – "ואלה המשפטים" ב-ו' החיבור, עם כל הדינים של שור ובור פה בעולם למטה. איך אני מפעיל את התורה בכל מציאות, ואז מגיעים לשלב השלישי שהוא הרבה יותר, הוא "בכל דרכיך דעהו" – אין שום דין מה לעשות עם הזהב שלך אז תרים אותו. אין זהב, אין כסף ואין נחושת אלא רק "לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָאוֹת" (חגי ב', ח') – ולכן "ויקחו לי תרומה", "ועשו לי מקדש".

"כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו" (ע"פ ירושלמי ריש יומא) – זה וודאי נכון לגבי המקדש הפיסי שיבנה במהרה, אבל אני מרגיש שזה נכון גם לגבי בית המקדש הנפשי, הפנימי. 'ימיו' זה לא רק בזמן שלו אלא בכלים שלו. יום הוא כלי המכיל אור, כפי שים הוא הכלי המכיל מים (ים של שלמה). כל מי שלא נבנה בימיו, היינו שבכלים שלו לא נבנה מקדש. "אם בהר חצבת אבן להקים מקדש" ('שירו של אבא', נעמי שמר) – 'כאילו נחרב בימיו'. אולי יהיו לו הרבה חפצא, זהב וכסף ונחושת, אבל לא יהיה לו 'ותן חלקנו בתורתך', כאילו נחרב בימיו. וזה יכול להיות כל כך מתסכל. הציטוט המדויק מהירושלמי הוא –

כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו. (ירושלמי יומא, ה', א')

כלומר זו תחושת התסכול והפספוס, שיש לי היכולת להביא את האין גבול בגבול ולהרים את כל העולם, ולהופיע מתוכי את מה שאני אדם – שאני הכי אדמָה מכל הברואים מצד אחד, והכי 'אדמה לעליון' מאידך, ואני לא מצליח לעשות את זה ואז בא התסכול של 'כאילו החריבו'. אבל מי שמצליח שזה יבנה בימיו, ובעזרת נזכה ונראה אותו בנוי בימינו, אבל קודם כל בפשט הפשוט – כאן, במציאות, ב-"בכל דרכיך דעהו". על זה המלחמה ועל זה יהיה הניצחון. האויבים שלנו אומרים את זה כל הזמן מפורש אבל אנחנו לא רוצים להקשיב ומתכחשים למה שהם אומרים – 'הם לא באמת מתכוונים למה שהם אומרים, והם לא מתכוונים לאל-אקצא וכו". אז אולי הגיע הזמן שקצת נוריד מהשחצנות שלנו ונבין שהם מאד מתכוונים למה שהם אומרים כי מה שהם באמת מתכוונים הוא שאנחנו צריכים להתעורר. הם אומרים שאנחנו לא העם הנבחר ושבית המקדש לא רלוונטי לנו, ושאנחנו לא נוכל לייצר את הגבול באין גבול ואת האין גבול בגבול. הם אומרים שאנחנו כופרים ושהקב"ה החליף אותנו. אתם יודעים מה קורה היום בעולם? מה שטראמפ צועק יחד עם כל העולם, זה 'תצילו אותנו! תצילו את העולם מהפילוסופיה העקרה שלקחה אותו ללמעלה מהגבול בלי שום שייכות לגבול, ומהקפטליזם והסוציאליזם והלאומיות שלקחו אותו לגבול בלי שייכות לאין גבול. תצילו אותנו מהעבודה הזרה המזרחית שלקחה אותנו לקארמה ולאינסוף בלי גוף, ומהגוף שהוא בלי אינסוף. תבנו לנו את בית המקדש'. זו הקריאה של העולם.

שהקב"ה יזכה אותנו ויבנה בית המקדש ממש בפועל ותן חלקנו בתורתנו. ושנזכה לחודש טוב, חודש של ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, ורבים מעמי הארץ מתייהדים ועינינו תחזינה בכך זאת במהרה בימינו.

1. הגאון הרב מאיר דן רפאל פְּלוֹצְקִי (תרכ"ו, 1866 – ו' בניסן ה'תרפ"ח, 1928) היה חסיד גור, מרבני יהדות פולין, רב בקהילות רבות, ממייסדי אגודת ישראל וחבר מועצת גדולי התורה, יו"ר הוועד הפועל של אגודת הרבנים בפולין ומראשי המתיבתא בוורשה, פעל לחשיפת זיופו של תלמוד ירושלמי על סדר קודשים, חיבר את הספר כלי חמדה על התורה וספרים נוספים. ↑

חיסול הרוע בביאה לארץ

יש פרשיה אחת בשולי פרשת משפטים, שאני חושש שאנו לא מקדישים לה מספיק תשומת לב, והיא קריאת 'שישי' של הפרשה. היא מופיעה בין הפרשה הארוכה של הדינים והמשפטים שתופסים את החלק הארי של הפרשה לבין הפרק האחרון של הפרשה שחוזר ועוסק במתן תורה. בתווך, מופיעה קבוצת פסוקים שמי שקורא אותה היום צריך לקבל ממנה הרבה כוחות;

הִנֵּ֨ה אָֽנֹכִ֜י שֹׁלֵ֤חַ מַלְאָךְ֙ לְפָנֶ֔יךָ לִשְׁמָרְךָ֖ בַּדָּ֑רֶךְ וְלַֽהֲבִ֣יאֲךָ֔ אֶל-הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר הֲכִנֹֽתִי. (שמות כ"ד כ')

"המקום אשר הכינותי" הוא כמובן ארץ ישראל. אבל רש"י אומר במקום –

…אל המקום אשר הכינותי כבר, מקומי ניכר כנגדו, וזה אחד מן המקראות שאומרים שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה.

כלומר שבית המקדש הבנוי בירושלים של מטה הוא השתקפות העליונים, בית מקדש של מעלה.

הִשָּׁ֧מֶר מִפָּנָ֛יו וּשְׁמַ֥ע בְּקֹל֖וֹ אַל-תַּמֵּ֣ר בּ֑וֹ כִּ֣י לֹ֤א יִשָּׂא֙ לְפִשְׁעֲכֶ֔ם כִּ֥י שְׁמִ֖י בְּקִרְבּֽוֹ. (שם כ"א)

רש"י שם אומר שהמלאך הזה הוא –

… זה מטטרו"ן ששמו כשם רבו מטטרו"ן, בגימטריא שדי.

עוד מעט נדבר על המלאך הזה, אבל בואו נראה את המשך הפסוקים –

כִּ֣י אִם-שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמַע֙ בְּקֹל֔וֹ וְעָשִׂ֕יתָ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר אֲדַבֵּ֑ר וְאָֽיַבְתִּי֙ אֶת-אֹ֣יְבֶ֔יךָ וְצַרְתִּ֖י אֶת-צֹֽרְרֶֽיךָ. כִּֽי-יֵלֵ֣ךְ מַלְאָכִי֘ לְפָנֶ֒יךָ֒ וֶֽהֱבִֽיאֲךָ֗ אֶל-הָֽאֱמֹרִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהַפְּרִזִּי֙ וְהַֽכְּנַֽעֲנִ֔י הַֽחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י וְהִכְחַדְתִּֽיו. לֹֽא-תִשְׁתַּֽחֲוֶ֤ה לֵאלֹֽהֵיהֶם֙ וְלֹ֣א תָֽעָבְדֵ֔ם וְלֹ֥א תַֽעֲשֶׂ֖ה כְּמַֽעֲשֵׂיהֶ֑ם כִּ֤י הָרֵס֙ תְּהָ֣רְסֵ֔ם וְשַׁבֵּ֥ר תְּשַׁבֵּ֖ר מַצֵּבֹֽתֵיהֶֽם. וַֽעֲבַדְתֶּ֗ם אֵ֚ת ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וּבֵרַ֥ךְ אֶֽת-לַחְמְךָ֖ וְאֶת-מֵימֶ֑יךָ וַֽהֲסִרֹתִ֥י מַֽחֲלָ֖ה מִקִּרְבֶּֽךָ. (שם כ"ב-כ"ה)

הרמב"ם אומר שזהו הפסוק שממנו אנו לומדים את מצוות התפילה – "ועבדתם את ה' אלהיכם".

לֹ֥א תִֽהְיֶ֛ה מְשַׁכֵּלָ֥ה וַֽעֲקָרָ֖ה בְּאַרְצֶ֑ךָ אֶת-מִסְפַּ֥ר יָמֶ֖יךָ אֲמַלֵּֽא. אֶת-אֵֽימָתִי֙ אֲשַׁלַּ֣ח לְפָנֶ֔יךָ וְהַמֹּתִי֙ אֶת-כָּל-הָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר תָּבֹ֖א בָּהֶ֑ם וְנָֽתַתִּ֧י אֶת-כָּל-אֹֽיְבֶ֛יךָ אֵלֶ֖יךָ עֹֽרֶף. (שם כ"ו-כ"ז)

רש"י מאריך במילה "והמותי", ואומר שמי שמתרגם את זה במובן של "ואהרוג" אינו אלא טועה, אלא –

והמותי. כמו והממתי, ותרגומו ואשגש…

כלומר, החיסול שלהם יתחיל בזה שאנחנו נצליח לבלבל אותם לגמרי, ורש"י מביא שם כל מיני דוגמאות –

וְשָֽׁלַחְתִּ֥י אֶת-הַצִּרְעָ֖ה לְפָנֶ֑יךָ וְגֵֽרְשָׁ֗ה אֶת-הַֽחִוִּ֧י אֶת-הַֽכְּנַֽעֲנִ֛י וְאֶת-הַֽחִתִּ֖י מִלְּפָנֶֽיךָ. (שם כ"ח)

אבל הגירוש הזה לא יתבצע ברגע אחד, בבת אחת, אלא –

לֹ֧א אֲגָֽרְשֶׁ֛נּוּ מִפָּנֶ֖יךָ בְּשָׁנָ֣ה אֶחָ֑ת פֶּן-תִּֽהְיֶ֤ה הָאָ֨רֶץ֙ שְׁמָמָ֔ה וְרַבָּ֥ה עָלֶ֖יךָ חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶֽה. מְעַ֥ט מְעַ֛ט אֲגָֽרְשֶׁ֖נּוּ מִפָּנֶ֑יךָ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר תִּפְרֶ֔ה וְנָֽחַלְתָּ֖ אֶת-הָאָֽרֶץ. (שם כ"ט-ל')

רש"י אומר שלפני הכל זה ענין פיסי, על מנת שהארץ לא תהיה ריקה, אבל הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות אומר –

שהרי הקב"ה העמיד הרשעים בארץ ישראל כדי לעשות להם חברה ולהסיר שממות נפשות החסידים. (הקדמת הרמב"ם למשנה, י"ז).

זו עבודת בירורים. ורק אחרי שמעט מעט אגרשנו –

וְשַׁתִּ֣י אֶת-גְּבֻֽלְךָ֗ מִיַּם-סוּף֙ וְעַד-יָ֣ם פְּלִשְׁתִּ֔ים וּמִמִּדְבָּ֖ר עַד-הַנָּהָ֑ר כִּ֣י | אֶתֵּ֣ן בְּיֶדְכֶ֗ם אֵ֚ת יֹֽשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ וְגֵֽרַשְׁתָּ֖מוֹ מִפָּנֶֽיךָ. לֹֽא-תִכְרֹ֥ת לָהֶ֛ם וְלֵאלֹֽהֵיהֶ֖ם בְּרִֽית. לֹ֤א יֵֽשְׁבוּ֙ בְּאַרְצְךָ֔ פֶּן-יַֽחֲטִ֥יאוּ אֹֽתְךָ֖ לִ֑י כִּ֤י תַֽעֲבֹד֙ אֶת-אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּי-יִֽהְיֶ֥ה לְךָ֖ לְמוֹקֵֽשׁ. (שם ל"א-ל"ג)

אז ראשית צריך להבין איך הפסוקים האלה קשורים לפה בכלל. ואגב, האם שמנו לב שכל מה שאנחנו עוברים בתקופה האחרונה מופיע פה בפסוקים האלה?! זה מופלא.

הנה אנכי שולח מלאך לפניך

הפסוקים שקודמים לפרשיה הזו מתארים את שלשת הרגלים –

שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵֽרָאֶה֙ כָּל-זְכ֣וּרְךָ֔ אֶל-פְּנֵ֖י הָֽאָדֹ֥ן ה'. (שם י"ז)

והפסוקים שאחרי הפרשה הזו מתארים איך הקב"ה קורא למשה ומשה עולה אל ההר, ומשם ממשיכים לתיאור הברית – ספר הברית, דם הברית – של עם ישראל והקב"ה.^[1] ובין לבין באה קבוצת הפסוקים בה פתחנו שמתארת ממש את אתמול, את הלילה, את היום – "הנה אנכי שולח מלאך לפניך".

וזו קושיה גדולה; אחרי חטא העגל בא משה רבנו ואומר לקב"ה 'אתה אומר לי שתשלח מלאך? – ואני לא מוכן!' –

… אִם־אֵ֤ין פָּנֶ֙יךָ֙ הֹלְכִ֔ים אַֽל־תַּעֲלֵ֖נוּ מִזֶּֽה. (שם ל"ג, ט"ו)

ואם כן, אז מה הוא המלאך שמופיע כאן אצלנו? רבותי, צריך לדעת שהקב"ה נענע למשה רבנו והוא עונה לו "פני ילכו" (שם י"ד) ואומרים חז"ל –

אָמַר רַבִּי לֵוִי שְׁתֵּי מִדּוֹת טוֹבוֹת בִּטֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא… שֶׁלֹא יַעַמְדוּ עֲלֵיהֶם נְבִיאִים וְשֶׁלֹא יִמָּסְרוּ יִשְׂרָאֵל לְשַׂר כָּל יְמֵי משֶׁה, כֵּיוָן שֶׁמֵּת משֶׁה חָזַר אוֹתוֹ הַשַֹּׂר לִמְקוֹמוֹ, שֶׁכֵּן יְהוֹשֻׁעַ רָאָהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ה, יג-יד) 'וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ, וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא ה' עַתָּה בָאתִי', לְכָךְ נֶאֱמַר: 'הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ'. (שמו"ר, משפטים ל"ב, ג')

כלומר כל העולם מונהג דרך שרים, אבל בימי משה הקב"ה לא הנהיג אותנו דרך שר אלא בעצמו. רק לאחר מכן, בימי יהושע ועד הגאולה העתידה – יש מצב של שר שינהיג אותנו. המהר"ל כותב 'אע"ג שמשה ביטל גזרה זו מכל מקום בשעת בואם אל הארץ בימי יהושע היה שולח מלאך'.

כאן נתבשרו שעתידין לחטוא

וזה מה שרש"י אומר פה –

הנה אנכי שולח מלאך. כאן נתבשרו שעתידין לחטוא ושכינה אומרת להם כי לא אעלה בקרבך (שמות לג, ג). (שם כ')

אבל המלאך הזה לא יהיה כמו אצל שבעים האומות, שם יש 'שר של עשו', 'שרו של ישמעאל', אלא כאן הוא "שר הפָּנים". אלו לא סודות פנימיים מהזוה"ק אלא רש"י מפורש על הפרשה – "זה מט"ט ששמו כשם רבו – שנא' כי שמי בקרבו – וגימטרי' שלו עולה שד"י". זה השר שמפרנס את כדור הארץ, זה השר שמעביר את התפילות, הוא שר הפנים. אך כאן נתבשרו שעתידים לחטוא, ואילו היינו זוכים ופרק כ"ד היה מתמלא ולא היינו חוטאים בעגל – לא היה מלאך. אבל עכשיו – "כאן נתבשרו שעתידין לחטוא". איזה ביטוי נורא! האם החטא הוא בשורה? והתשובה – כן! הבשורה הגדולה ביותר היא שהקב"ה אומר לנו – 'הכל לטובה, יהיה עוד יותר טוב ועוד יותר טוב', וזה יהיה לפני המדרגות שלכם, עד שהאור האינסופי יופיע בכלים שלכם ויתגלה האינסוף, אז נחזור למה שהבטחתי למשה. אתם מכינים את זה'. ומה קורה אז? מה יעשה המלאך הזה? אז "ואיבתי את אויבך וצרתי את צורריך והכחדתיו" – את האמורי והחיתי והפריזי והכנעני. אבל זה לא יהיה בבת אחת – "… מעט מעט אגרשנו", ומבאר האוה"ח הק' –

… כאן גילה כי בתחלה לא לכל יכחיד, אלא עד שיפרה יוסיף ה' להום את העם הצריך ישראל לארצו, וכן על זה הדרך יהיו כובשים והולכים, וכמו שגילה לבסוף באומרו לא אגרשנו וגו' עד אשר תפרה ותנחל הכל. (שם כ"ז)

האם אתם יודעים מהי המגמה? האם הוגדר לכם 'היום שאחרי'? – זו הסיבה.

להיפגש עם הרוע כדי לרומם את העולם

ומהי הצרעה ומה היא תעשה? הגמרא אומרת –

ושלחתי את הצרעה לפניך, אמר ר' שמעון בן לקיש על שפת ירדן עמדה וזרקה בהן מרה וסימתה עיניהן מלמעלה וסירסתן מלמטה. (סוטה ל"ו:)

זו משמעות המילה 'אשגש'. היא תעיף לעם היושב בארץ את העיניים ותסרס אותם, ולמי שזה נשמע קצת לא יפה – תסתכלו על רוצחי התינוקות הללו, ותבדקו האם לא כרתנו איתם ברית קצת יותר מדי… – "פן יחטיאו אותך לי".

המלאך הזה נקרא בחז"ל "שרו של עולם". הם אומרים שזהו חנוך בן ירד שהתהלך "את האלוקים ואיננו כי לקח אותו האלוקים", בן שלש מאות ששים וחמש שנים – כנגד ימות שנה אחת, והוא המלאך הזה "ששמי בקרבו"^[2].

כשנכנסו אותם ארבעה לפרדס הם פגשו את המ"ט (עי' חגיגה ט"ו.), ושרו של עולם מוביל את הכל – כי כל העולם יתרכז מפה, מכאן. ואנחנו נקבל את הכח – "לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תרבה עליך חית השדה" – הקב"ה מעמיד רשעים בארץ ישראל , איזה ביטוי נורא ברמב"ם – "כדי לעשות חברה לישראל ולהסיר שממון נפשות החסידים". זה לא בשביל בילוי לכוס קפה, אלא כדי שנעבור את הכל ונרומם הכל אנחנו אמורים להיפגש עם הגרועים והמפלצתיים שבאשפת הטינופות שיכול המין האנושי לייצר. זה לא חדש לנו, אנחנו מכירים את זה מההיסטוריה. שמשון הגיבור כבר הסביר לנו מי הם העזתיים. על רקע הימים האחרונים,^[3] חשבתי לעצמי ששמעון יורד תמנתה ומשם לעזה ושם הוא פוגש את "כפיר" האריות ומשסע אותו כגדי, אחר כך הוא הולך לשערי עזה ומעלה אותם לחברון ומשם הוא יבנה את המקדש שייקרא "האריאל". אוי אריאל, אריאל…

בשכונת רימל בעזה שתחרב במהרה בימינו על כל מרצחיה, היתה רצפת פסיפס עתיקה בבית הכנסת העתיק של עזה. לפני שנים רבות הם ביקשו לעקור אותה כי לטענתם היא הפריעה להקמת משרדו של הראיס עראפת ימ"ש. הם ניסו לקעקע אותה יחד עם כל ההיסטוריה היהודית של העיר (בנסותם להראות כאילו שיש להם איזו היסטוריה שם). הרצפה הועברה למוזיאון רוקפלר בירושלים,^[4] ומה כתוב באותה רצפה? – "דויד", עם י' כמופיע בדברי הימים כשהוא מופיע בחוזקו, ומסביב עיטורי אריות. אתמול נזכרתי בריצפה הזו של דוד האדמוני עם יפה העיניים. "מעט מעט אגרשנו מפניך" – תזכור כל הזמן שיש תוכניות, שתי אופציות בקבינט. אחת היא – שאילולא חטא העגל היו כל האומות היושבות בארץ ישראל משלימות עם ישראל. והשניה היא "הנה אנכי שולח מלאך", לא כמו השרים של אומות העולם אלא 'שרו של עולם', אבל עדיין זה לא הקב"ה עצמו, כלומר זה עדיין דרך חתחתים – כדי שיופיע הגילוי הגדול ואתם תופיעו את האלוקות בעולם.

וגרשתמו מפניך

זוהי ההקדמה לברית של מתן תורה בפרק כ"ד – שלש רגלים, 'כאן נתבשרו שעתידין לחטוא', 'מעט מעט אגרשנו', ולא יעזור לאף אחד, גם לא לכל ההסכמים המטומטמים שאתם תכתבו – "ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלישתים וממדבר עד הנהר, כי אתן בידכם את יושבי הארץ וגרשתמו מפניך". תמיד תמהתי על ה-ו' הזו, למה נכתב "וגרשתמו" ולא "וגרשתם". הסיומת הזו עם ו' מופיעה בשירת הים למשל – "תביאמו ותטעמו", אבל שם רש"י מסביר שבני ישראל ידעו שאין הכוונה אליהם כי לא הם יכנסו לארץ. אבל כאן לכאורה מתואר הדור שכן יכנס לארץ, זה מה משמעות הסיומת הזו?

תרשו לי לזרוק רעיון קצת 'משוגע' – יכול להיות שהכתוב רומז לכך שאם אתה לא תדע לגרש את יושבי הארץ הללו, אז יהיו אחרים שיעזרו לעשות את זה. "וגרשתמו". אם אתה לא תבין את זה בגלל כל מיני מוסרים מעוותים שאתה המצאת כי כרת ברית לאיזה יושב ארץ מדומיין שחלמת עליו, שמעולם לא אמר שהוא אחר, וכל מי שקרא את אמנת החמאס או אפילו את אמנת אש"פ 'החבר'ה הטובים' עם החליפות, רואה את בפשטות – אז יבואו אחרים, מלכי גוים מארץ רחוקה ויעזרו לך לחזור להבנה וליישום של הדבר הזה.

גם הגיע הזמן שנפסיק כבר עם כל הפליאה הזו מהמעשים שלהם וההתנהגות שלהם – הם מרצחי תינוקות! זה עניינם וזו מהותם. בדקתי כמה תינוקות יהודים הם ימ"ש רצחו מאז קום המדינה והמספר הוא למעלה משמונה מאות תינוקות! הם נכנסו למיטות ורצחו את תינוקות משפחת פוגל הי"ד באיתמר, הם כיוונו בין כווונות ורצחו את שלהבת פס הי"ד בחברון, והם ריטשו כמצווה דתית את כפיר ואריאל ביבס הי"ד. אנחנו צריכים להפנים את זה. חשבנו כמה בקלאוות המטונפים האלה תיכננו להעיף ולחלק אם מזימתם אמש חלילה היתה מצליחה ואפילו בחלקה?^[5] כמה הם רקדו על הגגות במלחמת המפרץ על כל סקאד שנורה עלינו מעיראק, גם אם הוא נורה על הישובים שלהם? העיקר אצלם זה לראות יהודיה נאנסת ונטבחת, תינוק יהודי אינסוף יפהפה מרוטש. אנחנו היינו מדומיינים שמשהו עומד מאחורי זה ואולי זו התרבות שלהם וכו' – ולכן באה התורה ואומרת – תרצה או לא תרצה "ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלישתים ומים עד הנהר" – זה בכלל לא בשבילך אלא בשביל כל העולם. זה בגלל ששרו של העולם רוצה לפנות את המקום כבר למלכו של העולם שיופיע בארצו, ארץ ה', ודרכה הוא יופיע לעולם כולו, "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה" (מתוך נוסח התפילה לימים נוראים) – לא 'ה' אלקים' אלא 'ה' אלקי ישראל' ורק כך, ולכן אם אתה לא תבין את זה לאט, אני אתן בידכם את יושבי הארץ "וגרשתמו מפניך".

לטובה אין שיעור

מעט מעט. בעברית מודרנית 'מעט מעט' נקרא – "עוד יותר טוב ועוד יותר טוב" ולטובה אין שיעור, אבל צריך לדעת שכל מה שהיה עד עכשיו גם הוא היה לטובה, גם אם אני שולח מלאך וגם אם 'נתבשרו שעתידין לחטוא'. יש אבא שלוקח אותנו על פי הכלים והיכולות שלנו, לפי התכולה והיכולת שלנו להכיל, ומביא אותנו להביא את האור הגדול הזה לעולם.

וזו הפרשיה שמקדימה את הרגע הגדול של מעמד הר סיני, של "נעשה ונשמע", כי לפני שמגיעים לרגע ההירואי מבשרים לנו שעתידין לחטוא והקב"ה לא יוותר לנו אלא ייקח אותנו ויביא אותנו לאותה גאולה שלמה שתהיה על כל יושבי הארץ במהרה בימינו בעגלא ובזמן קריב, "ותחזינה עינינו" ב- "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" עד לגאולה השלמה ממש במהרה בימינו.

1. להרחבה ראה בשיעור "לקרא דרור איש אל רעהו", גיליון טועמיה, משפטים תשפ"ה. ↑

2. עי' תרגום יונתן לבראשית ה' כ"ד, ובהרחבה אוצר המדרשים 'מטטרו"ן – חנוך א'. ↑

3. הרב רומז להחזרת גופותיהם של בני משפחת ביבס הק' כפיר, אריאל ושירי אימם הי"ד, שנטבחו ע"י אותן מפלצות ימ"ש. ↑

4. כיום המקור נמצא במוזיאון ישראל והעתק משוחזר במוזיאון להנצחת גוש קטיף בניצן. ↑

5. הרב מכוון לנס הגדול שעשה הקב"ה בליל כ"ג בשבט השנה, כשחמישה מטעני נפץ הוטמנו בחולון ובבת ים, ושלשה מהם התפוצצו באוטובוסים ריקים בשעת ערב, ובנס לא נפגע אף אדם. ↑

לא משחררים

אני מבקש לפתוח את השיעור שלנו הפעם דווקא בלימוד ההפטרה של פרשת משפטים, הלקוחה מספר ירמיהו. לפי כל העדות והמנהגים קוראים את ההפטרה הזו כאשר רק אצל התימנים, כשיטת הרמב"ם, מוסיפים בסוף עוד כמה פסוקים מהפרק הבא. ההפטרה מביאה סיפור היסטורי מרתק ולא כל כך מוכר שקשור ליציאת מצרים, וצריך להבין איך הוא קשור לפרשה (רמז – לא באופן האינטואיטיבי שאנו חשובים), וזה יהיה גם פתח לעולם שלם גם לחיים של כולנו.

בפסוקים הראשונים של הפרק, שאינם חלק מההפטרה, מנבא ירמיהו את נבואת החורבן לצדקיהו המלך. מדובר בשנה השביעית למולכו של צדקיהו, ארבע שנים לפני החורבן עצמו, והוא מתאר איך ירושלים הולכת ונחרבת. אגב, זה בא אחרי כמה פרקים בהם הוא תיאר נבואות נחמה גדולות כמו "עוד יישמע בהרי יהודה קול ששון ושקול שמחה", ואת ירושלים שתיבנה לעתיד. אך כאן הוא מתאר את החורבן שעומד לקראת והוא מגלה תגלית, אולי 'הדלפה' בלשוננו –

הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר-הָיָ֥ה אֶֽל-יִרְמְיָ֖הוּ מֵאֵ֣ת ה' אַחֲרֵ֡י כְּרֹת֩ הַמֶּ֨לֶךְ צִדְקִיָּ֜הוּ בְּרִ֗ית אֶת-כָּל-הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר בִּירֽוּשָׁלִַ֔ם לִקְרֹ֥א לָהֶ֖ם דְּרֽוֹר. (ירמיהו ל"ד, ח')

נשים לב, לא בטוח שלמדנו על המאורע הזה בבית הספר או בגן. היה שם אירוע שבו כרת המלך צדקיהו ברית עם כל העם, ובה קוראים דרור, למי? –

לְ֠שַׁלַּח אִ֣ישׁ אֶת-עַבְדּ֞וֹ וְאִ֧ישׁ אֶת-שִׁפְחָת֛וֹ הָעִבְרִ֥י וְהָעִבְרִיָּ֖ה חָפְשִׁ֑ים לְבִלְתִּ֧י עֲבָד-בָּ֛ם בִּיהוּדִ֥י אָחִ֖יהוּ אִֽישׁ. (שם ט')

כנראה שהיתה שם איזו בעיה, שלא היו משחררים עבדים עבריים. ההלכה המפורסמת היא, וכפי שזה מופיע בתחילת הפרשת השבוע שלנו – וזה אף מה שנראה לכאורה כענין שמקשר את ההפטרה לפרשה, אך עוד מעט נראה שאין זה העיקר (ואולי גם כלל לא קשור) – שעבד עברי יוצא לחופשי חינם אחרי עובדו את אדונו שש שנים, ויש שם דין שלם מה קורה אם העבד רוצה להישאר עוד, אבל מכל מקום אין שום דיון בתורה מה יהיה במקרה שהאדון רוצה להשאיר את העבד. ברור שזה אסור באופן גמור, אין על זה דיון ושום דבר לא נאמר לגבי מקרה כזה. אמנם בתקופה שלפני החורבן, כנראה שלא מעט אנשים החזיקו את העבדים העבריים שלהם ולא רצו לשחרר אותם לחפשי. הם נהנו מהמצב, ואז כרת צדקיהו המלך ברית את כל העם, ברית חיובית, "לשלח איש עבדו ואיש את שפחתו העברי והעבריה" – לקרוא להם דרור. וזה מה שקרה בפועל –

וַיִּשְׁמְעוּ֩ כָל-הַשָּׂרִ֨ים וְכָל-הָעָ֜ם אֲשֶׁר-בָּ֣אוּ בַבְּרִ֗ית לְ֠שַׁלַּח אִ֣ישׁ אֶת-עַבְדּ֞וֹ וְאִ֤ישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ֙ חָפְשִׁ֔ים לְבִלְתִּ֥י עֲבָד-בָּ֖ם ע֑וֹד וַֽיִּשְׁמְע֖וּ וַיְשַׁלֵּֽחוּ. (שם י')

זה נשמע מצוין. ברית זה דבר רציני, לא סתם הבטחה – היה שם טקס, כורתים שם ברית ועוברים בין חלקי העגל המבותר וכו'. אבל בואו נראה מה קרה לאחר מכן –

וַיָּשׁ֙וּבוּ֙ אַחֲרֵי-כֵ֔ן וַיָּשִׁ֗בוּ אֶת-הָֽעֲבָדִים֙ וְאֶת-הַשְּׁפָח֔וֹת אֲשֶׁ֥ר שִׁלְּח֖וּ חָפְשִׁ֑ים וַֽיִּכְבְּשׁ֔וּם לַעֲבָדִ֖ים וְלִשְׁפָחֽוֹת. (שם י"א)

העם הפר את הברית שהם התחייבו בה, וחזרו וכבשו את המשוחררים לעבדים ושפחות. זה אירוע היסטורי חשוב; אנחנו יודעים שבית המקדש הראשון חרב על גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים, אבל לא שמענו מעולם על העניין הזה של אי שחרור עבדים עבריים וכיו"ב.

ברית היסטורית ביציאת מצרים

ואז באה נבואת ירמיהו –

וַיְהִ֤י דְבַר-ה֙' אֶֽל-יִרְמְיָ֔הוּ מֵאֵ֥ת ה' לֵאמֹֽר. כֹּֽה-אָמַ֥ר ה' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָנֹכִ֗י כָּרַ֤תִּֽי בְרִית֙ אֶת-אֲב֣וֹתֵיכֶ֔ם בְּי֨וֹם הוֹצִאִ֤י אוֹתָם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִ֖ים לֵאמֹֽר. (שם י"ב-י"ג)

הקב"ה בא אל ירמיהו ואומר לו 'כבוד הנביא, בוא נלמד היסטוריה', והוא מספר לו את הסיפור הבא – 'אני, הקב"ה, כרתי ברית את אבותיכם, בני ישראל, ביום שהוצאתי אותם מארץ מצרים'. על מה מדובר? אנחנו לא שמענו מעולם על ברית שנכרתה ביציאת מצרים. הייתה אולי ברית במעמד הר סיני, לוחות הברית, ספר הברית, אבל ביציאת מצרים?! –

מִקֵּ֣ץ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֡ים תְּֽשַׁלְּח֡וּ אִישׁ֩ אֶת-אָחִ֨יו הָעִבְרִ֜י אֲשֶֽׁר-יִמָּכֵ֣ר לְךָ֗ וַעֲבָֽדְךָ֙ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֔ים וְשִׁלַּחְתּ֥וֹ חָפְשִׁ֖י מֵֽעִמָּ֑ךְ וְלֹֽא-שָׁמְע֤וּ אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ אֵלַ֔י וְלֹ֥א הִטּ֖וּ אֶת-אָזְנָֽם. (שם י"ד)

מישהו שמע על זה פעם? מתי זה היה? האברבנאל ועוד קצת מהמפרשים מנסים לומר שהכוונה היא אכן לחג השבועות, כשהגיעו להר סיני, ואין הכוונה לברית עם עבדים אלא זהו משל – אבל זה לא מסתבר עם כל הסיפור כאן ואף חז"ל לא למדו כך.

הפטרת פורענות

וַתָּשֻׁ֨בוּ אַתֶּ֜ם הַיּ֗וֹם וַתַּעֲשׂ֤וּ אֶת-הַיָּשָׁר֙ בְּעֵינַ֔י לִקְרֹ֥א דְר֖וֹר אִ֣ישׁ לְרֵעֵ֑הוּ וַתִּכְרְת֤וּ בְרִית֙ לְפָנַ֔י בַּבַּ֕יִת אֲשֶׁר-נִקְרָ֥א שְׁמִ֖י עָלָֽיו. וַתָּשֻׁ֙בוּ֙ וַתְּחַלְּל֣וּ אֶת-שְׁמִ֔י וַתָּשִׁ֗בוּ אִ֤ישׁ אֶת-עַבְדּוֹ֙ וְאִ֣ישׁ אֶת-שִׁפְחָת֔וֹ אֲשֶׁר-שִׁלַּחְתֶּ֥ם חָפְשִׁ֖ים לְנַפְשָׁ֑ם וַתִּכְבְּשׁ֣וּ אֹתָ֔ם לִֽהְי֣וֹת לָכֶ֔ם לַעֲבָדִ֖ים וְלִשְׁפָחֽוֹת. (שם ט"ו-ט"ז)

הוא קורא לזה 'חילול ה" – "ותחללו את שמי"! ומה התוצאה של כל זה? – האם שמנו לב פעם שההפטרה של פרשתנו, פרשת משפטים, עומדת להיות הפטרת החורבן הקשה ביותר, אף יותר מכל הפטרות הפורענות? –

לָכֵן֮ כֹּה-אָמַ֣ר ה' אַתֶּם֙ לֹֽא-שְׁמַעְתֶּ֣ם אֵלַ֔י לִקְרֹ֣א דְר֔וֹר אִ֥ישׁ לְאָחִ֖יו וְאִ֣ישׁ לְרֵעֵ֑הוּ הִנְנִ֣י קֹרֵא֩ לָכֶ֨ם דְּר֜וֹר נְאֻם-ה' אֶל-הַחֶ֙רֶב֙ אֶל-הַדֶּ֣בֶר וְאֶל-הָרָעָ֔ב וְנָתַתִּ֤י אֶתְכֶם֙ לְזַעֲוָ֔ה לְכֹ֖ל מַמְלְכ֥וֹת הָאָֽרֶץ. (י"ז)

על מה כל זה בא? – על זה שאתם הפרתם את הברית של עצמכם, וכבשתם את העבדים והשפחות ששיחררתם. לא הגוים אתכם, אלא אתם בעצמכם.

וְנָתַתִּ֣י אֶת-הָאֲנָשִׁ֗ים הָעֹֽבְרִים֙ אֶת-בְּרִתִ֔י אֲשֶׁ֤ר לֹֽא-הֵקִ֙ימוּ֙ אֶת-דִּבְרֵ֣י הַבְּרִ֔ית אֲשֶׁ֥ר כָּרְת֖וּ לְפָנָ֑י הָעֵ֙גֶל֙ אֲשֶׁ֣ר כָּרְת֣וּ לִשְׁנַ֔יִם וַיַּעַבְר֖וּ בֵּ֥ין בְּתָרָֽיו. (שם י"ח)

רבותי, זה לא משל אלא תיאור היסטורי מדויק. רש"י במקום אומר –

העגל אשר כרתו לשנים. כשחזרו וכבשום כרתו כולם ברית למרוד במקום וכרתו העגל לשנים ועברו בין בתריו למרוד בו והיא היתה ברית חזקה וגמורה לאמר ככה יבתר ויחלק העובר עליה.

כלומר לא שאיזה 'עשרים חבר'ה' החליטו להחזיר את העבדים אחרי שצדקיהו ערך את הברית אלא כפי שכמו שבהתחלה כרתו ברית לשחרר, כך כעת הם כרתו ברית למרוד במקום ח"ו! זו היתה דיקטטורה – חייבים לכבוש חזרה איש את אחיו! והוא ממשיך –

שָׂרֵ֨י יְהוּדָ֜ה וְשָׂרֵ֣י יְרוּשָׁלִַ֗ם הַסָּֽרִסִים֙ וְהַכֹּ֣הֲנִ֔ים וְכֹ֖ל עַ֣ם הָאָ֑רֶץ הָעֹ֣בְרִ֔ים בֵּ֖ין בִּתְרֵ֥י הָעֵֽגֶל. וְנָתַתִּ֤י אוֹתָם֙ בְּיַ֣ד אֹֽיְבֵיהֶ֔ם וּבְיַ֖ד מְבַקְשֵׁ֣י נַפְשָׁ֑ם וְהָיְתָ֤ה נִבְלָתָם֙ לְמַֽאֲכָ֔ל לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶהֱמַ֥ת הָאָֽרֶץ. וְאֶת-צִדְקִיָּ֨הוּ מֶֽלֶךְ-יְהוּדָ֜ה וְאֶת-שָׂרָ֗יו אֶתֵּן֙ בְּיַ֣ד אֹֽיְבֵיהֶ֔ם וּבְיַ֖ד מְבַקְשֵׁ֣י נַפְשָׁ֑ם וּבְיַד חֵ֚יל מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֔ל הָעֹלִ֖ים מֵעֲלֵיכֶֽם. הִנְנִ֨י מְצַוֶּ֜ה נְאֻם-ה' וַהֲשִׁ֨בֹתִ֜ים אֶל-הָעִ֤יר הַזֹּאת֙ וְנִלְחֲמ֣וּ עָלֶ֔יהָ וּלְכָד֖וּהָ וּשְׂרָפֻ֣הָ בָאֵ֑שׁ וְאֶת-עָרֵ֧י יְהוּדָ֛ה אֶתֵּ֥ן שְׁמָמָ֖ה מֵאֵ֥ין יֹשֵֽׁב. (שם י"ט-כ"ב)

"והשיבותים אל הארץ הזאת" מוסב לא על עם ישראל אלא על הבבלים! בזה מסתיים הפרק, בנבואת החורבן הקשה ביותר שיש, אבל עכשיו נגיע לעיקר. כאן נוהגים לפי כל המנהגים והעדות להוסיף שני פסוקים להפטרה, מסוף הפרק הקודם, פרק ל"ג, למרות שגם בפרק הבא, ל"ה יש גם מילות נחמה –

כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה' אִם-לֹ֥א בְרִיתִ֖י יוֹמָ֣ם וָלָ֑יְלָה חֻקּ֛וֹת שָׁמַ֥יִם וָאָ֖רֶץ לֹא-שָֽׂמְתִּי. גַּם-זֶ֣רַע יַעֲקוֹב֩ וְדָוִ֨ד עַבְדִּ֜י אֶמְאַ֗ס מִקַּ֤חַת מִזַּרְעוֹ֙ מֹֽשְׁלִ֔ים אֶל-זֶ֥רַע אַבְרָהָ֖ם יִשְׂחָ֣ק וְיַעֲקֹ֑ב כִּֽי-אָשִׁ֥יב אֶת-שְׁבוּתָ֖ם וְרִחַמְתִּֽים. (ל"ג, כ"ה-כ"ו)

כלומר – לעולם לא אמאס.^[1]

מה הקשר בין ההפטרה לפרשה?

אז אלו הם פסוקי ההפטרה ואנחנו צריכים להעמיק מה מקשר את ההפרשה הזו אל הפרשה ומה הסיפור. לפני הכל נסביר מה הקושי בחיבור שבין ההפטרה לפרשה, יש כאן הרבה דברים מוזרים. אם תגידו שהחיבור הוא בפרשת עבד עברי, כפי שאגב פרשנים רבים נוטים לומר, אז צריך להבין למה בחרו משבצי ההפטרות לקחת דווקא את הנושא הזה של עבד עברי מתוך מכלול כל הנושאים שמופיעים בפרשת משפטים. יש הרבה מאד נושאים בפרשה, חמישים ושלש מצוות, ביניהן – גבולות ארץ ישראל, עליה לרגל, שלשה רגלים, דיני השומרים, בשר וחלב וכו', ובסוף הפרשה מופיע גם הפרק האחרון שבו חוזרים למעמד הר סיני, ומשה שולח את נערי בני ישראל והם מקריבים קורבנות וכו' – אז מכל השפע הזה לקחו דווקא את נושא עבד עברי ובו עוסקת ההפטרה?! ועוד יותר קשה – אין בפרשה שלנו שום איזכור על החובה של האדון לשלח את עבדו אחרי שש שנים. יש בה כן דיון על מקרה שבו העבד רוצה להישאר אצל האדון ואומר "אהבתי את אדוני, את אשתי ואת בני". ברור מאליו שבתום התקופה האדון צריך לשלח את העבד.

אבל הקושי הגדול שכבר הזכרנו קודם לכן אינו בקשר שבין ההפטרה לפרשה אלא על עצם נושא הברית – מתי ביציאת מצרים נכרתה ברית כזו? על מה מדובר פה?

ולגבי החיבור שבין ההפטרה לפרשה – יש המון פרקים בנביאים שעוסקים במצוות שבין אדם לחברו וכו' ויכולים לשמש כהפטרה אלטרנטיבית, אז למה דווקא לקחו את הפטרת החורבן הזו? ונזכור גם שאנחנו כבר אחרי הפרשות של סיפור יציאת מצרים, אז מה זה קשור לכאן? זו סוגיה קשה שצריך לתת עליה את הדעת, כמו גם את הוספת של שני הפסוקים האחרונים – מדוע דווקא אותם? ואמנם מופיעה שם המילה "ברית" – "אם לא בריתי יומם ולילה", אבל האם זה סתם סמנטי בגלל המילה ברית שמופיעה שם?

שיעבוד פנימי בעם ישראל

נפתח במה שאירע במצרים, ובכן – מהפכה. מופיע בירושלמי שאנחנו פספסנו דבר חשוב בהיסטוריה, ואכן היתה ברית שנכרתה עוד במצרים, עוד לפני שכלל מתחילות עשר המכות. בסוף פרשת שמות משה רבנו הולך לדבר עם פרעה –

וּמֵאָ֞ז בָּ֤אתִי אֶל־פַּרְעֹה֙ לְדַבֵּ֣ר בִּשְׁמֶ֔ךָ הֵרַ֖ע לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְהַצֵּ֥ל לֹא־הִצַּ֖לְתָּ אֶת־עַמֶּֽךָ. (שמות ה', כ"ג)

אחר כך, בתחילת פרשת וארא, אומר הקב"ה למשה לדבר עם בני ישראל ולספר להם את כל התכנית של הגאולה הקרבה –

…וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים. וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י ה֙' אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם הַמּוֹצִ֣יא אֶתְכֶ֔ם מִתַּ֖חַת סִבְל֥וֹת מִצְרָֽיִם. וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מוֹרָשָׁ֖ה אֲנִ֥י ה'. (שם ו', ו'-ח')

ומה תגובת עם ישראל? –

וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה. (שם ט')

ואז פונה הקב"ה אל משה ואומר לו –

בֹּ֣א דַבֵּ֔ר אֶל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וִֽישַׁלַּ֥ח אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאַרְצֽוֹ. (שם י"א)

אומר לו משה רבנו, 'לא הבנתי את ההיגיון' –

… הֵ֤ן בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לֹֽא־שָׁמְע֣וּ אֵלַ֔י וְאֵיךְ֙ יִשְׁמָעֵ֣נִי פַרְעֹ֔ה וַאֲנִ֖י עֲרַ֥ל שְׂפָתָֽיִם. (שם י"ב)

אומר לו הקב"ה –

וַיְדַבֵּ֣ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֒ן וַיְצַוֵּם֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם. (שם י"ג)

הפסוק הזה קשה – ראשית, משה ואהרן כבר יודעים שהם צריכים ללכת אל בני ישראל ואל פרעה. ומעבר לכך – מה הכוונה במילים "ויצום אל בני ישראל… להוציא את בני ישראל"? הרי צריך לצוות את פרעה להוציא את ישראל ממצרים ולא את בני ישראל שיוציאו את עצמם! רש"י וכל המפרשים מסבירים שהכוונה שהקב"ה ציווה את משה ואת אהרן להנהיג את בני ישראל בנחת וכן ציוה אותם לומר לפרעה פרעה שיוציא את בני ישראל.

אבל בירושלמי מופיע דבר אחר וחדש –

וַיְדַבֵּ֣ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶ‍ֽל־אַ‍ֽהֲרֹן‌֒ וַיְצַוֵּם֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל. עַל מַה צִיוָּם. עַל פָּרָשַׁת שִׁילּוּחַ עֲבָדִים. וְאַתְייָא כַּהִיא דְאָמַר רִבִּי אִילָא לֹא נֶעֶנְשׁוּ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא עַל פָּרָשַׁת שִׁילּוּחַ עֲבָדִים. הָדָא הוּא דִכְתִיב מִקֵּ֣ץ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֡ים תְּ‍ֽשַׁלְּח֡וּ אִישׁ֩ אֶת־אָחִ֨יו הָעִבְרִ֜י וגו׳. (ירושלמי ראש השנה ג', ה')

אומר הקב"ה למשה רבנו – אם אתם רוצים שאני אתחיל לעבוד, אני אגיד לך מה לעשות עם בני ישראל. תגיד להם שכל עוד אתם לא משלחים אחד את השני, אתם לא תצליחו להיכנס לתודעה הזו של לשונות הגאולה. וזהו מה שכתוב – ויהי דבר ה' אל ירמיהו ביום הוציאי אותם מארץ מצרים כרתי ברית את אבותיכם. המשך חכמה מביא את זה בפרשת וארא ואומר שם דבר לא יאמן –

ויצום אל בני ישראל ואל פרעה כו' להוציא את בנ"י כו'. יתכן כי גם אז במצרים היו גדולי האומה אשר היו שרים נכבדים ואפרתים והם היו משעבדים את בני ישראל לעבדים שמכרו המצרים להם ואולי היו המה השלשה שבטים ראובן ושמעון ולוי שהנהיגו שררה במצרים כמו שאיתא במדרש נשא פ' י"ג לוי שלא היה בשעבוד מצרים לכן לא נטל נחלה בארץ, וכן ראובן לא נטל רק בעבר הירדן ושמעון נתקיים עליו אחלקם ביעקב כמוש"פ רמב"ן ומהם היו בני חורין הרבה ושרים אשר היו משעבדים את ישראל הנמכרים להם מהממשלה של פרעה, לכן צוה השי"ת שבני ישראל גם פרעה יוציאו את בני ישראל מהשעבוד ולכן סמך לזה יחוס השלשה שבטים ומסיים הוא אהרן ומשה כו' הוציאו את בני ישראל על צבאותם שיהיו כל משפחה ושבט צבא בפני עצמו ולא ישתעבדו ישראל זה לזה. הם המדברים אל פרעה וכנראה שלזה כיוון הירושלמי ר"ה פ"ג ה"ה ויצום אל בני ישראל. מה צוום? על פרשת שילוח עבדים [ר"ל שישלחו עבדיהם מישראל ששעבדו תחת ידם כמוש"כ] הה"ד כה אמר כו' אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם כו' מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי וכו' הנאמר בירמיה ל"ג יעו"ש ודו"ק.

ויתכן לומר בדעת המדרש נשא ששלשה שבטים אלו הנהיגו שררה במצרים, לפיכך נתיחסו כאן עפ"י דאמרו במכילתא דבשביל ד' דברים נגאלו שלא שנו שמן ולשונן וכו' והיו מצויינין לגוי והחזיקו עצמן לגרים מפני שהיו מצפים לתשועת ד' שיעקב ברך אותם איש איש כברכתו בחלוקת הארץ כמו שאמר וירכתו על צידון וכו' אבל שלשה שבטים הללו שיעקב ריחקן אילו היו משועבדים ככל אחיהם היו מתערבין במצרים והיו מדמים שאין להם חלק ונחלה בקרב ישראל לפיכך מנעה ההשגחה מהשתעבד אותן בחומר ולבנים ודו"ק.

היינו שהשבטים הבכורים, ראובן, שמעון ולוי, היו אלו ששיעבדו את השבטים הצעירים יותר, ולכן מוזכרים שם השמות שלהם כי זוהי פניה המכוונת אליהם שישחררו את אחיהם!

מצרים למדו לשעבד – מאיתנו

זה חידוש מפתיע אבל בעצם מה שנאמר פה הוא דבר שאם לא נבין אותו כמו שצריך ומה הוא בא לומר לנו, לא נבין פה כלום; אתם יודעים מאיפה המצרים למדו לשעבד אותנו? מאיתנו. כי אנחנו עדיין משעבדים איש את אחיו. נסביר – זה חלילה לא בא לתת להם לגיטימיציה לזוועות שלהם אלא רק להסביר לנו את התפקיד שלנו ולהבין פה מהלך שלם. עומק המושג הזה הוא ענין הברית והוא הקשר שבין הפרשה וההפטרה, וכל הפרשה עוסקת בעצם בברית הזו – ספר הברית, דם הברית. הברית שהתחילה בפרשה הקודמת "ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים". מושג הברית שמסיים את הברית במילים "אם לא בריתי יומם ולילה". נכנס לזה לאט;

באחד השיעורים האחרונים^[2] דיברנו על מה שהיה במצרים במשך התקופה הארוכה שלפני יציאת מצרים. אחרי מות יוסף והשבטים, היו לנו לפחות מאה ושש עשרה שנים עד ליציאה ממצרים שלכאורה אין לנו שום ידיעה על מה שהתרחש בהן. חז"ל אמנם מלמדים אותנו שלקראת היציאה היינו שקועים במ"ט שערי טומאה, אבל מה אנחנו יודעים על התקופה הזו ועל מה שהתרחש בה? למדנו באותה שיחה את נבואת יחזקאל על האנשים שבאו לדרוש את ה' אצלו והוא מספר להם בשם ה' איך הקב"ה שלח להם נביא בארץ מצרים והם הלכו אחרי העבודה הזרה ונטמאו בגילולים וכו' ואז הגיע כל השעבוד. דיברנו על הפסוק "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (שם א', ח') והסברנו שתמיד אנחנו מבינים אותו באופן של – 'ואז קמו המנוולים החמאסניקים הרשעים ימ"ש', אבל באמת מבלי ששמנו לב המלך הזה קם באופן הזה על רקע הפסוק שקדם לזה –

וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּֽעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם. (שם ז')

כלומר, לא כתוב 'ותמלא הארץ מהם' או 'וימלאו את הארץ', אלא שהארץ, מצרים, מילאה אותם בה. המצריות חדרה לתוכם ומילאה אותם. חז"ל אף אומרים שכיון שמת יוסף, פסקו ישראל מלמול את בניהם. יוסף כזכור היה מל את כל המצרים, וחז"ל מתארים שאחרי שמת יוסף, בני ישראל יצאו מגבולות ארץ גושן והתחילו להתיישב גם בארץ מצרים עד שהמצרים אמרו – "בתי טרטיאות ובתי קרקסאות שלנו מלאים יהודים^[3]. צריך להגביל אותם. אי אפשר שהם יהיו פה איתנו', ולכן – "וישימו עליהם שרי מיסים למען ענותו…". וודאי שצריך להבין את "ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף", אבל צריך להבין שלעם ישראל יש את הכח, שהוא עומק הברית, לגלות ולהוציא את ניצוצי הקדושה שבכל העולם כולו, וכשזה מופיע הפוך – זה משחרר את המציאות שאצלנו מופיעה באופן שלנו, אל הצורה המתועבת והמכוערת, השטנית, כפי שהיא מופיעה דרך האויב. אתם לא שילחתם איש את עבדו ואיש את שפחתו, אתם כרתם ברית בין בתרי העגל למרוד במקום!

פרויקט שיקום

פרשת עבד עברי היא פרשה פלאית שמי שנכנס אליה קצת מגלה בה דברים מדהימים. היא מלמדת איך לוקחים אדם שגנב ונמכר בגנבתו ומצליחים להרים ולרומם אותו. הרי באותם הימים כל אחד היה מקבל את שכרו מדי יום, "ביומו תתן שכרו", והאדם הזה כיון שהוא גנב והוא צריך עכשיו להחזיר את הגנבה ואת כפלה ואין לו^[4] – אז הוא מעדיף להיות מה שנקרא בלשון ימינו 'שכיר'. ואז אתה לוקח עבד עברי כזה ואתה אחראי על מזונותיו ועל מזונות אשתו ובניו, ואם הוא כבר צבר את הכסף הרי שאתה חייב לפדות אותו ואפילו לפני שמלאו שש שנים למכירתו. הוא מקבל קביעות לשש שנים כדי שהוא יוכל לצבור את הכסף לשלם את חובו, זה תהליך ארוך ומלא של שיקום אמיתי. זה דבר אדיר. אבל בתוך זה מובלע עוד רעיון שגם הוא נראה הגיוני – שגם לי כמעביד זה די נוח, אבל "ותשובו ותכבשו איש את עבדו ואיש את אמתו לבלתי קרוא דרור", וכשזה קרה אז גם אני, אומר הקב"ה, "קורא לכם דרור… אל החרב ואל הדבר… לזעווה" – ועוד מעט ננסה להבין את זה.

קרירות מביאה את עמלק

אנחנו נוהגים למשל לראות את סיפור עמלק ולדון בעמלק, בצדק. מה היה שם? – התורה אומרת "אשר קרך בדרך", ואנחנו דורשים בזה הרבה דרשות שעמלק קפץ לתוך אמבטי רותחת וקרר אותה וכו', אבל רבותי – צריך למוד תורה. עמלק הוא קודם כל קריאת 'שביעי' של פרשת בשלח. לפני מלחמת עמלק, ישראל באו מרפידים ודרשו שם חז"ל "שרפו ידיהם מדברי תורה". זו דרשה יפה, אבל מה הכוונה? הם לא נטלו ידיים כמו שצריך? לא הניחו תפילין של רבנו תם? מה הם עשו לא טוב? בואו נראה את הפסוקים ונראה שהכל מפורש שם ופשוט – בקריאת 'שישי' מסופר על ירידת המן, ואז משה הולך ומכה בצור בחורב בציוויו של הקב"ה, יוצאים מים, הוא מרים את ידיו ומחזק את האמונה של בני ישראל. הוא מתגבר את האמונה אל מול הקרירות של עמלק. אבל איך, ממה התחילה הקרירות? – ירד לעם ישראל מן, ומשה אמר להם –

רְא֗וּ כִּֽי־ה֮' נָתַ֣ן לָכֶ֣ם הַשַּׁבָּת֒ עַל־כֵּ֠ן ה֣וּא נֹתֵ֥ן לָכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשִּׁשִּׁ֖י לֶ֣חֶם יוֹמָ֑יִם שְׁב֣וּ ׀ אִ֣ישׁ תַּחְתָּ֗יו אַל־יֵ֥צֵא אִ֛ישׁ מִמְּקֹמ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִֽי. (ט"ז, כ"ט)

היום יש לחם משנה, בשבת לא ירד מן – אל תצאו ללקוט. אבל בפועל יצאו אנשים ללקוט ולא מצאו. חז"ל מתארים שם תיאור שלם שאנחנו מכירים עוד מהגן אבל לא תמיד אנחנו שמים לב אליו, שבבוקר השבת דתן ואבירם קמו מוקדם ופזרו פירורים של מן כדי שכאשר ישראל יתעוררו הם יראו שעל אף שהקב"ה אמר שלא ירד מן בשבת – הנה ירד. חז"ל מוסיפים שהקב"ה שלח את הציפורים שיאכלו את אותם פירורים, וזו אגב הסיבה שבשבת פר' בשלח נהגו להאכיל את ציפורים בפירורים. יפה מאד, אבל מה הרעיון של המדרש הזה? ראיתי ב-"היום יום" של יום שישי של פרשת בשלח שמופיע כך –

אבי אדמו"ר [הרש"ב] אמר: בין קרירות וכפירה ישנה רק מחיצה דקה. כתוב "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא", אלקות היא להבת אש, ללמוד ולהתפלל צריכים בהתלהבות הלב, ש"כל עצמותי תאמרנה" את דברי ה' בתורה ותפלה. (היום יום ט"ז שבט)

אפשר לעבוד את ה' בקרירות. זה לא עמלק ח"ו. אתם באמת חושבים שדתן ואבירם, שני אנשים לבדם, עשו את זה? הרי משה רבנו עד גיל שמונים לא יכול היה לחזור למצרים כי דתן ואבירם עוד פעלו שם. דתן ואבירם זו קואליציה אדירה. תנועה שלמה. כאשר אומר הקב"ה למשה שהוא יכול לחזור למצרים "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך", כלומר הם ירדו וירדו ירדו, ועדיין הם היו מאתיים וחמישים איש ראשי סנהדראות שהיו בפרשת קרח… ומה היה הרעיון שלהם? למה הם פיזרו את הפירורים? וגם אם פיזרו ויש פירורים – האם הקב"ה לא קרע את הים? לא היו עשר מכות? מה הם רוצים? – הם רוצים לפזר את הפירורים האלה כדי שלא תתלהב יותר מדי. כדי שיהיו לך קצת שאלות. לא חלילה לכפור אבל לקרר. שלא יהיה אש אוכלת, התלהבות, אמונה פשוטה.

למה משה צריך להגביר את האמונה אצל בני ישראל "ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש"? כי עמלק בא לקרר – או אולי בגלל שאנחנו הכנו לו את הקרקע לכך? כי אני פתחתי לו את הדרך לכל זה? יש בספר התניא ביטוי – "שדים יהודאין" ו"שדים נוכראין" (פרק ח'). לא כל שד הוא כמו עמלק. יש גם שד יהודי שלפעמים מופיע עם שטריימל על הראש… זו לא היתה כפירה אלא קרירות שרק רצתה בעצם שכאשר אתה קם בבוקר בשבת הראשונה שיורד המן 'בטח, נס גדול, הקב"ה הוריד מן, הוא לוקח אותנו במדבר עם ענני כבוד' – אבל אחרי שבוע זה כבר הופך לשגרה, ואז 'בסדר… זה לא באמת באמת נס כזה גדול'. זה דבר מופלא.

סוד תיקון העולם

האם אנחנו מבינים שהכח בעולם בסופו של דבר נמצא אצלי? זוהי המהפכה שאותה מבקש ירמיהו ללמד ושחז"ל מבקשים ללמד בהפטרה שלנו – "אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם ממצרים", ועכשיו בא ירמיהו ואומר, אתם תלמדו כל ההיסטוריה על נבוכדנצאר ועל בבל ועל גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים אבל יש רק בעיה – כשאומרים את כל אלה אתם חושבים 'טוב, זה לא אני. אני לא עובד עבודה זרה. אני לא עוסק בגילוי עריות או שופך דמים חלילה. עמלק זה לא אני'. אבל הברית שכרת הקב"ה עם ישראל אומרת שלי יש את הכח האלוקי להביא את כל העולם כולו אל גאולתו, וכשאני פוגש את הכוחות ההרסניים האלה מהעולם אני צריך להבין שיכולת התיקון שאצלי היא סוד התיקון של העולם. זה משנה את כל התפיסה ומאפשר תחושה שבאמת יכול להיות טוב פה, כי אני יכול לתקן, אני יכול לשנות.

הפרק האחרון של הפרשה מדבר על הברית שהיתה בהר סיני, שם מסופר סיפור ארוך שלא תמיד אנחנו זוכרים אותו. תמיד במעמד הר סיני כולם מספרים על איך הקב"ה ירד מהשמיים והתורה ניתנה בקולות ולפידים וכו' – אבל יש חלק שני לציור הזה. לפני שהקב"ה ירד על ההר ב-ו' בסיון, יום לפני כן ב-ה' בסיון, בנה משה מזבח תחת ההר –

וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁ֗ה אֵ֚ת כָּל-דִּבְרֵ֣י ה' וַיַּשְׁכֵּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ תַּ֣חַת הָהָ֑ר וּשְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ מַצֵּבָ֔ה לִשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל. (שם כ"ד, ד')

ונערי בני ישראל מקריבים שם עולות וזבחים, שלמים – את זה לא תמיד ציירו לנו בגן, ואז הוא קורא את ספר הברית וזורק את דם הברית, ומה שהלוחות שלנו נקראים "לוחות הברית", כפי שמשה מספר בספר דברים, זה ע"ש הברית הזו שכרתנו שם עם הקב"ה. זו הברית שמחדירה בי את האלוקות וקובעת שאני פועל באופן שיכול להפוך את כל העולם כולו, וזה עומק הברית.

והייתם לי סגולה

הפעם הראשונה שהמילה הזו מופיעה בהר סיני היא באיזכור קטן בפרשה הקודמת –

וְעַתָּ֗ה אִם-שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת-בְּרִיתִ֑י וִֽהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכָּל-הָ֣עַמִּ֔ים כִּי-לִ֖י כָּל-הָאָֽרֶץ. (י"ט ה')

ורש"י מסביר שם שהכוונה היא אל ברית "זו שאכרות עמכם על שמירת התורה" – בפרשת משפטים, ואז תהיו "לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ" – יש הרבה הסברים מהו אותו "אוצר חביב" (כלשונו של רש"י שם), במה אנחנו סגולה מכל העמים, ובואו נראה את דברי האור החיים הק', מילים גבוהות וקדושת –

…עוד ירמוז סתר עליון לפי מה שקדם לנו כי ענפי הקדושה נתפזרו בעולם…

הוא מספר לנו את סוד כל הגלויות בעולם. ירמיהו אומר לנו בשם הקב"ה 'אני עומד לקרא דרור אל החרב ואל הדבר', מתחילה גלות נוראה וחורבן ושממה מאין יושב עד "אם לא בריתי יומם ולילה",

…ואין מציאות להם להתברר [כלומר לצאת מהפסולת שלהם] זולת באמצעות ישראל וביותר באמצעות עסק התורה… (שם)

אני עומד לומר משהו שיכול להישמע מוזר; "והייתם לי סגולה מכל העמים" זה אכן גם 'יותר מכל העמים' אבל לכאורה קצת קשה כי הרי 'אתה בחרתנו מכל עמים' אז מה בכלל ההשוואה? – כשהאדם נברא כתוב "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (בראשית א', כ"ו), לצריך להבין מדוע זה נכתב בלשון רבים ולא ביחיד. למי הוא אמר את זה 'נעשה'? יש שם שני פירושים. לפי הפירוש האחד שאומר שם רש"י, הקב"ה אמר את זה למלאכי השרת, כאילו שהוא נמלך בפמליה של מעלה – 'האם אתם מסכימים שנעשה אדם כמותנו, מן העליונים?', ולפי זה "בצלמנו" זה אלוקות. ואילו הרמב"ן פרש באופן אחר – שהקב"ה אמר את זה לכל החיות, האריות, הנמרים, הבהמות, הג'וקים וכו'. לכל הברואים. הוא אמר להם – 'אני עומד לברוא מישהו שהולך להיות נזר הבריאה, והוא יקרא שמות לכל הברואים, ולכן הוא צריך להיעשות מכל הברואים – "נעשה אדם". תשמעו מהו המושג סגולה – רק האדם יכול לסגל לעצמו את כל המציאויות שיתכנו. כלב לא יכול לסגל לעצמו להיות ג'ירפה, הוא לא יכול לסגל לעצמו לאהוב חיה אחרת. הוא כלב. אבל האדם הוא המדמה, הוא "בצלמנו כדמותנו", הוא אלוקות, ולכן הוא עשוי מכל העמים, מהכל. זה יסוד עמוק. זה מתרחש גם בעצם קיומה של הבריאה; כשבורא הקב"ה את האדם כתוב שהוא ברא אותו "עפר מן האדמה" (בראשית ב', ז'), ומביא רש"י שני פירושים –

עָפָר מִן הָאֲדָמָה. צָבַר עֲפָרוֹ מִכָּל הָאֲדָמָה מֵאַרְבַּע רוּחוֹת, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁיָּמוּת שָׁם תְּהֵא קוֹלַטְתּוֹ לִקְבוּרָה. דָּבָר אַחֵר: נָטַל עֲפָרוֹ מִמָּקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (שמות כ, כא) "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי", הַלְוַאי תִּהְיֶה לוֹ כַפָּרָה וְיוּכַל לַעֲמוֹד. (שם ברש"י)

מכל העולם או ממקום המזבח, "אדם ממקום כפרתו נברא" – וזה היינו הך! ניצוצי הקדושה התפזרו בכל העולם, ורק לכם יש כח להביא אותם! כי אתה עשוי מאלוקות. כשרבי נחמן אומר^[5] שיהודי עשוי מאבנים טובות ומרגליות – זה מה שרש"י מסביר על "והייתם לי סגולה" – "אוצר של אבנים טובות ומרגליות". בתורת החסידות שואלים – למה 'אוצר של אבנים טובות' ולא האבנים הטובות שמשובצות בכתרו של המלך? מהו האוצר? מסביר הרבי מליובאוויטש זיע"א כי כשהמלך רוצה להסתכל על דבר יפה הוא מסתכל באותו אוצר, גם כשהעולם לא רואה. זה גנוז, זה אוצר, זה אצור. לא תמיד זה מופיע על הכתר. ולכן יש לכם את הכח להיות יותר יוונים מיוונים ויותר מצרים ממצרים ויותר יפני מיפני, ואתם היחידים שיכולים ללקט את ניצוצי הקדושה הללו ולברר אותם ולהעלות את כל העולם, כי כל העולם רוצה וזו מגמתו לחזור אל המזבח שהוא מקום כפרת כל העולם ו- "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים".

בין חופש לדרור

אתם יודעים מהו דרור? מה ההבדל בין חופש לדרור? בהפטרה כתוב שנצטווינו לשלח לחפשי את כל העבדים, ואנחנו קראנו דרור וגם הקב"ה יקרא דרור לחרב. האם דרור וחופש אלו סתם שתי מילים נרדפות? אולי, אבל בעומק, המילה דרור מתארת את שנת היובל. רוב ההלכות שלנו בפרשת משפטים, רוב התורה, יכולה להופיע רק כאשר היובל נוהג, כשיש דרור. אחרי שש שנים אני חייב לשחרר את העבד, אבל אם הוא רוצה להישאר – זכותו. יותר מזה – אני משחרר את עבדי אחרי שש שנים בהן הוא עבד אצלי, אתה משחרר אחרי שש שנים שהוא עבד אצלך וכן כל אחד בספירת השש שלו, אבל המצב היחיד שבו אין עבדות בעולם והכל הופך להיות דרור זה רק בשנת היובל. הרמב"ן אומר שדרור זו מילה כפולה, מדור לדור, "איש אל משפחתו תשובו". זו מילה מדהימה. הרמב"ן מציין שהמילה הזו מופיעה רק פעמיים בכל התורה כולה. פעם אחת היא כאשר זה בא לתאר את היובל – "…וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ – לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם…" (ויקרא כ"ה, י'). וצריך אגב להבין, הרי לא לכולם יש עבדים ולא כולם אדונים, אז מה המשמעות של "לכל יושביה"? אלא 'חופש' זה לעבדים, משלחים אותם לחופשי, אבל דרור זה למציאות כולה. אם יש מקום בו עדיין קיימת עבדות – העולם לא בדרור. אם אין יובל – אין דיני גר תושב ועבד עברי ואמה עבריה ושמיטה ועיר מקלט ועוד – חלק גדול מכל המצוות שבפרשה שלנו תלויים ביובל. אין בית הגדול! מה בעצם נשאר? הפעם השניה בה מופיעה במילה הזו בתורה היא בשמן המשחה – "וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר…" (שמות ל', כ"ג). מסביר הרמב"ן שם מדוע זה נקרא מר דרור ואומר –

ולכך אמר מר דרור שיהיה נקי מן הזיוף שמזייפין אותו תמיד ויתכן כי לשון "דרור" בכל מקום נקיות וכן וקראתם דרור בארץ לכל יושביה שיהיו כל בעלי הארץ נקיים מעבדות ומכל שעבוד בגופם ובארצותם…

"מר דרור" זה מור שבא מהמר, מכל המרירות, והוא נקי מכל זיוף. אין לכלוך. זה הדרור שכאשר אתם כורתים ברית שאינכם רוצים את הדרור הזה, ברית למרוד במקום, בא ירמיהו ואומר 'גם אני יודע שבית ראשון חרב בגלל גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים, אבל על מה הוא חרב? למה לא היה לנו כח לעמוד? למה יכולנו לשחרר את הנקודה הזו ונוצר בעולם דרור הפוך, דרור לרוע? איך נוצרה הסטרא אחרא הזו שיכולה ליצור את החורבן ואת השיטנה ואת הליכלוך והטינוף? – כי אנחנו חזרנו וכבשנו את העבדים'.

זה פלא עצום. "ויצוום אל בני ישראל" – אתם רוצים באמת להשתחרר מבית העבדים? אז תתנקו אתם מבית העבדים וכך לא יהיה לו כח בעולם. אתם מקור כל הכח הטוב, אתם סגולה לכל העמים.

תורה במקום גלות

האור החיים הק' ממשיך שם ואומר דברים מדהימים, שעל מנת לגלות את כל ניצוצי הקדושה הזו יש גלות אבל אפשר לוותר עליה רק דרך אחת, והיא אם אתה מגלה את ניצוצי הקדושה האלה דרך התורה עצמה. וכאשר אתה מחובר בתורה – זה יופיע משם וזו הברית –

…ואין מציאות להם להתברר זולת באמצעות ישראל וביותר באמצעות עסק התורה שהיא כאבן השואבת ניצוציה במקום שהם, ואותם נצוצי הקדושה גם להם יקרא סגולה, והוא אומרו והייתם קרינן ביה והויתם פירוש בה"א מלאפו"ם כי הם יהיו הווית סגולה מכל העמים אשר נפוצו שם באמצעות התורה כמאמרם ז"ל וכמו שכתבנו כמה פעמים הדברים במעשה מצרים.

זה פלא אדיר!

ואומרו כי לי כל הארץ כאן רמז שיש לו סגולה מפוזרת בכל הארץ, וזה טעם פיזור ישראל בד' רוחות העולם [כלומר למה כתוב "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ"? מה זה קשור?] לחזר אחר הסגולה שהיא אבידתם. והנה זולת עונם של ישראל היו יכולים השגת הדבר בלא פיזור בעולם אלא בכח עוצם תורתם היו מולכים בכל העולם ושואבים כל בחינות הקדושות מכל מקום שהם, ובאמצעות החטא תש כוחם וצריכין לרדת שמה לברר הטוב ההוא (אוה"ח שמות שם)

זה געוואלד.

ברית עולם

זוכרים את שני הפסוקים האחרונים של ההפטרה? – "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". בדרך כלל מסבירים את זה כמו הדרשה שדורשים חז"ל. אצלנו בבית המדרש בישיבה היה כתוב שהכוונה היא לזכות התורה שלומדים יומם ולילה (חז"ל לומדים את זה לגבי שלשה דברים – בזכות המילה, בזכות הקורבנות ובזכות התורה, שנקראו ברית), אבל זה לא הפשט, זו דרשה. ומה הפשט? תחזיקו טוב; אומר הקב"ה – 'אתם כרתם ברית שהיתה לשלח איש את עבדו, אז איך זה שאחרי זה כרתם ברית הפוכה? כלומר הברית שלכם איננה רצינית'. והוא ממשיך ואומר לנו – איזו ברית יכולה להחזיק בעולם הזה? – "אם לא בריתי יומם ולילה", הברית שאני כורת איתכם – לא התורה, המילה והקורבנות שנקראים ברית כמו בדרשה שראינו, אלא הברית האמיתית, אם לא תשאבו את הכח שלכם, אתם לא תחזיקו בה, כמו שבאמת הפרתם את הברית שלכם, וכיון שמה שמעמיד את העולם היא הברית האמיתית שהיא הברית שמקיימת את העולם, האם אתם באמת חושבים שאת "זרע יעקב ודוד עבדי אמאס"? הרי "אשיב את שבותם וריחמתים"!

לכן בהפטרה הזו לא המשיכו בסתם עוד שני פסוקי נחמה, אלא חזרו לפרק הקודם, 'מדלגין למפרע', ותיארו לנו איך אמורה להיראות ברית. זה נושא ההפטרה וזה נושא הפרשה.

כל הפרשה היא בעצם תיאור הברית. יש בפרשה עוד ברית, בקריאת 'שישי', כשהקב"ה מזהיר שכאשר נבוא אל הארץ –

הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ פֶּן־תִּכְרֹ֤ת בְּרִית֙ לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה בָּ֣א עָלֶ֑יהָ פֶּן־יִהְיֶ֥ה לְמוֹקֵ֖שׁ בְּקִרְבֶּֽךָ. (שמות ל"ד, י"ב)

איזו ברית הולכת להיווצר בעולם – "בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם" (מלאכי ב', ה'), "בריתי יומם ולילה", או חלילה הבריתות שאתם כורתים עם בבל ועם פרעה? הרי על מדובר שם עם צדקיהו?- היו בריתות, היו חוזים, משענת קנה רצוץ עם מצרים ועם מלחמה בבבל, ואז סגרו עם ארם. כל מיני בריתות…

ההבנה היא שוודאי "אשיב את שבותם וריחמתים" כי אתם "סגולה מכל העמים", ושנפנים את זה ונבין שבסופו של דבר זו הקרירות שלי שהובילה את הכוחות המוטרפים העמלקיים לחופש. היא שחררה את המפלצת מהספארי. כי ניצוצי הקדושה שנמצאים במקומות הרחוקים האלה ואם הם יפעלו הם יידעו לרסן את העולם – התפזרו, כי אני לא הרמתי את העולם. אני, אנחנו. "והוויתם לי סגולה מכל העמים" – תהוו את הסוגלה, תביאו אותה.

'עוד יותר טוב ועוד יותר טוב'

אני מבקש לסיים בחוויה קטנה שהיתה לי היום. כולם מכירים את השיר שמתנגן בזמן האחרון בכל מקום "עוד יותר טוב ועוד יותר טוב". מבלי להוריד מהשיר המדהים הזה, מצאתי את זה היום בעוד מקום. היום, כ"ב שבט, הוא יום פטירתה של הרבנית חיה מושקא ע"ה, אשתו של הרבי מליובאוויטש זיע"א, וכשהרבי היה בשנת תרצ"ט, כחצי שנה לפני שנפתחה מלחמת העולם השניה, ועשן המלחמה באירופה והרוחות חזקות מאד, הוא הצליח לברוח מפריז לווישי, שחודשים לאחר מכן נהפכה לנאצית גם היא. 12 שנים שהוא לא ראה את הוריו, ואביו עתיד יהיה למות בגולת קזחסטן. הוא כותב מכתב להוריו, המכתב האחרון, אחרי שהוריו כתבו לו בדאגה שהם מתפללים עליו ומתפללים שיהיה לו פרי בטן –

וכל מה שהיה הוא וודאי לטובה, ובוודאי שיהיה טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב, ולטובה אין שיעור.

זה המכתב האחרון שהוא כותב לאביו תוך כדי מנוסתו מציפורני הנאצים. 'לטובה אין שיעור' כי זו טובה אלוקית. וכל מה שהוא מתאר שם זה איך אני מהווה את הסגולה לכל העמים בעולם. אם קם מלך חדש שלא ידע את יוסף – אז תפקידי הוא לדעת את יוסף פי מאה. אם נוצר דרור רע בעולם שמשחרר את הכח העמלקי, השטני הזה, שאנחנו רואים בעינינו, אז אני צריך לדעת שלי יש את הכח להפוך את זה כי אני הוא ששחררתי את הכח הזה לצאת. זו תובנה מופלאה. ולכן יהיה טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב. והקב"ה אומר – 'זה לא תלוי בך. זו ברית שאני כרתי איתך ואני לא אעזוב את זה. "אשיב את שבותם וריחמתים". אתה חושב ונראה לך כאילו שאני אמאס? – זה לא יעזור, הברית הזו תתקיים, רק תאמין בכח שלך ובתפקיד שלך ותדע מהי האחריות שלך. כי כשאתה מייצר קרירות ב'שישי' של פרשת בשלח אז 'המומחה' ל-"קרך בדרך" משתחרר מהבקבוק, ואז צריך לברר ניצוצות משם – ויהיה עוד יותר טוב ועוד יותר טוב'.

כשקראתי את האגרת הזו חשבתי לעצמי כמה כאבים היו לו לרבי מאז שהוא כתב את ה'עוד יותר טוב ועוד יותר טוב' עד לרגעים שאפשר היה באמת לראות ולחוש את זה לאחר מכן. זה דבר מופלא. "סגולה מכל העמים" – להבין שאנחנו סגולה מכל העמים ואנחנו יכולים וצריכים להוות את הסגולה הזאת, וללקט את כל הניצוצות האלה ולהפוך לטוב וכל העולם מחכה לזה ומתחנן לזה ומבקש את זה – ואנחנו ממש רואים את זה היום בעינינו.

הדרור שנוצר בעולם הופך לזעווה לכל ממלכות הארץ, כמו שמתואר – החרב והמפלצתיות שלא יכולה למצוא את הפקק שמרסן אותה, והאמונה שלנו היא שכאשר אנחנו נופיע בעולם – זה יהפוך את העולם, והקב"ה שכרת איתנו ברית נותן לנו את הכח לעשות את זה – ואני רק צריך להבין את זה.

זו ההפטרה של ירמיהו, של פרשת משפטים. "אם לא בריתי יומם ולילה – כי אשיב את שבותם" בעגלא ובזמן קריב, תכף ומיד, ועינינו תראינה בישועה ובנחמה, עלינו ועל כל ישראל.

1. זה דומה למילים של ירמיהו עצמו בסוף מגילת איכה – "כִּ֚י אִם־מָאֹ֣ס מְאַסְתָּ֔נוּ קָצַ֥פְתָּ עָלֵ֖ינוּ עַד־מְאֹֽד" (איכה ה', כ"ב), כאילו שזה קשור לכאן. ↑

2. עי' בשיחה "התקופה הנעלמה", גיליון טועמיה לפר' שמות תשפ"ה. ↑

3. עי' מדרש תנחומא ישן שמות א', ו'. ↑

4. כך בפרשתנו, ואילו בויקרא מדובר על מי שנהפך ונהיה עני – "ומך אחיך". ↑

5. 'מעשה ה', מבן מלך שהיה מאבנים טובות' (סיפורי מעשיות לר' נחמן מברסלב זיע"א), ובשירו המוצלח של שולי רנד. ↑

מה ענין יתרו לקבלת התורה?

פרשת יתרו. זה לא רק שפרשת מתן תורה נקראת על שם יתרו, שזו נקודה מרתקת, אלא צריך להבין למה בכלל הוא מופיע בתהליך היציאה שלנו ממצרים ובדרך למתן תורה? לפעמים קוראים לו יתרו, לפעמים טראמפ, לפעמים אלו אנחנו, בתוכנו – מה המהות שלו?

יש כאן רצף בן שלש פרשיות העוסק ביציאתנו ממצרים; בפרשת בוא יצאנו ממצרים, בפרשת בשלח מצרים רדפו אחרינו והגענו לקריעת ים סוף בשביעי של פסח, ואחרי ירידת המן והבאר ומלחמת עמלק אנו מגיעים בפרשה שלנו להר סיני, ישר מרפידים. זה המסלול שבו מתחילה יציאת מצרים. סוף המסלול, "היום שאחרי", איננו מעמד הר סיני אלא "ואעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ זבת חלב ודבש". סוף המסלול הוא "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", כלומר להגיע לארץ ישראל – "רב לכם שבת בהר הזה, פנו וסעו לכם אל הר האמורי", כך נאמר על ישיבתנו בהר סיני. שם אנחנו יושבים מאז מעמד הר סיני. זה הכיוון – הר האמורי, הר המוריה.

על שלשת השלבים הללו דיבר הקב"ה עם משה כבר במעמד בסנה כשאמר לו – "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה". בפרשת בוא ובפרשת בשלח עברנו שני שלבים שאפשר להבין את המהות שלהם ביציאת כל אדם ממצרים; אנחנו עוסקים כמובן גם ביציאה האישית של כאו"א מצרים וממילא של כל העולם כולו ממצרים. בפרשת בוא עסקנו בשלב בו ברחנו ממצרים. אבל אז, המיצר – המצרים – נשארה על כנה. חבולה, הרוסה, פגועה, אבל מלאת כוחות, ותוך שלשה ימים הם מתאוששים – תסתכלו סביבנו – לקום ולזנק קדימה, אמנם לתוך ההתאבדות שלה לתוך הים אבל היא רצה קדימה. יצאנו ממצרים אבל המיצר עוד לא נדחה, הוא לא התבטל, הוא אמנם בצד ואנחנו כאילו לא מושפעים ממנו זמנית.

ואז לקחו אותנו חזרה לבעל צפון, לנקודת הממשק בינינו לבין מצרים ההיא, ומשם התחלנו את המהלך הבא ביציאת מצרים – שמצרים תצא ממני, מתוכי. של ביטול מצרים, שמצרים תטבע בים. שמצרים תאבד, על כל סוס פרעה, על פרשיה, על כל היפה שבה – שהרי אלו היו "הירא את דבר ה'" שהניסו את סוסיהם הביתה בגלל שפחדו מהקב"ה, ועל זה אמר רבי שמעון – "טוב שבמצרים רצוץ את מוחו". אלו הטובים שבמצרים, אלו המחשבות שלנו שלא לגמרי צריך לצאת ממצרים, שיש נקודות טובות שאני יכול לקחת איתי. אבל עכשיו אנחנו צריכים להגיע להר סיני. האם סתם במקרה מספרים לנו על יתרו עכשיו? או שיש כאן עכשיו שלב שבו מגיע הגוי? הגוי במובן הכללי – לא לחינם הזכרנו את טראמפ. הגוי – אחשורוש, כורש, מלכת שבא, טראמפ, אבל גם הגוי במובן האישי. מי שזה היתרו הזה שמגיע עכשיו?

מופיע בזוה"ק בתחילת הפרשה על הפסוק – עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים" – שרק אחרי שיתרו הודה ואמר "גדול ה' מכל הא-להים", רק אז יכול היה להיות בעולם ענין מתן תורה. כלומר זה לא במקרה לפי הזוה"ק ונצטט את לשונו – "כי יתרו הוא סטרא אחרא דאיהו סטר שמאלא". הוא צד השמאל. שמאל הכוונה לבחינות של קליפות שאינן צד הקדושה, הצד ההפוך ואת זה מייצג יתרו, ועי"ז שגם הוא הודה בגדולת ה' עכשיו היה שייך שהקב"ה ייתן את התורה לעולם ושעם ישראל יקבלו אותה. מי זה יתרו בנפש? מיהו בכלל, בעולם? מהו יתרו כהקדמה להגעה לשלב ג', לחלק האחרון ביציאה ממצרים, שהקב"ה יורד על הר סיני, עליונים יורדים למטה, והעולם מקבל את התורה הקדושה?

מה התחדש ליתרו?

נתחיל את הכל בקריאה משותפת של תחילת הפרשה. יש שם דבר משונה. הפסוק הראשון פותח ואומר מה שמע יתרו –

וַיִּשְׁמַ֞ע יִתְר֨וֹ כֹהֵ֤ן מִדְיָן֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵת֩ כָּל-אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה אֱלֹהִים֙ לְמֹשֶׁ֔ה וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּ֑וֹ כִּֽי-הוֹצִ֧יא ה' אֶת-יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם. (שמות י"ח. א')

רש"י מבאר –

וישמע יתרו. מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק (זבחים קטז).

אחרי זה הוא מוסיף על המילים "את כל אשר עשה" –

את כל אשר עשה. להם בירידת המן, ובבאר, ובעמלק. כי הוציא ה' וגו'. זו גדולה על כולם.

כלומר יתרו שמע את הכל – את יציאת מצרים וגם את כל מה שקרה מאז – קריעת ים סוף, מלמת עמלק, את ירידת המן ואת הבאר. הכל. עכשיו יתרו מגיע עם צפורה והילדים –

וַיָּבֹ֞א יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה וּבָנָ֥יו וְאִשְׁתּ֖וֹ אֶל-מֹשֶׁ֑ה אֶ֨ל-הַמִּדְבָּ֔ר אֲשֶׁר-ה֛וּא חֹנֶ֥ה שָׁ֖ם הַ֥ר הָֽאֱלֹהִֽים. (שם ה')

ואז הם מתכנסים באוהל ומשה מספר לו –

וַיְסַפֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ לְחֹ֣תְנ֔וֹ אֵת֩ כָּל-אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה ה' לְפַרְעֹ֣ה וּלְמִצְרַ֔יִם עַ֖ל אוֹדֹ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֤ת כָּל-הַתְּלָאָה֙ אֲשֶׁ֣ר מְצָאָ֣תַם בַּדֶּ֔רֶךְ וַיַּצִּלֵ֖ם ה'. וַיִּ֣חַדְּ יִתְר֔וֹ עַ֚ל כָּל-הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁר-עָשָׂ֥ה ה' לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁ֥ר הִצִּיל֖וֹ מִיַּ֥ד מִצְרָֽיִם. וַיֹּ֘אמֶר֘ יִתְרוֹ֒ בָּר֣וּךְ ה' אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֥יל אֶתְכֶ֛ם מִיַּ֥ד מִצְרַ֖יִם וּמִיַּ֣ד פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֤ר הִצִּיל֙ אֶת-הָעָ֔ם מִתַּ֖חַת יַד-מִצְרָֽיִם. עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי-גָד֥וֹל ה' מִכָּל-הָֽאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י בַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר זָד֖וּ עֲלֵיהֶֽם. (שם ח'-י"א)

איזו התרגשות! רש"י אומר שנעשה בשרו "חידודין חידודין". וואו! אבל לא הבנתי – הוא כבר שמע על הדברים האלה ובגללם הוא הגיע, אז מה הוא כל כך מתרגש עכשיו? וגם פה רש"י אומר –

על כל הטובה. טובת המן והבאר והתורה (מכילתא שם) ועל כולן אשר הצילו מיד מצרים. עד עכשיו לא היה עבד יכול לברוח ממצרים, שהיתה הארץ מסוגרת, ואלו יצאו ששים רבוא (מכילתא שם).

תסבירו לי מה כתוב פה – בא אדם כי הוא שמע דברים גדולים, הוא מתרגש, מספרים לו את אותם דברים וההתרגשות שלו רק גדלה. ממה נעשה בשרו חידודין חידודין? חסידים אומרים שכשאתה שומע מהרבי את הסיפור הגם שאתה כבר מכיר אותו זה נשמע אחרת ומופלא הרבה יותר. זה יפה, אבל צריך להבין – האם קרה פה משהו שלא היה לפני? הרי בגלל שהוא שמע הוא, אז מה ריגש אותו כל כך עכשיו? – זה פשט שצריך להבין.

רש"י מרגיש את הקושי ולכן הוא אומר

ויספר משה לחותנו. למשוך את לבו לקרבו לתורה.

הפשטנים אומרים שכוונת רש"י היא לקרב אותו לגיור. יתרו בא מעצמו אבל עכשיו מדברים איתו על גיור, תכל'ס, לקרב אותו עוד יותר לתורה. אבל עדיין, כשאתה מקרב אדם לתורה צריך לספר לו דברים שהוא לא ידע, ראיה חדשה. מה שונה בסיפור שסיפר משה ליתרו מול מה ששמע עכשיו ממה ששמע לפני שהגיע אל הר האלקים? מה התחדש? מה קורה פה בנקודה הזו של יתרו שמגיעה גם היא אל מתן תורה?

סעודת יתרו

אגב השם יתרו גם הוא מענין. רש"י אומר שהיו לו שבעה שמות, אבל מתוכם יתרו ויתר נשמעים קצת מיותרים. נשמע קצת כמו חזרה על אותו דבר. שמות מוזרים – והלא זה השם העיקרי שלו?!.. נגיע לזה בהמשך.

ואז אחרי שיתרו שומע את דברי משה הוא אומר – "ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים…", כלומר הביטוי "ברוך ה'" רשום על שמו של יתרו. זה הפעם הראשונה של מישהו שאומר ברוך השם. הגוי הזה שבא והתגייר, הוא הראשון שאומר את זה.

פסוק קשה – אשר הציל אתכם" אבל גם "את העם" – זה מי זה אתכם? והפסוק ממשיך – "…עתה ידעתי" – מה ידעת עכשיו שלא ידעת מקודם? מה התחדש? רש"י אומר –

עתה ידעתי. מכירו הייתי לשעבר, ועכשיו ביותר.

זה לא שיתרו הכירו לשעבר כשהיה כהן לע"ז, אלא הכוונה היא לפני שהגיע. והשאלה עדיין במקומה – "עתה ידעתי" כלומר משהו השתנה מאז שהוא שמע ועד עכשיו, וצריך להבין מה התחדש, מה התהפך אצלו – וזה הדבר שאיפשר לעולם לקבל את התורה.

ואז הוא מביא קרבנות –

וַיִּקַּ֞ח יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה עֹלָ֥ה וּזְבָחִ֖ים לֵֽאלֹהִ֑ים וַיָּבֹ֨א אַֽהֲרֹ֜ן וְכֹ֣ל | זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֶֽאֱכָל-לֶ֛חֶם עִם-חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֥י הָֽאֱלֹהִֽים.

ואם זו הסעודה של גיורו – זה דבר גדול. אצל יוצאי תוניס יש "סעודת יתרו"…

ורש"י מתאר דבר מדהים. הולם מוזכרים בפסוק חוץ ממשה. איפה הוא? –

ויבא אהרן וגו'. ומשה היכן הלך, והלא הוא שיצא לקראתו וגרם לו את כל הכבוד, אלא שהיה עומד ומשמש לפניהם.

ועוד נקודה שצריך להתייחס אליה. אנחנו כולנו בהיכון ובמתח לפני מתן תורה, ופתאום יתרו בא ומלמד אותנו את כל ענין , שרי העשרות, שרי חמישים וכו'. יפה, אבל האם זה במקרה שאת זה הוא מלמד אותנו? למה זו הנקודה? למה לא איזה משהו יותר פנימי, שיעור בקצות החושן וכו'? למה זו הנקודה של יתרו? וזה, לפי הזוהר, הנקודה של יתרו שבגללה לא יכול היה העולם לקבל את התורה. מה הוא בא ללמד, שלפי מי שטוען שיתרו בא לפני מתן תורה, היא כל כך עקרונית שנלמד לפני מתן תורה, ואף לפי מי שטוען שיתרו בא אחרי מתן תורה – למה זו הנקודה הראשונה שהוא בא ללמד אותנו אחרי שקיבלנו את התורה?

על אודות ישראל

יש כאן דבר פלאי ופשוט. נתחיל בשאלה ששאלנו – מה חידש משה ליתרו שהוא לא ידע לפני כן. זה ממש צועק מהפסוקים. יתרו שמע תחילה "את כל אשר עשה הא-להים למשה ולישראל עמו", ואילו משה מספר לו – "אשר עשה ה'^[1] לפרעה ולמצרים על אודות ישראל". יתרו, חותנו של משה, הבין עד עכשיו שהכל היה בזכות משה רבנו הצדיק, ש"לא קם בישראל עוד נביא" כמוהו – המן, הבאר, מלחמת עמלק, הכל בזכות משה. ואגב הוא צודק – ניצחנו במלחמה בזכות ידיו של משה. המן – משה רבנו ביקש עבור ישראל את המן. הבאר? משה היה זה שהיכה בצור בחורב. ואז הבין יתרו שמה שהוציא הקב"ה את ישראל ממצרים גם זה היה בזכות משה. הוא שמע את מה שעשה ה' "למשה ולישראל". אבל משה אומר לו – 'זה סיפורי צדיקים, זה לא גיור. אתה רוצה להתגייר? תבין שהקב"ה עשה את הכל לישראל, כי הם ישראל'. זה גם מה שהוא יאמר בפרשת כי תשא לקב"ה – "מחני נא מספרך אשר כתבך", אבל את ישראל אי אפשר להחליף! "על אודות ישראל".

חשוב לו להדגיש "לפרעה ולמצרים" כי יתרו ידע מיהו פרעה ושאף אחד לא הצליח לעמוד מולו, ואמנם הוא ידע שעם ישראל הוא עם מיוחד, אבל כדי לנצח את פרעה – זה וודאי רק משה. הוא הכיר את פרעה, הוא היה היועץ שלו והוא חשב – 'פשש… החתן שלי, הצדיק, הראש ישיבה, העזוז התמודד מול פערה וניצח!'.

אבל אז – "ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה'" – שם הוי"ה, לא אלוקים, אלא ה' המפורש והמיוחד של עם ישראל. זה שם של כל יהודי ויהודי. כל יהודי נמצא במקום ובמצב שהוא יכול להבין היה הווה ויהיה בתיבה אחת. את כל מה שעשה ה' גם לפרעה וגם למצרים – זה בא רק מכוחם של ישראל. הוא סיפר לו איך עם ישראל שבים לבעל צפון "וישובו ויחנו", הוא סיפר לו "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", מה זה האמונה של עם ישראל ואיך הקב"ה נתן לו עצמו מוסר ואמר לו "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו" – "כדאי הם וזכות אבותיהם שיבקע הים בפניהם". הוא סיפר לו שהוא עצמו למד מה זה עם ישראל כאשר שאל את הקב"ה בסנה "מה זכו ישראל שאוציאם ממצרים". הוא אמר לו – 'אתה רוצה להתגייר? לא מספיק לומר "אלקיך אלקי", אלא צריך להקדים לזה "עמך עמי". זו ההגדרה בהלכה. אתה יודע מה זה יהודי? אתה יש לך דוקטורט בכל מיני תחומים ופרסי נובל בכל סוגי העבודה זרה שבעולם ואתה גם מבין בשכל מה זה אלוקות ומה זה הצדיק – אבל האם אתה יודע מה זה יהודי? יהודי אחד?!'.

ועל זה אומר יתרו – "ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל, אשר הצילו מיד מצרים. ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה" – כל אחד מכם הפיל את פרעה עם המ"ט שערי הטומאה והאימפריה הגדולה שלו. כל ילד וילדה יהודים יש לו כח לעשות את זה. הקב"ה מציל את כל "אשר הציל את העם מתחת יד מצרים" – המושג עם מבטא תמיד במקרא את העם הפשוט, ויש דעה שאלו הערב רב שהצטרפו לעם ישראל – אפילו על יד אלו הקב"ה מציל את העולם מתחת יד מצרים!

לתת מוסר למשה רבנו

מה באמת היתה ההצעה של יתרו למשה רבנו? זה לא סתם שהוא בא אליו עם איזה רעיון יפה בזוהר או חידוש ב'נתיבות' או ב'קצות', הוא גם לא בא לומר לו ש-'מבחינה מדעית הרעיון שלכם הוא נפלא ולמדתי ניהול במדין ואתה צריך למנות שכבה אדמניסטרטיבית וכו", אלא הוא בא לתת למשה מוסר מתוך מה שמשה לימד אותו – למה אתה יושב לבד "וכל העם הזה עומד עליך מבוקר על ערב"? אתה צריך לגלות לכל יהודי שגם הוא בחינת משה! משה רבנו, אתה מחדיר בהם שאי אפשר בלי רבי וזה נכון, אבל צריך לומר גם שהרבי יכול לעבור דרך כל אחד ואחד, שבכל אחד יש בחינת משה רבנו – "לא טוב הדבר אשר אתה עושה. מדוע אתה עומד לבדך וכל העם עומד עליך מבוקר עד ערב", ומבאר שם רש"י – זה מה שהפריע לו –

וישב משה וגו' ויעמוד העם. יושב כמלך וכולן עומדים, והוקשה הדבר ליתרו שהיה מזלזל בכבודן של ישראל, והוכיחו על כך, שנאמר מדוע אתה יושב לבדך וכלם נצבים. (שם י"ג ברש"י)

אה, עמדת במבחן בית הדין לגיור יתרו. שכויח! זה המבחן – נתת למשה רבנו החתן שלך מוסר על זה שהוא מזלזל בכבודם של ישראל. או! הבנת את העסק, את הענין. אתה יכול להצטרף לעם ישראל.

ואז עושים סעודת גיור, על האש, עולה וזבחים. את הזבחים אוכלים רק ישראל, לא גוים. כולם יחד – זו חפלה של אחרי מי שנצטרף לעם ישראל. נפלא.

המותר מיותר?

יתרו בא לייצג את החלק של היותרת, של היתרה. את הנקודה שנראית כמותרות. אדם לא זקוק באמת להכיר את כל האלילים בעולם. זה באמת מותרות.

למה אנחנו נופלים בחיים? – אנחנו נופלים בחיים לא בגלל דברים חיוניים אלא בגלל המותרות. אדם לא צריך את כל המאכלות שבעולם, את כל הנשים שבעולם – אלו מותרות. המותרות מתארים דברים שאפשר לחיות בלעדיהם, אבל השאלה היא האם אתה יכול לקחת את המותרות ולהפוך את זה ממיותר למצוה? חסידי אדמו"ר הזקן היו אומרים – "מה שאסור – אסור, מה שמצווה -מצוה, ומה שמותר – מיותר". לא במובן שחבל שזה נברא, אלא מותר במובן שזה לא קשור, זה לא אסור, לא מחובר. מותרות. כשמשהו מחובר אז או שהוא מצוות למקום הנכון, מצווה, ציווי, או שהוא אסור באזיקים, "קליפות הטמאות" קוראים לזה ואי אפשר להתיר אותו. אבל אתה יודע שהוא אסור. אולי זה לא קל לדעת אבל בסוף אתה לומד שאסור לאכול חזיר, למשל. אי אפשר לעשות איתו סעודת מצווה גם אם זה לשם שמיים – כי זה אסור ואתה יודע שזה לא נכנס לבית ספרנו. הבעיות מתחילות לא בדברים האסורים אלא במה שמותר. זה מותר, אבל אתה זוכר להפריש תו"מ? זה מותר, אבל מה אתה עושה איתו? – אתה מצוות אותו, מעלה אותו למעלה, או שאתה נותן למנוע המותר, המשוחרר הזה, לנענע את כל החיים שלך?

זה מדהים – מה שבאמת תוקע אותנו בין יציא"מ למתן תורה הוא היתרו. אדם יכול לעבור את שלב א' ולצאת ממצרים, וגם את שלב ב' – שביעי של פסח. הוא אפילו רואה את מצרים מתבטלת וטובעת בים, ועכשיו יש לו עוד שבעה שבועות משביעי של פסח ועד ערב שבועות לעבוד על כל המידות שלו, חסד שבגבורה, גבורה שבגבורה, תפארת שבתפארת, על כל היתרויים שלו, על כל המיותרים. האם גם את הגשמיות שלי, גם המיותר שבי יכול להבין ולהודות "כי גדול ה' מכל הא-להים"? רק אחרי שהיתרו שבי אומר "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים" רק עכשיו אני יכול להיות כלי לקבלת התורה. זה פלאי פלאים. זו פרשת יתרו.

זה לא כדי לומר – 'וואו, כמה זכה יתרו שפרשת קבלת הקרויה קרויה על שמו', זה נכון, אבל זה יותר עמוק – אני יכול לצאת ממצרים, מצרים יכלה לטבוע בים ועדיין יש מספיק שטויות שיכולות לתקוע אותי באמצע התהליך בין שביעי של פסח לחג השבועות – כל מיני דברים מותרים ומיותרים. האם אני יכול לקחת את המיותר הזה ולהשתמש בתכונה שנהנית בדברים המותרים ולקרוא לה יתרו – על שם שייתר פרשה אחת בתורה (ע"ש רש"י). זה נשמע לא כל כך טוב, אבל הוא לקח את פרשת מתן תורה וגילה שקבלת התורה היא שהייתר, המיותר, הלא קשור, הלא קשור, המותר – הופך לקשור למצווה!

אנחנו באותה סעודת יתרו לא היינו אבל וודאי שזה מה שעשו שם, כמו בהתוועדות חסידית אמיתית – לקחו עולה וזבחים, שתו לחיים, ומשה רבנו עומד עליהם ומשמש. משה רבנו משמש – זו היתה סעודה שבה לוקחים את כל העוגות, את כל הסטייקים, את כל המיותר ואת הכל הכל מעלים למעלה.

חאפלה דקדושה

משפט אחרון אבל זו ממש מהפכה. דיברנו כבר על ליל הסדר הראשון שהיה במצרים – הראשון והאחרון שעוד היינו במצרים. והסעודה הזו של יתרו מתי היתה? – ביום הכיפורים! כן, כן. רש"י אומר בתחילת קריאת שני שהמילים "ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם", הם –

ויהי ממחרת. מוצאי יום הכפורים היה… (שם י"ג ברש"י)

הוא ירד עם הלוחות השניים ביום כיפור, והנה – אוכלים ביום כיפור! והמפרשים שואלים – איך הם אכלו ביום כיפור? בחלק הראשון של היום משה ירד מההר, כלומר בחלק הראשון של אותו יום שלפני שה' אמר "סלחתי" לא צמנו כי זה עוד לא היה יום כיפור, ואילו בחצי השני – גם כן אי אפשר לצום כי לא מתחילים את הצום באמצע היום, אז מה עשו? – עשו חאפלה! לקחו את כל הדברים המיותרים והעלו ורוממו אותם!

זה געוואלד – כאשר אנחנו צמים ביום הכיפורים אנחנו מנסים להגיע למדרגה של אותה סעודה שהיתה ביום כיפור בשנה שיצאנו ממצרים. בליל הסדר בירושלים אני מנסה להגיע לרמת האמונה שהיתה לנו כאשר חגגנו את ליל הסדר הראשון שהיה במצרים וביום כיפור בירושלים אני מנסה להגיע למדרגת הקדושה של להעלות את הכל שהיתה בסעודת יום הכיפורים כשמשה רבנו עמד ושימש. בבוקר הוא ירד עם הלוחות, עם התורה, ואחרי הצהרים הוא הביא סטייקים לשולחן, עם בונבונים, עם תוספות – עם כל הדברים המיותרים, והכשיר את המיותר שבי לקבלת התורה.

רק היום שמנו לב שהיה ליל סדר אחד במצרים שאלפי שנים אנחנו חותרים ומכח האמונה שקיבלנו בו להביא את כל העולם אל הגאולה השלמה מכוחו. והיה יום כיפור אחד בהיסטוריה שתפקידו של משה רבנו בו היה לדאוג שכולם אוכלים, אוכלים טוב. סעודת יתרו.

כשיש קבלת יתרו שמבין שעתה ידעתי כי גדו ה' – העולם מוכשר לקבלת התורה.

שנזכה בעז"ה לראות את זה בפרט ובכלל. בכלל אנחנו כבר מרגישים את זה – איך כל פעם מחדש הרגעים האלה שלפני הגאולה, משם, מהיתרו, מכהני מדין שבאים ומגלים את עינינו ואומרים לנו – מה אתם יודעים? אתם יודעים מי אתם? זה בכלל לא משה, זה כל אחד מכם חזק יותר מפרעה וממצרים – רק תאמינו. שנזכה לקבלת התורה ולגאולה השלמה בקרוב ממש.

1. עלית מדרגה מא-להים לשם הוי"ה. ↑