יתרו שמע על כל נפלאות ה' במצרים, אך רק כשמשה גילה לו את מהות עַם ישראל כ'חלק אלוק ממעל ממש', הוא זעק 'ברוך השם, עתה ידעתי'.

מהו החידוש העצום שחשף משה? ומדוע דווקא שבח זה היה חסר עד בואו של יתרו? שיעור מרתק על מהות עם השם, סוד הגיור, והכוח האלוקי הטמון בכל אחד מאיתנו – מלחמה רוחנית הנמשכת עד היום.

למה בברכת המזון?

פרשתנו, פרשת בשלח, היא הפרשה בה מתקיים הביצוע של הצווי "פקד יפקוד א-להים אתכם", ואמנם אנחנו נעסוק בנושא אחר בהמשכה של הפרשה, אבל נתחיל בקבורתו של הק' רן גואילי הי"ד, החלל האחרון שהוחזר מעזה, שהיתה היום –

אמר רב נחמן משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, יהושע תקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים – דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ושלמה תקן על הבית הגדול והקדוש, הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר, דאמר רב מתנא אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה. (ברכות מ"ח:)

כולנו מבינים כבר מדוע אנחנו פותחים בברכת הטוב והמיטיב, אבל גם ברכת הזן קשורה לפרשה כיון שתחילת ירידת המן היא אחרי שחצינו את ים סוף, עברנו במרה והגענו לאילים ונצרכנו לאוכל, וביום ט"ו באייר יורד המן ומשה מתקן להם לישראל את ברכת הזן. ברכה זו היא הראשונה בברכת המזון, כלומר שעד שנכנסו ישראל לארץ, הם ברכו ברכת המזון שכללה את הברכה הזו בלבד והיא תורף הענין.

יש מהמפרשים ששואלים איך זה שאת ברכת הזן שנתקנה על המן, אנחנו ממשיכים לברך למרות שאנחנו מברכים על אוכל מן הארץ ולא מן השמיים. בכלל, אנחנו יודעים שאת ברכת המזון מברכים רק על אכילת לחם מחמשת מיני דגן ואילו המן לא היה מחמישה מינים אלו אלא ירד מן השמיים וטעמו בו את כל הטעמים.

אבל נתחיל את הכל בשאלה ש'תפסה' אותי היום – למה ברכת הטוב והמיטיב שייכת לברכת המזון? בסיום הברכה השלישית, "בונה ברחמיו ירושלים", אנחנו מוסיפים את המילה "אמן" וההסבר בחז"ל הוא כדי להפריד בין שלש הברכות הראשונות לבין הרביעית. הראשונות הן דאורייתא, ועל אף שדוד ושלמה תיקנו את הנוסח בשלב מאוחר יותר, הרי שזה כלול כבר בפס' "ואכלת ושבעת וברכת את ה' א-להיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" – יש כאן אכילה ושביעה ולכן יש ברכה שמתייחסת לארץ. חז"ל אומרים ש-"הארץ הטובה" זה גם ירושלים ובית המקדש, כמו "ההר הטוב הזה והלבנון". לעומת זאת ברכת הטוב והמיטיב היא דרבנן, ואנחנו שואלים מדוע זה ניתקן בתוך ברכת המזון דווקא! זו שאלה מענינת ונעסוק בזה מתוך מה שכולנו חווים בימים האלה.

נגדעה קרן ישראל

רק נזכיר את הרקע לברכה הרביעית. מדובר בתקופת המרד שמרדו ישראל אחרי חורבן הבית ברומי, בימי אדריאנוס קיסר, מרד שהונהג ע"י בר כוכבא, לפני כ-1,900 שנה, וביתר היתה עיר גדולה מאד שישבו בה ראשי המורדים. כאשר דיכאו הרומאים את המרד נהרגו ונטבחו שם רבבות מישראל. אדריאנוס קיסר ימ"ש, "שחיק טמיא" בלשון חז"ל, לא הרשה לקבור את המתים. רבן גמליאל ובית דינו ישבו ביבנה, ומופיע על רבן גמליאל שהוא בזבז את אוצרות אבותיו כדי שירשו לקבור את המתים וכאשר באו לקבור אותם מצאו שהם נשמרו בשלמותם ולא הסריחו, ומעיין כך שמענו היום על רן גואילי שהיה שלם עם מדיו, זה לא ייאמן, ועל זה ועל עצם היכולת לקבור אותם תקנו את ברכת הטוב והמיטיב, כפי שמברכים על בשורות טובות – אבל צריך להבין איך זה קשור לברכת המזון? אגב, את הברכה הזו מברכים גם בהזדמנויות אחרות שאינן קשורות להרוגי ביתר. ואמנם הרוגי ביתר זו אזכרה גדולה אבל למה "הטוב והמיטיב"?!

יש שהסבירו שמאז חרבה ביתר "נגדעה קרן ישראל ואינה עתידה לחזור עד שיבוא בן דוד" (ירושלמי, סוכה כ"ג.) בב"א, ויש סברה שהברכה הזו נתקנה על הרוגי ביתר דווקא כאן, אחרי "בונה ירושלים", כי כשאנחנו מברכים ברכת המזון ומכוונים על הארץ ועל ירושלים ועל בית המקדש – וכבר אלפיים שנה אין לנו בית מקדש, יכול להיגרם משבר גדול, ולכן כדי לעודד תיקנו את ברכת הטוב והמיטיב. הרב קוק בעולת ראי"ה מסביר באופן עמוק שלא הסריחו, שזה כנגד הטבע. גופה בדרך הטבע מסריחה מאד מאד ובייחוד אחרי זמן ממושך. באחד התיאורים חז"ל מתארים שהרומאים גדרו את הגופות של ההרוגים מסביב לכרמיו העצומים של אדריאנוס, 18 מיל על 18 מיל, ובאורח פלא הם לא הסריחו. ומבאר הרב קוק שהצורה היהודית הפנימית היא זו שמנצחת הכל ועל זה אנחנו מברכים הטוב והמיטיב. אז על שלא הסריחו אנו מברכים "הטוב", ו-"המיטיב" זה על עצם הקבורה, שבכך נזכה אי"ה לתחית המתים.

על כל פנים, תשובה זו שתיקנו את ברכת הטוב והמיטיב אחרי ברכת בנין ירושלים היא תשובה טובה אבל עדיין היא לא מסבירה את ההקשר דווקא לאכילה ולברכת המזון. ברור שהכוונה הפנימית שיש כאן בכך שלא הסריחו ושניתנו לקבורה היא שגם במציאות הכי קשה, של החורבן והגלות, יש השפעה של קדושה וכו' – אבל צריך להבין איך זה קשור לברכת המזון.

מים אחרונים – לחיצוניים

בפתיחת הדברים אמרנו שהמן ירד לראשונה בפרשה שלנו ואז תיקן משה רבנו את ברכת הזן. זוהי הברכה היחידה שהיא מן התורה, כל יתר הברכות הן דרבנן.^[1] רוב הברכות שלנו הן לפני האכילה, לפני ההנאה, ואילו זו מופיעה אחרי האכילה – "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך". ברכת המזון שמורכבת מקביעות של משה, יהושע, דוד ושלמה, באה לומר שאנחנו לא רק אומרים תודה לקב"ה על האוכל. תודה יש ב"מזמור לתודה", אבל בברכה יש עומק הרבה יותר גדול – כי זה לא משנה איפה אתה אוכל, בארץ או בחו"ל, אתה מברך את הקב"ה על שנתן לנו את הארץ, ואת המזון, ובנוסח אנחנו אומרים –

…וְעַל בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַמְתָּ בִּבְשָׂרֵנוּ וְעַל תּוֹרָתְךָ שֶׁלִּמַּדְתָּנוּ וְעַל חֻקֶּיךָ שֶׁהוֹדַעְתָּנוּ… (נוסח ברכת הארץ בברכת המזון)

למה? מה הקשר?

על פניו, נראה שהברכות הן בסדר יורד – קודם משה, אחריו יהושע, דוד ושלמה ולבסוף – אחרי החורבן, ברכה רביעית דרבנן. כך גם מבחינת התוכן – ברכת הזן עוסקת במן שירד מן השמיים, יהושע נכנס לארץ, אנחנו נכנסנו אליה בכוחותינו ואנחנו מודים עליה, ואז דוד כובש את ארץ ישראל ואת ירושלים ושלמה בונה את המקדש. אז ההדרגה כאן נראית מלמעלה למטה, כשלבסוף ברכת "הטוב המיטיב", אבל אם נעמיק נמצא כאן נקודה גדולה;

חז"ל אומרים על הפסוק "והתקדשתם והייתם קדושים" שהוא מדבר דווקא לא על תפילות וכיו"ב אלא –

תנא 'והתקדשתם' אלו מים ראשונים, 'והייתם קדשים' אלו מים אחרונים… (ברכות נ"ג ע"ב).

על פי המקובלים, עניינם של המים האחרונים הוא שהם בעצם מה שנותנים לחיצוניים^[2]. המשל שמופיע בספרים הוא על מלך שמתארח אצל בעל בית אחד, ולפני שהוא נותן לו לאכול, מצווה עליו המלך לתת ראשית מזון לכלב שלו שעזר לו בכל מלחמותיו. כלומר המים האחרונים שלפני הברכה הם פרנסה לחיצוניים, שלא יתפסו בנו, ייצאו החוצה, ורק אז אפשר לברך ברכת המזון, ומשום כך נטילת הידיים למים אחרונים היא מועטה.

אני פותח בזה כי בברכת המזון יש עומק עצום ומה שתיארנו קודם לכן בסדר יורד, כמדומני שהסדר האמיתי הוא הפוך, בעליה, אבל קודם לכן הרוגי ביתר.

שלשה שאכלו על שולחן אחד

רבי יהודה הנשיא במסכת אבות בחר כידוע אמירה אחת מכל תנא כדי שתתאר ותתמצת את ה-"הוא היה אומר" שלו, ואם אנחנו היינו צריכים לבחור את האמירה, את המשנה היחידה, עבור רבי שמעון בר יוחאי, רבו של רבי, ככל הנראה שלא היינו בוחרים בבחירה של רבי –

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד, וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תּוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים, שֶׁנֶּא' (ישעיה כח, ח) כִּי כָל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם… (אבות ג', ג')

והרב מברטנורא מבאר –

ולא אמרו עליו דברי תורה. ובברכת המזון שמברכים על השלחן, יוצאין ידי חובתן, וחשוב כאילו אמרו עליו דברי תורה. כך שמעתי. (שם)

כלומר שאותם דברי תורה הנדרשים הם ברכת המזון. שואל השפת אמת – האם מסכת ברכות באה ללמד אותי הלכות פשוטות של שולחן ערוך? הרי אנחנו יודעים שזו מסכת של "מילי דחסידותא"! ומה אתה 'מתקמצן' על דברי תורה? תגיד עוד קצת, מה איכפת לך? ועוד – הרי את ברכת המזון מברכים אחרי האכילה ולא במהלכה, ולכן זו איננה תורה שנאמרת על השולחן!

אבל בואו נחזור לטענה הראשונה – אמירת דברי תורה על השולחן, זה החידוש בעולם של רבי שמעון בר יוחאי?! מכל המשניות שלו זה מה שאתה בוחר?! זה הווארט שלו?

והפסוק המצוטט הוא נורא – "כי כל שולחנו מלאו קיא צואה בלי מקום". איזו קיצוניות! אם אתה לא מזכיר את הקב"ה – זה ישר מגיע לקיא צואה וזבחי מתים?! המשנה ממשיכה –

אֲבָל שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד, וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תּוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מא, כב) וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'. (שם)

ולפי הברטנורא מה הם בסך הכל עשו? ברכו ברכת המזון. זה הכל – וזה נחשב שולחנו של הקב"ה! הפסוק שמובא פה מתאר את יחזקאל הרואה בחזונו את הבית השלישי שיבנה בב"א, ושם הוא רואה את המזבח ועליו כתוב –

הַמִּזְבֵּ֡חַ עֵ֣ץ שָׁלוֹשׁ֩ אַמּ֨וֹת גָּבֹ֜הַּ וְאׇרְכּ֣וֹ שְׁתַּֽיִם־אַמּ֗וֹת וּמִקְצֹֽעוֹתָיו֙ ל֔וֹ וְאׇרְכּ֥וֹ וְקִירֹתָ֖יו עֵ֑ץ וַיְדַבֵּ֣ר אֵלַ֔י זֶ֚ה הַשֻּׁלְחָ֔ן אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֥י ה'. (יחזקאל מ"א, כ"ב)

הפסוק נראה מוזר – שהרי המזבח לא נקרא שולחן. יש לנו שולחן אחד במקדש – שולחן לחם הפנים. רש"י מביא פירוש פלא, ואומר –

וידבר אלי. מיד כשדבר דברי תורה נקרא שולחן שלפני ה' וי״א מראשו של פסוק שנאמר והמזבח עץ שלש אמות אל תקרי אמות אלא אִמות כמו 'יש אם למקרא', כנגד תורה נביאים וכתובים ויש אומרים מקרא משנה גמרא, שצריך לדבר בהם על השולחן ואז נקרא שולחן אשר לפני ה'. (רש"י על אבות שם)

ואף הברטנורא ציטט את דברי רש"י הללו. אז זוהי המשנה של רבי שמעון? ובכזו קיצוניות, כזה תיאור נורא? – ומה ההדגשה של "שולחן אחד"?

זה המזבח לפני ה'

יש ביטוי בחז"ל על אדם הראשון –

א"ר יהושע בן לוי בשעה שאמר הקב"ה לאדם (בראשית ג, יח) וקוץ ודרדר תצמיח לך זלגו עיניו דמעות אמר לפניו רבש"ע אני וחמורי נאכל באבוס אחד כיון שאמר לו (בראשית ג, יט) בזעת אפך תאכל לחם נתקררה דעתו. (פסחים קי"ח.)

המהרש"א אומר שהוא פחד שאם הוא חטא הוא כבר לא יוכל להעלות את האוכל, לברר את אכילתו, ואז אמר לו הקב"ה 'אתה תקבל ברכה – "בזעת אפיך תאכל לחם", והדגן הזה שממנו תכין את הלחם, אתה תגיע אליו מתוך בירור, אתה תוציא את המוץ, תעלה את התוכן – ובעומק זו נקודת הברכה של המזון. נבאר לאט;

אכילה היא הצורך וגם התאווה הכי בסיסית של האדם. אדם לא יכול להתקיים בלעדיה. זו הפעולה הראשונה שעושה תינוק עם לידתו למרות שהוא לא למד לאכול לפני כן בשום מקום. התינוק ביניקתו עושה בעצם את העבודה שבשבילה נבראנו, אבל הוא עושה אותה בלי רעש (ואם הוא בוכה הרי שהוא לא יונק באותו זמן). הוא בעצם הופך דם לחלב. הוא מעלה את העולם, מה שנקרא בשפה הפנימית "עבודת הבירורים" של העולם. במילים פשוטות – יש הרבה תאוות אבל זוהי הקבועה שאני זקוק לה כל הזמן. אני לא יכול לשרוד יום או יומיים בלי אכילה או שתיה. והיא יכולה להוריד אותי הכי למטה כי אני והחמור בעצם כן יכולים לאכול מאבוס אחד. האכילה יכולה להביא אותי למדרגת הבהמה אבל מאידך, אין כמו סעודת מצווה, שיכולה לקחת אותי למילוי תפקידי בעולם, להרים ולרומם את העולם הכי למעלה. זו העבודה שלנו בחיים.

כאשר ברא הקב"ה את עולם התוהו, ירדו לעולם הרבה ניצוצות והקליפות נאחזות בהן, כי אותם החלקים שהחיות שלהם באה מצד הטומאה יודעים שמזה אין חיות, ולכן הם מחפשים חיות רצינית, אמיתית, ואז הם מנסים להידבק בנקודה קדושה, באלוקות. כך הם מטמאים את הקדושה, אבל מצד שני הקליפות הללו הן חשובות כי הן שומרות על התוך, ואם אני לא אברר אני ארד למטה עם הכל. הבירור, כמו במסננת, בא להעלות את הכל אל המקור, ובהעלאה הזו אני מעלה לא רק את עצמי אלא את הכל – את האוכל, את הדומם, את הצומח, את כל העולם. וזה היה השבר של אדם הראשון – "אני וחמורי נאכל באבוס אחד?", כלומר – 'אם אכלתי מעץ הדעת ופספסתי, אז אולי לא תהיה לי הדעת כדי להצליח להפוך חיטה לדגן, ללחם?' – ולא רק במובן הפיסי אלא לשכלל את העולם ולהעלות אותו?

"שלשה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה", וכפי שראינו בביאור הברטנורא שלא אמרו ברכת המזון – ומיד נראה שברכת המזון היא העיקר – אז אין וואקום אלא כאילו הם אכלו מזבחי מתים, כי כאשר האכילה איננה מופיעה באופן של לברר ולזכך ולרומם ולהעלות, היא מופיעה באופן של "כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום". "שולחן אחד" הכוונה היא שהם יכולים לאחד את הכל לנקודת האחד שלמעלה, להרים את כל העולם, ואז כאילו אכלו מזבחי מתים, היינו עבודה זרה. במקום להעלות את הכל אל השורש, אנחנו מוציאים את החיים, מנתקים את הכל ולאט לאט חיים במקום הפסולת, חיים ממנה. כן, אדם יכול לחיות מפסולת, העולם יכול לחיות מפסולת. בעצם העולם בחלקו הגדול חי מפסולת. אבל שלשה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה – מייצרים בכך את המזבח. זה המזבח שראה יחזקאל בבית השלישי שייבנה. זה המזבח האידילי, הגדול. ומדובר על שלשה, לא על אחד או שניים – שלשה זה כל החבר'ה, כל הג'מעה, זה מה שיכול להרים או חלילה להפיל אותי. וכאשר הם אכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה "כאילו אכלו משולחנו של מקום", שנאמר "והמזבח שלש אמות וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'". כלומר הקב"ה מדבר אלי כאשר אני מדבר אותו, "אל תקרי שלש אמות אלא שלש אימות תורה נביאים וכתובים.. משנה מקרא ותלמוד", אני מדבר את התורה ואת האוכל, ועם כוח התורה אני מרומם את הכל. התורה היא הקב"ה, הוא צמצם את עצמו לתוך התורה – "אנא נפשי כתבית יהבית", ואנחנו מעלים את האוכל, את כל המציאות, מה שהתינוק יודע לעשות מהרגע שנולד. אבל אנחנו לאט לאט חיים בתוך הקליפות – ושוכחים את זה.

מעלתה של ברכת המזון

ברכה היא איננה אמירת תודה והיא גם לא תפילה. מהי תוכנה של הברכה? "ואכלת ושבעת" (דברים ח'ף י') יכול להביא חלילה ל"שמנת עבית כשית" (שם ל"ב, ט"ו), ול-"פן תאכל ושמעת ובתים טובים תבנה וישבת" (דברים ח', י"ב). ואז אתה תתחיל להיות ניזון מהקליפות, מהפירוד בעולם, ו-"שכחת את ה' אלוקיך, ורם לבבך וכו'". כל זה קורה כאשר "ואכלת ושבעת". אמנם אז באה מצוות ברכת המזון שאומרת "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקית על הארץ הטובה אשר נתן לך" – אל תברך רק על המזון אלא גם עליו ואז תדע לברך על הארץ ועל איך אתה יכול להרים את הארץ, ותברך על ירושלים, ותברך על הכח לבנות את בית המקדש ועל לעשות את השולחן שלך למזבח הזה שראה יחזקאל.

זוהי ברכת המזון, ועליה נאמרו אינספור ביאורים. הבן איש חי למשל מדבר שהיא כל עבודת הבירורים של האדם בעולם, ושהברכות נתקנו כנגד אותיות שם הוי"ה, ושבכל ברכה אתה מעלה עוד משהו למעלה. איך אומר בעל החינוך בסוף דבריו המופלאים על ברכת המזון? –

כָּךְ מְקֻבָּל אֲנִי מֵרַבּוֹתַי, יִשְׁמְרֵם אֵל, שֶׁכָּל הַזָּהִיר בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן מְזוֹנוֹתָיו מְצוּיִין לוֹ בְּכָבוֹד כָּל יָמָיו. (ספר החינוך מצוה ת"ל)

החיד"א אומר שמי שמברך את ברכת המזון בקול רם, בכוונה ובשמחה, יזכה לפרנסה ולעושר שנא' "ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י', כ"ב), ואין אלו סתם מילים יפות, אלא הוא הופך את כל העושר והפרנסה למשהו שקשור ומחובר אל המקור שלו. ולכן לפני ברכת המזון מופיע הענין של המים האחרונים שעניינים לשים את החיצוניים בצד, לתת להם את המינימום שהם צריכים, ואז אנחנו יכולים להתעלות למעלה. פלאי פלאים.

נפש, רוח, נשמה, חיה

ועכשיו נגיע לברכת הטוב והמיטיב. הסדר שבו אנחנו מורגלים בברכות של ברכת המזון הוא מלמעלה למטה – משה מתאר את המן שיורד מהשמיים, ושאלנו איך זה שמברכים "הזן" גם על הלחם שאנחנו אוכלים מהארץ – כי בעצם המן שירד מהשמיים, לא היה לנו צורך לברר אותו אלא הוא ברר אותך. הוא ברר אם אתה במדרגה כזו או אחרת. הוא ירד מהשמיים מבורר, לא היו בו הפרשות ופסולת, לא היה בו "קיא צואה". הוא היה לחם אבירים שמתעכל באיברים, הוא לא היה לחם לבירורים שיש בו פסולת ואוכל. אמנם לא שינו את ברכת הזן ואנו מברכים את אותה ברכה, כי בעצם קיבלנו בירידת המן את הכח להעלות, ללכת ללקוט, ולדעת מתי וכמה, ולדעת ש"אחד המרבה ואחד הממעיט" ושבסופו של דבר אתה תקבל מהקב"ה את מה שמגיע לך ועם המן הזה אתה יכול להעלות איתך את העולם. אחר כך ברכת הארץ וברכת ירושלים וכו'.

אבל עכשיו אני רוצה לומר את הסדר ההפוך, הפנימי. עד החורבן לא ברכו את ברכת הטוב והמיטיב. אנחנו יודעים שלנפש שלנו יש חמש דרגות, ונסביר אותן גם בלי להיכנס לעניינים פנימיים מדי – הדרגה הראשונה היא נפש. מעליה נמצאת הרוח. ברכת הזן היא הברכה שעוסקת בנפש, כך מופיע, והיא מדברת על כך ש"לא חסר לנו ואל יחסר לנו לעולם ועד", והקב"ה נותן לנו את זה ב-"חן בחסד וברחמים, וברווח". נפש זה גם רצון, של הגוף. צורך. בעברית המילה 'נפש' מתארת גם רצון – "אם יש את נפשכם" (בראשית כ"ג, ח'). אבל זה בא ברמה הראשונית – אמנם זה לא הגוף אבל הנפש לא יכולה להיות רגועה אם היא לא אוכלת. והיא רוצה את זה שיהיה טעים – בחן ובחסד וברחמים" לעומת הגוף שעוד יכול להסתפק בהזנה פשוטה, אולי אפילו דרך צינור. הנפש צריכה את בריאות הנפש, את שמחת הנפש.

מעל הנפש ישנה הרוח. בברכה השניה, ברכת הארץ, אנחנו מברכים גם על הארץ אבל גם על הצורה המיוחדת שלנו, על הרוח שלנו. "על בריתך ששמת בבשרנו, על תורתך שלימדתנו, על חוקיך שהודעתנו.. ועל הארץ הטובה" – שקיבלנו כדי ששם נוכל לקיים את בריתך, ואת תורתך ואת חוקיך. יש קשר ישיר, זיקה, בין הארץ לבין הברית שהיא הזיקה והזכות שלנו על הארץ. ברכה זו תיקן יהושע. מהבחינה הזו יש פה עליה – משה תיקן את הברכה הראשונה של הנפש, ואילו יהושע מתקן את ברכת הרוח. דוד ושלמה מעלים אותנו עוד לירושלים, למלכות, עוד לא למקדש. את תחילת הברכה תיקן דוד –

רַחֶם נָא ה' אֱלֹהֵינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ, וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ, וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ, וְעַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶךָ… (ברכת המזון, שם)

פה אנחנו כבר מקבלים נשמה. "נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ" (ישעיהו מ"ב, ה'). זוהי הנשמה שמאפיינת את מהותנו – יש לנו מלכות, מלכות בית דוד, אבל הכל הכל שואף למקדש – "רחם בחסדך על עמך צורנו" הוא בית חיינו, מקדש חיינו –

וְעַל הַבַּיִת הַגָדוֹל וְהַקָדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו. (ברכת המזון שם)

ורק כשנהיה שם והכל יתמלא בבנין ירושלים, אז "ואל תצריכנו" ונבין שהכל מאיתך ית'. זה השלב שקוראים לו למעלה מהנשמה, הנשמה של הנשמה, זוהי החיה, המדרגה הרביעית. הנשמה היא בגוף ואילו הנשמה-החיה היא התוכן הפנימי.

בחינת יחידה

אנחנו יודעים שביום הכיפורים יש לנו חמש תפילות. בכל שבת ויום טוב אנחנו מתפללים ארבע תפילות, כנגד ארבעת החלקים הללו שבנו, אבל יש תפילה חמישית ששמה 'נעילה', שנאמרת ביום הכיפורים בלבד והיא מתארת את החלק הפנימי ביותר בנפש שנקרא "יחידה". יחידה אין משמעה הנשמה כפי שהיא מתגלה פה אצלנו אלא זו עצם הנשמה. במילים אחרות – יחידה זו העצמות. אתה חלק אלו-ה ממעל ממש. בכל דבר, בנפש, ברוח ואפילו בנשמה או בחיה, יכולה לגעת איזו רוח טומאה, יכולה להיות נפילה או עליה, ולעומת זאת ביחידה, בעצם הנשמה, במהות הפנימית והעמוקה שלה, שם זה אחד – "יחידה ליחדך". תפילת נעילה של יום הכיפורים היא הרגע הזה שבו אנחנו אומרים לקב"ה – 'בוא נדבר רגע דוגרי. עד עכשיו התוודינו על החטאים, דיברנו על הפשעים, והכל נכון, אבל ברמת היחידה – אתה נעול עלינו ואנחנו נעולים עליך רבש"ע, זו היחידה, זה אחד. אנחנו האינסוף, אנחנו עצמנו חלק אלו-ה ממעל ממש'. אני מביא את זה לידי ביטוי בכל מיני דברים שיש בהם נגיעות כאלה ואחרות. ונגיד עכשיו דבר שאולי יישמע מוזר מאד – מתי באה לידי ביטוי היחידה? כשאתה נמצא במקום הכי נמוך והכי קשה ושהכי נראה שכבר אין כלום ושום דבר לא יכול להתעלות, שהכל כבר מת, והגופות נמצאות על הגדרות של אדריאנוס ואפילו לקוברם אי אפשר – ואז תגלה שהגופות לא הסריחו והן כן ניתנות לקבורה.

הטוב והמיטיב הוא הטוב שהוא בעצם. בעצמיותו הוא טוב. "הוא היטיב, הוא מיטיב, הוא ייטיב לנו" ולעולם לעולם "אל יחסרנו". כן, אני יודע שלכל אחד חסר משהו, מי דבר קטן ומי גדול – אבל כל זה בנפש, ברוח, בנשמה ובחיה – אך לא ביחידה!

כל טומאות לא יכולות לטמא 'מודה אני'

בואו נסביר את זה בהקשר אחר לגמרי, מתוך לוח היום יום, וזה כל כך עמוק; כל יהודי פותח את היום שלו באמירת "מודה אני". כולם מכירים את שתים עשרה המילים הקצרות הללו, שאגב, נתקנו מאוחר מאד – בספר סדר היום.^[3] זו אינה ברכה אלא נוסח שכולנו אומרים, ואנחנו יודעים שנכתב לגביה שלא תיקנו בה אף אחד מהשמות הקדושים של הקב"ה שאינם נמחקים, כי אדם קם בבוקר, אפוף כולו, ידיו טמאות והוא טרם נטל אותן ולכן הוא לא אומר את שם ה'. זה ההסבר ההלכתי, ולפי ההסבר הזה הנוסח הזה הוא למטה מהברכות כי בכל הברכות יש שם ה' ואילו כאן הוא חסר, אבל בואו נשמע מה אומר על כך הרבי הריי"צ זיע"א –

סדר היום מתחיל ב"מודה אני", ואומרים זאת קודם לנטילת ידים, אפילו בידים טמאות – מפני שכל הטומאות שבעולם אין בכוחם לטמא ה"מודה אני" של יהודי, אפשר שחסר בזה או בזה, אך ה"מודה אני" נשאר בשלמותו. (לוח היום יום י"א שבט)

הכל נכון אבל בדיוק הפוך! כשיהודי אומר "מודה אני"הוא מדבר על היחידה שבנפשו, כשיהודי אומר "מודה אני" הוא אומר אני יהודי! כשיהודי אומר "מודה אני" הוא בעצם אומר – אלו לא החיים שלי, אלא אתה רבש"ע נתת לי את החיים ואני מודה לך עליהם. הוא אומר אני חלק אלו-ה ממעל, מודה אני לפניך – אני לפניך, שהחזרת בי את הנשמה היהודית שלי. וכשיהודי אומר מודה אני הוא מדבר על העצמות שלו – והיא לא יכולה להיטמא בשום טומאה, בין אם הידיים נטולות או שהן טמאות. אין לזה שום משמעות. בכוונה תיקנו לומר את זה בידיים טמאות! ואם תשאלו – אם היהודי הוא כל כך גדול, אז למה לא לומר שם באמת שם ה'? – כי מכיון שמודה אני בא מצד בחינת היחידה, עצם הנשמה, הרי ההודאה על עצם הנשמה איננה לשמו ית' אלא לעצמותו ית'. "מודה אני לפניך" – ומופיע בזוה"ק "בעצמותו לא איתפיס בשם". כולם מכירים את הפסוק – "אנכי ה' אלוקיך". ה' זה שם ה', הוי"ה, אלוקיך – זה גם שם ה', אלוקים, ומה על 'אנכי'? – אנכי זה יותר גבוה משניהם. "אנכי מי שאנכי". כי עצמותו לא נתפס בשם. שם זו ההתגלות לאחר, שם זו השגה, משהו שאני יכול לתפוס או להבין ולהשיג. שמענו מה שאמרנו? – שה-"מודה אני לפניך", שמבחינה מעשית הוא הכי נמוך – מבחינה פנימית-מהותית, הוא הכי גבוה. דווקא במקום הזה כשיהודי עדיין עם ידיים טמאות, דווקא אז לגלות שהוא קשור בעצמותו ית' שמצד היחידה, עצם הנשמה. על מה מודה עצם הנשמה? מי אומר מודה אני? – לא הנשמה אלא עצם הנשמה. ומצד עצם הנשמה – היא מודה לעצמותו ית', וזה לא איתפיס בשם. זה לא ייאמן.

אחיזת הקליפה בקדושה

אני רוצה לשתף בתחושה שקרתה לי היום – אנחנו כבר כשנתיים מדברים על כך שהחמאס ימ"ש פירושו "חטופין". כך מתרגם אונקלוס.^[4] כך קראנו בפרשה שבה תפלצות האנוש הללו חטפו אותנו. אבל הם לא התחילו אז – זוהי כל מהותם. מאז פרשיות בראשית ונח – לעולם מתרגם אונקלוס את המילה הזו 'חמס' למושג – 'חטופין'. ולמה זה הדבר היחיד שהם עושים ולמה הם צריכים את זה? נכון, גם כדי להפחיד אותנו ולהוריד לנו את המוראל וכו', אבל בעומק – כי הקליפה הכי טמאה, ובוודאי אלו שצועקים את ה-'אללה הוא אכבר' שלהם ימ"ש, יודעת שכדי שיהיה לה חיות היא חייבת להיאחז בקדושה. הקליפה צריכה להיאחז בקדושה. הם לא יודעים לומר את זה אבל עמוק בתוכם הם יודעים ומבינים את זה. וכל עוד הם רוצים בכלל להתקיים – הם חייבים אחיזה בקדושה. אצבע אחת של חייל יהודי זו עצמותו ית', זה עצם הנשמה, זו יחידה. אדריאנוס ימ"ש כשישב בתוך הכרמים שלו, השתכר והרג יהודים, חשב רק על להרוג יהודי אבל הוא הבין מאיפה מקור הכח שלו. גם היוונים ש"נקבצו עלי" ובאו לבית המקדש – זה בגלל שהם הבינו מאיפה מקור החיות שלהם. הם יבואו וישתו את המיץ, את הקדושה, הם יכניסו אותה לקליפה, וכיון שגלו ישראל – גלתה שכינה עמהם, ואז היא תגלה לאדום, ולאט לאט, כך קרה במהלך ההיסטוריה, כשהשכינה גולה לרוסיה, לאמריקה או לרומא – אז היהודים יהיו הכי הכי קשורים ומובילים שם כי הם מביאים איתם את השכינה, את הנקודה הזו הפנים-פנימית הזו.

ודווקא במקום הכי נמוך פתאום מתגלים הכוחות הכי פנימיים שלנו. רק תסתכלו על השנתיים האחרונות. והרגע הזה שבו אחרי שתים עשרה שנה בפעם הראשונה, ובעז"ה עד תחיית המתים, אין מתחת ידי הסטרא דמסאבותא הזה, הרפש הזה, חיות יהודית. כשיהודי מת, גיבור קדוש מת – זה הכי יחידה שיש. זה כבר לא נפש, רוח, נשמה או חיה. זה כבר לא פועל. זה עומק הענים של "ניתנו לקבורה" – המתים.

ברכה לעד

נשים לב שזו הברכה היחידה בברכת המזון שבה אנחנו לא מבקשים או מודים אלא מדברים על העתיד –

הוּא הֵיטִיב, הוּא מֵיטִיב, הוּא יֵיטִיב לָנוּ, הוּא גְמָלָנוּ, הוּא גוֹמְלֵנוּ, הוּא יִגְמְלֵנוּ… (נוסח ברכת הטוב והמיטיב)

וזה יהיה "לעד". אנחנו כל כך בטוחים בזה. אנחנו כל כך בטוחים בזה כי אנחנו עכשיו ביחידה. זה שזה מופיע רק אחרי החורבן, זה שזה מופיע במקום הכי נמוך והכי קשה, זה בדיוק ההסבר למה שאנחנו מדברים עכשיו עליו. משה רבנו תיקן את ברכת הזן אחרי שירד המן והוא נתן לנו את הכח להתחיל בעבודה הזו, והיא הלכה והתבררה, וככל שהמציאות יורדת – כך העבודה הזו גדלה. וכשהמציאות מגיעה כל כך למטה, למקום של הרוגי ביתר, "ונגדעה קרן ישראל ולא תחזור עד משיח בן דוד", אז הופכת העבודה הזו הכי גדולה ועצמתית שאי אפשר לתאר אותה. יש עבודה אחת כשרואים את עם ישראל בארצו ובתפארתו, וזה נפלא מאד, ויש שם עליות וירידות ואפשר להבין את זה. יש בזה השגה. "אתפיס בשם". ומה לא אתפיס בשם? – את זה שהעם הזה בגלות כבר אלפיים שנה. איך הם יכולים להתקיים ככה? איך יכול להיות שהעם הזה קיים?, איך יכול להיות שבמציאות הכי נמוכה, איך יכול להיות שבחורבן הכי קשה, איך יכול להיות שמתוך המנהרות האלה יוצאים ילדים קדושים וטהורים כאלה שמלמדים אותנו היום "שמע ישראל"?!

מול זה העולם לא מבין מה עושים – אבל אנחנו צריכים להבין את זה, שהקליפות לא יכולות יותר לאחוז בקדושה, ואנחנו מגלים שבעצם, בעצמיות שלנו, אנחנו קדושים, כולנו רני גואילי הי"ד.

גוילין נשרפין ואותיות פורחות

חשבתי היום שזה מה שראה רבי חנינא בן תרדיון, כאשר שרפו אותו בעת גזרות אדריאנוס –

אמרו לו תלמידיו – רבי מה אתה רואה? אמר להן גווילין נשרפין ואותיות פורחות. (ע"ז י"ח:) 

יש מי שכתב שיר והשתמש בביטוי הזה אבל הוסיף "אותיות פורחות באויר", זה נחמד אבל זה לא מה שמופיע בגמרא. רבי חנינא בן תרדיון הוצא להורג כאשר ספר תורה היה כרוך עליו, עור של בהמה גסה עם אותיות כתובות עליו, והבת שלו ברוריה צועקת – 'אבא, מה הם רוצים ממך? למה הם מתעללים בגוף שלך?', והם שורפים אותו לאט לאט כאשר ספוגין של צמר על ליבו כדי להרבות בסבלו, ובעומק היא שואלת – 'אבא אני מבינה למה הם לוחמים ברוח, בתורה, אבל מה יש להם מגוף של יהודי? מה הם רוצים?, והוא עונה לה –

עכשיו שאני נשרף וספר תורה עמי מי שמבקש עלבונה של ספר תורה הוא יבקש עלבוני. (שם)

גם ספר תורה שנכתב – גופו הופך לקדוש. כבר אין בו חילוק בין האותיות לבין העור, וכשהוא מת הוא רואה את ספר התורה נשרף, הגווילין נשרפים והופכים לאפר, והאפר הזה הופך למה שמזבל את האדמה והאותיות חוזרות ופורחות – רקפות וכלניות פורחות באפר הזה! לא באויר. זה מה שהוא מלמד אותנו – שאותיות יכולות לפרוח מתוך אפר. "גוילין נשרפין". גויל שרוף ורון בלב. פאר תחת אפר.

מי שאוכל על שולחן אחד ומברך ברכת המזון, מסביר האדמו"ר מקאז'ניץ זיע"א, הוא אומר דברי תורה "עליו", היינו לא על השולחן כי אם על האוכל. הוא אומר את דברי התורה ומראה לאן מביאה אותו האכילה – האכילה מביאה אותו לברכה. במקום להוריד אותו למטה, האכילה מרוממת אותו לברך לה'. שלשה שאכלו על שולחן ואמרו "עליו", על האוכל הזה, דברי תורה, היינו ברכת המזון, אחרי האוכל. גם לומר תורה בתוך הסעודה זה דבר נפלא אבל המהות היא ברכת המזון, היא אותם 'דברי תורה', זה המזבח עם שלש האִמות – מקרא משנה תלמוד, תורה נביאים וכתובים – כל הכלים שניתנו לנו לעשות את העבודה הזו, והשיא של ברכת המזון הוא לברך את ברכת הטוב והמיטיב ולומר – 'אנחנו יודעים שגם במקום הנמוך ביותר, ולא רק בגלל שגם שם אנחנו יכולים, אלא כי דווקא שם אנחנו נרומם את הכל ונגלה שהוא ייטיב ויגמלנו וזה יהיה לעד, לחסד ולרחמים. זה תמידי וזה מעל כל ההבנות שיכולות להיות'.

שעת הנעילה – לצחצח את הכפתורים

כך אנו מקובלים מרבותינו שכל הזהיר בברכת המזון – כמה וכמה ברכות ניתנו לו. אחרי שנקרע לנו ים סוף ושרנו את שירת הים, ואחרי שהגענו למרה ולאילים וירד לנו מן מן השמיים, לימד אותנו משה רבנו את עבודת הבירורים. היא התחילה במקום שכמעט לא היה בו מה לברר, במן, אבל משם קיבלנו את הכח שלשיאו אנחנו מגיעים ברגעים הקשים והאפלים היותר, שמשם הכל יכול להתהפך בעז"ה, ושם תתגלה היחידה.

לפני תפילת הנעילה אנחנו אומרים את הפיוט "אל נורא עלילה" – "המציא לנו מחילה בשעת הנעילה". כאשר אנחנו נעולים וקולטים את היחידה שבנפשנו, אנחנו מבקשים "המצא לנו מחילה", לא רק במובן של סליחה אלא גם חפירה בתוך ההר, מנהרה, ואומרים לו ית' – 'תגלה כבר שהכל זה עלילות, תגלה שהכל זה היה כל מיני סיבובים. בוא נקדח ונחצוב את המחילה הזו שלך ושלנו, את עצם הנשמה בעצמותו ית' בשעת הנעילה'.

זו התחושה, של שעת הנעילה, ובשעת הנעילה זו עצם הנשמה. שהקב"ה יזכה אותנו לצאת מהימים האלה באמת אחרי כל עבודות הבירורים, וכמו שאמר בעל ההילולא הרבי הריי"צ שכל שנותר לנו כעת הוא רק לצחצח את הכפתורים – הבירורים כבר נעשו, ובעז"ה נזכה "לעד לחסד ולרחמים" לראות בנגלה ממש בישועה ונחמה, ובגאולה שלמה תכף ומיד עלינו ועל כל ישראל

1. אמנם גם ברכת התורה נחשבת מדאוריתא אבל היא נלמדת מדרשת חז"ל על הפסוק "כי שם ה' אקרא הבו גודל לא-להינו" (דברים ל"ב, ג'), ואין מוזכר שם בפסוק במפורש ענין הברכה, ואכמ"ל. ↑

2. "לבתר דאכיל בר נש ואתענג, אצטריך למיהב חולקא דתמצית לההוא סטרא, ומאן איהו, מים אחרונים, ההוא זוהמא דידין, דאצטריך למיהב לההוא סטרא חולקא דאיצטריך ליה, ועל דא ודאי אינון חובה, חובה אינון, ובאתר דחובה שריין, ואיהו חיובא על בר נש למיהב ליה חולקא דא, ועל דא לא איצטריך לברכא כלל, דהא ברכה לאו איהו בההוא סטרא". [תרגום: לאחר שהאדם אוכל ומתענג צריך לתת חלק ותמצית לסיטרא אחרא, וזאת במים אחרונים, השופכים את זוהמת הידים שצריכים לתת לסיטרא אחרא את חלקו הזקוק לו, ולכן הם חובה ושורים במקום חובה, וחובה על האדם לתת את חלקו ולכן אין צורך לברך כלל, שכן אין ברכה בצד ההוא]/ (זוה"ק, ח"ב קנד ב'). ↑

3. סדר היום הוא ספר הלכתי–קבלי שחובר ע"י רבי משה בן מכיר, ממקובלי צפת במאה ה-16, שפעל במקביל לבית יוסף והאריז"ל המתאר על פי ההקדמה, את "הסדר שיעשה האדם בימיו ובלילותיו, בשבתות ובמועדים, סדר כל השנה בשבתו בבית ובלכתו בדרך, בשכבו ובקומו". ↑

4. עי' בראשית ו', י"א, וכן שם י"ג ועוד. ↑

האם אי פעם עצרתם לחשוב מדוע אנו מברכים לאחר האכילה? בשיעור זה נצא למסע מרתק בעקבות פרשת בשלח, שם החל לרדת המן מן השמיים ומשה רבנו תיקן לישראל את "ברכת הזן". נגלה שברכת המזון אינה רק אמירת תודה על מזון גשמי, אלא כלי רב-עוצמה לעבודת הבירורים – המשימה הרוחנית שלנו להעלות את ניצוצות הקדושה המסתתרים בתוך עולם החומר.

עולם בעברית זה קודם כל זמן ורק אחר כך זה גם מקום. 'לעולם' זה לתמיד, לנצח. "אשמח בך גואל נפשי את גאולת עולם" כלומר אתה, רבש"ע,  גאלת את נפשי לגאול את העולם. וכל הפזמון הזה בא אחרי התיאור של מצרים והר סיני ששם לקחת אותנו – "יודו לך רעיוני האל מבטן יוצרי / על קרבתך בסיני להאיר את נרי", ואז אתה גואל את נפשי את גאולת עולם, היינו שנפשי יכולה לגאול את העולם. זה פלא פלאות. זכותו וזכות הצדיקים תגן עלינו ועל כל ישראל.

הפרשה שלנו פותחת בשלש המכות האחרונות, ועוד לפני ביצועה של מכת בכורות, בראש חודש, משה מצטווה במצוות הגדולות שהמרכזית והראשונה שבהן, שעוד בתחילת חומש בראשית רש"י קורא לה "מצווה שנצטוו בה ישראל", היא מצוות קידוש החודש, ואין זה רק מבחינה טכנית שזו המצווה הראשונה שנצטוו בה כלל ישראל אלא זה תואר עמוק יותר שיש להרחיב במשמעות – "ישראל מקדשים את הזמנים".

תשובה – החלטה שלך

אבל עוד לפני כן, יש לתת את הדעת על החלוקה שבין המכות שהופיעו בפרשה הקודמת לבין המכות האחרונות שמופיעות בפרשה שלנו. יש כאן תופעה מעניינת ולפיה מימד הזמן מקבל משמעות עמוקה בשלש המכות האחרונות ויותר מאשר במכות שלפני כן; במכת הארבה קיימת סתירה פנימית והיא מיושבת ע"י הראשונים; מצד אחד כתוב –

וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל-מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל-פַּרְעֹ֑ה כִּֽי-אֲנִ֞י הִכְבַּ֤דְתִּי אֶת-לִבּוֹ֙ וְאֶת-לֵ֣ב עֲבָדָ֔יו לְמַ֗עַן שִׁתִ֛י אֹֽתֹתַ֥י אֵ֖לֶּה בְּקִרְבּֽוֹ. (שמות י'. א')

כלומר הקב"ה הכביד את לבו ומפני כן הוא לא משלח את ישראל, אבל מאידך, שני פסוקים לאחר מכן, כתוב –

וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֣ה וְאַֽהֲרֹ֘ן אֶל-פַּרְעֹה֒ וַיֹּֽאמְר֣וּ אֵלָ֗יו כֹּֽה-אָמַ֤ר ה֙' אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים עַד-מָתַ֣י מֵאַ֔נְתָּ לֵֽעָנֹ֖ת מִפָּנָ֑י שַׁלַּ֥ח עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי. (שם ג')

למה באים אל פרעה בטענות? הרי זה הקב"ה שהכביד את לבו! זו שאלה ידועה ומפורסמת, והתשובה לזה נחלקת לשני חלקים; החלק הראשון הוא חשוב וכללי, שיעור עצום לכל אחד מאיתנו – גם כשהקב"ה מכביד את הלב, הוא יכול לבוא בדרישות לפרעה. מופיע במשנה –

הָאוֹמֵר אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב – אֵין מַסְפִּיקִים בְּיָדוֹ לַעֲשׁוֹת תְּשׁוּבָה… (משנה יומא, ח' ט')

ואומר על זה בעל התניא –

"אין מספיקין" דייקא; אבל אם דחק ונתחזק ונתגבר על יצרו ועשה תשובה, מקבלין תשובתו. (אגרת התשובה, י"א)

כלומר, "אין מספיקין" פירושו, שלא מספקים לו אפשרות מן השמיים לשוב כפי שפותחים לכל אחד ואחד, אבל אם הוא דחק ונכנס 'דרך החלונות', אז על אף שמכבידים עליו את עשיית התשובה, הרי שיש לו עדיין משפט בחירה. זה קשור גם אלינו אבל גם לפרעה – 'נכון שהכבדתי את לבו ותנאי המגרש שלו נראים בלתי אפשריים, אבל עדיין לא לקחו ממנו את האפשרות לבחור ולשוב בתשובה'. זה דבר מופלא – אם אצל פרעה כך, הרי שעל אחת כמה וכמה אצלנו. לפעמים יהודי מרגיש שהוא במציאות שהוא לא יכול לשוב, הסביבה, התנאים שהוא נמצא בהם זה בלתי אפשרי.

כך היה אצל אלישע בן אבויה ששמע את הקול יוצא מן השמים ואומר – "שובו בנים שובבים חוץ מאחר" (חגיגה ט"ו.), ואלישע, על אף שחטא, היה כזכור מארבעה גדולי העולם שנכנסו לפרדס ואין הוא הוזה הזיות. אז הוא שמע או לא? אם הוא שמע את המשפט הזה אז באמת הוא אינו יכול לעשות תשובה, ואם הוא לא שמע – האם הוא אומר דברים סתם?! הרבי מליובאוויטש זיע"א מסביר שהוא לא שמע "שובו בנים שובבים חוץ ממך" אלא "חוץ מאחר", ומי אמר לך שאתה אחר? אתה החלטת כך! וזה שאולי כולם קוראים לך כך – זה לא אומר שזה נכון. כלומר, גם אם 'תנאי המגרש' קשים מאד, הרי שלהיות 'אחר' או לא, זו ההחלטה שלך ורק שלך! וזה מה שאומר הקב"ה לפרעה דרך משה – "עד מתי מאנת לענות מפני", כי על אף שאני הכבדתי את לבך, עדיין אתה יכול לשוב בתשובה, וזה תלוי אך ורק בך! זו פתיחה יסודית וחשובה לפרשה שלנו.

תזמון לא פונקציונלי

והחלק השני. הראשונים אומרים, החזקוני ועוד, איך באמת בא הקב"ה ועוזר לפרעה? – זו פעם ראשונה שהקב"ה לא מדבר אליו בסגנון של "כי מאן אתה לשלח", "ואם מאן אתה לשלח" אז אני אביא ערוב או צפרדעים וכו', אלא יש כאן מימד נוסף והוא מימד הזמן – "עד מתי מאנת". 'האם מימד הזמן לא משפיע עליך? זה שהמכות לא עושות לך כלום, כבר הבנתי, אבל הזמן שמתיש את הכח שלך ושל כל העם – האם זה לא משפיע?'.

ואז בארבה מופיע לראשונה, עוד לפני מכת החושך, ש –

וַיְכַ֞ס אֶת-עֵ֣ין כָּל-הָאָ֘רֶ֘ץ וַתֶּחְשַׁ֣ךְ הָאָ֒רֶ֒ץ… (שם ט"ו)

במכת החושך גם היה כמובן חושך, והמפרשים המוקדמים מבארים שבעצם כל מערכת הזמן השתנתה – "וימש חושך". ובמכה השלישית בפרשה, מכת בכורות, שם פשוט שמימד הזמן הוא מימד עיקרי –

וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה כֹּ֖ה אָמַ֣ר ה' כַּֽחֲצֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה אֲנִ֥י יוֹצֵ֖א בְּת֥וֹךְ מִצְרָֽיִם. (שם י"א, ד')

"כחצות" ולא "בחצות" (עיי"ש רש"י) – שלא חרטומי מצרים ואף לא משה יודעים לכוון בדיוק את החצות אלא רק הקב"ה הוא יודע לכוון את נקודת הזמן. וזה פלא פלאות שלפני "ויהי בחצי הלילה" באה מצוות העשה שישראל מקדשים את הזמן. יש לעם ישראל את הכח לקדש את הזמן. אמנם יש לכאורה להעמיק ולברר מדוע זו המצווה הראשונה ומהי שונה ממצוות אחרות? הרי כל המצוות חשובות – ולמה היא המאפיינת את יציאת מצרים?

ונזכיר את הפשוט והמובן מאליו – מצוות קידוש החודש לא ניתנת כאן מבחינה פונקציונלית, כלומר, זה לא שלצורך פסח באה המצווה הזו. הפסוק שבא אחרי המצווה הזו הוא –

דַּבְּר֗וּ אֶל-כָּל-עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּֽעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית-אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת. (שם י"ב, ג')

אנחנו לא צריכים עכשיו, כשאנחנו במצרים, את קידוש החודש כדי לדעת מתי יחול פסח. את זה אנחנו צריכים בשנה רגילה. פה אני יודע לספור עד עשר – ביום העשירי לקחת את השה וביום י"ד לשחוט אותו. הקב"ה בא ואומר למשה ולאהרן – 'עכשיו ראש חודש ובעוד עשרה ימים קחו שה'. זהו. אין צורך כרגע במצווה הזו, לכאורה. אבל מסתבר שמהות כל ענין המועדים וגם שבת – הכל מתחיל בידיעה שיש בעולם עם שיכול לקדש את הזמן. זה לא קשור לפסח, זו המהות של הכל.

מהות התורה – קידוש החודש

בספר המצוות של הרמב"ם מופיעה רשימה ארוכה של מצוות הזמנים והמועדים. במצווה קנ"ג כתוב –

היא שצונו לקדש חדשים (ס"א ולחשוב חדשים) ושנים, וזו היא מצות קדוש החדש.

חישוב השנים זה לגבי שנות חמה ולא קשור לירח. ובניגוד להרגלו לקצר בספר המצוות, כאן הרמב"ם מאריך מאד, ולאחר מכן הוא עובר לרשימת כל המצוות הקשורות לזמנים, החל ממצווה קנ"ד – לשבות בשבת, מצווה קנ"ה – לקדש את השבת, ואז חמץ, פסח, קצירת העומר, שבועות וכו'. אבל הפתיחה להכל זה קידוש החודש, ולא כי צריך את זה מבחינה טכנית, כי אין באמת קשר בין שבת לקידוש החודש, אלא כי מהות התורה כולה – והיא מתבררת מתוך יציאת מצרים – היא המצווה הזו של "החודש הזה לכם ראש חודשים". ואת זה רש"י כבר אמר לנו בתחילת התורה –

בְּרֵאשִׁית. אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל… (רש"י בראשית א', א')

מאד מעניין שאת המצווה הזו, בשונה מכל המצוות שבתורה, וכן הדיבור על הפסח – לא משה מצווה ואומר אלא –

וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל-מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל-אַֽהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר. (י"ב, א')

ומבאר שם רש"י –

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן. בשביל שאהרן עשה וטרח במופתים כמשה, חלק לו כבוד זה במצוה ראשונה, שכללו עם משה בדבור.

והגם שחלק הקב"ה כבוד לאהרן והמצווה הזו נאמרה גם לו, נראה כי שניהם כאן פסיביים בשמיעה ואילו החובה לומר את ההלכות הזו לבני ישראל חלה לכאורה רק על משה, ואכן אם נסתכל ונראה מה קורה בפועל, אחרי שהקב"ה מצווה את משה ואת אהרן בכל עשרים המצוות, נראה שבאמת כתוב –

וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְכָל-זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם מִֽשְׁכ֗וּ וּקְח֨וּ לָכֶ֥ם צֹ֛אן לְמִשְׁפְּחֹֽתֵיכֶ֖ם וְשַֽׁחֲט֥וּ הַפָּֽסַח. (שם כ"א)

אבל בפסוק ג' שראינו לעיל היה כתוב "דברו אל כל עדת בני ישראל", כלומר גם אהרן היה צריך להשתתף באמירה של המצוות הללו לעם ישראל יחד עם משה! ורש"י מעיר פה הערה חשובה –

דברו אל כל עדת. וכי אהרן מדבר? והלא כבר נאמר אתה תדבר! אלא חולקין כבוד זה לזה, ואומרים זה לזה למדני, והדיבור יוצא מבין שניהם כאלו שניהם מדברים (מכילתא פסחא פ"ג). (שם רש"י ג')

אל משה ואל אהרן

יש כאן נקודה עמוקה, נקודת הנקודות – ביציאת מצרים, במופתים, בעשר המכות, בדיבור עם עם ישראל ולהבדיל עם פרעה, מופיעים כל הזמן משה ואהרן יחד (וחוץ מהמקרים שאהרן עושה כי משה לא יכול לעשות). פעמים רבות מופיעה האחדות המופלאה הזו בין משה לאהרן ביציאה ממצרים. זו כבר היתה התביעה של משה רבנו מהקב"ה בסנה – "שלח נא ביד תשלח" והקב"ה מפרש את משה שם, כמו שמביא שם רש"י בפרק ד', פס' י' – 'אתה אומר "שלח נא ביד תשלח" ואני יודע למה אתה מתכוון – "הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וגם הנה הוא יוצא לקראתך" (שם ד', י"ד)'. אבל כל זה הוא אך ורק לגבי היציאה ממצרים ולגבי פרעה, כי משה אומר שם לקב"ה – 'אני לא יכול, אני כבד פה וכבד לשון, ערל שפתיים', ואז הקב"ה מצמיד לו את אהרן, אבל לגבי העברת התורה – זה וודאי רק משה!^[1] כך מסביר הרא"ם במקום –

…"והלא כבר נאמר ואתה דבר אל בני ישראל" שהוא בפרשת כי תשא במצות שבת.^[2] ואינו מחוור, דדילמא דוקא במצות שבת אתה תדבר ולא אהרן, אבל בשאר כל המצות גם אהרן עמך.

ואז רש"י שואל – למה את מצוות קידוש החודש ואת תחילת היציאה ממצרים מקבלים משה ואהרן יחד, ועל זה הוא עונה – לתת לאהרן את הזכות והכבוד, על הטרחה שטרח אהרן במופתים כמשה. כלומר יש כנראה קשר בין היסוד של משה ואהרן לבין המצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל.

גם לפני כן כתוב בפסוק –

וּמֹשֶׁ֣ה וְאַֽהֲרֹ֗ן עָשׂ֛וּ אֶת-כָּל-הַמֹּֽפְתִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה … (שם י"א, י')

ורש"י שם מבאר –

ומשה ואהרן עשו וגו'. כבר כתב לנו זאת בכל המופתים, ולא שנאה כאן אלא בשביל לסמכה לפרשה של אחריה.

ומה היא הפרשה הבאה? "וימאר ה' אל משה ואל אהרן", שבשביל שאהרן עשה את המופתים כאמור, הוא זכה לכך. זאת אומרת – המצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל יש קשר מהותי לא רק ליציאת מצרים אלא לעבודה המשותפת של משה ואהרן ביציאת מצרים.

לכבוש את הזמן

ועוד נקודה יסודית אחת בזה. קידוש החודש זו המצווה הראשונה שישראל נצטוו בה גם במובן המהותי של המצווה, כי זו באמת מצווה שמהותית היא שונה מכל המצוות. בכל מצווה, התורה רוצה שנחדיר את הקדושה לתוך מציאות מסוימת – שהמקום הזה יהיה מקום מקודש, שהחפץ הזה יהיה חפץ של מצווה ולכן תשמרו על המקדש, ולכן תיקחו את הפרי הזה ותעשו אותו למצווה, לעומת זאת מצוות קידוש החודש משפיעה על כל המרחב של הזמן – לא רק על ראש החודש אלא על כל החודש, על כל מעגל השנה, על חישוב ועיבור השנים שנעשה גם הוא לפי בית דין. ויש עוד נקודה עמוקה מאד בזמן שהיא שונה מכל דבר אחר – הזמן הוא לכאורה מחוץ לשליטתו של האדם. האדם חושב שהוא שולט בכל מיני דברים. גם אם הוא מכיר בזה שהקב"ה שולט בכל ההוי'ה, הוא רוצה להרגיש שהוא בשליטה, שהוא שולט בחיים שלו. אבל רק לגבי הזמן – אדם לא יכול לקצר או להאריך את הזמן, למהר או לעכב את הזמן. הזמן חל על כל הברואים בשווה. אדם לא יכול לקצר את ימיו, והוא מודע לזה. האדם כפוף לזמן, ומצוות קידוש החודש, ובעצם קידוש הזמן, היא בעצם הכח שהקב"ה נותן ליהודים לקדש את הזמן, כלומר להעלות ולרומם את כל העולם. האדם המודרני יכול להבין ולהעריך, גם אם לא קדושה, כל מיני מושגים. למשל – מקום. הוא מכבד מקום, קבר של אבותיו וכו' אבל לגבי הזמן – זה מושג אחר לגמרי. היכולת שלנו לכבוש את הזמן היא החירות. הזכרנו לאחרונה את הדיבור המדהים של אלי'ה כהן שחזר ממנהרות החמאס בעזה, וסיפר שהוא הגיע שם לרגע שבו הוא כמעט התייאש. הוא היה צמא והביאו לו לשתות מי ים מלוחים, והוא היה בדילמה פנימית – אם הוא ישתה את מי הים הללו הוא ימות אבל גם אם הוא לא ישתה אותם הוא ימות, ובשלב מסוים, ברגע קשה מאד הוא הגיע למסקנה שבעצם כל מה שנשאר לו זה שהחוטפים לא יכולים לקחת ממנו רק דבר אחד – הזמן. הוא לא הכיר את המושג של קידוש הזמן אבל אז הוא תפס שהוא יכול להיות בן חורין. זה דבר עמוק ועצום.

ארץ ישראל בשביל קידוש הזמן

מהות יציאת מצרים היא קידוש הזמן, ולכן זה משה ואהרן ונסביר את זה; כשהקב"ה ברא את העולם הוא ציווה אותנו –

…פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ… (בראשית א', כ"ח)

לכבוש זה לא כמו שהעולם מבינים לתת מכות, להשתלט, אלא "איזהו גיבור הכובש את יצרו" – כיבוש בעומק הוא לכבוש את כל העולם ולהביא אותו תחת מלכות הקדושה. כשאנחנו כובשים מלפפון אנחנו מגלים את הכח הפנימי שבו, את הכח העלום שבו. כבוש פירושו – נמצא בפנים בהעלם, לא רואים את זה. כשאני כובש את ארץ ישראל, מצוות כיבוש הארץ, בעומקה, היא להעלות את ארץ ישראל מקליפות שבעת העממין, מארץ כנען, ולכבוש אותה תחת מלכות הקדושה. זה עומק המושג של לכבוש. ולכן רש"י בתחילת התורה שאל למה התורה לא התחילה במצווה הכי גדולה וקשה, שהיא היסוד של הכל, כי בסופו של דבר הזמן הוא הבסיס גם לכל מה שקשור למקום ולנפש, כי כל דבר שיש לו מקום זה קודם כל בזמן, אז למה לא התחילה התורה בתפקיד של ישראל שהוא לקדש את הזמנים, לכבוש את הזמן? זו היתה השאלה רש"י בבראשית, והוא עונה –

… שֶׁאִם יֹאמְרוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְיִשְׂרָאֵל: לִסְטִים אַתֶּם, שֶׁכְּבַשְׁתֶּם אַרְצוֹת שִׁבְעָה גוֹיִם! הֵם אוֹמְרִים לָהֶם: כָּל הָאָרֶץ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִיא, הוּא בְּרָאָהּ וּנְתָנָהּ לַאֲשֶׁר יָשָׁר בְּעֵינָיו. בִּרְצוֹנוֹ נְתָנָהּ לָהֶם, וּבִרְצוֹנוֹ נְטָלָהּ מֵהֶם וּנְתָנָהּ לָנוּ. (רש"י בראשית שם)

כלומר התפקיד שלנו, שבא לידי ביטוי בכך שאנו כובשים את הארץ שהקב"ה נשבע לנו עליה, הוא כי הוא נתן לנו את הכח לקחת את כל מציאות העולם ולרומם אותה.

ומהי נקודת השיא של הכח הזה? – קידוש הזמן, ולכן מי שיקדשו את הזמן הם הסנהדרין, בית הדין הגדול היושב בלשכת הגזית בבית המקדש ליד המזבח, וכל זה שיש לנו בעולם 'זמן קדוש' הוא בזכותם. מהותית – זמן אינו משהו ש'מבלים בו' או מבלים אותו, זמן איננו כסף בניגוד לביטוי העממי הרווח, אלא הזמן הוא שהכל כבוש תחת מלכות הקדושה, והביטוי של זה הוא מהותם של ישראל, ואת המהות הזו אנחנו מגלים במצוות קידוש החודש.

הרמב"ם במצוה קנ"ג אומר שבלי המצווה הזו – אין מציאות. זה נקרא 'מחיית האומה מכל וכל', ואז חלילה אין עולם. והיכולת לקדש את החודש ניתנת לנו אך ורק מכחו של בית הדין הגדול היושב בארץ ישראל, ולכן היה צריך להקדים את כל ספר בראשית למצוות קידוש החודש. זה פלא עצום. נראה את לשון הרמב"ם –

ואני אוסיף לך באור. אילו הנחנו דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל [היינו לגמרי חלילה. וזה לא היה כי תמיד היה יהודי או שלשה יהודים בארץ ישראל, גם בזמנים הכי קשים ובגלויות הכי קשות], חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ – הנה חשבוננו זה לא יועילנו כלום בשום פנים, לפי שאין לנו לחשב חדשים ולעבר שנים בחוצה לארץ אלא בתנאים הנזכרים, כמו שביארנו 'כי מציון תצא תורה'. וכשיתבונן מי שיש לו שכל שלם לשונות התלמוד בכונה הזאת יתבאר לו כל מה שאמרנוהו באור אין ספק בו. (ספר המצוות לרמב"ם, עשה קנ"ג)

טעויות בעברית

עכשיו נגיע לבאר מדוע יציאת מצרים ומהות עניינם של משה ואהרן בקידוש החודש ביציאת מצרים היא הענין של קידוש הזמן. שימו לב, זה דבר פלאי שצריך לתת עליו את הדעת, ולשם כך נחזור לסיפור ולמכות מצרים;

משה רבנו בא בתחילה לעם ישראל ואומר להם את מה שאומר לו הקב"ה לומר להם – ארבע לשונות של גאולה, 'והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי', ואף 'והבאתי', אבל התגובה של העם –

וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵֽעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה. (שמות ו', ט')

ובעקבות "ההצלחה המסחררת הזו", בא הקב"ה למשה ואומר לו שבעקבות ההצלחה עם בני ישראל, עכשיו –

בֹּ֣א דַבֵּ֔ר אֶל-פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וִֽישַׁלַּ֥ח אֶת-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל מֵֽאַרְצֽוֹ. (שם י"א)

משה עונה לקב"ה את מה שכל אחד מאיתנו היה אומר –

וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֥י ה' לֵאמֹ֑ר הֵ֤ן בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ לֹא-שָֽׁמְע֣וּ אֵלַ֔י וְאֵיךְ֙ יִשְׁמָעֵ֣נִי פַרְעֹ֔ה וַֽאֲנִ֖י עֲרַ֥ל שְׂפָתָֽיִם. (שם י"ב)

זה נשמע הגיוני, לא? אבל הקב"ה עונה לו תשובה מוזרה –

וַיְדַבֵּ֣ר ה' אֶל-מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל-אַֽהֲרֹ֒ן וַיְצַוֵּם֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶל-פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם. (שם י"ג)

מה כתוב פה? הרי משה אומר לקב"ה שעם ישראל לא שמעו אליו "ואיך ישמעני פרעה" – 'אז אתה מצווה עלינו? מה הקשר בין מה שאני אמרתי למה שאתה אמרת?', ואגב, מה התחדש פה עכשיו? הרי משה ואהרן כבר באו בסוף פרשת שמות לפני פרעה, ופרעה רק הכביד את העבודה, אז השאלה של משה מוצדקת. ואז מופיעה שם בפסוקים פתאום רשימת בני ראובן, שמעון ולוי, ובסופה מגיעים אל משה ואל אהרן, וכך כתוב –

ה֥וּא אַֽהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר ה֙ לָהֶ֔ם הוֹצִ֜יאוּ אֶת-בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל-צִבְאֹתָֽם. הֵ֗ם הַֽמְדַבְּרִים֙ אֶל-פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ-מִצְרַ֔יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם ה֥וּא מֹשֶׁ֖ה וְאַֽהֲרֹֽן. (שם ו', כ"ו-כ"ז)

המורה לעברית היתה שולחת אותנו לתקן את הטעויות הרבות שיש בטקסט הזה – "הוא משה ואהרן…אמר ה' להם… הם המדברים.. הוא משה ואהרן". זו לא עברית! ואז כתוב כך –

וַיְהִ֗י בְּי֨וֹם דִּבֶּ֧ר ה' אֶל-מֹשֶׁ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם. וַיְדַבֵּ֧ר ה' אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר אֲנִ֣י ה' דַּבֵּ֗ר אֶל-פַּרְעֹה֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם אֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י דֹּבֵ֥ר אֵלֶֽיךָ. וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֣י ה' הֵ֤ן אֲנִי֙ עֲרַ֣ל שְׂפָתַ֔יִם וְאֵ֕יךְ יִשְׁמַ֥ע אֵלַ֖י פַּרְעֹֽה. (שם כ"ח-ל')

ורש"י ישר קופץ ואומר – והרי כבר אמרת את זה! והוא עונה – זו באמת רק חזרה על מה שכבר היה קודם, ואז –

וַיֹּ֤אמֶר ה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה רְאֵ֛ה נְתַתִּ֥יךָ אֱלֹהִ֖ים לְפַרְעֹ֑ה וְאַֽהֲרֹ֥ן אָחִ֖יךָ יִהְיֶ֥ה נְבִיאֶֽךָ. (שם ז', א')

וה'טעויות בעברית' לא נפסקות –

וַיַּ֥עַשׂ מֹשֶׁ֖ה וְאַֽהֲרֹ֑ן כַּֽאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה' אֹתָ֖ם כֵּ֥ן עָשֽׂוּ. (שם ו')

וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַֽהֲרֹן֙ אֶל-פַּרְעֹ֔ה וַיַּֽעֲשׂוּ כֵ֔ן כַּֽאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה ה' וַיַּשְׁלֵ֨ךְ אַֽהֲרֹ֜ן אֶת-מַטֵּ֗הוּ לִפְנֵ֥י פַרְעֹ֛ה וְלִפְנֵ֥י עֲבָדָ֖יו וַיְהִ֥י לְתַנִּֽין. (שם י')

רוצים עוד דוגמה? – כולם יודעים שאת שלש המכות הראשונות עשה אהרן כי למשה היתה הכרת הטוב כלפי העפר וכלפי היאור. אבל בפרשת בשלח, בעקבות זה שהעם צמא למים ברפידים, יצווה הקב"ה את משה להכות בסלע, ויאמר לו כך –

וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲבֹר֙ לִפְנֵ֣י הָעָ֔ם וְקַ֥ח אִתְּךָ֖ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּמַטְּךָ֗ אֲשֶׁ֨ר הִכִּ֤יתָ בּוֹ֙ אֶת־הַיְאֹ֔ר קַ֥ח בְּיָדְךָ֖ וְהָלָֽכְתָּ. (שם י"ז, ה')

והלא לפני רגע אמרנו שלא משה הכה את היאור אלא אהרן?! זה פסוק מוזר מאד.

אהרן ומשה כחטיבה אחת

רעי ואהובי, הקב"ה אומר למשה רבנו 'ר' משה, גם לגבי מה שביקשת בסנה עבור אהרן – אני מקבל את זה. מעכשיו אני מצוות את שניכם ואתם הופכים להיות אחד. לפני פרעה ולהבדיל לפני בני ישראל, הולכת לעמוד דבוקה אחת, מציאות אחת שאי אפשר להבינה, שהחלוקה בה באה מתוך האחדות'. יש שורש אחד והוא מופיע בשני חלקים – באהרן ובמשה. אהרן נקרא בספרים הפנימיים "שושבינא דמטרוניתא", הוא "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" – אהרן פועל עם ישראל מלמטה, ואילו משה מכונה "שושבינא דמלכא"- יקוב הדין את ההר. "הוא אהרן ומשה" – מעכשיו אין אהרן לבד. הוא חלק ממשה. "הם המדברים אל פרעה הוא משה ואהרן" – אין עוד פסוקים כאלה. משה ואהרן לא יוכלו יותר לעולם להתחלק, וכשפעם אחת הם כן יתחלקו – יתרחש חטא העגל. עם ישראל אומרים "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו", הם באים לאהרן ואומרים לו "עשה לנו א-להים", והחושך הזה בעולם מייצר את חטא העגל שאנחנו משלמים עליו עד היום.

זוכרים שבפרשת קרח הקב"ה מכה את עם ישראל, ובא מלאך המוות ועושה מגפה גדולה? משה מצווה שם על אהרן לקחת את הקטורת ולעצור את המגפה, ואומר שם רש"י –

וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וְגוֹמֵר. אָחַז אֶת הַמַּלְאָךְ וְהֶעֱמִידוֹ עַל כָּרְחוֹ. אָמַר לוֹ הַמַּלְאָךְ: הַנַּח לִי לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתִי. אָמַר לוֹ: מֹשֶׁה צִוַּנִי לְעַכֵּב עַל יָדְךָ. אָמַר לוֹ: אֲנִי שְׁלוּחוֹ שֶׁל מָקוֹם, וְאַתָּה שְׁלוּחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה. אָמַר לוֹ: אֵין מֹשֶׁה אוֹמֵר כְּלוּם מִלִּבּוֹ אֶלָּא מִפִּי הַגְּבוּרָה; אִם אֵין אַתָּה מַאֲמִין, הֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמֹשֶׁה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, בֹּא עִמִּי וּשְׁאַל. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיָּשָׁב אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה" (להלן פסוק טו; מדרש תנחומא תצוה טו). (רש"י, במדבר י"ז, י"ג)

משה מסר את הפטנט הזה, את הרז הזה, לעצור את המגפה כפי שהוא קיבל בשמיים ממלאך המוות, ואהרן לא מבצע את זה כאהרן אלא כמשה. כיון שהוא משה, אז גם המלאך שעושה את דבר ה' חייב להפסיק ולעוף משם. "הוא אהרן ומשה" הוא משה ואהרן" – וזה הכח שלנו.

קזינו בליל הסדר

עכשיו, בואו נסכם רגע מי היו המבצעים של עשר המכות. שלש מכות ראשונות אהרן עשה, שלש המכות שעשה משה הן – ברד, ארבה וחושך. את מכות ערוב, דבר ובכורות מבצע הקב"ה עצמו. ה' מביא את הדבר, "וה' היכה כל בכור בארץ מצרים". ומה עם המכה האחרונה (השישית), מכת השחין? – אותה עשו שלשה דיינים יחד, משה, אהרן והקב"ה. המכות של אהרן הן המכות של האדמה, המכות של משה הן המכות של השמיים, והמשותף למכות ערוב, דבר ובכורות הוא שאלו המכות שנאמר בהן "והפליתי". היתה שם הפליה (וזו לא גזענות.מי שחושב שזו גזענות – שיבושם לו) – מכל מקנה ישראל לא מת אחד. יש הבדל בין סוס מצרי לבין סוס של יהודי. למה? ככה!

במכת בכורות מסתבר שיש הבדל בין בכור מצרי לבכור יהודי, ואין לזה שום קשר בכלל מה שעושה היהודי. הזכרנו כבר פעם שמכת בכורות היתה במצרים, בליל הסדר, ובני ישראל היו מצווים באותו לילה – "אל תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר", ורש"י אומר שם –

ולא יהיה בכם נגף. אבל הווה הוא במצרים. הרי שהיה מצרי בביתו של ישראל יכול ימלט, תלמוד לומר ולא יהיה בכם נגף, אבל הווה במצרי שבבתיכם. הרי שהיה ישראל בביתו של מצרי שומע אני ילקה כמותו, תלמוד לומר ולא יהיה בכם נגף. (שמות י"ב, י"ג)

אבל איך זה יכול להיות? הרי אמרנו שהם היו צריכים להיות בבית, מה עושה בכור ישראלי אצל המצרי? מבאר הרבי מליובאוויטש באופן כל כך מתוק – כנראה שמדובר על איזה בכור ישראלי שעל אף הציווי להישאר בבית הוא הולך להיות עם איזה חבר מצרי, אולי לקזינו, לשחק קלפים. כן, מסתבר שהיו שם גם יהודים כאלה… והקב"ה מגיע באמצע המשחק שלהם ורואה שם אחד יהודי ואחד מצרי, ולבכור הישראלי הוא נותן נשיקה במצח ואומר 'בן יקר ואהוב, אין לך מה לעשות עכשיו? הוא אני לוקח אותך'…

לא משה ולא אהרן יכולים לעשות את האפליה הזו. להגדיר שעם ישראל הוא חלק אלו-ה ממעל ממש זו כבר החלטה של הקב"ה ולכן הוא עושה את המכות הללו של ערוב דבר ובכורות – "והפליתי ביום ההוא".

יוצא לנו אם כן, שאהרן עושה את המכות שקשורות לארץ, משה את אלו שקשורות לשמיים והקב"ה מגלה שישראל הם חלק אלו-ה ממעל ממש, ומכת השחין משלבת את הכל יחד, כי הקב"ה אומר למשה ולאהרן – זו מכה יחידה שהם מצווים לעשותה יחד –

וַיֹּ֣אמֶר ה֮' אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֒ן קְח֤וּ לָכֶם֙ מְלֹ֣א חׇפְנֵיכֶ֔ם פִּ֖יחַ כִּבְשָׁ֑ן וּזְרָק֥וֹ מֹשֶׁ֛ה הַשָּׁמַ֖יְמָה לְעֵינֵ֥י פַרְעֹֽה. וְהָיָ֣ה לְאָבָ֔ק עַ֖ל כׇּל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְהָיָ֨ה עַל־הָאָדָ֜ם וְעַל־הַבְּהֵמָ֗ה לִשְׁחִ֥ין פֹּרֵ֛חַ אֲבַעְבֻּעֹ֖ת בְּכׇל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם. (שם ט', ח'-ט')

שמנו לב? – "חפניכם" – זה גם משה וגם אהרן, "וזרקו משה" – זה משה, והקב"ה כבר יעשה את זה לאבק פורח על כל ארץ מצרים!

טענות פרעה והתשובות עליהן

עכשיו בואו נראה מה הולך פה; כשבאו משה ואהרן אל פרעה, היו לפרעה שלש שאלות. הראשונה היתה "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל" (ה', ב'), בעברית אחרת – 'הקב"ה שם אותי פה להיות בוס, אל תבלבלו לי ת'מוח. אני לא מכיר בזה שיש בארץ משהו שאינו כפוף לי אלא לו. אני מבין שהוא הא-להים, אבל למה שאני אשמע בקולו לשלח את ישראל?'.

השאלה השניה היתה – "לא ידעתי את ה'" (שם). הוא לא סתם חוזר על מילים, הוא אומר 'זה בכלל לא קשור לעם ישראל'. לא לדעת את ה' משמעו – 'אני לא מרגיש שום קשר לה'. אולי יש ה', יכול להיות שהוא גם מינה אותי, זה בסדר – אבל העולם לא משתנה ולכן אתם מבזבזים את הזמן שלכם ולא תוכלו להפוך את העולם, לא תוכלו לכבוש את העולם תחת ממלכת הקדושה כי יש עובדות. אני פרעה! אני הבוס – "לי יאורי ואני עשיתיני'".

והטענה השלישית שלו היא "וגם את ישראל לא אשלח" (שם). כלומר ראשית – ה' לא קשור למה שמתרחש פה בארץ, דבר שני – האדם לא יכול להיות מחובר עם השמיים, ודבר שלישי – 'אין דבר כזה ישראל, "בני בכורי", עם סגולה וכו'. אני לא מקבל את זה. זו תורת הגזע. מבחינתי כל בני האדם שווים'.

ועל זה הוא מקבל שלש תשובות – אהרן נותן תשובה על החלק הראשון. 'בוא נסביר לך מה קורה פה בארץ. כל הארץ כפופה לקב"ה'. משה רבנו מסביר לו מה זה השמיים, החלק השני, והקב"ה מסביר לו מה זה עם ישראל.

במכת השחין כתוב –

וְלֹֽא־יָכְל֣וּ הַֽחַרְטֻמִּ֗ים לַעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י מֹשֶׁ֖ה מִפְּנֵ֣י הַשְּׁחִ֑ין… (ט', יא)

מכת השחין באה למוטט אותם ואותה מכה היא המכה הראשונה שה' מכביד את לבו של פרעה. פרעה מבין שגם לבו כבר איננו ברשותו. המכה הזו באה לתאר את החיבור של הכל.

ומה זה קידוש הזמן? – קידוש הזמן זה לחבר ארץ ושמיים ולגלות את התפקיד של עם ישראל בעולם. ישראל מקדשים את הזמנים. "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר. החודש הזה לכם ראש חדשים… דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר.. בעשור לחודש". את המצווה שבאה לגלות שעם ישראל, שיהודי, יכול לכבוש את הזמן, את המהות, את מה שלכל אדם אין עליו שליטה, והוא יכול לחבר ארץ ושמים כי הוא חלק אלו-ה ממעל ממש – את זה מקבלים משה ואהרן. "הוא אהרן ומשה, הם המדברים, הוא משה ואהרן".

ה' מקדש ישראל שמקדשים את הזמנים

יש ברכה אחת בעולם שבה מחברים את עם ישראל ואת הקב"ה יחד – "ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים". ושואלים חז"ל – והרי 'אין עושין מצוות חבילות חבילות', וכמו שלא מברכים על פרי העץ ועל מזונות יחד, גם כאן לכאורה איך אפשר לחבר את הזמן עם ישראל? והם עונים – זה לא 'חבילות'. הקב"ה מקדש את ישראל והם מקדשים את הזמנים! לקדש את הזמנים משמעו הוא שכל יהודי יכול לומר "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון" (יהושע י', י"ב). זה הדבר שכל אדם יודע שאין לו שום שליטה עליו, את הזמן אי אפשר להאריך, לעכב או למהר. הזמן חל על כל אדם בשווה בכל מקום שהוא, אבל הכח של יהודי לקדש את הזמן הוא מה שהתגלה בשילוב הזה של משה ואהרן שהופכים לאחד מאוחד לגמרי, והקב"ה משתתף איתם.

והוא משתתף איתם במהות. כתוב בקדושת הזמנים שבי"ד מקדשים את הזמנים. על הפסוק –

אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י ה' מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמוֹעֲדָֽם. (ויקרא כ"ג, ד')

אומרים חז"ל –

קדשוהו מזידין או שוגגין או מוטעים, מנין שהוא מקודש? תלמוד לומר "אשר תקראו אתם". "אתם" אפילו מוטעים, "אתם" אפילו מזידין, "אתם" אפילו שוגגים. אם קריתם אתם, מועדָי. ואם לא, אינם מועדָי. (מדרש ספרי)

אין חגים ומועדים בעולם, אין מציאות של קדושת זמן בעולם, אם היא לא משולבת ע"י הקב"ה וישראל גם יחד. ובא הרמב"ם ואומר – זה נכון שהשבת ניתנה בעולם ב"ויכולו השמיים" אבל היא יכולה לחול בפועל רק אם ישראל קיבלו בפועל את מצוות קידוש החודש.

יודעים מה תהיה המצווה הבאה, מיד אחרי מצות הפסח, בפרשת בשלח? – מצוות השבת! ששת ימים תלקטו את המן וביום השביעי..". שבת באה אחרי קידוש החודש כי זוהי מהות קידוש הזמן. הכח לחבר ארץ ושמיים ואתה חלק אלו-ה ממעל ממש.

מכאן ואילך ועד סוף כל התורה, אין עוד מצוות של משה ואהרן יחד. כמו שאמרנו – משה מעביר את המצוות מהר סיני, את יציאת מצרים צריכים לעשות משה ואהרן יחד כי כדי להוציא אותנו ממציאות מצרים, צריך את השושבינא דמטרוניתא, את אהרן מלמטה, את השושבינא דמלכא, משה מלמעלה, ואת החיבור של שניהם להיות אחד!

"וידבר ה' אל משה ואהרן ויצוום אל בני ישראל" – הוא ציוות אותם – "להוציא את בני ישראל מארץ מצרים".

המטה שמכה בו אהרן הוא המטה של משה, הקטורת שאיתה יכול אהרן לעצור את המגפה היא הקטורת שאת הרז שלה מקבל משה מלמעלה ואהרן מופיע אותה מפה למטה. "משה ואהרן בכהניו" – ועם ישראל מופיע את הסיפור הזה מיידית ביכולת לקדש את הזמן.

מערכת השמיים, חישוב השנים לרבות שנות החמה, נתונים לשלשה דיינים, שני עדים – עם ישראל והקב"ה מעגל פינות כשצריך לסדר את זה. זה דבר עצום.

אשמח בך גואל נפשי

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר". את המצוה הזו קיבלנו מכח מה שעברנו בארץ מצרים, שם התגלה שליהודי יש את הכח לכבוש תחת מלכות הקדושה את כל המציאות, את מרחב הזמן שהוא בשמיים ובארץ.

ישראל מקדשים את הזמנים. היום, ד' שבט, הוא יום ההילולא של הבבא סאלי זיע"א ונסיים את הלימוד בשיר המפורסם שלו, שהפזמון שלו אומר כך-

אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם / אשמח בך, גואל נפשי את גאולת עולם. (פיוט 'יודו לך רעיוני' למרן הבבא סאלי זיע"א)

מה הכוונה? – אשמח בך גואל נפשי שגאלת אותה גאולת עולם? מה הכוונה? – אני חושב שהכוונה פה עמוקה מאד. עולם בעברית זה קודם כל זמן ורק אחר כך זה גם מקום. 'לעולם' זה לתמיד, לנצח. "אשמח בך גואל נפשי את גאולת עולם" כלומר אתה, רבש"ע, גאלת את נפשי לגאול את העולם. וכל הפזמון הזה בא אחרי התיאור של מצרים והר סיני ששם לקחת אותנו – "יודו לך רעיוני האל מבטן יוצרי / על קרבתך בסיני להאיר את נרי", ואז אתה גואל את נפשי את גאולת עולם, היינו שנפשי יכולה לגאול את העולם. זה פלא פלאות. זכותו וזכות הצדיקים תגן עלינו ועל כל ישראל.

1. ובמקומות שאהרן מדבר יש על כך גילוי מפורש בפסוק, כמו למשל אחרי מות נדב ואביהוא, שם כתוב "וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם" (ויקרא י' ט'), ורש"י מסביר שם שהוא קיבל שכר על כך שהוא צידק עליו את הדין, על שתיקתו, אבל באופן עקרוני, בענייני העברת התורה לבני ישראל זהו משה. ↑

2. הכונה היא לפסוק בפר' כי תשא "ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמורו" (שם ל"א, י"ב), ודורשים שם חז"ל שכפי שכאן בענין השבת, כך בכל מקום רק משה מדבר. ↑

למה הרעתה

נדמה שפרשתנו היא מהפרשות הבודדות שנקראות על שם מילה שלא מופיעה בפסוק הראשון שבה אלא דווקא מהפסוק השני. גם פרשת קדושים היא כזו אבל אצלנו הפסוק הראשון דורש עיון והבנה. הפרשה פותחת במילים הבאות –

וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל-מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אֲנִ֥י הוי"ה. (שמות ו', ב')

אלוקים מדבר אל משה ואומר לו אני ה'. זה משונה מאד. הפסק הזה צריך להיות, וכך מובן גם מרש"י, תשובה לשאלה ששאל משה בסוף הפרשה הקודמת וטרם קיבל עליה תשובה. אחרי שהוא ניגש אל פרעה יחד עם אהרן, פרעה הכביד את העבודה על האנשים, ואז הוא בא אל הקב"ה ושאל שאלה גדולה –

וַיָּ֧שׇׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל-הוי"ה וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֖ה שְׁלַחְתָּֽנִי. (שם ה', כ"ב)

היום נעסוק קצת בשמותיו של הקב"ה ולכן נשים לב שמשה קורא כאן להקב"ה לא בשם הוי"ה ולא בשם אלוקים אלה בשם אדנות, והוא עדיין לא קיבל תשובה על השאלה הזו. עקרונית הקב"ה היה יכול לענות לו 'אדוני, זו לא שאלה בכלל ואל תתעסק עם שאלות כאלה', אבל רש"י וכל הפשטנים במקום אומרים שהתשובה לשאלה היא תחילת פרשתנו, פרשת וארא. כלומר – 'אתה שואל "למה הרעתה לעם הזה", אז התשובה היא – "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי"ה…". וצריך להבין איך זה עונה על השאלה – כדי ששם ה' יתגלה צריך להרע לעם הזה? זה לא הגיוני. זו שאלה קשה מאד.

ננסה ללמוד את זה היום מתורתו של אדמו"ר הזקן בעל התניא זיע"א שאתמול, כ"ד בטבת היה יום ההילולא שלו, שמנסח את זה במילים פשוטות –

הנה פרשה זו נאמרה תשובה על מ"ש למעלה וישב משה ויאמר למה הרעות כו'. והשיב לו הקב"ה וארא אל וגו'. וצריך להבין מה תשובה היא זו על למה הרעות… (תורה אור וארא, ד"ה וידבר)

השאלה של משה, "למה הרעתה", ברורה, אבל לא מובן איך הפסוק הזה עונה על השאלה. צריך להבין את התשובה לשאלה הזו.

האמינו או לא האמינו?

מעבר לשאלה הזו, ונלמד גם את זה מתוך תורתו הק' של אדמו"ר הזקן בהבנת הפסוקים בפשוטם של מקראות, יש כאן משהו משונה בפניה של משה לעם. הקב"ה אומר לו –

וָֽאֵרָ֗א אֶל-אַבְרָהָ֛ם אֶל-יִצְחָ֥ק וְאֶֽל-יַֽעֲקֹ֖ב בְּאֵ֣ל שַׁדָּ֑י וּשְׁמִ֣י ה' לֹ֥א נוֹדַ֖עְתִּי לָהֶֽם. וְגַ֨ם הֲקִמֹ֤תִי אֶת-בְּרִיתִי֙ אִתָּ֔ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם אֶת-אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֵ֛ת אֶ֥רֶץ מְגֻֽרֵיהֶ֖ם אֲשֶׁר-גָּ֥רוּ בָֽהּ. (שמות ו', ג'-ד')

ואני רוצה לקיים את ההבטחה הזו של ברית בין הבתרים שטרם התקיימה, שישובו לארץ –

וְגַ֨ם הֲקִמֹ֤תִי אֶת-בְּרִיתִי֙ אִתָּ֔ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם אֶת-אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֵ֛ת אֶ֥רֶץ מְגֻֽרֵיהֶ֖ם אֲשֶׁר-גָּ֥רוּ בָֽהּ. (שם ה')

ולכן –

לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֘ אֲנִ֣י ה֒'… (שם ו')

ועכשיו הוא בא ואומר לעם ישראל את ההבטחה על הגאולה, ארבע לשונות –

וְהֽוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֨חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵֽעֲבֹֽדָתָ֑ם וְגָֽאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים. וְלָֽקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י ה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם הַמּוֹצִ֣יא אֶתְכֶ֔ם מִתַּ֖חַת סִבְל֥וֹת מִצְרָֽיִם. וְהֵֽבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָּׁ֨אתִי֙ אֶת-יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַֽעֲקֹ֑ב וְנָֽתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מֽוֹרָשָׁ֖ה אֲנִ֥י ה'. (שם, ו'-ח')

והסיום –

וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵֽעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה. (שם ט')

ברור שיש אצלם קוצר רוח ועבודה קשה, אבל צריך להבין, שהרי בפרשת שמות כשבאו משה ואהרן אל העם, אחרי מעמד הסנה, התגובה של העם היתה אחרת לגמרי –

וַיְדַבֵּ֣ר אַהֲרֹ֔ן אֵ֚ת כׇּל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיַּ֥עַשׂ הָאֹתֹ֖ת לְעֵינֵ֥י הָעָֽם. וַֽיַּאֲמֵ֖ן הָעָ֑ם וַֽיִּשְׁמְע֡וּ כִּֽי־פָקַ֨ד ה' אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְכִ֤י רָאָה֙ אֶת־עׇנְיָ֔ם וַֽיִּקְּד֖וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ. (שם ד', ל'-ל"א)

אז הם שמחו והודו וקדו והשתחוו והאמינו, ואילו עכשיו, בגלל שהוכבדה עליהם העבודה, התגובה שלהם השתנתה באופן כל כך קיצוני?! כנראה שנאמר פה לעם משהו חדש ומהותי שגרם להם לשנות את התגובה.

ומי שיתבונן היטב בפסוקים ישים לב לדבר נוסף שמצריך עיון והבנה –

לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֘ אֲנִ֣י ה֒'… (שם ו')

מה הכוונה "לכן"? בגלל מה לכן? בגלל ש-"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב"? לכן "כי שמעתי את נאקת בני ישראל"? מה התחדש עכשיו, הרי כבר אמרו להם שפקד ה' את עמו? הרי ארבעת שלבי הגאולה שנאמרו להם עכשיו רק היו צריכים לחזק את העם. לפני כן נאמר באופן כללי שהקב"ה יגאל אתכם, ועכשיו הם התבשרו בחדשות טובות ובפירוט ספציפי! נכון שיש עבודה קשה אבל עבודה קשה כבר היתה להם כמעט מאה שנים קודם לכן. האירוע האחרון של אי אספקת התבן, זה מה ששבר אותם?!

זו שאלה קשה ובאמת המפרשים כמו הספורנו והאבן עזרא אומרים – "לכן אמור לבני ישראל אני ה'". זה החידוש – את זה הם לא שמעו לפני כן. והביטוי הזה מאד בולט וחוזר על עצמו פה בפסוקים – המסר המרכזי בארבע הלשונות הוא "אני ה'". "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-להים וידעתם כי אני ה'". דרך אגב, זוכרים מה אמר יעקב כשהתעורר מהחלום שלו בבית אל? –

וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֙נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ךְ וְנָֽתַן־לִ֥י לֶ֛חֶם לֶאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ. וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה הוי"ה לִ֖י לֵאלֹהִֽים. (בראשית כ"ח, כ'-כ"א)

כלומר מה שפעם היה 'אלוקים' עכשיו יהיה הוי"ה. אני עדיין לא יודע מה המשמעות של זה אבל זה מה שנאמר פה למשה ולבני ישראל וכנראה שזה לכאורה ההבדל.

עכשיו שימו לב, זה ממשיך – "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי לכם אותה למורשה אני ה'. וידבר כן משה אל בני ישראל ולא שמעו אל משה" – המעבר מהאלוקים ל-"אני ה'" זה מה שהיה להם קשה. את עצם היציאה ממצרים כבר נאמר להם והם שמחו והאמינו, ולשונות הגאולה רק היו צריכים לחזק אותם – אז למה זה קשה להם? מה קשה בזה?

מה התכלית של זה הכאב?

בואו נחזור לשאלת הפתיחה – איך הביטוי "וידבר א-להים אל משה ויאמר אליו אני ה'" נותן תשובה למשה לשאלתו "לָמה הֲרֵעֹתָה לעם הזה". והאמת היא שגם אם לא היה לנו הפסוק הזה, אולי כבר מותר פעם אחת גם לנו לשאול את השאלה הזו בעצמנו – למה הרעותה לעם הזה, רבש"ע? ואפשר גם לנקד את זה "לְמה הֲרֵעֹתָה". כלומר, כמו שאומר השיר – 'מה התכלית של זה הכאב'?

בברת בין הבתרים כבר נאמר "ועבדום ועינו ואותם" אבל כשזה מופיע באופן כל כך קשה, "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" – למה חייב לעבור כל ענין גלות מצרים, שעבוד מצרים ושואת מצרים בדרך? מה המהות? למה הֲרֵעֹתָה? זו שאלתו של משה והקב"ה עונה לו ואנחנו צריכים להבין את הקודים הללו כי יש כאן צופן לכל העולם – השאלה הזו היא לא רק על מצרים אלא על היום, כ"ה טבת תשפ"ו (בגימ' ישֻּעו"ת), עלינו, על כל הגלויות. גלות מצרים היא האב טיפוס לכל הגלויות. למה הגלות הזו קודמת למעמד הר סיני, לזה ש-"בנו בחרת מכל עם ולשון"? מה אתה רוצה, רבש"ע, מה התכלית, מה אתה שולח אותי בעצם?, כלומר מה המהלך פה?.

אני מבקש קצת להפתיע בדבר שנשמע קצת מחודש אבל הוא פלאי. הרבה אנחנו מדברים על "אלקים" ועל הוי"ה. יש פסוק מפורסם שאנחנו אומרים אותו ביום הק' של השנה בשעת הנעילה – "הוי"ה הוא האלקים" (מל"א, י"ח, ל"ט), ובכל יום ויום אנחנו – "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, כִּי הוי"ה הוּא הָאֱלֹהִים" (דברים ד', ל"ט), אבל כאן כתוב דבר אחר – כאן כתוב שמה שהיה פעם בתור אלוקים הולך להופיע עכשיו בתור ה', הוי"ה, וזה לא מידע, כפי שמביא רש"י – "לא הודעתי אין כתיב כאן, אלא לא נודעתי" (רש"י שמות ו', ג'), כלומר לא התוודעתי אליהם במציאות החדשה הזו. מה זה המושג הזה? מה חסר באלוקים ששם הוי"ה משלים אותו? מה רצה יעקב לומר כשהוא אמר "והיה הוי"ה לי לאלקים"?

בין א-לקים לשם הוי"ה

רעי ואהובי, נתחיל בנקודת יסוד. אחד ההבדלים הבולטים והיסודיים בין שם אלוקים לשם הוי"ה הוא ששם אלוקים הוא לשון רבים ושם ה' הוא אחד, יחיד. ובאמת צריך להבין מדוע אנחנו קוראים לו בלשון רבים. כך פותחת התורה – "בראשית ברא א-להים". הביטוי הזה מופיע בתורה עצמה כביטוי של אנשים רבים עם כח. כך גם דיינים נקראים א-להים. מה המשמעות ששם אלוקים מופיע ברבים ושם ה' ביחיד? אנחנו יודעים שבתחילת בריאת העולם הכל נברא בשם 'אלוקים' ואילו בשלב מסוים בבריאה, בתחילת פרק ב', כתוב שם ה' בפעם הראשונה –

אֵ֣לֶּה תוֹלְד֧וֹת הַשָּׁמַ֛יִם וְהָאָ֖רֶץ בְּהִבָּֽרְאָ֑ם בְּי֗וֹם עֲשׂ֛וֹת הוי"ה אֱלֹהִ֖ים אֶ֥רֶץ וְשָׁמָֽיִם. (בראשית ב', ד')

אז שם הקב"ה שיתף שם הוי"ה בשם אלוקים. בדר"כ כשמבקשים מאיתנו פעולה מסויימת בהקשר של הקב"ה מדובר על "ה' אלוקיך". למשל במצוות העשה – "ואהבת את ה' אלוקיך". הכותרת של המצווה היא לכאורה אהבת ה' אבל זו לא המצוה כי אי אפשר לאהוב את ה' ומיד נסביר למה, אלא המצווה היא לאהוב את "ה' אלוקיך" דווקא. נסביר כי זו נקודה יסודית מאד;

שם 'אלוקים' מתאר ריבוי. ה' הוא אחד ושמו אחד ואנחנו חלילה לא עוסקים בריבוי אלוקות, אבל שאלת השאלות היא איך האדם יכול לגלות, לעבוד, לאהוב – כמוגבל, כנברא – את האינסוף ב"ה? איזו השגה יכולה להיות לנברא שהוא סוף באינסוף? זו שאלת המפתח – הרי אני מוגבל. הדרך היחידה שאני יכול להתקרב ולהתחבר לעצמותו ית' היא ע"י הגילויים שלו. יש פסוק ידוע –

גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד, וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר. (תהילים קמ"ה, ג')

לכאורה יש פה בפסוק סתירה מובנית. אם ה' גדול ומהולל מאד, אז אני יכול להלל אותו, אבל אחרי זה כתוב שלגדולתו אין חקר – אז אני לא יכול להלל אותו, אי אפשר להלל אינסוף כי אין לי תפיסה באינסוף. וההסבר הוא עמוק – את גדולתו העצמית של הקב"ה ית' וודאי שאין בה חקר, "לית מחשבה תפיסא בך כלל" (פתיחת אליהו), אבל האור האלוקי האינסופי מושפע אלינו ע"י צמצומים, ורק זיו ממנו, הארה ממנו מתפשטת אלינו.

כי שמש ומגן ה' א-להים

נדגים ממשל שמופיע בפסוק ידוע –

כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן הוי"ה אֱלֹהִים… (שם פ"ד, י"ב)

כשאני יושב בחדר והחלונות פתוחים ללא תריס או וילון, והשמש זורחת בחזקה בחוץ, אנחנו אומרים שהשמש נכנסת לחדר, אבל באמת לא השמש היא שנכנסת כי אם היא היתה נכנסת היינו נשרפים, אלא מה שנכנס זו רק הארה מהשמש. קוראים לזה זיו, כלומר לא השמש עצמה אלא האור שלה. כשאנחנו אומרים "אור אינסוף" אין הכוונה שאני יודע מה זה אינסוף, אי אפשר לתפוס את זה, אלא זו ההארה שחודרת דרך החלון, דרך החרכים, ומגיעה אלי. אותה קרן שמש, לגבי השמש עצמה היא כלום, היא בטלה בה בשורשה. אם נחזיר אותה לשמש עצמה – אין לה משמעות, היא לא תהיה מורגשת כלל. על דרך זו, "מה רבו מעשיך ה'" (שם ק"ד, כ"ד) – האור הזה מגיע לעולם באופן של דומם, של חי, צומח ומדבר, הוא מתפרד להמון דברים – בפירות וצמחים ובחיות ועופות וכו', בריבויים רבים. וכל דבר יש לו טעם אחר, צורה אחרת. קרניים. כלומר, כל מה שאני קולט בעולם את ה' זה אך ורק דרך 'אלוקים'. אין לי שום אפשרות בעולם להלל את גדולתו, כי אין לה חקר. "לך ה' הגדולה" – כמה גדול הוא? 100 מטר? 1000 ק"מ? "לך ה' הגדולה" הכוונה היא להארה, לזיו, לאופן שזה מגיע אלי.

השמש מגיעה אלינו עם מגן, דרך פילטרים וצימצומים, ואני יכול במקסימום לסגור את התריס – אני לא סוגר את השמש. היא לא מופיעה בעולם פחות אם התריס סגור, זה לא שיש יותר או פחות שמש, אלא הקרן, ההארה מהשמש, מוסתרת ממני.

וזה חשוב. כשאנחנו אומרים 'אלוקים' הכוונה לכח – "יש לאל ידי", אלוקים זה כוח, אלו דיינים. הקב"ה מופיע באינסוף כוחות, בריבוי כוחות, גם במובנים רוחניים – "עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות" (משנה עוקצין ג', י"ב), היינו שלכל אחד יש את ההארה שלו, את ההשגה שלו. לא רק התפוחים והאפרסקים אלא גם ההשגות הרוחניות הגבוהות ביותר בעולם – הכל מתגלה אלי דרך "אלוקיך" – "ואהבת את ה' אלוקיך". 'העולם' אומרים שלאהבה צריך שניים, אבל אם הכל בעולם בטל אליו ית' אז איך אני יכול לאהוב אותו? אלא הדרך שאני יכול לאהוב אותו ית' היא לפי שהוא מופיע בריבוי, לפי הנפש שלי, הטעם שלי.

ראו שהוא יחידי בעולמו

כל זה מה שהיה בעולם – ותחזיקו חזק – עד שעם ישראל יגיע לקבל תורה ומצוות במעמד הר סיני. במעמד הסנה הבטיח הקב"ה למשה – "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה" (שמות ג', י"ב). במעמד הר סיני אנחנו נראה את הקולות, ולא נעמוד בזה. ואז, בראיית הקולות, נבוא אל משה ונאמר –

וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה דַּבֵּר־אַתָּ֥ה עִמָּ֖נוּ וְנִשְׁמָ֑עָה וְאַל־יְדַבֵּ֥ר עִמָּ֛נוּ אֱלֹהִ֖ים פֶּן־נָמֽוּת. (שם, כ', ט"ו)

כי כשכל העם רואים את הקולות הם בעצם רואים את מה שנאמר לנו במאמר הר סיני – "וְיָדַעְתָּ הַיּ֗וֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל־לְבָבֶךָ כִּי הוי"ה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל־הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דברים ד', ל"ט). שם התרחשה התופעה המופלאה של "אַתָּה הׇרְאֵתָ לָדַעַת כִּי הוי"ה הוּא הָאֱלֹהִים, אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" (שם ל"ה)! רש"י אומר שם שהכוונה היא –

כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה, פָּתַח לָהֶם שִׁבְעָה רְקִיעִים (פסיקתא רבתי סוף פרשה כ), וּכְשֵׁם שֶׁקָּרַע אֶת הָעֶלְיוֹנִים כָּךְ קָרַע אֶת הַתַּחְתּוֹנִים וְרָאוּ שֶׁהוּא יְחִידִי; לְכָךְ נֶאֱמַר: אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת.

'יחידי' זה שם הוי"ה – הוא המהווה. הוא העבר וההווה והעתיד. הוא היה, הווה ויהיה. הוא יחידי בעולמו, אין עוד מלבדו – אין עוד שום 'יש' מלבדו, הכל זה הוא. ואז, כשעברו מהמצב של אלוקים, שבא אלי בצמצום, בלשון רבים, ומופיע אלי ברמה שלי דרך החלון שלי, בהארה ובזיו שלי שאני יכול לקלוט, "הדור נאה זיו העולם", בזכות הזיו הזה שמופיע בעולם, שאתה נעלם – "נפשי חולת אהבתך" (פיוט 'ידיד נפש' לרבי אלעזר אזיכרי זיע"א), כיון שאתה מופיע בזיו שמעלים אותך, המגן מעלים את השמש – "כי שמש ומגן הוי"ה אלוקים", ה' הוא השמש שכביכול במשל ואלוקים הוא המגן ואז אני יכול להדר את זה. ואז אני יכול להלל את הקב"ה – "גדול ה' ומהולל מאד". אני יכול להלל ולאהוב את ה' אלוקיך "בכל מאודך". אבל במעמד הר סיני מה שקרה הוא שראו שהוא יחידי בעולמו, כלומר אני לא פה, ואז פרחה נשמתם והם מתו, כי הכל היה אחד. ואז הקב"ה החזיר את נשמותיהם ואותם בטל של תחיית המתים.

מה הוא הפסוק בו פתחנו "וידבר א-להים אל משה ויאמר אליו אני הוי"ה? – אתה, משה, היית במעמד הסנה, שם ראית סנה בוער באש – ומשה רואה לא רק ש-"וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג', ב') אלא הוא שואל – "מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה" (שם ג', ג'). אבל רגע – בפסוק שלפני כן ראינו שהוא כן בוער, אז מה הוא בעצם שואל?! אונקלוס אומר שהוא לא כלה, "לא מיתוקד", אבל יש מפרשים שאומרים שעומק, כיון שהפסוק לא החליף את המילה אלא כאן וכאן הוא משתמש בשורש ב.ע.ר., שמשה מרגיש שהוא רואה אש בוערת ולא בוערת. זה לא המושגים שלנו, זו לא אש של ארבע היסודות. לנו אין דבר כזה אש שאינה אש. אנחנו יודעים שאש מכלה, אש שורפת, ופתאום משה רואה אש ורואה את הקב"ה בסנה, "עמו אנכי בצרה", והוא רואה את עם ישראל והוא מתחיל לקלוט את למה הֲרֵעֹתָה. הוא מתחיל לראות שהעם הזה נראה כאילו הוא בוער, הולך ובוער, אבל בעצם הוא לא בוער. האש היא אש שלא בוערת אבל היא כן בוערת. הוא פתאום קולט שזה לא במושגים של 'אלוקים', לא במושגים שאני יכול להגדיר – זה אפרסק וזה תפוח, אלא במקור, בעצמות, הכל אחד ואין לי יכולת לתפוס את זה.

אשר קדשנו במצוותיו שלו

ומתי העולם עובר מהמדרגה של אלוקים להוי"ה? – שם במעמד הר סיני. כידוע בגימט' אלהי"ם עולה הטב"ע, כלומר איך השמש חודרת דרך הזיו. ובמעמד הר סיני הקב"ה יורד על הר סיני, משה עולה אל ה', ואנחנו מתחילים לקבל 'תורה ומצוות'. בכל פעם שאנחנו מקיימים מצווה אנחנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", ומוסבר בחסידות – שהכוונה היא שהוא ית' קידש אותנו במצוות שלו; הוא מניח תפילין, הוא עוסק בתורה. התפילין שהוא נתן לי להניח נובעים ומגיעים מהתפילין שלו – 'אשר קידשנו במצוותיו' שלו.

המושג "תורה ומצוות" הוא מושג חדש שמתחדש רק עכשיו כששם הוי"ה נודע להם. עד עכשיו, עד מתן תורה, ה' נודע באל שדי – חז"ל, ורש"י בעקבותיהם, מסבירים שזה בא מהמשפט "שדי לו בעולמו". "שאמר לעולמו די" (רש"י בראשית מ"ג, ט"ו). עולמו של הקב"ה הוא "עולם חסד יבנה" (תהילים פ"ט, ג'). הקב"ה רצה שהעולם יופיע פה ולכן הוא צריך להגביל, להופיע בתור אלוקים. אני אל, חסד – "חסד אל כל היום" (תהילים נ"ב, ג'), שדי – שעכשיו לעולם החסד שלי אני מייצר בנין עם אבנים והגדרות, כדי שאתה תוכל לאהוב את הוי"ה – דרך אלוקיך. אז "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב – באל שדי", כלומר ע"י שאת עולמו, את החסד האלוקי הוא הביא אלינו כאן במגבלות, בהגדרות, אבל עכשיו אני רוצה להופיע ולהיוודע לכם בשמי הוי"ה, כלומר שאתם תגיעו אל המקום שבו תהיו מחוברים בעצמות, באחד, ולזה קוראים 'תורה ומצוות'. הוא נתן לנו את המצוות שלו, כלומר כדי שהמצוות שלו יופיעו בעולם הוא נתן לי אותם לקיימן פה. יש לי רמ"ח איברים שהם כנגד רמ"ח מצוות עשה ורמ"ח מצוות עשה הם רמ"ח איברים דמלכא – המצוות הן הן איבריו, זאת אומרת שכדי שמצוותיו תופענה בעולם הוא נתן לנו להמשיך את קיום המצוות שלו. אנחנו מקיימים אותו. הוא מקים אותנו ואנחנו מקימים אותו. ובואו נראה את דברי הספורנו שם, זה מדהים, על הפסוק "וידבר א-להים אל משה ויאמר אליו אני ה'" –

אני ה'. מקיים המציאות, לא ממציאו בלבד, אבל גם מקיימו… (שמות ו', ב' בספורנו)

כלומר אני לא ממציאו שהוא שם אלוקים ושם שדי, אלא אני הוי"ה שגם מקיימו. זה מדהים – אני ה' פירושו אני רוצה שיתגלה עולם התורה והמצוות דרך ישראל ויופיע הענין של ישראל בעולם שהוא לגלות את שם ה', ששם ה' יוודע בהם. שהמצוות שלי יתקיימו על ידם – אני מקיים את המציאות והיא מתקיימת על ידם.

ירידה לצורך עליה

כשבא משה רבנו אל עם ישראל ואומר להם את מהות הגאולה, הוא לא חוזר על מה שנאמר בפרשת שמות שפקד ה' את עמו, ואהרן עשה את האותות ואז העם האמין ויקדו וישתחוו. העם הזה מאמין עצום. אבל פה נאמר – "לכן", כיון ש-"וידבר א-להים אל משה ויאמר אליו אני ה'" ואני רוצה להיוודע בהם, "לכן אמור לבני ישראל" שהעולם הגיע לשלב שצריך להופיע דרככם "אני ה'". זו גאולה שלמה. זו הגאולה שמופיעה בתחילתה במעמד הר סיני ומיד נגיע לשלב האחרון בה, אבל כדי שזה יתרחש, לפנ הגילוי העצום של שם הוי"ה, צריך לפני כן להגיע השלב של הסתלקות החיות, של עליה למעלה. מסלקים את החיות של השלב הקודם, לוקחים כביכול את כל הדם ומייצרים מציאות חדשה לגמרי. ההסתלקות הזו מביאה עולם שבו פרעה שולט ואומר "מי ה' אשר אשמע בקלו לשלח את ישראל לא ידעתי אתה' וגם את ישראל לא אשלח" (שמות ה', ב') – 'אני בכלל לא רואה איזו אפשרות, גם אם יש דבר כזה שנקרא ה', אני לא רואה אפשרות ששם ה' מתקיים ע"י מעשים מפה, מלמטה, שהעצמות מופיעה פה בבני אדם, בישראל. מה זה בכלל ישראל?'. וכל המכות שהוא יחטוף זה רק בשביל זה – כדי להביא אותו שלב אחרי שלב ולומר לו –

כֹּ֚ה אָמַ֣ר הוי"ה בְּנִ֥י בְכֹרִ֖י יִשְׂרָאֵֽל… הִנֵּה֙ אָנֹכִ֣י הֹרֵ֔ג אֶת־בִּנְךָ֖ בְּכֹרֶֽךָ. (שמות ד', כ"ב-כ"ג)

ואתה לאט לאט תכיר את הכוחות של אלוקים ואחרי זה את ה' ואז אתה תגיד "העתירו אל ה' ורב מהיות קולות אלוקים" (שמות ט', כ"ח) ותתפללו את ה' וה' הוא האלוקים, "ולכו עבדו את ה' אלהיכם כדברכם. גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם" (שם י"ב, ל"א-ל"ב). כל הסיפור הוא על האם הקב"ה יופיע בעולם בעצמותו, בעולם שיתגלה בו ש-"ה' אחד ושמו אחד", ש-"אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו". וכדי שזה יופיע זה חייב להופיע דווקא במקום שזה נראה הכי גמור, הכי למטה – "למה הֲרֵעֹתָה לעם הזה" – למה? סילקתי את עצמי כביכול למעלה, לגובה, התנתקתי מהעולם ואתם לא מרגישים אותי, אני לא מופיע. אבל כל זה קורה כדי שאנחנו נעלה ממדרגת "אלקים" למדרגה של הוי"ה. יעקב אבינו שרצה שתגיע הגאולה וביקש לישב בשלווה אמר- 'אני רוצהשכשאני אגיע לארץ' אז "והיה ה' לי לאלוקים". בדרך בגלות עדיין "אם יהיה א-להים עמדי", אבל כשנגיע לארץ הכל יהיה אחד, לא רבים, הכל יהיה הוא, שם הוי"ה.

כמים לים מכסים

כך מתאר הרמב"ם את הגאולה בסוף היד החזקה, כמו גאולת מצרים אבל לאין ערוך יותר –

לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו"ם ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח [כל זה הוא בחינת 'אלוקים'] – אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי העולם הבא. (רמב"ם הל' מלכים ומלחמותיהם י"ב, ד')

הכל יהיה לדעת את ה' בלבד – "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו". זה הכח שלך יהודי, זה נכנס בכם בדי. אן. איי., זה הכח שלכם עם ישראל. ומסיים הרמב"ם –

ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. (שם ה')

הדברים הסתומים הללו הם הדברים שנמצאים בתוך המציאות, שעוד לא באחדות הגמורה, כשעוד אי אפשר לתפוס את מציאות הזו, אבל בימים ההם, שכל המעדנים יהיו מצויים כעפר, העולם לא ישתנה – "וזה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ משל וחידה ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר" (רמב"ם שם א'). העולם יהיה אותו דבר. גם אנחנו פותחים חדשות ורואים שעוד יש איראן ורוע פה – אבל צריך להאמין שכל מה שעברנו, כל הצרות שעברנו בכל הגלויות – רומי, כל המלחמה שעברנו וכו', וגלות מצרים היא הפתיחה לכל הגלויות, כל מה שיש בעומק למה הֲרֵעֹתָה לעם הזה – כדי להעלות אתכם מבחינת אלוקים לבחינת ה' "ואז ישיגו דעת בוראם כפי כח האדם". זה יתגלה בעולם. והוא מסיים – "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" – הכל יהיה מלא דעה את ה'. "אתה הראת לדעת כי ה' הוא הא-להים אין עוד מלבדו". והביטוי של המים כאן הוא נפלא – ההבדל בין הים ליבשה הוא שהים עושה את הכל אחד. אמנם גם בים יש הרים ובורות ומכתשים וכיו"ב. אבל ביבשה כשיש בור ומאה מטר אחרי זה יש הר – הם לא ממלאים זה את זה, ואילו בים כל המציאות של הים היא שהוא עושה את הכל אחד, "כמים לים מכסים", לכן אין שם טומאה. "ומלאה הארץ" – היבשה תימלא דעה את ה', היינו בדיוק מה שאנחנו אומרים עכשיו – "ושמי ה' לא נודעתי להם". לכולם יוודע ה'.

כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון

לפני שזה מופיע כמו ברפואה הכי קשה שתיארנו, לוקחים את החיות הקודמת, הדם הקודם, את המציאות הקודמת, ונראה כאילו האדם הולך למות, הוא נכנס לבידוד נוראי – ואז בעזרת השי"ת מופיע עולם אחר לגמרי, עולם שמתחיל את מעמד הר סיני. עוף לא פרח וציפור לא צייץ, "קול גדול ולא יסף". כל המציאות, כל העולם התאחד עם בוראו. ואז יבואו הנביאים ויאמרו שמעמד הר סיני היה קריאת כיון לעתיד, שם הגענו אמנם לבחינה של שומעים את הנראה, רואים את הנשמע, אבל לעתיד לבוא יהיה עוד יותר מכך – "כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב הוי"ה צִיּוֹן" (ישעיהו נ"ב, ח'), כלומר המצב יהיה ביתר שאת ויתר עוז ממתן תורה. בימות המשיח "עין בעין יראו". ולפני כן מסתלקת החיות הקודמת כדי שיוכל להיווצר משהו חדש בעולם, שה' אחד ושמו אחד. איזה עומק זה! "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", כלומר זה לא יופיע דרך מה שהיה עד הר סיני "וידבר א-להים אל משה", אלא יופיע דרך – "ה' אחד ושמו אחד". ואז לא תהיה בעיה להיות בעולם כי העולם עצמו יכיר שהוא בטל לגמרי במציאות ויש רק "אחד ושמו אחד".

"וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי"ה". עד עכשיו נראיתי לכל הכוחות בעולם דרך האבות – אברהם, יצחק ויעקב "באל שדי ושמי הוי"ה לא נודעתי להם", ועכשיו, "לכן אמור לבני ישראל" – כל אחד ואחת מכם יגיע למקום, עוד מעט ממש, שהוא יבין איך כל הגלויות, שכל מה שעברנו היה הכנה לגילוי הגדול שעוד לא היה כמוהו, לגילוי הזה שמגיע רק אחרי הניתוח הגדול הזה." כִּֽי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת הוי"ה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים". (ישעיהו י"א, ט')

עסק כל העולם – לדעת את ה'

ומשפט סיום. כשיצאנו ממצרים והלכנו להר סיני, עדיין הינו צריכים לברוח ממצרים. עדיין היינו צריכים לרוץ מהר – "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם" (שמות י"ד, ה'). לא ברחנו בגללו אלא בגללנו, כי דוגרי, גם אחרי שברחנו רצינו לחזור. יצאנו ממצרים אבל עוד יש מצרים בעולם, עוד יש לנו מצרים בראש, והיא רודפת אחרינו – "ופרעה הקריב" (שם י'). ואז הגענו למדרגה עצומה ונבחרנו להיות עם ה' והתגלינו – "ובנו בחרת מכל עם ולשון" במעמד הר סיני, "אשר קידשנו במצוותיו" שלו, אבל בגאולה העתידה שכולנו מחכים לה שתגיע אי"ה תכף ומיד ממש, אז לא יהיה צריך עוד לברוח ממצרים, אז אפשר יהיה להבין שאפשר לחיות בתוך העולם, כי נביא את העולם ואת עצמנו למצב שהכל יהיה בטל ל-ה', לא בחיפזון כפי שיצאנו ממצרים אלא "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן" (ישעיהו נ"ב, י"ב). כל העולם יעבור את כל התהליך, את ההכנה הכואבת והארוכה הזו, את אלפי שנות ההכנה הזו, שברגעים מסוימים, בתקופות מסוימות כמו השנתיים האחרונות אנחנו מרגישים את זה כל כך עוצמתי, כדי להגיע אל המקום שבו לא צריך יהיה עוד לברוח ממצרים אלא מצרים עצמה תתהפך, היא והדומים לה, ויתגלה באדם ובעולם ש-"עסק כל העולם לא יהיה אלא לדעת את ה'". אין אלו רעיונות רוחניים ומנותקים – זו הלכת החיתום של הרמב"ם. זה הרמב"ם הריאליסט שחותם את ספר הלכותיו המעשיות בהלכה הזו שלא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, והוא לא מדבר רק עלי ועל החברים שלי מהשטיבל'ך אלא הוא מדבר על 'עסק כל העולם', "ויהיו ישראל חכמים גדולים וידעו דברים הסתומים", ופתאום נבין שמה שזה היה סתום זה היה בגלל שעוד היינו בבחינת 'אלוקים' ועכשיו בא הקב"ה ואומר לנו – "וידעתם כי אני הוי"ה המוציא אתכם". מה שסבא יעקב ביקש ש-"ה' יהיה לי לאלהים" יתרחש בהם.

ממצרים יצאנו בבריחה ובעגלא בזמן קריב ניגאל בשובה ונחת, במשיח, "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". כשהרוח הזו תעלה ונשמע אל משה, יתקיים כבר "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נתתי אותה לכם מורשה אני ה'", ו-"עין בעין יראו בשוב ה' ציון" בב"א בגאולה ובתשובה שלמה עלינו על כל ישראל ועל כל העולם כולו.

השיעור מציע עיון רוחני ומעמיק בפרשת וארא, תוך התמקדות במעבר המהותי שבין שם אלוהים המייצג את הטבע והצמצום, לבין שם הוויה המבטא את הגילוי האינסופי. הרב מסביר כי שאלתו הקשה של משה, "למה הרעות לעם הזה", מקבלת מענה דרך תהליך של זיכוך והכנה לקראת גאולה, שכן רק מתוך קושי וסילוק החיות הקודמת יכולה להופיע מציאות חדשה ונעלה יותר. באמצעות שילוב של תורת החסידות ודברי הרמב"ם, מודגש כי תכלית הסבל בגלות מצרים, ובכל הגלויות שאחריה, היא להוביל את האנושות למצב של "דעת את השם" וביטול הגשמיות בתוך האחדות האלוהית. השיעור מקשר בין מאורעות העבר לאתגרי ההווה, מתוך אמונה כי הייסורים העכשוויים הם שלב מכונן לפני התגלות שלמה שבה העולם כולו יכיר באמת המוחלטת. הסיכום חותם בתקווה לגאולה קרובה ולתחיית המתים, שבהן יתאחדו כל הכוחות לכדי הכרה אחת ש"השם הוא האלוהים".

ואלה שמות

אני מבקש לפתוח הפעם באופן מיוחד בלימוד משותף בפתיחת פירושו של הנצי"ב מוולוז'ין זצ"ל "העמק דבר", לחומש שמות. ידוע שהנצי"ב הנהיג בישיבתו, מעבר לשיטת הלימוד המופלאה, גם שיעור יומי בחומש, והוא הבסיס לפירושו האמור. הפתיחה לחומש בראשית מפורסמת, וההקדמה שלו לחומש שמות תלווה אותנו בלימוד הפרשה ובמעבר לחומש החדש.

ו' החיבור הפותחת את החומש, "ואלה שמות", מחייבת הבנה. ישנו כלל ידוע שכאשר התורה אומרת "ואלה" היא באה להוסיף על הראשונים, ואילו כאשר היא אומרת "אלה" הכוונה היא לפסול את הראשונים, כלומר לומר דברים חדשים. כך למשל, מהסיבה הזו, פתיחת חומש דברים היא "אלה הדברים" – משנה תורה, דבר בפני עצמו. לעומת "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ששם אומר רש"י במקום –

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים. כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר "אֵלֶּה" פָּסַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים, "וְאֵלֶּה" מוֹסִיף עַל הָרִאשׁוֹנִים: מָה הָרִאשׁוֹנִים מִסִּינַי, אַף אֵלּוּ מִסִּינַי. וְלָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשָׁת דִּינִין לְפָרָשָׁת מִזְבֵּחַ? לוֹמַר לְךָ שֶׁתָּשִׂים סַנְהֶדְרִין אֵצֶל הַמִּקְדָּשׁ (שמות רבה ל,ג). (שמות כ"א, א' ברש"י)

וכן הלאה. חומש שמות וודאי שעוסק בבני ישראל אחרי ירידתם למצרים אבל צריך להעמיק ולהבין מה באה לומר אותה ו', ורש"י למרבה הפליאה לא מתייחס לכך בפירושו.

בראשית – בשביל ישראל

מכאן נצלול לתוך הקדמת ה"העמק דבר" שהיא עקרונית והיא מבקשת בעצם ללמדנו את מהות הספר ואף מהות חיינו, ותוך כדי עיון בהקדמה הזו נלמד גם כמה וכמה פרשיות מהפרשה ומהספר בכלל.

פתיחה לספר שמות. זה הספר נקרא בפי בעלי המדרש ספר שמות. כדאיתא בב״ר פ״ג ויהי אור נגד ס׳ שמות כו'. וכן בהרבה מקומות.^[1] והרמב״ן סוף הספר קראו ספר הגאולה. זולת רבינו בה״ג^[2] בסוף ספרו הקדוש יקראהו 'ספר שני' דקחשיב חמשה חומשי תורה: ספר בראשית. וחומש שני. וספר כהנים. וחומש הפקודים. ומשנה תורה.

ושותא [דברי] דמרן זצ״ל ניתן ללמדנו בינה [כי לכאורה השם 'ספר השני' הוא חסר משמעות], שלא בחנם שינה השם בזה הספר. והיה לרבנו לקרוא כולם במספר חומש שני ושלישי וכו'. או חומש שמות. או על הענין המסוים שבו כמו יציאת מצרים או מתן תורה. כמו שקורא ספר במדבר. ספר הפקודים וכמש״כ במקומו הטעם.

אלא בא ללמדנו דזה הספר ביחוד הוא שני לספר ראשית הבריאה כי הוא חלק שני מזה הספר [כלומר לפי הבה"ג, יש חומש בראשית חלק א' וחומש בראשית חלק ב', הוא חומש שמות, ואחרי זה עוברים לחומש כהנים וכו'], היינו בו נגמר סדר הבריאה. וכמאמרם ז"ל בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית [כלומר אין משמעות לחומש בראשית בלי חומש שמות, והוא התכלית של כל הבריאה]. (פתיחת הנצי"ב לחומש שמות)

שאלנו בהתחלה למה רש"י לא התייחס ל-ו' של "ואלה שמות". הוא כן התייחס למילה "בראשית" בתחילת חומש בראשית ואמר שמשמעות המילה איננה 'בהתחלה', כי אם אכן זו היתה הכוונה הרי שזה היה צריך לבוא בצורת סמיכות למילה נוספת, וכפי שמופיע במקומות אחרים במקרא –

ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה, לומר שֶאֵלו קדמו; שאם בא להורות כך, היה לו לכתוב: "בראשונה ברא את השמים" וגו', שאין לך "ראשית" במקרא שאינו דבוק לתיבה של אחריו, כמו (ירמיהו כו,א) "בְּרֵאשִׁית מַמְלְכוּת יְהוֹיָקִים" (בראשית י,י) "רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ" (דברים יח,ד) "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ". אף כאן אתה אומר: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" וגו', כמו: "בְּרֵאשִׁית ברוא". ודומה לו (הושע א ב) "תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ", כלומר: תחילת דיבורו של הקב"ה בהושע – "ויאמר ה' אל הושע" וגו'. (בראשית א', א', ברש"י)

כלומר פתיחת החומש איננה תיאור של היסטוריה אלא בראשית – בשביל ראשית. העולם כולו נברא כדי להתקשר עם הראשית שבו. 'ראשית', גם בעברית, זו לא רק ההתחלה אלא זה הראש, המוחין. גזע הנשימה של האדם הנמצא במוח, טיפה שבמוח. בראשית – בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית.

מהות היהודי – צבא ה'

ממשיך הנצי"ב –

פי' תכלית העולם בכלל הוא שיהא אומה אחת חלק ה׳ עמו. וזה לא נשלם עד שיצאו ישראל ממצרים ובאו לתכליתם [דהיינו] שיהיו ראוים להיות לאור גוים להעמידם על ידיעת אלהי עולם [כלומר העולם נברא בשביל ישראל שנקראו ראשית. העולם נברא כדי שכל באי העולם יכירו את הראשית ואת התכלית ויגלו את האלוקות בעולם ויהיו מוארים באור הזה, וכדי שזה יקרה, ברא הקב"ה אומה אחת וקרא לה "חלק ה' עמו". בספרי החסידות אלו יסודי היסודות, והנצי"ב מביא את זה במילותיו הפשוטות. ובשביל הראשית הזו נברא העולם כלומר בשביל ישראל, וישראל יכולים להביא את הראשית הזו, את התכלית הזו, למימושה כאשר הם מופיעים בצורתם השלמה בעולם, לכל העולם]. וכמו שביארנו בגוף הספר פרק י״ב נ״א עה״פ יצאו ב״י על צבאותם. (שם)

בסוף סיפור יציאת מצרים ולפני המצוות של "קדש לי כל בכור", מופיע כך –

וַיְהִ֕י בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה הוֹצִ֨יא ה' אֶת־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל־צִבְאֹתָֽם. (שמות י"ב, נ"א)

זוכרים את שכתוב בתחילת בראשית? – "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכׇל צְבָאָם" (בראשית ב', א'). כמו בבריאת העולם, גם ביציאת מצרים הקב"ה מקים לעצמו צבא, צבאות ה' –

וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיְהִ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה יָ֥צְא֛וּ כׇּל־צִבְא֥וֹת ה' מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם. (שמות שם מ"א)

את המושג 'צבא' מבאר הנצי"ב שם בפרק י"ב ואומר –

על צבאותם. במשטר צבא. ולא מעורבבים. ויותר נכון לפרש מלשון "הלא צבא לאנוש עלי ארץ" (איוב ז' א'), דמשמעו כל אנוש נוצר לתכליתו וזהו צבאו. וכן ישראל נוצרו להיות לאור גוים להעמידם על ידיעת אלהי עולם… (העמק דבר שם נ"א)

המילה צבא בארמית משמעותה 'הרצון'. הצבא מבטא את רצון העם, הוא השאיפה שמבטאת את הייחוד של האומה. צבאות ה'. בני ישראל נוצרו באופן שונה ובצורה מיוחדת מאומות העולם – זה כל מה שבעל התניא מדבר על הנשמה האלוקית, חלק אלו-ה ממעל ממש, במילותיו של הנצי"ב. נמשיך בהקדמתו לשמות –

וכמו אברהם אבינו שנקרא אב המון גוים משום זה הענין כמש״כ בס׳ בראשית י״ז ד׳ [הקב"ה אומר שם לאברהם את מצוות המילה וכן – "והיית לאב המון גוים", ואין הכוונה שהוא יהיה אוניברסלי, עם רייטינג גבוה שכל האומות רצים אחריו, כי אז דווקא הציווי היה צריך להיות לא להתייחד מהעמים האחרים, לא לעשות ברית מילה, לא להשתנות, אלא להיות כמוהם. היוונים גזרו על המילה כדי לטשטש את הייחודיות היהודית. ואגב, מצוות העשה היחידה שהיא תנאי בל יעבור לקיום מצוות הפסח היא ברית מילה, ולכן כאשר ישראל יוצאים ממצרים על צבאותם הם לובשים מדים, ברית מילה].

כשבורחים מלהיות יהודי

כתוב בפרשה –

וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּֽעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם. וַיָּ֥קׇם מֶֽלֶךְ־חָדָ֖שׁ עַל־מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע אֶת־יוֹסֵֽף. (שמות א' ז'-ח')

לאיזו ארץ שנתמלאה הכוונה? לארץ גושן או לכל מצרים? ששה בכרס אחד – מה המשמעות? אומר המדרש – אתם לומדים קטעים מקוטעים בהיסטוריה ולא רואים את המהלך הכולל. איך קם "מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף"? – כי ישראל אחרי מות יוסף והשבטים הפרו את הייחודיות שלהם והחלו להתבולל במצרים. האם שמנו לב כמו שצריך שבפרשת שמות ובתיאור ההיסטוריה חסרות לנו כמאה שנים שאנחנו לא יודעים מה אירע שם, בעם ישראל? מה קרה לנו מאז שמתו אחרוני השבטים ועד להולדתו של משה? לא כתוב כלום, והאמת שגם מאז הולדתו של משה ועד הגיעו לגיל שמונים כמעט ולא מסופר דבר, למעט האפיזודה של בריחתו מפרעה אחרי שהרג את המצרי. אז מה קרה בשנים האלה? חז"ל מבינים פה דבר פלא – שכל מצרים התמלאה בבני ישראל המתבוללים עד שהמצרים התלוננו שאין לם כבר מקום בתיאטראות שלהם, היהודים תפסו את כל המקומות. לפי אחד המפרשים – לא הם מילאו את מצרים אלא המצריות מילאה אותם, הם הפרו את ברית הילה ועבדו עבודה זרה. התורה אמנם לא מספרת את זה אבל הנביא יחזקאל מביא את הדברים ומספר –

כֹּה־אָמַר֮ ה' א-להים בְּיוֹם֙ בׇּחֳרִ֣י בְיִשְׂרָאֵ֔ל וָאֶשָּׂ֣א יָדִ֗י לְזֶ֙רַע֙ בֵּ֣ית יַעֲקֹ֔ב וָאִוָּדַ֥ע לָהֶ֖ם בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וָאֶשָּׂ֨א יָדִ֤י לָהֶם֙ לֵאמֹ֔ר אֲנִ֖י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם. בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא נָשָׂ֤אתִי יָדִי֙ לָהֶ֔ם לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֶל־אֶ֜רֶץ אֲשֶׁר־תַּ֣רְתִּי לָהֶ֗ם זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ צְבִ֥י הִ֖יא לְכׇל־הָאֲרָצֽוֹת. וָאֹמַ֣ר אֲלֵהֶ֗ם אִ֣ישׁ שִׁקּוּצֵ֤י עֵינָיו֙ הַשְׁלִ֔יכוּ וּבְגִלּוּלֵ֥י מִצְרַ֖יִם אַל־תִּטַּמָּ֑אוּ אֲנִ֖י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם. (יחזקאל כ', ג'-ו')

גם בתורה כתוב "אני ה' אלוקיכם" וכן הרבה פסוקים שאומרים להיזהר מעבודה זרה – מאחרי שיצאנו ממצרים. אכן יש מדרשים שאומרים שהיינו שקועים במ"ט שערי טומאה וש-"הללו עובדי עבודה זרה והללו..", והנה בא יחזקאל הנביא ואומר שהקב"ה שלח אלינו נביאים שאמרו לנו שהקב"ה רוצה שנצא לארץ זבת חלב ודבש. כלומר כשמשה רבנו מגיע – זו לא הפעם הראשונה שם שומעים את הסיפור על הגאולה. אפשר לדמיין יהודים שהפטירו – 'הו! בסרט הזה כבר היינו…'.

וַיַּמְרוּ־בִ֗י וְלֹ֤א אָבוּ֙ לִשְׁמֹ֣עַ אֵלַ֔י אִ֣ישׁ אֶת־שִׁקּוּצֵ֤י עֵֽינֵיהֶם֙ לֹ֣א הִשְׁלִ֔יכוּ וְאֶת־גִּלּוּלֵ֥י מִצְרַ֖יִם לֹ֣א עָזָ֑בוּ וָאֹמַ֞ר לִשְׁפֹּ֧ךְ חֲמָתִ֣י עֲלֵיהֶ֗ם לְכַלּ֤וֹת אַפִּי֙ בָּהֶ֔ם בְּת֖וֹךְ אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם. (שם ז'-ח')

רעי ואהובי, כאשר בא הקב"ה למשה במעמד הסנה בגיל שמונים ואומר לו שהוא רוצה להוציא את ישראל ממצרים, משה אומר לו – 'מה? כבר מאה וחמישים שנה אנחנו שומעים את זה!'. ישראל הגיעו למדרגה כל כך נמוכה, מ"ט שערי טומאה –

וָאַ֙עַשׂ֙ לְמַ֣עַן שְׁמִ֔י לְבִלְתִּ֥י הֵחֵ֛ל לְעֵינֵ֥י הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־הֵ֣מָּה בְתוֹכָ֑ם אֲשֶׁ֨ר נוֹדַ֤עְתִּי אֲלֵיהֶם֙ לְעֵ֣ינֵיהֶ֔ם לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ וָאוֹצִיאֵ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וָאֲבִאֵ֖ם אֶל־הַמִּדְבָּֽר. (שם ט'-י')

שמענו מה כתוב פה? התרגלנו לכך שזה רק מדרשים. אבל אלו פסוקים מפורשים בנביא ואף הרמב"ם פותח את הל' עבודת כוכבים ומתאר איך הקב"ה ברא את העולם ואת בני האדם ובדור אנוש התחילו לעבוד עבודה זרה ואז הגיע אברם ויצחק ויעקב והשבטים, וכשהגיעו למצרים –

…ויעקב אבינו לימד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד, והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה', עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן, חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות ומעולם לא עבד שבט לוי עבודת כוכבים, וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן… (הל' עבודה זרה א', ג')

יש תכלית לעולם. בראשית ברא אלוקים. שבט לוי היה השבט שבזכותו יצאנו ממצרים כי הוא החדיר בנו בעל כורחנו והזכיר לנו כל הזמן לאן אנחנו שייכים וככה נוצרה יציאת מצרים.

תכלית הבריאה – לגלות את האור בעולם

אני מבקש לומר פה משפט שפחות לומדים אותו בבית הספר – יציאת מצרים בעל כרחנו היתה יציאת העולם כולו מחדלונו, כי אם אין ישראל אין מי שיגלה את האור לגויים ואין עולם. אין טעם לבריאה. כל תכלית הבריאה, תכלית ירידת הנשמה לגוף, ירידת נשמת העולם לעולם, היא כדי שתהיה עליה מהירידה הזו, וזו מהותם של ישראל, ולכן בני ישראל יצאו "על צבאותם" ממצרים –

ולזה התכלית צירף הקב״ה מצות מילה לאברהם אבינו כמש״כ שם מקרא ט׳. וכל זמן שהיו ישראל כבושים בגולה וגם היו ערלים, לא הגיעו לצבאותם. ועתה כאשר יצאו להיות עם ה׳ וגם נימולו כולם – הגיעו לצבאותם, היינו למה שנוצרו על הארץ. ומש״ה כתיב זה המקרא בפ״ע. ולא ביחד עם מקרא מ״ב ביציאת צבאות ה׳. וכמו שכתובים יחד במאמר ה׳ למשה לעיל ז׳ ד׳ והוצאתי את צבאותי את עמי ב״י. אלא משום שבא לסמוך זה הענין למצות מילה. וכן לפ׳ קידוש בכורים דפ׳ הסמוכה כאשר יבואר. (שם העמק דבר)

ההבדל בין גלות מצרים לגלות יוון היא שגלות מצרים היתה במצרים ואילו גלות יוון היתה בארץ ישראל, וכל מה שהם ניסו לעשות הוא שאנחנו נפר את ברית המילה, ואז יקום דור שלא ידע את יוסף, ואז הם יוכלו לטמא את השמנים ויבוא החושך לעולם. אך אז קם צבא ישראל מחדש, החשמונאים, וכך אף יצאנו ממצרים, "על צבאותם" –

וזהו תכלית הבריאה שנברא לכבודו ית׳ כמש״כ כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו'. כמש״כ בס׳ במדבר פ׳ שלח עה״פ ואולם חי אני וימלא כבוד ה׳ וגו'. נמצא דיציאת מצרים הי' גמר הבריאה או מתן תורה, כמבואר עוד ב(מדרש) רבה בראשית בזכות התורה שנקראת ראשית.^[3] והיינו כדאיתא בעבודת כוכבים ד״ג 'ויהי ערב ויהי בקר יום הששי' מלמד שהתנה הקב״ה עם מעשה בראשית אם מקבלין ישראל את התורה מוטב ואם לאו אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו [החומש הזה הוא בכלל לא חומש בפני עצמו. "בראשית" פירושו בעברית – 'פרק א', הראש'. ו-"שמות בני ישראל" זה לתת לראשית הזו שמות, מספר, וליצור צבא ועם]. נמצא דמתן תורה הוא גמר הבריאה,^[4] והיינו הך דיציאת מצרים שאז היו ראוים ישראל לקבל התורה ולהשלים הבריאה ולבא בזה לתכלית יצירתם [זו תכלית היצירה שנקראת עם ישראל]. והרי זה אצל עם ה׳ כמו דעת אנושי ומדות ישרות של תורת האדם.

ואתנך לברית עם לאור גוים

בספרי הקודש מובא שלכל דבר יש חומר וצורה. הצורה היא התכלית הפנימית של הדבר לשם מה הוא נוצר ואילו החומר הוא האופן החיצוני שבו הוא מבוטא, הגוף. אדם בנוי מגוף, זה החומר, אבל הפנימיות שלו היא הצורה.

יש פסוק בנביא בהפטרת בראשית –

כֹּה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל ׀ ה' בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם רֹקַ֥ע הָאָ֖רֶץ וְצֶאֱצָאֶ֑יהָ נֹתֵ֤ן נְשָׁמָה֙ לָעָ֣ם עָלֶ֔יהָ וְר֖וּחַ לַהֹלְכִ֥ים בָּֽהּ. אֲנִ֧י ה' קְרָאתִ֥יךָֽ בְצֶ֖דֶק וְאַחְזֵ֣ק בְּיָדֶ֑ךָ וְאֶצׇּרְךָ֗ וְאֶתֶּנְךָ֛ לִבְרִ֥ית עָ֖ם לְא֥וֹר גּוֹיִֽם. (ישעיהו מ"ב, ה'-ו')

אני ה' שבראתי את הארץ ואת השמיים ונוטיהם, נותן נשמה לעם עליה, ולפעמים הגוף מתכחש לנשמה והעם שוכח את נשמתו, ואני קורא לכם ואתם כמעט נעלמים – אני קורא לך 'בצדק', רוצה לעשות איתכם צדקה, ומחזיק 'בידך' – אני לא מוותר לך. אני יוצר אותך בצורה, והתורה היא שאני נותן אותך 'לברית עם לאור גוים' –

לִפְקֹ֖חַ עֵינַ֣יִם עִוְר֑וֹת לְהוֹצִ֤יא מִמַּסְגֵּר֙ אַסִּ֔יר מִבֵּ֥ית כֶּ֖לֶא יֹ֥שְׁבֵי חֹֽשֶׁךְ. (שם ז')

זו ההפטרה של פרשת בראשית אבל נדמה שהיא מתאימה לא פחות גם לפרשת שמות. פלא פלאות – זה תפקידנו בעולם. הילדים החטופים שלנו שיצאו מהמנהרות משדרים את זה לעולם כולו מאז ברמות שקשה לתפוס. "לפקח עינים עורות, להוציא ממסגר אסיר", כשהמאסר הגדול ביותר הוא של זה שאפילו לא יודע שהוא אסור, "מבית כלא יושבי חשך". כל מצרים היא בית כלא אחד גדול.

דעת תורה ביהודי – כדעת אנושית באומות

אגב, איך התחילה ההפיכה שם במצרים? במיילדות, שתכונתן הבסיסית שבגינה הם הצליחו לנצח את פרעה ובזכותה ה' עשה להן בתים היא –

וַתִּירֶ֤אן הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְלֹ֣א עָשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ן מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַתְּחַיֶּ֖ין אֶת־הַיְלָדִֽים. (שמות א' י"ז)

וַיְהִ֕י כִּֽי־יָרְא֥וּ הַֽמְיַלְּדֹ֖ת אֶת־הָאֱלֹהִ֑ים וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם בָּתִּֽים. (שם כ"א)

זו גם היתה נקודתו של יוסף שבעזרתה הוא ניסה לעורר את כולנו ולומר – 'אחים יקרים, מי שבכלא אלו אתם, לא אני. תשתחררו מהקונספציות שלכם, יש לכם פה אח'. הוא אסר את שמעון לעיניהם, שם אותו בבור, ואמר להם – "את הא-להים אני ירא" (בראשית מ"ב,י"ח). יראת אלוקים היא כל סיפור ספר בראשית, כי מהי תכלית הבריאה? – יש פסוק שאומר –

וְהָיָה֙ אֱמוּנַ֣ת עִתֶּ֔יךָ חֹ֥סֶן יְשׁוּעֹ֖ת חׇכְמַ֣ת וָדָ֑עַת יִרְאַ֥ת ה' הִ֥יא אוֹצָרֽוֹ. (ישעיהו ל"ג, ו)

ואומרים על זה חז"ל –

אמר ר"ל מאי דכתיב (ישעיהו לג, ו) והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת וגו'? אמונת זה סדר זרעים, עתיך זה סדר מועד, חוסן זה סדר נשים, ישועות זה סדר נזיקין, חכמת זה סדר קדשים, ודעת זה סדר טהרות – ואפ"ה (ישעיהו לג, ו) יראת ה' היא אוצרו. (שבת ל"א.)

כלומר, מי שיש לו יראת ה' זה הכל ומי שאין לו – אין לו כלום. איך זה יכול להיות? הרי יש לו את כל הש"ס! זה בדיוק מה שאמר אברהם אבינו –

… כִּ֣י אָמַ֗רְתִּי רַ֚ק אֵין־יִרְאַ֣ת אֱלֹהִ֔ים בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וַהֲרָג֖וּנִי… (בראשית כ', י"א)

וכן – "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" (שם כ"ב, י"ב). עמדת בניסיונות. מלך שלא ידע את יוסף הוא מלך ששכח את התכלית, את יראת האלוקים. אתה יכול להיות בבית הכלא ולדעת את כל הש"ס, אבל השאלה היא האם אתה זוכר מהי הצורה שלך, מה התכלית, מה התפקיד? – "להיות לברית עם לאור גוים". האם אתה מבין שיש בך חלק אלו-ה ממעל, אתה שונה מכל הבריאה. נראה את זה במילותיו של הנצי"ב –

והרי זה אצל עם ה׳ כמו דעת אנושי ומדות ישרות של תורת האדם.

בא הנצי"ב ואומר – 'רבותי, כשתלמדו ברמב"ם או בפילוסופיה מהי מהות האדם, שבצלם אלוקים ברא את האדם ושיש לאדם שכל ושיש לו מוסר ומידות וכו' – זוהי תורת האדם, ומהי המהות של ישראל, עם ה'? להיות צבא ה'. זו המהות. יהודי במהותו הוא מקבל תורה ואז הוא מגיע לתכלית יצירתו – כלומר דעת תורה "אצל עם ה' הוא כמו דעת אנושית ומידות ישרות של תורת האדם". זה משפט המפתח. אתה רואה לפעמים יהודי ולא מבין את זה – הוא לא מקיים תורה ומצוות. זו נשמתו, זו מהותו, בשביל זה ברא הקב"ה את העולם – כדי שיהיה לו חלק ה' עמו, וכך הוא יוכל להביא את כל העולם לאלוקות, ובלי זה אין טעם לכל ספר בראשית!

ואני חוזר למשפט הזה שוב – "ודעת תורה, כלומר ההתקשרות לתורה, הקשר בין יהודי לתורה ולמצוות, הקשר בין יהודי לקב"ה – הוא "כמו דעת אנושי ומידות ישרות של תורת האדם". אדם שלא נוהג כמנהג האדם, הוא עדיין אדם אבל אצל יהודי זו דעת תורה.

מהפכה נשית

ונפתח פה לרגע סוגריים – יודעים מה זה לחיות עם יראת ה' כשלומדים תורה? מה זה ללמוד תורה? אפשר ללמוד תורה כמו ספר היסטוריה חס וחלילה. אבל אז, אם זה ספר היסטוריה, הרי שמי שערך אותו עשה עבודה די גרועה בלשון המעטה; מפרשת שמות ועד סוף חומש דברים, ארבעה חומשים, הכל מדובר על ארבעים שנה בסך הכל. משה בן שמונים מגיע לסנה – ועד למותו של משה בערב הכניסה לארץ כשהוא בן מאה ועשרים. לעומת זאת ספר בראשית, מבריאת העולם ועד שמגיעים לספר שמות, שם קם "מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף", יש כמעט אלפיים וארבע מאות שנה! איפה הפרופורציה?! ברור שהתורה איננה ספר היסטוריה. מגמת התורה היא לתת נשמה לעם עליה. התורה הקדושה, מעמד הר סיני, "אנכי ה' אלוקיך", אומרים חז"ל שהמילה אנכ"י זה נוטריקון "אנא נפשי כתיבת יהבית" (שבת ק"ה.) – אני את עצמי כתבתי ונתתי. אני נותן את עצמי דרך עם ה' לעולם כולו. לכן הוא ממשיך ואומר –

אשר אע״ג שלא הגיעה תבל ומלואה לזה השלמות עד אחר זמן רב אחר בריאת שמים וארץ. וגם כהיום יש הרבה בני אדם שלא הגיעו לזה המעלה. מ״מ הדבר מושכל גם לאוה״ע [גם הגוים יודעים] דרק זה הי׳ תכלית מעלת האדם [בתוך תוכם גם אומות העולם יודעים שישראל, עם ה', יופיעו את תכליתם בעולם. העולם שמתנגד לזה עוסק בפרפורי גסיסה בנסותו לעצור את זה]…

אגב, מה עשה פרעה למיילדות שייראו את האלוקים? לפי רש"י, המיילדות כידוע היו יוכבד ומרים, והפירוש של "ויעש להם בתים" הוא שהקב"ה נתן להן שכר בדוגמת בתי לויה ומלכות. כלומר כל הכח של עם ישראל מתחיל בידיעת אלוקים בתוך המצרים. לעומת זאת, הרשב"ם, מסביר ש- "ויעש להם בתים" הכוונה היא שפרעה הקים בתי כלא למיילדות הראשיות הללו וכלא אותן שם כדי שלא ילכו אל נשים היהודיות ליילד אותן, כדי לחנוק להן את הרעיון. היו הפגנות ברחובות קהיר! המיילדות לא היו רק שתיים – השתיים המוזכרות, שפרה ופועה, היו המיילדות הראשיות אבל היו מיילדות רבות תחתיהן,^[5] שלדעת חלק מהמפרשים היו אמנם כולן עבריות אבל לפי חלק אחר הן בכלל היו מצריות שילדו את העבריות, והייתה שם 'אינתיפאדת נשים'. זה מעניין – הנשים הן אלו שהובילו את המהפכה, מחו בפרעה והבינו שאי אפשר לעצור את תורת האדם, את תורת עם ה', כי תורת ה' אצל עם ה' היא כמו השכל האנושי ומידות ישרות אצל כל האדם. איזה דברים!

שנים רבות יותר לא מסופרות בפרשת שמות מאשר כל ארעת החומשים הבאים – השנים בהם עם ישראל ברח מהצורה המיוחדת שלו ונשאר בחומר, וארץ מצרים מילאה אותו, "ותימלא הארץ אותם". ואז יש לחיצוניים כח ונוצר פרעה שלא ידע את יוסף. זה מדרש רבה מפורש.

חיבור שני חלקי הספר

והנצי"ב מסיים בדיבור אל כל אחד מאיתנו –

וכך יש לנו להאמין דאע״ג שלא ניתנה התורה וחקותיה עד אחר יציאת מצרים, וגם עתה יש הרבה מישראל שלא הגיעו לדעת תורה ['דעת תורה' היא הכח להיות מקושר לקב"ה. יהודי לא יכול ולא רוצה להיות מנותק מהנפש האלוקית שלו, זה רק דימיון שזה אפשרי – וזו פרשת שמות. ביד חזקה, בעל כרחכם, יצאתם. זה בדיוק מה שראינו ביחזקאל – המחשבה שלכם היתה שתוכלו להישאר שם, ואז אני אמרתי לשפוך חמתי שם אבל אז "ואעש למען שמי לבלתי החל בגוים", שלא יתחלל שמי בתוכם, ולכן הוצאתי אתכם, ואז זה התגלה בהר סיני]. מ״מ רק התורה היא תכלית מעלת ישראל. שנוצרו לברית עם לאור גוים. נמצא דספר שמות הוא ספר שני להראשון כמו שהמה ענין אחד ובו שני חלקים של ספר הבריאה. (פתיחת הנצי"ב לחומש שמות)

ובזה מתבאר הא דכתיב "ואלה" בו פתחנו – אמנם רוב המפרשים מסבירים ש-"ואלה" קשור לבני יעקב ולכל מה שהיה עם יוסף והאחים בפרשת ויחי, אבל לפי הנצי"ב לא זו הסיבה ל-ו' החיבור, אלא זה בא ללמדנו על חיבור הספרים זה לזה. עכשיו זה פרק ב' של ספר בראשית. בשביל הראשית. מתחיל בבראשית ומגיע עד לסוף ספר "שמות בני ישראל".

מעתה נבין בעומק למה חז"ל קראו לחומש הזה בשם "שמות" – כי מהות ישראל היא ששמות בני ישראל הם בדיוק אותם שמות שהיו כפי שלמדנו בפרשת ויגש כשהיינו צמודים ליעקב ויצאנו מארץ כנען לארץ מצרים "אלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה", למציאות הכי נמוכה.

כל יהודי כוכב!

זוכרים שלמדנו בחומש בראשית שמטרת הבריאה היתה שהאדם יקרא שמות לכל הבריאה? – זה תפקידם של ישראל בעולם, הם האדם הזה שצריך לקרוא שמות לכל הבריאה. ותפקידו של פרעה הוא לנסות לטשטש להם את השמות, למחוק להם את השמות, להפוך אותם למספרים על הזרוע. וכך אומר רש"י בתחילת הפרשה –

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אַף עַל פִּי שֶׁמְּנָאָן בְּחַיֵּיהֶם בִּשְׁמוֹתָם, חָזַר וּמְנָאָם בְּמִיתָתָם, לְהוֹדִיעַ חִבָּתָם שֶׁנִּמְשְׁלוּ לַכּוֹכָבִים, שֶׁמּוֹצִיאָם וּמַכְנִיסָם בְּמִסְפָּר וּבִשְׁמוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מ,כו) "הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא" (שמות רבה א,ג).

שמנו לב? "המוציא במספר צבאם". הכוכבים של הקב"ה הם עם ישראל. מספר מבטא את המשותף לכולם, בלי ייחודיות – רק מספר, מנין. לא צריך ייחודיות אישית כדי שיהיה מנין. אבל זה השם של כל אחד ואחד, זו מהות החיבה. לכל אחד יש שם ייחודי שהוא מביא את הרעיון הזה של "מספר צבאם", והכוכבים האלה מופיעים דווקא בחושך, כשנראה שאין כלום, והכל מאיים – הם מאירים את העולם, ולכל כוכב יש שם בפני עצמו אבל אתה רואה אותם "במספר צבאם", יש להם ייחוד שלהם, צבא.

חלק ב' של ספר בראשית זהו ספר שמות, ואולי זה גם העומק של השם שכינה את הספר הרמב"ן – "ספר הגלות והגאולה". לא רק ספר שמתאר את הגלות והגאולה של מצרים, אלא הספר שמתאר את גלות העולם, העולם כמעט נגמר – ואת הגאולה. הכח להסביר את תכלית הבריאה מבלי להתבלבל. ומכאן ואילך ניכנס לאט לאט לחומש השני ונזכה לראות בעז"ה ישועות ונחמות ו-"כימי צאתך מארץ מצרים" נראה נפלאות, במהרה בימינו.

השיעור מוקדש

לזכות עם ישראל, להצלחת ושמירת חיילי צה"ל, להשבת החלל רן גואילי מהרה לקבר ישראל, לשלום כל היתומים והאלמנות,

לע"נ כל הנופלים על קידוש ה' באירועי המלחמה ולע"נ

רחל שיילה בת מסעודת הנרייט ע"ה והר"ר אורי בן יעקב לופוליאנסקי ז"ל

ולהבדיל

לרפואת כל הפצועים והחולים ובתוכם

עמרם בן איידה חיה, פאני פרחה בת אסתר, הודיה בת אורית,

אליה בן אלי, אלימלך מלך בן ציפורה,

ולזיווג הגון ליעל רחל בת אריאל אסתר ואלירז רחל בת חנה.

להקדשת שיעורים ניתן לפנות בהודעת וואטסאפ לעמנואל – 054-7500516

1. המדרש אותו מצטט הנצי"ב אומר – "א"ר סימון ה' פעמים כתיב כאן אורה כנגד חמשה חומשי תורה. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" – כנגד ספר בראשית שבו נתעסק הקב"ה וברא את עולמו. "וַיְהִי אוֹר" – כנגד ספר ואלה שמות שבו יצאו ישראל מאפילה לאור". "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" – כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות. "וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" – כנגד ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ. "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם" – כנגד ספר משנה תורה שהוא מלא הלכות רבות. (ב"ר ג', ה'). המדרש מכוון לאור הגנוז הוא התורה וכיצד הוא מתפרש על פני חמשת החומשים. ↑

2. בעל הלכות גדולות, ספר הלכה יסודי מאד מתקופת הגאונים שלא נתחוור לגמרי מי מחברו. יש שייחסו אותו לחכם בשם רבי שמעון קיירא, וכך מקובל במחקר כיום, ואילו בעל הסמ"ג ורש"י סברו שחובר על ידי רב יהודאי גאון. ↑

3. כך למד הנצי"ב את רש"י הראשון על התורה: "בראשית – בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית". כי ביציא"מ ישראל הופיעו כצבא ובמתן תורה הגיעה התורה אל הצבא הזה שהגיע להר סיני. ↑

4. ומדוע החומש ממשיך עוד חמש פרשיות שמתארות את בנין המשכן? – כי מתן תורה, מבאר הרמב"ן, מסתיים כאשר לתורה יש מקום, משכן. המשכן בא כדי שלשם יוכנס הספר. המשכן הוא 'מעמד הר סיני מהלך' במשך ארבעים שנה. ↑

5. לא הגיוני שעל כל מצרים, האימפריה הגדולה דאז, היו רק שתי נשים שידעו ליילד. ↑

זה הספר נקרא בפי בעלי המדרש ספר שמות. כדאיתא בב״ר פ״ג ויהי אור נגד ס׳ שמות כו'. וכן בהרבה מקומות. והרמב״ן סוף הספר קראו ספר הגאולה.
זולת רבינו בה״ג בסוף ספרו הקדוש יקראהו ספר שני דקחשיב חמשה חומשי תורה. ספר בראשית. וחומש שני. וספר כהנים. וחומש הפקודים. ומשנה תורה. (העמק דבר על שמות)

הקב"ה נותן נשמה לעם עליה והנשמה הזו ניתנה לנו להיות פה בעולם ולהפרות ולהרבות אותו ולהאיר ביתרון האור הבא מן החושך, את האור הגדול והגנוז של תחילת הספר "ויהי אור" עד למציאות הכי תחתונה של סיום הספר "ויישם בארון במצרים".

שנזכה לחזק חזק ונתחזק, "ויתחזק ישראל" – בימים ההם ועוד יותר ועוד יותר עכשיו.