מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל. פרשת בא תשפו

הפרשה שלנו פותחת בשלש המכות האחרונות, ועוד לפני ביצועה של מכת בכורות, בראש חודש, משה מצטווה במצוות הגדולות שהמרכזית והראשונה שבהן, שעוד בתחילת חומש בראשית רש"י קורא לה "מצווה שנצטוו בה ישראל", היא מצוות קידוש החודש, ואין זה רק מבחינה טכנית שזו המצווה הראשונה שנצטוו בה כלל ישראל אלא זה תואר עמוק יותר שיש להרחיב במשמעות – "ישראל מקדשים את הזמנים".

תשובה – החלטה שלך

אבל עוד לפני כן, יש לתת את הדעת על החלוקה שבין המכות שהופיעו בפרשה הקודמת לבין המכות האחרונות שמופיעות בפרשה שלנו. יש כאן תופעה מעניינת ולפיה מימד הזמן מקבל משמעות עמוקה בשלש המכות האחרונות ויותר מאשר במכות שלפני כן; במכת הארבה קיימת סתירה פנימית והיא מיושבת ע"י הראשונים; מצד אחד כתוב –

וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל-מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל-פַּרְעֹ֑ה כִּֽי-אֲנִ֞י הִכְבַּ֤דְתִּי אֶת-לִבּוֹ֙ וְאֶת-לֵ֣ב עֲבָדָ֔יו לְמַ֗עַן שִׁתִ֛י אֹֽתֹתַ֥י אֵ֖לֶּה בְּקִרְבּֽוֹ. (שמות י'. א')

כלומר הקב"ה הכביד את לבו ומפני כן הוא לא משלח את ישראל, אבל מאידך, שני פסוקים לאחר מכן, כתוב –

וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֣ה וְאַֽהֲרֹ֘ן אֶל-פַּרְעֹה֒ וַיֹּֽאמְר֣וּ אֵלָ֗יו כֹּֽה-אָמַ֤ר ה֙' אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים עַד-מָתַ֣י מֵאַ֔נְתָּ לֵֽעָנֹ֖ת מִפָּנָ֑י שַׁלַּ֥ח עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי. (שם ג')

למה באים אל פרעה בטענות? הרי זה הקב"ה שהכביד את לבו! זו שאלה ידועה ומפורסמת, והתשובה לזה נחלקת לשני חלקים; החלק הראשון הוא חשוב וכללי, שיעור עצום לכל אחד מאיתנו – גם כשהקב"ה מכביד את הלב, הוא יכול לבוא בדרישות לפרעה. מופיע במשנה –

הָאוֹמֵר אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב – אֵין מַסְפִּיקִים בְּיָדוֹ לַעֲשׁוֹת תְּשׁוּבָה… (משנה יומא, ח' ט')

ואומר על זה בעל התניא –

"אין מספיקין" דייקא; אבל אם דחק ונתחזק ונתגבר על יצרו ועשה תשובה, מקבלין תשובתו. (אגרת התשובה, י"א)

כלומר, "אין מספיקין" פירושו, שלא מספקים לו אפשרות מן השמיים לשוב כפי שפותחים לכל אחד ואחד, אבל אם הוא דחק ונכנס 'דרך החלונות', אז על אף שמכבידים עליו את עשיית התשובה, הרי שיש לו עדיין משפט בחירה. זה קשור גם אלינו אבל גם לפרעה – 'נכון שהכבדתי את לבו ותנאי המגרש שלו נראים בלתי אפשריים, אבל עדיין לא לקחו ממנו את האפשרות לבחור ולשוב בתשובה'. זה דבר מופלא – אם אצל פרעה כך, הרי שעל אחת כמה וכמה אצלנו. לפעמים יהודי מרגיש שהוא במציאות שהוא לא יכול לשוב, הסביבה, התנאים שהוא נמצא בהם זה בלתי אפשרי.

כך היה אצל אלישע בן אבויה ששמע את הקול יוצא מן השמים ואומר – "שובו בנים שובבים חוץ מאחר" (חגיגה ט"ו.), ואלישע, על אף שחטא, היה כזכור מארבעה גדולי העולם שנכנסו לפרדס ואין הוא הוזה הזיות. אז הוא שמע או לא? אם הוא שמע את המשפט הזה אז באמת הוא אינו יכול לעשות תשובה, ואם הוא לא שמע – האם הוא אומר דברים סתם?! הרבי מליובאוויטש זיע"א מסביר שהוא לא שמע "שובו בנים שובבים חוץ ממך" אלא "חוץ מאחר", ומי אמר לך שאתה אחר? אתה החלטת כך! וזה שאולי כולם קוראים לך כך – זה לא אומר שזה נכון. כלומר, גם אם 'תנאי המגרש' קשים מאד, הרי שלהיות 'אחר' או לא, זו ההחלטה שלך ורק שלך! וזה מה שאומר הקב"ה לפרעה דרך משה – "עד מתי מאנת לענות מפני", כי על אף שאני הכבדתי את לבך, עדיין אתה יכול לשוב בתשובה, וזה תלוי אך ורק בך! זו פתיחה יסודית וחשובה לפרשה שלנו.

תזמון לא פונקציונלי

והחלק השני. הראשונים אומרים, החזקוני ועוד, איך באמת בא הקב"ה ועוזר לפרעה? – זו פעם ראשונה שהקב"ה לא מדבר אליו בסגנון של "כי מאן אתה לשלח", "ואם מאן אתה לשלח" אז אני אביא ערוב או צפרדעים וכו', אלא יש כאן מימד נוסף והוא מימד הזמן – "עד מתי מאנת". 'האם מימד הזמן לא משפיע עליך? זה שהמכות לא עושות לך כלום, כבר הבנתי, אבל הזמן שמתיש את הכח שלך ושל כל העם – האם זה לא משפיע?'.

ואז בארבה מופיע לראשונה, עוד לפני מכת החושך, ש –

וַיְכַ֞ס אֶת-עֵ֣ין כָּל-הָאָ֘רֶ֘ץ וַתֶּחְשַׁ֣ךְ הָאָ֒רֶ֒ץ… (שם ט"ו)

במכת החושך גם היה כמובן חושך, והמפרשים המוקדמים מבארים שבעצם כל מערכת הזמן השתנתה – "וימש חושך". ובמכה השלישית בפרשה, מכת בכורות, שם פשוט שמימד הזמן הוא מימד עיקרי –

וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה כֹּ֖ה אָמַ֣ר ה' כַּֽחֲצֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה אֲנִ֥י יוֹצֵ֖א בְּת֥וֹךְ מִצְרָֽיִם. (שם י"א, ד')

"כחצות" ולא "בחצות" (עיי"ש רש"י) – שלא חרטומי מצרים ואף לא משה יודעים לכוון בדיוק את החצות אלא רק הקב"ה הוא יודע לכוון את נקודת הזמן. וזה פלא פלאות שלפני "ויהי בחצי הלילה" באה מצוות העשה שישראל מקדשים את הזמן. יש לעם ישראל את הכח לקדש את הזמן. אמנם יש לכאורה להעמיק ולברר מדוע זו המצווה הראשונה ומהי שונה ממצוות אחרות? הרי כל המצוות חשובות – ולמה היא המאפיינת את יציאת מצרים?

ונזכיר את הפשוט והמובן מאליו – מצוות קידוש החודש לא ניתנת כאן מבחינה פונקציונלית, כלומר, זה לא שלצורך פסח באה המצווה הזו. הפסוק שבא אחרי המצווה הזו הוא –

דַּבְּר֗וּ אֶל-כָּל-עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּֽעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית-אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת. (שם י"ב, ג')

אנחנו לא צריכים עכשיו, כשאנחנו במצרים, את קידוש החודש כדי לדעת מתי יחול פסח. את זה אנחנו צריכים בשנה רגילה. פה אני יודע לספור עד עשר – ביום העשירי לקחת את השה וביום י"ד לשחוט אותו. הקב"ה בא ואומר למשה ולאהרן – 'עכשיו ראש חודש ובעוד עשרה ימים קחו שה'. זהו. אין צורך כרגע במצווה הזו, לכאורה. אבל מסתבר שמהות כל ענין המועדים וגם שבת – הכל מתחיל בידיעה שיש בעולם עם שיכול לקדש את הזמן. זה לא קשור לפסח, זו המהות של הכל.

מהות התורה – קידוש החודש

בספר המצוות של הרמב"ם מופיעה רשימה ארוכה של מצוות הזמנים והמועדים. במצווה קנ"ג כתוב –

היא שצונו לקדש חדשים (ס"א ולחשוב חדשים) ושנים, וזו היא מצות קדוש החדש.

חישוב השנים זה לגבי שנות חמה ולא קשור לירח. ובניגוד להרגלו לקצר בספר המצוות, כאן הרמב"ם מאריך מאד, ולאחר מכן הוא עובר לרשימת כל המצוות הקשורות לזמנים, החל ממצווה קנ"ד – לשבות בשבת, מצווה קנ"ה – לקדש את השבת, ואז חמץ, פסח, קצירת העומר, שבועות וכו'. אבל הפתיחה להכל זה קידוש החודש, ולא כי צריך את זה מבחינה טכנית, כי אין באמת קשר בין שבת לקידוש החודש, אלא כי מהות התורה כולה – והיא מתבררת מתוך יציאת מצרים – היא המצווה הזו של "החודש הזה לכם ראש חודשים". ואת זה רש"י כבר אמר לנו בתחילת התורה –

בְּרֵאשִׁית. אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל… (רש"י בראשית א', א')

מאד מעניין שאת המצווה הזו, בשונה מכל המצוות שבתורה, וכן הדיבור על הפסח – לא משה מצווה ואומר אלא –

וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל-מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל-אַֽהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר. (י"ב, א')

ומבאר שם רש"י –

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן. בשביל שאהרן עשה וטרח במופתים כמשה, חלק לו כבוד זה במצוה ראשונה, שכללו עם משה בדבור.

והגם שחלק הקב"ה כבוד לאהרן והמצווה הזו נאמרה גם לו, נראה כי שניהם כאן פסיביים בשמיעה ואילו החובה לומר את ההלכות הזו לבני ישראל חלה לכאורה רק על משה, ואכן אם נסתכל ונראה מה קורה בפועל, אחרי שהקב"ה מצווה את משה ואת אהרן בכל עשרים המצוות, נראה שבאמת כתוב –

וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְכָל-זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם מִֽשְׁכ֗וּ וּקְח֨וּ לָכֶ֥ם צֹ֛אן לְמִשְׁפְּחֹֽתֵיכֶ֖ם וְשַֽׁחֲט֥וּ הַפָּֽסַח. (שם כ"א)

אבל בפסוק ג' שראינו לעיל היה כתוב "דברו אל כל עדת בני ישראל", כלומר גם אהרן היה צריך להשתתף באמירה של המצוות הללו לעם ישראל יחד עם משה! ורש"י מעיר פה הערה חשובה –

דברו אל כל עדת. וכי אהרן מדבר? והלא כבר נאמר אתה תדבר! אלא חולקין כבוד זה לזה, ואומרים זה לזה למדני, והדיבור יוצא מבין שניהם כאלו שניהם מדברים (מכילתא פסחא פ"ג). (שם רש"י ג')

אל משה ואל אהרן

יש כאן נקודה עמוקה, נקודת הנקודות – ביציאת מצרים, במופתים, בעשר המכות, בדיבור עם עם ישראל ולהבדיל עם פרעה, מופיעים כל הזמן משה ואהרן יחד (וחוץ מהמקרים שאהרן עושה כי משה לא יכול לעשות). פעמים רבות מופיעה האחדות המופלאה הזו בין משה לאהרן ביציאה ממצרים. זו כבר היתה התביעה של משה רבנו מהקב"ה בסנה – "שלח נא ביד תשלח" והקב"ה מפרש את משה שם, כמו שמביא שם רש"י בפרק ד', פס' י' – 'אתה אומר "שלח נא ביד תשלח" ואני יודע למה אתה מתכוון – "הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וגם הנה הוא יוצא לקראתך" (שם ד', י"ד)'. אבל כל זה הוא אך ורק לגבי היציאה ממצרים ולגבי פרעה, כי משה אומר שם לקב"ה – 'אני לא יכול, אני כבד פה וכבד לשון, ערל שפתיים', ואז הקב"ה מצמיד לו את אהרן, אבל לגבי העברת התורה – זה וודאי רק משה!^[1] כך מסביר הרא"ם במקום –

…"והלא כבר נאמר ואתה דבר אל בני ישראל" שהוא בפרשת כי תשא במצות שבת.^[2] ואינו מחוור, דדילמא דוקא במצות שבת אתה תדבר ולא אהרן, אבל בשאר כל המצות גם אהרן עמך.

ואז רש"י שואל – למה את מצוות קידוש החודש ואת תחילת היציאה ממצרים מקבלים משה ואהרן יחד, ועל זה הוא עונה – לתת לאהרן את הזכות והכבוד, על הטרחה שטרח אהרן במופתים כמשה. כלומר יש כנראה קשר בין היסוד של משה ואהרן לבין המצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל.

גם לפני כן כתוב בפסוק –

וּמֹשֶׁ֣ה וְאַֽהֲרֹ֗ן עָשׂ֛וּ אֶת-כָּל-הַמֹּֽפְתִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה … (שם י"א, י')

ורש"י שם מבאר –

ומשה ואהרן עשו וגו'. כבר כתב לנו זאת בכל המופתים, ולא שנאה כאן אלא בשביל לסמכה לפרשה של אחריה.

ומה היא הפרשה הבאה? "וימאר ה' אל משה ואל אהרן", שבשביל שאהרן עשה את המופתים כאמור, הוא זכה לכך. זאת אומרת – המצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל יש קשר מהותי לא רק ליציאת מצרים אלא לעבודה המשותפת של משה ואהרן ביציאת מצרים.

לכבוש את הזמן

ועוד נקודה יסודית אחת בזה. קידוש החודש זו המצווה הראשונה שישראל נצטוו בה גם במובן המהותי של המצווה, כי זו באמת מצווה שמהותית היא שונה מכל המצוות. בכל מצווה, התורה רוצה שנחדיר את הקדושה לתוך מציאות מסוימת – שהמקום הזה יהיה מקום מקודש, שהחפץ הזה יהיה חפץ של מצווה ולכן תשמרו על המקדש, ולכן תיקחו את הפרי הזה ותעשו אותו למצווה, לעומת זאת מצוות קידוש החודש משפיעה על כל המרחב של הזמן – לא רק על ראש החודש אלא על כל החודש, על כל מעגל השנה, על חישוב ועיבור השנים שנעשה גם הוא לפי בית דין. ויש עוד נקודה עמוקה מאד בזמן שהיא שונה מכל דבר אחר – הזמן הוא לכאורה מחוץ לשליטתו של האדם. האדם חושב שהוא שולט בכל מיני דברים. גם אם הוא מכיר בזה שהקב"ה שולט בכל ההוי'ה, הוא רוצה להרגיש שהוא בשליטה, שהוא שולט בחיים שלו. אבל רק לגבי הזמן – אדם לא יכול לקצר או להאריך את הזמן, למהר או לעכב את הזמן. הזמן חל על כל הברואים בשווה. אדם לא יכול לקצר את ימיו, והוא מודע לזה. האדם כפוף לזמן, ומצוות קידוש החודש, ובעצם קידוש הזמן, היא בעצם הכח שהקב"ה נותן ליהודים לקדש את הזמן, כלומר להעלות ולרומם את כל העולם. האדם המודרני יכול להבין ולהעריך, גם אם לא קדושה, כל מיני מושגים. למשל – מקום. הוא מכבד מקום, קבר של אבותיו וכו' אבל לגבי הזמן – זה מושג אחר לגמרי. היכולת שלנו לכבוש את הזמן היא החירות. הזכרנו לאחרונה את הדיבור המדהים של אלי'ה כהן שחזר ממנהרות החמאס בעזה, וסיפר שהוא הגיע שם לרגע שבו הוא כמעט התייאש. הוא היה צמא והביאו לו לשתות מי ים מלוחים, והוא היה בדילמה פנימית – אם הוא ישתה את מי הים הללו הוא ימות אבל גם אם הוא לא ישתה אותם הוא ימות, ובשלב מסוים, ברגע קשה מאד הוא הגיע למסקנה שבעצם כל מה שנשאר לו זה שהחוטפים לא יכולים לקחת ממנו רק דבר אחד – הזמן. הוא לא הכיר את המושג של קידוש הזמן אבל אז הוא תפס שהוא יכול להיות בן חורין. זה דבר עמוק ועצום.

ארץ ישראל בשביל קידוש הזמן

מהות יציאת מצרים היא קידוש הזמן, ולכן זה משה ואהרן ונסביר את זה; כשהקב"ה ברא את העולם הוא ציווה אותנו –

…פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ… (בראשית א', כ"ח)

לכבוש זה לא כמו שהעולם מבינים לתת מכות, להשתלט, אלא "איזהו גיבור הכובש את יצרו" – כיבוש בעומק הוא לכבוש את כל העולם ולהביא אותו תחת מלכות הקדושה. כשאנחנו כובשים מלפפון אנחנו מגלים את הכח הפנימי שבו, את הכח העלום שבו. כבוש פירושו – נמצא בפנים בהעלם, לא רואים את זה. כשאני כובש את ארץ ישראל, מצוות כיבוש הארץ, בעומקה, היא להעלות את ארץ ישראל מקליפות שבעת העממין, מארץ כנען, ולכבוש אותה תחת מלכות הקדושה. זה עומק המושג של לכבוש. ולכן רש"י בתחילת התורה שאל למה התורה לא התחילה במצווה הכי גדולה וקשה, שהיא היסוד של הכל, כי בסופו של דבר הזמן הוא הבסיס גם לכל מה שקשור למקום ולנפש, כי כל דבר שיש לו מקום זה קודם כל בזמן, אז למה לא התחילה התורה בתפקיד של ישראל שהוא לקדש את הזמנים, לכבוש את הזמן? זו היתה השאלה רש"י בבראשית, והוא עונה –

… שֶׁאִם יֹאמְרוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְיִשְׂרָאֵל: לִסְטִים אַתֶּם, שֶׁכְּבַשְׁתֶּם אַרְצוֹת שִׁבְעָה גוֹיִם! הֵם אוֹמְרִים לָהֶם: כָּל הָאָרֶץ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִיא, הוּא בְּרָאָהּ וּנְתָנָהּ לַאֲשֶׁר יָשָׁר בְּעֵינָיו. בִּרְצוֹנוֹ נְתָנָהּ לָהֶם, וּבִרְצוֹנוֹ נְטָלָהּ מֵהֶם וּנְתָנָהּ לָנוּ. (רש"י בראשית שם)

כלומר התפקיד שלנו, שבא לידי ביטוי בכך שאנו כובשים את הארץ שהקב"ה נשבע לנו עליה, הוא כי הוא נתן לנו את הכח לקחת את כל מציאות העולם ולרומם אותה.

ומהי נקודת השיא של הכח הזה? – קידוש הזמן, ולכן מי שיקדשו את הזמן הם הסנהדרין, בית הדין הגדול היושב בלשכת הגזית בבית המקדש ליד המזבח, וכל זה שיש לנו בעולם 'זמן קדוש' הוא בזכותם. מהותית – זמן אינו משהו ש'מבלים בו' או מבלים אותו, זמן איננו כסף בניגוד לביטוי העממי הרווח, אלא הזמן הוא שהכל כבוש תחת מלכות הקדושה, והביטוי של זה הוא מהותם של ישראל, ואת המהות הזו אנחנו מגלים במצוות קידוש החודש.

הרמב"ם במצוה קנ"ג אומר שבלי המצווה הזו – אין מציאות. זה נקרא 'מחיית האומה מכל וכל', ואז חלילה אין עולם. והיכולת לקדש את החודש ניתנת לנו אך ורק מכחו של בית הדין הגדול היושב בארץ ישראל, ולכן היה צריך להקדים את כל ספר בראשית למצוות קידוש החודש. זה פלא עצום. נראה את לשון הרמב"ם –

ואני אוסיף לך באור. אילו הנחנו דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל [היינו לגמרי חלילה. וזה לא היה כי תמיד היה יהודי או שלשה יהודים בארץ ישראל, גם בזמנים הכי קשים ובגלויות הכי קשות], חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ – הנה חשבוננו זה לא יועילנו כלום בשום פנים, לפי שאין לנו לחשב חדשים ולעבר שנים בחוצה לארץ אלא בתנאים הנזכרים, כמו שביארנו 'כי מציון תצא תורה'. וכשיתבונן מי שיש לו שכל שלם לשונות התלמוד בכונה הזאת יתבאר לו כל מה שאמרנוהו באור אין ספק בו. (ספר המצוות לרמב"ם, עשה קנ"ג)

טעויות בעברית

עכשיו נגיע לבאר מדוע יציאת מצרים ומהות עניינם של משה ואהרן בקידוש החודש ביציאת מצרים היא הענין של קידוש הזמן. שימו לב, זה דבר פלאי שצריך לתת עליו את הדעת, ולשם כך נחזור לסיפור ולמכות מצרים;

משה רבנו בא בתחילה לעם ישראל ואומר להם את מה שאומר לו הקב"ה לומר להם – ארבע לשונות של גאולה, 'והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי', ואף 'והבאתי', אבל התגובה של העם –

וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵֽעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה. (שמות ו', ט')

ובעקבות "ההצלחה המסחררת הזו", בא הקב"ה למשה ואומר לו שבעקבות ההצלחה עם בני ישראל, עכשיו –

בֹּ֣א דַבֵּ֔ר אֶל-פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וִֽישַׁלַּ֥ח אֶת-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל מֵֽאַרְצֽוֹ. (שם י"א)

משה עונה לקב"ה את מה שכל אחד מאיתנו היה אומר –

וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֥י ה' לֵאמֹ֑ר הֵ֤ן בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ לֹא-שָֽׁמְע֣וּ אֵלַ֔י וְאֵיךְ֙ יִשְׁמָעֵ֣נִי פַרְעֹ֔ה וַֽאֲנִ֖י עֲרַ֥ל שְׂפָתָֽיִם. (שם י"ב)

זה נשמע הגיוני, לא? אבל הקב"ה עונה לו תשובה מוזרה –

וַיְדַבֵּ֣ר ה' אֶל-מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל-אַֽהֲרֹ֒ן וַיְצַוֵּם֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶל-פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם. (שם י"ג)

מה כתוב פה? הרי משה אומר לקב"ה שעם ישראל לא שמעו אליו "ואיך ישמעני פרעה" – 'אז אתה מצווה עלינו? מה הקשר בין מה שאני אמרתי למה שאתה אמרת?', ואגב, מה התחדש פה עכשיו? הרי משה ואהרן כבר באו בסוף פרשת שמות לפני פרעה, ופרעה רק הכביד את העבודה, אז השאלה של משה מוצדקת. ואז מופיעה שם בפסוקים פתאום רשימת בני ראובן, שמעון ולוי, ובסופה מגיעים אל משה ואל אהרן, וכך כתוב –

ה֥וּא אַֽהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר ה֙ לָהֶ֔ם הוֹצִ֜יאוּ אֶת-בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל-צִבְאֹתָֽם. הֵ֗ם הַֽמְדַבְּרִים֙ אֶל-פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ-מִצְרַ֔יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם ה֥וּא מֹשֶׁ֖ה וְאַֽהֲרֹֽן. (שם ו', כ"ו-כ"ז)

המורה לעברית היתה שולחת אותנו לתקן את הטעויות הרבות שיש בטקסט הזה – "הוא משה ואהרן…אמר ה' להם… הם המדברים.. הוא משה ואהרן". זו לא עברית! ואז כתוב כך –

וַיְהִ֗י בְּי֨וֹם דִּבֶּ֧ר ה' אֶל-מֹשֶׁ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם. וַיְדַבֵּ֧ר ה' אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר אֲנִ֣י ה' דַּבֵּ֗ר אֶל-פַּרְעֹה֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם אֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י דֹּבֵ֥ר אֵלֶֽיךָ. וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֣י ה' הֵ֤ן אֲנִי֙ עֲרַ֣ל שְׂפָתַ֔יִם וְאֵ֕יךְ יִשְׁמַ֥ע אֵלַ֖י פַּרְעֹֽה. (שם כ"ח-ל')

ורש"י ישר קופץ ואומר – והרי כבר אמרת את זה! והוא עונה – זו באמת רק חזרה על מה שכבר היה קודם, ואז –

וַיֹּ֤אמֶר ה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה רְאֵ֛ה נְתַתִּ֥יךָ אֱלֹהִ֖ים לְפַרְעֹ֑ה וְאַֽהֲרֹ֥ן אָחִ֖יךָ יִהְיֶ֥ה נְבִיאֶֽךָ. (שם ז', א')

וה'טעויות בעברית' לא נפסקות –

וַיַּ֥עַשׂ מֹשֶׁ֖ה וְאַֽהֲרֹ֑ן כַּֽאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה' אֹתָ֖ם כֵּ֥ן עָשֽׂוּ. (שם ו')

וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַֽהֲרֹן֙ אֶל-פַּרְעֹ֔ה וַיַּֽעֲשׂוּ כֵ֔ן כַּֽאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה ה' וַיַּשְׁלֵ֨ךְ אַֽהֲרֹ֜ן אֶת-מַטֵּ֗הוּ לִפְנֵ֥י פַרְעֹ֛ה וְלִפְנֵ֥י עֲבָדָ֖יו וַיְהִ֥י לְתַנִּֽין. (שם י')

רוצים עוד דוגמה? – כולם יודעים שאת שלש המכות הראשונות עשה אהרן כי למשה היתה הכרת הטוב כלפי העפר וכלפי היאור. אבל בפרשת בשלח, בעקבות זה שהעם צמא למים ברפידים, יצווה הקב"ה את משה להכות בסלע, ויאמר לו כך –

וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲבֹר֙ לִפְנֵ֣י הָעָ֔ם וְקַ֥ח אִתְּךָ֖ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּמַטְּךָ֗ אֲשֶׁ֨ר הִכִּ֤יתָ בּוֹ֙ אֶת־הַיְאֹ֔ר קַ֥ח בְּיָדְךָ֖ וְהָלָֽכְתָּ. (שם י"ז, ה')

והלא לפני רגע אמרנו שלא משה הכה את היאור אלא אהרן?! זה פסוק מוזר מאד.

אהרן ומשה כחטיבה אחת

רעי ואהובי, הקב"ה אומר למשה רבנו 'ר' משה, גם לגבי מה שביקשת בסנה עבור אהרן – אני מקבל את זה. מעכשיו אני מצוות את שניכם ואתם הופכים להיות אחד. לפני פרעה ולהבדיל לפני בני ישראל, הולכת לעמוד דבוקה אחת, מציאות אחת שאי אפשר להבינה, שהחלוקה בה באה מתוך האחדות'. יש שורש אחד והוא מופיע בשני חלקים – באהרן ובמשה. אהרן נקרא בספרים הפנימיים "שושבינא דמטרוניתא", הוא "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" – אהרן פועל עם ישראל מלמטה, ואילו משה מכונה "שושבינא דמלכא"- יקוב הדין את ההר. "הוא אהרן ומשה" – מעכשיו אין אהרן לבד. הוא חלק ממשה. "הם המדברים אל פרעה הוא משה ואהרן" – אין עוד פסוקים כאלה. משה ואהרן לא יוכלו יותר לעולם להתחלק, וכשפעם אחת הם כן יתחלקו – יתרחש חטא העגל. עם ישראל אומרים "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו", הם באים לאהרן ואומרים לו "עשה לנו א-להים", והחושך הזה בעולם מייצר את חטא העגל שאנחנו משלמים עליו עד היום.

זוכרים שבפרשת קרח הקב"ה מכה את עם ישראל, ובא מלאך המוות ועושה מגפה גדולה? משה מצווה שם על אהרן לקחת את הקטורת ולעצור את המגפה, ואומר שם רש"י –

וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וְגוֹמֵר. אָחַז אֶת הַמַּלְאָךְ וְהֶעֱמִידוֹ עַל כָּרְחוֹ. אָמַר לוֹ הַמַּלְאָךְ: הַנַּח לִי לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתִי. אָמַר לוֹ: מֹשֶׁה צִוַּנִי לְעַכֵּב עַל יָדְךָ. אָמַר לוֹ: אֲנִי שְׁלוּחוֹ שֶׁל מָקוֹם, וְאַתָּה שְׁלוּחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה. אָמַר לוֹ: אֵין מֹשֶׁה אוֹמֵר כְּלוּם מִלִּבּוֹ אֶלָּא מִפִּי הַגְּבוּרָה; אִם אֵין אַתָּה מַאֲמִין, הֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמֹשֶׁה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, בֹּא עִמִּי וּשְׁאַל. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיָּשָׁב אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה" (להלן פסוק טו; מדרש תנחומא תצוה טו). (רש"י, במדבר י"ז, י"ג)

משה מסר את הפטנט הזה, את הרז הזה, לעצור את המגפה כפי שהוא קיבל בשמיים ממלאך המוות, ואהרן לא מבצע את זה כאהרן אלא כמשה. כיון שהוא משה, אז גם המלאך שעושה את דבר ה' חייב להפסיק ולעוף משם. "הוא אהרן ומשה" הוא משה ואהרן" – וזה הכח שלנו.

קזינו בליל הסדר

עכשיו, בואו נסכם רגע מי היו המבצעים של עשר המכות. שלש מכות ראשונות אהרן עשה, שלש המכות שעשה משה הן – ברד, ארבה וחושך. את מכות ערוב, דבר ובכורות מבצע הקב"ה עצמו. ה' מביא את הדבר, "וה' היכה כל בכור בארץ מצרים". ומה עם המכה האחרונה (השישית), מכת השחין? – אותה עשו שלשה דיינים יחד, משה, אהרן והקב"ה. המכות של אהרן הן המכות של האדמה, המכות של משה הן המכות של השמיים, והמשותף למכות ערוב, דבר ובכורות הוא שאלו המכות שנאמר בהן "והפליתי". היתה שם הפליה (וזו לא גזענות.מי שחושב שזו גזענות – שיבושם לו) – מכל מקנה ישראל לא מת אחד. יש הבדל בין סוס מצרי לבין סוס של יהודי. למה? ככה!

במכת בכורות מסתבר שיש הבדל בין בכור מצרי לבכור יהודי, ואין לזה שום קשר בכלל מה שעושה היהודי. הזכרנו כבר פעם שמכת בכורות היתה במצרים, בליל הסדר, ובני ישראל היו מצווים באותו לילה – "אל תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר", ורש"י אומר שם –

ולא יהיה בכם נגף. אבל הווה הוא במצרים. הרי שהיה מצרי בביתו של ישראל יכול ימלט, תלמוד לומר ולא יהיה בכם נגף, אבל הווה במצרי שבבתיכם. הרי שהיה ישראל בביתו של מצרי שומע אני ילקה כמותו, תלמוד לומר ולא יהיה בכם נגף. (שמות י"ב, י"ג)

אבל איך זה יכול להיות? הרי אמרנו שהם היו צריכים להיות בבית, מה עושה בכור ישראלי אצל המצרי? מבאר הרבי מליובאוויטש באופן כל כך מתוק – כנראה שמדובר על איזה בכור ישראלי שעל אף הציווי להישאר בבית הוא הולך להיות עם איזה חבר מצרי, אולי לקזינו, לשחק קלפים. כן, מסתבר שהיו שם גם יהודים כאלה… והקב"ה מגיע באמצע המשחק שלהם ורואה שם אחד יהודי ואחד מצרי, ולבכור הישראלי הוא נותן נשיקה במצח ואומר 'בן יקר ואהוב, אין לך מה לעשות עכשיו? הוא אני לוקח אותך'…

לא משה ולא אהרן יכולים לעשות את האפליה הזו. להגדיר שעם ישראל הוא חלק אלו-ה ממעל ממש זו כבר החלטה של הקב"ה ולכן הוא עושה את המכות הללו של ערוב דבר ובכורות – "והפליתי ביום ההוא".

יוצא לנו אם כן, שאהרן עושה את המכות שקשורות לארץ, משה את אלו שקשורות לשמיים והקב"ה מגלה שישראל הם חלק אלו-ה ממעל ממש, ומכת השחין משלבת את הכל יחד, כי הקב"ה אומר למשה ולאהרן – זו מכה יחידה שהם מצווים לעשותה יחד –

וַיֹּ֣אמֶר ה֮' אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֒ן קְח֤וּ לָכֶם֙ מְלֹ֣א חׇפְנֵיכֶ֔ם פִּ֖יחַ כִּבְשָׁ֑ן וּזְרָק֥וֹ מֹשֶׁ֛ה הַשָּׁמַ֖יְמָה לְעֵינֵ֥י פַרְעֹֽה. וְהָיָ֣ה לְאָבָ֔ק עַ֖ל כׇּל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְהָיָ֨ה עַל־הָאָדָ֜ם וְעַל־הַבְּהֵמָ֗ה לִשְׁחִ֥ין פֹּרֵ֛חַ אֲבַעְבֻּעֹ֖ת בְּכׇל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם. (שם ט', ח'-ט')

שמנו לב? – "חפניכם" – זה גם משה וגם אהרן, "וזרקו משה" – זה משה, והקב"ה כבר יעשה את זה לאבק פורח על כל ארץ מצרים!

טענות פרעה והתשובות עליהן

עכשיו בואו נראה מה הולך פה; כשבאו משה ואהרן אל פרעה, היו לפרעה שלש שאלות. הראשונה היתה "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל" (ה', ב'), בעברית אחרת – 'הקב"ה שם אותי פה להיות בוס, אל תבלבלו לי ת'מוח. אני לא מכיר בזה שיש בארץ משהו שאינו כפוף לי אלא לו. אני מבין שהוא הא-להים, אבל למה שאני אשמע בקולו לשלח את ישראל?'.

השאלה השניה היתה – "לא ידעתי את ה'" (שם). הוא לא סתם חוזר על מילים, הוא אומר 'זה בכלל לא קשור לעם ישראל'. לא לדעת את ה' משמעו – 'אני לא מרגיש שום קשר לה'. אולי יש ה', יכול להיות שהוא גם מינה אותי, זה בסדר – אבל העולם לא משתנה ולכן אתם מבזבזים את הזמן שלכם ולא תוכלו להפוך את העולם, לא תוכלו לכבוש את העולם תחת ממלכת הקדושה כי יש עובדות. אני פרעה! אני הבוס – "לי יאורי ואני עשיתיני'".

והטענה השלישית שלו היא "וגם את ישראל לא אשלח" (שם). כלומר ראשית – ה' לא קשור למה שמתרחש פה בארץ, דבר שני – האדם לא יכול להיות מחובר עם השמיים, ודבר שלישי – 'אין דבר כזה ישראל, "בני בכורי", עם סגולה וכו'. אני לא מקבל את זה. זו תורת הגזע. מבחינתי כל בני האדם שווים'.

ועל זה הוא מקבל שלש תשובות – אהרן נותן תשובה על החלק הראשון. 'בוא נסביר לך מה קורה פה בארץ. כל הארץ כפופה לקב"ה'. משה רבנו מסביר לו מה זה השמיים, החלק השני, והקב"ה מסביר לו מה זה עם ישראל.

במכת השחין כתוב –

וְלֹֽא־יָכְל֣וּ הַֽחַרְטֻמִּ֗ים לַעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י מֹשֶׁ֖ה מִפְּנֵ֣י הַשְּׁחִ֑ין… (ט', יא)

מכת השחין באה למוטט אותם ואותה מכה היא המכה הראשונה שה' מכביד את לבו של פרעה. פרעה מבין שגם לבו כבר איננו ברשותו. המכה הזו באה לתאר את החיבור של הכל.

ומה זה קידוש הזמן? – קידוש הזמן זה לחבר ארץ ושמיים ולגלות את התפקיד של עם ישראל בעולם. ישראל מקדשים את הזמנים. "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר. החודש הזה לכם ראש חדשים… דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר.. בעשור לחודש". את המצווה שבאה לגלות שעם ישראל, שיהודי, יכול לכבוש את הזמן, את המהות, את מה שלכל אדם אין עליו שליטה, והוא יכול לחבר ארץ ושמים כי הוא חלק אלו-ה ממעל ממש – את זה מקבלים משה ואהרן. "הוא אהרן ומשה, הם המדברים, הוא משה ואהרן".

ה' מקדש ישראל שמקדשים את הזמנים

יש ברכה אחת בעולם שבה מחברים את עם ישראל ואת הקב"ה יחד – "ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים". ושואלים חז"ל – והרי 'אין עושין מצוות חבילות חבילות', וכמו שלא מברכים על פרי העץ ועל מזונות יחד, גם כאן לכאורה איך אפשר לחבר את הזמן עם ישראל? והם עונים – זה לא 'חבילות'. הקב"ה מקדש את ישראל והם מקדשים את הזמנים! לקדש את הזמנים משמעו הוא שכל יהודי יכול לומר "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון" (יהושע י', י"ב). זה הדבר שכל אדם יודע שאין לו שום שליטה עליו, את הזמן אי אפשר להאריך, לעכב או למהר. הזמן חל על כל אדם בשווה בכל מקום שהוא, אבל הכח של יהודי לקדש את הזמן הוא מה שהתגלה בשילוב הזה של משה ואהרן שהופכים לאחד מאוחד לגמרי, והקב"ה משתתף איתם.

והוא משתתף איתם במהות. כתוב בקדושת הזמנים שבי"ד מקדשים את הזמנים. על הפסוק –

אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י ה' מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמוֹעֲדָֽם. (ויקרא כ"ג, ד')

אומרים חז"ל –

קדשוהו מזידין או שוגגין או מוטעים, מנין שהוא מקודש? תלמוד לומר "אשר תקראו אתם". "אתם" אפילו מוטעים, "אתם" אפילו מזידין, "אתם" אפילו שוגגים. אם קריתם אתם, מועדָי. ואם לא, אינם מועדָי. (מדרש ספרי)

אין חגים ומועדים בעולם, אין מציאות של קדושת זמן בעולם, אם היא לא משולבת ע"י הקב"ה וישראל גם יחד. ובא הרמב"ם ואומר – זה נכון שהשבת ניתנה בעולם ב"ויכולו השמיים" אבל היא יכולה לחול בפועל רק אם ישראל קיבלו בפועל את מצוות קידוש החודש.

יודעים מה תהיה המצווה הבאה, מיד אחרי מצות הפסח, בפרשת בשלח? – מצוות השבת! ששת ימים תלקטו את המן וביום השביעי..". שבת באה אחרי קידוש החודש כי זוהי מהות קידוש הזמן. הכח לחבר ארץ ושמיים ואתה חלק אלו-ה ממעל ממש.

מכאן ואילך ועד סוף כל התורה, אין עוד מצוות של משה ואהרן יחד. כמו שאמרנו – משה מעביר את המצוות מהר סיני, את יציאת מצרים צריכים לעשות משה ואהרן יחד כי כדי להוציא אותנו ממציאות מצרים, צריך את השושבינא דמטרוניתא, את אהרן מלמטה, את השושבינא דמלכא, משה מלמעלה, ואת החיבור של שניהם להיות אחד!

"וידבר ה' אל משה ואהרן ויצוום אל בני ישראל" – הוא ציוות אותם – "להוציא את בני ישראל מארץ מצרים".

המטה שמכה בו אהרן הוא המטה של משה, הקטורת שאיתה יכול אהרן לעצור את המגפה היא הקטורת שאת הרז שלה מקבל משה מלמעלה ואהרן מופיע אותה מפה למטה. "משה ואהרן בכהניו" – ועם ישראל מופיע את הסיפור הזה מיידית ביכולת לקדש את הזמן.

מערכת השמיים, חישוב השנים לרבות שנות החמה, נתונים לשלשה דיינים, שני עדים – עם ישראל והקב"ה מעגל פינות כשצריך לסדר את זה. זה דבר עצום.

אשמח בך גואל נפשי

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר". את המצוה הזו קיבלנו מכח מה שעברנו בארץ מצרים, שם התגלה שליהודי יש את הכח לכבוש תחת מלכות הקדושה את כל המציאות, את מרחב הזמן שהוא בשמיים ובארץ.

ישראל מקדשים את הזמנים. היום, ד' שבט, הוא יום ההילולא של הבבא סאלי זיע"א ונסיים את הלימוד בשיר המפורסם שלו, שהפזמון שלו אומר כך-

אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם / אשמח בך, גואל נפשי את גאולת עולם. (פיוט 'יודו לך רעיוני' למרן הבבא סאלי זיע"א)

מה הכוונה? – אשמח בך גואל נפשי שגאלת אותה גאולת עולם? מה הכוונה? – אני חושב שהכוונה פה עמוקה מאד. עולם בעברית זה קודם כל זמן ורק אחר כך זה גם מקום. 'לעולם' זה לתמיד, לנצח. "אשמח בך גואל נפשי את גאולת עולם" כלומר אתה, רבש"ע, גאלת את נפשי לגאול את העולם. וכל הפזמון הזה בא אחרי התיאור של מצרים והר סיני ששם לקחת אותנו – "יודו לך רעיוני האל מבטן יוצרי / על קרבתך בסיני להאיר את נרי", ואז אתה גואל את נפשי את גאולת עולם, היינו שנפשי יכולה לגאול את העולם. זה פלא פלאות. זכותו וזכות הצדיקים תגן עלינו ועל כל ישראל.

1. ובמקומות שאהרן מדבר יש על כך גילוי מפורש בפסוק, כמו למשל אחרי מות נדב ואביהוא, שם כתוב "וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם" (ויקרא י' ט'), ורש"י מסביר שם שהוא קיבל שכר על כך שהוא צידק עליו את הדין, על שתיקתו, אבל באופן עקרוני, בענייני העברת התורה לבני ישראל זהו משה. ↑

2. הכונה היא לפסוק בפר' כי תשא "ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמורו" (שם ל"א, י"ב), ודורשים שם חז"ל שכפי שכאן בענין השבת, כך בכל מקום רק משה מדבר. ↑