וידבר א-להים אל משה ויאמר אליו אני הוי"ה. פרשת וארא תשפו

למה הרעתה

נדמה שפרשתנו היא מהפרשות הבודדות שנקראות על שם מילה שלא מופיעה בפסוק הראשון שבה אלא דווקא מהפסוק השני. גם פרשת קדושים היא כזו אבל אצלנו הפסוק הראשון דורש עיון והבנה. הפרשה פותחת במילים הבאות –

וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל-מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אֲנִ֥י הוי"ה. (שמות ו', ב')

אלוקים מדבר אל משה ואומר לו אני ה'. זה משונה מאד. הפסק הזה צריך להיות, וכך מובן גם מרש"י, תשובה לשאלה ששאל משה בסוף הפרשה הקודמת וטרם קיבל עליה תשובה. אחרי שהוא ניגש אל פרעה יחד עם אהרן, פרעה הכביד את העבודה על האנשים, ואז הוא בא אל הקב"ה ושאל שאלה גדולה –

וַיָּ֧שׇׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל-הוי"ה וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֖ה שְׁלַחְתָּֽנִי. (שם ה', כ"ב)

היום נעסוק קצת בשמותיו של הקב"ה ולכן נשים לב שמשה קורא כאן להקב"ה לא בשם הוי"ה ולא בשם אלוקים אלה בשם אדנות, והוא עדיין לא קיבל תשובה על השאלה הזו. עקרונית הקב"ה היה יכול לענות לו 'אדוני, זו לא שאלה בכלל ואל תתעסק עם שאלות כאלה', אבל רש"י וכל הפשטנים במקום אומרים שהתשובה לשאלה היא תחילת פרשתנו, פרשת וארא. כלומר – 'אתה שואל "למה הרעתה לעם הזה", אז התשובה היא – "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי"ה…". וצריך להבין איך זה עונה על השאלה – כדי ששם ה' יתגלה צריך להרע לעם הזה? זה לא הגיוני. זו שאלה קשה מאד.

ננסה ללמוד את זה היום מתורתו של אדמו"ר הזקן בעל התניא זיע"א שאתמול, כ"ד בטבת היה יום ההילולא שלו, שמנסח את זה במילים פשוטות –

הנה פרשה זו נאמרה תשובה על מ"ש למעלה וישב משה ויאמר למה הרעות כו'. והשיב לו הקב"ה וארא אל וגו'. וצריך להבין מה תשובה היא זו על למה הרעות… (תורה אור וארא, ד"ה וידבר)

השאלה של משה, "למה הרעתה", ברורה, אבל לא מובן איך הפסוק הזה עונה על השאלה. צריך להבין את התשובה לשאלה הזו.

האמינו או לא האמינו?

מעבר לשאלה הזו, ונלמד גם את זה מתוך תורתו הק' של אדמו"ר הזקן בהבנת הפסוקים בפשוטם של מקראות, יש כאן משהו משונה בפניה של משה לעם. הקב"ה אומר לו –

וָֽאֵרָ֗א אֶל-אַבְרָהָ֛ם אֶל-יִצְחָ֥ק וְאֶֽל-יַֽעֲקֹ֖ב בְּאֵ֣ל שַׁדָּ֑י וּשְׁמִ֣י ה' לֹ֥א נוֹדַ֖עְתִּי לָהֶֽם. וְגַ֨ם הֲקִמֹ֤תִי אֶת-בְּרִיתִי֙ אִתָּ֔ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם אֶת-אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֵ֛ת אֶ֥רֶץ מְגֻֽרֵיהֶ֖ם אֲשֶׁר-גָּ֥רוּ בָֽהּ. (שמות ו', ג'-ד')

ואני רוצה לקיים את ההבטחה הזו של ברית בין הבתרים שטרם התקיימה, שישובו לארץ –

וְגַ֨ם הֲקִמֹ֤תִי אֶת-בְּרִיתִי֙ אִתָּ֔ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם אֶת-אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֵ֛ת אֶ֥רֶץ מְגֻֽרֵיהֶ֖ם אֲשֶׁר-גָּ֥רוּ בָֽהּ. (שם ה')

ולכן –

לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֘ אֲנִ֣י ה֒'… (שם ו')

ועכשיו הוא בא ואומר לעם ישראל את ההבטחה על הגאולה, ארבע לשונות –

וְהֽוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֨חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵֽעֲבֹֽדָתָ֑ם וְגָֽאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים. וְלָֽקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י ה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם הַמּוֹצִ֣יא אֶתְכֶ֔ם מִתַּ֖חַת סִבְל֥וֹת מִצְרָֽיִם. וְהֵֽבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָּׁ֨אתִי֙ אֶת-יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַֽעֲקֹ֑ב וְנָֽתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מֽוֹרָשָׁ֖ה אֲנִ֥י ה'. (שם, ו'-ח')

והסיום –

וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵֽעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה. (שם ט')

ברור שיש אצלם קוצר רוח ועבודה קשה, אבל צריך להבין, שהרי בפרשת שמות כשבאו משה ואהרן אל העם, אחרי מעמד הסנה, התגובה של העם היתה אחרת לגמרי –

וַיְדַבֵּ֣ר אַהֲרֹ֔ן אֵ֚ת כׇּל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיַּ֥עַשׂ הָאֹתֹ֖ת לְעֵינֵ֥י הָעָֽם. וַֽיַּאֲמֵ֖ן הָעָ֑ם וַֽיִּשְׁמְע֡וּ כִּֽי־פָקַ֨ד ה' אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְכִ֤י רָאָה֙ אֶת־עׇנְיָ֔ם וַֽיִּקְּד֖וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ. (שם ד', ל'-ל"א)

אז הם שמחו והודו וקדו והשתחוו והאמינו, ואילו עכשיו, בגלל שהוכבדה עליהם העבודה, התגובה שלהם השתנתה באופן כל כך קיצוני?! כנראה שנאמר פה לעם משהו חדש ומהותי שגרם להם לשנות את התגובה.

ומי שיתבונן היטב בפסוקים ישים לב לדבר נוסף שמצריך עיון והבנה –

לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֘ אֲנִ֣י ה֒'… (שם ו')

מה הכוונה "לכן"? בגלל מה לכן? בגלל ש-"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב"? לכן "כי שמעתי את נאקת בני ישראל"? מה התחדש עכשיו, הרי כבר אמרו להם שפקד ה' את עמו? הרי ארבעת שלבי הגאולה שנאמרו להם עכשיו רק היו צריכים לחזק את העם. לפני כן נאמר באופן כללי שהקב"ה יגאל אתכם, ועכשיו הם התבשרו בחדשות טובות ובפירוט ספציפי! נכון שיש עבודה קשה אבל עבודה קשה כבר היתה להם כמעט מאה שנים קודם לכן. האירוע האחרון של אי אספקת התבן, זה מה ששבר אותם?!

זו שאלה קשה ובאמת המפרשים כמו הספורנו והאבן עזרא אומרים – "לכן אמור לבני ישראל אני ה'". זה החידוש – את זה הם לא שמעו לפני כן. והביטוי הזה מאד בולט וחוזר על עצמו פה בפסוקים – המסר המרכזי בארבע הלשונות הוא "אני ה'". "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-להים וידעתם כי אני ה'". דרך אגב, זוכרים מה אמר יעקב כשהתעורר מהחלום שלו בבית אל? –

וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֙נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ךְ וְנָֽתַן־לִ֥י לֶ֛חֶם לֶאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ. וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה הוי"ה לִ֖י לֵאלֹהִֽים. (בראשית כ"ח, כ'-כ"א)

כלומר מה שפעם היה 'אלוקים' עכשיו יהיה הוי"ה. אני עדיין לא יודע מה המשמעות של זה אבל זה מה שנאמר פה למשה ולבני ישראל וכנראה שזה לכאורה ההבדל.

עכשיו שימו לב, זה ממשיך – "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי לכם אותה למורשה אני ה'. וידבר כן משה אל בני ישראל ולא שמעו אל משה" – המעבר מהאלוקים ל-"אני ה'" זה מה שהיה להם קשה. את עצם היציאה ממצרים כבר נאמר להם והם שמחו והאמינו, ולשונות הגאולה רק היו צריכים לחזק אותם – אז למה זה קשה להם? מה קשה בזה?

מה התכלית של זה הכאב?

בואו נחזור לשאלת הפתיחה – איך הביטוי "וידבר א-להים אל משה ויאמר אליו אני ה'" נותן תשובה למשה לשאלתו "לָמה הֲרֵעֹתָה לעם הזה". והאמת היא שגם אם לא היה לנו הפסוק הזה, אולי כבר מותר פעם אחת גם לנו לשאול את השאלה הזו בעצמנו – למה הרעותה לעם הזה, רבש"ע? ואפשר גם לנקד את זה "לְמה הֲרֵעֹתָה". כלומר, כמו שאומר השיר – 'מה התכלית של זה הכאב'?

בברת בין הבתרים כבר נאמר "ועבדום ועינו ואותם" אבל כשזה מופיע באופן כל כך קשה, "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" – למה חייב לעבור כל ענין גלות מצרים, שעבוד מצרים ושואת מצרים בדרך? מה המהות? למה הֲרֵעֹתָה? זו שאלתו של משה והקב"ה עונה לו ואנחנו צריכים להבין את הקודים הללו כי יש כאן צופן לכל העולם – השאלה הזו היא לא רק על מצרים אלא על היום, כ"ה טבת תשפ"ו (בגימ' ישֻּעו"ת), עלינו, על כל הגלויות. גלות מצרים היא האב טיפוס לכל הגלויות. למה הגלות הזו קודמת למעמד הר סיני, לזה ש-"בנו בחרת מכל עם ולשון"? מה אתה רוצה, רבש"ע, מה התכלית, מה אתה שולח אותי בעצם?, כלומר מה המהלך פה?.

אני מבקש קצת להפתיע בדבר שנשמע קצת מחודש אבל הוא פלאי. הרבה אנחנו מדברים על "אלקים" ועל הוי"ה. יש פסוק מפורסם שאנחנו אומרים אותו ביום הק' של השנה בשעת הנעילה – "הוי"ה הוא האלקים" (מל"א, י"ח, ל"ט), ובכל יום ויום אנחנו – "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, כִּי הוי"ה הוּא הָאֱלֹהִים" (דברים ד', ל"ט), אבל כאן כתוב דבר אחר – כאן כתוב שמה שהיה פעם בתור אלוקים הולך להופיע עכשיו בתור ה', הוי"ה, וזה לא מידע, כפי שמביא רש"י – "לא הודעתי אין כתיב כאן, אלא לא נודעתי" (רש"י שמות ו', ג'), כלומר לא התוודעתי אליהם במציאות החדשה הזו. מה זה המושג הזה? מה חסר באלוקים ששם הוי"ה משלים אותו? מה רצה יעקב לומר כשהוא אמר "והיה הוי"ה לי לאלקים"?

בין א-לקים לשם הוי"ה

רעי ואהובי, נתחיל בנקודת יסוד. אחד ההבדלים הבולטים והיסודיים בין שם אלוקים לשם הוי"ה הוא ששם אלוקים הוא לשון רבים ושם ה' הוא אחד, יחיד. ובאמת צריך להבין מדוע אנחנו קוראים לו בלשון רבים. כך פותחת התורה – "בראשית ברא א-להים". הביטוי הזה מופיע בתורה עצמה כביטוי של אנשים רבים עם כח. כך גם דיינים נקראים א-להים. מה המשמעות ששם אלוקים מופיע ברבים ושם ה' ביחיד? אנחנו יודעים שבתחילת בריאת העולם הכל נברא בשם 'אלוקים' ואילו בשלב מסוים בבריאה, בתחילת פרק ב', כתוב שם ה' בפעם הראשונה –

אֵ֣לֶּה תוֹלְד֧וֹת הַשָּׁמַ֛יִם וְהָאָ֖רֶץ בְּהִבָּֽרְאָ֑ם בְּי֗וֹם עֲשׂ֛וֹת הוי"ה אֱלֹהִ֖ים אֶ֥רֶץ וְשָׁמָֽיִם. (בראשית ב', ד')

אז שם הקב"ה שיתף שם הוי"ה בשם אלוקים. בדר"כ כשמבקשים מאיתנו פעולה מסויימת בהקשר של הקב"ה מדובר על "ה' אלוקיך". למשל במצוות העשה – "ואהבת את ה' אלוקיך". הכותרת של המצווה היא לכאורה אהבת ה' אבל זו לא המצוה כי אי אפשר לאהוב את ה' ומיד נסביר למה, אלא המצווה היא לאהוב את "ה' אלוקיך" דווקא. נסביר כי זו נקודה יסודית מאד;

שם 'אלוקים' מתאר ריבוי. ה' הוא אחד ושמו אחד ואנחנו חלילה לא עוסקים בריבוי אלוקות, אבל שאלת השאלות היא איך האדם יכול לגלות, לעבוד, לאהוב – כמוגבל, כנברא – את האינסוף ב"ה? איזו השגה יכולה להיות לנברא שהוא סוף באינסוף? זו שאלת המפתח – הרי אני מוגבל. הדרך היחידה שאני יכול להתקרב ולהתחבר לעצמותו ית' היא ע"י הגילויים שלו. יש פסוק ידוע –

גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד, וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר. (תהילים קמ"ה, ג')

לכאורה יש פה בפסוק סתירה מובנית. אם ה' גדול ומהולל מאד, אז אני יכול להלל אותו, אבל אחרי זה כתוב שלגדולתו אין חקר – אז אני לא יכול להלל אותו, אי אפשר להלל אינסוף כי אין לי תפיסה באינסוף. וההסבר הוא עמוק – את גדולתו העצמית של הקב"ה ית' וודאי שאין בה חקר, "לית מחשבה תפיסא בך כלל" (פתיחת אליהו), אבל האור האלוקי האינסופי מושפע אלינו ע"י צמצומים, ורק זיו ממנו, הארה ממנו מתפשטת אלינו.

כי שמש ומגן ה' א-להים

נדגים ממשל שמופיע בפסוק ידוע –

כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן הוי"ה אֱלֹהִים… (שם פ"ד, י"ב)

כשאני יושב בחדר והחלונות פתוחים ללא תריס או וילון, והשמש זורחת בחזקה בחוץ, אנחנו אומרים שהשמש נכנסת לחדר, אבל באמת לא השמש היא שנכנסת כי אם היא היתה נכנסת היינו נשרפים, אלא מה שנכנס זו רק הארה מהשמש. קוראים לזה זיו, כלומר לא השמש עצמה אלא האור שלה. כשאנחנו אומרים "אור אינסוף" אין הכוונה שאני יודע מה זה אינסוף, אי אפשר לתפוס את זה, אלא זו ההארה שחודרת דרך החלון, דרך החרכים, ומגיעה אלי. אותה קרן שמש, לגבי השמש עצמה היא כלום, היא בטלה בה בשורשה. אם נחזיר אותה לשמש עצמה – אין לה משמעות, היא לא תהיה מורגשת כלל. על דרך זו, "מה רבו מעשיך ה'" (שם ק"ד, כ"ד) – האור הזה מגיע לעולם באופן של דומם, של חי, צומח ומדבר, הוא מתפרד להמון דברים – בפירות וצמחים ובחיות ועופות וכו', בריבויים רבים. וכל דבר יש לו טעם אחר, צורה אחרת. קרניים. כלומר, כל מה שאני קולט בעולם את ה' זה אך ורק דרך 'אלוקים'. אין לי שום אפשרות בעולם להלל את גדולתו, כי אין לה חקר. "לך ה' הגדולה" – כמה גדול הוא? 100 מטר? 1000 ק"מ? "לך ה' הגדולה" הכוונה היא להארה, לזיו, לאופן שזה מגיע אלי.

השמש מגיעה אלינו עם מגן, דרך פילטרים וצימצומים, ואני יכול במקסימום לסגור את התריס – אני לא סוגר את השמש. היא לא מופיעה בעולם פחות אם התריס סגור, זה לא שיש יותר או פחות שמש, אלא הקרן, ההארה מהשמש, מוסתרת ממני.

וזה חשוב. כשאנחנו אומרים 'אלוקים' הכוונה לכח – "יש לאל ידי", אלוקים זה כוח, אלו דיינים. הקב"ה מופיע באינסוף כוחות, בריבוי כוחות, גם במובנים רוחניים – "עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות" (משנה עוקצין ג', י"ב), היינו שלכל אחד יש את ההארה שלו, את ההשגה שלו. לא רק התפוחים והאפרסקים אלא גם ההשגות הרוחניות הגבוהות ביותר בעולם – הכל מתגלה אלי דרך "אלוקיך" – "ואהבת את ה' אלוקיך". 'העולם' אומרים שלאהבה צריך שניים, אבל אם הכל בעולם בטל אליו ית' אז איך אני יכול לאהוב אותו? אלא הדרך שאני יכול לאהוב אותו ית' היא לפי שהוא מופיע בריבוי, לפי הנפש שלי, הטעם שלי.

ראו שהוא יחידי בעולמו

כל זה מה שהיה בעולם – ותחזיקו חזק – עד שעם ישראל יגיע לקבל תורה ומצוות במעמד הר סיני. במעמד הסנה הבטיח הקב"ה למשה – "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה" (שמות ג', י"ב). במעמד הר סיני אנחנו נראה את הקולות, ולא נעמוד בזה. ואז, בראיית הקולות, נבוא אל משה ונאמר –

וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה דַּבֵּר־אַתָּ֥ה עִמָּ֖נוּ וְנִשְׁמָ֑עָה וְאַל־יְדַבֵּ֥ר עִמָּ֛נוּ אֱלֹהִ֖ים פֶּן־נָמֽוּת. (שם, כ', ט"ו)

כי כשכל העם רואים את הקולות הם בעצם רואים את מה שנאמר לנו במאמר הר סיני – "וְיָדַעְתָּ הַיּ֗וֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל־לְבָבֶךָ כִּי הוי"ה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל־הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דברים ד', ל"ט). שם התרחשה התופעה המופלאה של "אַתָּה הׇרְאֵתָ לָדַעַת כִּי הוי"ה הוּא הָאֱלֹהִים, אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" (שם ל"ה)! רש"י אומר שם שהכוונה היא –

כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה, פָּתַח לָהֶם שִׁבְעָה רְקִיעִים (פסיקתא רבתי סוף פרשה כ), וּכְשֵׁם שֶׁקָּרַע אֶת הָעֶלְיוֹנִים כָּךְ קָרַע אֶת הַתַּחְתּוֹנִים וְרָאוּ שֶׁהוּא יְחִידִי; לְכָךְ נֶאֱמַר: אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת.

'יחידי' זה שם הוי"ה – הוא המהווה. הוא העבר וההווה והעתיד. הוא היה, הווה ויהיה. הוא יחידי בעולמו, אין עוד מלבדו – אין עוד שום 'יש' מלבדו, הכל זה הוא. ואז, כשעברו מהמצב של אלוקים, שבא אלי בצמצום, בלשון רבים, ומופיע אלי ברמה שלי דרך החלון שלי, בהארה ובזיו שלי שאני יכול לקלוט, "הדור נאה זיו העולם", בזכות הזיו הזה שמופיע בעולם, שאתה נעלם – "נפשי חולת אהבתך" (פיוט 'ידיד נפש' לרבי אלעזר אזיכרי זיע"א), כיון שאתה מופיע בזיו שמעלים אותך, המגן מעלים את השמש – "כי שמש ומגן הוי"ה אלוקים", ה' הוא השמש שכביכול במשל ואלוקים הוא המגן ואז אני יכול להדר את זה. ואז אני יכול להלל את הקב"ה – "גדול ה' ומהולל מאד". אני יכול להלל ולאהוב את ה' אלוקיך "בכל מאודך". אבל במעמד הר סיני מה שקרה הוא שראו שהוא יחידי בעולמו, כלומר אני לא פה, ואז פרחה נשמתם והם מתו, כי הכל היה אחד. ואז הקב"ה החזיר את נשמותיהם ואותם בטל של תחיית המתים.

מה הוא הפסוק בו פתחנו "וידבר א-להים אל משה ויאמר אליו אני הוי"ה? – אתה, משה, היית במעמד הסנה, שם ראית סנה בוער באש – ומשה רואה לא רק ש-"וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג', ב') אלא הוא שואל – "מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה" (שם ג', ג'). אבל רגע – בפסוק שלפני כן ראינו שהוא כן בוער, אז מה הוא בעצם שואל?! אונקלוס אומר שהוא לא כלה, "לא מיתוקד", אבל יש מפרשים שאומרים שעומק, כיון שהפסוק לא החליף את המילה אלא כאן וכאן הוא משתמש בשורש ב.ע.ר., שמשה מרגיש שהוא רואה אש בוערת ולא בוערת. זה לא המושגים שלנו, זו לא אש של ארבע היסודות. לנו אין דבר כזה אש שאינה אש. אנחנו יודעים שאש מכלה, אש שורפת, ופתאום משה רואה אש ורואה את הקב"ה בסנה, "עמו אנכי בצרה", והוא רואה את עם ישראל והוא מתחיל לקלוט את למה הֲרֵעֹתָה. הוא מתחיל לראות שהעם הזה נראה כאילו הוא בוער, הולך ובוער, אבל בעצם הוא לא בוער. האש היא אש שלא בוערת אבל היא כן בוערת. הוא פתאום קולט שזה לא במושגים של 'אלוקים', לא במושגים שאני יכול להגדיר – זה אפרסק וזה תפוח, אלא במקור, בעצמות, הכל אחד ואין לי יכולת לתפוס את זה.

אשר קדשנו במצוותיו שלו

ומתי העולם עובר מהמדרגה של אלוקים להוי"ה? – שם במעמד הר סיני. כידוע בגימט' אלהי"ם עולה הטב"ע, כלומר איך השמש חודרת דרך הזיו. ובמעמד הר סיני הקב"ה יורד על הר סיני, משה עולה אל ה', ואנחנו מתחילים לקבל 'תורה ומצוות'. בכל פעם שאנחנו מקיימים מצווה אנחנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", ומוסבר בחסידות – שהכוונה היא שהוא ית' קידש אותנו במצוות שלו; הוא מניח תפילין, הוא עוסק בתורה. התפילין שהוא נתן לי להניח נובעים ומגיעים מהתפילין שלו – 'אשר קידשנו במצוותיו' שלו.

המושג "תורה ומצוות" הוא מושג חדש שמתחדש רק עכשיו כששם הוי"ה נודע להם. עד עכשיו, עד מתן תורה, ה' נודע באל שדי – חז"ל, ורש"י בעקבותיהם, מסבירים שזה בא מהמשפט "שדי לו בעולמו". "שאמר לעולמו די" (רש"י בראשית מ"ג, ט"ו). עולמו של הקב"ה הוא "עולם חסד יבנה" (תהילים פ"ט, ג'). הקב"ה רצה שהעולם יופיע פה ולכן הוא צריך להגביל, להופיע בתור אלוקים. אני אל, חסד – "חסד אל כל היום" (תהילים נ"ב, ג'), שדי – שעכשיו לעולם החסד שלי אני מייצר בנין עם אבנים והגדרות, כדי שאתה תוכל לאהוב את הוי"ה – דרך אלוקיך. אז "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב – באל שדי", כלומר ע"י שאת עולמו, את החסד האלוקי הוא הביא אלינו כאן במגבלות, בהגדרות, אבל עכשיו אני רוצה להופיע ולהיוודע לכם בשמי הוי"ה, כלומר שאתם תגיעו אל המקום שבו תהיו מחוברים בעצמות, באחד, ולזה קוראים 'תורה ומצוות'. הוא נתן לנו את המצוות שלו, כלומר כדי שהמצוות שלו יופיעו בעולם הוא נתן לי אותם לקיימן פה. יש לי רמ"ח איברים שהם כנגד רמ"ח מצוות עשה ורמ"ח מצוות עשה הם רמ"ח איברים דמלכא – המצוות הן הן איבריו, זאת אומרת שכדי שמצוותיו תופענה בעולם הוא נתן לנו להמשיך את קיום המצוות שלו. אנחנו מקיימים אותו. הוא מקים אותנו ואנחנו מקימים אותו. ובואו נראה את דברי הספורנו שם, זה מדהים, על הפסוק "וידבר א-להים אל משה ויאמר אליו אני ה'" –

אני ה'. מקיים המציאות, לא ממציאו בלבד, אבל גם מקיימו… (שמות ו', ב' בספורנו)

כלומר אני לא ממציאו שהוא שם אלוקים ושם שדי, אלא אני הוי"ה שגם מקיימו. זה מדהים – אני ה' פירושו אני רוצה שיתגלה עולם התורה והמצוות דרך ישראל ויופיע הענין של ישראל בעולם שהוא לגלות את שם ה', ששם ה' יוודע בהם. שהמצוות שלי יתקיימו על ידם – אני מקיים את המציאות והיא מתקיימת על ידם.

ירידה לצורך עליה

כשבא משה רבנו אל עם ישראל ואומר להם את מהות הגאולה, הוא לא חוזר על מה שנאמר בפרשת שמות שפקד ה' את עמו, ואהרן עשה את האותות ואז העם האמין ויקדו וישתחוו. העם הזה מאמין עצום. אבל פה נאמר – "לכן", כיון ש-"וידבר א-להים אל משה ויאמר אליו אני ה'" ואני רוצה להיוודע בהם, "לכן אמור לבני ישראל" שהעולם הגיע לשלב שצריך להופיע דרככם "אני ה'". זו גאולה שלמה. זו הגאולה שמופיעה בתחילתה במעמד הר סיני ומיד נגיע לשלב האחרון בה, אבל כדי שזה יתרחש, לפנ הגילוי העצום של שם הוי"ה, צריך לפני כן להגיע השלב של הסתלקות החיות, של עליה למעלה. מסלקים את החיות של השלב הקודם, לוקחים כביכול את כל הדם ומייצרים מציאות חדשה לגמרי. ההסתלקות הזו מביאה עולם שבו פרעה שולט ואומר "מי ה' אשר אשמע בקלו לשלח את ישראל לא ידעתי אתה' וגם את ישראל לא אשלח" (שמות ה', ב') – 'אני בכלל לא רואה איזו אפשרות, גם אם יש דבר כזה שנקרא ה', אני לא רואה אפשרות ששם ה' מתקיים ע"י מעשים מפה, מלמטה, שהעצמות מופיעה פה בבני אדם, בישראל. מה זה בכלל ישראל?'. וכל המכות שהוא יחטוף זה רק בשביל זה – כדי להביא אותו שלב אחרי שלב ולומר לו –

כֹּ֚ה אָמַ֣ר הוי"ה בְּנִ֥י בְכֹרִ֖י יִשְׂרָאֵֽל… הִנֵּה֙ אָנֹכִ֣י הֹרֵ֔ג אֶת־בִּנְךָ֖ בְּכֹרֶֽךָ. (שמות ד', כ"ב-כ"ג)

ואתה לאט לאט תכיר את הכוחות של אלוקים ואחרי זה את ה' ואז אתה תגיד "העתירו אל ה' ורב מהיות קולות אלוקים" (שמות ט', כ"ח) ותתפללו את ה' וה' הוא האלוקים, "ולכו עבדו את ה' אלהיכם כדברכם. גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם" (שם י"ב, ל"א-ל"ב). כל הסיפור הוא על האם הקב"ה יופיע בעולם בעצמותו, בעולם שיתגלה בו ש-"ה' אחד ושמו אחד", ש-"אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו". וכדי שזה יופיע זה חייב להופיע דווקא במקום שזה נראה הכי גמור, הכי למטה – "למה הֲרֵעֹתָה לעם הזה" – למה? סילקתי את עצמי כביכול למעלה, לגובה, התנתקתי מהעולם ואתם לא מרגישים אותי, אני לא מופיע. אבל כל זה קורה כדי שאנחנו נעלה ממדרגת "אלקים" למדרגה של הוי"ה. יעקב אבינו שרצה שתגיע הגאולה וביקש לישב בשלווה אמר- 'אני רוצהשכשאני אגיע לארץ' אז "והיה ה' לי לאלוקים". בדרך בגלות עדיין "אם יהיה א-להים עמדי", אבל כשנגיע לארץ הכל יהיה אחד, לא רבים, הכל יהיה הוא, שם הוי"ה.

כמים לים מכסים

כך מתאר הרמב"ם את הגאולה בסוף היד החזקה, כמו גאולת מצרים אבל לאין ערוך יותר –

לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו"ם ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח [כל זה הוא בחינת 'אלוקים'] – אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי העולם הבא. (רמב"ם הל' מלכים ומלחמותיהם י"ב, ד')

הכל יהיה לדעת את ה' בלבד – "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו". זה הכח שלך יהודי, זה נכנס בכם בדי. אן. איי., זה הכח שלכם עם ישראל. ומסיים הרמב"ם –

ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. (שם ה')

הדברים הסתומים הללו הם הדברים שנמצאים בתוך המציאות, שעוד לא באחדות הגמורה, כשעוד אי אפשר לתפוס את מציאות הזו, אבל בימים ההם, שכל המעדנים יהיו מצויים כעפר, העולם לא ישתנה – "וזה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ משל וחידה ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר" (רמב"ם שם א'). העולם יהיה אותו דבר. גם אנחנו פותחים חדשות ורואים שעוד יש איראן ורוע פה – אבל צריך להאמין שכל מה שעברנו, כל הצרות שעברנו בכל הגלויות – רומי, כל המלחמה שעברנו וכו', וגלות מצרים היא הפתיחה לכל הגלויות, כל מה שיש בעומק למה הֲרֵעֹתָה לעם הזה – כדי להעלות אתכם מבחינת אלוקים לבחינת ה' "ואז ישיגו דעת בוראם כפי כח האדם". זה יתגלה בעולם. והוא מסיים – "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" – הכל יהיה מלא דעה את ה'. "אתה הראת לדעת כי ה' הוא הא-להים אין עוד מלבדו". והביטוי של המים כאן הוא נפלא – ההבדל בין הים ליבשה הוא שהים עושה את הכל אחד. אמנם גם בים יש הרים ובורות ומכתשים וכיו"ב. אבל ביבשה כשיש בור ומאה מטר אחרי זה יש הר – הם לא ממלאים זה את זה, ואילו בים כל המציאות של הים היא שהוא עושה את הכל אחד, "כמים לים מכסים", לכן אין שם טומאה. "ומלאה הארץ" – היבשה תימלא דעה את ה', היינו בדיוק מה שאנחנו אומרים עכשיו – "ושמי ה' לא נודעתי להם". לכולם יוודע ה'.

כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון

לפני שזה מופיע כמו ברפואה הכי קשה שתיארנו, לוקחים את החיות הקודמת, הדם הקודם, את המציאות הקודמת, ונראה כאילו האדם הולך למות, הוא נכנס לבידוד נוראי – ואז בעזרת השי"ת מופיע עולם אחר לגמרי, עולם שמתחיל את מעמד הר סיני. עוף לא פרח וציפור לא צייץ, "קול גדול ולא יסף". כל המציאות, כל העולם התאחד עם בוראו. ואז יבואו הנביאים ויאמרו שמעמד הר סיני היה קריאת כיון לעתיד, שם הגענו אמנם לבחינה של שומעים את הנראה, רואים את הנשמע, אבל לעתיד לבוא יהיה עוד יותר מכך – "כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב הוי"ה צִיּוֹן" (ישעיהו נ"ב, ח'), כלומר המצב יהיה ביתר שאת ויתר עוז ממתן תורה. בימות המשיח "עין בעין יראו". ולפני כן מסתלקת החיות הקודמת כדי שיוכל להיווצר משהו חדש בעולם, שה' אחד ושמו אחד. איזה עומק זה! "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", כלומר זה לא יופיע דרך מה שהיה עד הר סיני "וידבר א-להים אל משה", אלא יופיע דרך – "ה' אחד ושמו אחד". ואז לא תהיה בעיה להיות בעולם כי העולם עצמו יכיר שהוא בטל לגמרי במציאות ויש רק "אחד ושמו אחד".

"וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי"ה". עד עכשיו נראיתי לכל הכוחות בעולם דרך האבות – אברהם, יצחק ויעקב "באל שדי ושמי הוי"ה לא נודעתי להם", ועכשיו, "לכן אמור לבני ישראל" – כל אחד ואחת מכם יגיע למקום, עוד מעט ממש, שהוא יבין איך כל הגלויות, שכל מה שעברנו היה הכנה לגילוי הגדול שעוד לא היה כמוהו, לגילוי הזה שמגיע רק אחרי הניתוח הגדול הזה." כִּֽי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת הוי"ה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים". (ישעיהו י"א, ט')

עסק כל העולם – לדעת את ה'

ומשפט סיום. כשיצאנו ממצרים והלכנו להר סיני, עדיין הינו צריכים לברוח ממצרים. עדיין היינו צריכים לרוץ מהר – "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם" (שמות י"ד, ה'). לא ברחנו בגללו אלא בגללנו, כי דוגרי, גם אחרי שברחנו רצינו לחזור. יצאנו ממצרים אבל עוד יש מצרים בעולם, עוד יש לנו מצרים בראש, והיא רודפת אחרינו – "ופרעה הקריב" (שם י'). ואז הגענו למדרגה עצומה ונבחרנו להיות עם ה' והתגלינו – "ובנו בחרת מכל עם ולשון" במעמד הר סיני, "אשר קידשנו במצוותיו" שלו, אבל בגאולה העתידה שכולנו מחכים לה שתגיע אי"ה תכף ומיד ממש, אז לא יהיה צריך עוד לברוח ממצרים, אז אפשר יהיה להבין שאפשר לחיות בתוך העולם, כי נביא את העולם ואת עצמנו למצב שהכל יהיה בטל ל-ה', לא בחיפזון כפי שיצאנו ממצרים אלא "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן" (ישעיהו נ"ב, י"ב). כל העולם יעבור את כל התהליך, את ההכנה הכואבת והארוכה הזו, את אלפי שנות ההכנה הזו, שברגעים מסוימים, בתקופות מסוימות כמו השנתיים האחרונות אנחנו מרגישים את זה כל כך עוצמתי, כדי להגיע אל המקום שבו לא צריך יהיה עוד לברוח ממצרים אלא מצרים עצמה תתהפך, היא והדומים לה, ויתגלה באדם ובעולם ש-"עסק כל העולם לא יהיה אלא לדעת את ה'". אין אלו רעיונות רוחניים ומנותקים – זו הלכת החיתום של הרמב"ם. זה הרמב"ם הריאליסט שחותם את ספר הלכותיו המעשיות בהלכה הזו שלא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, והוא לא מדבר רק עלי ועל החברים שלי מהשטיבל'ך אלא הוא מדבר על 'עסק כל העולם', "ויהיו ישראל חכמים גדולים וידעו דברים הסתומים", ופתאום נבין שמה שזה היה סתום זה היה בגלל שעוד היינו בבחינת 'אלוקים' ועכשיו בא הקב"ה ואומר לנו – "וידעתם כי אני הוי"ה המוציא אתכם". מה שסבא יעקב ביקש ש-"ה' יהיה לי לאלהים" יתרחש בהם.

ממצרים יצאנו בבריחה ובעגלא בזמן קריב ניגאל בשובה ונחת, במשיח, "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". כשהרוח הזו תעלה ונשמע אל משה, יתקיים כבר "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נתתי אותה לכם מורשה אני ה'", ו-"עין בעין יראו בשוב ה' ציון" בב"א בגאולה ובתשובה שלמה עלינו על כל ישראל ועל כל העולם כולו.