פרשה שמחה

אנחנו נכנסים לפרשת לך לך, הפרשה שאיתה אנחנו מתחילים את החיים שלנו. הרבי מליובאוויטש אומר ב'היום יום' –

"בראשית" היא פרשה שמחה, למרות שהסוף אינו "נעים" כל כך; "נח" – המבול, אך סוף-שבוע שמח: לידת אברהם אבינו; פרשת "לך" היא השבוע השמח באמת, בכל יום מימי השבוע 'חיים' עם אברהם אבינו, הראשון שמסר נפשו על פרסום אלוקות בעולם. ומסירות הנפש שלו הוריש אברהם אבינו בירושה לכל ישראל. (היום יום, ג' מרחשוון)

בפרשת לך לך אנחנו מתחילים לחיות עם אבא שלנו, אברהם אבינו. הוא הראשון שמסר את הנפש על פרסום האלוקות בעולם ומסתבר שבין יתר הדברים שירשנו ממנו, גם את מסירות הנפש שלו קיבלנו ממנו בירושה, לעשות אור וטוב. מעכשיו אנחנו כבר עומדים להיות אנחנו עצמנו.

נפתח בשאלה ידועה על הפסוק הראשון –

וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל-אַבְרָ֔ם לֶךְ-לְךָ֛ מֵֽאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ. (בראשית י"ב, א')

היטיב להגדיר את השאלה המהר"ל, ששואל בשם הרמב"ן ואומר שיש כאן דבר מוזר –

כאשר בחר השם יתברך מתחלה באברהם, והוציאו מאור כשדים לתת לו הארץ, כתיב "ויאמר ה' אל אברם, לך לך מארצך וממולדתך, אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב א). והקשה הר"ם ז"ל, שתימה הוא שלא זכר הכתוב קודם זה שהיה אברהם צדיק, ולכך נגלה עליו השכינה ואמר לו "לך מארצך וממולדתך וגו'", כי בלא זה, לא נגלה עליו השכינה ואמר לו לך מארצך, לכך ראוי היה לכתוב קודם צדקת אברהם. וכמו שתמצא בנח "ונח מצא חן בעיני ה'" (בראשית ו ח), ואחר כך כתיב (שם שם ט) "אלה תולדות נח וגו'", הזכיר קודם צדקת נח, קודם שהזכיר שדבר השם יתברך עמו. (נצח ישראל י"א)

הרי אברהם בתחילת הפרשה איננו ילד בן שלש. הוא בנאדם בן שבעים וחמש שנה, והקב"ה לא נגלה עליו סתם כך! אצל נח התורה מפרטת את ייחוסו – שהיה צדיק תמים, ושהוא מצא חן בעיני ה'. זו ציפיה מאד פשוטה. נקצין את השאלה – הדבר היחיד שאנחנו יודעים על אברהם אבינו הוא רק שהוא ממשפחתו של תרח. זה כל הייחוס שלו. על תרח כתוב שהוא לקח את "אברם בנו ואת שרי כלתו" ואת לוט והם יצאו מאור כשדים ללכת ארצה כנען. אברהם הוא רק אחד מהחבורה הזו.

אגב, יש פער אדיר בין איך שהתורה שבכתב מפגישה אותנו לראשונה עם אברהם – "לך לך מארצך וממולדתך…", לעומת התורה שבעל פה ואיך שאנחנו מכירים אותו ממדרשי חז"ל – שאברהם היה בכבשן האש, עם נמרוד, ועם הפסילים באור כשדים, אנחנו מכירים את זה מהגן אבל שום דבר מזה לא כתוב בפרוש. אם נעשה חשבון, נגיע גם למסקנה שכאשר אברהם נצטווה "לך לך" הוא כבר היה אחרי ברית בין הבתרים,^[1] לא ניכנס לכל החשבון אך כל הראשונים דנים בזה, ומכל מקום עולה שמכל הדברים הגדולים שעשה אברהם עד גיל שבעים, שהיה מכניס בחרן את האנשים תחת כנפי השכינה ומגיירם^[2], לא כתוב כלום!

בחירה פרטית, בחירה כללית

המהר"ל נותן תשובה שצריך להעמיק בה מאד והיא נשמעת כנוסחה –

כי אצל נח לא היה, רק בחירה פרטי, והבחירה הפרטית הוא לפי מה שהוא, והכל הוא לפי מעשה צדקות שלו. אבל באברהם לא היה בחירה פרטית, רק באומה הישראלית, שהם זרעו. שהרי כתיב באותה בחירה (בראשית יב, ב) "ואעשה אותך לגוי גדול", וזה בחירה כללית, ובחירה כמו זאת אין תולה במעשה כלל, ולא בחטא, כי המעשה הוא לפרט. אף כי בודאי זכות אבות מועיל, מכל מקום עיקר הבחירה, בחירה כללית בו ובזרעו. (שם)

בעברית אחרת, מה שבדרך כלל קובע את קרבתך לאלו-ה הוא המקום הרוחני שלך, כמה הזדככת והתרוממת, אבל באברהם זו לא היתה בחירה פרטית אלא זה שהוא היה היהודי הראשון. כלומר בחירה פרטית היא שאני בוחר בך כי אתה הכי חמוד, הכי צדיק וכו' אבל הבחירה באברהם היא בחירה כללית. זו נוסחא שצריך להעמיק בה, וננסה לתרגם אותה.

מה שאומר המהר"ל בעצם הוא – 'נכון, לא יכול להיות שאברהם פתאום בגיל שבעים וחמש מתחיל את החיים. ודאי שכמו שתיאר הרמב"ם שכבר בגיל שלש הוא שאל מיהו בעל הבירה, ושיבר את הפסילים של אביו והודיע לכל העולם את אמונתו בה' וכו', אבל מה הייחוס הגדול שלו? כדי לענות תשובה לכך, נשתמש בביטוי שמחדש הרבי מליובאוויטש זיע"א בדברי המהר"ל – הייחוס שלו הוא שהקב"ה פונה אליו ומצווה אותו מצווָה, וזה שונה מכל מצווה אחרת שהוא ציווה כל אחד בעולם. אברהם אבינו לא נבחר כי הוא צדיק אלא הוא נבחר כי הקב"ה בחר בעם ישראל, כי הם עם בחירה, וכן – בנוסף הם גם עם צדיק אבל החטא לא יכול לבטל את הבחירה הזו או להעלים אותה. אולי החטא יעכב ונהיה בגלות אלפיים שנה, אבל המהות של בחירת העם הזה היא מהותו של העם הזה. "ויאמר ה' אל אברם" בלי שאמרו עליו כלום ובלי שאנחנו יודעים עליו כלום "לך לך מארצך וממולדת ומבית אביך את הארץ אשר אראך".

את דברי המהר"ל העמוקים הללו, מביא ומעלה הרבי בשיחה פלאית ובשפה פשוטה, בדברים שכשחושבים עליהם לעומק האמת שלא תמיד חשבנו עליהם כך ולאט לאט מתחילים להבין את זה;

ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו

הרבי אומר שכאשר הקב"ה קורא לאברהם ומפגיש אותנו לראשונה איתו זה בא לידי ביטוי בכך שאברם מקבל ציווי והציווי הזה שונה מכל מצווה אחרת שעושים בני נח. הם מובאים על דברי המהר"ל אבל הם כתובים באופן אחר והם מדייקים את הדברים לנקודה אחרת –

כל שאר האומות [ונשים לב לזה טוב כי גם אנחנו לפעמים בבחינת "שאר האומות", ואכמ"ל] קירובם ושייכותם אל בורא העולם תלויות בידיעתם והכרתם בבורא ועי"כ הם מתקשרים אל הקב"ה ומקיימים את מצוותיו. [זה השכל, זה ההגיון – אתה מכיר ולכן אתה מתקשר ומגיע אליו] מה שאין כן אצל עם ישראל עיקר קרבתם לאלוקות ומציאותם כיהודים, לא בכך שהם מצד עצמם מתעלים עד שמגיעים להכרה בבורא העולם ולהתקשרות עמו אלא בכך שהקב"ה ייחדם והבדילם, ובלשון חז"ל "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו". (ליקו"ש כ"ה, לך לך שיחה א')

כולנו זוכרים את שכתוב בהגדה של פסח –

מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא לַעֲבוֹדָתו. (הגדה של פסח)

לכאורה היינו מצפים שיהיה כתוב "מתחילה היו עובדי ע"ז אבותינו ואז חזרנו בתשובה ועכשיו בא אברהם ועכשיו אנחנו אנשים טובים ומתקרבים לקב"ה" – אבל לא זה הסיפור של יציאת מצרים. הסיפור של יציא"מ הוא שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים. אנחנו מצידנו היינו שקועים במ"ט שערי טומאה, "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו". הרמב"ם מנסח את הדברים בהלכותיו וכותב –

…מתחיל ומספר בתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר עבודת אלילים. ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מהאומות וקרבנו ליחודו. (הל' חמץ ומצה ז', ד')

לא מכך שמצד עצמם הם מתעלים להכרה בבורא עולם אלא מצד שהוא בוחר. והדברים עמוקים וצריך להסביר אותם לאט ולענ"ד כל הפרשה, כל סיפור אברהם אבינו, מתחיל במילה הזו;

ומכיוון שדבר זה בא מצד הבורא [ולא מצד הנברא], מובן שבני ישראל אינם רק סוג נוסף בבריאה שהוא עדיין בדוגמת שאר הנבראים שנעשה קרוב יותר אל הקב"ה משאר בני האדם, אלא הם מהות אחרת לגמרי. (ליקו"ש, שם)

מהות אחרת למצוות

חז"ל מתארים את זה במילים פשוטות – "חלק אלו-ה ממעל ממש", וזה לא נאמר רק על הנשמה – "ובנו בחרת מכל עם ולשון". המשמעות היא שהקב"ה בחר בבני ישראל, בגוף שלהם. נסביר את זה דרך נושא המצוות. אנחנו לא הראשונים שנצטוונו במצוות. קדמו לנו בני נח ואולי גם היה מישהו לפניהם, אבל יש הבדל מהותי בין שבע מצוות בני נח לבין המצוות שנצטוו בני ישראל – שבע מצוות בני נח^[3] קשורות ליישוב העולם, ובעומק – לזיכוך האדם, איך האדם מזדכך – למדבר יש כח נעלה על יתר הנבראים (דומם, צומח וחי) והוא ראוי להנהיג את העולם, המצוות מזככות ומרוממות אותו לכן חובה על כל אדם בעולם לקיים את המצוות הבסיסיות הללו. הרמב"ם אומר שאת שבע מצוות בני נח ניתן לקיים "בהכרע הדעת", כלומר – זה הגיוני, זה פשוט, זה בא מצד האדם. לעומת זאת המצוות של בני ישראל מהותן אינה כדי לזכך את האדם או את העולם. כן, גם זה נמצא שם, אבל לא זו המהות העיקרית. המהות העיקרית של מצווה שיהודי מקיים היא שהנברא והבורא מצטוותים יחד. במצוה אני נעשה צוותא עם הבורא. זה חידוש מופלא בחיים שמפתחת תורת החסידות. ב-"היום יום" של ח' מרחשוון כתוב הדבר הבא –

'מצוה' לשון צוותא וחיבור, והעושה מצוה מתחבר עם העצמות ברוך הוא, שהוא המצווה את הציווי הוא. וזהו "שכר מצוה מצוה", דזה מה שנתחבר עם עצמות אין סוף מצווה הציווי, זהו שכרו. (היום יום ח' מרחשוון)

שכר המצווה היא ההצטוותות של הנברא והבורא, עכשיו אתה מגלה את רצונו ית'. זה עמוק מאד – אני יכול לקיים מצווה בגלל שאני מבין אותה, מתחבר אליה. אני יכול לאהוב את ה' או לירא אותו. אבל האם זו המהות שלי? איך כתוב בסוף קהלת? –

ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת־הָאֱלֹהִ֤ים יְרָא֙ וְאֶת־מִצְוֺתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי־זֶ֖ה כׇּל־הָאָדָֽם. (קהלת י"ב, י"ג)

המהות שלי היא שאני והבורא מצוותים בחיבור אחד. הרבי הריי"צ ממשיך וממשיל את זה במשל הבא –

ויובן במשל גשמי: איש פשוט ביותר יש לו ביטול פנימי אל החכמה ומעלת חכם, בביטול דהעדר תפיסת מקום לגמרי וכן גם בהרגש ההחכם הרי איש הפשוט אינו נכנס אצלו בגדר אנושי כלל – ואין זה דמבטלו ודוחה אותו, חס ושלום, דזהו מידה רעה – ונחשב בעיניו שאין לו קשר של יחס עמו כלל. והיה כאשר החכם יצווה לאיש הפשוט לעשות איזה דבר בשבילו, הנה בציווי זה נולד מציאותו של האיש הפשוט, הן לעצמו – שמרגיש מציאותו אשר ההוא יכול לקיים מצות החכם ולו ציווה החכם לעשות דבר, והן בעיני החכם נחשב למציאות אשר אליו ידבר ויצווה, ולבד זאת הרי ציווי זה מאחד החכם הרם ונעלה עם ההאיש הפשוט ביותר, והנמשל המובן. ומובן גם כן אשר ביחס להנ"ל, אין הבדל כלל במה יהיה הציווי, אם דבר גדול ונעלה או קטן ופשוט. (שם)

החיבור של אותו אדם קטן עם האדם הגדול היא ע"י אותו ציווי שהוא מצווה אותו. האיש הפשוט שמח כי הוא מבין שהחכם צריך אותו, ואילו החכם עושה את זה כי הוא רוצה להתקשר עם הפשוט. בהתקשרות הזו נולד אדם, כי היא הופכת אותך למבטא רצונו של הקב"ה. הקב"ה לא יכול להופיע בעולם בלעדיך. הוא נותן לך את המצוות והמהות שלך היא ההצטוותות איתו. לא כי ע"י זה אתה מזדכך.

הרבי מבאר בהמשך לדברי המהר"ל ואומר ש"לך לך " היא ההתחלה של תיאור אברהם אבינו במקרא ואומר שכיון שהוא היהודי הראשון התורה רוצה להדגיש שהמעלה הראשונה שלו איננה מתחילה במעלות שלו, לא בכך שהוא מתקרב לאלוקות ע"י עבודתו, לא ע"י מעשיו שהוא צדיק ותמים – כל זה יתואר בהמשך – אלא שמעלתו היא "ויאמר ה' אל אברם", היינו שהקב"ה מצידו מבדיל אותו ומייחד אותו. הדבקות שלו בקב"ה התחילה כאשר הוא מצטווה ע"י הקב"ה ובעצם קיום הציווי הוא נדבק בו. זה דבר כל כך עמוק.

להתחבר עם הקב"ה

בואו נדבר לרגע על פגישה של שני יהודים. האחד רחוק מתורה ומצוות, לא מכיר ואולי אפילו מתנגד, והשני – ירא שמיים. איך תהיה הדרך שלי לדבר עם יהודי רחוק כזה? בדרך כלל מתחילים לדבר על דברים גדולים. הסברה שלי אומרת שכדי שניתן יהיה לדבר איתו אחרי זמן על מצוות ולקרב אותו לקב"ה, מתחילים לדבר על יהדות באופן כללי, על אמונה, על הקב"ה, על עם ישראל, על משמעות המצוות – על הרעיון של התפילין ושל שבת וכו' ואחרי אפשר יהיה לעבור ולדבר איתו על פרטי המצוות. אבל לפעמים אני מרגיש עם התפיסה הזו קצת "לא טוב", אז כשאנחנו מסיבים יחד לשולחן שבת אני גם אומר לו שאנחנו מברכים 'המוציא', אבל בגדול מדברים על עניינים ברומו של עולם ורק בשלב בהמשך מדברים על המצוות והפרטים.

לעומת זאת באה התורה ואומרת לנו "ויאמר ה' אל אברם לך לך" – עדיין לא ידוע כלום אודות מעלותיו של אברהם. יש לו רק מעלה אחת – הוא יהודי. הוא מתחיל את עם ישראל. הייחוס שלו הוא "אעשך לגוי גדול", ואיך מקרבים אותו לקב"ה כבר בהתחלה? אומרים לו 'תעשה את ציווי ה". לא עם אקדח לרקה חלילה, אלא מסבירים לו שהמצווה הזו מקשרת אותך עם הקב"ה. בקיום המצווה שאתה מקיים נוצר צוותא, נוצר חיבור בין הבורא לנברא. העולם כולו מתעלה. דמיינו לעצמכם את משה רבנו נוחת פה לחדר ואומר לנו – 'חבר'ה, עוד לא הנחתי תפילין הבוקר. יש למישהו פה תפילין?'. בואו נחשוב – יש הרי פער עצום בין ההבנות שלי וההשגות שלי במצוות התפילין לבין ההבנות וההשגות של משה רבנו, אבל משה רבנו ייקח את התפילין שלי ויניח אותם כי אנחנו מצווים ומצוותים באותו ציוות. אנחנו עושים את אותו מעשה. בדביקות, במחשבה, ברעיון יש פער ענק אבל המפגש של יהודי עם הקב"ה הוא בציווי עצמו. ברור שאני צריך לספר ולדבר ולשכנע וללמוד ולאהוב יחד, אבל זה לא רק ענין טכני של מה אני עושה ראשון אלא זו ההבנה שהעיקר בעבודת ה' באמת היא שיהודי מתחבר עם הקב"ה בעולם המעשה, ע"י עצם קיום ציווי הבורא. זה פלא פלאות.

כאשר צוה אותו א-להים

יש פרט קטן ששמתי לב אליו והוא מדהים – בסוף הפרשה מסופר מסופר על ברית המילה. הקב"ה קורא לאברהם אבינו ואומר לו שצריך למול את כל מקנת כספו ויליד ביתו ואת עצמו כמובן. הוא מל את עצמו בן תשעים ותשע שנים ואת ישמעאל בנו –

וַיִּקַּ֨ח אַבְרָהָ֜ם אֶת-יִשְׁמָעֵ֣אל בְּנ֗וֹ וְאֵ֨ת כָּל-יְלִידֵ֤י בֵיתוֹ֙ וְאֵת֙ כָּל-מִקְנַ֣ת כַּסְפּ֔וֹ כָּל-זָכָ֕ר בְּאַנְשֵׁ֖י בֵּ֣ית אַבְרָהָ֑ם וַיָּ֜מָל אֶת-בְּשַׂ֣ר עָרְלָתָ֗ם בְּעֶ֨צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אִתּ֖וֹ אֱלֹהִֽים. (בראשית י"ז, כ"ג)

בפרשה הבאה יוולד יצחק אבינו, ושם יקיים אברהם את מצוות ה' למול אותו בן שמונת ימים –

וַיָּ֤מָל אַבְרָהָם֙ אֶת-יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ בֶּן-שְׁמֹנַ֖ת יָמִ֑ים כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה אֹת֖וֹ אֱלֹהִֽים. (שם כ"א, ד')

שמנו לב? למה אצלנו בפרשה כתוב "כאשר דיבר איתו אלהים", ואילו אצל יצחק -"כאשר צוה אותו אלהים"? – זה ההבדל בין ברית עולם שהקב"ה יקים עם יצחק לבין המצווה הזו שיכולה להיות קיימת אצל כל אחד אחר בעולם, אבל זו לא אותה הברית של היהודי.

וזה מופיע בפעם הראשונה כבר בבריאה, שהקב"ה מופיע כמצווה, ואנחנו פעמים רבות מפספסים את זה. כבר אצל אדם הראשון, לפני תיאור החטא של האכילה מעץ הדעת –

וַיִּקַּ֛ח ה' אֱלֹהִ֖ים אֶת-הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן-עֵ֔דֶן לְעָבְדָ֖הּ וּלְשָׁמְרָֽהּ. וַיְצַו֙ ה' אֱלֹהִ֔ים עַל-הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵץ-הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל. (שם ב', ט"ו-ט"ז)

"ויצו ה' אלהים על האדם לאמר" – הוא ציווה על האדם, כלומר על כל האנושות ואילו לא היינו חוטאים שם בעץ הדעת היינו נשארים בזה. הקשר הראשון של הקב"ה עם האדם הא ציווי. אין קשר, אין יצירת זיקה, בין האלוקים לאדם לפני כן. במשל שהזכרנו קודם עם החכם והפשוט שהקשר ביניהם מתהווה בציווי של החכם לאיש הפשוט, ולא משנה מה הוא יבקש ממנו, דבר גדול או קטן, כוס מים או לבנות מגדל עצום, בעצם אומר לו שם הקב"ה – 'אני לא רק אומר לך מה אתה צריך אלא אני רציתי לומר לך שאני צריך אותך!'. אני נזכר כל פעם בשבועות האחרונים בעדויות של שורדי השבי ובין היתר סיפר שם עומר שם טוב שהוא היה מתבודד שם עם הקב"ה כל בוקר ומדבר איתו – 'כולם אומרים לקב"ה מה הם רוצים ממנו, אבל אני בשניות הראשונות של ההתבודדות שלי הייתי שואל אותו – ה', מה איתך היום? איך אתה? אתה צריך ממני משהו? מה אני יכול לעשות עבורך?'. תחשבו על זה מבחינה פסיכולוגית – כשהקב"ה מצווה ומחכה שאתה תקיים את זה, ואומר לך 'הרעיון שלי לא יכול לבוא לידי ביטוי ממשי בלי הפעולה שלך. אתה חלק אלו-ה ממעל ממש. אנחנו צוותא, אנחנו מצַווה ומצוּוה. צוותא. אנחנו אינסוף'.

ויצו ה' א-להים על האדם

גם לאהבה שלך וליראה שלך ולדבקות שלך ולרעיונות שלך ולפילוסופיה שלך – לכל זה יש סוף, אבל ל'ויצו' אין סוף. ובואו נראה מה קורה לאדם הראשון כשהוא מצווה – המצווה היתה לאכול מכל עץ הגן. זו מצוות עשה – בכל מה שתאכל, אתה מקיים מצווה. "מכל עץ הגן אכל תאכל". אכלת שוקולד? קיימת מצוה. ככה זה בגן עדן. זה קשר וחיבור גמור בין האכילה שלי, החיים שלי, לבין היותי מצווה. "ויצו ה' אלהים" – ה' הוא השם אליו אני מתקשר ואלוקים הוא הבורא. הוא בורא אותי כמו שהוא ברא את שאר הנבראים, את הדגים, אבל להם לא כתוב בשום מקום "ויאמר ה' אלוקים אל החיות". כן, הוא ברך את כל החיות בפריה ורביה אבל אין ציווי כזה כמו אל האדם –

וַיְצַו֙ ה' אֱלֹהִ֔ים עַל-הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵץ-הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל. וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֨עַת֙ טוֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת. (שם ט"ז-י"ז)

ומה עושה הנחש? הוא הפילוסופיה המזויפת שאני חולה בה שמפחיתה את ערך הציווי והופכת אותי לעיקר, ולא מבינה שכאשר אני העיקר – אין לי קיום. בא הנחש אל האשה ואומר לה כך –

וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה ה' אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל-הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי-אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן. (שם ג', א')

שמנו לב מה הוא עשה? הוא בא אל האשה אומר לה – 'אני אגיד לך מה הקשר שלך עם אלוקים. קודם כל אלוקים לא מצווה אלא אומר'. זה נכון, בבריאת העולם לפני שנברא האדם הקב"ה אמר – "יהי אור ויהי אור", הוא אמר "יהי רקיע" והיה רקיע, אבל מאז הגיע האדם אל העולם הוא לא אמר אלא ציווה על האדם, הוא הצטוות איתו, והנחש מנסה לתקוע טריז בין האדם לקב"ה ולכן הוא אומר שהקב"ה אמר גם לאדם ולא ציווה אותו, ומה הוא אמר – "לא תאכלו מכל עץ הגן". זה שקר מוחלט! הרי לא יכול להיות שלא נאכל מכל עץ הגן. אין לנו משהו אחר שמותר לנו לאכול (החיות כידוע נאסרו לאדה"ר והותרו לאכילה רק לנח ובניו אחרי המבול), אז מה הכוונה שלך? הרי הקב"ה אמר הפוך, ואף לא אמר אלא ציווה – "מכל עץ הגן אכל תאכל"! הוא ציווה – זו הנקודה הבסיסית.

הפספוס של חוה

אבל האשה כבר נפלה ברשתו –

וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל-הַנָּחָ֑שׁ מִפְּרִ֥י עֵץ-הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל. וּמִפְּרִ֣י הָעֵ֘ץ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹךְ-הַגָּ֒ן אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ פֶּ֖ן-תְּמֻתֽוּן. (שם ב', ג')

היא לא ענתה לו שהציווי היה "מכל עץ הגן אכל תאכל" אלא רק "מפרי הגן נאכל", היא לא אמרה לו 'באכילתנו מפרי עץ הגן אנחנו נעשים מצוותים עם הקב"ה, יא חתיכת נחש כמותך שאתה לא מבין מהחיים שלך. אתה יודע מה קורה לנו כשאנחנו אוכלים גויאבות, מנגו או ליצ'י? אנחנו עושים את ציוויו של הקב"ה ומצוותים אליו', אלא היא אמרה – 'כן, אנחנו יכולים לאכול מהפירות, כמו הבהמות והחיות, כמו הנחשים', והיא ממשיכה ומפספסת – "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר א-להים לא תאכלו". היא היתה צריכה לומר "ציוה אלוקים לא תאכלו", והיא פספסה לגמרי את ענין הציווי. המילה "ציווה" לא מופיעה בתשובה שלה וברגע שהציווי נעלם מהעולם שלי ויש רק את ענין העבודה שלי בעולם, הנחש כבר השיג את הישגיו, הוא "על הסוס", והוא ממשיך להכניס את הטריז בין האשה לקב"ה –

 וַיֹּ֥אמֶר הַנָּחָ֖שׁ אֶל-הָֽאִשָּׁ֑ה לֹא-מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן. כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִֽהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹֽדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע. (שם ד'-ה')

'אם תאכלו אתם תהיו בדיוק כמוהו, כלומר יש פה איזה מתח ביניכם…', ומשם זה מתגלגל ומתפתח –

וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַֽאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה-הוּא לָֽעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם-לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל. (שם ו')

כל הענין זה להיות מצווה. האם אתה מסוגל לכך? "את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם". ומה כתוב שם בקהלת בפסוק הקודם? –

וְיֹתֵ֥ר מֵהֵ֖מָּה בְּנִ֣י הִזָּהֵ֑ר עֲשׂ֨וֹת סְפָרִ֤ים הַרְבֵּה֙ אֵ֣ין קֵ֔ץ וְלַ֥הַג הַרְבֵּ֖ה יְגִעַ֥ת בָּשָֽׂר. (קהלת י"ב, י"ב)

תיזהר בני מספריות וספרים, תיזהר מהפילוסופיות. תהיה ממוקד במצוּוֵה-מצַווֵה. 'אני', אומר שלמה, 'כל מה שנפלתי זה בגלל שלא הייתי ממוקד במצוּוֵה-מצַווֵה. הקב"ה אמר "לא ירבה לו נשים", ואני אומר – אני ארבה ולא אסור. ושם נפלתי. וכן בענין הרבות סוסים – שם נפלתי. ולכן אני קהלת הייתי מלך, בעבר, ולכן אני אומר לך תיזהר מכל מיני דברים, אבל הכי הרבה צריך להיזהר מלהפוך את העיקר ממצוּוֵה-מצַווֵה לנברא שמזדכך ע"י מצוות, ומטהר את העולם וכו' – וזה בסדר גמור וזה נכון לזכך את עצמך ואת העולם, אבל לא זה הייחוס שלנו, לא זו המהות.

וכאשר הקב"ה קורא לאדם אחרי שחטא, הוא אומר לו משפט אחד שאותו האדם לא יודע לתקן –

… הֲמִן-הָעֵ֗ץ אֲשֶׁ֧ר צִוִּיתִ֛יךָ לְבִלְתִּ֥י אֲכָל-מִמֶּ֖נּוּ אָכָֽלְתָּ. (בראשית שם י"א)

"אשר ציויתיך" – פספסת את עונג המצווה. גדול המצווה ממי שאינו מצווה. פספסת את עונג הצוותא, ולכן אתה מתחיל לחפש כל מיני דברים מסביב – אתה מחפש עלי תאנה, ובגדים, ומכוניות, ואתה לא יודע איפה ומה לעשות, ואיך לעשות. מעכשיו נתחיל לייצר עולם ובעוד אלפיים שנה יבוא אדם שירומם את העולם למדרגה שמעל נח, שמעל בני נח. הרי הם כבר מצווים בשבע מצוות, אבל הוא יבוא והציווי שלו יהיה הצוותא והחיבור. נגיד את זה בניסוח חריף – כל ניסיונותיו של אברהם אבינו היו לקחת את כל מה שהבנתי עד היום, את כל הקונספציה שלי, לזרוק וללכת במצוּוֵה-מצַווֵה, כשהשיא של הכל זה בעקדת יצחק. הקב"ה אומר לי עכשיו -'קח את כל האמונה שלך, את כל מה שבנית בעולם, קח את עם ישראל, הוא יצחק – והעלהו לעולה", וזה יהיה הקרבן הראשון על המזבח. זה פלא פלאות.

לזרוק את כל הקונספציות

לפני עקדת יצחק, יש שיחה מרתקת שמביא רש"י ע"פ המדרש, בין הקב"ה לאברהם –

וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְהָ֣אֱלֹהִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת-אַבְרָהָ֑ם… (כ"ב, א')

רש"י מנסה להסביר מה זה "אחר הדברים", אחרי מה? והוא מביא מדרש –

… ויש אומרים אחר דבריו של ישמעאל, שהיה מתפאר על יצחק שמל בן י"ג שנה ולא מיחה, אמר לו יצחק באבר אחד אתה מיראני? אילו אמר לי הקב"ה זבח עצמך לפני, לא הייתי מעכב. (שם)

ואז הקב"ה מנסה את יצחק. וקשה הרי בפסוק כתוב ש"האלהים ניסה את אברהם"?! זה מדהים – ישמעאל אומר לו 'אין הבדל ברמת הקשר שלי בציוויים לרמת הקשר שלך בציוויים. אני הלכתי לברית המילה מתוך תובנה של נער בן שלש עשרה. הייתי נער, בנו של אברהם אבינו, והלכתי לזה בשמחה. ומה איתך?'. עונה לו יצחק את התשובה של כל יהודי; חז"ל אומרים שכאשר דוד המלך היה בבית המרחץ, ערום מן המצוות הוא אמר את הפסוק "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" (תהילים קי"ט, קס"ב), והוא התכוון לברית המילה. הוא אמר את זה לא בתוך בית המרחץ כי שם אסור לדבר בדברי תורה אלא לאחר מכן על הסיטואציה שהיה בה, ולמה הוא אמר את זה? – הוא ראה את עצמו ערום, בלי שום מצווה, בלי ציצית, בלי תפילין ואז הוא ראה את המילה ושמח – 'וואו! אני נימול!'. זה לא סתם ווארט – יצחק אומר לישמעאל 'בוא ואסביר לך מה הרעיון שיהודי נימול בגיל שמונה ימים. זה באמת מוזר שהמצווה הראשונה שיהודי עושה, וזו מצווה שעם ישראל מוסר עליה את נפשו לאורך כל ההיסטוריה, כשהוא במצב שאין לו שום תובנה, כשהוא בכלל לא מעורב או מבין, הוא לא מופיע. הרעיון הוא שלא אני הולך לזבוח את עצמי לפני הקב"ה. גם כל זרעי וזרע זרעי הולכים להבין מהי מסירות נפש. המצווה הראשונה שלנו היא היכולת להבין שאני מביא את רצונו של הקב"ה בעולם. לא כי אני מזכך את העולם או מטהר אותו. כל זה הוא נכון אבל זה משני, אלו הסברים יפים, אבל במהות – אני מל את עצמי כמו משה רבנו וכמו אברהם אבינו וכמו כל יהודי שיודע או לא יודע קרוא וכתוב, כי אני מצווה – והמצוה ושכר המצווה היא עצם הצוותא והחיבור. לא שאני מצידי מביא זיכוך והתעלות לעולם. אתה מייראני במצווה אחת, באבר אחד שעשית? אם יבוא הקב"ה ויאמר לי לזבוח את עצמי אני אעשה זאת'.

ומה זאת אומרת "זבח עצמך לפני"? הרי גם יצחק פה עכשיו בן שלשים ושבע, בעל הבנה! ואיפה אתה עם כל התפקידים שלך, ואיפה כל עם ישראל שצריך לצאת ממך? ומה תגידו לכל העולם כשישאלו על איך לקחתם את הילד שלכם למולך?, ומה תגיד לשרה? וכל השאלות שצפות ועולות ואנו חשים אותן – וזו כל הפרשה האדירה האדירה הזו של ניסיונותיו של אברהם. הרי מהם הניסיונות? כבר הזכרנו כמה וכמה פעמים שהניסיון הגדול של "לך לך מארצך וממולדתך" אינו ללכת לארץ. זה לא כל כך קשה לו. הרי הוא בן שבעים וחמש, הוא בדרך לארץ כנען כבר עם אבא שלו. הוא רוצה להגיע לשם מכל מיני סיבות ברורות והוא גם יודע שהוא יקבל שם כזו ברכה גדולה, שאם היו מברכים אותי בברכה הזו הייתי רץ לשם בלי לחשוב פעמיים. אני משוכנע שההורים שלנו שהגיעו לכאן לארץ לפני חמישים, שבעים ושמונים שנה היו להם ניסיונות יותר קשים, אז מה הניסיון של אברהם? – הניסיון הוא לבוא לאברהם אבינו, שבחרן עשה את הדבר הגדול ביותר בעולם – הוא פרסם את אלוקותו של הקב"ה בעולם – ולומר לו 'תודה רבה, עכשיו תפסיק את זה. סגור את הבאסטה ותעשה את מה שאני אגיד לך', ולשאלה – 'וכשאגיע לשם אני אמשיך להפיץ שם שם ה' בעולם כמו בחרן?', התשובה היא 'הצחקת אותי', כלשון הילדים. הולך להיות שם רעב בארץ, אתה תגיע לשכם ויהיו שם מחסומים, תגיע לקלנדיה, בית אל. על מה אתה מדבר בכלל?', והוא לא אומר – 'רבש"ע, אולי עדיף שאני אמשיך לפרסם את שמך ואת האמונה בך לעוד מיליארד אנשים פה בחרן?'. זה לא מתחיל בכלל.

יש ביטוי מדהים ויחידאי בכל התורה שמובא על אליעזר בפרשה – "וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו" (שם י"ד, י"ד) ורש"י אומר שם "חניכו כתיב, זה אליעזר שחינכו למצוות". כלומר הפעם היחידה במקרא שמתואר מחנך שחינך מישהו – זה בעצם תיאור של מצוות. בן שלש עשרה מחויב במצוות ולפני כן הוא ב'גיל חינוך' – חינוך למצוות!

רמ"ח פיקודין דמלכא

ועכשיו הדבר המדהים הבא. לפני שאברהם אבינו מצטווה בברית המילה, בא אליו הקב"ה ואומר לו ששמו משתנה מאברם לאברהם, ומסביר שם רש"י באחד ההסברים שלו, שעכשיו משהוא מקבל את האות ה', אברהם, הוא זוכה לעוד חמישה איברים – שתי עיניים, שתי אזניים וראש הגויה, היינו הברית. כלומר עכשיו הוא יוכל למלוך על "ולא תתורו" וכו'. אברה"ם בגימט' זה 248 – כולנו יודעים שזה גם מנין מצוות עשה, רמ"ח מצוות, והן כנגד איבריו של האדם, רמ"ח איברים, אבל הזוה"ק אומר דבר נוסף – רמ"ח המצוות "אינון הן רמ"ח איברים דמלכא" (תיקוני זוהר תיקון ל (עד, א)). הם איבריו של המלך. וצריך להבין – האם לקב"ה יש חלילה איברים? מה הכוונה? – הכוונה פה היא אדירה. האיברים הם עושי רצונו של המוח, והמוח לא יכול לבוא לידי ביטוי בלי האיברים. אברם אלו האיברים שמביאים לידי ביטוי את המוח הזה. "רמ"ח פיקודין אינון איברים דמלכא" – לאיברים אין מהות עצמית, הם דוממים בלי המוח. הביטול שלהם אל המצווה הוא שנותן להם את כל הקיום. והדבר היחיד שנותן למוח את יכולת ההתבטאות בעולם אלו האיברים שמקיימים את רצונו. את זה אין לבני נח. רמ"ח מצוות עשה יש רק לבני ישראל, וכשבא לעולם אברהם והביא לעולם את הכח הזה שהופך את המצווה והמצווה לצוותא, לחיבור אחד, נוצרה בעולם התכלית של הבריאה. נוצרה בעולם המציאות שבשבילה הוא בכלל נברא. יסוד עבודתו הרוחנית של היהודי הוא הכח האמוני של קבלת העול הפשוטה, לזכות ולבצע ולקיים את ציווי ה' בעולם. והידיעה הזו הופכת את האדם למציאות אחרת לגמרי.

התניא מתאר באופן נפלא שכאשר יהודי מקיים מצוות הוא "נכלל באור ה' ורצונו ומיוחד בו בייחוד גמור".^[4] אני לא אומר שהאצבע שלי הדליקה את החשמל אלא אני הדלקתי חשמל. האצבע שלי מילאה פקודה. לא עלינו, כשיש איזה קצר בין המוח לאיברים קורות תגובות קשות בעולם. וכשהמוח והאיברים פועלים יחד, זו תכלית העולם.

זה מה שמצווה הקב"ה את אברהם "לך לך.. אל הארץ אשר אראך". בתורת החסידות מוסבר כל כך יפה – "מארצך" – מרצונך. לך לך מרצונותיו. "וממולדתך" – מולדת היא המידות וההרגלים. תבנית נוף מולדתך. "ומבית אביך" – אבא בתורה הפנימית זה כינוי לחכמה, לך מהמוחין. כלומר לך לך מהמציאות שאתה הנקודה – "אל הארץ אשר אראך". אין מי שהגיע לזה שארצו, מולדתו ובית אביו במובן הרוחני הזה היו הכי קרובים לרצון האלוקי כמו אברהם אבינו בגיל שבעים וחמש, ובכל זאת הוא מצווה – 'שים את כל זה בצד עכשיו. כי מעכשיו התפקיד שלך הוא ללכת כי אני ציויתי'. ומה כתוב בפסוק הבא? לא שמים אליו לב בדר"כ אבל זה מרגש מאד –

וַיֵּ֣לֶךְ אַבְרָ֗ם כַּֽאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר אֵלָיו֙ ה'… (שם י"ב, ד')

אברהם לא הלך לארץ ישראל ואז ראה את התכלית, הוא גם לא הלך מפני שהוא כבר למד בפרשת נח שארץ כנען שייכת לבני שם והוא צריך לכבוש את הארץ וכו' – הוא הלך כמו שילד בן שלש עשרה מניח תפילין, כמו שילדה יהודיה מדליקה נר של שבת. הוא הלך כי הוא הבין ש-"כאשר ציוה אותו א-להים". זה פלא פלאות. "אל הארץ אשר אראך", כאילו כתוב – 'לך לך מהארץ, מהרצון שלך אל הרצון שלי'. איך עושים את זה? – נהיים איברים שממלאים את התפקיד. ואז -"אעשך לגוי גדול ואברכך.. ואברכה מברכיך". הרמב"ן שואל – יהודי בסך הכל קיים מצווה, אז על זה הוא מקבל כל כך הרבה ברכות גדולות כאלה?! יותר מובן היה אם הציווי היה 'אם תביא לי מיליארד מאמינים בחרן, על זה אעשך לגוי גדול', אבל על זה?! – זה מדהים. אם תצליח ללכת מארצך אל ארצי, אם תצליח ללכת מרצונותיך אל רצוני – אז אתה תהיה אינסוף, כי אתה תהיה לגוי גדול, אתה תהפוך למצווה, אחרת תוכל לכתוב המון ספרים, אבל "יותר מהמה בני היזהר מעשות ספרים הרבה אין קץ – סוף דבר את הא-להים ירא ואת מצוותיו שמור". אתה יודע מה יקרה לך אז? – אז "ואברכך מברכך ומקללך אאור". אז "ונברכו בך כל משפחות האדמה" כי בעצם מה שהן צריכות משפחות האדמה הוא החיבור לאלוקות. ומה הייחוס שלך בחיבור לאלקות? תרי"ג מצוות. שכל אבר ואבר בך כאילו מבטא את איבריו של הקב"ה.

"לך לך מארץ אל הארץ אשר" אני "אראך". אני משער שאם היו שואלים את אברהם אבינו בגיל שבעים וחמש פחות יום, ערב יום ההולדת שלו – 'תן לנו הסבר קצת על ארץ ישראל, דבר איתנו קצת על ארץ כנען', מן הסתם היו כמה שיעורים טובים לתת על זה, אבל אז אמר לו הקב"ה – שים הכל בצד, ועכשיו תעשה את זה רק כי זו הארץ שלי. "אל הארץ אשר אראך".

כח החיבור

עד מתי יכול יהודי להיות מצווה? האם גם כאשר אברהם בן מאה שלשים ושבע נמצא במדרגה העליונה הזו שלו, אחרי כל הניסיונות שהוא עובר, הוא עדיין צריך לעמוד בניסיון הזה של להניח את כל הקונספציות, את כל התפיסות, את כל עבודת ה' שלי והכוחות שלי ולהבין שלמעלה למעלה מכל זה נמצא כח הצוותא, החיבור. זה דבר מופלא.

פרשת לך לך היא המפגש עם רמ"ח המצוות שבא לתקן אברהם וזרעו את מה שהתחיל העולם ב-"ויצוו ה' אלהים את האדם" ואת מה שהתפספס מאז בוא הנחש ומאז בוא "עשות ספרים הרבה אין קץ".

אני מרגיש את זה מבפנים – כשחווה עמדה שם ואמרה "ונחמד העץ להשכיל", זה היה הספר הראשון שנכתב בעולם. ספר "הפלסף" הראשון על איך אנחנו מחוברים לקב"ה ועל מי אמר מה ואיך ומתי איפה וכו'. וכשבא אברהם לעולם והפך מאברם לאברהם וכשהגיע יצחק לעולם ונימול "כאשר ציווה אותו א-להים" והפך את מילתו ל-"אם יאמר לי זבח עצמך לפני אני עושה", הוא בעצם אמר 'זה לא אני, זה כל יהודי, זה הקשר האמיתי והעמוק של כל יהודי עם הקב"ה ואי אפשר להתנתק מזה', כשזה הופיע בעולם נוצר עולם חדש.

כן יכנס לתורה, חופה ומעשים טובים

ונסיים את הלימוד במשפט מפורסם. בברית מילה נוהגים לומר –

כשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים. (נוסח ברית מילה)

בשם הגדולים הסבירו – מה ענין המשפט הזה בברית דווקא? למה לא אומרים על כל מצווה שיהודי עושה – "כשם שקיים מצווה זו כן יזכה למצווה אחרת. כשם שהתפלל מנחה – כן יזכה להתפלל ערבית"? ומבארים – זו המצווה היחידה והאחרונה שהוא עשה בלי לשאול שום שאלה. זו המצווה הראשונה האחרונה שהוא עשה בכזו תמימות בכזו "הבנה" מוחלטת, שאני מצווה, שאני איברין דמלכא, אני הברית. כשם שאם תלך באותה תמימות לחופה – כל החיים שלך ייראו אחרת. ונדייק – גם לא כתוב "כך יקיים עוד מצוות" אלא "כן יכנס לתורה" – לסברה, להגיון. כלומר מעכשיו תפעיל את כל השכל שלך ואת כל מה שהקב"ה נתן לך, עם כל הספרים שבעולם, אבל תבוא מהמקום של המצווה והמצווה. אנחנו יודעים שהארץ חרבה על שלא ברכו בתורה תחילה – הבינו סברות, אמרו חידושים, אבל הכל היה האני שלי, האגו, ולא אמרו "ברוך אתה ה' אשר בחר בנו מכל העמים" – כי הוא בחר והוא נתן והוא נותן התורה, ורק אחרי זה אני יכול לומר כמה סברות שאני רוצה. ועל זה, כמו אצל חוה, אבדה הארץ.

כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה חופה ומעשים טובים ונזכה אנחנו בעז"ה לקיים את כל התורה והמצוות באהבה ובשמחה ונגיע כבר לגאולה השלמה בב"א.

1. הברית נערכה חמש שנים קודם הציווי "לך לך", כשהיה אברהם בן שבעים, עי' רש"י על שמות י"ב, מ' ד"ה שלשים שנה וארבע מאות שנה, ואכמ"ל. ↑

2. הרמב"ם בתחילת הל' עבודה זרה מתאר איך הגיע אברהם עם רבבות מאמיניו לארץ כנען ועושה מהפכה בעולם האלילי של אז. ↑

3. הקמת בתי דין, איסור לקלל את ה', גזל, שפיכות דמים, עבודה זרה, גילוי עריות ואבר מן החי. ↑

4. "אך כדי להמשיך אור והארת השכינה גם על גופו ונפשו הבהמית שהיא החיונית המלובשת בגופו ממש צריך לקיים מצוות מעשיות הנעשות על ידי הגוף ממש שאז כוח הגוף ממש שבעשייה זו נכלל באור השם ורצונו ומיוחד בו בייחוד גמור…" (תניא ל"ה) ↑

.השיעור מתמקד בפרשת לך לך ומשמעותה המהותית לבחירת עם ישראל. הרב דן בשאלה מדוע התורה אינה מתארת את צדקותו של אברהם אבינו לפני הציווי "לך לך", ומציג את תשובת המהר"ל מפראג והרבי מליובאוויטש, המדגישים כי בחירתו של אברהם היא בחירה כללית באומה ולא בחירה פרטית המבוססת על מעשיו. השיעור מסביר כי מהות עבודת השם של עם ישראל שונה ממצוות בני נח, כיוון שהיא מבוססת על הצטוות עם הבורא דרך קיום הציווי, המכונה "ציווי" (במלעיל), ולא רק על זיכוך או הכרה שכלית. הרב מקשר הבנה זו גם לסיפור אדם הראשון בגן עדן ולמצוות ברית המילה, תוך שימוש במדרשים ובמושגים תורניים כגון רמ"ח מצוות עשה.

עצבות מוחקת את העולם

פרשת בראשית הסתיימה בפסוק מוזר שבו הקב"ה נהיה כביכול עצוב –

וַיַּ֣רְא ה' כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל-יֵ֨צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל-הַיּֽוֹם. וַיִּנָּ֣חֶם ה' כִּֽי-עָשָׂ֥ה אֶת-הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל-לִבּֽוֹ. וַיֹּ֣אמֶר ה' אֶמְחֶ֨ה אֶת-הָֽאָדָ֤ם אֲשֶׁר-בָּרָ֨אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה… (בראשית ו', ה'-ז')

רש"י מאריך עם משלים ומביא שני פירושים כדי לסבר את אוזננו מה הפשט שהקב"ה נהיה עצוב, ע"ש. החוזה מלובלין זיע"א מביא ביאור מופלא – לא מדובר כלל בקב"ה. האדם הוא זה שהתעצב אל לבו וכשיש עצבות אז השכינה מסתלקת, כי העצבות סותמת את הלב. הקב"ה ניחם על כך שאחרי שהוא עשה את האדם בארץ, האדם הגיע למצב קשה של עצבות שמחקה ממנו את החיות שבו, אין שמחה, אין חיות אלוקית, ולכן העצבות עצמה מוחקת את האדם מהחיות שבו. כך שמעתי מהרבי מספינקא שליט"א בשם החוזה מלובלין זיע"א. ר' אשר פריינד זצ"ל היה אומר שכאשר האדם בוכה מתוך לבו אז הקב"ה נמצא איתו אמנם כאשר הוא נכנס לעצבות – הוא נשאר לבד. זה כל כך עמוק. יש דמעות של אמונה, והן חיים, ולעומת זאת יש דמעות של ייאוש, והתוצאה של זה היא שהייאוש מוחק את האדם מהחיות שבו.

חלון אחד לכל התיבה?

לתוך המציאות הזו מגיעים בפרשתנו נח ואנחנו, ומתוך המציאות הזו צריך להוציא את האדם, אבל איך עושים את זה? הוא מנסה לדבר עם העולם ואף אחד לא שם על לבו, והייאוש מזה יכול להיות קשה ועמוק חלילה. מהי הפעולה שנח צריך לעשות?

כאשר הקב"ה מצווה את נח על בניית התיבה, הוא אומר לו בין היתר –

צֹ֣הַר תַּֽעֲשֶׂ֣ה לַתֵּבָ֗ה וְאֶל-אַמָּה֙ תְּכַלֶּ֣נָּה מִלְמַ֔עְלָה וּפֶ֥תַח הַתֵּבָ֖ה בְּצִדָּ֣הּ תָּשִׂ֑ים תַּחְתִּיִּ֛ם שְׁנִיִּ֥ם וּשְׁלִשִׁ֖ים תַּֽעֲשֶֽׂהָ. (שם ט"ז)

רש"י דן במקום, בסגנון מעניין, מה היה אותו צהר ומביא שני פירושים –

צהר. יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה להם. (ב"ר לא, יא)

כידוע כאשר רש"י מביא שני פירושים זה בגלל שיש קושי מסויים בכל אחד מהם, אבל כאן כל העניין קשה; אם הכוונה לחלון כבפירוש הראשון, הרי שתפקידו הוא להכניס אור לתוך התיבה מבחוץ, אמנם כאן – על איזה אור מדובר? הרי במשך שנת המבול לא שימשו המזלות, לא היה יום ולילה, ולכל הפחות בארבעים הימים של המבול עצמו, ומה יעזור כאן חלון?! שנית – אמרנו בפסוקים הקודמים שהתיבה בנויה שלש קומות, מדורים מדורים, ואם כן, איך חלון אחד בקומה השלישית יכול להאיר את הקומות התחתונות? ואין לומר שמדובר בחלון ארוך לכל גובהה של התיבה מפני שמפורש גודלו – "ואל אמה תכלנה מלמעלה".

גם לפי הפירוש השני של רש"י, אבן טובה, יהיה קשה – האם אבן אחת, מאירה ככל שתהיה, יכולה להאיר תיבה עצומה כל כך? האם היו הולכים איתה ממדור למדור, מחיה לחיה ומאירים לה?!

כמדומני שכאשר מעמיקים מגלים כאן דבר מופלא שבעומקו הוא סיפור הבריאה, הוא עבודת האדם בעולם.

תאורה לא פונקציונלית

בשיחה נהדרת של הרבי מליובאוויטש זיע"א הוא מגיע לרעיון עמוק – ודאי שהיו בתיבה חפצים ודברים פונקציונליים שנח גם עשה מבלי שהקב"ה ציווה אותו עליהם באופן ספציפי. לדוגמא – כתוב שכאשר נח יצא מהתיבה הוא הסיר את מכסה התיבה (שם ח', י"ג), אבל לפני כן לא מופיע אליו שום ציווי לעשות מכסה ואף לא כתוב שנח בנה אחד כזה. אבל ברור שצריך לעשות מכסה. כך, ברור גם לגמרי שאם נכנסים לתוך תיבה, לתקופה ארוכה, עם כל החיות והבהמות, והולך להיות מבול בחוץ, שנח הכין כמות נכבדה של מנורות ונרות שיאירו בתוך התיבה. כפי שבבריאה, כולנו זוכרים שביום הראשון הקב"ה ברא את האור וביום השני את הרקיע, ואילו המאורות נבראו ביום הרביעי ותפקידם הוא להאיר לנו פונקציונלית את העולם, את החיים, כדי שנדע מתי יום ומתי לילה וכו', אבל ביום הראשון נברא האור הראשון שנגנז, והוא תכלית הבריאה.

הקב"ה לא היה צריך לצוות על נח להכין מבחינה פונקציונלית נרות לתיבה, כי ברור שזה דבר נצרך במקום כזה חשוך. אין בזה חידוש. מה שהקב"ה ציווה על נח היה לקיים את תכלית עבודת האדם בעולם. ותכלית התורה, המצוות וכל החיים שלנו היא לעשות צהר. בחסידות מסבירים שהמילה "תיבה" משמעותה גם אות, אותיות התורה והתפילה. אפשר ללמוד המון תיבות ומילים מבלי להאיר אותם באור.

מה שיפה באור הוא שהוא איננו משנה דבר במציאות אבל הוא משנה את כל המציאות. גם בחושך וגם באור יש בחדר, במציאות, את אותם דברים – כסאות, שולחנות, אנשים וכלים. הכל קיים, רק שאי אפשר לראות אותם ואי אפשר ליהנות מהם. להיפך – אפשר חלילה להיתקל בהם, ליפול מהם בגללם, מאותם רהיטים נפלאים כשאין אור שמאיר את התיבה.

"צהר תעשה לתיבה" בעבודה הפנימית הוא שאתה צריך להכניס ולגלות את האור האלוקי בעולם. זו עבודת האדם שייעד והשאיר לו הבורא. "יהי אור".

שני שלבים בהארת התיבה

וישנם שני אופנים, שני שלבים בעומק, להאיר את התיבה, את המציאות, את החיים;

האופן הראשון הוא להסיר את ההסתר של הטבע שמכסה על האור האלוקי. קוראים לזה "חלון". כשהקב"ה ברא את העולם, הוא ברא ביום הראשון את האור. האור הזה מעולם לא שימש מבחינה פונקציונלית לשום דבר –

וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת-הָא֖וֹר כִּי-ט֑וֹב וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ. (שם א', ד')

ורש"י שם אומר –

ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים (בכ"י ליתנהו) לעתיד לבא…

אין הפירוש שיום יבוא ונגלה את האור הזה. אולי זה גם נכון, אבל הפירוש הוא שאותו אור פנימי קיים וגנוז בכל אחד ואחד ועלינו להופיע אותו. בספר "היום יום" מופיע –

הצמח צדק סיפר: הבעל שם טוב מאד חיבב אור, ואמר: 'אור' בגימטריא 'רז'. מי שיודע את הסוד שבכל דבר, מסוגל להאיר. (היום יום, ו' אלול)

כדי להגיע לכך יש שני שלבים. בטבע כפי שהוא יש המון אור, ואפשר לראות את זה בהשגחה פרטית, במציאות אלוקית. אפשר גם להתעלם מזה ולטעון שהכל טכני והכל סטטיסטי. עבודת האדם היא לייצר חלון באותו הסתר של הטבע.

ביום השני ברא הקב"ה את ההבדלה, את הרקיע. ההבדלה היא הדרך שלי לפגוש את העולם. הפתגם העממי אומר שבשביל טנגו צריך שניים, ואכן כל דבר כדי שנבחין בו צריך שהוא יופיע על רקע מסוים, על רקיע מסוים. במעמד הר סיני הקב"ה קרע לנו את הרקיעים, "וכשם שקרע את הרקיעים התחתונים כך הוא קרע את הרקיעים העליונים וראו שהוא יחידי בעולמו", אבל זו היתה ראיה מיוחדת, רגעית, שאי אפשר לעמוד בה, שלא יכולה להתקיים, ואז פרחה נשמתנו והיה צריך להחיות אותנו בטל של תחיה. באופן דומה היה ביום הראשון לבריאה – אותו אור לא יכול היה להתקיים. העולם חייב הבדלות, חייב מחיצות, שכן כך יכולה להיות השתקפות השמש בעננים ולהיווצר הקשת בענן. אמנם המחיצות הללו יכולות גם לגרום ללא מעט ייאוש ועצבות, "ויתעצב אל לבו".

בשירת האזינו כתוב – … אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא…" (דברים ל"ב, ל"ט). הפירוש הפשוט הוא 'אני הרגתי ואני ארפא', אך חז"ל מבארים לא יאומן – 'אחרי שבראתי את האור, את האחדות האלוקית, "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" – שהקב"ה היה אחד בעולמו, אחרי זה עשיתי את המחיצות, "מחצתי", אני עשיתי את ההבדלה, "ואני ארפא" – צריך להרפות כדי להופיע את האור מן המחיצות הללו'.

הבעל שם טוב מאד אהב אור, כי כשיודעים את הסוד של כל דבר אפשר להאיר את כל העולם. השלב הראשון הוא ליצור חלון, שאותו עושים בהסתר של הטבע, הוא מאיר בעולם אור שלמעלה מן הטבע. תרגום למעלה – יש ביטוי ידוע אצל בעל התניא זיע"א, ולפיו בעלי העסקים, אלו שיוצאים לעבוד, יכולים לראות השגחה פרטית בענייני העולם הרבה יותר מאלו שנמצאים כל ימיהם בארבע אמות של תורה ותפילה. והדבר הזה כל כך נכון. אדמו"ר הזקן אהב ואף דרש שבשבתות ייגשו להתפלל לפני העמוד דווקא בעלי העסקים, כי הם חיים אלוקות, הם רואים את ההשגחה הפרטית בעיניהם ממש. אבל בשביל זה צריך לעשות חלון. אי אפשר להיות תקוע רק ברקיע, אתה חייב לעשות חלון. יום יבוא והקב"ה בעצמו יקרע לנו את הרקיעים אבל בינתיים זו העבודה שלנו לעשות לזה חלון.

להבדיל כדי לבנות

השלב השני, אחרי החלון, הוא השלב "ויש אומרים אבן טובה המאירה להם". "יש אומרים" אלו מי שכבר עשו את החלון, והם מבינים שלא רק שעלינו להסיר את ההסתר, החלון בא להסתיר את לבושי הטבע, אלא שמי שנמצא במדרגה הזו יכול וצריך להפך את הטבע, ואז ההסתר עצמו הופך להיות אור וגילוי. האבן הופכת לאבן טובה שמאירה. כמה זה מדהים!

נח צווה 'למד את בניך, את אשתך, את נשי בניך איתך ומהם את העולם כולו לעשות חלון במחיצה הזו, בהסתר של הטבע, להאיר בעולם אור אלוקי, אור שלמעלה מהטבע, ולהתבונן בו, ואז תוכלו להפוך את המציאות עצמה, את האבן, העולם יתהפך, ממחיצות להבנה של "מחצתי ואני ארפא", אני אגלה איך המחיצות עצמן, מה שנראה לנו הכי חשוך, הכי רע ורחוק, לאבן טובה ומאירה להם'.

בואו נחזור רגע לבריאת העולם, לימים הראשונים. העולם בעצם נחלק לשניים; רובנו, רוב זמננו, אנחנו אנשי היום השני, היום שבוא לא נאמר בו "כי טוב". זה היום שבו נעשתה ההבדלה ורק ההבדלה ולכן אין "כי טוב". הקב"ה הפריד בין המים התחתוניים למים העליוניים, על אף שהוא היה יכול להשלים את המלאכה כבר באותו יום אבל הוא העדיף להשאיר את הסיום ליום השלישי כדי ללמד אותנו שיש ענין גדול בהבדלה. כבר הזכרנו לא פעם שהקידוש גם הוא נחלק לשני חלקים. החלק הראשון הוא הקידוש של ליל שבת שתפקידו להכניס את השבת לתוך החיים, לתוך העולם, ואילו החלק השני הוא ההבדלה שתפקידה הוא להתחיל את מלאכת ההבדלה דווקא מתוך בריאת היום הראשון, מתוך האור.

בעצם כל עבודתנו בטבע היא ההבדלות; פעמים רבות אנחנו מגדירים את עצמנו בהשוואה לאחרים, בשונה מאחרים. אני פועל בעולם על ידי הבדלות – גם בניה או הרכבה מתחילה בהבדלות. כדי לבנות שולחן אני צריך לקחת עץ ולנסר אותו, למדוד אותו, להבדיל בו את החלק הרצוי מהעודף וכיו"ב. העולם הוא פאזל – אני שובר ובונה, מבדיל ומרכיב. זה מייצר את העולם אך מעלים על העולם כי תוכנו הפנימי של העולם הוא "יהי אור". האם אני יכול בתוך כל הרקיעים הללו לראות אור?

המאבק על יפת

נחזור לכל זה אבל בואו נקפוץ לסיפור אחד מהפרשה, שאני חושב שהוא חשוב לנו, לכולנו. כולנו זוכרים איך חם רואה את ערוות אביו שהשתכר –

וַיַּ֗רְא חָ֚ם אֲבִ֣י כְנַ֔עַן אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אָבִ֑יו וַיַּגֵּ֥ד לִשְׁנֵֽי-אֶחָ֖יו בַּחֽוּץ. וַיִּקַּ֩ח שֵׁ֨ם וָיֶ֜פֶת אֶת-הַשִּׂמְלָ֗ה וַיָּשִׂ֨ימוּ֙ עַל-שְׁכֶ֣ם שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וַיְכַסּ֕וּ אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶם֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וְעֶרְוַ֥ת אֲבִיהֶ֖ם לֹ֥א רָאֽוּ. (בראשית ט', כ"ב-כ"ג)

שם, זה שמוצא את השם ואת האור שבכל דבר, לא פועל לבד אלא מטפיל ומחבר אליו את יפת אחיו שהולך איתו. השאלה של החיים היא לאן יפנה יפת – האם יפת יילך עם שם או חלילה עם חם? שם הוא הבן הקטן של נח ויפת הוא הגדול. רש"י מוכיח את זה מהמקרא, ואומר ששם מופיע ראשון כי הוא הצדיק והחשוב. השאלה העולה היא למה להשאיר את חם שני ולא לכתוב אותו אחרון? ההסבר הטכני הוא כי הוא באמת היה הבן השני, אז למה לשנות? אבל אם הולכים לפי צדקות הרי שיפת עדיף על חם ואם כן היה צריך לכתוב אותו שני. וההסבר הוא פשוט – יש שני כוחות בעולם, כמו ימין ושמאל, חסד וגבורה. יש את הכח של שם, כח של אור, ומנגד יש כח אדיר של שריפה, אוּר, של חם. של לראות את הערווה, כח סירוס. ויש כח ביניים שהוא הגדול, לא רק בשנים אלא הוא הרחב ביותר בגלובוס – אמריקה-אירופה, יפת. הוא תופס הכי הרבה שטח בגלובוס. אבל מבחינה מהותית הוא השלישי כי או שהוא יילך ויגרר אחרי חם, ואנחנו מכירים את התופעה הזו של החיבור של חם ויפה, של אירופה שנגררת אחרי החמיות, או שהוא יילך יחד עם שם, ואנחנו מכירים גם את התופעה של יפת שמחפש את שם, את השם. זה המתח התמידי שיש בעולם. שם, חם ויפת.

אז הם הולכים אחורנית כדי לא לראות את ערוות אביהם, אבל למה כתוב את זה פעם שניה? הרי אם כבר כתוב "וילכו אחרונית" הרי שטכנית הם לא יכלו לראות את ערוות אביהם ואם כן למה כתוב שוב "וערוות אביהם לא ראו"? מסביר את זה הרבי באופן מדהים; הבעל שם טוב הק' אומר שכאשר אדם רואה דבר רע בחברו זו הוכחה שגם אצלו זה קיים ובהשגחה הוא צריך לתקן את זה. בשמיעה ראשונה זה נראה מוזר – למה לא יכול להיות שהוא פשוט נתקל בתופעה מכוערת כדי שהוא יוכיח את החוטא, אפילו מאהבה? והתשובה היא שאם המצב האישי שלך היה טוב, הרי שהדבר היחיד שתשומת הלב שלך היתה נתונה לו היה להבין מה המשמעות המעשית של מה אני רואה? איך אני מתקן אותו? איך אני מגלה את האור? איך אני מהפך את זה. עצם זה שתשומת הלב שלך נתונה במצב העובדתי של הרע, בלשון הרע, במציאות הרעה, מגלה שאתה עצמך נמצא במצב טעון תיקון מאד. זה מגלה על הרע שבך. דוגרי, אח שלי, כמה תופס לראות את הרע וכמה אתה מצליח, כשאתה רואה את הרע, לחזור את היום הראשון ולדעת שהתפקיד שלך הוא לראות את האור.

לא אראה רע כי אתה עמדי

אומר הרבי – "שם ויפת, לא רק שהם לא ראו את ערוות אביהם במובן הגשמי, זה כבר כתוב בפסוק בהתחלה שפניהם אחורנית, אלא שגם מבחינה רוחנית הם לא ראו ולא הרגישו שיש באביהם ערווה, חיסרון.^[1] ההרגשה של שם ויפת התרכזה כולה ב-'מה אני צריך לעשות? אבא נמצא במצב מסוים והתפקיד שלי הוא להביא לו מהר שמלה'. וכנען הגיע לאן שהגיע בגלל ש-"וירא חם". הכל תלוי במה אתה רואה. אנחנו חיים ברקיע, ביום השני. אבא שרוי במצב הזה ולנו יש מיד פרשנות ופרשנות לפרשנות וכו'. ולשון הרע הורגת את כולם, אומרים חז"ל – את האומרו, ואת המספרו ואת המקבלו. וזה מה שקורה לחם אבי כנען – הוא מיד הולך ואומר לשני אחיו בחוץ. וכאשר נח מקיץ מיינו הוא אומר שאם כנען לא יהיה עבד עבדים לתפיסה השמית – העולם יהיה כולו מנהרות טרור. כולו יהיה חיפוש של רע. ואם שם לא ייקח איתו את יפת, כמו שמדויק בפסוק "ויקח שם ויפת את השמלה" (בלשון יחיד, ולא "ויקחו" בלשון רבים), הרי שיפת יגרר אחרי חם. הם פשוט לא ראו את ערוות אביהם, את החיסרון שעליו דיבר חם. רוחנית הם לא ראו את זה. הם לא עסקו בזה, אלא רק בשאלה – מה אני מתקן? מה אני עושה? בשביל מה נבראתי ונולדתי? מה התפקיד שלי בעולם?

לכל איש יש שם וחם ויפת

"צהר תעשה לתיבה". שלשה בנים נכנסו לתיבה ושלשה היו צדיקים בכניסתם אליה, כי התיבה קלטה רק את מי שענה לקריטריונים של איש ואשתו ולא נפל באותם דברים של גילוי עריות שהביאו למבול, כלומר גם חם באותה שעה היה כשר, עד גיל מאה! אז מאיפה באה הנפילה הזו שלו? – כי הכח של חם, הכח של 'לא לראות את האור' פעמים והוא כל כך מתגבר וישנה רק דרך אחת להינצל מזה – דרכו של שם. ששם ייקח איתו את יפת. ואם אנחנו רציניים, בואו נפסיק לחשוב על שלשה אנשים-אחים חיצוניים שחיו לפני כך וכך שנים וניקח את זה פנימה אלינו. בואו נעלה קצת – אלו שלשה חלקים שיש בכל אחד מאיתנו – יש בי שם ויש בי חם, ויפת גם הוא בתוכי ואף תופס את רוב הקישקעס שלנו, והשאלה היא האם שם ייקח את יפת, שם שלא רואה את ערוות אביו, שם שיכול להאיר את האור, או חלילה חם ייקח את יפת. זו השאלה הגלובלית של כל העולם היום וזו אף השאלה האישית של כל אחד ואחת מאיתנו היום- איך אני קורא את המציאות? איך אני קורא ילדים וילדות, אחיות ואחיות, שרק לפני זמן לא ארוך, שנה-שנתיים או כל יום, כל כך היה לי קל להגדיר אותם בצבעים מוחלטים, ברע וטוב, בחושך ואור.

"צהר תעשה לתיבה". ואולי התיבה היא גם כל מילה שיוצאת ממך, אח יקר? צהר תעשה לתיבה ותבדוק. "מילה" בעברית היא גם 'ברית המילה', ובה יש שני שלבים – חלון ואבן טובה. שלב ראשון של המילה הוא הורדת הערלה והקליפה, עשיית החלון והורדת המחיצה, והשלב השני הוא הפריעה, להפך גם את האבן שתהיה טובה ותאיר. האם לתיבה שלך, למילה שיוצאת ממך, אתה יכול לעשות צהר? כל כך נפלא שרש"י לא ציטט כאן שני פירושים, שני אמוראים, אלא אמר "יש אומרים ויש אומרים" – שני שלבים. ראשית צריך לברר איך עושים חלון, איך אני מצליח לראות את ההשגחה, את האור שבך, ולאחר מכן – איך אני מצליח להפוך את מה שמעולם לא האמנת אתה, האמנתי אני או האמנו שנינו, שאפשר להפך, לאבן שהיא עצמה תהיה טובה ומאירה?

הייאוש היה הקדמה לפרשת נח והמבול. האדם שהתעצב אל לבו, והעצבות המייאשת הזו מחתה את כל החיות וכדי להחזירה לעולם צריך לבנות תיבה שאולי עוד לא היתה, מילים אחרות, אותיות אחרות, ולתיבה הזו צריך לדעת ולעשות צהר.

יתגבר כארי לעבודת בוראו

זוכרים את התורה המפורסמת של רבי נתן מנמירוב זיע"א על השורה הראשונה של השולחן ערוך? –

יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר. (שו"ע, או"ח, א', א')

מסביר את זה רבי נתן בעומק נפלא שאין זו רק הדרכה לאופן הקימה בבוקר, "לעורר את השחר" אינו סתם ביטוי ספרותי יפה, אלא זו כותרת לכל אורחות החיים, כותרת לכניסה לתיבה של התורה והתפילה. השולחן ערוך הוא התיבה והכניסה אליו היא "צהר תעשה". בלילה אדם חולם, הוא ללא מחיצות, בחלום שיכול שיהיה בו מבול, בחלום אין שכל היגיון מסודרים, אך כשהוא קם בבוקר הוא כבר בביקורת, הוא מבקר ומבחין (distinguish). בבוקר צריך לעמוד ולהעמיד את המחיצות ולחיות נכון – "לעמוד בבוקר לעבודת בוראו". "עבודת בוראו" לא במובן של סדר היום, קימה, נטילת ידיים, תפילת שחרית וכו', אלא במובן של העבודה המיוחדת של הבורא – הבורא ברא את העולם ומהיום השני הוא הבדיל וברא, הבדיל וברא, ועל כל בריאה כתוב "ויעש א-להים", "ויברא" וכו', ואילו כל ברואי העולם יבואו וינסו לברוא יש מאין לא רקיע אלא יתוש הם לא יצליחו, אמנם יש רק דבר אחד בבריאה שלא כתוב לגביו לשון בריאה או עשיה – האור. "ויאמר א-להים יהי אור ויהי אור" – אין "ויעש", אין "ויברא", וזו העבודה שנתן לנו הבורא לעשות פה בעולם, וזה המושג "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו" – לעשות את העבודה שבה ועל ידה הוא יהיה חלק מבוראו, 'חלק אלו-ה ממעל ממש', בתוך כל הרקיעים, ההבדלות והמחציות, בתוך כל החושך. זו העבודה שבו הוא יהיה בורא ולא נברא, ומהי העבודה הזו – "שיהא הוא מעורר השחר". בתוך השחור של הלילה, בשיא השחור של לפנות הבוקר, יש נקודת שחר ולה אתה צריך לעשות חלון ולהפוך אותה עצמה לאבן טובה ומאירה.

"שיהא הוא מעורר השחר" זו הכותרת לכל עבודת ה' בעולם, עבודת האדם בעולם. 'אחרי החגים' מתחיל וההארות מעתה מתרחשות מלמטה, העבודה מופיעה בלי פלאשים חיצוניים, וכל זה הוא בפרשה שלנו. פרשת בראשית נקראת תמיד עדיין בחודש תשרי, ופרשת נח היא זו תמיד פותחת את חודש מרחשוון, איך הוא מתמתק ומתהפך, איך האדם ממלא את תפקידו בעולמו, שכל תפקידו שהיה להתפלל על הגשמים (עי' רש"י על בראשית ב', ה'), היינו לדאוג ש"אד יעלה מן הארץ" ושיהיה מצב שההבדלות לא ייצרו קיר של ברזל אלא שהעננים ייצרו גשם והוא יתפלל עליו מלמטה. צהר תעשה לתיבה. שנזכה לחיות ביום השני ולהיות אנשי היום האחד.

1. כמו "ערוות הארץ באתם לראות" (בראשית מ"ב, י"ב) שאומר יוסף לאחיו כאשר הם יורדים למצרים ופוגשים אותו לראשונה. ↑

סתם שבת

השבת סוף סוף היא "סתם שבת". זה הייחוס שלה – שהיא באה אחרי ששת ימי מעשה. היא לא שבת חוה"מ, לא שבת תשובה או שמחת תורה. ב"ה "סתם שבת".

בשבוע שעבר עסקנו בהתבוננות בזמן, דיברנו על הדברים שמלמדים אותנו "רבותינו החדשים" שורדי השבי, ואחד הדברים שתופסים את כולנו בחוויות שלהם הוא הסיפור של רבים מהם על הקידוש של שבת בשבי. מסירות הנפש להשיג טיפת מיץ ענבים, על הציפיה שלהם כשחזרו הביתה אל אותו קידוש של שבת. על השבת נאמר "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם" (שמות ל"א, י"ז), ומדהים לשמוע שאנשים שאולי לא היו שומרי שבת באופן קבוע פתאום כשהם יוצאים משם נוצרו אצלם, ולא רק אצלם, תובנות חדשות בקשר שלהם ושלנו אל השבת. האמת היא שנקודת מפתח בקשר שבין ישראל והשבת נלמדת מתוך פרשת השבוע שלנו, פרשת נח, עד כמה שזה נשמע מפתיע.

אנחנו מכירים את השבת בפרשת בראשית – "ויכולו השמיים והארץ" (בראשית ב', א'), שהקב"ה שובת, אך שם זה עדיין לא אות בין הקב"ה לעם ישראל אלא לעולם כולו, וגם בפרשת נח, עם ישראל עדיין לא קם. רק בסופה של הפרשה נולד אברהם אבינו, אז איפה באמת נמצא ענין השבת שלנו דווקא בפרשה?

אין מניחין אותו לחדש דת מעצמו

לפני שנראה את המקור, נפתח בהלכה מרתקת ברמב"ם. שונה היא השבת מכל המצוות האחרות בתורה, בייחודיות שלה בינינו לבין הקב"ה ובאופן מעשי, והרמב"ם מגיע להלכה הזו מתוך מאמר חז"ל שנלמד מהפרשה שלנו –

… וכן עכו"ם ששבת אפילו ביום מימות החול אם עשאהו לעצמו כמו שבת חייב מיתה, ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו. כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות או יעמוד בתורתו [שבע מצוות בני נח] ולא יוסיף ולא יגרע. ואם עסק בתורה או שבת או חידש דבר מכין אותו ועונשין אותו [בי"ד של בני נח] ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה אבל אינו נהרג. (רמב"ם הל' מלכים י', ט')

אמנם מאידך –

בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר [לא רק אם הוא רוצה לברך על כוס מים שזה ברור שהוא יכול אלא אפילו אם הוא רוצה, לדוגמא, להניח תפילין] אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה, ואם הביא עולה מקבלין ממנו, נתן צדקה מקבלין ממנו, ויראה לי שנותנין אותה לעניי ישראל הואיל והוא ניזון מישראל ומצוה עליהם להחיותו אבל העכו"ם שנתן צדקה מקבלין ממנו ונותנין אותה לעניי עכו"ם. (שם י')

כלומר בכל המצוות אם רצה הגוי לקיימן – זה לא נורא, אפילו נחמד. תלמד אותו. גם אם הוא רוצה להביא קרבן עולה וכיו"ב – אבל לגבי שבת הוא יתחייב מיתה. למה? והתחושה שלי, שאני התחזקתי בה מכל אותם פדויי שבי, שהמצווה הזו היא שלנו ולא שלהם. אני משוכנע שאותם צדיקים לא למדו את זה מתוך הרמב"ם אלא הרגישו את זה בתוכם, בנפשם.

ויום ולילה לא ישבותו

זו נקודה מוזרה ולפני שנסביר אותה, נראה שמקור דברי הרמב"ם הנ"ל הוא בדברי חז"ל בגמרא –

ואמר ריש לקיש עובד כוכבים ששבת חייב מיתה שנא' (בראשית ח, כב) "ויום ולילה לא ישבותו". ואמר מר אזהרה שלהן זו היא מיתתן אמר רבינא אפי' שני בשבת וליחשבה גבי ז' מצות כי קא חשיב שב ואל תעשה קום עשה לא קא חשיב. (סנהדרין נ"ח:)

כשנח יוצא מהתיבה, הוא מקריב קרבנות, מעלה עולה, וכפי שראינו גוי שמביא עולה מקבלים ממנו. הקב"ה מריח את ריח הניחוח ומבטיח לו "…לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי." (בראשית ח', כ"א), ואז הוא מתחייב שלא יהיה עוד מבול –

עֹ֖ד כׇּל־יְמֵ֣י הָאָ֑רֶץ זֶ֡רַע וְ֠קָצִ֠יר וְקֹ֨ר וָחֹ֜ם וְקַ֧יִץ וָחֹ֛רֶף וְי֥וֹם וָלַ֖יְלָה לֹ֥א יִשְׁבֹּֽתוּ. (שם כ"ב)

העולם ימשיך, לא תהיה שביתה, לא יפסקו המזלות ועונות השנה – ומכאן למדו חז"ל שגוי ששבת חייב מיתה. תגידו, מישהו מבין את הלימוד הזה?! זה לימוד מוזר מאד. ונשאל שתי שאלות; רש"י מסביר בגמ' שם שכשהקב"ה אמר את הדברים הללו, הוא התכוון לומר שהוא מבטיח הבטחה שהעולם ימשיך ויפעל כל הזמן ותהיה בו תנועה. העולם יימשך. לא יהיה עוד מבול שיפסיק את העולם. רש"י אף למד שבשנת המבול לא היה בכלל יום ולילה, כל גלגל המזלות השתבש, לא היה אקלים. וממשיך שם רש"י ואומר שאז העולם גם קיבל על עצמו לא לעצור ולהיות במנוחה, ולכן נאסר על הגוים שייבטלו ממלאכה. לפי רש"י הפירוש כאן הוא שהמילים "לא ישבותו" משמען לא רק שהטבע לא ישבות אלא שהעולם צריך לפעול – "אשר ברא א-להים לעשות", ולכן רק ישראל קיבלו על עצמם את המצווה לעצור את המלאכה ולעשות מנוחה אחת לשבוע. אכן אנחנו יודעים מההיסטוריה, שעלילות אנטישמיות רבות העלילו על היהודים שהם בטלנים, שהם אינם יצרנים ויש להם כל הזמן שבתות וחגים – עוד מזמן המן הרשע ועד אירופה הנאורה שהיתה מלאה בטענות הללו. אבל אם נדקדק בלשון הרמב"ם נראה שהוא למד כאן דבר אחר לגמרי – הוא אמר ש"אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן", וגוי ששבת חייב מיתה כי אסור לו לבדות דת מלבו. כלומר הרמב"ם לא אומר רק ששבת זה עניין המנוחה אלא ששבת היא המהות, כלומר אם אתה עושה שבת לעצמך, ואפילו בשבת של ישראל, אז בניגוד לתרי"א המצוות האחרות,^[1] ששם לא מונעים ממך לקיימן, אדוני הגוי, הרי כאן אומרים לך שזה 'חידוש דת בעולם', היינו שכאן זה לא קשור לאי-מנוחה. אז צריך להבין איזה חידוש דת יש כאן, ואיך זה קשור ל-"לא ישבותו"? הרי הפסוק מדבר על אי שביתת הטבע! אפשר לומר שהטבע כולל את כל הבריאה, ועם ישראל הוא מחוץ לטבע, מעל הטבע – זה רעיון גדול וצריך להבין אותו, אבל לפי הרמב"ם אם הגוי שובת בשבת עצמה, לא ממציא יום משלו, זה גם נחשב שהוא מחדש דת לעצמו. זה לא מובן.

עובר בין המלך למטרוניתא

וכאן מגיעה השאלה השניה, הקשה באמת – אלמלא חז"ל היו אומרים את הדברים הללו, אנחנו היינו אומרים שאדרבה, הדבר שהכי כדאי ללמד את הגויים זה את השבת! שכן עניין השבת הוא "לקבוע בנפשותינו לקבוע את אמונת חידוש העולם" כלשון ספר החינוך, ואם כן – הרי זה מה שאנחנו רוצים, שיכירו וידעו כל יושבי תבל שלה' המלוכה! אז אם אנחנו לא מונעים אותם מכל שאר המצוות – על אחת כמה וכמה מדוע מונעים אותם מהשבת?! ואין לומר שזה בגלל ששבת היא אות בין ישראל לקב"ה – הרי גם ברית מילה היא אות ותפילין זה אות, ואעפ"כ לא מונעים אותם מזה. יוסף כזכור מל את כל המצרים! התמיהה היא עצומה. למה אני אוסר על גוי לשבות מלכתחילה?!

יש אמנם מדרש שאומר שגוי ששבת חייב מיתה כי השבת שהקב"ה נתן לישראל זה כמו מטרוניתא שניתנה לעבד ע"י המלך ומישהו פתאום עובר באמצע, באמצע הזיווג. ועדיין צריך להבין במה זה הזיווג של עם ישראל והקב"ה –

"רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת". לא היה צריך לומר אלא 'דעו', מה 'ראו'? אלא כך אמר להם הקדוש ברוך הוא אם יבואו עובדי כוכבים ויאמרו לכם למה אתם עושים את יום השבת ביום הזה, אמרו להם ראו שאין המן יורד בשבת. ומהו נתן לכם? לכם נתנה ולא לעובדי כוכבים. מכאן אמרו אם יבואו מעובדי כוכבים וישמרו את השבת לא דיים שאין מקבלים שכר אלא שחייבים מיתה שנאמר (בראשית ח, כב) "ויום ולילה לא ישבותו" וכן הוא אומר (שמות לא, יז) "ביני ובין בני ישראל וגו'", משל למלך יושב ומטרונא יושבת כנגדו העובר ביניהם חייב. (שמו"ר כ"ה, י"א)

אפשר להבין מבחינה פנימית כפי שראינו מאותם פדויי השבי, שהשבת שייכת לנו ולא לגויים, אבל אדרבה, תסבירו לי בבקשה – אם אני יכול להודיע לגוי את כל המצוות, למה לא את השבת?! דווקא על מצוות אחרות אפשר להבין שהן לא שייכות לגוי – ציצית, טהרת המשפחה, אבל אם הוא רוצה לא מונעים ממנו, אפילו ללמוד את המקורות והטעמים.^[2] אבל גוי ששבת? – וואו! 'חידש דת לעצמו', עובר בין המלך לבין המטרוניתא. ההגיון שלנו היה הפוך. ושוב – איך המקור של כל זה הוא הפסוק "יום ולילה לא ישבותו"? מה הקשר?!

זה הנושא שלנו – עם ישראל ושבת. בתורת החסידות מוסבר הדבר באופן מתוק וכדי להבין ולהרגיש את ההסבר הזה צריך להקדים מה בעצם קרה בעולם בעקבות המבול. אחרי המבול ראינו שכתוב על גוי "יום ולילה לא ישבותו", אז האם זה אומר שלפני המבול יכול היה מישהו לשמור שבת? למשל אחד מהצדיקים שהיו – מתושלח או חנוך? סתם איש טוב, לכאורה, יכול היה לשמור שבת ורק בעקבות המבול זה נאסר עליהם. למה? מה השתנה? מה קרה בעולם בעקבות המבול? יש כאן היבטים היסטוריים, מדעיים ופרשניים, ונסביר;

העולם התחזק או נחלש במבול?

לכאורה יש פה שני צדדים סותרים – מצד אחד העולם אחרי המבול התחזק. הוא קיבל חיסון, "יום ולילה לא ישבותו", הוא עם תוקף שהוא יישאר במצבו ולא יתבלה, ואם כן הוא חזק יותר מהעולם שהיה לפני המבול, כי לפני כן, התברר, שהעולם יכול להיגמר, לקרוס לתוך עצמו, וכפי שרש"י עצמו מביא שגם בימי אנוש, מאות שנים לפני המבול, שליש מהעולם הוצף. כלומר באלף ומשהו השנים הראשונות לבריאת העולם, עד למבול, העולם היה פחות מחוסן. הוא פעמיים כמעט ונהרס, ובפעם השניה רק תיבה אחת הצילה אותו מכליה. אמנם מאידך אחרי המבול באה דווקא חלישות לעולם. ימי חיי בני האדם התקצרו מאד – לפני המבול חיו מאות שנים, עד תשע מאות שנה ויותר, ואילו אחרי המבול מגיעים עד למאה או מאה ועשרים שנה. מאז ימי פלג השנים נחתכות. הרמב"ן אומר שלפני המבול היו אנשים חזקים והיו ימיהם באורך ואילו אחריו "הלכו ימותם הלוך וחסור". ומן הסתם זה נכון גם רוחנית ולא רק פיסית – לפני המבול היו נפילים, ענקים, "בני הא-להים", אנשי השם החיוביים. אז צריך להבין מה קרה בעולם, ואת הבירור של זה נעשה דרך סיפור הקשת בענן, ורק נקדים לו את העיקרון;

תזה, אנטיתזה וסינתזה

את שתי הפרשיות הראשונות, בראשית ונח, אפשר ללמוד כאיזו היסטוריה רחוקה, איך היה לפני המבול ואיך היה אחרי וכו', אך מי שיודע להעמיק יודע לראות בשתי הפרשיות הללו, בבראשית עד המבול ובנח מאחרי המבול ובתחילת הופעתו של אברהם אבינו, אלפיים שנות התורה שמתחילות בו, שאלפיים השנים הראשונות נחלקות לשני חלקים ולאחר מכן מגיע שלב שלישי. הדברים הללו נכונים גם באופן נפשי לכל אדם, אך כעת אנחנו נתמקד בבריאת העולם – השלב השלישי ייקרא מתן תורה, ואליו העולם חותר. עשרים וששה דורות העולם ממתין עד שהוא מגיע למתן תורה.^[3] ומה שקרה באמת, באופן מהותי, במעמד הר סיני הוא שהעליונים והתחתונים התאחדו. זו נקודה עמוקה ועקרונית – משה עלה אל ה' וה' ירד על הר סיני. כלומר הדבר המהותי שהיה במעמד הר סיני, איננו שקיבלנו מצוות, כי מצוות קיבלנו גם לפני כן במצרים ובמרה וכו', אלא שהעליונים חדרו את התחתוניים – "קול גדול ולא יסף" (דברים ה', י"ח). "משה ידבר והאלהים יעננו בקול" (שמות י"ט, י"ט). היה שם מתח עצום – אנחנו רצינו לראות את מלכנו אך לא יכולנו לעמוד בכך ומתנו, והקב"ה החזיר את נשמותינו בטל של תחייה ומשה היה המתווך באמצע. והחיבור הזה שהיה אז הוא בעצם כל החיים שלנו. אמנם כדי להגיע את השלב הזה של התקשרות העליונים והתחתוניים, צריך שיהיה עליוניים וצריך שיהיו תחתוניים. מבחינה פילוסופית ומדעית קוראים לזה – תזה, אנטיתזה וסינתזה. בשפה פנימית זה נקרא – חסד, גבורה ותפארת. ונבאר;

יש דברים שהכח האדיר שלהם נובע מצד המלמעלה שלהם אבל הכלים למטה עוד לא מוכנים לקלוט את זה. יש דברים שהכלים כבר עברו את הזיכוך, את הטיהור, וכיון שזה בא בעיקר מצד הכלים, זה לא יכול להופיע את האור הענק כמו שהיה בהתחלה, אבל זה בא מלמטה, מצד הגבורה, כמו לבה שפורצת מלמטה, ואז הסינתזה בין שניהם תביא את האידיאל בשלמותו. באופן כזה, המקדש הראשון היה הרבה יותר גבוה רוחנית מהמקדש השני – שלמה המלך בנה אותו, היתה בו שכינה, היתה בו עוצמה אדירה, אורים ותומים, אבל לא רק שהוא החזיק מעמד פחות מהמקדש השני אלא שהכלים לא היו כשירים להכיל את הרוחניות הזו והוא חרב בגלל גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים. המקדש השני היה ברמה רוחנית הרבה פחות גבוה מהראשון – לא היו בו שברי לוחות והארון, האורים והתומים לא פעלו, הכהן הגדול פעמים רבות היה ברמה פחותה וכו', אבל המקדש השני נבנה בפעולה שלנו מלמטה – עזרא ונחמיה, עליה לארץ, בניין מפואר. זה לא בא בהוראה נבואית מלמעלה. ואילו הסינתזה תהיה אי"ה בקרוב במקדש השלישי, שיבוא הכי מלמעלה שיכול להיות, "מקדש שלישי ירד מן השמיים", אך הוא יהיה בכלים שמתאימים לנו ולכן הוא יעמוד לעולם ולעולמי עולמים.

כך זה גם אצלנו בחיים ובפרשה. בעשרת הדורות הראשונים העולם היה במדרגה הרבה יותר גבוהה. אדם הראשון והעולם כולו נבראו באופן שלם, "עולם על מילואו נברא" (ע"פ ב"ר פי"ד, ז. פי"ג, ג) – אדם הראשון לא נברא תינוק, הוא לא היה צריך טיטולים. הוא נברא על צביונו. חז"ל אומרים במושגים שאנחנו לא מבינים שהוא נברא בן עשרים, ולכן היו להם כוחות מאד גדולים. ומה שקרה במבול הוא שהתגלה שהכלים אינם ראויים לאורות העליונים הללו, וזה מה שהביא לפיצוץ. המבול היה מקווה עצום שטיהר וזיכך את כל המציאות. למטה המציאות סתרה באופן כמעט מוחלט את הגובה שבה העולם נברא, עד שהקב"ה אמר שאין טעם להחזיק את העולם הזה באופן הזה. יש סתירה בין המציאות העליונה לתחתונה, ולכן –

וַיִּנָּ֣חֶם ה' כִּֽי־עָשָׂ֥ה אֶת־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל־לִבּֽוֹ. (בראשית ו', ו')

ואז בא השלב השני – בעקבות המבול, באו כלים מלמטה, וממילא הם היו פחות חזקים, אבל הם היו יכולים לייצר עולם שלא ייגמר, עולם מתמשך, עם כוחות שיודעים לעשות את עבודת הבירורים ולאורך זמן. העולם הראשון לא ידע לעשות את עבודת הבירורים, ועל אף שהוא היה ענק, הוא יצר כוחות אדירים, מוטרפים – 'עולם של תוהו', בלשון פנימית. העולם שאחרי המבול, הגם שהיה באלפיים שנות התוהו, כבר החל בתהליך התיקון, התחיל את עולם התיקון.

הקשת בענן

דוגמא מרתקת נותן לזה הרבי מליובאוויטש זיע"א – הקשת בענן. לכאורה, הקשת היא תופעה טבעית שנוצרת מהשתקפות קרני השמש באופן מסוים מתוך העננים, והרמב"ן ואחרים שואלים איך יתכן שתופעה טבעית היא "אות ברית"?, הרי ברית זו פעולה שנכרתת בין שני צדדים, בין האדם לקב"ה. בספרים הפנימיים מבארים את זה באופן מופלא – עצם זה שקרני השמש והעננים יכולים לעמוד במצב מסוים שבו הקרניים משתקפות בצורה של קשת, זו בריאה שהקב"ה ברא רק אחרי המבול. לפני המבול העולם היה ב-"למטה" שלו הרבה יותר חומרי וגס, כי הכלים לא היו כשירים לקלוט, וכיון שכך גם העננים היו יותר חומריים, עבים. העננים הרי נוצרים מהתאדות מים מן הארץ – "ואד יעלה מן הארץ" – וכיון שהעננים היו הרבה יותר עבים, השמש לא היתה יכולה לחדור אותם, את העולם החומרי והגס הזה. רק בעקבות המבול העולם הזדכך ונטהר, נוצרו לו עיתים מסודרים – "זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחרף ויום ולילה", המציאות הטבעית נטהרה, המבול בא לטהר את הארץ כדי שהיא תוכל לעבוד את עבודת הבירורים. בשלב א' לא היה ניתן לדבר על עבודת בירורים, וממילא הברית היא הקשת בענן – עכשיו קרני האור של השמש יכולים לחדור את העננים שהם זכים יותר, וכיון שתכונת הזיכוך הזו של הארץ התחדשה רק אחרי המבול, דווקא אז התחדש גם הענין של "את קשתי נתתי בענן". כאילו שהקב"ה חידש בענן, במה שעולה מהארץ, את הענין של הקשת. כלומר האד שיעלה מן הארץ, שכבר היה בתחילת הבריאה, יהיה כעת באופן מזוכך יותר ואור השמש יוכל להיראות דרך הענן, וכשהקב"ה יביט אל העולם וחלילה יראה חושך ואבדון בעולם, "והיה בענני ענן על הארץ" (בראשית ט', י"ד) – אני אתבונן ואראה שהאנשים החלשים האלה הם מטוהרים ומזוככים ויכולים לברר את העולם. הם נפלו אמנם עמוק מאד אבל יש להם אפשרות לברר – מה שלא היה לפני המבול. זו הקשת בענן.

כלומר לפני המבול, תיאור הבריאה גם של הקב"ה היה מופלא, "עולם על מילואו נברא" – "והנה טוב מאד", אבל כל זה לא מנע את "רבה רעת האדם" ותימלא הארץ חמס ותישחת הארץ ואמחה את האדם. זה לא עיכב את זה. אבל אחרי המבול העולם הגיע לכזה מקום שמעתה יכולה היתה להתחיל עבודת התיקון, הזיכוך, עבודת הבירורים בעולם וזה מופיע בקשת שבענן. לכן מצד אחד הלכו ימותיהם הלוך וחסור, כי אנחנו באמת יותר חלשים, אבל מאידך, יש לנו כח לברר, לתקן ולזכך את כל העולם כולו!

זה שהיינו בשלב הראשון, העליון, המטורף והבלתי ניתן לקיום בהמשך- נשאר לנו מזה בדי. אן. איי, מהעליוניות הזו, ואחר כך ירדנו עוד ועוד ומשם התחלנו לטהר ולזכך את העולם. התזה והאנטיתזה הללו יביאו לממד הר סיני. הם יביאו אל השלב השלישי, את כל העולם, לא רק את עם ישראל – אל המשיח.

אז היה לנו עוד ראש ישיבה…

נעשה עצירה קטנה פה ונאמר שבאמת היא שזה קיים בכל אדם בעולם. מן הסתם היתה ליד יעקב והאחים איזו דודה או שכנה שהצטערה על יוסף שנעלם לעשרים ושתיים שנה ואמרה – 'אוי אוי אוי, יוסף הזה היה כל כך חמוד ומוכשר ונועד לגדולות הוא יול היה להיות ראש ישיבה חשוב וגדול, והנה במקום זה הוא נעלם במצרים ובטח הוא התקלקל שם ונפל' מספרים על ר' אשר פריינד זצ"ל שאמר – 'זה נכון. ב"ה שיוסף נמכר למצרים כי אם הוא לא היה נמכר – היינו 'זוכים' לעוד איזה ראש ישיבה גדול…'. ואילו משהוא נפל ונמכר לממצרים – העולם יכול היה להזדכך וקיבלנו את יוסף הצדיק שמושל בכל ארץ מצרים! וזה נכון לכל אחד. "ופדויי ה' ישובון" – יכול להיות שאדם היה באיזה מצב עליון ונפל ממנו למקומות הנמוכים ביותר, ואני מרגיש את זה שוב ושוב שאותם שבויים-חטופים הם הנציגי םשלנו. הם יצאו לשם שבויי בשר ודם וחזרו משם פדויי ה'. רואים את זה בעיניים. העולם נטהר מהמבול הזה. אגב, גם המנוולים מהצד השני קוראים למלחמה הזו "טופנא אל אקצה" – מבול אל אקצה. הם מצידם באו 'לזכך את העולם' ימ"ש.^[4] הם רצו שאנחנו נצא והחיילים שלנו יספרו לנו איך בעולם הרוע שלהם על כל קיר ישנה מפת ירושלים, מפת אל-אקצה. ואיך זה יכול להיראות בעולם שיזדכך.

המבול, טופנא ע"פ אונקלוס, והמציאות שבאה בעקבותיו שמכינים את השלב השלישי, שמכינים לקראת הבית השלישי, זה מתרחש בכל אדם פנימה.

הגעגוע לקידוש של שבת

עכשיו נחזור לנושא שפחתנו בו. מה הבדל בין שבת לבין כל המצוות כולן? – הפסוק "לא ישבותו". שאלנו בהתחלה מה הרעיון שבן נח כל כך מופקע מעניין השבת עד שאם הוא שבת הוא חייב מיתה, ושאסור לו לעשות גם ביום אחר מימות החול מעיין שבת – אדרבה זה מחנך לאמונה בחידש העולם.

כוונת הבריאה היא שהעולם כולו, גם האדם, החי, הצומח וכו' יהיה עולם של תנועה. עולם חסר מנוחה, שההנהגה הטבעית שלו תהיה תנועתיות, מלאכה, וזה יהיה צריך להיות קשור למציאות של זמן ומקום, ובתוך המציאות הזו העולם יברר את עצמו. שבת היא היום שבו אין עבודת בירורים – אסור לברור בשבת. כל העולם אמור לפעול כך. בן נח שרוצה לקיים את כל המצוות אנחנו אומרים לו – 'תשמע יקירי, אתה אכן קשור למצוות, והראיה שיש לך ציווי על שבע מצווות בני נח, ולמרות שזה קשר אחר מאשר הקשר של ישראל לתרי"ג המצוות וזה לא קדושתך, אבל אתה לא מופקע מהן. לך יש שבע ולי יש שש מאות ושלש עשרה. אבל אם אתה רוצה לשנות את אופן ההנהגה של הבריאה וליצור בכל העולם את עניין השבת – זה אי אפשר, מפני שהשבת היא מעין עולם הבא, היא מעין אקוואריום של העליונים בתוך המציאות'. וזה מה שהרגישו 'רבותינו' עומר שם טוב ואוהד בן עמי וחבריהם שיצאו מן השבי – השבת היא המפתח שקיבל עם ישראל כגזירה שהוא יחדיר את רעיון העליונים בתוך מציאות העולם שעוסקת בתחתוניים, שעוסקת בבירורים עד שנגיע לעולם שכולו שבת, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.

הגעגוע לקידוש של שבת הוא הכח הפנימי של יהודי להבין שאני אינני חלק ממירוץ ששת הימים שממשיך לעוד ששה ימים הבאים ולששת הימים הבאים וכן הלאה. שכל ששת הימים שלי הם בעצם הכנות ל-"לכה דודי לקראת כלה", ליכולת שלנו לקבל את השבת, לקבל את העליונות הזו, את מציאות המנוחה בתוך עולם התנועה.

אם אתה מוותר על זה – אין לך חיים. שבת היא מציאות שגוי ששבת בה חייב מיתה ויהודי שלא שבת בה חייב סקילה. למה זה כל כך קיצוני?^[5] – כי יהודי בלי שבת הוא בכלל לא איפיין את הנקודה של מה שקרה בעולם אחרי המבול. נוצר בעולם עם, נוצרה בעולם מציאות שתפקידה יהיה ליצור שבת.

גוי ששבת ממית את העולם

כשהזכרנו את האנטישמיים לעיל שהעלילו על היהודים שהם עצלנים – שה"י פה"י (מגילה י"ג:)^[6] – 'אלה היהודים עם כל השבתות והחופשות שלהם', זו נקודה מרכזית. כולנו זוכרים את רשב"י ובנו יוצאים מהמערה ורואים בערב שבת את אותו יהודי מחזיק בידיו שני ענפי הדס, זה אותו סיפור. רשב"י ואלעזר יוצאים מהעולם העליון, מהמערה, ורואים יהודים עוסקים בחיי שעה, ולא מבינים איך העולם הזה לא נשרף. ובהתחלה היו שניהם שורפים כל דבר שהיו רואים ולכן נאלצו לחזור למערה. וכשהם יוצאים בפעם השניה ורואים את היהודי הזקן עם שני ההדסים, אחד כנגד כור ואחד כנגד שמור, מגיע רשב"י לקבלת השבת הראשונה שלו הוא מבין שזה החידוש של עם ישראל בעולם. הקידוש של שבת. אותו בקבוק מיץ ענבים שהספיק לכמה חודשים, כפי שסיפר עומר שם טוב.

זה ההבדל בינינו לבין שאר האומות, זה "אתה בחרתנו", זו המהות – אנחנו קיבלנו את המפתח לתיבת הזהב הזו בעולם שתפקידו הוא לפעול, ושלכל הבריאה כולה, כולל כל בני האדם, יש איסור לחדש דת ולהפסיק את הפעילות, אסור לדומם את המנוע. אתה רוצה לנוח? קח שעתיים בין שתיים לארבע, אבל אל תייצר יום של שבת, יום של הדממה, ולכן גוי ששבת ממית בעצם את המציאות הזו, הוא לא נותן לפעילות הבירורים הזו של העולם לפעול. איך הוא יברר את עצמו? – כי הקב"ה מינה כאן מטרוניתא, מלכה – שבת וכנסת ישראל – והמלך והמטרוניתא מקבלים את השבת. "לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה". זה פלא עצום.

מעתה יובן לנו גם הרמב"ם בו פתחנו – כל המצוות אם הגוי רוצה לקיים אותן, לא מונעים ממנו. נכון, הוא לא קשור אליהן, לא לציצית ולא ללולב אבל 'תהיה בריא, אתה יכול', לעומת זאת שבת – אתה מחדש דת! איך זה מופיע בפסוק "לא ישבותו"? – זו המהות של כל סיפור המבול, התיבה והיציאה ממנה!

ערב שבת נח, 'סתם שבת' בלי חגים, בלי סוכה, לולב או שופר, בלי שמחת תורה, ב"ה עם פדויי ה' ישובון שנתנו לנו תובנה נוספת בקישור הזה לשבת. "שנזכה לקבל שבתות מתוך רוב שמחה", מתוך גאולה שלמה, ושנזכה מתוך השלבים האלה להגיע אל השלב הגדול אל התפארת, "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".

1. כל המצוות חוץ משבת ולימוד תורה. ↑

2. ומה שאסור לו ללמוד תורה זה באופן כללי, אך לא פרטים ספציפיים כדי לדעת איך לנהוג. ↑

3. עשרה דורות מאדם עד נח, עשרה נוספים מנח ועד אברהם, ועוד ששה דורות מאברהם ועד משה (יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם ומשה), כמנין שם הוי"ה. ↑

4. הכל נרמז בפרשה שלנו וכבר הזכרנו בשנים קודמות שאונקלוס מתרגם את המילה "חמס" – "חטופין". ובעל הטורים אומר שחמ"ס בגימט' עולה גהינ"ם. ↑

5. על אף שבפועל אני לא דן לא את זה ולא את זה, כפי שראינו ברמב"ם. ↑

6. "שבת היום פסח היום" (שם ברש"י) ↑

יום הזיכרון כ"ד בתשרי

באוירת חזרת אחינו החטופים הביתה, אני מבקש הפעם לא להבין פסוק ספציפי בפרשה אלא לעיין במשפט שאמר אחד מהמשוחררים שורדי השבי, אלי'ה כהן המתוק, וממנו לראות את מהותה של הפרשה כולה. הפעם, ערב שבת מברכים, אני מבקש להתוועד יחד בנושא הזמן – "ויכולו השמיים והארץ". "מקדש ישראל והשבת", "ישראל והזמנים" וכו'.

אתמול היה יום כ"ד בתשרי, שהוגדר ע"י הממשלה כיום הזיכרון לחללי המלחמה, אבל יחד עם זאת לא היה מי שלא חש את השמחה העמוקה והפנימית, והנה סוף סוף המושגים 'זכרון' ו-'שמחה' לא רק שאינם סותרים זה את זה אלא חוברים יחדיו. בדרך כלל אנחנו חיים במין שקר של חלוקה מלאכותית שכנראה אין ברירה להשתמש בה, בין שני המושגים הללו – יום הזיכרון לעומת ימי השמחה (יום העצמאות). אמנם אצלנו ליל הסדר הוא גם ליל הזיכרון והוא גם ליל השמחה. אנחנו שותים ארבע כוסות בו כדי מצד אחד לקיים "ויין ישמח לבב אנוש", שמחת יו"ט, ומאידך גם כדי לזכור את דמם של התינוקות היהודיים שבו היה רוחץ פרעה הרשע. יש לנו כח להתעלות ולהתבונן בקדושת הזמן, וכמדומני שזו הפעם הראשונה שאנחנו זוכים כציבור ישראלי, בזכות פדויי השבי, לחוות את היום הזה גם כיום זכרון וגם כיום שמחה. פתאום אנחנו פחות עוסקים בכאב הספציפי של כל אחד, כי מתברר שאותם שובים מרושעים החזיקו אותם כקלפי מיקוח אך העוצמה האדירה של כל אותם שבים מהשבי, לי הם כל הזמן מזכירים את אותו אירוע היסטורי גדול המופיע בספר נחמיה שהתחיל בראש השנה אך שיאו היה בסוכות ולמחרת, בכ"ד תשרי, וכפי שכבר דיברנו בזה לפני ראש השנה;

זיכרון ושמחה מעורבבים זה בזה

עזרא הסופר מכנס את כל אלו ששבו מגלות בבל, באחד בחודש השביעי –

וַיֵּאָסְפ֤וּ כָל-הָעָם֙ כְּאִ֣ישׁ אֶחָ֔ד אֶל-הָ֣רְח֔וֹב אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֣י שַֽׁעַר-הַמָּ֑יִם וַיֹּֽאמְרוּ֙ לְעֶזְרָ֣א הַסֹּפֵ֔ר לְהָבִ֗יא אֶת-סֵ֙פֶר֙ תּוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה ה' אֶת-יִשְׂרָאֵֽל. וַיָּבִ֣יא עֶזְרָ֣א הַ֠כֹּהֵן אֶֽת-הַתּוֹרָ֞ה לִפְנֵ֤י הַקָּהָל֙ מֵאִ֣ישׁ וְעַד-אִשָּׁ֔ה וְכֹ֖ל מֵבִ֣ין לִשְׁמֹ֑עַ בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד לַחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִֽי. וַיִּקְרָא-בוֹ֩ לִפְנֵ֨י הָרְח֜וֹב אֲשֶׁ֣ר | לִפְנֵ֣י שַֽׁעַר-הַמַּ֗יִם מִן-הָאוֹר֙ עַד-מַחֲצִ֣ית הַיּ֔וֹם נֶ֛גֶד הָאֲנָשִׁ֥ים וְהַנָּשִׁ֖ים וְהַמְּבִינִ֑ים וְאָזְנֵ֥י כָל-הָעָ֖ם אֶל-סֵ֥פֶר הַתּוֹרָֽה. (נחמיה ח', א'-ג')

הוא אומר את השם המפורש, והם בוכים כשהם מבינים את המרחק הרוחני בין המקום בו הם נמצאים לבין איפה הם רוצים וצריכים להיות. שבעים שנה בבבל. ואז הוא אומר להם שאסור לבכות, ושזה יום שמח, והלויים יורדים אל העם בשער המים ומשמחים אותם, וכך גם ביום השני. אחרי זה הגיעו ימי הסוכות , שלא כולם זכרו את החג הזה בכלל (!) –

וַיֵּצְא֣וּ הָעָם֮ וַיָּבִיאוּ֒ וַיַּעֲשׂוּ֩ לָהֶ֨ם סֻכּ֜וֹת אִ֤ישׁ עַל-גַּגּוֹ֙ וּבְחַצְרֹ֣תֵיהֶ֔ם וּבְחַצְר֖וֹת בֵּ֣ית הָאֱלֹהִ֑ים וּבִרְחוֹב֙ שַׁ֣עַר הַמַּ֔יִם וּבִרְח֖וֹב שַׁ֥עַר אֶפְרָֽיִם. וַיַּֽעֲשׂ֣וּ כָֽל-הַ֠קָּהָל הַשָּׁבִ֨ים מִן-הַשְּׁבִ֥י | סֻכּוֹת֮ וַיֵּשְׁב֣וּ בַסֻּכּוֹת֒ כִּ֣י לֹֽא-עָשׂ֡וּ מִימֵי֩ יֵשׁ֨וּעַ בִּן-נ֥וּן כֵּן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַה֑וּא וַתְּהִ֥י שִׂמְחָ֖ה גְּדוֹלָ֥ה מְאֹֽד. וַ֠יִּקְרָא בְּסֵ֨פֶר תּוֹרַ֤ת הָאֱלֹהִים֙ י֣וֹם | בְּי֔וֹם מִן-הַיּוֹם֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן עַ֖ד הַיּ֣וֹם הָאַחֲר֑וֹן וַיַּֽעֲשׂוּ-חָג֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁמִינִ֛י עֲצֶ֖רֶת כַּמִּשְׁפָּֽט. (שם ט"ז-י"ח)

שמענו? "כל הקהל השבים מן השבי"! אגב, אין הכוונה לשבי כפי שאנחנו חווינו במנהרות החמאס חלילה, אלא הם ישבו בבבל והיה להם לא רע בכלל שם, עד שרוב העם לא רצו לחזור ולעלות לארץ, אלא הם שבו משבי אחר ועשו סוכות. ואז יום אחרי אסרו חג סוכות –

וּבְיוֹם֩ עֶשְׂרִ֨ים וְאַרְבָּעָ֜ה לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֗ה נֶאֶסְפ֤וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ בְּצ֣וֹם וּבְשַׂקִּ֔ים וַאֲדָמָ֖ה עֲלֵיהֶֽם. וַיִּבָּֽדְלוּ֙ זֶ֣רַע יִשְׂרָאֵ֔ל מִכֹּ֖ל בְּנֵ֣י נֵכָ֑ר וַיַּעַמְד֗וּ וַיִּתְוַדּוּ֙ עַל-חַטֹּ֣אתֵיהֶ֔ם וַעֲוֹנ֖וֹת אֲבֹתֵיהֶֽם. וַיָּק֙וּמוּ֙ עַל-עָמְדָ֔ם וַֽיִּקְרְא֗וּ בְּסֵ֨פֶר תּוֹרַ֧ת ה' אֱלֹהֵיהֶ֖ם רְבִעִ֣ית הַיּ֑וֹם וּרְבִעִית֙ מִתְוַדִּ֣ים וּמִֽשְׁתַּחֲוִ֔ים לַיהוָ֖ה אֱלֹהֵיהֶֽם. (שם ט', א'-ג')

את כל זה הם עושים אחרי שמחה עצומה ורצופה מראש השנה ועד אחרי אסרו חג של סוכות, רק אז הם מתפנים לעשות חשבון נפש, לתקן את עצמם, לשמור שבתות וכו'. זהו יום הזכרון וזהו יום השמחה – והם כורתים אמנה ומקבלים על עצמם להיבדל מבנות הניכר, ולשמור שבת, ותשלום מס לבית המקדש שמתחיל להיות מאורגן עכשיו ע"י עזרא ונחמיה. זה דבר פלאי.

אי אפשר לקחת ממני

אני מרגיש שיש כאן נקודה מרכזית עצומה שצריך לדבר עליה, ואנחנו צריכים ללמוד אותה מ'רבותינו' החדשים, שורדי השבי המתוקים, שהופניתי אליה בסרטון וידאו של אלי'ה כהן שורד שבי של חמש מאות וחמישה ימים, שאומר שם משפט מדהים. הוא מספר שהיה שלב שבו הוא הרגיש אין לו כלום יותר. הוא מתחיל ומספר שהיתה לו התלבטות אם לשתות את מי הים שהביאו לו, כי אם הוא הוא ישתה אותם הוא ימות, אבל גם אם הוא לא ישתה אותם הוא ימות. ופתאום הוא רואה שאין לו כלום, שום דבר, הוא מרגיש שנשאר לו רק דבר אחד בעולם – זמן: "במקום שיש לך רק זמן פתאום אתה מתעסק כל כך הרבה בפנימיות, במה שבפנים. אנחנו חיים בעולם מאד חומרי וכשאתה נמצא במקום שאין בו שום דבר כזה, שום עיסוק בחומריות, והדבר היחיד שיש לך הוא רק זמן – אני מאד מאד אהבתי את זה. הייתי קם כל בוקר ומנהל שיחות עם עצמי על מה אני ומה אעשה מחר טוב יותר", וכשהמראיין שואל אותו – "ושם, בשלב הזה, נכנס גם אלוקים?", הוא ענה בפשטות – "ברור".

כששמעתי את הדברים האלה פתאום נפלה לי תובנה – את הכל אפשר לקחת מהאדם, ואכן בשלב מסוים לוקחים ממנו את הכל, חוץ מאשר את הזמן. כל עוד האדם חי, יש לו זמן. אנחנו לא שמים לב אבל הקב"ה הוא קודם כל אלוקי הזמן וכל עניינו של האדם בעולם הוא לקדש את הזמן. וכשאנחנו מדברים על העולם החומרי, אני לא מתכוון רק לחומריות הפשוטה, כפי שאלי'ה התכוון אליה – לראות ולהיראות, חפצים וכו', אלא אני מתייחס גם אל הזמן כאל חומר, ונסביר;

באה שבת – באה מנוחה

אפילו את הזמן אנחנו רואים בדרך כלל ככמות – 'אני מנצל זמן', 'יש/אין לי זמן'. אגב, זה טוב או לא 'לנצל את הזמן'? אם אני מנצל מישהו זה נשמע לא טוב, נכון? ומה לגבי ניצול הזמן?, "אני מבלה בזמן" – גם זו מילה בעייתית. לבלות זה לשון בליה, בלאי. התפקיד היחיד שלנו בעולם הוא לקדש את הזמן. מקום אני לא יכול לקדש אלא רק הוא ית' – בית הבחירה נמצא במקום שבו בחר ה', לא האדם. ישראל יכולים לקדש את הזמן, היינו יש להם היכולת להתבונן, וההתבוננות היא בעצם קדושת הזמן.

מה שאמר אלי'ה כהן בעצם הוא 'הגעתי מסקנה שאני יכול להצטער עכשיו שלקחו את התיק, את הכוס, את האייפון, אפילו את המים – אבל אני גם יכול להתבונן במה שאי אפשר לקחת ממני ואם אדע להתבונן בו אהיה בן חורין'. זה דבר מופלא, ובואו ננתח אותו יחד – לענ"ד, זה שם הפרשה שלנו, "בראשית", וזה גם תוכנה של הפרשה. פרשת השבוע שלנו עוסקת בבריאת העולם ובריאת הזמן – "יום אחד… יום שני… יום שלישי", כשהתכלית של הכל היא "מקדש השבת". הקב"ה מקדש ומברך את היום השביעי בכך שהוא לא פועל בו בפעולות, הוא לא עושה, הוא שובת – הוא אפילו לא מדבר, שהרי העולם נברא בעשרה מאמרות, ואם כן – "וביום השביעי שבת מכל מלאכתו" משמעו שהוא לא דיבר. הוא שבת מהדיבור. איך אומר רש"י? –

וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. …דָּבָר אַחֵר: מַה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר? מְנוּחָה. בָּאת שַׁבָּת בָּאת מְנוּחָה, כָּלְתָה וְנִגְמְרָה הַמְּלָאכָה. (רש"י בראשית ב', ב')

המנוחה היא מה שתיאר אלי'ה, היכולת לא לנצל את הזמן, שגם היא פעולה חשובה (לפעמים טובה ולפעמים פחות) כיון שגם זה עיסוק חומרי במימד הזמן, אלא להיות מונח, לדעת להתבונן, להעמיק.

הזדמנות חד פעמית

יודעים מהו הזמן? בעברית זמן הוא הזדמנות חד פעמית שהקב"ה זימן לך. כרגע אנחנו נמצאים ביום שישי, כ"ה בתשרי תשפ"ו והשעה היא 10:51 – והזמן הזה לא יחזור עוד. אם הייתי אומר לכם שאנחנו טסים עכשיו לאלסקה לטיול מדהים, הזדמנות חד פעמית להיות באלסקה, ויש לנו זמן מוגבל להיות שם, שעות בודדות – ברור שאף אחד לא יבזבז את הזמן שם על שינה. מה יגידו החבר'ה? נסעת את כל הגלובוס ובסוף הלכת לישון?! -אותו דבר זה בזמן – יש לך הזדמנות חד פעמית שלא תחזור להיות ביום שישי, כ"ה תשרי תשפ"ו בשעה 10:51. מעולם לא חשבתי על זה…

בואו נראה את דברי רש"י על המושג "ה' אלקים". שם הוי"ה מופיע לראשונה בתורה מיד אחרי "ויכולו", ורש"י אומר כך –

ה' אֱלֹהִים. ה' הוּא שְׁמוֹ, אֱלֹהִים שֶׁהוּא שַׁלִּיט וְשׁוֹפֵט עַל כָּל. וְכֵן פֵּרוּש זֶה בְּכָל מָקוֹם לְפִי פְשׁוּטוֹ: ה' שֶׁהוּא אֱלֹהִים. (שם ב', ה', ברש"י)

אנחנו לא יודעים את המשמעות העמוקה של שם הוי"ה אבל בפשט אנחנו יודעים שזה היה, הווה ויהיה. ה' זה אלוקי הזמן. י-ה-ו-ה זה זמן. וה' שהוא אלוקי הזמן ברא עולם, ועכשיו הוא שליט, מושל ושופט בזמן. ומה הוא נתן לי? – זה לא ייאמן – לי הוא נתן כח לקדש את הזמן. הוא יקבע כמה זמן, מאה ועשרים שנה בעז"ה. והכח המיוחד של ישראל בעולם הוא לקדש את הזמנים.

האדם המודרני, גם זה שבתוכי, הקושי שלו הוא שזו שפה שהוא בכלל לא מבין. הוא לא מבין מה אני רוצה ממנו. מכירים את הביטוי – 'כמה זמן יש לך?'. כל התייחסות שלנו לזמן היא התייחסות כמותית. אם מישהו היה אומר לנו שהוא רוצה לנצל אותנו היינו מרגישים מנוצלים, נכון? לענ"ד כך מרגיש הזמן שאני רוצה לנצל אותו… וגם אם אני רוצה לעשות את זה בצדקות – להספיק את השיעור היומי, הדף היומי, וכו' – מסכן הזמן, זה כמו לנצל חסר ישע. למה לנצל אותו כל הזמן?…

הרי אמרנו שהזמן זה שם הוי"ה, והוא הדבר היחיד שיש לך, יהודי, וכל השאר זה מעטפות. כל השאר זה אלוקים ואילו הזמן זה השם, הוי"ה. זה מדהים כשחושבים על זה באופן הזה.

לומדי הרמב"ם היומי עסוקים בימים האלה בהלכות לווה ומלווה, ותוך כדי זה הרמב"ם עוסק בדיני ריבית. ריבית זה דין שקיים רק בישראל ואילו כלפי גוי מותר לנו ללוות ולהלוות בריבית. לפי הרמב"ם זו אפילו מצווה – "לנכרי תשיך" (דברים כ"ג, כ"א). לענ"ד הסיפור של ריבית זה הזמן, קדושת הזמן. אולי זה נשמע קצת מוזר בהתחלה, כי ריבית זה כסף, אבל בעומק – ריבית קיימת לא רק בכסף אלא גם בשווה כסף (ולא ניכנס עכשיו לגדרי איסור דאורייתא ומה דרבנן וכו'). מצד אחד אסור לי להלוות אלף ולקבל בחזרה אחרי זמן אלף מאתיים אבל מצד שני אין שום בעיה למכור חפץ ששוויו אלף בשלשת אלפים וחמש מאות. זו זכותי המלאה (יש עניני הונאה אבל זה רק כאשר הלוקח אינו יודע, ולא בקרקעות וכו'). אבל להלוות אלף ש"ח ולקבל אחרי חודשיים אלף ואחד ש"ח – זה לעבור על ששה לווים דאורייתא! – כי לקחתי אדנות על הזמן. אני לא מקדש את הזמן. זו כל הסוגיה. זה מדהים! הריבית נוצרת בגלל שאני מנצל את זה שבזמן הנתון הזה – אין לך כסף ולי יש. אני שולט בזמן, ולכן אני צריך להבין שהזמן הוא הדבר שבו אני אמור להתבונן ואותו אני צריך ויכול לקדש.

אלוקי הזמן

פתחנו במושגים 'זיכרון' ו-'שמחה'. הם לא סותרים זה את זה ואולי בגלל זה גם לנו קשה כל כך לקבל את זה – בגלל הזמן. למה בפסח אני יכול גם לזכור וגם לשמוח? כי עבר הרבה זמן מאז שזה התרחש…, אבל אני צריך לקלוט שתכלית הבריאה היא יכולת האדם לא לבלות את הזמן, מילה נוראית, אלא לקדש אותו. כל העולם עוסק בלחסוך זמן, להתייעל בזמן, לדייק בזמן – אכן בעולם הכמויות זה חשוב ולוואי ונתחזק בזה, אבל זה לא קשור בכלל לנושא קדושת הזמן. ניתן דוגמא קלאסית לכך – אתה רוצה לדבר עם אדם על תפילה, זמנים בתפילה. מה זה אומר לאדם הסביר? בדרך כלל אנשים יחשבו על מתי אפשר להתחיל להתפלל, מתי אסור כבר להתפלל וכיו"ב. אבל השו"ע אומר דבר אחרי לגמרי –

המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאילו שכינה כנגדו ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא חוקר כל המחשבות, וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה. ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה ישתוק עד שתתבטל המחשבה וצריך שיחשוב בדברים המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש.

הגה: ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם ויסיר כל תענוגי האדם מלבו (הר"י ריש פרק אין עומדין). ואסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום (בנימין זאב סימן קס"ג ואגודה פרק כיצד מברכין). (שו"ע או"ח צ"ח א')

"חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת קודם התפילה ושעה אחת אחר התפילה". ומה הם היו עושים בזמן הזה? כמה פרקים הם הספיקו ללמוד בשעה הזו? מה ההספק שלהם? מישהו כתב פעם סטיקר חמוד – "מפסיק להספיק". כולם עסוקים בהספק, ואני לא מזלזל בזה חלילה, זה חשוב, אבל כששואלים אותי מהו הזמן אני לא מתייחס לכמות שלו – חצי שעה או שלש שעות, אלא למהות שלו, כשם עוגה זה לא מספר הפרוסות שלה אלא יש לה מהות. וזמן הוא אלקות, זמן הוא הוי"ה.

אפילו המילה "עולם" שמתורגמת "World" מתייחסת אצלנו בדרך כלל למקום, אבל במקרא תמיד היא מתארת זמן – "מן העולם ועד העולם", "לעולם ולעולמי עולמים", וכו'. רק בלשון חכמים זה הפך גם לתיאור מקום – "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם". עולם ומלואו. גם הזמן הוא עולם.

אגב, הפשט בפסוק "ויקרא שם בשם ה' אל עולם" (בראשית כ"א, ל"ג) ולא "אל העולם" הוא שמדובר על כך שה' הוא אלוקי הזמן, וכפי שמבאר שם הרמב"ן – "שקרא בשם ה' המנהיג בכחו הזמן" (וכן משמע מהתרגום). אבל אנחנו כל כך לא יודעים מהו זמן עד שאפילו לא חשבנו שלכך הכוונה… ה' הוא שמו, והוא היה והוא הווה והוא יהיה, ולי הוא נתן להיות בהווה, כלומר – 'אתה כמוני, דומה לעליון, תתבונן בזמן. יש לך אפס יכולת לשלוט לא רק בעבר ובעתיד אלא גם בהווה, אבל יש לך יכולת להתבונן – ולעשות טוב. להתבונן ולחשוב מה אני עוד יכול להעשות'.

כל כך התרגשתי מהדברים האלה של אלי'ה כהן, והרצתי את הקטע הזה שוב ושוב, ממש כמו ששומעים דברי תורה של אדמו"ר – "במקום שיש לך רק זמן פתאום אתה עוסק כל כך הרבה בפנימיות. אנחנו חיים בעולם כל כך חומרי, לראות ולהיראות, הכל שטויות", וכשהוא אומר את זה – זה היכה בי וחשבתי לעצמי, אולי גם בדברים הרוחניים שלנו אנחנו מאד חומריים, לראות ולהיראות, ולהספיק ולנצל, ולגמור, ולדעת וכו'.

ללמוד להתבונן

ומה עם לשהות שעה אחת קודם התפילה ושעה אחת אחרי התפילה? חז"ל שואלים – אם היו שוהים שעה לפני, שעה אחרי והתפילה עצמה אורכת שעה, כפול שלש תפילות ביום, היה נגמר היום מבלי שהיו מספיקים לעשות שום דבר! זה יותר ממשרה מלאה… והם עונים – "מתוך שחסידים הם היתה ברכה ניתנת בתורתם", כך בלשון הירושלמי (ובבבלי – "היתה תורתם משתמרת"). פתאום הבנתי מה זה חסיד! ואז שמתי לב שבספר "היום יום" מדבר הרבי מליובאוויטש זיע"א ביום הזה, כ"ד תשרי, על מושג ההתוועדות – זו היתה ההתוועדות בספר נחמיה, ההתוועדות הגדולה הראשונה בעולם היתה ביום הזה, כ"ד תשרי, ושם מתואר איך מתוועדים. התוועדות איננה שיעור שמדייקים בו את המשתתפים לאיזה פסוק ואיזה פרק ואיזה דף, וזה חשוב מאד, אבל בהתוועדות מתבוננים פנימה. מתבודדים. זו חסידות.

העולם המודרני היום נוסע למזרח כדי ללמוד להתבונן, כי אצלו אין אפשרות כזו. המציאות משגעת אותו.

תפקידם של פדויי השבי האלה עכשיו יהיה להוציא את כולנו מהשבי, לפדות אותנו. עכשיו מתחיל הסיפור האמיתי שלהם, כי כנראה שאלי'ה וחבריו הגיעו למקום שבו יש רק זמן ועכשיו אי"ה הם כבר יבנו בתים של אהבה ואחווה עד מאה ועשרים, ומהמקום הזה הם יוכלו לבנות את החומר – וכולנו תקווה שהוא יוכלו ללמד גם אותנו איך לעשות את זה.

כשעזרא הסופר עמד ברחוב שער המים בירושלים ותיאר לעם ישראל את ראש השנה הוא לא נתן להם לבכות – 'אל תתקנו עדיין את החומר. וכן, אני יודע שאתם נשואים לאשדודיות וכו' – הכל בסדר, נגיע גם לזה בהמשך הזמן. עכשיו אני רוצה שנראה את הזמן, שנקדש את הזמנים – ראש השנה, סוכות. ואז נגיע לכ"ד תשרי, יום הזיכרון הלאומי שלנו, לשבעים שנות גולת בבל, וניקח איתנו את החורבן ואת התמונות, את החורבן ואת התקומה – ונתבונן בזמן'. אני אלוקות.

הפועל היחיד שדומה שם הוי"ה איננו לאהוב, ללמד, לשמור או לעשות – אלא להיות. פשוט להיות. החיים עצמם הם להיות – "ויצאה.. והיתה לאיש" (דברים כ"ד, ב'). הוויה. אצלנו אנחנו נוטים לזלזל בהוויה ולהוסיף צ'ופצ'יק ל-ה' הזו – חוויה. "פששש… איזו חוויה זו היתה!', ואם זו "חוויה אקסטרים" אז בכלל זה טוב, ועוד יותר עם גם מצמידים לזה קצת חזנות אז זה 'נופש חווייתי עם נשמה' וקצת קוגל… אז תרשו לי – אולי אפשר לבקש קצת פחות חוויה וקצת יותר הוויה? להתהוות ולגלות שאתה יכול להוות בעולם הזה?!

פשוט להיות

"בראשית ברא אלוקים". "ויהי ערב ויהי בוקר יום.. יום.. יום…" – והכל בשביל להגיע ל-"ויכולו השמיים". פעם כבר הזכרנו את התרגום הירושלמי על הפסוק "ויכל אלקים ביום השביעי" (בראשית ב', ב') – "וחמיד ה'", מלשון "נכספה וגם כלתה נפשי" (תהלים פ"ד, ג'). זו כל השאיפה.

זוהי שבת – לשוב, לשבת, לצאת מהשבי. שבי הוא מקום שיש לך בו רק אפשרות לשבת, וגם זה לא פיזי אלא נשאר לך רק הזמן. האם שמנו לב פעם שהביטוי "שבות יעקב" והביטוי "שבית יעקב" (תהילים פ"ה, ב') זה אותה מילה בקריא וכתיב?! "שבות" זה לשוב, תשובה, לשבת, ו"שבית" זה שביה. "העם הבאים מהשבי עשו סכות" – ולא היו סוכות כאלו מימות יהושע בן נון. לכאורה זה קשה – האם כל ימות גדעון, שמואל, דוד המלך לא חגגו את סוכות?! פתאום הבנתי למה – לעשות סוכות כאלה הכוונה היא שאתה לא צריך כלום חוץ מהשמחה הזו בדירת העראי. יש לך רק זמן. אפילו לא "זמן חירותינו" או "זמן מתן תורתנו" – רק זמן שמחתנו. התבוננות. להיות.

זו המצווה היחידה שהאופן לקיים אותה זה פשוט להיות. אם אני רוצה לקיים אכילת מצה – אני חייב לאכול, כי ה' הוא האלוקים והוא שליט ומושל והוא ציוה אותי לאכול ולכן אני חייב ללעוס ולבלוע את המצה, אבל בסוכות המצווה היא להיות. איך? – תישן, תאכל, אל תאכל, תשב, תעמוד. פשוט תהיה בסוכה. "לטייל בסוכה", כך מופיע בהלכה. אמר לי פעם הגר"א נבנצל שליט"א שלטייל, טיול, זה בארמית לשון טולא, צל – כלומר פשוט תהיה בצל בסוכה. אל תעשה כלום. ככה פשוט. ומה חושב האדם המודרני? – איך מטיילים? מאיזה צד לאיזה צד? וכמה נספיק? וכו'… טמבל, פשוט תהיה בסוכה. שב בצל. זמן שמחתנו. לכן אחרי שבעה ימים ועוד שמיני עצרת של להיות בזמן שמחתנו יום יום עם עזרא הסופר, מגיעים לכ"ד תשרי יום הזיכרון, היום העמוק.

אנחנו יודעים ששבת בראשית חלה תמיד בחודש תשרי, בראשית, והדבר שאנחנו עושים בשבת הזו הוא שאנחנו מקדשים את הזמן, מברכים את החודש. אמנם רק 'בקטנה' כי רק בעוד שבעה חודשים נגיד שוב "מקדש ישראל והזמנים" אבל בינתיים אנחנו מברכים את החודש, נזכרים בקידוש החודש וממשיכים את הכח ללמוד שיש לך זמן ותפקידנו הוא לקדש אותו.

השיעור, שנמסר בערב שבת בראשית, מתמקד במושג הזמן, בהקשר של פרשת בראשית וחגי תשרי, ומבקש לעיין במהות הזמן כהוויה אלוהית. הרב משתמש בסיפורים מקראיים ובדבריו של אחד משורדי השבי, שתיאר כיצד הדבר היחיד שנותר לו בשבי הוא הזמן, כדי להדגים את היכולת לקדש את הזמן באמצעות התבוננות פנימית והבנת הקשר בין זיכרון ושמחה. השיעור מדגיש כי תכלית האדם היא לקדש את הזמנים ולהתמקד ב"להיות" במקום ב"לנצל" או "לבזבז" את הזמן, וקושר את רעיון זה למשמעות השבת ולסיפורי חזרה מהגלות.

השיעור, המהווה גם דרשת מוצאי יום כיפור, מתמקד במשמעות הרוחנית של היום שלאחר יום כיפור (י"א בתשרי) והקשר שלו לחג הסוכות. הרב פותח בברכות לשנה טובה ומייחד את הלימוד לעילוי נשמת הקדושים, להצלחת החיילים ולרפואה שלמה, ומדגיש את ייחודו של מוצאי יום כיפור שחל בערב שבת. חלק נרחב מהשיעור מוקדש לחידושו של הגר"א בנוגע לקביעת חג הסוכות בט"ו בתשרי כזכר לחזרת ענני הכבוד לאחר יום הכיפורים שבו ניתנו הלוחות השניים. לבסוף, הרב מפרש את מזמור פ"ה בתהילים ("רצית השם ארצך") כמבטא את התקווה והתנאי לגאולה שלמה ולרצון האל בבריאה, המותנים בהמשך התשובה ובהשראת השכינה על ידי בניית המשכן והסוכה.

השיעור, מוקדש לבירור מעמיק של מהות יום הכיפורים וערב יום הכיפורים לאור מושגים הלכתיים ואגדיים. הרב פותח בסיפור תלמודי על רב רחומי, שמת בערב יום כיפור לאחר שאשתו בכתה בשל איחורו, ומשתמש בסיפור זה כמשל למתח בין לימוד תורה לחיובים משפחתיים ולמהות העינוי. ההסבר ההלכתי מתמקד במצוות האכילה בערב יום הכיפורים, המוגדרת כחלק ממצוות "ועיניתם את נפשותיכם" שכן היא מהווה הכנה הכרחית לעינוי הצום, תוך שהוא משווה זאת למקרה של אדם הראשון. לבסוף, הרב מציג פרשנות מטאפורית לאיזון הנדרש ביום זה, המכונה "רצוא ושוב", שבין התעלות רוחנית (הרצוא) לבין הצורך לחזור אל המציאות הגשמית (השוב).

דרשה עמוקה זו, ניתנת לכבוד שבת שובה ועשרת ימי תשובה. הרב דן במשמעות המושגים "וילך" ו"שובה" וכיצד הם מתחברים, תוך שימוש ברעיונות מחסידות ומקורות כמו הרמב"ם. השיעור מפרט את הקשר בין עשרת ימי תשובה לעשר הספירות וכוחות הנפש, ומדגיש את ייחודיות ימים אלה בכך שבהם התשובה מתקבלת גם במישור היחיד (ה"יחידה") ולא רק במישור הציבורי. בנוסף, מובאות ראיות מספר יחזקאל ואגדות חז"ל המקשרות את עשרת הימים לראש השנה ויום הכיפורים, ומסבירות את רעיון "השיבה הביתה" של העבדים המשתחררים. לבסוף, מוסבר הקשר בין תקיעת השופר ("תקיעה", "שברים", "תרועה") לבין התעוררות הנשמה והגעה לשמחה ועונג רוחני.