וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים. פרשת בא תשפה

ליל הסדר הראשון

בפרשת בא אנחנו נכנסים לפסח. יש בפרשה התייחסות לשני פסחים שונים, דבר השונה במהותו לעומת כל החגים האחרים בעם ישראל. בכל יתר החגים מהות החג היא אחת הגם שיש הבדלים בין אופן החגיגה שלו כשהיה בית המקדש קיים ושבעז"ה כשיבנה מהרה מחדש לבין אופן הציון אותו כיום כשבעוונותינו הוא חרב. למשל, כשבית המקדש היה קיים ספירת העומר היתה מלווה בקצירתו של העומר בטקס גדול, ובחג השבועות היינו מקריבים את קרבן שתי הלחם וכיו"ב – ואילו כיום אין לנו את זה אלא רק 'זכר' לאותם קרבנות. במובן הזה, גם בפסח, יש בבית המקדש את קרבן פסח וכו' וכיום יש לנו רק מצות, אבל השוני הוא שבפסח התורה מקדישה תיאור ארוך ושלם לגבי מה שהיה בפסח מצרים, שם היו דינים מיוחדים שנהגו אך ורק באותה שנה במצרים ושאין להם תוקף לדורות, לא כאשר בית המקדש היה קיים ולא כאשר הוא חרב. היה זה ליל הסדר הראשון בהיסטוריה וכדאי לזכור שבאותו ליל סדר עדיין היינו במצרים. זה היה לפני מכת בכורות, לפני חצות הלילה, "מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם, וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן" (שמות י"ב, י"א). רק בחצי הלילה הקב"ה יכה כל בכור בארץ מצרים ואז תתחיל היציאה ובפועל נצא רק למחרת בחצות יום ט"ו בניסן.

הנקודה הזו של פסח מצרים מול הפסח העתידי שבעז"ה נחוג אותו כבר השנה בעגלא ובזמן קריב בבית המקדש – העיסוק הגדול של התורה בפסח מצרים מחייב הבנה פשוטה, והשאלה הראשונה היא למה זה בכלל חשוב? הרי זה היה פעם אחת בהיסטוריה ולפני כל כך הרבה שנים, ודרכה של התורה הוא לתאר לנו מבחינה הלכתית מה עלינו לעשות וכפי שמביא רש"י הראשון על התורה – "אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם (שמות יב ב) שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל". מה שהיה במצרים זה היה נקודתי לאותו דור, לאותו זמן. האם זה נותן לי משהו? מה אני צריך ללמוד מזה? והרי התורה מצווה אותנו ללמוד לספר את כל סיפור פסח מצרים.

בין פסח מצרים לפסח דורות

הדבר הראשון בו פסח מצרים היה שונה הוא במצווה הראשונה. בכל פסח, בי"ד ניסן, יום הקרבת הקרבן, נשחט קרבן הפסח ובליל הסדר הוא נאכל, עד חצות, למנויו בלבד, צלי וכו'. אבל במצרים הדין היה שצריך היה לקחת את השה כבר בעשור לחודש –

דַּבְּר֗וּ אֶל-כָּל-עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּֽעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית-אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת. (שמות י"ב, ג')

יש מצווה מיוחדת לקחת את השה בעשור לחודש, ולזכר אותה מצוה אנחנו לדורות נוהגים את שבת הגדול, שבאותה שנה חל י' בניסן בשבת. באותם ארבעה ימים שעד לשחיטתו, השה טעון ביקור, היינו ביקורת, בדיקה שאין בו מומים (גם בפסח דורות יש לבדוק ארבעה ימים לפני הפסח שאין ולא נופל בקרבן המיועד שום מום, שהרי הוא חייב להיות תמים, אבל אין מצווה לקחתו ולקשור אותו למיטה) –

שֶׂ֥ה תָמִ֛ים זָכָ֥ר בֶּן-שָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן-הַכְּבָשִׂ֥ים וּמִן-הָֽעִזִּ֖ים תִּקָּֽחוּ. וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ לְמִשְׁמֶ֔רֶת עַ֣ד אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְשָֽׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַת-יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָֽעַרְבָּֽיִם. (שם ה'- ו')

הדבר השני המיוחד בפסח מצרים היה כמובן שאחרי ששחטו אותו, ולא בבית המקדש אלא במצרים, נצטווינו לקחת את הדם ולתיתו על שתי המזוזות ועל המשקוף, ובהמשך יהיה כתוב שהקב"ה יאמר –

וְהָיָה֩ הַדָּ֨ם לָכֶ֜ם לְאֹ֗ת עַ֤ל הַבָּֽתִּים֙ אֲשֶׁ֣ר אַתֶּ֣ם שָׁ֔ם וְרָאִ֨יתִי֙ אֶת-הַדָּ֔ם וּפָֽסַחְתִּ֖י עֲלֵכֶ֑ם… (שם י"ג)

הדבר השלישי הוא שבפסח מצרים לא ישבנו כולנו מסובים אלא –

וְכָ֘כָה֘ תֹּֽאכְל֣וּ אֹתוֹ֒ מָתְנֵיכֶ֣ם חֲגֻרִ֔ים נַֽעֲלֵיכֶם֙ בְּרַגְלֵיכֶ֔ם וּמַקֶּלְכֶ֖ם בְּיֶדְכֶ֑ם וַֽאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּחִפָּז֔וֹן פֶּ֥סַח ה֖וּא לַ-ה'. (שם י"א)

אמנם החל מהפסח הבא ולדורות – "כולנו מסובין", גם בזמן הבית וגם בימינו, בגלות.

רש"י שואל למה נצטווינו לקחת את הפסח בעשור. הוא לא שואל על מריחת הדם על המזוזות ועל המשקוף וגם לא על "מתניכם חגורים ונעליכם ברגליכם" כי זה די מובן, למרות שאין אנו צריכים עדיין להיות ב'היכון' בלילה אלא רק למחרת בצהריים, מועד היציאה (אלא שכל הלילה הזה הוא אמונה ביציאה ולהלן). נראה את לשון רש"י בלקיחת השה ונשים לב לסגנונו –

…ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים, מה שלא צוה כן בפסח דורות? היה ר' מתיא בן חרש אומר^[1] הרי הוא אומר 'ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים' (יחזקאל טז, ח') הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו, ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו [כלומר אם הגאולה מתעכבת זה כדי שנצא ממצרים עם עוד מצוות], שנאמר 'ואת ערום ועריה' (שם ז) ונתן להם שתי מצות [צריך משהו להאחז בו, מצוות], דם פסח ודם מילה שמלו באותו הלילה, שנאמר 'מתבוססת בדמיך' (שם ו) בשני דמים, ואומר 'גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו' (זכריה ט, יא) [כלומר כדי לשלח את אסירייך, היינו להוציא את ישראל ממצרים, אני – הקב"ה – הייתי צריך שאתם – ישראל – תפעלו], ושהיו שטופים באלילים (נ"א בעבודה זרה), אמר להם 'משכו וקחו לכם' – משכו ידיכם מאלילים וקחו לכם צאן של מצוה. (רש"י שם ו')

וצריך להבין – איך התשובה של רבי מתיא בן חרש מסבירה את השאלה ששאל רש"י? הרי הוא שאל למה ציווה הקב"ה את ישראל להקדים את לקיחת השה ארבעה ימים לשחיטתו, ואיך התשובה של 'נתן להם שתי מצוות להתעסק בהן' עונה על כך? את השאלה הזו שואל הרבי מליובאוויטש זיע"א בליקו"ש. אגב, אם אתה רוצה לתת להם מצוות, למה דווקא שתי מצוות של דם – מילה ופסח? יש עוד תרי"ג מצוות אופציונליות…

מוות לפי שעון אוסטרליה

אגב, בואו נתקן טעות שאנחנו לפעמים עוד סוחבים מגן הילדים – הדם על המשקוף ושתי המזוזות לא נמרח מבחוץ (כאילו שהקב"ה צריך לראות אותו) אלא הוא היה מבפנים. הקב"ה רואה את הדם שבפנים – כלומר הוא לא צריך לראות את הדם כדי לזהות מי יהודי ומי לא, אלא 'כשאני אראה את הדם אתם תהיו ראויים שאני אפסח עליכם'. האמת היא שמי שמעמיק פה רואה כאן סתירה מהותית – לפסוח משמעו לדלג. הקב"ה מדלג מעל בתי בני ישראל ומגיע במכת בכורות רק לבתי המצרים, ואז בכור מצרי נהרג. כל פסח הוא דילוג. הדילוג בא לומר שאין זה תהליך מציאותי לפי סדר מתוכנן, לפי שכל אנושי שאנחנו מבינים. ליל פסח הוא ליל הדילוג. זה הלילה שבו שום דבר לא מסודר. אם למשל היה בכור מצרי מחוץ לגבולות מצרים, נניח במדיין או באוסטרליה, או לחילופין בכור שאינו מצרי שהיה במצרים, הרי שכל אלו היו מתים גם הם. חז"ל אומרים שאותו בכור מצרי שהיה באוסטרליה היה מת לפי שעון אוסטרליה, כלומר כמה שעות קודם חצות הלילה במצרים. זה דילוג. לעומת זאת בכור ישראל שעמד צמוד אליו – לא היה קורה לו כלום. זה פלא עצום – הקב"ה בא ונוגף את ארץ מצרים, וכפי שאנחנו יודעים שההגדרה של מגפה היא שכולם נפגעים, זה לא בבחירה ספציפית – צעירים, זקנים וכו' ואילו כאן זה דבר והיפוכו – יש מגפה אבל היא לא קשורה לעם ישראל. 'עליכם אני מדלג, אבל בשביל שאני אפסח אני צריך לראות את הדם'. זה דבר עמוק מאד. רק נזכיר שוב את הקושי – עדיין לא קיבלנו תשובה לכאורה לשאלה למה צריך ארבעה ימים ללקיחת השה, שזו היתה שאלתו של רש"י.

פסח כחלק מתהליך גיור

התשובה לכל זה, גם לצורך בפירוט של פסח מצרים החד פעמי, היא עמוקה מאד. אבל לפני שנענה על כך נתייחס לעוד נקודה. יש עוד דבר השונה בין פסח לכל חג אחר. כולנו זוכרים שיש לפסח מועד ב' – 'פסח שני', דבר שאין בשום חג אחר, שהרי "עבר זמנו בטל קרבנו". אין סוכות שני או חנוכה שני. את נרות חנוכה צריך להדליק בזמנם ואין שום משמעות אם אני מדליק אותם בזמן אחר. אם אני פטור בכ"ה בכסלו אז אני פטור. ויותר מזה; בסוף פרק י"ב בפרשתנו כתוב כך –

וְכִֽי-יָג֨וּר אִתְּךָ֜ גֵּ֗ר וְעָ֣שָׂה פֶ֘סַח֘ לַֽ-ה֒' הִמּ֧וֹל ל֣וֹ כָל-זָכָ֗ר וְאָז֙ יִקְרַ֣ב לַֽעֲשֹׂת֔וֹ וְהָיָ֖ה כְּאֶזְרַ֣ח הָאָ֑רֶץ וְכָל-עָרֵ֖ל לֹא-יֹ֥אכַל בּֽוֹ. תּוֹרָ֣ה אַחַ֔ת יִֽהְיֶ֖ה לָֽאֶזְרָ֑ח וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתֽוֹכְכֶֽם. (שם י"ב, מ"ח-מ"ט)

רש"י מבאר שהמילים "כל ערל" מתייחסות גם ליהודי שאינו נימול, ואפילו מסיבה רפואית, שאינו יכול לאכול מקרבן הפסח ואף לא להימנות עליו. ומי זה הגר המוזכר? זהו גר צדק, אבל אם כך – מה החידוש? הרי כל גר חייב לקיים את כל המצוות! האם יש צורך לומר שהוא מחויב להניח תפילין? זה ברור, הרי הוא התגייר. אומר כאן רש"י פלא עצום –

ועשה פסח. יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר והיה כאזרח הארץ, מה אזרח בארבעה עשר אף גר בארבעה עשר. (שם רש"י)

זה דבר מופלא – אלמלא היה הפסוק אומר שגר הצדק עושה את הפסח כאזרח הארץ בי"ד בניסן, היינו יכולים להבין שמי שנתגייר צריך להקריב קרבן פסח ולחגוג אותו ביום שבו הוא מתגייר ומל, גם אם זה בר"ה או בפורים, כלומר שתהליך גיור כולל פסח. וא"כ – אז כנראה לא הבנו מה זה פסח. וכדי להוציא אותנו מההבנה הזו באה התורה ואומרת "והיה כאזרח הארץ", היינו שלא יעשה פסח מיד אלא יחד עם כולם בי"ד בניסן, אבל אם זה לא היה כתוב היינו מבינים שהוא עושה פסח מיד עם גיורו. וצ"ל מה פתאום? למה היינו חושבים ככה?!

רבותי כל סוד הגלות והגאולה נמצא פה, ואנחנו יודעים שהפסח שאנו מחכים לו בא מפסח מצרים אבל כל כך הפוך לו. פסח מצרים היה בחיפזון ואילו אנחנו מצפים ל –

כִּ֣י לֹ֤א בְחִפָּזוֹן֙ תֵּצֵ֔אוּ וּבִמְנוּסָ֖ה לֹ֣א תֵלֵכ֑וּן כִּֽי־הֹלֵ֤ךְ לִפְנֵיכֶם֙ ה' וּמְאַסִּפְכֶ֖ם אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל. (ישעיהו נ"ב, י"ב)

כולנו מסובין, ובכל זאת רק בפסח מספרים לנו איך נראה אותו ליל סדר ראשון ואנו חייבים לדעת את דיניו. ועוד הערה קטנה וצדדית – יש מסכת סוכה, יש מסכת ראש השנה, יש יומא, אבל לגבי פסח המסכת היא ברבים – "פסחים". למה? כי יש פסח מצרים, פסח דורות, פסח דורות. יש כל מיני פסחים ועל כולם מדובר במשנה, ואנחנו צריכים להבין את כולם כדי לדעת את הסיפור שלנו.

מתבססת בדמייך

"היה רבי מתיא בן חרש אומר" שהקב"ה רוצה לגאול אותנו אבל כדי לעשות זאת ולפסוח הוא צריך שלא נהיה "ערום ועריה" ולכן הוא נותן לנו שתי מצוות. ברית המילה היא המצווה שמבטאת ומייחדת אותנו כיהודים. אנחנו נימולים, לא ערלים. פסח הוא מה שמצליח להוציא אותנו מ-"שהיו שטופים בעבודת כוכבים", מכורים, התמכרות. הכוונה היא שהיינו 'ערום ועריה' – "ערום" מן המצוות – ברית המילה, "ועריה" כמו 'ערוות הארץ', עבודה זרה. גם אחרי יציאת מצרים הקב"ה שם אותנו בגלות. אנחנו כבר שלשת אלפים שנה בדבר הזה. והקב"ה רוצה לומר לנו שהסיבה העמוקה שהגאולה עדיין לא הגיעה היא רצונו להלביש אותנו בלבוש שלנו כדי שנוכל להגיע אל הגאולה לבושים ולא "ערום ועריה". ממצרים, כשכל זה היה בחיפזון, והיינו צריכים לצאת ממ"ט שערי טומאה, היה צריך להוציא אותנו ממצב של "הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז", ואז אמרו לנו לא רק לקחת את השה ולשחוט אותו אלא לקחת את אלהי מצרים,^[2] לקשור אותו למיטה וכך תיכנס בנו המצווה הזו לתוך הנשמה.

ארבעת הימים הם 'חזקה גמורה'. הרבי מביא דוגמא נפלאה – כאשר אברהם אבינו יצא לעקדת יצחק, הראהו הקב"ה את המקום מרחוק ביום השלישי, ורש"י מבאר שם –

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. לָמָה אֵחַר מִלְּהַרְאוֹתוֹ מִיָּד? כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: הֲמָמוֹ וְעִרְבְּבוֹ פִּתְאוֹם וְטָרַף דַּעְתּוֹ, וְאִלּוּ הָיָה לוֹ שָׁהוּת לְהִמָּלֵךְ אֶל לִבּוֹ – לֹא הָיָה עוֹשֶׂה. (בראשית כ"ב, ד', ברש"י)

היום השלישי בהליכת אברהם ויצחק הוא בעצם היום הרביעי מאז הציווי, והוא נתן לו את הזמן הזה כדי שהמצווה הזו תוחדר בו. זה הגדר המינימלי של חזקה. ביציאת מצרים עם ישראל צריך לצאת ממ"ט שערי טומאה. הקב"ה יבוא ויפסח, מלמעלה. הסדר של ליל הסדר הוא שהקב"ה עושה הכל באופן על טבעי, הוא פוסח, אבל הוא עושה את זה רק כאשר הוא רואה את הדם. הוא נותן לנו לחכות את כל הזמן הזה כדי שנחנו נביא את הדם שאנחנו מתהפכים בו. זה הסדר. "וראיתי את הדם ופסחתי" – ארבעת הימים הללו בהם היה צריך השה להיות קשור למיטה הם ה'מיניאטורה' של האלפיים שנה שאנחנו צריכים לחכות עד לגאולה השלמה. הם עומק הרעיון שהקב"ה רוצה ברחמיו ובחסדיו, עם כל הקושי שיש בעולם, שאני לא אהיה "ערום ועריה". אני יכול לצאת מכל התמכרות, מעבודה זרה, לקשור את השה. ברית המילה מתארת את כל המצוות של "ועשה טוב", שהרי מהי ברית המילה? – זה ההחדרה לתוכי שאני נימול. כך גם פסח – אני שוחט את מה שהיה האלהים שלי עד אתמול. "והנך מתבוססת בדמייך" – מישהו אמר לי שיכול להיות שהכוונה כאן היא גם שזה היה הבסיס לכל. שם התבססתם, זה היה הבסיס לכל ההבנה הזו של "ואת ערום ועריה" וגם אם אתם במצב הכי נמוך בעולם, במ"ט שערי טומאה, הקב"ה יכול לפסוח, ומה שהוא מעכב זה רק כדי שאני אעשה עוד פעולה אחת, כדי שאבוא לעוד יהודי אחד ואלמד אותו עוד מצווה אחת, כדי שאוהב עוד יהודי ואעשה עוד פעולה. ומה הקשר בין הפעולה הזו לבין מה שהקב"ה עושה? – זה הסדר. "וראיתי את הדם, ופסחתי עליכם". הפסיחה היא מחוץ לטבע. אין שום הגיון בטבע בלנגוף כל בכור מצריים ובכל מקום שהוא – זה דילוג מוחלט, אבל הדילוג הזה הוא הסדר שהקב"ה רוצה בו אני אקבל את הכח לאתערותא דלתתא וממנו אני אעשה את הפעולה, ואז הוא פוסח עלי.

עזרה בהלבשה

הפסח מגדיר את עצם המהות שלנו, את השוני שלנו מכל העולם כולו, ולכן היינו יכולים לטעות ולחשוב שכל גר שמתגייר צריך מיד לעשות פסח, רק אחרי שהוא מל את עצמו. בואו נשמע את הפסוק – "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי". הכוונה היא שאת החיות הזו, את היכולת להגיע לזה, אנחנו מקבלים מהדמים הללו שעכשיו אנו מחדירים בעצמנו. במשך ארבעת הימים הללו אתם תמולו, אתם תקשרו את השה ותראו אותו.

כבר הזכרנו כמה פעמים שבאותה שנה י' בניסן היה בשבת, ויש מהראשונים שאומרים שזה נקרא "שבת הגדול" כדי להבדיל את זה מפסח עצמו גם הוא נקרא שבת ("ממחרת השבת"), והנס שאני יכול לקשור את השה, את האלוה שאותו עבדתי אתמול היה גדול יותר מהנס שאירע בט"ו בניסן, ביציאת מצרים!

האם חשבנו למה בעצם הקב"ה ציווה אותנו לאכול את הפסח "מתניכם חגורים, נעליכם ברגלכם ומקלכם בידכם"? הרי היציאה ממצרים תהיה רק מחר בצהריים ולא בלילה? יש מנהג בכמה עדות שבליל הסדר מחפשים בתחפושת של יוצאי מצרים את הילדים, לפעמים גם המבוגרים, ואני מרגיש בסיפור הזה שכל עם ישראל התחפש באותו לילה למשה רבנו, עם המטה ביד. אנחנו כולנו הולכים עכשיו לפרעה, עם המטה ביד, אנחנו נוטים את המטה על השמיים ויורד ברד – אנחנו משה! אתמול היינו עובדי ע"ז, מחר נהיה משה. אז למה הגאולה לא תהיה ב-י' בניסן? הרי כל שניה חשובה, חבל על הזמן! – כי הקב"ה רוצה להלביש אותי והוא רוצה שאני אעזור לך ואלביש אותך ואתה תעזור לי להלביש אותי, כי יש עוד יהודים וגם אני עצמי עדיין "ערום ועריה" והדרך הזו מייצרת את ה-"פסחתי עליכם".

מגמת הגאולה

מבחינה מסוימת זה הפוך ממה שאנחנו רגילים להבין. אנחנו תמיד מדברים על כך שיש גלות וצריך גאולה, וזה נכון, אבל זה לא צדדי- זו המהות. יש מאמר מדהים של מרן הרב קוק זצ"ל במאמרי הראי"ה שנכתב בתרצ"ד, לפני תשעים ואחת שנה, ובו הוא מדבר על פסח מצרים ועל פסח שלעתיד, והוא מסביר שם למה הפסח העתידי איננו בחיפזון, למה הוא לוקח כל כך הרבה זמן –

…ועתה הנה הגאולה לעתיד הולכת היא ובאה בשביל שתי מגמות אדירות. המגמה האחת לגמור את המפעל של אורנו הנפלא במלא התבל, להציג אותה האורה בצורתה היסודית הטהורה, מנוקה מכל הסיג והתפל אשר נצברו עליה על ידי הזיקה (אשר) לעמים רבים, שסוף כל סוף החלאה האלילית לא תמה מהם לגמרי, והמגמה השנית להסיר מאתנו בעצמנו את כל אותן הנטיות הזרות, אשר עלו בנו מתוך ההתערבות בין הגויים בכל משך הזמן הארוך של הגלות ותוצאותיה… (מאמרי הראי"ה, פסח מצרים ופסח לעתיד)

הרי מה היה במצרים? – "ותימלא הארץ אותם" ולא 'ותימלא הארץ מהם'. הארץ מילאה אותם, וכשזה בחיפזון צריך ארבעה ימים שמשנים את המצב. יצאנו ממצרים בחיפזון, בתנועה של שבירה, של עזיבה, אבל מצרים נשארה מצרים, וערוות הארץ נשארה ערוות הארץ. עכשיו אנחנו הולכים לבנות "בית תפילה לכל העמים", בית תפילה לכל החלקים שבי. יציאה בחיפזון גם היא דבר אדיר ואפילו עבורה אנחנו צריכים את ארבעת הימים. עכשיו אתה צריך את הזמן הארוך –

…כי אז, דווקא אז, כאשר עוד הפעם כיום צאתנו ממצרים נעמוד על רגלי עצמנו, בעוצמה הנשמתית, להיות דורכים על במותי ארץ בגאון ה' צור ישראל, רק כך יראו כל העמים צדקנו ומשפט חרותינו יגלה ויראה על פני כל מלא העולם. בשביל תוכן גאולה זו, גאולת העתיד היונקת מלשדה של גאולת העבר על ידי הרתוקות של ההווה, דרושה לנו עכשיו דווקא אותה המידה של "לא בחפזון" כדי שנוכל לשאוב כח מהמעיין הגדול של יציאת החיפזון של גאולת העבר. ומי ייתן ויקשיבו זאת כל בנינו העומדים כעת על סף גאולת העתיד… כי לא להיעשות עם בעל נייר מחוק שכל רשמי הודו ותפארת קדושתו אשר רשם על עצמו ועל העולם בתפארת חייו ואדרת קדושת שיבתו הנפלאה יהיו מטושטשים מפני הזנחה ואי הכרה בערכם, בכבודם ובשיא גובהם הנורא. לא לשם כך הננו קרואים אל הגאולה האיטית מנוגדת החיפזון שלנו. [ולמה היא באה 'לא בחיפזון'?] כי אם למען נעמוד לפני כל העולם במצב מלוטש^[3], במצב של נשמה צרופה שכל סיגיה כבר יצאו ממנה והרי היא עומדת במלא הדרה להופיע על במת התבל, להיות לאור עולם לכל העמים תחת כל השמיים להתגלות בתור העם הפלאי שאין דומה לו בקניניו הנאצלים ובסגולת חייו אשר כל כלי יוצר עליו לא יצלח. זאת היא התכונה המחברת לנו את פסח מצרים עם פסח העתיד. (שם)

חג המצות או פסח?

הגאון מוילנה זצ"ל אומר הערה מעניינת, ומתוכה אני מבקש להגיע לעומק נוסף. המילה 'פסח' באה לתאר את הקרבן ולא את החג. החג החל מט"ו ועד כ"א נקרא בלשון התורה חג המצות ואילו הקרבן מוקרב יום לפני כן, בי"ד בניסן. אמנם בפי העם ובפי חז"ל החג נקרא פסח. אומר הגר"א שאת הפסיחה עשה הקב"ה ואנחנו מקריבים את הפסח כי הוא ית' פסח. ואם יבואו הילדים וישאלו "מה העבודה הזאת לכם?", הרי שנענה להם "ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל". זה הדבר והיפוכו הזה – אנחנו ולא התורה קוראים לחג על שם ההתפעלות שלנו ממה שעשה הקב"ה – שהוא פסח, ואילו הקב"ה קורא לחג על שם מה שאנחנו עושים – חג המצות. אנחנו אפינו מצות. עד כאן הגר"א, אבל העומק בזה – מהן המצות? המצות אלו שני דברים חוץ משני הדברים הללו –

"ושמרתם את המצות" ר' יאשיה אומר אל תקרא כן, אלא ושמרתם את המִצְוֹת. כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד. (מכילתא שמות י"ב, י"ז)

מיצוי ומצוה, אין חמץ, אין חטא – החטאה. אלו מילים יפות. אבל משמעות 'מצה' בעברית היא גם 'מריבה'. כשיש מריבה יש מצה, "שני אנשים ניצים", דברי מצות", "הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ …" (ישעיהו נ"ח, ד')^[4]. להצית את הכל. על איזו מצה מדובר? – הקב"ה רואה את חג המצות, את הכח שלי לשחוט את השה, הוא רואה את המלחמה שלי והוא נפעם איך אני עומד בזה. אף מלאך בשמיים לא מצליח לעשות דבר כזה. ומה עושה אז הקב"ה? – "חוק גיוס חובה". הוא קובע בפרשה הזו שאנחנו הצבא שלו –

וּשְׁמַרְתֶּם֮ אֶת־הַמַּצּוֹת֒ כִּ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הוֹצֵ֥אתִי אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם… (שמות י"ב, י"ז)

כאילו הקב"ה אומר – 'זה נפלא איך שאתם יודעים לייצר את הלחימה הזו ולהגיע לשלום הפנימי, וכאשר אני רואה חג המצות – זה מה שאני מתפעל ממנו'. אנחנו רואים את זה שהכל מעל הטבע, את הפסח. ואילו אנחנו בכלל לא מבינים מה קורה פה – איך זה שפתאום אין סוריה, ופתאום נאסראללה נעלם. אנחנו רואים את הפסח וקוראים לו "חג הפסח" והקב"ה אומר – 'מה פתאום? זה חג המצות! זה אתם שקשרתם את השה ארבעה ימים'. והוא רואה שאנחנו "ואת ערום ועריה" אז – תכסה כל מי שהוא ערום, יהודי בכל מצב שהוא נמצא יכול להגיע לזה ולעשות את זה.

רבי מתיא בן חרש מרומי

הרבי מליובאוויטש שואל על הנוסח שרש"י מביא – "היה רבי מתיא בן חרש אומר", למה זה כל כך חשוב? זה מנוסח כאילו שזה הוורט שלו ה-'הוא היה אומר' שלו. מסופר עליו על רבי מתיא בן חרש בגמרא פלא עצום. הוא היה בארץ ישראל והימים היו קשים ובגלל הגזרות הוא נאלץ יחד עם רבי יהודה בן בתירה לצאת לחוץ לארץ. מסופר שם על ארבעה תנאים שהגיעו למעבר הגבול והם מתחילים לבכות ולא מצליחים לעבור את הגבול ולצאת מארץ הקודש ולכן חוזרים.^[5] בהמשך הם כבר רואים שאין ברירה ורבי מתיא בן חרש מבין שחייבים ללכת לא פחות מאשר לרומי, ואת דבריו הגדולים בהלכה הוא אומר משם –

שאל ר' מתיא בן חרש את ר' אלעזר בן עזריה ברומי שמעת ארבע' חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש… (יומא פ"ו. וע"ע מעילה י"ז)

במקום אחר אומרת הגמרא –

ת"ר 'צדק צדק תרדף' הלך אחר ב"ד יפה. (סנהדרין ל"ב:)

כלומר שצריך להתאמץ ולהביא את הדין לבית דין מומחה, גדול, בקיא שעומד בראשו תלמיד חכם מובהק, והיא מביאה דוגמאות –

אחר ר' אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל, אחר רבי יהושע לפקיעין, אחר רבן גמליאל ליבנא, אחר רבי עקיבא לבני ברק, אחר רבי מתיא לרומי… (שם)

הוא הקים ישיבה ברומא, בית דין ברומא, ואותו רבי מתיא בן חרש שנמצא ברומי בא ומגלה שגם יהודי שנמצא במקום הכי נמוך שיש, בגלות, בהכי רומי שיכול להיות, "ואת ערום ועריה" – יכול להתרומם, והוא הולך ומקים את הישיבה ברומי, את בית הדין ברומי, ומשם הוא לומד ומביא את הכל. הוא מבין איך גם אני ברומי שלי יכול להתרומם.

במדרש מובא עליו סיפור מופלא ומזעזע. לכאורה היינו מצפים שיהודי כזה שנמצא בעיר הגדולה והמודרנית, ברומי, יהיה מצוי קצת בהוויות העולם, בביזנס, אבל הוא, אומרים עליו חז"ל – שפניו היו כמלאך השרת! זה סיפור שחבריו התנאים מספרים עליו – לא סיפור שנכתב בדיעבד, אלף חמש מאות שנה לאחר מכן אלא ממש בזמנו! –

מעשה ברבי מתיא בן חרש שהיה יושב ודורש בתורה והיו פניו דומות לחמה, וקלסתר פניו דומה למלאכי השרת ביראת שמים, שמימיו לא נשא פניו לאשת חבירו. פעם אחת היה יושב ודורש ועוסק בתורה בבית המדרש, עבר שטן לפניו וראהו ונתקנא בו, אמר אפשר לאדם כזה שלא יחטא?! מה עשה השטן, עלה לרקיע ועמד לפני הקב״ה ואמר: רבש״ע תן לי רשות ואנסנו, אמר לו לך. הלך ומצאו שהיה יושב ועוסק בתורה. מה עשה?, נדמה לאשה שלא היתה כמוה מימות נעמה אחות תובל קין שבה טעו מלאכי השרת, שנאמר "ויראו בני הא-להים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו". באתה ועמדה לפניו, כיון שראה אותה חזר לשמאל, ישבה לצד שמאל – הפך פניו לצד ימין, כיון שראה אותה מתהפכת לצדו, אמר מתירא אני שמא יגבר עלי יצר הרע ויחטיאני, מה עשה אותו צדיק? קרא לאותו תלמיד שהיה משרת לפניו. אמר לו: לך והבא לי אש ומסמר. הביא לו מסמרים ונתנם בעיניו.
כיון שראה השטן כך, נזדעזע ונפל על פניו ורעד ועלה למרום לפני הקב״ה ואמר לפניו, רבונו של עולם! כך וכך היה מעשה. אמר לו הקב״ה וכי לא אמרתי לך שאין אתה יכול לו. באותה שעה קרא הקב״ה לרפאל וא״ל לך ורפא עיניו של ר׳ מתיא בן חרש, בא רפאל ועמד לפניו. אמר לו, הקב״ה שלחני אצלך לרפאות את עיניך. א״ל תניחני, מה שהיה היה (כי ירא שמא יחטא עוד הפעם). חזר לפני הקב״ה ואמר לפניו, רבונו של עולם, כך וכך אמר לי. אמר לו לך אמור לו שלא ישלוט בו יצר הרע לעולם. מיד הלך ורפא אותו. מכאן אמרו חכמים, כל מי שאינו נותן עיניו באשה אחרת אין יצר הרע שולט בו, לכך יזהר אדם שלא ישא עיניו באשה אחרת לבד מאשתו, שכל הנוגע בה מביאתו לידי עניות, ועוד שהורגתו, שנאמר כי בעד אשה זונה עד ככר לחם ואשת איש נפש יקרה תצוד, ואוי לו בעולם הזה, ואוי לו בעולם הבא. (ילקוט שמעוני קס"א וכן בתנחומא)

זה סיפור מופלא ואנחנו לא מספיק עוסקים בתנא הזה. רבי מתיא בן חרש הוא זה שיכול להרים את הישיבה ברומי – האם יש יותר תרתי דסתרי בעולם מזה? הוא ידידיו המבוגר של רבי שמעון בר יוחאי, זה שהסביר לנו על רומי את הסיבה האמיתית שבגללה הרומאים הקימו גשרים, שווקים ומרחצאות, והוא זה שיכול לקחת את נקודת רומי שבי ולהרים אותה. זוכרים מה הוא אמר במשנה באבות? –

…רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ אוֹמֵר הֱוֵי מַקְדִּים בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם, וֶהֱוֵי זָנָב לָאֲרָיוֹת, וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים. (אבות ד', ט"ו)

היום חשבתי לעצמי, על ציונו של רבי מתיא בן חרש, שאולי הפירוש לזה הוא לא רק שצריך לומר שלום ראשון, למרות שזה יפה מאד (וההוכחה לכך שאין זו כוונתו היא שרבן יוחנן בן זכאי כבר הקדים אותו בשני דורות לעשות כן – "אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק", ברכות י"ז.). זה לא החידוש שלו. לענ"ד, הפירוש של "הוי מקדים בשלום כל אדם" זה שכידוע יש באדם, בכל אדם, מלחמה פנימית. האם אתה יודע להקדים ולעשות את השלום הזה בתוכך? בין הרומא שבתוכי לבין הירושלים שבי, ולגלות לעצמי שעל אף ש-"ואת ערום ועריה" אתה יכול לקבל את הלבוש והקב"ה יפסח?, וגם אם עוד יש עיכוב הרי שזה רק בגלל שהקב"ה רוצה שנלבש עוד מצווה, שנגיע לשם לא ערומים!

את השם "חג המצות" נתן הקב"ה כי הוא רואה את המצה, את הלחימה שבאדם – האם יש מישהו יותר מרבי מתיא בן חרש שיכול לתאר את זה?! הוא ראש הישיבה ובית הדין של רומי. אותו משווים חז"ל לבתי הדין של רבן יוחנן ושל רבן גמליאל- ביבנה, בירושלים וברומי.

לראות את רתיחת הדם

"היה ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר 'ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים'…", מסביר על זה הרבי מליובאוויטש – כדי להאמין שבמציאות הזו של ערום ועריה, והקב"ה רק רוצה שאני אקבל את הכוחות ואצליח להתלבש ואז הוא יפסח – הרי שצריך לראות את רבי מתיא בן חרש, את ה-"הוא היה אומר" שלו מרומי, איך אפשר באמת להצליח להגיע לזה. הוא היה אומר – 'כן, הם שטופים בזימה, בעבודה זרה, הם נמצאים במקום שכבר מזמן הם לא מלים את עצמם', ולכן נותן להם הקב"ה את ארבעת הימים הללו. זה דבר פלאי.

הנקודה בפסח מצרים שעלינו לזכור כל הזמן היא שזהו הלילה הראשון והאחרון שחגגנו בו את פסח – לפני שיצאנו ממצרים, כשהיינו ברומי, בשיא המצרים שיכול להיות. פרעה עדיין חי, בועט ונושך. מכת בכורות עדיין לא היתה, ואנחנו 'בחיפזון' כי בשלב הזה עדיין צריך לשבור ולצאת ממצרים, ולתת לנו את הכוחות לעמוד לא רק בארבעה ימים אלא בארבעת אלפי השנים שמאז קדימה, כדי שה'לא בחיפזון' יביא אותנו אל השלמות הזו, לכח הזה של לקחת את הערום והעריה ולהביא אותם ללבוש. הבסיס של כל ה'עשה טוב', של דם הפסח, הכח לשחוט את כל מה שאני חש שאני עדיין שטוף בתוכו והידיעה שאני אומר לקב"ה – הכח שהיה לי הגיע רק מהידיעה והאמונה שאתה תפסח מלמעלה.

כ"כ הרבה פעמים אנחנו מתייאשים כי אנחנו לא יודעים מה יהיה "ביום שאחרי". ביום שאחרי הוא ית' יפסח. נכון, זה לא בכוחות שלך, ולכן לפעמים אתה מתייאש, וחבל. מה שכן נמצא בכוחות שלך זה לעשות עוד מצווה אחת, עוד הקדמת שלום לאדם אחד, עוד נקודה אחת שבה אני מייצר את ה-"ואעבור עליך ואראך והנה מתבוססת בדמייך". אלו דמים של חיים- "בדמייך חיי". "וראיתי את הדם" – חשבתי לעצמי שרק הקב"ה יכול לראות את הדם. אנחנו רואים רק את הגוף, את החולצה, את החיצוניות. הוא ית' רואה את הרתיחה שבפנים ואומר – 'עוד פעולה אחת, רק עוד פעולה אחת', לא כדי שתהיה מושלם אלא כדי שתהיה עוד פעולה אחת שתוציא אותך ממצב של "נהמא דכיסופא" להיות לבוש.

בעבור זה עשה ה' לי

נסיים את השיעור בנקודה כל כך חשובה אבל לפעמים אנחנו מתבלבלים. התורה כותבת בפרשה –

וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה ה֙' לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם. (שמות י"ג, ח')

לפני כן מדובר על זה שאוכלים מצה ומרור וכו'. בדרך כלל כשאנחנו שואלים את עצמנו – למה אנחנו מקיימים את מצוות ליל הסדר ומה אנחנו מספרים לילדים, התשובה היא כדי לזכור את יציאת מצרים. כיון שבמצרים מררו את חייהם אז אני אוכל מרור, ובגלל שעשו ככה אז אני עושה ככה וכו'. אבל מה פירוש "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים"? רש"י מבאר שם בדיוק להיפך –

בַּעֲבוּר זֶה. בַּעֲבוּר שֶׁאֲקַיֵּם מִצְוֹתָיו, כְּגוֹן פֶּסַח מַצָּה וּמָרוֹר הַלָּלוּ. (שם)

כלומר לא שאני מקיים את המצוות כדי שאזכור את יציאת מצרים אלא שהקב"ה הוציא אותי ממצרים כדי שאקיים את מצוותיו! המצווה האחת שאני עושה זו הפעולה העל-טבעית שיהודי יכול לפעול פה בתוך העולם. אני חי בתוך מציאות של טבע, אני פועל את הפעולה הזו – והקב"ה רואה ופוסח. אני לא עושה כדי לזכור, אלא אני יצאתי משם כדי לעשות את הדבר הגדול ביותר בעולם, והוא – לקיים את מצוותיו. וכשאקיים אותן אגיע ואבין את התשובה לשאלה הכי קשה – 'למה הגלות הזו מתארכת כל כך הרבה זמן, עוד יום, עוד שעה? כמה אפשר?', והידיעה שלי שעוד לבוש אחד. עוד לבוש אחד. וקץ הפלאות יהיה בפסיחה שהוא ית' עושה מלמעלה. את הידיעה שהוא יפסח שקיבלתי שם בלילה ההוא מאבות אבותיי, שהם באמונה עצומה ומופלאה שאי אפשר לתפוס שרו עוד שהיו במצרים, בתוך המחנות, כי ברגע האמיתי כל אחד מאיתנו הוא אותו ילד, אותו מוישלה קטן שהולך עם המקל ביד בליל הסדר כמו בפסח מצרים, ויודע שבתוך-תוכו שהיום שאחרי הוא שהקב"ה יפסח, והיום של עכשיו מתעכב רק כדי שאני לא אהיה ערום ועריה.

כשרש"י הרגיש שזה כל כך קשה – דבר ראשון הכאב הזה, למה זה מתארך, ודבר שני היכולת הזו להאמין בזה שהוא ית' יפסח. אני בפעולה שלי מביא שהוא יראה את הדם 'ופסחתי' – הוא כאילו נדבק בדמות שיכולה להסביר את זה ומביא את "היה רבי מתיא בן חרש אומר".

היום שאחרי

מעתה נבין למה אין מציאות כזו של אנשים שהיו טמאים או בדרך רחוקה שיהיו מוכנים לקבל שיהודי יכול שלא לעשות פסח. זה כל התיאור – זה לא חג כמו יתר החגים אלא זה התיאור של איך כל אחד בעצם עכשיו יוצא ממצרים. לכן זה גם הקרבן היחיד שמצד אחד הוא קרבן ציבור ובעז"ה השנה יבנה המקדש וערב הפסח יחול בשבת – קרבן הפסח דוחה שבת ונקריב אותו בשבת. רק קרבנות ציבור דוחים שבת. אבל מצד שני – הוא לא קרבן ציבור כי אני עם החברים שלי מביאים אותו! אגב, אם אדם רוצה לעשות קרבן פסח לבד, בלי מנויים נוספים – הוא יכול (ובלבד שהוא יוכל להתמודד על אכילת שה שלם). איך זה? – כי מהות הפסח היא לגלות לכולנו איך בלילה הזה מתגלה שכל אחד מאיתנו הוא כלל ישראל ושכלל ישראל הוא כל אחד לבד. וכשהקב"ה מביט מלמעלה הוא אומר – '"חג המצות". 'במלחמה הזו הוא התעלה עוד מ"מ', והקב"ה עושה על זה חגיגות שלמות, לא של פסח אלא של מצות. ואנחנו שלא מבינים את זה מתמלאים בידיעה שאני לבדי הנני 'כלל ישראל', וכלל ישראל הוא אתה, ואתה, ואת, ואנחנו – כי בסופו של דבר בתוך הפנימי שלנו יש בנו את הידיעה המלאה שמה שבאמת יהיה ביום שאחרי הוא שהקב"ה יפסח, ואנחנו נראה "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שאנחנו אלו המביאים לימות המשיח, ואם יש עיכוב הרי זה רק בגלל שהקב"ה בחמלתו רוצה שיהיה עוד לבוש, עוד נקודה, שלא נהיה "ערום ועריה", ואנחנו יכולים לעשות את זה מפני שאנחנו ברורים באמונה הזה שהוא פוסח עלינו, בב"א.

1. ברוב המוחלט של פירושי רש"י הוא מביא מחז"ל אבל הוא כמעט ולא מציין את שמו של התנא ואילו כאן הוא ממש מדגיש את זהות התנא וכפי שזה מופיע במכילתא, במקור. ↑

2. וכיון שגם אנחנו היינו באותה מדרגה כמו המצרים הרי שהוא גם היה האלוה שלנו. ↑

3. זה בדיוק כמו בניתוח של תורת החסידות את מאמר רבי מתיא בן חרש. ↑

4. ועי' בפירוש רש"ר הירש על שמות בד, י"ג. ↑

5. "מעשה ברבי יהודה בן בתירה ורבי מתיה בן חרש ורבי חנניה בן אחי רבי יהושע ורבי יונתן שהיו יוצאים חוצה לארץ והגיעו לפלטום וזכרו את ארץ ישראל זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו את המקרא הזה (שם יא לא) 'וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החקים האלה'. אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה". (ספרי דברים י"ב כ"ט) ↑