וזכרתי אני אותך בימי נעוריך. שיעור לפרשת צו – פסח תשפה

כִּימֵ֥י צֵאתְךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אַרְאֶ֖נּוּ נִפְלָאֽוֹת. (מיכה ז', ט"ו)

הפסוק הזה הוא פסוק מעניין כי תמיד אנחנו אומרים שהגאולה השלמה תהיה לאין ערוך מול גאולת מצרים ולא יספרו עוד בגאולת מצרים, ואילו פה כתוב שהנפלאות שיהיו בגאולה העתידה דווקא כן יהיו דומות למה שהיה במצרים. ננסה אי"ה נגיע להיכנס גם לזה, וגם להיכנס קצת להגדה של פסח וכן להתייחס לתאריך בו אנו מצויים – י"א בניסן, שהוא מאה עשרים ושלש שנים להולדתו של הרבי מליובאויטש זיע"א, אבל נפתח את הכל במצוה שנתחיל בה במוצאי הפסח, מעין ספיח של פסח – מצוות ספירת העומר.

שהחיינו על ספירת העומר

יש שאלה מפורסמת בהלכה למה לא מברכים שהחיינו על מצוות ספירת העומר. כבר הראשונים שואלים את זה וההיגיון הוא כיון שזו מצוה שמתחדשת בכל שנה על פניו נראה שצריך היה לברך. יש הרבה תשובות וכיוונים לענות על השאלה הזו. רבים אומרים שכיון שאין לנו כיום קצירת העומר והיא עיקרה של המצוה, הרי שכל הספירה היא ללא התכלית שלה, ולכן גם אין מברכים שהחיינו. ר' יצחק עראמה זצ"ל, בעל העקדת יצחק, הולך בכיוון אחר ואומר שהרעיון העמוק של ספירת העומר הוא שסופרים מצאתנו מצרים, מהיותנו במ"ט שערי טומאה עד לערב שבועות שאז נגיע להר סיני, וכפי שענה הקב"ה לשאלת משה 'מה הזכות שיש לישראל שיצאו ממצרים – "…וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג', י"ב), ודרשו רבותינו – תעבדו ן' – כלומר בעוד חמישים ימים הם יגיעו לחג השבועות ווזה מעמד הר סיני. ואם כן זה דומה לאדם שסופר לטומאתו – זב, זבה, נידה וכו'. האם הוא יברך שהחיינו ביום שהוא נטמא, כלומר ביום שהוא מתחיל את הספירה או רק אחרי שהוא יטהר ויוכל להיכנס לבית המקדש? כלומר ברכת שהחיינו צריכה להתברך כאשר מגיעים לחג השבועות, ליעד, ולא בתחילת הספירה.

יש תשובה אחרת, שנראית על פניה כהפוכה לגמרי, של בעל הכתב והקבלה, שמביא חידוש מהפכני ואמנם פעם כבר הזכרנו אותה אך אני מבקש להעמיק בה שוב, וגם אם אין בה נפקא מינה להלכה יש בה רווח להלכה לפני ליל הסדר. הוא אומר שאכן כן מברכים החיינו על ספירת העומר, אבל אין זו ברכה מיוחדת בפני עצמה אלא במסגרת ברכת שהחיינו בקידוש של ליל הסדר – צריך להתכוון גם לספירת העומר. מאיפה הוא מביא רעיון מהפכני ומשונה כזה?

חג שבועות ימים

ביחזקאל בפרק מ"ה, וקראנו את זה בהפטרת פרשת החודש, כתוב –

בָּ֠רִאשׁ֠וֹן בְּאַרְבָּעָ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֔דֶשׁ יִהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם הַפָּ֑סַח חָ֕ג שְׁבֻע֣וֹת יָמִ֔ים מַצּ֖וֹת יֵאָכֵֽל. (יחזקאל מ"ה, כ"א)

הנביא מתאר את מה שיהיה בעז"ה בבית המקדש השלישי, שם יקריבו את קרבן הפסח. שואלים כולם – איך יתכן שיאכלו מצות במשך שבועות?! הרי את המצות אוכלים רק במהלך שבוע חג הפסח ולא מעבר לזה, אז מה הכוונה "שבועות ימים"? (וא"א לומר שהכוונה לקריא של 'שבעת ימים' כי יש שם ו' בין ה-ע' ל-ת'), הרי לא יתכן שהוא פוסק הפוך מפסוקים מפורשים בתורה.^[1] רש"י שם במקום מבאר –

שבועות ימים. על שם שמתחילין ממנו לספור שבעה שבועות מצאתי "מצות יאכל", מצות יאכלו בו בחג.

כלומר, למה נקרא פסח בשם "שבועות ימים" (ולא רק הפסח אלא כבר ביום י"ד זה נקרא "שבועות ימים")? – על שם שממנו מתחילים לספור שבעה שבועות. מבאר זאת בעל הכתב והקבלה, שכאשר הגננת לימדה אותנו את שמות החג היא פספסה את השם "חג שבועות ימים", ולא עוד אלא שזה מתחיל כבר בי"ד, כנ"ל, כי ממנו מתחילים לספור שבעה שבועות.

פירושו של רש"י לא מובן; ראשית, לא מתחילים לספור מי"ד אלא מליל ט"ז, ודבר שני – האם על שם זה נקרא החג? נאמר יותר חזק – מבין כל השמות שלמדנו בגן לחג רק שם אחד מופיע באמת כבר בתורה – חג המצות. 'פסח' הוא חג אחר, ביום י"ד (ואנחנו בעקבות חז"ל קוראים לכל שבעת ימי החג 'פסח', אבל מהתורה פסח הוא ביום י"ד וחג המצות מט"ו ועד כ"א). 'חג האביב' לא מופיע בשום מקום (אלא "חודש האביב") גם 'חג החירות' לא מופיע בשום מקום (כתוב בחז"ל "זמן חירותנו"), וגם 'חג הגאולה' לא מופיע בשום מקום, והנה מסתבר שיש עוד שם תנכ"י מקראי לחג הזה, ליום י"ד – "חג שבועות ימים", פלא עצום!

ובסיום הפסוק כתוב "מצות יאכל" – כלומר אין הכוונה רק ליום י"ד, שכן בי"ד עדיין לא אוכלים מצות, אלא רק מט"ו. אז לפי דברי רש"י צריך לקרוא את הפסוק כך – "בראשון בארבעה עשר יום לחודש יהיה לכם הפסח" – שבו מתחיל "חג שבועות ימים – מצות יאכל" לפי מה שכתוב בתורה את משך הזמן שצריך לאכול (ולזה יש פסוקים מפורשים בתורה ויחזקאל לא צריך לחזור על דברים פשוטים שכל ילד יודע. אמנם הוא כן רואה קשר בין המושג "חג שבועות ימים" שנקרא כך מפני שמננו מתחילים לספור שבעה שבועות, לבין זה שאוכלים מצות ולהלן).

אם כך, לדעת רש"י, ענין ספירת העומר אינו רק פרט נוסף במצוות ליל הסדר אלא זו מהותו של החג והוא נקרא על שם זה שמתחילים לספור ממנו ולכן יחזקאל הדגיש את השם הזה – "שבועות ימים", כי אנחנו מונים גם ימים וגם שבועות, ואם כך, כאשר אדם מברך שהחיינו בליל הסדר צריך לכוון גם על ענייני הסדר (קידוש היום, מצות, ארבע כוסות וכו') וגם על ספירת העומר. כך על פי הכתב והקבלה. חידוש גדול, פלאי פלאות.

התחייבות של הקב"ה

עכשיו נגיע לעומק השאלה. זה נשמע מבחינה רעיונית-השקפתית כויכוח גדול בין הכתב והקבלה לבין בעל העקדה. לפי בעל העקדה, לא הגיוני שמברכים שהחיינו כשהזב או הנידה נמצאים בתחילת טומאתם. זו טענה רצינית והגיונית. מה יענה על זה בעל הכתב והקבלה? הרי אם הוא טוען שברכת שהחיינו של ליל הסדר במהותה היא גם על ספירת העומר, ז"א שהברכה היא על עצם זה שאני יכול להתחיל לספור?! והרי זה רק מעיד על כך שאני רחוק ארבעים ותשעה ימים מהיעד!

והתשובה היא אחד היסודות הגדולים של פסח וממנו ניכנס אף להגדה. התשובה לכך נמצאת בחידוד השאלה. אשה נידה רואה דם כי זה חלק מהמחזוריות של חייה ואחרי זה היא נטהרת והיא תהיה מותרת לבעלה, ובעז"ה בקרוב יבנה המקדש והיא גם תוכל לעלות לבית המקדש, אבל המציאות שלנו במצרים, בי"ד בניסן, היא שאנחנו נמצאים במ"ט שערי טומאה, אוטוטו אנחנו מגיעים לשער החמישים, ואתה אומר לי לומר שהחיינו?! הרי משה רבנו במעמד הסנה אמר לקב"ה – 'מה זכו ישראל?', ואמר לו הקב"ה 'אתם תעבדו כאשר תגיעו לשער נ', כלומר בעוד חמישים יום', אז למה עכשיו מברכים?;

רבותי, זו כל מהות ליל הסדר. ברכת שהחיינו היא על הידיעה ועל המתנה ועל ההבנה שהקב"ה מהמקום הכי נמוך בעולם, בהתחייבות, מביא אותי למעמד הר סיני. זה "חג שבועות ימים"! חג השבועות של ו' בסיון ודאי היה אירוע עצום, גם אם ארבעים יום אחרי זה חטאנו בעגל ונשברו הלוחות, אבל מהות חג ה"שבועות ימים" הוא שממנו מתחילים לספור – היכולת שלי לספור יום יום נובעת מכך שהקב"ה נותן בי את הכח לכך. "משביעין אותו תהי צדיק". "ואעבור עליך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמייך חיי". המציאות שלנו אז היתה "ואת ערום ועריה", ערומים מן המצוות, וההבנה היא שהקב"ה נותן בי את הכח מהמקום הכי נמוך שיכול להיות ואומר לי 'אני אקח אותך להר סיני', אז ה'שהחיינו' הוא על היכולת להתחיל לספור מהמציאות הכי נמוכה כשאני שוחט את קרבן הפסח, את אותם אלהי מצרים שעד תמול-שלשום אני עצמי עבדתי לו, "הללו עובדי ע"ז והללו". וכאשר אני לוקח את הפסח ושוחט אותו, הרי שהיום הזה נקרא לא "פסח" ולא "חג פסח" – אלא "שבועות ימים".

אגב זה מדהים, כל קרבן נקרא על שם הפעולה שאני עושה בו – חטאת, עולה, שלמים, חביתין, מנחת כהן גדול וכן הלאה, ואילו קרבן פסח בא לתאר שביום י"ד בניסן בצהרים אני מאמין שהקב"ה בחצות הלילה, בעוד שתים עשרה שעות, יפסח על בתי בני ישראל ויוציא אותי מהמציאות של מצרים, מעל כל הגדרות, מעל כל היגיון וסדר שאני יכול לדמיין שאני יכול להגיע אליו. "אני לא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא שליח – אני ה' אני הוא ולא אחר".

קרבן הפסח נקרא ביחזקאל "חג שבועות ימים". זהו הקרבן שמביאים מי ששוחטים את אלהי מצרים בידיעה שזה הבסיס של יציאת מצרים. לא אני יצאתי ממצרים – "ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו היינו משועבדים". הקב"ה הוציא אותי ממקום הרבה נמוך מהמקום שאני נמצא בו היום ולא מאמין שאני יכול לצאת.

אני היום ילידיתך

"אראנו נפלאות" זה מעל השכל, מעל ההיגיון, זה מופלא ממך. כל ההשגות שתשיג בעולם לא יעזרו לך להבין את הפלא הזה. 'מופלא' בעברית זה מכוסה. אתה שוחט את אלהי מצרים, וכמו משה רבנו שואל – 'זה ריאלי? אפשר יהיה להגיע לניצחון מוחלט? להגיע להיפוך של כל המציאות?'. הרגע הזה של שחיטת הפסח נקרא "חג שבועות ימים". הקב"ה נותן לך לספור ימים ואז שבועות. 'שבוע' זה לקחת את כל שבע הספירות – חסד שבחסד, גבורה שבחסד, תפארת שבחסד וכו' – ואז שבוע שני וכן הלאה, ימים ושבועות, שאני סופר והוא ית' יביא אותי לשבועות.

בפרשת פנחס קוראת התורה לחג השבועות "בשבועותיכם", היינו השבועות שאתם ספרתם, אבל לחג הפסח קורא הנביא "חג שבועות ימים" – אתם עוד לא ספרתם כלום. החג הגדול ביותר הוא הידיעה שהקב"ה מוציא אותי מהמקום הכי נמוך בעולם.

אחרי שמבינים את ההקדמה הזו, אפשר להיכנס קצת להגדה. הזכרנו בפתיחה שיום י"א ניסן הוא יום ההולדת של הרבי מליובאוויטש זיע"א. מה הקשר בין יום הולדת לפסח? 'העולם' אומר שיום הולדת זה 'עסק של גוים', כי כתוב "יום הולדת את פרעה" (בראשית מ', כ'), ואני דווקא חושב שזה דבר עצום. התורה לא מספרת לי על יום ההולדת שעשו לפרעה אלא היא באה לספר לי איך גם הפרעה שבתוכי יכול להגיע ליום הולדת, ולהיוולד – "אני היום ילידיתך";

יציאת ישראל ממצרים נקראת על ידי הנביא "לידה", ויותר מדויק – "יום הולדת". יש עוד פסוק במקרא בו מוזכר ענין יום ההולדת, בספר יחזקאל והוא אף מצוטט בהגדה של פסח. איך כתוב בהגדה? –

צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל, עָצוּם וָרָב.

וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה – אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר. וַיָּגָר שָׁם – מְלַמֵּד שֶׁלֹא יָרַד יַעֲקֹב אָבִינוּ לְהִשְׁתַּקֵעַ בְּמִצְרַיִם אֶלָּא לָגוּר שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה, לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ, כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ, כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶן. בִּמְתֵי מְעָט – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבוֹתֶיךָ מִצְרַיְמָה, וְעַתָּה שָׂמְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. וַיְהִי שָׁם לְגוֹי – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים שָׁם.

"שהיו ישראל מצוינים שם" – זה נשמע טוב, נכון? וחז"ל מסבירים שהיו לנו ציונים במצרים והיינו נבדלים מהגוים – שלא שינו את שמם ולא את לשונם ולא את לבושם.

גָּדוֹל עָצוּם – כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִשְׁרְצוּ וַיִרְבּוּ וַיַעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם.

האם זה טוב שהיינו שם "גדול עצום"? – עוד מעט נראה;

וָרָב – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךָ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי.

טייקונים יהודים

בואו נראה את הפסוקים כפי שהם מופיעים ביחזקאל ומהם נבין גם את ענין יום ההולדת וגם את המהפכה של יציאת מצרים. זה ממש לא יאמן;

וּמוֹלְדוֹתַ֗יִךְ בְּי֨וֹם הוּלֶּ֤דֶת אוֹתָךְ֙ לֹא־כׇרַּ֣ת שׇׁרֵּ֔ךְ וּבְמַ֥יִם לֹא־רֻחַ֖צְתְּ לְמִשְׁעִ֑י וְהׇמְלֵ֙חַ֙ לֹ֣א הֻמְלַ֔חַתְּ וְהׇחְתֵּ֖ל לֹ֥א חֻתָּֽלְתְּ. (יחזקאל ט"ז, ד')

על מה מדבר הפסוק? הנביא מספר לנו בכמה מקומות, שכאשר עם ישראל ירד למצרים היתה תקופה שאנחנו לא מספיק מתבוננים בה ולא מספיק מדברים עליה. הרמח"ל כבר אמר על התקופה הזו בספרו דעת תבונות שהתקופה שלפני יציאת מצרים, ממותם של השבטים ועד למעמד הסנה ותחילת יציאת מצרים, היתה זו הגלות הקשה שהיתה אי פעם ותהיה אי פעם בתולדות ישראל. מה היה המצב שלנו אז? התורה מספרת לנו עד מות יעקב ומותם של השבטים, ואז מה שרק כתוב הוא –

וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּֽעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם. וַיָּ֥קׇם מֶֽלֶךְ־חָדָ֖שׁ עַל־מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע אֶת־יוֹסֵֽף (שמות א', ז'-ח')

אבל לא ידוע כלום על מה שקרה בתקופה הזו. משה אמנם נולד אך הוא חוזר רק בגיל שמונים – מה קרה בינתיים, בתקופה הארוכה הזו של למעלה ממאה שנים, ממותו של אחרון השבטים ועד למשה?

החתם סופר זיע"א מבאר את מה שראינו בהגדה "מלמד שהיו מצוינים שם" ואומר שהיו מצוינים שם כל זמן שהיו השבטים קיימים –

שכל זמן שהיו השבטים קיימים הקדישו זמנם לתורה, אולם לאחר שמת יוסף וכל הדור ההוא התחילו בעסק וצבירת הממון…

הוא מסביר את המילים "וירבו ויעצמו במאד מאד" שהכוונה היא כמו "ובכל מאדך" – זה ממון (עי' דברים ו', ה' וברש"י). הם הפכו למיליונרים גדולים, טייקונים, והשתלטו על הבנקים של מצרים. לביאור המשך הפסוק "ותימלא הארץ אותם" הוא מביא את הספר 'משנת חכמים' של המהר"ם חגיז^[2] שאומר ש-"משום שלא עסקו בתורה התמלאו הם ממעשי ארץ מצרים וגילוליה, שבא לומר שהם בעצמותם ובפנימיותם היו מלאים בארציות מצרים".^[3]

וכמעט קט חוזרים בני יעקב לטעות העולם

ואז קם "מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף", וחז"ל אומרים שאחרי שיוסף מת התחילו בני ישראל לצאת מארץ גושן החוצה, והם מילאו את הארץ ואף הארץ מילאה אותם והם הפסיקו למול, וכפי שמתאר הרמב"ם בהל' עבודה זרה בפרק הראשון –

עַד שֶׁאָרְכוּ הַיָּמִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם וְחָזְרוּ לִלְמֹד מַעֲשֵׂיהֶן וְלַעֲבֹד כּוֹכָבִים כְּמוֹתָן חוּץ מִשֵּׁבֶט לֵוִי שֶׁעָמַד בְּמִצְוַת אָבוֹת. וּמֵעוֹלָם לֹא עָבַד שֵׁבֶט לֵוִי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְכִמְעַט קָט הָיָה הָעִקָּר שֶׁשָּׁתַל אַבְרָהָם נֶעֱקָר וְחוֹזְרִין בְּנֵי יַעֲקֹב לְטָעוּת הָעוֹלָם וּתְעִיּוֹתָן. (רמב"ם הל ע"ז א', א')

איזה ניסוח קשה! כמעט שהיו בני ישראל חוזרים גם הם לעבודה זרה –

וּמֵאַהֲבַת ה' אוֹתָנוּ וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבוּעָה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ עָשָׂה משֶׁה רַבֵּנוּ רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים וּשְׁלָחוֹ… (שם)

הרמח"ל בדעת תבונות אומר דבר חשוב שצריך לדעת אותו –

ותראי כי גלות מצרים, ודאי לא היה כגלות ההוא לפניו ולאחריו, שהיו ישראל משוקעים בעבודה, ולא היתה תורה, ולא היו ישראל אומה נבדלת בחוקותיה ומצוותיה כיום הזה, ולא היו בני אדם מכירים שמו של האדון ב"ה כלל ועיקר. (דעת תבונות קמ"ה)

אי אפשר לתאר את המציאות הזו בכלל!

להיות עובָּר בתוך מצרים

המצודות מבאר את הפסוק שם ביחזקאל ומתאר את המציאות שהיתה אז –

והחתל לא חתלת. …המשיל את ישראל בהיותם במצרים והגאולה מהם לילדה שנולדה בשדה, מקום שלא מצאה מי יחמול עליה, לעשות לה תיקון דת הילדים בעת הוולדם…^[4]

כשתינוק נולד, יש מי שבא וחותך את חבל הטבור, אבל את, כנסת ישראל, מסביר המלבי"ם, לא היה מי שיבוא לחתוך את חבל הטבור, ואז בא הקב"ה ורואה ש –

לֹא־חָ֨סָה עָלַ֜יִךְ עַ֗יִן לַעֲשׂ֥וֹת לָ֛ךְ אַחַ֥ת מֵאֵ֖לֶּה לְחֻמְלָ֣ה עָלָ֑יִךְ וַֽתֻּשְׁלְכִ֞י אֶל־פְּנֵ֤י הַשָּׂדֶה֙ בְּגֹ֣עַל נַפְשֵׁ֔ךְ בְּי֖וֹם הֻלֶּ֥דֶת אֹתָֽךְ. (יחזקאל שם ה')

אומר התרגום – גם פרעה שפעם הייתם חברים שלו לא חס עליך. ורק הקב"ה –

וָאֶעֱבֹ֤ר עָלַ֙יִךְ֙ וָֽאֶרְאֵ֔ךְ מִתְבּוֹסֶ֖סֶת בְּדָמָ֑יִךְ וָאֹ֤מַר לָךְ֙ בְּדָמַ֣יִךְ חֲיִ֔י וָאֹ֥מַר לָ֖ךְ בְּדָמַ֥יִךְ חֲיִֽי. (שם ו')

מתבוססת בדם הלידה, בדם מצרים.

המלבי"ם מסביר שכאשר העובר נולד יש שלב שמיד צריך לחתוך את חבל הטבור ואז הוא מפסיק להיות ניזון מאמו, כמו צמח שיונק מהאדמה, ומתחיל לינוק בפיו, אבל את, גם כשכרתו לך את חבל הטבור המשכת להיזון ממצרים – "ותימלא הארץ אותם". איך לימדונו רבותינו? היה רבי מתיא בן חרש אומר – הקב"ה רוצה היה לגאול אותם אבל לא היה לו במה –

וָאֶעֱבֹ֨ר עָלַ֜יִךְ וָאֶרְאֵ֗ךְ וְהִנֵּ֤ה עִתֵּךְ֙ עֵ֣ת דֹּדִ֔ים וָאֶפְרֹ֤שׂ כְּנָפִי֙ עָלַ֔יִךְ וָאֲכַסֶּ֖ה עֶרְוָתֵ֑ךְ וָאֶשָּׁ֣בַֽע לָ֠ךְ וָאָב֨וֹא בִבְרִ֜ית אֹתָ֗ךְ נְאֻ֛ם ה' אלהים וַתִּֽהְיִי־לִֽי. (שם ח')

רציתי מצוה אחת, אומר הקב"ה, שתהיה בידכם ואיתה אוכל לגאול אתכם ממצרים, לכן מה עשיתי? – נתתי לך דם פסח ודם מילה. אלו שתי מצוות העשה היחידות שהן בכרת, כי הן שתי המצוות שהוציאו אותנו מהמציאות של אין כלום. למה זה נקרא 'יום ההולדת' שלנו? – אומרים פה חז"ל מדהים, כי במצרים במאה השנים הללו, היינו כמו עובר בתוך מצרים –

… מְכֹרֹתַ֙יִךְ֙ וּמֹ֣לְדֹתַ֔יִךְ מֵאֶ֖רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֑י אָבִ֥יךְ הָאֱמֹרִ֖י וְאִמֵּ֥ךְ חִתִּֽית. (שם ג')

כמו שלעובר אין ישות עצמית, כך היינו עובר בתוך מצרים, אך אז פרשתי עליך את כנפי "ואכסה את ערוותך, ואשבע לך ואבוא בברית אותך… ותהיי לי" –

וָאֶרְחָצֵ֣ךְ בַּמַּ֔יִם וָאֶשְׁטֹ֥ף דָּמַ֖יִךְ מֵעָלָ֑יִךְ וָאֲסֻכֵ֖ךְ בַּשָּֽׁמֶן. וָאַלְבִּישֵׁ֣ךְ רִקְמָ֔ה וָאֶנְעֲלֵ֖ךְ תָּ֑חַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁ֣ךְ בַּשֵּׁ֔שׁ וַאֲכַסֵּ֖ךְ מֶֽשִׁי. וָאֶעְדֵּ֖ךְ עֶ֑דִי וָאֶתְּנָ֤ה צְמִידִים֙ עַל־יָדַ֔יִךְ וְרָבִ֖יד עַל־גְּרוֹנֵֽךְ. וָ֥אֶתֵּֽן־נֶ֙זֶם֙ עַל־אַפֵּ֔ךְ וַעֲגִילִ֖ים עַל־אׇזְנָ֑יִךְ וַעֲטֶ֥רֶת תִּפְאֶ֖רֶת בְּרֹאשֵֽׁךְ. (שם ט'-י"ב)

וכך, אחרי שהוא עוטה עליה תכשיטים ונותן לה בגדים יפים היא מגיעה למעמד הר סיני – אך את זרקת את הכל, והתיאורים שם קשים מאד, ושימו לב לביטוי –

וְאֵ֤ת כׇּל־תּוֹעֲבֹתַ֙יִךְ֙ וְתַזְנֻתַ֔יִךְ לֹ֥א זָכַ֖רְתְּ אֶת־יְמֵ֣י נְעוּרָ֑יִךְ בִּֽהְיוֹתֵךְ֙ עֵירֹ֣ם וְעֶרְיָ֔ה מִתְבּוֹסֶ֥סֶת בְּדָמֵ֖ךְ הָיִֽית. (שם כ"ב)

ימי נעוריך

מה זה "ימי נעורייך"? כולנו זוכרים את הפסוק בירמיהו "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך", אך אין אלו אותם 'ימי נעוריך'. "חסד נעוריך" זה שהקב"ה זוכר לנו את חסד הנעורים, כפי שהסביר רש"י בפרשת בשלח, שהכוונה היא לאמונה של עם ישראל כבר בתחילת היציאה ממצרים כאשר משה רבנו לקח אותנו והקב"ה ביקש "דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות" ותחזרו ותעשו פרסה חזרה לכיון מחנה מצרים, ואנחנו באמונה הלכנו ועשינו כדבר משה ואמרנו "אין לנו אלא דברי בן עמרם" – זה חסד נעוריך, אבל כאן ביחזקאל הכוונה בביטוי "ימי נעוריך" היא לימים שהתבוססת בדמך והיית ערום ועריה. למה זה נקרא נעוריך? איך כתוב בפרשת נח, אחרי המבול? –

…וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִ֠ף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו… (בראשית ח', כ"א)

ומסביר שם רש"י –

מִנְּעֻרָיו. "מִנְּעֻרָיו" כְּתִיב, מִשֶּׁנִּנְעַר לָצֵאת מִמְּעֵי אִמּוֹ נִתַּן בּוֹ יֵצֶר הָרַע.

יום ההולדת, בעומק, זה היום בו אתה מבין שלא בכוחך ולא בכח אביך ואמך, ולא בזכות אבות, אלא רק מפני שהקב"ה מוציא אותך והוא כורת את חבל הטבור שלך והוא שוטף אותך במים וסך אותך בשמן. יום הולדת. וכך ממשיך יחזקאל ומתאר שם איך אנחנו נופלים עוד ועוד, והבעיה שלנו היא שאנחנו לא זוכרים "את ימי נעוריך בהיותך ערום ועריה"!

לזכור את ימי נעוריך זה לדעת שיום הפסח הוא "חג שבועות ימים". לדעת שלא אני עשיתי כלום אלא הקב"ה נותן את הכח. רק בעברית "יום הולדת" איננו יום הלידה. זה לא birthday, זה יום הולדת.

זוכרים מה היה ב"יום הולדת את פרעה"? – שר האופים ושר המשקים היו משוכנעים שעוד רגע הוא מחליט למי הוא מוריד את הראש או מרים את הראש. הרי הוא האלו-ה הגדול של העולם, "התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו", וביום ההולדת שלו מורידים ומעלים ראשים. אבל אז הוא חולם חלום ובא אליו יוסף הצדיק ואומר לו 'אתה לא מבין שבחלום יום ההולדת שלך אומרים לך שאתה הולׇדְתַ? אתה לא תנים ולא גדול!', והכח שלך להגיע לגאולה הוא להבין שהקב"ה מוציא אותך ממצרים, וחייב אדם בכל דור ודור ובכל יום ויום לצאת ממצרים, כלומר להבין בכל יום שאני עוד לא יצאתי ממצרים אלא הקב"ה נותן לי את הכח הזה אבל אני יכול לצאת ממצרים בכל יום כי הקב"ה יוציא אותי.

וכך ממשיך יחזקאל בפרק הנורא הזה (פרק ט"ז) ומתאר איך המשכנו, אנחנו כנסת ישראל, ליפול והפכנו להיות דומים "לאחיותיך שומרון וסדום", עד שיבוא יום –

וְזָכַרְתִּ֨י אֲנִ֧י אֶת־בְּרִיתִ֛י אוֹתָ֖ךְ בִּימֵ֣י נְעוּרָ֑יִךְ וַהֲקִימוֹתִ֥י לָ֖ךְ בְּרִ֥ית עוֹלָֽם. (שם ס')

ימי נעוריך אין אלו הימים שאת פעלת אלא הימים שננערת ממעי אמך. יום ההולדת, יום היציאה ממצרים, הוא היום שבו אנחנו נזכרים שיצאנו ממצרים –

… גוֹי֮ מִקֶּ֣רֶב גּוֹי֒… (דברים ד', ל"ד)

זה בדיוק התיאור של לידה, ופירושו הוא שכבר היינו חלק מהישות המצרית ואז הקב"ה גילה שאין בעולם כח שיבטל את הברית בינו לבינינו – ברית עולם, ואז יצאנו ממצרים. "את בריתי אותך בימי נעוריך". את זה אנחנו מזכירים בברכת זכרונות בתפילת ראש השנה, כי ראש השנה הוא יום ההולדת של האדם, ואנחנו באים לקב"ה ואומרים לו שמרגע שננערנו ממעי אימנו ניתן בנו יצר הרע, ואתה כרתת איתנו ברית – "בימי נעוריך", ועל הברית הזאת נאמר "והקימותי אני את בריתי אותך וידעת כי אני ה'".

יום הולדת

הביטוי "יום הולדת אותך" מביא אותי לי"א ניסן ולמשפט הפלאי שמביא הרבי מליובאוויטש בספר 'היום יום' ליום הזה –

ביום ההולדת, על האדם להתבודד, ולהעלות זכרונותיו ולהתבונן בהם, והצריכים תיקון ותשובה ישוב ויתקנם. (ממכתב י"ט תמוז ת"ש, אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ חלק ה' עמוד קו) (היום יום י"א ניסן)

במקור הדברים נכתבו כחלק ממכתב שכתב הרבי הריי"צ ליהודי שמברך אותו ומאחל לו אריכות ימים ומתאר לו ימים עברו. אותו יהודי שלח לו מכתב שהגיע אל הרבי ביום י"ב תמוז, יום ההולדת של הרבי הריי"צ. על כך ענה לו הרבי –

מכתבו הגיעני ביום חגיגתי י"ב תמוז, יום הזיכרון.

'מקדש ישראל ויום הזיכרון'. יום הולדת הוא ראש השנה. בראש השנה האדם הולד, בראש השנה האדם הבין שכל כוחו נובע מכך שהקב"ה נותן לו את הכח לספור "שבועות ימים". יום צאתך מארץ מצרים, "כימי צאתך מארץ מצרים" – אלו ימי נעוריך, כשאני הקימותי לך ברית עולם ואת ערום ועריה מתבוססת בדמיך. יום הולדת הוא האמונה שאם הקב"ה נתן לי עוד שנה, הרי שהוא מאמין בי וכשם שביום הולדתי אני הולדתי על ידו, כך יש לי כוחות מופלאים. באחת ההתוועדויות אמר הרבי מליובאוויטש שכאשר מגיעים ליום הולדת בגילאים מתבגרים, הרי שזה מצד אחד יכול להיתפס כעוד איזה יום מדכא אבל מצד שני אפשר לתפוס שדווקא ע"י שמתמעט הבשר – מתגברת היכולת להתגלות אלוקות. צריך לתפוס ולהעמיק בהבנת יום ההולדת.

זה דבר מדהים. נתתי קצת את דעתי בענין הזה – בספר 'היום יום' מוזכרים ימי ההולדת של כל נשיאי תנועת חב"ד עוד מימי הבעל שם טוב. החיבור הזה נכתב בשנת תש"ג, שאז הושלמו ארבעים שנותיו הראשונות של הרבי, עוד טרם שהתמנה לרבי. הוא מזכיר שם גם את יום ההולדת של חותנו הרבי הריי"צ בחייו, וזה פלא עצום שהוא קובע שם בהיום יום, כשהוא בטל לגמרי לגמרי לדברי הרבי הריי"צ, והוא מביא פסקה מפה ופסקה משם תוך עריכתו את הדברים באופן מופלא, אבל את ענין יום ההולדת הוא מזכיר דווקא ביום ההולדת שלו עצמו. ואולי הוא בעצם בא לומר לנו שהכח ביום ההולדת הוא להתבטל אל מקורך, להתבטל ולדעת שאתה צריך לפעול ולהאמין שהקב"ה נותן לך את הכח לפעול ולהגיע ל"שבועות ימים". אתה תגיע לזה, אתה יכול וצריך להתחיל לספור. "להתבודד, ולהעלות זכרונותיו ולהתבונן בהם" – בשנים מאוחרות יותר הרבי היה עורך התוועדויות גדולות מאד ביום ההולדת שלו, כלומר 'להתבודד' זה לא לשבת לבד, אלא זה לחזור אל הרגע שבו אני מולד מרחם אמי, ערום הייתי, ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה, וההיגיון שבא לומר 'מה אתה יודע למה אתה נולד ולאן תגיע', אגב, יש מדרש מפורש שאומר 'מה אדם שמח כל כך ביום ההולדת?', והוא מביא משל על אניה שמגיעה אל הרציף וכולם שמחים על כך כי היא עברה את כל הגלים והסכנות שבים הגדול וכעת היא שבה לחוף מבטחים, אבל כשיא יוצאת מהרציף, מה יש לעשות חגיגות? אדרבה, צריך לכאורה להרבות בדאגה, בתפילות וכו'.

לפי משל זה, נבין מתי יש ענין חשוב ביום ההולדת – כאשר אני מגיע למדרגה בה אני מבין עוד יותר ועוד יותר בעומק שכל כוחי הוא רק כאשר אני בטל לגמרי, וכל מה שיש לי הוא מכך שהקב"ה נתן לי את זה. כל יום הוא יום הולדת! כמה נפלאה היא העברית שהביטוי הזה לא מבטא בה יום של לידה, יום של פעולה, אלא זה יום סביל – יום הולדת.

בשנה אחת כתב הרבי הנהגות מיוחדות שעל אדם לנהוג ביום הולדתו, וביניהן הוא מדבר על קבלת החלטות טובות, על היכולת לפעול בעולם, שאדם יקבל על עצמו עוד קבלת עול ועוד נקודה, על ההבנה שהמהות של יום ההולדת היא יציאת מצרים.

ארבע כוסות

ב"יום הולדת את פרעה" חזר שר המשקים למקומו והשקה את פרעה, אנחנו זוכרים? הוא שב ו-

…וַיִּתֵּ֥ן הַכּ֖וֹס עַל־כַּ֥ף פַּרְעֹֽה (בראשית מ', כ"א)

חז"ל אומרים שאנחנו שותים ארבע כוסות בליל הסדר, אז לפי הסבר אחד זה כידוע לפי ארבע לשונות הגאולה (ולשון חמישית של "והבאתי"), אולם לפי הסבר אחר בחז"ל הוא שזה לפי מספר האיזכורים את המילה 'כוס' אצל שר המשקים של פרעה. פלא גדול – גם שם ארבע פעמים מופיעה המילה כוס^[5] ולאחר מכן פעם חמישית נוספת^[6].

'והוצאתי' 'והצלתי' 'וגאלתי' 'ולקחתי' – זה איך שהקב"ה ב"יום הולדת אותךְ" הוציא אותךָ מארץ מצרים, וכוסות פרעה אצל שר המשקים זה איך גם הפרעה שבי יכול לקלוט שהקב"ה מדבר אלי וגם אם אני עוצם את העיניים חזק וחוזר לישון – "וייקץ פרעה וישן ויחלום שנית" (בראשית מ"א ד'-ה') – "כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ" (שם ל"ב).

עומק יציאת מצרים הוא ההבנה שאילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו, הרי שאנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו נשארים. עומק היציאה הוא ההבנה שביום הזה של יציאת מצרים נתן לי הקב"ה את הכח לעמוד בכל הימים ובכל השבועות שאני צריך לספור. אין זה סיפור על אקסודוס, על איך ניצחנו או על כמה אני חכם. זה סיפור על "ואראך מתבוססת בדמייך.. והחתל לא חותלת", וזו דרישה לזכור את ימי נעוריך, את בריתי אותך.

והקימותי לך ברית עולם

אם נסכם את שלמדנו ייצא לנו דבר מדהים; ראש השנה הוא יום ההולדת של האדם, וחג הפסח הוא יום ההולדת של היהודי שבא לגלות לעולם את חג "שבועות הימים" שמתרחש לא מכוחי שלי, את האופטימיות האינסופית הזו שמבינה שכל התהליכים וכל הדמים וכל מה שעובר בא רק כדי להרים את הקשר, לקצר את החבל, ולגלות שהקב"ה הוא שמוציא ואתי ממצרים.

רק אחרי שאני תופס את "ויהי שם לגוי גדול עצום ורב ואעבור עליך ואראך" וכו' – יש לי כח להתמודד עם המשך הדרשה בהגדה של "וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה, וירא ה' את עניינו, את לחצנו, את עמלנו" – אבל הכל הוא חק ממהלך אחד שבו הקב"ה מגלה לי שהוא המוליד. "הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד" (ישעיהו ס"ו, ט').

"כימי צאתך מארץ מצרים" משמעו שככל שיותר ויותר תחדיר את הצורה שבה יצאנו ממצרים, את המקום שממנו יצאנו כשהיאוש היה גמור ומוחלט –

לֹא־חָ֨סָה עָלַ֜יִךְ עַ֗יִן לַעֲשׂ֥וֹת לָ֛ךְ אַחַ֥ת מֵאֵ֖לֶּה לְחֻמְלָ֣ה עָלָ֑יִךְ וַֽתֻּשְׁלְכִ֞י אֶל־פְּנֵ֤י הַשָּׂדֶה֙ בְּגֹ֣עַל נַפְשֵׁ֔ךְ בְּי֖וֹם הֻלֶּ֥דֶת אֹתָֽךְ. (יחזקאל ט"ז ה')

והקב"ה אז גילה את בריתו ומכח זה יש לי הכח לספור ימים ושבועות ולהגיע בוודאות בלי שום שאלה כי אני פונה מתוך הידיעה "כי נכון הדבר מעם האלקים".

"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". כשמחדירים את זה אז הציפיה איננה לשום דבר ריאלי, אלא דווקא למה שלגביך הוא מופלא לחלוטין. כל הנפילות מתרחשות כשאתה מאבד את הזיכרון "ולא זכרת את ימי נעוריך בהיותך ערום ועריה מתבוססת בדמך".

וההבטחה של הקב"ה "וזכרתי אני אותך בימי נעוריך – והקימותי לך ברית עולם". שבעז"ה נזכה לגאולה שלמה, לישועה שלמה בב"א, עלינו ועל כל ישראל.

1. אגב, יש כמה וכמה מקומות של פסוקים קשים לגבי דיני טומאה וטהרה ביחזקאל שחז"ל שואלים עליהם כי הם נראים כסותרים דיני תורה. ↑

2. רבי משה חגיז, תל"ב- תק"י, 1672-1750 (או יותר), מחכמי ירושלים. מראשי הלוחמים נגד השבתאות. ↑

3. מתוך הגדת הכתב סופר, בנו של החת"ס שמסביר את דבריו. ↑

4. המשך ביאור המצודות שם – "… וכמו שיצאה מבטן המלאה מוגעלת בדם הלידה כן הושלכה ע"פ השדה ועבר עליה אדם נכבד וראה אותה בענין רע וחמל עליה שלא תמות ואמר לה בהבטחה שתחיי עם שאת מוגעלת בדם ותהיה עוד לרבבה כי תולידי בנים ובנות ובהיותה על פני השדה גדלה עד שהגיע לפרקה להיות ראויה לנשואין ועבר עליה שוב האדם הנכבד הזה וראה כי כן הוא לקחה לו לאשה ושטף ממנה לכלוך הדם והלבישה וקשטה א"כ החומל הזה עשה עמה תכלית ההטבה והחסד וכן עשה המקום עם ישראל כי אחרי מות יוסף ואחיו היו עם בני ישראל כילד שאין בו כח לפרנס עצמו ולא מצאו חונן וחומל והושלכו על פני השדה לעבוד עבודתם ובא הקב"ה וחמל עליהם והבטיחם על הגאולה והפרם והרבם ובבוא הזמן הוציאם ממצרים וקרבם לפני הר סיני ונתן להם התורה כאילו לקחם לו לאשה בכתובה וקדושין והביאם לארץ הקדושה ועשה א"כ עמהם חסד הרבה". ↑

5. "וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי וָאֶקַּח אֶת הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל כּוֹס פַּרְעֹה וָאֶתֵּן אֶת הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה" (שם מ', י"א), "בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ וְנָתַתָּ כוֹס פַּרְעֹה בְּיָדוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן" (שם י"ג) ↑

6. בפס' הנ"ל כ"א. ↑