אנו מאמיריך ואתה מאמירנו. פרשת כי תבא תשפו

פיוט שנאמר רק בציבור

אנחנו מתקדמים עוד ועוד לקראת הימים הנוראים, ואחרי שעסקנו בשבוע שעבר בפיוט "ונתנה תוקף", אני מבקש לעסוק היום בפיוט נוסף, שאחד הביטויים המרכזיים שבו, מקורו בפרשת השבוע שלנו –

אֶת-ה' הֶֽאֱמַ֖רְתָּ הַיּ֑וֹם לִהְיוֹת֩ לְךָ֙ לֵֽאלֹהִ֜ים וְלָלֶ֣כֶת בִּדְרָכָ֗יו וְלִשְׁמֹ֨ר חֻקָּ֧יו וּמִצְוֹתָ֛יו וּמִשְׁפָּטָ֖יו וְלִשְׁמֹ֥עַ בְּקֹלֽוֹ. וַֽ-ה' הֶֽאֱמִֽירְךָ֣ הַיּ֗וֹם לִהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר-לָ֑ךְ וְלִשְׁמֹ֖ר כָּל-מִצְוֹתָֽיו. (דברים כ"ו, י"ז-י"ח)

רשי אומר שהמילה הזו היא ייחודית ואין לה עד במקרא – "האמרת". לא ניכנס למשמעות הביטוי הזה כעת אלא ממנו ניכנס לפיוט שנאמר כל תפילות יום הכיפורים בנוסח האשכנזים – "כי אנו עמך". הפיוט מופלא וגם הניגון שלו ייחודי בכך שהוא בדרך כלל מושר בנעימת מארש צבאי. הפיוט הזה שנאמר לפני הוידוי הגדול, נתחבר ע"י פייטן עלום שם כנראה במאה ה-6 או ה-7 למניינם, ויש לו רמז במדרש תנחומא בפר' שופטים. לחב"ד יש ניגון מפורסם מאד לפיוט הזה ויש כמובן עוד ניגונים אחרים מפורסמים.

יש לפיוט הזה י"ב בית המצויים בימינו, ומחברו כאמור איננו ידוע^[1] ודווקא באנונימיות הזו הוא הופך לפיוט של כנסת ישראל והוא מושר לפני שנכנסים לרגעים של האימה והיראה של "על חטא" וההכאה על הלב.

לפני שניכנס לפיוט עצמו אני מבקש להעיר הערה מדהימה של הרב סולובייצ'יק זצ"ל, הרי את כל נוסח הוידוי – "אשמנו בגדנו", וכן "על חטא" – אנחנו אומרים גם בתפילת הלחש ביחיד, אך לא את הפיוט הזה, שנאמר רק בציבור – כי כנראה שזה שייך רק כאשר אנחנו מופיעים יחד ככל ישראל. יש משהו שהציבור יכול להגיע אליו ולפעול, ובתוך הציבור יש את הנקודה הפנימית שהכהן הגדול מגלה ביום הכיפורים בכניסתו אל קדש הקודשים, שבפנים בפנים, אין חטא. בעומק – אנו קהלך ואתה חלקנו, אנו מחלתך ואתה גורלנו. כאילו היחיד מחכה בתפילתו להגיע אל החלק הזה שבו הוא חוזר מילה במילה על מה שהוא כבר אמר ביחיד אבל הפעם יחד עם שיר הניצחון והנצח הפלאי הזה.

נראה את כל הפיוט ואחרי כן ניכנס לכל שורה בפני עצמה –

אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ,

סְלַח לָֽנוּ, מְחַל לָֽנוּ, כַּפֶּר לָֽנוּ.

כִּי אָֽנוּ עַמֶּֽךָ וְאַתָּה אֱלֹהֵֽינוּ

אָֽנוּ בָנֶֽיךָ וְאַתָּה אָבִֽינוּ

אָֽנוּ עֲבָדֶֽיךָ וְאַתָּה אֲדוֹנֵֽנוּ

אָנוּ קְהָלֶֽךָ וְאַתָּה חֶלְקֵֽנוּ

אָֽנוּ נַחֲלָתֶֽךָ וְאַתָּה גוֹרָלֵֽנוּ

אָֽנוּ צֹאנֶֽךָ וְאַתָּה רוֹעֵֽנוּ

אָֽנוּ כַרְמֶֽךָ וְאַתָּה נוֹטְרֵֽנוּ

אָֽנוּ נַחֲלָתֶֽךָ וְאַתָּה חֶלְקֵֽנוּ

(אָֽנוּ קֹוֶֽיךָ וְאַתָּה מוֹשִׁיעֵֽנוּ)

אָֽנוּ פְעֻלָּתֶֽךָ וְאַתָּה יוֹצְרֵֽנוּ

אָֽנוּ רַעְיָתֶֽךָ וְאַתָּה דוֹדֵֽנוּ

אָנוּ סְגֻלָּתֶֽךָ וְאַתָּה אֱלֹהֵֽינוּ (נוסח אחר: קְרוֹבֵֽנוּ)

אָֽנוּ עַמֶּֽךָ וְאַתָּה מַלְכֵּֽנוּ

אָֽנוּ מַאֲמִירֶֽיךָ וְאַתָּה מַאֲמִירֵֽנוּ.

לפעמים נדמה שכאן הפיוט מסתיים אבל השורות הבאות גם הן חלק ממנו –

אָֽנוּ עַזֵּי פָנִים וְאַתָּה רַחוּם וְחַנּוּן

אָֽנוּ קְשֵׁי עֹֽרֶף וְאַתָּה אֶֽרֶךְ אַפַּֽיִם

אָֽנוּ מְלֵאֵי עָו‍ֺן וְאַתָּה מָלֵא רַחֲמִים

אָֽנוּ יָמֵֽינוּ כְּצֵל עוֹבֵר וְאַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶֽיךָ לֹא יִתָּֽמּוּ.

ורק אחרי כל הפיוט הזה מתחילים את נוסח הוידוי. בואו ניכנס לעומקו של הפיוט הזה;

עם בעל בחירה חופשית

כִּי אָֽנוּ עַמֶּֽךָ וְאַתָּה אֱלֹהֵֽינוּ

הביטוי עם שמופיע פה בפיוט פעמיים (להלן), הוא הביטוי הכי ראשוני של תיאור שלנו את עצמנו. יש הרבה עמים סביבנו, שבעים עמים, וכשרוצים לתאר את החלק היותר נמוך בישראל משתמשים במילה עם – "לך רד כי שחת עמך". לפעמים זה משמש ממש לתיאור הערב רב. בתורת החסידות מבואר שהביטוי 'עם' הוא מלשון עמימות. לא תמיד אנחנו נראים מיוחדים, עמומים כאלה – אבל אנחנו עמך, העם שלך, ריבונו של עולם, ואנחנו איתך. אתה בעצם אלו-ה של כל העולם כולו אבל אנחנו העם המיוחד שלך. ולפני שאנחנו נתחיל לפרט את כל החטאים שלנו, בוא נדבר לפני הכל על המהות – אנחנו עמך.

זוכרים במה עומדת לעסוק פרשת השבוע שלנו? יש בה לא מעט נושאים, למשל מאה קללות חסר שתיים,^[2] אבל אחרי זה תבוא פרשת ניצבים שחז"ל אמרו שבכוונה קבעו אותה לפני ראש השנה כדי שנצא מפרשת התוכחה אל ראש השנה, ופרשת ניצבים פותחת ואומרת –

אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם רָֽאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל. טַפְּכֶ֣ם נְשֵׁיכֶ֔ם וְגֵ֣רְךָ֔ אֲשֶׁ֖ר בְּקֶרֶ֣ב מַֽחֲנֶ֑יךָ מֵֽחֹטֵ֣ב עֵצֶ֔יךָ עַ֖ד שֹׁאֵ֥ב מֵימֶֽיךָ. (שם כ"ט, ט'-י')

כי אנו עמך, כולנו, והפסוק הבא –

לְעָבְרְךָ֗ בִּבְרִ֛ית ה' אֱלֹהֶ֖יךָ וּבְאָֽלָת֑וֹ אֲשֶׁר֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ כֹּרֵ֥ת עִמְּךָ֖ הַיּֽוֹם. לְמַ֣עַן הָקִֽים-אֹֽתְךָ֩ הַיּ֨וֹם | ל֜וֹ לְעָ֗ם וְה֤וּא יִֽהְיֶה-לְּךָ֙ לֵֽאלֹהִ֔ים כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר-לָ֑ךְ וְכַֽאֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּע֙ לַֽאֲבֹתֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַֽעֲקֹֽב. (שם י"א-י"ב)

ורש"י אומר שם דבר מדהים –

למען הקים אותך היום לו לעם. כל כך הוא נכנס לטרוח, למען קיים אותך לפניו לעם. והוא יהיה לך לאלהים. לפי שדבר לך ונשבע לאבותיך שלא להחליף את זרעם באומה אחרת, לכך הוא אוסר אתכם בשבועות הללו, שלא תקניטוהו, אחר שהוא אינו יכול להבדל מכם. (שם)

זה נשמע לא כל כך יפה אולי לומר, אבל זה כאילו שיש פה חוסר הגינות ב"תנאי המגרש". הכל יכול ית' "לא יכול" להיבדל מכם, אבל לנו יש בחירה חופשית וכדי שנהיה הוגנים כלפיו כביכול – אל תקניטוהו. אתם ניצבים היום כולכם בברית הזו, את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה עמנו היום, והפיוט שלנו בא לתאר את החיבור, את הקשר הזה, את האלוקות שבכל אחד ואחת מאיתנו בכלל ובפרט, את החיבור הזה של עם ישראל והקב"ה, כל אחד ואחת שעומדים כאן עכשיו יחד עם הכהן הגדול שנכנס לקדש הקדשים ביום הכיפורים. אנו עמך ואתה א-להינו – זו הפתיחה.

בנים, עבדים וקהל

אבל אנחנו לא רק עמך, אנחנו גם –

אָֽנוּ בָנֶֽיךָ וְאַתָּה אָבִֽינוּ

כך קראנו באחת הפרשות הקודמות – "בנים אתם לה' אלהיכם" (דברים י"ד, א'). בבן נמצא הדי. אן. איי של אבא. זה לא רק "אנו בניך ולכן אנא רחם עלינו", אלא זה מתפתח לכיוונים הרבה יותר קשים – אנחנו המהות שלך, הדי. אן. איי. שלך. אנחנו הבנים שלך ורק אתה יכול להבחין בתוך תוכיותנו. עוד מעט אנחנו נפרוט את החטאים, לא נברח מזה, אבל לפני הכל אנחנו באים לומר שכל הפירוט שעוד מעט נאמר, הוא בעצם מעטפת חיצונית של כל הדבר הזה שנמצא בתוכנו – אנו בניך ולא יעזור כלום. איך אמר רבי מאיר על הפסוק שציטטנו קודם? – "בין כך ובין כך קרויים לך בנים" (קידושין ל"ו.). לפעמים " זרע מרעים בנים משחיתים" (ישעיהו א', ד') – אבל עדיין בנים.

גם בחלק הראשון וגם בשני אנחנו מדברים ככל אבל כל אחד מדבר גם כבן. אנו בניך. וכך גם בשורה הבאה –

אָֽנוּ עֲבָדֶֽיךָ וְאַתָּה אֲדוֹנֵֽנוּ

בדרך כלל כשבאים לתאר עבד, הבעלים שלו הוא המלך, ולפי ההלכה, אין לעבד זכות קנין עצמית. נכסיו אינם שייכים לו אלא – "מה שקנה עבד קנה רבו". אין לו רכוש משלו, שום דבר משלו. "אנו עבדיך". וגם כל מה שרודפים אחרינו, נלחמים בנו, הורגים בנו, זה מפני שאנו עמך ועבדיך. הפסוק אומר – "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך", אלו משנאי ישראל שבעצם שונאים אותך (עיי"ש ברש"י), ורק נופלים עלינו. ואם כך – כל הנכסים שלנו הם שלך, ולכן אנחנו עומדים לעשות פה דבר שהוא געוואלד – אנחנו מעבירים אליך את הכל. כשבית המקדש קיים, הכהן הגדול כידוע נכנס לקדש הקדשים ביום הכיפורים, וכל מה שאנחנו עושים עכשיו כשהבנין אינו בבניינו אנחנו מנסים להתפלל את התפילה שלו שם בפנים. שם בפנים הוא בא להגיד 'אבא, בעומק העומקים, הנה יש כאן שעיר המשתלח – וכפר לעמך ישראל על כל החטאים ועל כל העוונות ועל כל הפשעים, כי בפנים בפנים הכל טהור'.

אבל יחסי עבד ואדון עדיין נתפסים כדבר רכושי, קנייני, יחסי גוף-ממון, ולכן הנה אנחנו עוברים לשלש השורות הבאות –

אָנוּ קְהָלֶֽךָ וְאַתָּה חֶלְקֵֽנוּ

אני זוכר שאנחנו חלקך, ככה לימדו אותנו תמיד – "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו", למדנו שאנחנו "חלק אלו-ה ממעל ממש", שאנחנו חלק מהשלם. ואילו עכשיו אנחנו עוברים מעבדים ובנים אל תיאור של קהילה. לי מי הקהילה הזו? באיזה רשם מפלגות היא נרשמה? למי שייך הקהל הזה? אתה רבש"ע הקהלת אותנו. "הקהל את כל העדה".

זוכרים איך אנחנו מתחילים את יום הכיפורים? –

עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים. (פתיחה לכל נדרי)

אבא שבשמיים, אנחנו איננו פרטים, אנחנו לא רק עבדים ואפילו לא רק בנים אלא אנחנו הקהל שלך. קהל אינו רק עדה או עם. בסיום כל נדרי אנחנו אומרים את הפסוק –

וְנִסְלַ֗ח לְכׇל־עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֑ם כִּ֥י לְכׇל־הָעָ֖ם בִּשְׁגָגָֽה. (במדבר ט"ו, כ"ו)

וממשיכים –

סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ…

על זה בירכנו "שהחיינו" בליל יום כיפור – על זה שגם אני יכול להיכנס פה לתפילה! יש כאלה שכאשר אומרים "מתירים להתפלל עם העבריינים" מציצים לכיוון הדלת של בית הכנסת כדי לראות מי נכנס, אבל לא נעים לי לקלקל – העבריינים האלה זה אני! נעים להכיר… ואנו, "בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה מתירים להתפלל" איתי. רגע, זה לא קצת חוצפה? לא, כך מתחיל הלילה הזה בכל העדות ובכל הנוסחים. הטור אומר שזה נכתב באשכנז. אנחנו חלק אלו-ה ואתה חלקנו. "אנו קהלך" זה כולנו יחד אבל גם כל אחד ואחד כפרט.

יש ביטוי עמוק בחסידות, בקבלה, שהתופס בעצם, תופס חלקו תופס כולו (תולדות יעקב-יוסף בשם הבעש"ט). כלומר אם אני חלק אלו-ק ממעל ממש הרי שאני אלוקות. זו הסיבה שלוחמים בי וזו הסיבה ש"אתה בחרתנו מכל העמים" וזו הסיבה שאנחנו כל כך גדולים ושהחטאים שלנו כל כך גדולים, וזאת הסיבה שזה הכל חטא – החטאה, זה לא אני באמת. אתה חלקנו. געוואלד. אנחנו בך ואתה בנו – חלק ה' עמו. אנו קהלך.

נחלה וגורל

נמשיך לשורה הבא –

אָֽנוּ נַחֲלָתֶֽךָ וְאַתָּה גוֹרָלֵֽנוּ

זה לא סתם חרוזים, זה כל העולם. גורל וחלק הן מילים מקבילות בפיוט. בליל יום הכיפורים אנחנו מתחילים בקהל כי כל הרעיון של אמירת "על דעת המקום ועל דעת הקהל" הוא לפי ההלכה שאסור להיכנס לתפילת יום הכיפורים בלי לצרף את כל עם ישראל איתנו, כמו בסממני הקטורת שגם החלבנה שריחה רע חייבת להיות שם, הכל יחד. כי אני לא בא עם עצמי, ולמרות שאני אעמוד עוד מעט ואפרט במשך רבע שעה את כל החטאים שלי – הרי שאני חלק מהאינסוף. אני קהל. אני פרט בקהל, שילמתי כרטיס כניסה, אבל אני הקהל שלך! והנה השלב הבא – נחלה וגורל. מה ההבדל בין חלק לגורל? חלק הוא חלק משלם. אתה לפעמים יכול לשאול 'איזה חלק?'. אפשר להסביר כאילו הכוונה שאתה חלקת האדמה שאנחנו נמצאים עליה, "אתה חלקנו". מהו גורל? – גורל הוא למעלה מכל טעם ודעת, זה לא חלק, זה לא מוגדר. יום הכיפורים גם הוא גורל. כהן גדול שעומד ויש לפניו קלפי ושיא עבודתו ביום הזה בבגדי לבן היא לעשות גורלות! למעלה מטעם ודעת – אתה גורלנו.^[3] אתה גורלנו הוא החלטה שהיא למעלה מטעם, למעלה מדעת, למעלה מההבנה. ושרים את זה כמו מארש צבאי, ואני שומע את היהודים באשכנז שרים את הפיוט הזה לאורך כל הדורות, בכל הניגונים הקצביים, ואני שומע אותם שומעים את כל הימ"ש שסביבם אומרים – "אלה? אלה הוחלפו כבר מזמן. הם חטאו בזדון ובשגגה, בועידת זנות ובוידוי פה, בנטית גרון ובקשיות עורף, בשנאת חינם כבר הלכו בתי המקדש שלהם". וכנגדם אנו אומרים – "אנו נחלתך ואתה גורלנו".

ועוד מילה על נחלה וגורל. הקב"ה אומר למשה רבנו לך תחלק נחלות. ולפי מה מחלקים נחלות? לכאורה לפי כמות האנשים – שבט שיש בו יותר אנשים יקבל נחלה גדולה יותר וכו'. אבל מצד שני הפסוק אומר –

אַךְ־בְּגוֹרָ֕ל יֵחָלֵ֖ק אֶת־הָאָ֑רֶץ לִשְׁמ֥וֹת מַטּוֹת־אֲבֹתָ֖ם יִנְחָֽלוּ. (במדבר כ"ו, נ"ה)

אומר שם רש"י – אתה חושב שאתה מחלק את הנחלות לפי ההגיון, אבל כשבא משה רבנו לחלק, רוח הקודש אומרת לו 'זה הגורל'. אנו נחלתך ואת הגורלנו. אנחנו הנחלה שלך. אנחנו הנדל"ן שלך. ועוד הסבר על זה, וזה יכול להיות רק בעברית – חשבנו פעם על המילה 'נחל'? בשפות אחרות אין קשר בין נחל לנחלה, ואילו בעברית זו אותה מילה. הנחל הוא מה שהולך אל הים. הנחל הולך לגורלו. אנחנו הנחל שחוזר אליך ובא ממך. אנחנו הנחל שלך. "נחל נובע מקור חכמה" (משלי י"ח, ד').

עכשיו אנחנו מבינים למה אי אפשר להתחיל להתוודות בלי ההקדמה הזו? זה שיר הנצח לפני תחילת הוידוי!

יש חוקרי ספרות ושירה שטוענים שהיו בפיוט הזה יותר בתים בעבר, שהוא היה לפי סדר הא"ב וחלק נעלם. יתכן, אבל לי ברור דבר אחד – כיום יש פה שנים עשר בתים, כמו י"ב נחלות וי"ב שבטים, אלו י"ב בתים ששרים אותם לפני שמגיעים ל-"אנו עזי פנים וקשי עורף". זה פיוט שמשנה את כל היחס והפיסה שלנו לוידוי, ל-"אשמנו בגדנו".

מי האחראי על הצאן?

אָֽנוּ צֹאנֶֽךָ וְאַתָּה רוֹעֵֽנוּ

נחלה היא דומם, נדל"ן, ועכשיו אנחנו עוברים לעולם החי – צאן. ראשית הדברים היסודיים – 'אבא'לה, אנחנו הכבשים שלך. לא הבקר. אנחנו הצאן. ואם "תעיתי כשה אובד" אז "בקש עבדך". ונגיד עכשיו דבר שהוא נורא ואיום – 'כי אם תעיתי כשה אובד זה בגלל שאני טיפש, אני שה, כבש, ואולי באתי אליך כל השנה עם שופוני, עם אגו, אבל באמת אני שה – ואצל צאן האחריות היא של הרועה!'. נו, אז זו חוצפה או לא חוצפה?

הרועה הוא מי שצריך לא רק לדאוג לצאן ולדאוג שהוא לא יברח אלא הוא גם צריך לתת לצאן את האוכל שלו. כשאנחנו אומרים את המילים הללו, אנחנו כמעט אומרים דבר נוסף שמופיע מפורש בחז"ל, ואלמלא הם היו אומרים אותו אנחנו לא היינו מעיזים לחשוב על כך. כשאני אומר 'רועה וצאן' הדימוי שלנו נודד ישר למשה והגדי או ליוסף הרועה את אחיו בצאן, לרחל ולרבקה, ליעקב, אברהם – כולם רועי צאן. "רועי צאן היו עבדיך אנשי מקנה", מאז ומעולם. על הפסוק –

לַמְנַצֵּחַ אֶל שֹׁשַׁנִּים עֵדוּת לְאָסָף מִזְמוֹר. רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה. (תהילים פ', א'-ב')

חז"ל אומרים (עי' ילקו"ש שם) – רבש"ע, תראה איך יוסף היה רועה שלנו. בגדנו בו והוא לא עזב אותנו. מכרנו אותו, עזבנו אותו, מה לא עשינו לו, ולמרות זאת הוא אמר – "אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם". אמרו ישראל – רבש"ע, למוד מיוסף. נהוג צאנך כיוסף. אנו צאנך – קודם כל אנחנו הצאן שלך ולכן אתה הרועה שלנו, ורבש"ע אנחנו לא רק צאן אלא אנחנו גם רועי צאן. משה רעיא מהימנא. ולכן נהוג צאנך כיוסף. אנו צאנך ואתה רוענו.

התענוג של הקב"ה

התחלנו בדומם, עברנו אל החי ועכשיו ממשיכים אל הצומח. עם ישראל ישראל נקרא כרמו של הקב"ה. "כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן" (ישעיהו ה', א') – זה דימוי נבואי. אנחנו הקרן של הקב"ה. כל מי שטיפה מבין באדמה ובחקלאות ובעיקר ביין טוב, יודע שהכרם הוא היוקרתי ביותר מבין הגידולים. הוא גם הכי רגיש. כל הרבה משתנים משפיעים על התוצרת שלו – האויר, קרני השמש, כמות המשקעים ואיכותם, האדמה, זוית ומפנה הנטיעה וכו'. כמה צריך להיזהר שם וכמה הוא עדין. אבל יודעים מה יכול לצאת המכרם הזה? כרם איננו רק ענבים אלא יין! בכרם גדלים ענבים שדורכים עליהם עוד ועוד ואז יוצא הסוד, היין שלך אבא –

אָֽנוּ כַרְמֶֽךָ וְאַתָּה נוֹטְרֵֽנוּ

הנוטר הוא השומר. זה מזכיר לנו את הפסוקים בשיר השירים – "כרמי שלי לא נטרתי". אבל נוטר הוא גם מי שנוטר טינה בליבו. "אתה נוטרנו" -ל א רק שאתה השומר שלנו אלא שמי שייגע בנו, בכרם שלך, אתה תנטור לו אוהו! – 'אני רוצה לראות מי שיעז להתעסק ולגעת בכרם שלי – "בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ. אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע" (קל"ז, ח'-ט') – חכו ותראו איך שהנוטר נוטר את כרמו!

נוטרנו, הכרם שלך פונה אליך ועומד להתוודות "על חטא" – אתה יודע מה אומרים סביבנו ומה בתוכנו המסביבנו שבתוכנו מרגיש? – שלפעמים אולי מרוב "על חטא" הם טוענים שחלילה אנחנו כבר לא כרמך, ולכן אנו מבקשים שתנטור אותנו ותנטור עלינו. אנו כרמך. אין לך יין אחר.

לא רק אנו צאנך – מהצאן יש חלב, בשר. לא רק אנו נחלתך – שממנה יש חיטה, שעורה, מים (לפי הפירוש שנחלתך זה נחל), אלא שעכשיו אנחנו גם כרמך – אנחנו התענוג שלך. אנחנו היין שלך. אנחנו היחידים שיכולים לגרום לך לעונג בעולם, אז אנא תגלה את זה כבר, תגלה את זה בנו. זה מופלא!

כלי מלא בושה וכלי-מה

אָֽנוּ פְעֻלָּתֶֽךָ וְאַתָּה יוֹצְרֵֽנוּ

זה השלב הבא. היוצר הוא הלוקח את החומר וצר בו צורה. ממש כמו בפיוט אחר שאנחנו אומרים ביום הכיפורים –

כִּי הִנֵּה כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר / בִּרְצוֹתוֹ מַרְחִיב וּבִרְצוֹתוֹ מְקַצֵּר

עד עכשיו דיברנו על דומם, צומח וחי ועכשיו אנחנו עוברים למשהו חדש – אם אתה יוצרנו הרי שאנחנו הכלי שלך, רבש"ע. כלי זה כבר דבר מסובך. אפשר לסכך בגפנים, אבל לא בכלים. מה שאיננו כלי לא מקבל טומאה. מה שכתוב פה הוא 'אבא, אנחנו הכלי שלך. הרי מה אתה תטען? אתה תטען ש-'נכון, בתור מה שאתם בפוטנציאל, ככרם, כצאן, זה נכון – אבל יש פה כל מיני צ'יקמוקים, דפקטים. תראו איך הכלי הזה נראה', וכנגד זה אנחנו באים ואומרים – "אנו פעולתך ואתה יוצרנו"!

בסוף הוידוי "על חטא" נאמר עוד משפט מדהים שצריך להעמיק בו ואין לנו זמן לכך הפעם –

אֱלֹהַי, עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי אִינִי כְדַאי, וְעַכשָׁו שֶׁנוֹצַרְתִּי כְּאִלּוּ לֹא נוֹצַרְתִּי. עָפָר אֲנִי בְּחַיַּי, קַל וָחֹמֶר בְּמִיתָתִי. הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ כְּכְלִי מָלֵא בּُושָׁה וּכְלִימָה. (נוסח תפילת יוה"כ, ע"פ תפילתו של רבא ברכות י"ז.)

שמענו מה אומר יהודי על עצמו? יש כלי של אפרסקים, יש כלי של עפרונות, יש כלי של נוי, ואילו אני? אני כלי-מה. אני כלי מלא מלא בושה. רק אלוקות בתוך אדם אינסופי יכול להיות מלא בושה. אני כלי שלך, אני פעולתך, אתה היוצר, רבש"ע. כחומר ביד היוצר – לברית הבט.

הדוד והרעיה

בכל פעם שאנחנו עוברים לשורה הבאה בפיוט הזה זה מרגיש שהגענו כבר לשיא ואז אנחנו עולים עוד קומה, והנה עכשיו אנחנו עוברים לרומן הגדול ביותר –

אָֽנוּ רַעְיָתֶֽךָ וְאַתָּה דוֹדֵֽנוּ

על זה מבוסס כל שיר השירים. הדוד והרעיה. לרעיה יש רע, בעל, ואילו לדוד יש אחיין, אז למה הקבילו פה את הדוד לרעיה? רעי ואהובי, כל אלול זה הדוד והרעיה. "אני לדודי ודודי לי". בעומק בעומק, רעיה היא האישה שלך. זו הפעם היחידה בעברית שצורת הנקבה בעברית מקבלת את האות י' – כדי שזה יהיה עם שם ה'. אנחנו אשתך, אבל לא סתם אשתך – אנחנו התינוק שלך ואתה הדד שלנו.^[4] הדוד נותן לתינוק את החלב שלו. ואיך נוצר חלב בדדים של אמא? – הוא נוצר ראשית כל מפני שיש תינוק. לפני שהיה תינוק לא היה שם חלב. והוא נקרא תינוק כי אולי לפעמים לא בא לו לינוק והוא עושה כאילו שזה לא מעניין אותו, אבל באמת באמת כל מה שהוא עושה וכל מה שהוא רוצה וצריך הוא לינוק, וביניקתו הוא מהפך את דמה של אמו לחלב. הוא זה שמייצר את החלב האינסופי הזה ביניקתו ומופיע אותו. וזה חלב שמדויק בהרכבו עבורו. "אנו רעייתך" – רעיה זה כמו רצון בארמית, "רעווא", "רעותא דליביה". אנחנו עושי רצונך לא במובן שאנחנו עושים את מה שאתה רוצה, אלא אנחנו אלו שגורמים את הרצון שלך. "אנו רעייתך" – תגלה את זה רבש"ע, כשאנחנו עומדים לומר "על חטא". אנחנו עם הכהן הגדול שם בפנים – תגלה שאנחנו רעייתך ואתה דודנו. החיבור לאורך הפיוט הולך ומתהדק, הולך ונהיה עוצמתי כל כך. הדוד והרעיה. בלי הרעיה, בלי התינוק שיונק, הרעיה הזו שמגלה את רצון י'ה – אין לדודנו אפשרות להופיע את עצמו! כל אלול הוא הניסיון שמתחיל באתערותא דלתתא, ההתעוררות הזו מלמטה, אני לדודי ודודי לי. אבל בשיר השירים יש גם את השלב הבא של "אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ" (שיה"ש ז', י"א) – כמו האמא שצריכה את התינוק כדי שיינק, זה תיאור אהבה של איש ורעיה, של דוד וכלה, שמתאר חיבור עמוק של יניקה. עברנו מהשדה והכרם, משדהו של הקב"ה אל שדי האם.

עם סגולה

אָנוּ סְגֻלָּתֶֽךָ וְאַתָּה אֱלֹהֵֽינוּ (נוסח אחר: קְרוֹבֵֽנוּ)

מהי סגולה? בפרשה שלנו כתוב מפורש –

וַֽ-ה' הֶֽאֱמִֽירְךָ֣ הַיּ֗וֹם לִהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר-לָ֑ךְ… (דברים כ"ו, י"ח)

תחזיקו טוב; רגע לפני מעמד הר סיני הקב"ה אומר למשה "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" (שמות י"ט ג') ואז הוא ממשיך ואומר –

וְעַתָּ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־בְּרִיתִ֑י וִהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכׇּל־הָ֣עַמִּ֔ים כִּי־לִ֖י כׇּל־הָאָֽרֶץ. (שם ה')

ורש"י מסביר שם את המילה סגולה –

סְגֻלָּה. אוֹצָר חָבִיב, כְּמוֹ "וּסְגֻלַּת מְלָכִים": כְּלִי יָקָר וַאֲבָנִים טוֹבוֹת שֶׁהַמְּלָכִים גּוֹנְזִים אוֹתָם; כָּךְ אַתֶּם תִּהְיוּ לִי סְגֻלָּה מִשְּׁאָר אֻמּוֹת. וְלֹא תֹּאמְרוּ: אַתֶּם לְבַדְּכֶם שֶׁלִּי וְאֵין לִי אֲחֵרִים עִמָּכֶם…

הרבי מליובאוויטש זיע"א מסביר כל כך נפלא – למלך יש כל מיני סוגים של אבנים יקרים ולכל אחת יש תפקיד משלה. יש מהן שמשובצות בכתרו, אחרות הושמו בכלים אחרים או במוזיאון בעיר כדי שכולם יראו אותן, אבל יש עוד סוג של אבנים, אבל אל תגלו – יש לו אבנים טובות שנמצאים בחדר המיטות של המלך, ובלילה, בשקט, הוא מסתכל בהן, באבנים הכי יפות שאותן הוא לא יראה לאף אחד אחר. זה הכי אינטימי, והן לא משמשות לכלום אבל זהו אוצרו החביב מכל. כך גם תפקידנו בעולם הוא לקיים את מצוותיך רבש"ע, הרי בשביל זה יצאנו ממצרים וכל חטא שלנו הוא ההחטאה הנוראה ביותר בעולם והכל נכון, ויש יהלומים בכתר ויש בעיר, אבל אבא תגיד את האמת – מה המרגליות שאתה הכי אוהב? נכון שאלו אנחנו כמות שאנחנו? נכון שבחדר המיטות יש לך את הקופסא עם האבן הכי הכי טובה ואנו סגולתך? למעלה מכל השימושים של כל האבנים, למעלה מכל המצוות – אנו סגולתך? אנו חלקך?

ואם הנוסח הנכון הוא "ואתה קרובנו" זה נפלא שהרי הקרוב הוא הגואל. לא רק דודנו. לפעמים יש מישהו קרוב יותר מדוד. זוכרים אצל בועז? אתה הכי קרוב שלנו, אתה הגואל! אנו סגולתך ואתה מסתכל בסגולה הזו ואומר 'איי, אם הוא היה יכול גם לשמש את המצווה הזו או את זו', אבל אני עוד לא אבל עוד מעט אצליח כי אתה הגואל שלנו אז תוציא אותי, תגאל אותי. אנו סגולתך.

לכתוב לקב"ה את הנאומים

אָֽנוּ עַמֶּֽךָ וְאַתָּה מַלְכֵּֽנוּ

רגע, הרי פתחנו ב-"אנו עמך" אז מדוע זה חוזר שוב? זה נשמע כמו כפילות, חזרה! – לא. עכשיו זה משהו אחר לגמרי. עכשיו אנחנו במלכות. מלכות זה סדר, זה שיש בעולם יש מלך, ספירת המלכות. אנו עמך – אנחנו אותו עם שדיברנו עליו בהתחלה, אבל אתה מלכנו. להביא פה מלוכה בעולם, זה רק אנו. רק אנחנו יכולים לגרום פה שאתה תמלוך. אתה לא יכול למלוך אם אנחנו לא ממליכים אותך – וכל זה הוא רק הכנה אל השיא שמגיע עכשיו;

אָֽנוּ מַאֲמִירֶֽיךָ וְאַתָּה מַאֲמִירֵֽנוּ.

ראינו גם את הפסוק בפרשה שלנו. מה זה להאמיר? מה זה מאמיריך? ר' לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א אומר שזה בא מהמילה 'אמירה'. אנו מאמיריך – את הדיבורים שלך אנחנו מביאים לעולם, את האמירה שלך, את ה-Say. אנו מאמיריך – "ואתה מאמירנו" – תגלה שכל הדיבורים שלנו זה אתה. אבל זה עוד; הרמב"ן אומר שזה בא מהמילה הערבית אמיר, כמו 'איחוד האמירויות', נסיך, מלך. אנחנו ממליכים אותך ואתה אותנו, ואין זה סתם מלך אלא זה האמיר שלך. המפרשים הראשונים אומרים שאמיר זה כמו האמיר של העץ, הצמרת שלו. אדם שאיננו אגרונום-מומחה, יודע לזהות את סוג העץ שלפניו לפי האמיר שלו – ברוש, אלון, תפוזים או מנגו. האמיר של העץ, הצמרת שלו – זוהי האמירה שלו. ואנחנו האמירה האמיתית שלך רבש"ע. אין לך אמירה לעולם אם לא אנו מאמיריך. סליחה על הדימוי אבל זה כמעט כאילו 'אנחנו כותבים לך את הנאומים, ואתה כותב לנו'. אנחנו מביאים את האמירה שלך, את האמיר, את זה שאתה אֵמיר – ואתה מאמירנו.

'מלאי עון' מול 'מלא רחמים'

נראה שזה השיא של הפיוט ולא יכול להיות יותר מזה אבל עכשיו, בשורות הבאות, תופיע המהפכה –

אָֽנוּ עַזֵּי פָנִים וְאַתָּה רַחוּם וְחַנּוּן

אָֽנוּ קְשֵׁי עֹֽרֶף וְאַתָּה אֶֽרֶךְ אַפַּֽיִם

אָֽנוּ מְלֵאֵי עָו‍ֺן וְאַתָּה מָלֵא רַחֲמִים

לכאורה – 'איי, הרסתם הכל עם השורות האלה, לא? זה נראה כאילו הבאתם את זה רק בגלל שאין ברירה וצריך להתחיל "על חטא" ולכן – 'יאללה, תודה! תודה כבר באשמה!' – אנו עזי פנים, אנו קשי עורף, אנחנו לא שווים כלום'. באמת זו המשמעות של השורות האלה?!

נתחיל עם "מלאי עון". הזכרנו את ר' לוי יצחק – אז בואו ונשמע את ר' לוי יצחק. ר' לוי יצחק זיע"א אומר – 'טאטע, אנו מלאי עון. בסדר. אבל כמה זה כבר יכול להיות? ימי שנותיו של אדם כמה הם? רבש"ע אתה יכול להשוות את זה שאנו מלאי עוון לזה שאתה מלא רחמים? הרי רחמיך הם אינסוף ולעומת זאת העוונות שלנו הם מוגבלים'. זה געוואלד – רק מי שעבר בעיון את כל המשפטים הקודמים יכול לומר עכשיו משפט כזה. ר' לוי יצחק אומר – אם תשים את כל העונות שלנו על כף מאזניים אחת ואת כל הרחמים שלך על הכף השניה – המאזניים ישברו. הכל יתפרק. המאה קילו שלי, השמונים קילו שלי אמנם מלאי עוון, אבל לפני שניה אמרנו "אנו מאמיריך" – זה האנו האמיתי. אנו לא עוונותינו. נגיד עכשיו דבר חריף – אנו פניך ולא רק בניך, אבל אנחנו עזי פנים, ואילו אתה רחום וחנון. לא רק רחום אלא גם חנון, "וחנותי במתנת חינם", ואת עזות הפנים הזו אתה יכול להפוך אצלנו לעזות דקדושה.

אנו קשי עורף ואתה ארך אפיים – זוכרים שמשה רבנו פנה לקב"ה וביקש שיסלח לנו, ומה היה נימוקו? – "…כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֺנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ" (שמות ל"ד, ט'). רגע, מה ההיגיון בנימוק הזה? בגלל שאנחנו עם קשה עורף צריך לסלוח לנו? אולי היה צ"ל – למרות שאנחנו קשי עורף אני מבקש שתסלח להם? – לא. "וסלחת לעוונינו" – אבא, כדאי לך להשקיע בנו כי אנחנו קשי עורף וכיון שאנו מאמיריך ואנו סגולתך ואנו רעייתך ואנו בניך – הרי שאתה ארך אפיים יכול את הקשה עורף הזה להפוך למקום הכי גבוה בעולם, ואז – אוהו מה שיהיה פה!

אָֽנוּ יָמֵֽינוּ כְּצֵל עוֹבֵר וְאַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶֽיךָ לֹא יִתָּֽמּוּ

ומי שהשורה הזו עושה לו אסוציאציה ל-'ונתנה תוקף' אינו מתבלבל. זוכרים מה שכתוב שם? – "כבקרת רועה עדרו". זוכרים שאנחנו אומרים – רבש"ע, אנחנו המעשר בהמה שלך^[5] ואתה מעביר צאנו תחת שבטו, "כן תעביר ותספור ותמנה נפש כל חי"? לאיזו העמקה יכול להגיע הפייטן להגיע כשהוא מחבר את "אנו צאנך ואתה רוענו" יחד עם "אנו ימינו כצל עובר, כרוח נושבת, כחציר יבש, כחלום יעוף" – "ואתה הוא מלך אל חי וקיים", "ואתה הוא ושנותיך לא יתמו"?! ואם אנחנו חלקך ואתה חלקנו – אז איך מרימים אותנו, ושנותיך הרי לא יתמו?!

עפר של הקב"ה

איך אומר הכהן הגדול בקריאת התורה שלו ביום הכיפורים? – "יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן". צריך להמשיך ולהעמיק בפיוט הזה בלי סוף, אבל זמננו להפעם תם. פיוט שכדי לומר אותו צריך להיות עם כל כלל ישראל אבל לכל אחד יש בו את המקום הכי פרטי שלו. זה הרגע בתפילה בו יוצאים במארש ניצחון מראש – כמו יהודים שיודעים שכל ה-"על חטא" לא ישנה כלום והוא ית' לא יחליף ולא ימיר אותנו אלא רק יביא אותנו בסוף למסקנה של – "עָפָר אֲנִי בְּחַיַּי, קַל וָחֹמֶר בְּמִיתָתִי". באופן דומה, על מה שאנו אומרים בסיום התפילה "ונפשי כעפר לכל תהיה" מסבירים בעלי התוספות – תפסיקו את ההבנה של המסכנות הזו של עפר שכולם דורכים עליו ותתחילו להבין שעפר הוא זה שיכול להצמיח הכל, כי אני עפר שלך, כי אני נחלתך. הרי אני לפניך ככלי. אנו מאמיריך ואתה מאמירנו.

שנזכה לנגן את הפיוט הזה בהיכלות הניגון בעוצמה ובשמחה ובישועה ביום הכיפורים הזה בקודש הקודשים בפנים ונראה איך כל האדום, כל חטאינו, הופכים ומלבינים כשלג בב"א.

1. ובניגוד לפיוטים ששם המחבר מופיע באקרוסטיכון בשורות או שיש מסורת ברורה למחבר. ↑

2. וביניהן יוזכרו גם נקודות שמופיעות בפיוט רק שבפרשה הן מופיעות על צד הקללה – "צאנך טבוח לעיניך" (אנו צאנך), "כרמך וזיתך" (אנו כרמך) ועוד. ↑

3. נכון גם פורים הוא גורלות וזה העומק של "פורים-כפורים" אך לא ניכנס לזה כעת. ↑

4. הדוד בשיר השירים מופיע ברוב הפעמים בלי ו', וכשהוא מופיע עם האות ו' הכוונה היא להמשכה מלמעלה למטה, ואכמ"ל. ↑

5. עי' בשיחה "לעומת מהות תפילת ראש השנה" טועמיה, כי תצא, תשפ"ו. ↑