לעומק מהות תפילת ראש השנה. פרשת כי תצא תשפו

מה בין חנה לעלי?

כהרגלנו אנחנו משתדלים מדי שנה, לקראת ראש השנה, להיכנס לאחד מפיוטי הימים הנוראים והפעם אני מבקש ללמוד קצת את הפיוט המפורסם "ונתנה תוקף" שנאמר בכל מקהלות האשכנזים ואף בחלק מקהילות הספרדים. אבל נפתח דווקא במהות תפילת ראש השנה כפי שהדברים נלמדים מהפטרת היום הראשון של ראש השנה.

הפטרת היום הראשון של ראש השנה עוסקת בחנה ההולכת למשכן שילה ומתפללת שם להיפקד בבן –

וְחַנָּ֗ה הִ֚יא מְדַבֶּ֣רֶת עַל-לִבָּ֔הּ רַ֚ק שְׂפָתֶ֣יהָ נָּע֔וֹת וְקוֹלָ֖הּ לֹ֣א יִשָּׁמֵ֑עַ.. (שמו"א, א', י"ג)

כשמולה נמצא עלי הכהן, שאולי אף היה הכהן הגדול באותו הזמן, וחושב אותה לשיכורה –

וַיֹּ֤אמֶר אֵלֶ֙יהָ֙ עֵלִ֔י עַד-מָתַ֖י תִּשְׁתַּכָּרִ֑ין הָסִ֥ירִי אֶת-יֵינֵ֖ךְ מֵעָלָֽיִךְ. (שם י"ד)

תשובתה של חנה היא –

…לֹ֣א אֲדֹנִ֔י אִשָּׁ֤ה קְשַׁת-ר֙וּחַ֙ אָנֹ֔כִי וְיַ֥יִן וְשֵׁכָ֖ר לֹ֣א שָׁתִ֑יתִי וָאֶשְׁפֹּ֥ךְ אֶת-נַפְשִׁ֖י לִפְנֵ֥י ה'. אַל-תִּתֵּן֙ אֶת-אֲמָ֣תְךָ֔ לִפְנֵ֖י בַּת-בְּלִיָּ֑עַל כִּֽי-מֵרֹ֥ב שִׂיחִ֛י וְכַעְסִ֖י דִּבַּ֥רְתִּי עַד-הֵֽנָּה. (שם ט"ו-ט"ז)

מאותה תפילה זכתה חנה ונפקדה בראש השנה בבנה שמואל, וכאשר היא שבה למשכן איתו היא נושאת את תפילתה האדירה, וממנה לומדים חז"ל במסכת ברכות עיקרי הלכות תפילה של כל השנה – תפילה בלחש וכו'.

יש אפילו דעה, לפי השל"ה הק', שאמנם אינה מסתדרת עם חז"ל (להלן), שתפילת חנה עצמה היתה בראש השנה. סיפורה של חנה ותפילתה איננו רק סיפור מרגש אלא הוא מחייב הבנה, מכיון שהשיחה בינה לבין עלי הכהן היא שיחה קיצונית. האם אכן ייתכן שלעלי היתה כזו טעות קשה, מהקצה אל הקצה, ובמקום להכיר שיש כאן תפילה עצומה מתוך השתפכות נפש, שתהפוך ליסוד כל התפילות ושתביא את שמואל השקול כנגד משה ואהרן, ילד שאימו משאילה אותו לה' כל ימי חייו, הוא חושב שבאמת עומדת לפניו אשה הלומת יין? וגם אם תמצאו הסבר כזה או אחר לטעותו, אז בשביל מה הסיפור מובא? הרי אנחנו רואים את גודל תפילתה, אז האם המקרא רצה להראות עד כמה הוא פיספס חלילה?

אגב, אם באמת עלי חושב אותה לשיכורה, מדוע הוא ממתין עד לסוף דבריה? –

וְהָיָה֙ כִּ֣י הִרְבְּתָ֔ה לְהִתְפַּלֵּ֖ל לִפְנֵ֣י ה' וְעֵלִ֖י שֹׁמֵ֥ר אֶת-פִּֽיהָ. וְחַנָּ֗ה הִ֚יא מְדַבֶּ֣רֶת עַל-לִבָּ֔הּ רַ֚ק שְׂפָתֶ֣יהָ נָּע֔וֹת וְקוֹלָ֖הּ לֹ֣א יִשָּׁמֵ֑עַ וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ עֵלִ֖י לְשִׁכֹּרָֽה. (שם י"ב- י"ג)

כלומר הוא עקב אחרי תפילה וראה שהיא שיכורה לכאורה, ורק אחרי שהיא מסיימת להתפלל היא ניגש אליה – הרי לפי ההלכה לשיכור אסור להיכנס לבית ה' ולהתפלל והוא היה צריך להוציא אותה מיד משם!

נדמה שהשיחה בין עלי לחנה דורשת עיון והיא שיחת יסוד על מהותה של התפילה, ובייחוד על מהות תפילת ראש השנה.

בקשת צרכים או המלכת הקב"ה?

האמת היא שכאשר מנסים לחשוב על תפילות ראש השנה באופן כללי, מוצאים שם שני עניינים הופכיים; מצד אחד ראש השנה הוא היום שבו ספרי חיים וספרי מתים נפתחים, פרנסה, הכל נקבע, ו-ודאי שבאופן טבעי האדם זקוק ומבקש לכל ענייניו – בני, חיי ומזוני רויחי. מאידך אנחנו יודעים שעיקר העיסוק בראש השנה, וכמעט שאנחנו מקפידים לעסוק אך ורק בזה, הוא לא בעניינים הפרטיים שלנו אלא בהמלכת והכתרת הקב"ה – "מלוך על כל העולם כולו בכבודך" וכו'. התפילה היא אפילו לא על עם ישראל אלא על העולם כולו כדי שהעולם כולו יידע ש-"ה' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". ועל פניו אלו שני עניינים נראים כסותרים – כי כשבאמת מתבטלים כלפי המלך ומבקשים שהוא רק ימלוך, אז לא מזכירים את הפרטים האישיים שלי, את המקרה ואת הצרכים שלי. מופיע בתיקו"ז^[1] שאלו שביום הכיפורים מדברים רק על עצמם וכשאומרים "כתבנו לחיים" הם מתכוונים לצרכיהם הפרטיים, בני, חיי ומזוני, דומים הם לכלבים הנובחים 'הב הב', שרק רוצים שיתנו להם – הב – במקום לדבר על השכינה. וזה הצד האחד, אבל מהצד השני, אנחנו מכירים בקשות שנכתבו במיוחד בתפילות הימים הללו, בתפילות בנוסח הספרדים זה בולט מאד – מזמור על פרנסה, בקשות. אפילו הפיוט "אחות קטנה" שפותח את ראש השנה כולל בקשות לעם ישראל. וכך גם כל החלק הראשון של הפיוט "ונתנה תוקף" מדבר על –

…כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן

מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת / מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ

מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ / מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה

מִי בָרָעָב וּמִי בַצָּמָא / מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה

מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה

מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ / מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף

מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר / מִי יֵעָנִי וּמִי יֵעָשֵׁר

מִי יִשָּׁפֵל וּמִי יָרוּם.

הכל עוסק באדם ובבקשותיו. והאמת היא שהשאלה הזו קיימת בתפילות כל השנה כולה. מי שמעמיק יודע שלתפילה יש שני קטבים. האחד הוא שתפילה בעצם מהותה הוא לבקש את צרכיי. "וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ" (שמות כ"ג, כ"ה). תפילה היא בפירוש בקשת צרכים. אבל מאידך לכל מהות התפילה שבכל יום היא שאנחנו מבקשים לעסוק בקב"ה ובהמלכתו והאדרתו – "אתה גיבור לעולם ה'" וכו', אבל אם בכל השנה אנחנו עוד איכשהו יכולים להבין את זה, הרי שבראש השנה ברור לנו שהכל צריך להיות סביב ההמלכה עצמה ולא בנו.

להמליך את הקב"ה מתוך הגשמיות

ההסבר לכך מובא בתורתו של הרבי מליובאוויטש זיע"א. כשיהודי מבקש את צרכיו שלו, והשיא של זה הוא בראש השנה, הוא אמור ומשתוקק להגיע לא שתהיה לו רווחה בעינייו הגשמיים או אפילו הרוחניים, אלא כל מה שהוא מבקש – וזה נכון גם לכל ימות השנה, למהותה של התפילה בכללותה – זה עומק העומקים של "תמליכוני עליכם", להגשמה של "מלוך על כל העולם כולו בכבודך", להשרות את מלכות הקב"ה בכל העולם, והיא איננה מתבצעת ע"י פילוסופיה גבוהה אלא רק באמצעות ההתעסקות של היהודי בענייני העולם הזה, ובהפיכת הדברים הללו למכון לשבתך ית'.

ליהודי יש כח, שגם הדברים הכי גשמיים שיש, באמצעותם הוא יכול להגשים את המלכת הקב"ה בעולם. גם בבקשתו את צרכיו שלו הוא להגיע למקום שבו לא מעורבת הרגשת ישותו העצמית, מפני שהוא מבקש את זה עבור הקב"ה. בעומק בעומק, הוא מבקש אמנם "רפאנו" אבל זה נובע מתוך התבטלותו המוחלטת להכתרת המלך. הוא מבקש רפואה שלמה לא מפני שהוא ריאלי אלא "כי תהילתנו אתה", וכדי שאתה רבש"ע תמלוך, אני מבקש להביא את זה גם בדברים הכי הכי מעשיים, הגשמיים והרוחניים.

נסביר קצת את הנוסחה הזו. לכל יהודי יש ניצוצות קדושה ששייכות לנשמתו ושאותם הוא חייב לברר ולזכך בעולם. זה עומק ההבנה – ליהודי יש את הכח הזה, הוא אינסוף, "ושמנו קראת בשמך". ויש לו את אותן ניצוצות קדושה המלובשות באותם דברים גשמיים שהקב"ה ייעד עבורו ולכן הוא מבקש מהקב"ה שייתן לו את הדברים האלה כדי שבאמצעותם הוא יוכל להגשים את "מלוך על כל העולם כולו בכבודך". זה אולי נראה לנו גבוה ורחוק – אבל זוהי מהותה של תפילת ראש השנה ואף מהותה של תפילת כל יום.

כשיהודי אומר "מי יחיה ומי ימות, מי ישלו ומי יתייסר" וכו' הוא רואה את דמותו של רבי אמנון ממגנצא שמיד נגיע אליה, והוא מבין שכל מה שהוא מבקש זה בשביל הקב"ה. אדרבה, הבקשה שלו נובעת בעצם מההתבטלות שלו להכתרת המלך כי כדי שהמלך יוכתר זה צריך להופיע כאן בדברים הכי ממשיים. לא רק עצם הנשמה אלא גם הדברים הממשיים האלה, אני יודע שזה נראה לי כלפי עצמי שאני רחוק משה אבל זוהי העבודה ומיד נראה איך היא מתרחשת.

ותתפלל על ה'

כזה היה הדו שיח בין חנה לעלי. הרי אם ההפטרה היתה רק רוצה לספר על הולדתו של שמואל היא היתה יכולה לדלג על כל הסיפור עם עלי. וודאי שאין צורך "להוציא את עלי לא טוב", בלשון הילדים. איך אפשר לחשוב שחנה אמו של שמואל היא שיכורה מהרחוב?! כנראה שלא הבנו את עלי וממילא גם את השיחה בינו לבין חנה.

הטענה של עלי בעומק היתה – 'כשניצבים לפני ה', לפני קדש הקדשים,^[2] ברגע זה לא צריך לחשוב על כלום למעט על כך שאתה עומד לפני ה'. אין שם מקום כלל לבקשות גשמיות, אפילו לא ל-'אני עקרה, ונתת לאמתך זרע אנשים'. וזה מה שמודגש בפסוק "והיה כי הרבתה להתפלל" (שם י"ב) – עלי הרגיש שהיא יותר מדי משקיעה בה והוא חיכה לרגע שבו היא תגיד 'אני מבטלת את עצמי לגמרי לקב"ה'. הוא ראה את זה כשכרות – לא כשיכורה מיין אלא שהרצון שלה הוא טוב, טהור ונפלא אבל הוא עדיין רצון עצמי, עדיין זה הרצון שלה. ואת לא שמה לב שאת נמצאת לפני ה' ובראש השנה, כשיטת השל"ה, או אף ברגלים כהבנת חז"ל שזה היה כשהיא עלתה עם אלקנה אישה לשילה, כשאת עומדת לפני ה' את צריכה לעסוק רק בהמלכת הקב"ה.

וחנה, האישה המופלאה הזו, באה אליו ואומרת לו – "ואשפוך את נפשי לפני ה'". 'אתה בכלל לא מבין מה הולך פה. לא רק שהבקשה שלי לזרע אנשים איננה שכרות, איננה רצונות עצמיים, אלא להיפך – אתה יודע לאן אישה יהודיה מגיעה בתפילה כזו?'. ומה רואה הקב"ה כשהוא רואה אותה מתפללת כך? הקב"ה מתאווה לתפילתן של עקרות. 'ההשתפכות של הנפש הפנימית שלי היא דווקא מפני שאני עומדת לפני ה'! הפנימיות של הנפש שלי איננה רצון עצמי, הכל הכל זה "חבוקה ודבוקה בך". אדוני הכהן, אתה כהן – ואולי דווקא מצד זה שאתה כהן, הרי הכהן נבדל מהם, תקשיב, מה שאני משתפכת כאילו הנפש העצמית שלי, שאני רוצה כביכול תינוק, אצל יהודיה כמו חנה המשמעות של זה היא שפיכת הנפש לפני ה'! אין יותר לפני ה' מזה שאני רוצה שגם הבקשה הכי אישית שלי, הכי אנושית ואימהית שלי, תהיה לפני ה' ובשבילו'.

הפסוק אומר – "וחנה היא מדברת על לבה", ואומרים על זה חז"ל –

וחנה היא מדברת על לבה. אמר רבי אלעזר משום רבי יוסי בן זמרא על עסקי לבה. אמרה לפניו – רבונו של עולם, כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה. עינים לראות ואזנים לשמוע, חוטם להריח, פה לדבר, ידים לעשות בהם מלאכה, רגלים להלך בהן, דדים להניק בהן. דדים הללו שנתת על לבי למה לא להניק בהן? תן לי בן ואניק בהן. (ברכות ל"א:)

זה הכי אישי, הכי אנושי וגם את זה אני עושה "לפני ה'". ואיך זה מופיע? זאת חנה שמיד אחר כך נודרת –

וַתִּדֹּ֨ר נֶ֜דֶר וַתֹּאמַ֗ר ה' צְבָא֜וֹת אִם-רָאֹ֥ה תִרְאֶ֣ה | בָּעֳנִ֣י אֲמָתֶ֗ךָ וּזְכַרְתַּ֙נִי֙ וְלֹֽא-תִשְׁכַּ֣ח אֶת-אֲמָתֶ֔ךָ וְנָתַתָּ֥ה לַאֲמָתְךָ֖ זֶ֣רַע אֲנָשִׁ֑ים וּנְתַתִּ֤יו לַֽ-ה֙' כָּל-יְמֵ֣י חַיָּ֔יו וּמוֹרָ֖ה לֹא-יַעֲלֶ֥ה עַל-רֹאשֽׁוֹ. (שם י"א)

זה הילד שעליו מספרים בראש השנה, זו התפילה של חנה. אין תפילה יותר אינטימית, אישית ונוגעת ללב הפרטי מתפילת חנה העקרה שזועקת. ומהי תפילתה? יש שם ביטוי יחידאי במקרא –

וְהִ֖יא מָ֣רַת נָ֑פֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּ֥ל עַל-ה'… (שם י')

כמעט שאפשר לומר שהיא ביקשה מהקב"ה שיתן לה את השם המדויק כי 'אני רוצה להתפלל עליך'… היא לא מתפללת אל ה' אל על ה' – כדי שיהיה בעולם זרע אנשים שאני חנה, אני עם ישראל, יודעת להביא זרע אנשים שיהיה שלך. כל חייו יהיו מוקדשים לה'. ובאופן דומה, בעומק בעומק, גם יהודי שמבקש פרנסה – אין זה הצורך הפרטי שלו אלא זה למענך, רבש"ע.

למענך אלהים חיים

על מה שאנו אומרים בתפילה –

זָכְרֵנוּ לְחַיִּים. מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים. וְכָתְבֵנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים לְמַעַנְךָ אֱלהִים חַיִּים.

אמר ר' לוי יצחק מברדיטושב זיע"א שהפיסוק הנכון הוא -"…וכתבנו בספר החיים, למענך אלהים. חיים", כלומר – למענך רבש"ע אנחנו חיים. והוא סיפר שפעם בתקופת הצאר ניקולאי היתה גזרת הקנטוניסטים, שבה היו לוקחים את הילדים היהודיים לשירות צבאי של שנות חיים, מנתקים אותם מכל מה שקשור ליהדות ומגדלים אותם להיות חיילים וגנרלים טובים, פעם אחת לקראת מוסף של הראש השנה, אחרי שסגרו את ארון הקודש והתחילו לומר את החצי קדיש שלפני התפילה בניגון המרטיט, פתאום נכנס לבית הכנסת אדם גדול מימדים, בעל חזות רוסית מפחידה, לבוש מדים ועטור דרגות וכל הקהל רועד מפחד. אותו אדם ניגש אל ארון הקודש, פתח את הפרוכת בעדינות, פרס את ידיו אל על והתחיל לדבר עם הקב"ה – 'רבש"ע, אתה חושב שאני באתי הנה כדי לבקש ממך פרנסה? יש לי פרנסה בשפע מהצאר. אתה חושב שבאתי לבקש ממך ילדים? אני מבקש הפוך, שלא תיתן לי כי אם יהיו גם הם יילכו לצבא של ניקולאי. לא באתי לבקש חיים – קח אותם ממני. אינני צריך אותם. באתי רק בשביל דבר אחד – להתפלל עליך. אני רואה את העולם ואני מתפלל שיתגדל ויתקדש שמיה רבא!". ועל זה היה אומר ר' לוי יצחק – כתבנו לחיים.. למענך אלקים אנחנו חיים".

זו ההפטרה שלנו בראש השנה – אמא שעלי הכהן ראה אותה כשיכורה כי הוא חשב שגם אישה גדולה, חשובה וצדיקה כמוה, ברור שאיפשהו גם האגו שלה מעורב בתפילה שלה. היא מבקשת דברים אישיים, ואילו חנה באה ומחדשת שגם הדברים הכי אישיים שיכולים להיות, גם הם "למענך אלהים חיים".

חנה קוראת לבנה שנולד לה "שמואל". לפני תקיעת השופר בראש השנה אנחנו אומרים שבע פעמים את המזמור –

לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי-קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר. כָּֽל-הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ-כָ֑ף הָרִ֥יעוּ לֵ֝אלֹהִ֗ים בְּק֣וֹל רִנָּֽה… (תהילים מ"ז, א'-ב')

שמואל הוא מבני בניו של קרח! ולמה היא קוראת לו שמואל?-

וַיְהִי֙ לִתְקֻפ֣וֹת הַיָּמִ֔ים וַתַּ֥הַר חַנָּ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתִּקְרָ֤א אֶת-שְׁמוֹ֙ שְׁמוּאֵ֔ל כִּ֥י מֵ-ה' שְׁאִלְתִּֽיו. (שמו"א שם כ')

וקשה – לכאורה אם זו הסיבה לשמו, "כי מה' שאילתיו" היא היתה צריכה לקרוא לו שאול ולא שמואל! השם שמואל לא מזכיר בכלל את זה שהוא שאול מאת ה'. זה מה שמביא את רש"י לבאר שם –

שמואל. על שם אל ועל שם המעשה הוא נקרא, כי ממנו שאלתיו.

אנחנו מבינים? – כיון שמה' שאילתיו אז אני רוצה כל הזמן לזכור שהוא מאת ה', מאת ה', שהוא איננו שלי. אני נמצאת בדין שואל, ולכן שמו-אל. את השם אל אני כותבת עליו. שמו-אל. "ושמנו קראת בשמך". זה הדו שיח בין עלי וחנה. זה געוואלד.

מעשה בר' אמנון ממגנצא

עכשיו אפשר להיכנס קצת ל-"ונתנה תוקף". הפיוט הזה נכתב על רקע המעשה ברבי אמנון ממגנצא שהתרחש כפי הנראה בימי מסעי הצלב ומובא בספר 'אור זרוע', וזו לשונו –

מצאתי מכתב ידו של הרב רבי אפרים מבונא בר יעקב, שרבי אמנון ממגנצא יסד ונתנה תוקף על מקרה הרע שאירע לו, וזה לשונו:

מעשה ברבי אמנון ממגנצא שהיה גדול הדור ועשיר ומיוחס ויפה תואר ויפה מראה, והחלו השרים וההגמון לבקש ממנו שיהפך לדתם, וימאן לשמוע להם. ויהי כדברם אליו יום יום ולא שמע להם, ויפצר בו ההגמון, ויהי כהיום בהחזיקם עליו, ויאמר חפץ אני להִוָעץ ולחשוב על הדבר עד שלשה ימים, וכדי לדחותם מעליו אמר כן. ויהי אך יצוא יצא מאת פני ההגמון, שם הדבר ללבו על אשר ככה יצא מפיו לשון ספק, שהיה צריך שום עצה ומחשבה לכפור באלהים חיים, ויבוא אל ביתו ולא אבה לאכול ולשתות ונחלה, ויבואו כל קרוביו ואוהביו לנחמו, וימאן להתנחם כי אמר ארד אל ניבי אבל שאולה, ויבך ויתעצב אל לבו.

ויהי ביום השלישי^[3] בהיותו כואב ודואג, וישלח ההגמון אחריו, ויאמר לא אלך. ויוסף עוד הצר שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה, וימאן ללכת אליו. ויאמר ההגמון מהרו את אמנון להביאו בעל כרחו, וימהרו ויביאו אותו. ויאמר לו מה זאת אמנון, למה לא באת אלי למועד אשר יעדת לי להועץ ולהשיב לי דבר ולעשות את בקשתי. ויען ויאמר אמנון אני את משפטי אחרוץ, כי הלשון אשר דבר ותכזב לך דינה לחתכה, כי חפץ היה רבי אמנון לקדש את השם על אשר דבר ככה. ויען ההגמון ויאמר לא כי הלשון לא אחתוך כי היטב דברה, אלא הרגלים אשר לא באו למועד אשר דברת אלי אקצץ, ואת יתר הגוף איסר. ויצו הצורר ויקצצו את פרקי אצבעות ידיו ורגליו, ועל כל פרק ופרק היו שואלין לו התחפוץ עוד אמנון להפך לאמונתנו ויאמר לא. ויהי ככלותם לקצץ צוה הרשע להשכיב את רבי אמנון במגן אחד וכל פרקי אצבעותיו בצידו, וישלחהו לביתו. הכי נקרא שמו רבי אמנון, כי האמין באל חי וסבל על אמונתו יסורין קשין מאהבה רק על הדבר שיצא מפיו.

אחר הדברים האלו קרב מועד והגיע ראש השנה, בקש מקרוביו לשאת אותו לבית הכנסת עם כל פרקי אצבעותיו המלוחים, ולהשכיבו אצל שליח ציבור, ויעשו כן. ויהי כאשר הגיע שליח ציבור לומר הקדושה וחיות אשר הנה, אמר לו רבי אמנון אמתן מעט ואקדש את השם הגדול. ויען בקול רם "ובכן לך תעלה קדושה", כלומר שקדשתי את שמך על מלכותך ויחודך, ואחר כך אמר – ונתנה תוקף קדושת היום, ואמר אמת כי אתה דיין ומוכיח, כדי להצדיק עליו את הדין שיעלו לפניו אותן פרקי ידיו ורגליו וכן כל הענין, והזכיר וחותם יד כל אדם בו ותפקוד נפש כל חי, שכך נגזר עליו בראש השנה. וכשגמר כל הסילוק נסתלק ונעלם מן העולם לעין כל ואיננו כי לקח אותו אלהים, ועליו נאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. אחר הדברים והאמת אשר הועלה רבי אמנון ונתבקש בישיבה של מעלה, ביום השלישי לטהרתו, נראה במראות הלילה לרבנא קלונימוס בן רבנא משולם בן רבנא קלונימוס בן רבנא משה בן רבנא קלונימוס, ולימד לו את הפיוט ההוא ונתנה תוקף קדושת היום, ויצו עליו לשלוח אותו בכל התפוצות הגולה להיות לו עד וזכרון, ויעש הגאון כן.

יש כיום כל מיני סברות, הגיוניות יותר או פחות, שהפיוט הזה קדום יותר מרבי אמנון ממגנצא ומקורו כבר במאה השישית למניינם (רבי אמנון חי ככל הנראה בסביבות המאה ה-11), וראיתי בשיחה של הרבי זיע"א שהוא אומר שאדרבה, אם זה מוקדם יותר ורבי אמנון ממגנצא השתמש בפיוט הזה ורק הלביש אותו על סיפורו האישי ומצבו, הרי שזה מרשים פי כמה וכמה.

מעביר צאנו תחת שבטו

וכך מתחיל הפיוט, שכולנו מתרגשים בו מאד –

וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם / כִּי הוּא נוֹרָא וְאָיוֹם

וּבוֹ תִנַּשֵּׂא מַלְכוּתֶךָ / וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ

וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת

אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵד

וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר וּמוֹנֶה

וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת / וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת

וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא / וְחוֹתַם יַד כָּל אָדָם בּוֹ

וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע / וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע

וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן / וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן

וְיֹאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין / לִפְקֹד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִּין

כִּי לֹא יִזְכּוּ בְעֵינֶיךָ בַדִּין

וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן

כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ / מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ

כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה / וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי

וְתַחְתֹּךְ קִצְבָּה לְכָל בְּרִיּוֹתֶיךָ / וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם.

בכוונה איננו מאריכים הפעם בכוונות הפיוט ובהסברים למילותיו, שהוא בנוי לפי מדרשי חז"ל שספרי חיים ומתים נפתחים בראש השנה. אבל האוירה של הפיוט הזה היא אוירה של אימה ורעד. ממש לא פריילאך. בדור שלנו התקבל הלחן של יאיר רוזנבלום ובביצוע של מקהלת בית השיטה לפיוט.^[4] גם המלאכים בשמיים רועדים מפחד, לפי הפיוט הזה. הוא מתאר את הקב"ה כאילו שהוא לוקח את כל אחד ואחת מאיתנו ככבשים במעשר בהמה – "כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו". מעשר בהמה הוא אחד מן הקורבנות אבל יש בו דין ייחודי שאין בשום קרבן אחר. בקרבן שלמים למשל, חלק הולך לכהים, חלק נאכל ע"י הבעלים וחלק עולה למזבח, כך גם חטאת – חלק למזבח וחלק לכהנים. לעומת זאת במעשר בהמה, מה שלא הולך מזבח נאכל כולו ע"י הבעלים, ובמקרה שלנו, בפיוט – הבעלים הוא הקב"ה. והשוני היותר מעניין הוא שבכל קרבן אחר צריך להביא לקרבן מהמשובח ואילו במעשר בהמה – כל אחד הוא הכי משובח וכל אחד יכול להיות עשירי קודש. ויש עוד דין מיוחד בקרבן הזה, שכל כבש צריך להיספר. אין מי שמדלגים עליו. כמה זה מדהים.

כלומר זה דין אישי פרטי של כל אחד ואחד מעם ישראל, כמו שפחתנו בתחילת השיעור בכוונות התפילה, אבל מאידך אנחנו צריכים לדבר על ההמלכה של הקב"ה. ונזכור את רבי אמנון ששוכב שם על מיטתו באמצע בית הכנסת, ליד שליח הציבור במגנצא, כשאיבריו כרותים לצידו וכשמגיעים לקדושה – הוא מוסר את נשמתו.

הפספוס של בית השיטה

וכך ממשיך הפיוט כשכל מילה בו מצמררת מקודמתה –

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן / וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן

כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן

מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת / מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ

מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ / מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה

מִי בָרָעָב וּמִי בַצָּמָא / מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה

מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה

מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ / מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף

מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר / מִי יֵעָנִי וּמִי יֵעָשֵׁר

מִי יִשָּׁפֵל וּמִי יָרוּם.

ואז מגיעה המסקנה –

וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה – מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה

כולנו נודה שבדרך כלל בנקודה הזו, כשאנחנו אומרים את השורה הזו בקול רם ובכוונה גדולה, חשמל עובר ברחבי בית הכנסת. אבל אז ממשיך הפיוט ומתחיל חלקו הבא, ולענ"ד פה מתחיל כל הסיפור. אין לי ספק שהמשפט המרטיט והגדול ביותר איננו "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה" אלא משפט אחר בהמשך שמיד נגיע אליו. רבי אמנון עדיין לא מת בשלב הזה אלא הוא אומר את המילים הבאות –

כִּי כְשִׁמְךָ כֵּן תְּהִלָּתֶךָ / קָשֶׁה לִכְעֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת

כִּי לֹא תַחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת / כִּי אִם בְּשׁוּבוֹ מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה

וְעַד יוֹם מוֹתוֹ תְּחַכֶּה לּוֹ / אִם יָשׁוּב מִיַּד תְּקַבְּלוֹ

אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא יוֹצְרָם / וְאַתָּה יוֹדֵעַ יִצְרָם

כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם

מיד נדבר ב'קדושה' על המלאכים ש-"כתר יתנו לך המוני מעלה" אל מול עמך ישראל שיקדישו ויעריצו אותך, דרי מעלה עם דרי מטה. זה לא רק רבי אמנון שמדבר פה אלא זה כל אחד מאיתנו. רבי אמנון שעושה תשובה בעצמו על מה שהוא עשה רק לפני כמה ימים –

אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר / בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ

מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר

כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל / כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה^[5]

וּכְרוּחַ נוֹשֶׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלוֹם יָעוּף.

בלחן של בית השיטה פה מסתיים השיר – וזה הפספוס הגדול שלו. הוא נגמר במין דיכאון של על אפסיותו של האדם, אבל פה הפיוט רק מתחיל! –

וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם

זוכרים את ראש השנה על שני חלקיו? מצד אחד "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר. בנפשו יביא לחמו משול כחרס הנשבר" – אבל הוא זה שממליך אותך, מלך מלכי המלכים! בשבילך הוא רוצה לחיות, להישליו, לנוח, לנוע או להישקט. "למענך אלהים חיים". ליהודי יש כח, את ניצוצות הקדושה שלו שמלובשים במציאות, הכאבים, בפרנסה, בבריאות, ברגל הכואבת, לחבר עם רבי אמנון ממגנצא במיטתו, ולומר אל מול החרס הנשבר והיבש, את המילים הבאות שבנוסח התפילה שלנו בקטע הזה הופכת המוסיקה למארש קצבי ושמח – לא בגלל שזה איננו חלק מהפיוט אלא בגלל שזהו שיאו של הפיוט! כי המילים הגדולות אינן "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה" אלא דווקא "ואתה הוא מלך אל חי וקיים" וממילא בכלל לא צריכה להיות גזרה. אתה יכול לבטל את כל הגזרות. תביא לנו כבר משיח, טאטע! אתה הוא האינסוף, ואתה מגלה את שמך דרכנו.

ושמנו קראת בשמך

עכשיו מתחיל כל הפיוט –

אֵין קִצְבָּה לִשְׁנוֹתֶיךָ / וְאֵין קֵץ לְאֹרֶךְ יָמֶיךָ

אתה פה לא לקדנציה, אתה לא חלום יעוף, לא רוח נושבת.

וְאֵין לְשַׁעֵר מַרְכְּבוֹת כְּבוֹדֶךָ / וְאֵין לְפָרֵשׁ עֵילוֹם שְׁמֶךָ

ובטח יש מי שירצה עכשיו לשאול – נו, ומה זה קשור אלי? תקשיבו טוב –

שִׁמְךָ נָאֶה לְךָ / וְאַתָּה נָאֶה לִשְׁמֶךָ

וּשְׁמֵנוּ קָרָאתָ בִשְׁמֶךָ

כל אחד מאיתנו הוא שמואל בנה של חנה, כל אחד מאיתנו הוא שם ה', כל אחד מאיתנו הוא אינסוף! כן, אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, ומכיון שאנחנו עפר אז גם אנחנו פועלים לפי הכללים החלים על מי שיסודם מעפר וסופם לעפר, ואנחנו גם שואלים "מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו", אבל אנחנו יודעים שאת שמנו קראת בשמך. אנחנו לא מדומיינים – אנחנו יודעים שאנחנו כחלום יעוף וכרוח נושבת – וזה מה שנותן לנו כח. אין לנו ישות עצמית, ולכן אנחנו מרטיטים ומרעידים כשאנחנו אומרים ומבקשים 'רבש"ע, אנחנו רוצים להיות בריאים – כדי שנוכל להמליך אותך!'. ואנחנו מתכוונים לזה בכל הרצינות שאנחנו רוצים להמליך אותך, ואת המודל שלנו אנחנו מעמידים בסיפור המדהים הזה של רבי אמנון. ומתוך זה שאת שמנו קראת בשמך, אנחנו ממשיכים ואומרים –

עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ

זה נכון שהניגון השתנה ואפילו המדפיסים במחזורים שינו את הפונט של הדפוס וזה נראה כאילו זה כבר לא חלק מהפיוט אבל כאן כל הסיפור מגיע לשיאו. זה מארש הניצחון, זה "ונתנה תוקף"!

עשה למען שמך

הפירוש של הביטוי "ונתנה תוקף" בעברית משמעו שאנו מתנים, מספרים את תוקף קדושת היום, אבל הרבי מליובאוויטש זיע"א מציע הצעה מדהימה ואומר ש-"ונתנה" זה מלשון נתינה. אתה נותן לנו את התוקף שלנו. התוקף שלנו הוא ששמנו קראת בשמך! וכך צריך לשיר את ונתנה תוקף, לא רק אחרי מלחמת יום הכיפורים 73 למניינם אלא אחרי מלחמת שמחת תורה תשפ"ד, כשאנו כבר שלש שנים בתוכה – "עשה למען שמך" פירושו 'עשה למעננו כי שמנו קראת בשמך'. שמענו? "עשה למען שמך" זה עשה למען שמנו!

ו-"קדש את שמך על מקדישי שמך" משמעו – רבש"ע, קראנו היום את העקדה, סיפרנו על חנה ועל שמואל – מי הם מקדישי שמך היותר גדולים? – המלאכים שאומרים "קדוש קדוש קדוש" או אנחנו ורבי אמנון שלנו? אנחנו והפרנסה שאנחנו מבקשים? אנחנו והחיים הטובים שאנחנו רוצים? אנחנו והילדים היפים שאנחנו רוצים שיהיו בריאים? אנחנו והילדים שלנו שאנחנו רוצים שיחזרו לשלום? אנחנו שמך, "ושמנו קראת בשמך", ולכן "עשה למען שמך" –

וְקַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ / עַל מַקְדִּישֵׁי שְׁמֶךָ

בַּעֲבוּר כְּבוֹד שִׁמְךָ / הַנַּעַרָץ וְהַנִּקְדָּשׁ

כְּסוֹד שִׂיחַ שַׂרְפֵי קֹדֶשׁ / הַמַּקְדִּישִׁים שִׁמְךָ בַּקֹּדֶשׁ

דָּרֵי מַעְלָה עִם דָּרֵי מַטָּה

קוֹרְאִים וּמְשַׁלְּשִׁים בְּשִׁלּוּשׁ קְדֻשָּׁה בַּקֹּדֶשׁ.

הם עושים את זה שם למעלה ואילו אנחנו עושים את זה פה בעולם התחתון, עם כל ההסתרות וקשיים. אני לא שיכורה. כשאני מבקשת ילד זה "ואשפוך את נפשי לפני ה'". הילד שלי הוא – "שמנו קראת בשמך". "דרי מעלה עם דרי מטה קוראים ומשלשים בשילוש קדושה בקודש – כתר…".

הפיוט הזה הוא באמת רגע פלאי, לא רק יצירה ספרותית פלאית, אלא השיקוף של חנה ושמואל, של האמא היהודיה שאומרת 'אני לא שיכורה. וכשאני מדברת על הילד שלי אני מדברת על "שמנו קראת בשמך"'. זה הרגע הכי אדיר של ההמלכה ואחריו אנחנו נותנים את הכתר על ראשו של המלך ולאחריו פסוקי המלכויות, הזכרונות והשופרות – "ואנחנו כורעים ומשתחווים לפני מלך מלכי המלכים".

זהו היסוד למהות התפילה שנלמד מחנה לתפילות כל השנה כולה.

בהפטרת השבת שלנו, פרשת כי תצא, מופיעה העקרה השביעית. ארבע האמהות היו עקרות, חנה היתה עקרה, והעקרה השביעית היא "רני עקרה לא ילדה" – כנסת ישראל שיודעת שכל מה שהיא יכולה ללדת זה מפני שהיא מתחדשת ממך, כמו חנה, כמו שרה, כמו רבקה, רחל ולאה.

שנזכה בעז"ה לישועה שלמה וגאולה שלמה ולשנה טובה ומתוקה.

1. "ויבואו בני האלוקים להתייצב על ה´ – ודאי למתבעא עלבוניה, דכולהו צווחין ככלבא, הב הב, הב לן חיי, הב לן מזוני, הב לן סליחה וכפרה. ואין איש שם על לב לבקש על עלבוניה דמאריה ושמו המחולל בגויים". ועוד – "וּכְלַהוּ צְווּחִין בְּצְלוֹתִין בְּיוֹמָא [דכיפורי] כְּכַלְבִּין, הַב, הַב לְנָא סְלִיחָה וְכַפָּרָה וְחַיֵּי וּמְזוֹנָא" (תיקוני זוהר, ו', דף כ"ב) ↑

2. וכך מבאר הרלב"ג, שהיא עמדה לפני קדש הקדשים בשילה. ↑

3. מזכיר קצת את אסתר המלכה שהתענתה יחד עם נערותיה שלשה ימים, לילה ויום, "ובכן אבוא אל המלך". ↑

4. הולחן על ידי יאיר ב־1990 לטקס יום הזיכרון בקיבוץ בית השיטה שבו התגורר באותן שנים. נפילת 11 מחברי הקיבוץ במלחמת יום הכיפורים שינתה את יחסם של רבים מחברי הקיבוץ ליום זה, שהפך ליום זיכרון המחובר ליום הדין של כלל העם היהודי. היצירה בוצעה לראשונה על ידי חבר הקיבוץ חנוך אלבלק, בטקס שנערך שם כבכל שנה לזכר בני הקיבוץ שנפלו במלחמת יום הכיפורים. לאחר שידורה בטלוויזיה, פרשה היצירה כנפיים וכיום היא מושרת בבתי כנסת רבים בארץ ובעולם. השילוב של הלחן המרגש המכיל מוטיבים מתפילות אשכנז וספרד יחד עם סיפור הרקע להלחנת היצירה, העניקו לפיוט מימד חדש. לחן זה נתפס כיום כשילוב של מסורת יהודית עם תרבות ישראלית מודרנית, של אמונה דתית בצד אורח חיים חילוני. ללחן נוספו מאז עשרות ביצועים נוספים, ביניהם של דודו פישר, אברהם פריד ועמיר בניון. ↑

5. לפעמים הענן מכסה את פני כל השמיים אבל כפי שהוא בא כך הוא גם פורח ונעלם. ↑