ולבן ביקש לעקור את הכל. פרשת וישלח תשפה

ברכה לשינוי השם

השבת נקרא פעמיים את סיפור הפיכתו של יעקב מיעקב לישראל. הפעם הראשונה היא בפגישה הלילית עם שרו של עשו –

וַיִּוָּתֵ֥ר יַֽעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּֽאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר. וַיַּ֗רְא כִּ֣י לֹ֤א יָכֹל֙ ל֔וֹ וַיִּגַּ֖ע בְּכַף-יְרֵכ֑וֹ וַתֵּ֨קַע֙ כַּף-יֶ֣רֶךְ יַֽעֲקֹ֔ב בְּהֵאָֽבְק֖וֹ עִמּֽוֹ. וַיֹּ֣אמֶר שַׁלְּחֵ֔נִי כִּ֥י עָלָ֖ה הַשָּׁ֑חַר וַיֹּ֨אמֶר֙ לֹ֣א אֲשַׁלֵּֽחֲךָ֔ כִּ֖י אִם-בֵּֽרַכְתָּֽנִי. וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו מַה-שְּׁמֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר יַֽעֲקֹֽב. וַיֹּ֗אמֶר לֹ֤א יַֽעֲקֹב֙ יֵֽאָמֵ֥ר עוֹד֙ שִׁמְךָ֔ כִּ֖י אִם-יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי-שָׂרִ֧יתָ עִם-אֱלֹהִ֛ים וְעִם-אֲנָשִׁ֖ים וַתּוּכָֽל. (בראשית ל"ב, כ"ה-כ"ט)

יעקב מבקש ברכה מהמלאך, אולי ברכה לפרנסה, לנחת ושמחה, כמו שאנשים מברכים, אבל המלאך מבין, כפי שאכן יעקב התכוון, שהכוונה היא לשינוי שמו.

הפעם השניה מופיעה בפרשה כשני פרקים מאוחר יותר, כאשר יעקב יוצא לכיון חברון אחרי מעשה שכם, הוא עובר בדרך בבית אל, ושם בא אליו הקב"ה, נגלה אליו ומברך אותו בעצמו (לא ע"י מלאך) –

וַיֵּרָ֨א אֱלֹהִ֤ים אֶל-יַֽעֲקֹב֙ ע֔וֹד בְּבֹא֖וֹ מִפַּדַּ֣ן אֲרָ֑ם וַיְבָ֖רֶךְ אֹתֽוֹ. וַיֹּֽאמֶר-ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים שִׁמְךָ֣ יַֽעֲקֹ֑ב לֹֽא-יִקָּרֵא֩ שִׁמְךָ֙ ע֜וֹד יַֽעֲקֹ֗ב כִּ֤י אִם-יִשְׂרָאֵל֙ יִֽהְיֶ֣ה שְׁמֶ֔ךָ וַיִּקְרָ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ יִשְׂרָאֵֽל. וַיֹּ֩אמֶר֩ ל֨וֹ אֱלֹהִ֜ים אֲנִ֨י אֵ֤ל שַׁדַּי֙ פְּרֵ֣ה וּרְבֵ֔ה גּ֛וֹי וּקְהַ֥ל גּוֹיִ֖ם יִֽהְיֶ֣ה מִמֶּ֑ךָּ וּמְלָכִ֖ים מֵֽחֲלָצֶ֥יךָ יֵצֵֽאו. וְאֶת-הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֛תִּי לְאַבְרָהָ֥ם וּלְיִצְחָ֖ק לְךָ֣ אֶתְּנֶ֑נָּה וּלְזַרְעֲךָ֥ אַֽחֲרֶ֖יךָ אֶתֵּ֥ן אֶת-הָאָֽרֶץ. (שם ל"ה, ט'-י"ב)

גם כאן, היינו מצפים שכאשר הברכה היא מהקב"ה היא תכלול דברים כלליים, אך בפועל הוא מברך אותו בשינוי השם ורק לאחר מכן הוא ממשיך בברכות נוספות.

אנחנו יודעים ששינוי השם כאן שונה ממה שהיה אצל אברהם, שם רק נוספה אות אחת לשמו. הגמרא אומרת –

תני בר קפרא כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה שנאמר (בראשית יז, ה) 'והיה שמך אברהם'. רבי אליעזר אומר עובר בלאו שנאמר (בראשית יז, ה) 'ולא יקרא עוד [את] שמך אברם'. (ברכות י"ג.)

ועל זה ממשיכה ושואלת הגמרא – והרי זה בדיוק אותו ביטוי כמו אצל יעקב – "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל", אז למה מי שממשיך לקרוא ליעקב 'יעקב' לא עובר על הציווי? ואף התורה עצמה ממשיכה לקרוא לו יעקב! –

… אלא מעתה הקורא ליעקב יעקב הבא נמי? (שם)

והיא עונה –

שאני התם דהדר אהדריה קרא דכתיב (בראשית מו, ב) 'ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב'. (שם)

הפעם היחידה שהשם 'אברם' מוזכר במקרא אחרי ששונה שמו לאברהם היא במה שאנו אומרים בתפילה כל בוקר – "ויברך דוד…" – "אַתָּה הוּא ה' הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם" (נחמיה ט', ז'), אבל שם זה רק בגלל שמספרים את ההיסטוריה על החלפת השם, ואכן אסור לקרוא אברם אלא אברהם, לעומת זאת יעקב צריך להיקרא בשני שמות. וצריך להבין לעומק – מדוע שני שמות? מה היה חסר בשם הראשון? למה זו הברכה ליעקב ולמה זו הברכה שנותן המלאך? ועוד – האם יעקב באמת צריך ברכה מהמלאך? כלומר אם יעקב מתכוון שהוא ייקרא ישראל, למה הוא צריך את זה מהמלאך הרי הקב"ה יקרא לו כך בהמשך?

חוסר הסבלנות של יעקב

האמת היא שרש"י מסביר את זה, ומי שקורא כמנהג הספרדים כבר ראה זאת בהפטרת השבת שעברה. מעטות הפעמים בהן יש לנו סיפור בנביאים שהוא פירוש לכתוב; הושע בהפטרה שם מתאר את מה שהתרחש פה –

בַּבֶּ֖טֶן עָקַ֣ב אֶת־אָחִ֑יו וּבְאוֹנ֖וֹ שָׂרָ֥ה אֶת־אֱלֹהִֽים. (הושע י"ב, ד')

הכוונה היא כמובן ליעקב. כמדומני שזה הבסיס לכל מה שקורה לנו בחיים – לשמחה, יכולת ההתמודדות ועוד. אנחנו נקראים גם יעקב וגם ישראל. לא הפכנו מיעקב לישראל אלא אנו גם וגם וצריך להבין את זה. נכנס לזה להלן. ממשיך הנביא ואומר –

וַיָּ֤שַׂר אֶל־מַלְאָךְ֙ וַיֻּכָ֔ל בָּכָ֖ה וַיִּתְחַנֶּן־ל֑וֹ בֵּֽית־אֵל֙ יִמְצָאֶ֔נּוּ וְשָׁ֖ם יְדַבֵּ֥ר עִמָּֽנוּ. (שם ה')

רש"י אצלנו בפרשה מסביר את הכל. כשיעקב אומר למלאך, שרו של יעקב, "כי אם ברכתני", הוא לא מבקש ממנו ברכות חדשות אלא –

הודה לי על הברכות שברכני אבי, שעשו מערער עליהן. (בראשית ל"ב, כ"ז ברש"י)

וכאשר אמר לו המלאך "לא יעקב יאמר עוד שמך", בעצם אמר לו המלאך –

לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה ורמיה, כי אם בשררה וגלוי פנים…

האמת היא שעד היום לא הבנתי את רש"י הזה – הרי ההיפך מ'רמיה ועקבה' זה 'ביושר', ולכן שמו ישראל היה צריך לבוא מהשורש 'ישר' או ישרות' שמופיע בו, אבל רש"י אומר שהמלאך מדבר על שררה דווקא. ועוד – הרי הברכות אכן כן הגיעו במרמה – "בא אחיך במרמה ולקח ברכתך". אז מה הכוונה של יעקב באומרו "הודה לי על הברכות"?

וממשיך רש"י במה שאומר המלאך ליעקב –

…וסופך שהקב"ה נגלה עליך בבית אל ומחליף שמך, ושם הוא מברכך, ואני שם אהיה ואודה לך עליהן, וזהו שכתוב 'וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו' (הושע יב, ה), בכה המלאך ויתחנן לו, ומה נתחנן לו? 'בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו', המתן לי עד שידבר עמנו שם, ולא רצה יעקב, ועל כרחו הודה לו עליהן, וזהו ויברך אותו שם, שהיה מתחנן להמתין לו ולא רצה. (שם)

כלומר המלאך בוכה ומבקש מיעקב – 'אנא היה סבלן, תחכה עד שנגיע לבית אל בעוד שלשה פרקים ושם הקב"ה יברך אותך וגם אני אהיה שם ועל כרחי אני אודה על הברכות הללו. למה אתה צריך להוציא את זה ממני עכשיו? לאן אתה ממהר?'. אך יעקב לא הסכים להמתין והתעקש שהמלאך יברך אותו כבר שם, בנחל יבוק. זה פלא פלאות וצריך להבין את זה לעומק.

אז הוא מברך אותו בשם 'ישראל', וכפי שראינו רש"י זה שם שמגיע מהמילה 'שררה'. מה זה שררה? לכאורה זה יותר מניצחון, זה למשול. צריך להבין למה באמת הכוונה, ולמה הוא צריך להיקרא גם יעקב וגם ישראל? ולמה יעקב לא מוכן לחכות כהצעת המלאך עד שיבואו לבית אל?

רעי ואהובי, יש כאן דבר מופלא וצריך להתבונן ולהעמיק בו. השמות יעקב וישראל לא רק ימשיכו וילוו את יעקב – יעקב כפרט וישראל ככלל, אלא הם ילוו אותנו – "אל תירא עבדי יעקב", "כי גאל ה' את יעקב", "פדה ה' את יעקב" ועוד פסוקים רבים נוספים. שני המושגים הללו הם עומק הברכה שמברך עכשיו שרו של עשו את ישראל והם הכח שלנו להתמודדות עם הרבה מאד דברים.

הניצחון המוחלט

ולפני שנתחיל הכל, נעיר עוד הערה מעניינת; כאשר המלאכים אומרים ליעקב שעשו אחיו בא לקראתו וארבע מאות איש עמו, כתוב שיעקב –

התקין עצמו לשלשה דברים, לדורון, לתפלה, ולמלחמה. לדורון, ותעבור המנחה על פניו. לתפלה, אלהי אבי אברהם. למלחמה, והיה המחנה הנשאר לפליטה. (רש"י שם ל"ב, ט')

אבל האם שמנו לב שבפועל, הדבר הראשון שהוא מתקין את עצמו היה דווקא למלחמה? –

וַיִּירָ֧א יַֽעֲקֹ֛ב מְאֹ֖ד וַיֵּ֣צֶר ל֑וֹ וַיַּ֜חַץ אֶת-הָעָ֣ם אֲשֶׁר-אִתּ֗וֹ וְאֶת-הַצֹּ֧אן וְאֶת-הַבָּקָ֛ר וְהַגְּמַלִּ֖ים לִשְׁנֵ֥י מַֽחֲנֽוֹת. וַיֹּ֕אמֶר אִם-יָב֥וֹא עֵשָׂ֛ו אֶל-הַמַּֽחֲנֶ֥ה הָאַחַ֖ת וְהִכָּ֑הוּ וְהָיָ֛ה הַמַּֽחֲנֶ֥ה הַנִּשְׁאָ֖ר לִפְלֵיטָֽה. (שם ח'-ט')

נשאל שתי שאלות. האחת – כשאומרים ליהודי^[1] שיש צרה גדולה הממשמשת לבוא, והוא מפחד מאד, אז הדבר הראשון שהוא צריך לעשות לכאורה זה להתפלל, לזעוק "שמע ישראל". לא אמרו לו לכנס את כל העם ולעשות איזה טקס, ואם כן, למה הוא לא פותח בתפילה "הצילני נא מיד אחי מיד עשו", ורק לאחר מכן חוצה את העם ומתכונן למלחמה? זה הכי טבעי לפנות לקב"ה, וזה גם הרבה יותר מהיר ומיידי מאשר הפרויקט הגדול להתחיל לחלק את כל העם אשר איתו למחנות!

ושאלה שניה והיא העיקר – מדוע הוא כל כך בטוח ש-"והיה המחנה הנשאר לפליטה"? מי הבטיח לו? רש"י מבאר את הביטוי הזה –

והיה המחנה הנשאר לפליטה. על כרחו, כי אלחם עמו. (שם)

יעקב יוצא מנקודת הנחה שעשו מגיע כדי להילחם, שהוא בא כדי להכות אותו, אז איך אתה כל כך בטוח שהמחנה הנשאר יהיה לפליטה? בעז"ה אתה מקווה שכך יהיה, בעזרת התפילות וכו' – אבל להיות בטוח? ועוד – איך הוא בדיוק חילק את המחנות – חצי חצי?

עכשיו, הוא מכין את עצמו למלחמה, כמו גם לדורון ולתפילה, אבל לגבי המלחמה הקב"ה עוזר לו בהכנה נוספת – הוא מביא לו את שרו של עשו בלילה לחזרה גנרלית למלחמה "ויאבק איש עמו", ובפועל לא היתה מלחמה עם עשו אלא רק עם המלאך, כלומר כשהוא מתקין את עצמו למלחמה, הוא מכין את עצמו להגיע למדרגה שבה שרו של עשו מתגלה אליו ושם הוא מוציא ממנו את הברכות. יש כאן דבר פלאי – במלחמה של יעקב עם עשו לא מדובר על "ניצחון מוחלט" אלא על הרבה יותר – יעקב מוציא משרו של אויביו לא רק הודאה בהפסד, כלומר ניצחון, אלא שרו של עשו גם מברך אותו, וזה הניצחון הגדול יותר. הניצחון הוא לא ששרו של עשו יפסיד ויעקב ינצח אלא ששרו של עשו יברך את יעקב – וזה מה שמעניין את יעקב. ומהי הברכה? "ישראל יהיה שמך".

שארית של אינסוף

עכשיו נתחיל הכל מהתחלה, ונתחיל ב-"והיה המחנה לפליטה". זה פלאי פלאות. הרבי מליובאוויטש זיע"א מנתח בפשוטו של מקרא את הפסוקים אחרת לגמרי ממה שהתרגלנו בגן הילדים. יעקב לא חילק את עם ישראל לשני חלקים. ממש לא! הדבר הראשון שעשה יעקב היה "ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר ואת הגמלים לשני מחנות". בואו ניזכר, מה יש ליעקב כשהוא יוצא מלבן? יש לו את נשותיו ובניו, עם ישראל, ויש לו גם צאן רבות ושפחות ועבדים וחמורים וגמלים. "העם אשר איתו" זה לא הילדים שלו. על מה הוא מובטח מהקב"ה? – על עם ישראל. הוא מובטח ש"נצח ישראל לא ישקר". עכשיו יעקב נמצא במצב של "וירא יעקב מאד וייצר לו". במה הוא צריך להתחזק, לפני התפילה וכהכנה לה? הרי הוא חוצה את העם לשני מחנות, ורק אז הוא מתפלל, ואנחנו שאלנו איך הוא עושה את זה בסדר הזה, שהרי היה צריך להתפלל קודם! זה פלא פלאות – המחנה הנשאר אלו לאה וילדיה, רחל וילדיה, השפחות וילדיהן. עם ישראל. המחנה הנשאר זה שארית ישראל שלעולם ולעולמי עולמים יישאר – הקב"ה הבטיח. לעומת זאת הקב"ה לא הבטיח לו על הגמלים ולא על הבקר והצאן ולא על העבדים והשפחות. יש לי מיליארד דולר, ועשרות אלפי חיילים אמריקאיים, אשורים או בבלים וכו' – כל אלה אינם נצח. הם אינם 'המחנה הנשאר'.

תרשו לי לספר סיפור קצר. לפני שנים רבות נסעתי עם תלמידים באחד המסעות הראשונים לפולין. הגענו למחנה המוות באוושויץ-בירקנאו. זה היה בשעת בוקר מוקדמת, עוד לפני הזריחה. כולם מכירים שבכניסה למחנה ממוקם המגדל הזכור לשמצה, בו עמדו השומרים הנאציים עם הרובים שלהם, ובאותה תקופה כשהיינו שם עוד ניתן היה לעלות למעלה למגדל. עלינו למעלה, כארבעים או חמישים אנשים צפופים, והתחלנו להתפלל שחרית כשהשמש מתחילה לשלוח אורות ראשונים. היה איתנו שם 'איש עדות' בשם ר' זרח טאוב, שהיה מתאומי מנגלה. בשנים מאוחרות יותר, לאחר פטירתו, הצטרף אלינו למסעות אחיו התאום ר' איצ'ה טאוב, שניהם נוחם עדן, קדושים וטהורים. בשלב מסוים בתפילה, תוך השקט המופלא והמוות ששורר סביב, ברגע מסוים, כשראה זרח מלמעלה את הרמפה המפורסמת, שם הוא הופרד מאביו ונלקח לבלוק של מנגלה, הוא התפרץ ואמר – "אבא, לא שכחנו!". אחרי זה הוא הסביר שאביו, במילים האחרונות שלו אליהם, אמר להם – "אל תשכחו שאתם יהודים", והוא אף המשיך ואמר – "אבא, הבאתי לך את כל הקינדרלך". כשהגענו בהמשך התפילה לתחנון, התחלנו לשיר את הניגון הידוע של ר' שלמה קרליבך למילים "שומר ישראל שמור שארית ישראל". ואתה שומע שם את המילים "שארית ישראל" מהדהדות והן נשמעות אחרת לגמרי מכל תפילת שחרית אחרת. ביקשו שאומר משהו ולמרות הקושי שבלדבר ברגע קדוש כזה אמרתי להם – 'צדיקים, פה נקברו, נשרפו ונשחטו כשני מיליון יהודים. אתם עכשיו לפני הבגרות במתמטיקה – אז זה שארית או לא שארית? אנחנו עומדים פה עכשיו כ'שארית ישראל'. זה קשה, אבל יש לי שאלה – האם פה עכשיו, מעל הרמפה, ליד זרח, אם היו שואלים אתכם מה אתם מעדיפים – להיות שארית של אינסוף או להיות יבשת אירופה, בעצם שתי יבשות אירופה, אלף אירופה, עם כל האוניברסיטאות שלהם ועם כל הרשעות – מה הייתם עונים?'. זה הרגע שבו בעצם תפסתי את המושג 'שארית'.

ישראל – נשמת העולם

זה מה שאמר יעקב במילים "והיה המחנה הנשאר לפליטה" – לפני שאני הולך להתפלל אני רוצה להתחזק באמונה, בביטחון. המחנה הזה הוא המחנה הנשאר. כי כשלא תהיה אמריקה ולא יהיה אשור, ולא תהיה סוריה (זוכרים שהיתה פעם מדינה כזו?…) – זהו 'המחנה הנשאר'. זה לא המסכנים, 'הנעבעכים' שיישארו בסוף, אלא זהו "המחנה הנשאר" – המחנה הנצחי! יש מחנות לא נשארים ויש מחנה נשאר. וכשהסתכלתי משם מלמעלה במגדל לכיוון הרמפה והצריפים וחשבתי שהנה אנחנו הולכים לשם פנימה, וקשה לי לומר את הדברים, חשבתי לעצמי – הם יימח שמם, הבינו את זה טוב, כי זה באמת מאד קשה להתמודד מול שארית ישראל, מול שארית של אינסוף. הידיעה הזו שאתה מנסה להילחם באינסוף, שאתה נוגע בשארית, זה יכול לגרום לך לשיגעון אמיתי.

אנחנו יכולים לראות את זה גם כעת במה שקורה בעולם, אבל אנחנו בוחרים פעמים רבות לעסוק במקום זה בשטויות. נשיא פרגוואי הגיע השבוע לנאום בכנסת^[2] ואמר שעם ישראל בלי ירושלים הוא כגוף בלי נשמה, והעולם עצמו הוא כגוף בלי נשמה אם ישראל אינם בירושלים! שמעתם את זה? יש מי שקולטים שיש 'המחנה הנשאר' שהוא המשאיר את האינסוף לעולם כדי שהוא בכלל יהיה קיים. "אם יבוא עשו אל המחנה האחת והיכהו" – המחנה האחת הוא העבדים, השפחות, האומות האחרות, הנכסים שלי, החומר. רש"י שואל למה כתוב "המחנה האחת" בנקבה ולא 'המחנה האחד' בזכר, והוא עונה בתשובה דקדוקית מצוינת שמחנה בעברית הוא גם זכר וגם נקבה, אבל הוא לא עונה למה דווקא כאן החליטה התורה לכתוב בלשון נקבה. אנחנו יודעים שלשון נקבה מתארת בדרך כלל במקרא חולשה^[3] – ולכן כאן זה כתוב בנקבה כי יש את המחנה הנשאר, וכל העולם הוא "המחנה האחת".

ואחרי זה הוא מתפלל –

וַיֹּ֘אמֶר֘ יַֽעֲקֹב֒ אֱלֹהֵי֙ אָבִ֣י אַבְרָהָ֔ם וֵֽאלֹהֵ֖י אָבִ֣י יִצְחָ֑ק ה' הָֽאֹמֵ֣ר אֵלַ֗י שׁ֧וּב לְאַרְצְךָ֛ וּלְמֽוֹלַדְתְּךָ֖ וְאֵיטִ֥יבָה עִמָּֽךְ. קָ֜טֹ֗נְתִּי מִכֹּ֤ל הַֽחֲסָדִים֙ וּמִכָּל-הָ֣אֱמֶ֔ת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת-עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֨רְתִּי֙ אֶת-הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה וְעַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַֽחֲנֽוֹת. הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א מִיַ֥ד אָחִ֖י מִיַּ֣ד עֵשָׂ֑ו כִּֽי-יָרֵ֤א אָֽנֹכִי֙ אֹת֔וֹ פֶּן-יָב֣וֹא וְהִכַּ֔נִי אֵ֖ם עַל-בָּנִֽים. וְאַתָּ֣ה אָמַ֔רְתָּ הֵיטֵ֥ב אֵיטִ֖יב עִמָּ֑ךְ וְשַׂמְתִּ֤י אֶת-זַרְעֲךָ֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב. (בראשית י'-י"ג)

כאילו יעקב אומר 'אני התחזקתי בביטחון שאני המחנה הנשאר'. ורק אז ממשיכה התפילה שלו.

התכנית של רבקה

בסופו של דבר הוא לא יילחם עם עשו אלא רק עם שרו של עשו שיאבק איתו כל הלילה ובעלות השחר הוא יגיד לו "הודה לי על הברכות שברכני אבי". תקשיבו טוב – אילו היה הדבר תלוי ביעקב, הוא היה מוותר בשמחה רבה על כל אותן הברכות שהוא קיבלת ברמאות הזו. לא רק על הרמאות הוא היה מוותר אלא גם על הברכות, שהרי היו אלה ברכות גשמיות – 'שמני הארץ ורוב דגן ותירוש", "יעבדוך עמים", כלומר הברכה היא שאתה תדע להיות איש של גשמיות, לעסוק בעניינים הגשמיים וכו', והרי הוא "איש תם יושב אהלים" והוא רצה רק את הברכה הרוחנית. הדבר היחיד שהוא באמת ניסה לקחת מעשו ואכן עשה זאת, היה בקניית הבכורה, עבודת המקדש,^[4] כי הוא הבין שיש בזה עניינים רוחניים פנימיים וזה יהיה מסוכן שעשו יעסוק בזה, אבל אדרבה, לשיטתו של יעקב – יהיה עשו איש המעשה, ה'זבולון', ויעקב האיש הרוחני, ה'יששכר'. למה באמת היה צריך שהברכות יגיעו ליעקב בעקבה וברמיה? הרי כל התחפושת הזו היתה תרגיל של רבקה! (והתשובה שהיא לא רצתה שיצחק ידע היא פשטנית מדי. יש אופנים ותחפושות טובות יותר מזו).

זה דבר לא ייאמן – רבקה אומרת ליעקב ולנו את הדבר הבא – 'יעקב, אתה רוצה להיות החלק הרוחני? אתה רוצה "פת במלח תאכל" וכו' ושעשו יעסוק בגשמיות? אתה תהיה "איש תם יושב אהלים" באהלים של שם ועבר? הלוואי, אבל מה לעשות והקב"ה אמר לי בנבואה עוד כשהיית בבטן שלי –

…שְׁנֵ֤י גוֹיִם֙ בְּבִטְנֵ֔ךְ וּשְׁנֵ֣י לְאֻמִּ֔ים מִמֵּעַ֖יִךְ יִפָּרֵ֑דוּ וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ וְרַ֖ב יַעֲבֹ֥ד צָעִֽיר. (שם כ"ה, כ"ג)

והוא אמר לי שהברכה של עשו צריכה להגיע אליך ואתה תצטרך להעלות את כל הניצוצות הללו ולעסוק בגשמיות, ולעסוק בשמירה ובעבודה ולעסוק במעשה. לפעמים זה ייקח לך את רוב היום ואולי אף את כולו. לפעמים יישארו לך רק כמה דקות בודדות כדי ש"לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יומם ולילה" ובשאר הזמן אתה תהיה במילואים או בכיתות כוננות. מה לעשות, זו חלק מהעבודה שלך. אתה תצטרך לעסוק במסחר וכו' – כך אמר לי הקב"ה, כי בהגיון פשוט אם עשו יעשה את זה הוא לא יידע להעלות את הניצוצות. נכון, אבא יצחק רוצה שעשו יקבל את הברכה אבל הקב"ה קבע שעשו לא יודע לעשות את זה. אתה תצטרך להרים את כל העולם'. זה פלאי פלאות – 'אבל לשם כך, אני עומדת לתת לך עכשיו מתנה, המתנה הכי גדולה שקיבלת אי פעם. אתה חייב להיות עשו והמתנה שאני נותנת לך היא להיות רמאי! אסביר לך – כל בוקר כשתלך להתפלל שחרית אתה תהיה יעקב, אבל אחרי זה, כשתלך לביזנס שלך, אתה תצטרך לדעת להזיז את הדברים בעולם, לעסוק במסחר ובפוליטיקות, דברים שמעולם לא רצית לעסוק בהם, אבל תשמע טוב – אחרי התפילה, תלך לארון ואני אלמד אותך איך לובשים תחפושת. תתחפש לעשו. אתה תהיה 'קאובוי'. אתה תיראה ממש עשו, מנכ"ל העולם, אילון מאסק או ביל גייטס. בסוף היום, כשתסיים את העבודה הגשמית היומית הזו, לפני מנחה, תשוב לארון, תוריד את התחפושת ותלבש את השטריימל של יעקב. הקב"ה אמר לי שאתה צריך לקבל את הברכות של עשו, אבל הוא לא אמר לי שאני לא יכולה לעזור לך להתמודד עם זה. את הברכות של עשו אתה צריך לעשות כל יום "בעקבה וברמיה"' – וזה המושג של יעקב.

כי שרית עם א-להים ועם אנשים

בתורת החסידות מבואר שההבדל בין יעקב לישראל הוא שיעקב מייצג את הצד של העבד, "אל תירא עבדי יעקב", "יעקב עבדי אתה" וכו', ואילו ישראל מייצג את צד הבן. ההבדל בין עבד לבן הוא שהעבד עושה את כל מה שהאדון, המלך, אומר לו לעשות. הוא חייב למרות שלא תמיד מתחשק לו. יש מלחמות, היצר הרע לא רוצה, אבל הוא מבין שהוא עבד המלך והוא צריך להעלות את הניצוצות, את עבודת הבירורים, וזו עבודה קשה מאד. אין לו ברירה והוא עושה את זה, גם אם לא תמיד בשמחה. לעומת זאת הבן של המלך – הוא בעצם המלך, "ישראל וקודשא בריך הוא חד". ההבדל בין יעקב לישראל הוא ההבדל שבין עבודת ה' שלנו ביום חול לבין העבודה בשבת. כשאני אוכל ושותה ועובד ופועל, זה לא החשק של הנפש האלוקית. אם היה אפשר הייתי נשאר תחת כסא הכבוד כל היום, רק מה? – אי אפשר, חייבים לעשות את זה, כדי להעלות את כל הניצוצות ולרומם את העולם, ואיך עושים את זה? כמו רמאי, 'רמאי דקדושה'. בתחמנות – הוא 'משחק אותה' כאילו שהוא איתך, כי הוא לא רוצה שהכוח המנגד לו יפעל, ובסוף אתה 'אוכל אותה' כשהוא מגלה לך מה היה האינטרס האמיתי שלו. בסוף יתברר לך למה באמת הוא עשה את הכל. כשאני אוכל בשבת זה לא כחלק מעבודת הבירורים אלא כדי "להתענג בתענוגים, ברבורים בשר ודגים". זה עונג! יהודי של שבת איננו מי שמצליח להתמודד עם החומר, עם החול, ולהעלות אותו – אלא הוא הפך את החומר לקודש. הוא מגלה שהכל אלוקות, כי באמת באמת הכל הוא אלוקות. באמת באמת האלוקות מופיעה בספל קפה שלי בדיוק כמו בספר התורה שנמצא בארון הקודש, רק שאני לא רואה את זה בדרך כלל מפני שיש הרבה דברים שמפריעים ומעלימים ממנו את האמת הזו. קוראים לזה "כי שרית עם א-להים ועם אנשים" – 'הא-להים' אלו המלאכים, שבעים שרי האומות, שמצמצמים את ההופעה האלוקית – שרו של ישמעאל ושל עשו וכו', ו'האנשים' אלו לבן ועשו וכו'. איך כותב הרמ"א בתחילת השולחן ערוך? –

ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי"ת (שו"ע, א', א')

אל תירא עבדי יעקב

אתם יודעים מה זה ישראל ומה זה יעקב? יעקב הוא זה שצריך עדיין לרמות, כי כל יום הנפש הבהמית מנסה להשתלט והיצר הרע מנסה להשתלט ואתה צריך לעבוד את העבודה של יעקב. אתה לא יכול להפסיק להיות גם עבד. אבל כוחו של יעקב הוא לדעת שבסופו של דבר, שרו של עשו לא רק שינוצח, אלא הוא יודה לי על הברכות. הוא ישלים עם זה וישמח בזה. זה 'הניצחון המוחלט'. הוא יגיד לי שלא רק קיבלתי את הברכות "בעקבה וברמיה", כלומר לא רק שהצלחתי לשחק את המשחק של התחפושת אלא שאני נמצא בדרך להביא את העולם ל-"ישראל יהיה שמך" – "בשררה וגילוי פנים". וזה ההבדל – 'עקבה ורמיה' זה כשאני מתמודד מול החומר. ויש מאבק תמידי, אוהו איזה מאבק! לעומת זאת "שררה וגילוי פנים" זה כשאין מאבק, שרו של עשו מודה שבעצם גם הוא רוצה להעלות ולרומם את הכל. למה אני צריך להיקרא גם יעקב וגם ישראל? – כי לאורך כל הדרך אני גם יעקב וגם ישראל. כל החיים אני גם יעקב וגם ישראל.

וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֤ים ׀ לְיִשְׂרָאֵל֙ בְּמַרְאֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֣ב ׀ יַעֲקֹ֑ב וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי. (שם מ"ו, ב')

הכישרון הזה לחיות את שתי הבחינות הללו גם יחד הוא מה שנותן לי כח במאבק עם עשו. אני יודע שבסוף הדרך הוא עצמו יודה לי על הברכות. לכן יעקב לא מוכן לוותר למלאך ולחכות עד שיגיעו לבית אל – 'אני לא יצאתי למלחמה כדי שהקב"ה יברך ואתה תהיה שם. אני יצאתי למלחמה כדי שאתה תודה על הברכות ותגיד שהן לא באו בעקבה וברמיה אלא בשררה ובגילוי פנים, וכל הרמיה היא רק כדי שאוכל "לשחק את התרגיל' פה. אבל בסוף, אני אדע ממך שאתה מבין שבסופו של דבר החלק הבהמי שבי, העשו שבי, מבין שזה עתיד להיות בשררה ובגילוי פנים, הידיעה הזו שאני הולך למקום בו אני גם יעקב וגם ישראל – ואני אהיה ישראל. "והיה המחנה הנשאר לפליטה" – 'כן, אני בטוח. אין לי ספק'. וכמו שאומרים חז"ל "אין והיה אלא לשון שמחה" (ע"פ ב"ר מ"ב). "הודה לי על הברכות שברכני אבי". זה דבר פלאי.

הידיעה הזו מתרחשת אצלנו כל הזמן. במוצאי שבת אנחנו שרים את הפיוט המפורסם "אמר ה' ליעקב – אל תירא עבדי יעקב", שהולך לפי סדר הא"ב. כתוב אצל אדמו"ר הזקן שבשבת בני ישראל היו בחינת 'ישראל' ואז אין צורך ביגיעה, במאבק, בבירורים. היינו בשבת. אבל במוצאי שבת מסתלקת הנשמה היתירה ושוב צריך לרדת למדרגת עבד, הגם שאין חשק לזה. 'לא בא לי עבודת הבירורים'. ולכן אז קוראים לכל יהודי – "אל תירא עבדי יעקב" – אל תירא מלרדת לדרגת יעקב עבדי. והאמת היא שאין זה רק ציווי אלא גם נתינת כח, עוז – 'אל תפחד מלעשות את העבודה בשמחה'. השמחה מקלה וממהרת את העבודה. אל תירא, מוצאי שבת הגיע ואנחנו בדרך לראות 'יום שבת ומנוחה לחיי העולמים'. אל תירא, אני נותן לך כח להיות יעקב, אל תירא מלהיות עבדי יעקב.

לא הביט און ביעקב

בברכת בלעם כתוב –

לֹֽא־הִבִּ֥יט אָ֙וֶן֙ בְּיַעֲקֹ֔ב וְלֹא־רָאָ֥ה עָמָ֖ל בְּיִשְׂרָאֵ֑ל… (במדבר כ"ג, כ"א)

ביעקב אין אמנם און אך יש עמל ואילו בישראל מה? מסביר האדמו"ר הזקן שהכוונה היא בעומק שהקב"ה לא הביט אוון ביעקב. הקב"ה לא רואה בו חטאים. יהודי בשורשו הוא טוב ואין בו חטא, אבל כדי שזה יבוא לידי ביטוי צריך עמל גדול, וגם יש נפילות בדרך, ולא תמיד מצליחים. זוהי עבודת העבד, ולכן הוא נקרא "יעקב עבדי", ובסוף בסוף כשיהודי יודע ש"והיה המחנה הנשאר לפליטה" הוא יודע שהוא ישראל, שהוא יעקב-ישראל. אנחנו מבינים את השמחה הזו להיות גם וגם?!

לעומת זאת, לגבי מדרגת ישראל – בה לא צריך כבר לעמול, לא צריך להילחם עם היצר הרע, כי "שרית עם אלהים ועם אנשים", בשררה וגילוי פנים. לכל יהודי יש שבת כדי לומר לכל אחד מאיתנו שיש בתוכו בחינת ישראל. לא בעתיד אלא עכשיו ממש, בכל יהודי. ויש לו את הכח להיות גם יעקב, ולכן כשזה מופיע בבחינת ישראל אין שם אוון ואפילו בלי עמל. "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו"ם ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה… כדי שיזכו לחיי העולם הבא …" (רמב"ם הל' מלכים י"ב, ד'). אבל בינתיים אתה כל הזמן יעקב וישראל יחד. והתענוג בלהיות יעקב הוא כי אתה יודע שאתה בדרך להיות ישראל. זו נקודת חיים שמלווה אותנו כל הזמן, כל החיים.

יש עתיד

ומשפט לסיום. שמעתי היום בעל כרחי שיחה בין שני אנשים נכבדים, "לשעברים" קוראים לזה היום, ושניהם היו מלאים מרירות על המציאות, והמעניין שזה היה מדברים שאנשים אחרים עם אמונה היו דווקא מלאי התפעלות מאותם דברים גדולים בדיוק. הם תיארו את העולם ככל כך מסכן ונורא ומסובך, וכמה כל כך קשה לעם ישראל ולמדינת ישראל, והכל הולך לאבדון וכו'. חשבתי לעצמי שבאמת באמת יש פה שתי מפלגות בעם ישראל – מפלגת "יש עתיד" ומפלגת "אין עתיד". אם יש עתיד, אז זה כל כך כיף היות 'יעקב', אבל אם אין עתיד חלילה – אז זה באמת שיגעון, ואין שום סיכוי ואי אפשר להיות יעקב-ישראל. כשחושבים על זה לעומק – זה כל החיים. אם יש עתיד, באמת, אז ברור שיש עמל בהווה אבל זה חלק ממהלך אדיר שאתה יודע שאתה ישראל. לפני שאני מתחיל את התפילה אני יודע בוודאות ש-"והיה המחנה הנשאר לפליטה". יהודי יכול מצד אחד לקונן על 'המחנה הנשאר', כמה שהוא מסכן וכמה שרע לו – וזה נכון, אבל מצד שני יהודי יכול לומר "והיה – לשון שמחה – המחנה הנשאר'. הוא תמיד נשאר! אני ישראל, ואמנם אני מופיע את זה כעת בצורת יעקב אבל אמא לימדה אותי איך להתחפש כדי להופיע את היעקב-ישראל.

'יש עתיד' זה לא שיהיה עתיד, אלא שיש עכשיו עתיד. זה מושג גדול ומגיע יישר כח למי שחיבר את הביטוי הזה. ואז אתה חי, אתה שמח, אתה בתוך, אתה במציאות, ואמנם נכון שעכשיו אתה בעמל עצום, ועכשיו אתה עוד 'יעקב', בקרע אדיר בין מה שאתה שואף אליו לבין מה שאתה מצליח בפועל, אבל אתה מודע לזה שאתה 'יעקב-ישראל'. אתה לא באת להילחם כדי לנצח את עשו אלא כדי ששרו של עשו יודה על הברכות בעצמו. ש-"אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ" (משלי ט"ז, ז') ויעקב ישמע מעשו שעשו רוצה להתהפך – וזה מה שהיה בפועל!

ורק כשאתה מבין שהעולם הוא כזה, ואתה לא מוכן לוותר בסוף הלילה לשרו של עשו, ואתה יודע שהקב"ה בהמשך יברך אותך להיות ישראל – 'באמת תודה רבה לך, שרו של עשו. אני צריך אותך שתגיד לי את זה? אני צריך שאתה תודה על הברכות שברכני אבי, שאתה תאמר שאין בעולם שום דבר אם אין ישראל בירושלים ושישראל בירושלים הם הנשמה שבגוף של העולם' וכו'- כל מה שאנחנו שומעים. אני צריך שהחלק העשווי שבי יידע את זה.

"והיה המחנה הנשאר לפליטה". בעז"ה שנזכה ונחיה ונראה טובה וברכה, ויש הרבה עתיד, והוא כל כך הווה, הוא כל כך יש כבר כעת. "כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו" בב"א.

1. ויעקב הוא האבא של כולנו וכולל את כולנו. ↑

2. הוא הגיע בראש משלחת בכירה מאד, שכללה את נשיא בית הנבחרים במדינתו, שר החוץ, שר הכלכלה, וחברי פרלמנט בכירים נוספים. ↑

3. עי' במדבר י"א, ט"ו וברש"י שם, וכן דברים ה', כ"ג וברש"י שם. ↑

4. עי' רש"י בראשית כ"ה, ל"ב ↑