יכין עצמו לתקוע בשופר. לפרשת כי תצא תשפה

פירותיו של האדם

אנו נמצאים בעיצומו של חודש אלול והפעם כבר ניכנס ונתחיל לעסוק בענייני ראש השנה והמצווה המיוחדת לו – השופר, אבל נפתח דווקא בסיומה של פרשת שופטים וממנה הדברים יתחברו גם לפרשתנו. המצווה האחרונה שהופיעה בפרשת שופטים היא מצוות עגלה ערופה, שם, במקרה שנמצא חלל שלא נודע מי הכהו, יוצאים זקני בית הדין הגדול ומודדים את המרחק לעיר הקרובה, וזקני העיר לוקחים עגלה ועורפים אותה "אל נחל איתן אשר לא יעבד ולא ייזרע". חז"ל, שרש"י מביא את דבריהם, שואלים שאלה –

א"ר יוחנן בן שאול: מפני מה אמרה תורה הביא עגלה בנחל? אמר הקב"ה יבא דבר שלא עשה פירות [היינו העגלה שהינה בת שנתה ולא העמידה וולדות]^[1], ויערף במקום שאין עושה פירות [היינו בנחל שנאסר לעיבוד מעתה] ויכפר על מי שלא הניחו לעשות פירות. (סוטה מ"ו:)

הכוונה הפשוטה במי שלא הניחו לעשות פירות היא לאותו רוצח שלא הניח את החלל, הנרצח, לעשות פירות. פירות לכאורה הכוונה ללדת ילדים. אבל אולי כן היו לו ילדים לאותו נרצח? או אולי הוא כבר זקן או סריס והוא לא ראוי להוליד עוד? חז"ל שואלים את זה ועונים –

מאי פירות? אילימא פריה ורביה, אלא מעתה אזקן ואסריס ה"נ דלא ערפינן? אלא מצות. (שם)

יש כאן דבר שהוא יסוד היסודות – המצוות הן הפירות שלנו בעולם. הפירות של העגלה הן ולדותיה, הפירות של הנחל הם מה שצומחים בו ועל עציו וכך בכל עולם הטבע, אבל הפירות שלנו בעולם הן המצוות. זה כל כך עמוק וצריך להפנים את זה. גם אם הנרצח הזה היה גוסס או טרפה שיש לו עוש שלושים שניות לחיות, הוא עוד יכול היה לקיים מצווה אחת בעולם וזה הפירות שלו – קיום מצוות זה קיום רצונו של הקב"ה בעולם, ויהודי יכול לעשות בזה את מה שאף מלאך לא יכול לעשות – אתה מבטל את עצמך, מקבל את עולו של הקב"ה ומפעיל פה למטה את האלוקות, וזה הפרי שנשאר פה בעולם הזה אחרי מאה ועשרים שלך. בבנים ובנות, ואף שזו נחת עצומה לראות אותם גדלים והולכים בדרכך, זה משותף לכל החיות בעולם ונכון שגם האדם נתברך בזה, אבל מהות פירותיו של האדם בעולם הן המצוות.

פתחנו בזה כי לעניות דעתי היא באה להסביר את סמיכות הפרשיות שופטים וכי תצא. לכאורה היא די 'תקועה' שם – בסוף שופטים מדברים על היציאה למלחמה, וכהן משוח מלחמה שמעודד את הלוחמים, ומי שב לביתו ולא יוצא למלחמה, ופרשתנו, כי תצא, פותחת אף היא בענייני מלחמה – "כי תצא למלחמה על אויבך", ובין שתי הפרשות הללו מופיעה פרשת עגלה ערופה כאילו שלא במקומה, אבל בעומק עגלה ערופה היא מהות המלחמה והיא אף ההקדמה לכי תצא, הפרשה הכי עמוסה במצוות בכל התורה כולה.

כהקדמה למהות המצוות, באה עגלה ערופה ומדברת בעניינו של יהודי חלל שנמצא באדמה, מה קרה בעולם. הצינור שיכול להביא לעולם את מצוותיו של הקב"ה פסק. וגם אם אני לא מבין דבר במצוות הקב"ה כי זו מציאות שאני לא פועל בה בשכלי, במוחי, אלא מתוך קבלת עולו של הקב"ה ואני מפעיל את האלוקות, את האור האלוקי בעולם, אני מביא את הפירות לקיומו של העולם הזה, הרי שאני יודע שאין לי שום הבנה בערך האדיר של אותו יהודי, של הנחת תפילין של יהודי פשוט, של מצוות בין אדם לחברו או ברכה שיהודי מברך. כל הטבע, כל המציאות, כאשר יהודי לא יכול לקיים מצוות יותר, הרי שהנחל האיתן הוא כבר איננו נחל ולכן הוא לא ייעבד ולא ייזרע, והעגלה לא תביא עגלים – העולם נעצר, כי העולם מקבל את כל חיותו מהמצוות שהן הפירות, הפריה ורביה, שאותן חלילה עצרנו באותו חלל שנמצא באדמה.

מצוות היום בשופר

פתחנו בזה ומכאן נעבור למצווה המיוחדת של ראש השנה, היחידה והייחודית לו – מצוות שופר. הפירוש המקובל לביטוי החז"ל "מצוות היום השופר" (משנה ר"ה ג', ג') הוא שזוהי המצווה היחידה המיוחדת לראש השנה. יתר המצוות דומות לשבתות ומועדים אחרים – סעודות, תפילות וכו'. אכן, יש תפילות מיוחדות – תפילת מוסף הכוללת תשע ברכות, מלכויות, זכרונות ושופרות, ולא כמו בכל שבת וחג שבע ברכות. חז"ל אומרים –

אמר רבה אמר הקב"ה אמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה,^[2] ובמה בשופר. (ר"ה ל"ד:)

אבל המילה שופר לא מוזכרת בתורה בשום מקום בהקשר של ראש השנה. מה שכתוב הוא "יום תרועה יהיה לכם" (דמבדבר כ"ט, א') ופעם אחרת – "זכרון תרועה" (ויקרא כ"ג, כ"ד). יום תרועה זה מה שאנחנו תוקעים ומריעים, ואילו זיכרון תרועה – בימינו, כאשר ראש השנה חל בשבת אז אנחנו לא תוקעים בפועל אלא זוכרים את התקיעות, אבל כאשר בית המקדש קיים, עושים 'זכרון תרועה' במלכויות, זכרונות ושופרות, וכפי שרש"י מביא על התורה.

אנחנו יודעים שהתקיעות מחולקות בהתחלה לשלושים קולות, לפני תפילת מוסף, ולאחר מכן אנחנו מקפידים שבתוך התפילה בהקשר הישיר של שלש הברכות הייחודיות האמורות, אנחנו תוקעים תשר"ת, תש"ת ותר"ת ומשלימים למאה קולות – כדי לחבר את הברכות עם התקיעה בפועל.

ובמה? בשופר

המילה שופר כפי שאמרנו לא מוזכרת בהקשר של ראש השנה. היא מוזכרת בספר ויקרא בפרשת בהר בקשר עם מצוות היובל – ביום הכיפורים של שנת היובל תוקעים בשופר, ושם כתוב –

וְהַֽעֲבַרְתָּ֞ שׁוֹפַ֤ר תְּרוּעָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִעִ֔י בֶּעָשׂ֖וֹר לַחֹ֑דֶשׁ בְּיוֹם֙ הַכִּפֻּרִ֔ים תַּעֲבִ֥ירוּ שׁוֹפָ֖ר בְּכׇל־אַרְצְכֶֽם. וְקִדַּשְׁתֶּ֗ם אֵ֣ת שְׁנַ֤ת הַחֲמִשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּקְרָאתֶ֥ם דְּר֛וֹר בָּאָ֖רֶץ לְכׇל־יֹשְׁבֶ֑יהָ יוֹבֵ֥ל הִוא֙ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ אֶל־אֲחֻזָּת֔וֹ וְאִ֥ישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֖וֹ תָּשֻֽׁבוּ. (ויקרא כ"ה, ט'-י')

זו הפעם היחידה בה כתוב שופר ותרועה יחד, וחז"ל לומדים שהתקיעות של החודש השביעי, היינו תקיעת היובל – אחת לחמישים שנה – ביום הכיפורים, והתקיעות של ראש השנה – בכל שנה – הן בשופר.

לגבי ברכות מלכויות, זכרונות ושופרות – אנחנו אומרים אותן רק בראש השנה אבל יש פעם אחת נוספת שהן נאמרות ועדיין אנחנו לא זכינו לכך – במוסף של יום הכיפורים של שנת היובל. היום שאין לנו יובל, חלק גדול מהמצוות גם לא נוהגות – גר תושב, עבד עברי, ערי חומה וכו' ומה שיש לנו זה דרבנן – שמיטה, שמיטת כספים ועוד.

אז נחזור ונסכם, לפי רוב הנוסחים אנחנו תוקעים בשופר הן בתפילת הלחש^[3] והן בחזרת הש"ץ, בכל שלש הברכות, כדי לחבר בפועל בין "אמרו לפני מלכויות זכרונות ושופרות כדי שתמליכוני עליכם" לבין התקיעה. ההמלכה של הקב"ה היא בתקיעה בשופר, בקרן של בהמה. וצריך להבין – האם זה באמת מה שהקב"ה רוצה? האם זה מה שראוי להמלכת מלך מלכי המלכים? מה הרעיון בזה?

התשובה הרגילה היא שאכן כך ממליכים מלך, בתקיעה, אבל בפועל אנחנו יודעים שמלך ממליכים בחצוצרות ולא בשופר, וזו ההדגשה של חז"ל – "ובמה? בשופר", היינו דווקא בשופר ולא בחצוצרות! בבית המקדש שיבנה ב"ב, אז כיון שכתוב "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'" (תהילים צ"ח, ו') – "שופר מאריך וחצוצרות מקצרות" כדי שלהראות שמצוות היום בשופר, וכולנו מכירים את ההתרגשות שאוחזת בנו בעת התקיעות בשופר.

שופר הגזול

במחזור התפילה בנוסח האר"י של אדמו"ר הזקן, מופיעות הערות קטנות שכתב אותן אדמו"ר הזקן עצמו.^[4] לפני התקיעות, כאשר אומרים שבע פעמים את מזמור התהילים מ"ז, כתוב כך –

אחר קריאת התורה יכין עצמו לתקוע בשופר ויאמר מזמור מ"ז ז' פעמים.

הפלא הגדול הוא שזהו המקום יחיד בו אומר האדמו"ר הזקן שעל האדם להכין את עצמו לקראת המצוה. זה לא מופיע בשום מצווה אחרת, בשום תפילה אחרת, בשום מקום אחר – לא בסידור התפילה שלו, לא במחזורים וכו'. אין אפילו לא עוד פעם אחת שהוא עומד ואומר "יכין עצמו לקראת המצווה". ולמה הוא מתכוון במילים האלה? מה צריך אדם לעשות בהכנות הללו? אם הוא מתכוון שיגידו כל מיני כוונות ורמזים, "לשם ייחוד קודשא בריך הוא" וכו' – אז שיגיד. אגב, קריאת התורה של ראש השנה ביום הראשון היא הולדת יצחק וביום השני – עקדת יצחק, ובשנים בהן ראש השנה יוצא בשבת יש רק יום אחד, השני, בו תוקעים בשופר. ועוד – "יכין עצמו לתקוע בשופר", והרי המצווה היא לשמוע קול שופר ולא לתקוע?! התוקע הוא בלבד המכין את עצמו לתקוע והיתר רק שומעים!

יש שיחה שלמה של הרבי מליובאוויטש זיע"א שהוא עוסק בנקודה הזו ואנו ננסה לאט להיכנס לכל זה. הרמב"ם אומר –

מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה, שנאמר יום תרועה יהיה לכם… (רמב"ם הל' שופר ולולב א', א')

כאן הוא עדיין לא מפרט את סדר התקיעות, אך הוא מחדש חידוש לשיטתו (והשו"ע לא פוסק כך) וממשיך –

…ושופר שתוקעין בו בין בראש השנה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף. וכל השופרות פסולין חוץ מקרן הכבש. (שם)

לדעת חלק גדול מהראשונים, אם אין לי שופר של אייל אבל יש של בהמה אחרת, חוץ משל פרה שמזכירה את חטא העגל, תוקעים בו, אבל לדעת הרמב"ם – רק שופר של אייל כשר לתקיעה והאחרים פסולים. אלו דברים תמוהים – לדעתו שופר האייל שמזכיר את עקדת יצחק בלבד, שיחשב לכם כאילו עקדתם אתם עצמכם לפני הוא מהות השופר. יוצא מהרמב"ם שאם אני תוקע בשופר של בהמה טהורה אחרת לא יצאתי ידי חובה. נשאל שאלה – אם תקעתי בשופר של בהמה שהיא עבודה זרה או בשופר גזול, האם יצאתי ידי חובה? ישוע שאם השתמשתי בלולב גזול וודאי שלא יצאתי ידי חובה, אבל בשופר של עבודה זרה או גזול – יצאתי ידי חובה, כי המצווה בראש השנה היא לשמוע את קול השופר ולא לתקוע בו, ואין גזל בשמיעה.

יוצא פה דבר פלאי – שופר של ע"ז או גזול יוצאים בהם ידי חובה אבל בשופר שאיננו של אייל, לפי הרמב"ם, לא יוצאים ידי חובה! והרמב"ם אומר שגם ביובל זה כך. דרך אגב, פירוש המילה "יובל" אומרת הגמרא פירושו בערבית הוא 'אייל'. במעמד הר סיני תקעו בשופר ושם כתוב "במשוך היובל המה יעלו בהר". היובל הוא השופר שנקרא על שם האייל.

"אחר קריאת התורה יכין עצמו לתקוע בשופר". גם בזמן שבית המקדש היה קיים, לכבוד בית המקדש היה שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, אבל בשאר המקומות אין תוקעים אלא בשופר בלבד. ההלכה הזו כ"כ מוזרה עד כדי כך שאם תקעתי בשופר של עולה, שכידוע אסור להשתמש בשום דבר שלה, יצאתי ידי חובה. למרות שזו מעילה בהקדש – אבל אין מעילה בשמיעה.

שופר של יובל

אמנם ביובל המצווה היא לא לשמוע אלא לתקוע, זה פלאי פלאות –

מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי לתשרי בשנת היובל ומצוה זו מסורה לבית דין תחלה (שנאמר והעברת שופר תרועה) וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע שנאמר תעבירו שופר ותוקעין בשופר תשע כדרך שתוקעין בר"ה ומעבירין שופר בכל גבול ישראל. (הל' שמיטה ויובל רמב"ם, י', י')

נשים לב – המצוה ביום הכיפורים של שנת היובל היא לתקוע בשופר ולא לשמוע, ולמרות ששנת היובל מתקדשת בראש השנה, תוקעים רק בעשירי לתשרי. אך מה עושה התקיעה? הרי השנה כבר התקדשה? והתוקעים הם "כל יחיד ויחיד", ומי שלא יודע צריך ללמוד. והרמב"ם ממשיך –

שופר של יובל ושל ראש השנה אחד הוא לכל דבר ואחד ראש השנה ואחד היובל לתקיעות אלא שביובל תוקעין בין בב"ד שקדשו בו את החדש בין בב"ד שלא קדשו בו את החדש וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע כל זמן שבית דין יושבין ושלא בפני בית דין. (שם י"א)

אם היובל נקרא על שם האייל שבשופרו תוקעים, על שם התקיעה, אז שנת היובל נקראת לכאורה על שם דבר צדדי, תקיעת השופר, ולא על שם משהו מהותי יותר כמו שילוח העבדים, שנת החופש וכיו"ב, וצריך להבין את זה.

שנת היובל היא השנה החמישים, שנה שניה רצופה של שמיטת קרקעות וכספים אבל העיקר הוא עבדים שרצו להישאר לאדוניהם ולא לצאת חופשי לפני כן ונרצעו אזניהם – ביובל הם חייבים להשתחרר, ושדות חוזרות לבעליהם, והעולם כולו מתאפס. ואם כל זה מתרחש בראש השנה – מה עושה תקיעת השופר של יום הכיפורים של היובל? רש"י אומר מפורש שאת שנת היובל, שנת החמישים, מקדשים בית הדין הגדול שבירושלים בראש השנה, אז מה עושה תקיעת השופר של יום כיפור? ואגב, זה חילול שבת עצום לכאורה. בראש השנה רגיל שחל בשבת לא תוקעים בשופר רק מחשש שאולי יעבירו אותו בלי עירוב, אבל ביום הכיפורים של יובל, שהוא יום שבת שבתון, כל אחד ואחד צריך לתקוע בשופר! ואגב, תקיעת השופר שמסיימת בכל שנה את יום הכיפורים היא זכר לתקיעת היובל ולא כפי שעולם נוהג לטעות ולחשוב שזה כדי שיידעו מתי אפשר כבר לאכול…

יום שופר ותרועה

נראה את המשך לשון הרמב"ם –

מר"ה עד יוה"כ [עשרת ימי תשובה] לא היו עבדים נפטרים לבתיהן [למרות שהשנה כבר התקדשה ואסור להם לעבוד יותר את אדוניהם] ולא משתעבדין לאדוניהן ולא השדות חוזרות לבעליהן אלא עבדים אוכלין ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם [יושבים כל העבדים בחגיגות עצומות, ועטרותיהם בראשיהם כמו צדיקים לעתיד לבוא, כמו מלכים יושבים ועטרותיהם בראשיהם]. כיון שהגיע יום הכפורים תקעו ב"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהן וחזרו שדות לבעליהן. (שם י"ד)

אלו עשרת ימי תשובה, בהם שבים העבדים, על אף שהם לא חוזרים בפועל. תארו לעצמכם איזה בלאגן יש בארץ בימים האלה, ברכבות, באוטובוסים – הכל שב, ודה פקטו זה קורה ביום הכיפורים, למרות ש'דה יורה' השנה מתקדשת כבר בראש השנה. החיבור בין היובל לראש השנה הוא מוחלט וכל מה שתוקעים בר"ה נלמד מהפסוקים של היובל, ועכשיו בואו נראה את הדבר הפלאי שיש פה – "תקעו לפני בשופר של אייל כדי שאזכור לכם עקדת יצחק ויעלה לפני כאילו עקדתם אתם לפני". מהי מצוות שופר? הסברנו לעיל שזו פשוט המצווה הייחודית של היום, אבל הדבר היותר מהותי הוא שכל מהותו של ראש השנה היא השופר, ומהות השופר היא להמליך עלי את הקב"ה באמת, דהיינו לקבל עלי את עולו לגמרי.

מה שקורה בשופר של אייל ביום הכיפורים ביובל הוא שגם עבדים שלא היו מוכנים מעולם לקבל על עצמם לגמרי את עול מלכותו של הקב"ה, משתחררים כעת. "אוזן זו ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים", ושם, על הר סיני, גם היה השופר.

ומתי נתקע בשופר? בעז"ה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור, וזה יקרה בבית המשיח. בתחיית המתים –

כׇּל־יֹשְׁבֵ֥י תֵבֵ֖ל וְשֹׁ֣כְנֵי אָ֑רֶץ כִּנְשֹׂא־נֵ֤ס הָרִים֙ תִּרְא֔וּ וְכִתְקֹ֥עַ שׁוֹפָ֖ר תִּשְׁמָֽעוּ. (ישעיהו י"ח, ג')

והנה פסוק עוד יותר מדהים מהנביא צפניה. הוא מתאר את יום הדין הנורא, היום הקשה, שבו תהיה כל החלוקה הגדולה בין מי שקיבל עליו את מלכות ה' לבין מי שלא קיבל עליו –

קָר֤וֹב יוֹם־ה֙' הַגָּד֔וֹל קָר֖וֹב וּמַהֵ֣ר מְאֹ֑ד ק֚וֹל י֣וֹם ה' מַ֥ר צֹרֵ֖חַ שָׁ֥ם גִּבּֽוֹר. י֥וֹם עֶבְרָ֖ה הַיּ֣וֹם הַה֑וּא י֧וֹם צָרָ֣ה וּמְצוּקָ֗ה י֤וֹם שֹׁאָה֙ וּמְשׁוֹאָ֔ה י֥וֹם חֹ֙שֶׁךְ֙ וַאֲפֵלָ֔ה י֥וֹם עָנָ֖ן וַעֲרָפֶֽל. י֥וֹם שׁוֹפָ֖ר וּתְרוּעָ֑ה… (צפניה א' י"ד-ט"ז)

יום שופר של אייל, של עקדת יצחק, ולרמב"ם זה מעכב. זו המצווה שאין בה שום מעשה ושום דבר לא מעכב בה חוץ מדבר אחד – להתבטל לגמרי ולקבל את עול מלכות שמיים.

מצוות עשה ללא עשיה

"מצוות היום בשופר". לכאורה, יש לנו עשרה ימים של תשובה, עשרת ימי תשובה, ומתוכם את שני הראשונים אנחנו 'מבזבזים' על דברים אחרים חוץ מלעשות תשובה. לא חבל? – העניין בראש השנה הוא שאנחנו לא מדברים על שום דבר פרטי, שום חטא או תשובה, אל תגיד "רבש"ע תעזור לי בתפילות, תעזור לי בצדקה וכו'", אסור. בראש השנה אתה צריך להתבטל במהות לקב"ה, תקבל על עצמך את מצוותיו, את כל המצוות. הפירות של יהודי בעולם, כמו שפתחנו ואמרנו הן המצוות – קבל על עצמך עול מלכות שמיים ועול מצוות. זה מה שאני רוצה.

וזה הפירוש בדברי אדמו"ר הזקן "אחר קריאת התורה" – אחרי שקראנו על הולדת יצחק ועל עקדתו, "יכין עצמו", כלומר זו המצווה הראשונה של כל השנה ולכן אתה צריך להכין את עצמך בזה לכל המצוות של כל השנה, ובואו נשמע טוב – הוא לא אומר "לשמוע קול שופר" אלא "לתקוע בשופר". מתי אני עצמי תוקע בשופר? – ביום הכיפורים של היובל. כל יחיד ויחיד יצטרך בעז"ה לתקוע בשופר, ואז, ביום הכיפורים ההוא, ייגמרו עשרת ימי התשובה ולא תהיה עוד מציאות של משהו שהוא חוץ מעבדות ה' בעולם, ואז כל הדינים חוזרים, וכל העולם חוזר למציאות הנכונה שלו. זה השופר.

מצוות היום לא לעסוק בשום דבר אחר. זה געוואלד. בואו נשאל שאלה – הביטוי "מצוות עשה" על פניו נראה כסותר את מצוות השופר (שהיא מצוות עשה), שהרי "מצוות עשה" זה לעשות ואילו כאן אנחנו לא עושים כלום, רק מטים אוזן. בלולב אנחנו נוטלים את הלולב, בתפילין אנחנו מניחים את התפילין, במצוות קידוש אנחנו עושים קידוש, הדלקת נר חנוכה וכו' – ואילו כאן בשופר אנחנו לא עושים כלום. אז מה המצווה? – המצווה כאן היא מצוות עשה להשתיק את כל הקולות האחרים. להדמים את כל הקולות ולהשאיר רק קול אחד.

מי עוד מקיים מצוות עשה לתקוע ומצוות עשה לשמוע? – הקב"ה. הוא תוקע "בשופר גדול לחירותנו", והוא "שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים".

מצוות העשה בשופר היא להגיע לכך שאני תוקע על ידי שאני לא שומע שום דבר אחר. להתכונן חמישים שנה לתקיעת השופר של היובל. לשמוע קול שופר. ואת הכח לזה אפשר לקבל רק אחרי שאתה קורא בתורה ומחובר לקריאה ולעקדת יצחק. "אמרו לפני עקדה כדי שאזכור לכם עקדתו של יצחק וייראה כאילו עקתם לפני" – אבל איפה אני ואיפה עקדתם… העוקד והנעקד והמזבח. מה שקורה ביום הכיפורים של היובל קורה בראש השנה של כל שנה.

בראש השנה בעשור לחודש

בסוף עשרת ימי תשובה באה החתימה, נכון? ממש כמו אצל העבדים – יש כתיבה ויש חתימה. יום הכיפורים הוא הגמר ובאמצע, מראש השנה ועד יום הכיפורים, הם עוד לא הולכים הביתה אבל מצד שני כבר לא משתעבדים לאדוניהם, וביום הכיפורים נגמר הכל – "גמר חתימה טובה" ושם התקיעה הגדולה.

המושג "ראש השנה" לא מופיע בשום מקום במקרא. יש "יום תרועה", "זכרון תרועה" וגם "באחד לחודש השביעי" אבל לא כתוב "ראש השנה". יש מקום אחד שבו כתוב "ראשית השנה" אבל זה לא קשור לא' בתשרי. זה נכון – כמעט. יש בתנ"ך מקום אחד בלבד שבו מופיע המושג הזה "ראש השנה", בספר יחזקאל. יחזקאל מקבל שם את הציווי האחרון והגדול שלו, ציווי שילווה אותו משם ועד סוף הספר שלו, לאורך תשעה פרקים, ובחזונו הוא מגיע לירושלים ורואה שם את בית המקדש השלישי, את העולם מגיע אל היובל הגדול שלו, את הגאולה. וכל זה מתרחש ביום מסוים –

בְּעֶשְׂרִ֣ים וְחָמֵ֣שׁ שָׁנָ֣ה לְ֠גָלוּתֵ֠נוּ בְּרֹ֨אשׁ הַשָּׁנָ֜ה בֶּעָשׂ֣וֹר לַחֹ֗דֶשׁ בְּאַרְבַּ֤ע עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה אַחַ֕ר אֲשֶׁ֥ר הֻכְּתָ֖ה הָעִ֑יר בְּעֶ֣צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה הָיְתָ֤ה עָלַי֙ יַד־ה' וַיָּבֵ֥א אֹתִ֖י שָֽׁמָּה. (יחזקאל מ', א')

שמענו? "בראש השנה בעשור לחודש ". איך זה יכול להיות? רש"י אומר שם שזו היתה באמת שנת יובל ובעשור לחודש בעצם מתחילה שנת היובל. עשרת ימי תשובה הם ראש שמתחיל ב-א' בחודש ומסתיים ב-י' בו. ראש השנה הוא היום שבו אנחנו יודעים לשמוע קול שופר ומכינים עצמנו שהשמיעה היא תקיעה. אין מעילה בשמיעה, התוקע בשופר גזול – חייב אולי על גזל אבל יצא ידי חובת שמיעת התקיעה. וצריך להדמים את כל הקולות האחרים בעולם, להשתיק הכל. אני כולי נעקד עכשיו. זה המושג של קבלת עול מצוות – אני מכין את עצמי להיות מצווה ע"י הקב"ה. וכשאני מצווה אני יכול ליצור פה אינסוף. כי זה לא אני, זה לא המוחין שלי – זה האינסוף שבא לידי ביטוי דרכי.

את הדברים הבאים הזכרנו כבר פעם. אברהם אבינו מסיים את עקדת יצחק בנו, רואה את האייל ולוקח אותו ומעביר את כל הכוחות האדירים שלו דרכו – האייל הוא המצווה הראשונה, הקרבן הראשון שמובא באופן מסודר על המזבח בהר המוריה., והוא מביא את האייל כאילו היה זה יצחק – "ויעלהו לעולה תחת בנו" (בראשית כ"ב, י"ג).

השופר הוא החלק הכי נמוך בבהמה, בחיה. כי גם מהעור של האייל אפשר לעשות לבוש, והבשר הוא בשר שנאכל אבל השופר הוא קרן שנמצאת בראש האייל ההולך בראש העדר, ומאיים בנגיחה 'שופוני יא נס'. עם הקרן שלו הוא יכול לנגוח, להראות את עצמו, את כוחו. השופר הוא שפופרת – אנחנו לוקחים את השופר, מוציאים אותו מהראש של האייל והופכים אותו כלפי מעלה. כשהוא היה מחובר לראש האייל, החלק הרחב היה מחובר לראש והחלק הצר היה כלפי מעלה, ואילו אנחנו כדי לתקוע הופכים אותו –

מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ. (תהילים קי"ח, ה')

אני אומר שהמוחין שלי, הראש, המקור, גזע הנשימה, הראש הוא המהות, הוא הבסיס, שם יש הכל, זה מהות החיים, שם ולא בלב. ואני הופך את השופר כלפי מעלה, את המרחב, ומיצר מפה נפיחה כלפי מעלה, החלק הרחב פונה לשמיים. החלק הצר נשאר אצלנו בפה, בראש. הראש הוא מקום החשיבה, מקום התובנות והסברות. ענינו של השופר הוא לקבל על עצמי עול מלכות שמיים – שכל המוחין שלי, כל השכל שלי, החכמה הגדולה ביותר שאני מבין היא שאני שומע קול שופר, ואני מדמים כל קול אחר. הכל עולה עכשיו כדי שאקבל על עצמי עול מלכות שמיים.

זה מדהים, אגב, שלמילה שופר אין תרגום לשפות אחרות – תבדקו. Horn זה קרן ולא שופר. שופר נשאר שופר בכל השפות. שופר זו היצירה שלנו היהודים, "מצוות היום בשופר". מלך בשר ודם ממליכים בחצוצרות אבל את מלך מלכי המלכים אנחנו ממליכים בשופר. את הקב"ה אני ממליך ע"י שאני לוקח את החלק הכי נמוך בבהמה, מעביר את המוחין למעלה ומייצר ערוץ שמיעה ביני לבין הלמעלה – כי העצם היא סתומה, יש בתוכה סחוס, ואני פותח אותה, עושה ממנה שפופרת ופונה למעלה ואומר "רבש"ע אני מקבל על עצמי את מצוותיך".

להיות מצוּוֵה

עכשיו בוא תשמעו דבר ששמתי לב בעבר רק למחצית ממנו, דבר לא ייאמן. ראש השנה הוא כידוע יום בריאת האדם. בכ"ה באלול הקב"ה ברא את העולם וביום השישי, בא' בתשרי, ראש השנה, הוא ברא את האדם. מה העבודה שאני צריך לעשות בתקיעה – תוים? סולמות? לנגן עם אקורדים? – לא. פשוט לקחת את השופר, לוודא שאין חציצה בינו לבין הפה שלי, ואז להוציא קול.^[5]

הפעולה הראשונה שעושה הקב"ה עם האדם היא –

וַיִּ֩יצֶר֩ ה' אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה. (בראשית ב', ז')

הפעולה הבאה שהקב"ה עושה היא שהוא לוקח את האדם לגן שהוא נטע ומניח אותו בגן עדן ואז –

וַיְצַו֙ ה' אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל. (שם ט"ז)

הוא מצווה עליו, לא אומר לו. זה לא היה לפני כן בשום נברא אחר – הציווי. זו ההופעה הראשונה בתורה של המצווה, ומה היתה המצווה? כשהיינו בגן הילדים תקעו לנו את השטות שהמצווה היתה שלא לאכול מפרי עץ הדעת, אבל הנה מפורש פה בפסוק שהמצווה היא לאכול מכל עצי הגן, ורק הסייג במצווה הוא –

וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ… (שם י"ז)

מצוות העשה שהקב"ה נתן לנו בראש השנה היא לאכול מכל עץ הגן. בשר לא היה, עופות לא ניתן היה לאכול.^[6] רק מעץ הגן היה אפשר לאכול. למה אכלתי מעץ הגן? – 'כי אני רעב', אולי, אבל הפסוק אומר שכל מה שאתה אוכל זו מצווה – "ויצו". אני חי את ציוויו של הקב"ה. על דבר שהאדם אכל בגן עדן הוא היה צריך לברך "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת…" – בננה, תפוח, ליצ'י או שתיית קפה, ואז את הברכה המתאימה – העץ, אדמה או שהכל. בדיוק כפי שאנחנו מברכים כיום "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה" ואחרי זה מברכים "המוציא". הקב"ה ציווה עלי לאכול מכל עץ הגן. כל פעולה שאני ממלא בה את הבטן שלי, כלומר כל פעולה גשמית שלי היא מצווה!

והנה אנחנו מגיעים לעיקר – בראש השנה הקב"ה נפח בי נשמת חיים והפך אותי למצוּוֵה. נפגשו המצָוֵה והמצוּוֵה. מה שקורה בראש השנה, "יכין עצמו", הוא שאני נופח באפיו של הקב"ה כביכול נשמת חיים – אותה פעולה אבל בהפוך – ומקבל עלי להיות מצוּוֵה. אין שום דבר ספציפי – לא אשמנו ולא בגדנו. לזה נגיע אחר כך בעשרת ימי תשובה וביום הכיפורים. מה אני עושה בראש השנה? – "עבדים משתחררים". אני רוצה ומבקש לקבל עלי "יכין עצמו לתקוע בשופר", רוצה שהשמיעה שלי תהיה הדממה כזו של כל המציאות והשמיעה תהיה הדבר הכי אקטיבי בעולם. אחרי חמישים שנה זה יהפוך להיות יובל. השמיעה שאין בה מעילה ואין בה גזל ואין בה ממשות, היא תהיה המציאות של מצוות העשה שלי. הקב"ה נפח בי היום נשמת חיים והפך אותו למצָוֵה ואותי למצוּוֵה, ואני פספסתי קצת – מחטא אדם הראשון ביקשתי לצאת מהציוות הזה, מהצוותא הזה. זה לא ייאמן.

מצוות מצות מצוות, להיות מצווה, אם רק היינו מבינים את המושג הזה.

ואת מצוותיו שמור – כי זה כל האדם

נסיים בסיום של אלול. תשרי הוא ראש השנה ויום הכיפורים ואז בסוף מגיעים לסוכות, שם קוראים במגילת קהלת. לפעמים נדמה שזו מגילה של דיכאון – הכל זה הבל, הבל הבלים, 'את זה עשיתי ואת זה עשיתי'. אבל אם מקשיבים טוב שומעים שמה שאומר שלמה המלך הוא 'אני הייתי החכם מכל האדם, בניתי מקדש, עשיתי את כל הדברים הכי גדולים בעולם – וכעת אני יודע שהכל גם יכול להיחרב. גם המקדש שבניתי. הבאתי לעולם בנים ובנות ואני יודע שגם זה יכול להיעלם. אני עשיתי גנות ופרדסים, יישבתי את ארץ ישראל – זה הכל באמת דברים עצומים וחשובים, אבל אני רוצה לומר לכם מהו הפרי שהוא המהות, שהוא כל עצמותו של אלול וראש השנה ויום הכיפורים, של האדם –

ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת־הָאֱלֹהִ֤ים יְרָא֙ וְאֶת־מִצְוֺתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי־זֶ֖ה כׇּל־הָאָדָֽם. (קהלת י"ב, י"ג)

"ואת מצוותיו שמור – כי זה כל האדם". שלמה המלך אומר לנו 'אני אגיד לכם איפה פספסתי'. קראנו בפרשת שופטים בשבוע שעבר "וְלֹא יַרְבֶּה־לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ…" (דברים י"ז, י"ז) ושלמה עם המוחין הענק שלו אמר "אני ארבה – ולא אסור". הוא בנה מקדש, אבל בקבלת העול, בהתבטלות הגמורה, הוא בא בסוף ימיו ומלמד אותנו שיש דבר אחד שהוא הפירות של האדם בעולם. הוא ההתחלה, בשבילו האדם נברא, זו התכלית – "וייפח באפיו נשמת חיים ויצוו". בשביל זה הוא הניח אותו בגן עדן. הוא אמר לו – 'כל פעולה שלך היא מצווה – או מצוות עשה או מצוות לא תעשה. "מכל עץ הגן אכל תאכל" כלומר הכל זה מצוות עשה, ויש רק מצוות לא תעשה אחת – "ומעץ הגן טוב ורגע לא תאכל ממנו".

ובראש השנה, בכל שנה, אנחנו צריכים להכין עצמנו לתקוע בשופר. בעז"ה ביום ההוא בקרוב בימינו "ייתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים", וכמו אצל אברהם ויצחק, העוקד והנעקד והמזבח,שאמר לכל העולם בהליכתו – "ונשתחוה", כמו כן גם כאן – "וישתחוו לה' בהר הקודש בירושלים" בב"א.

1. זו הפעם היחידה בה אנחנו הורגים בהמה ועורפים את ראשה, הפך משחיטה (למעט מצוות פטר חמור אך שם ניתן לפדות ואכמ"ל). השחיטה משאירה את המהמה בטהרתה והיא מותרת לאכילה ואילו העריפה מנבלת את הבהמה. ↑

2. ובהמשך שם – "אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני" (שם ט"ז:) ↑

3. בנוסח אשכנז לא תוקעים בתפילת הלחש ומשלימים את החסר בסיום התפילה. ↑

4. חלק קטן מהן הוסיף אדמו"ר האמצעי, בנו. ↑

5. ואני לא נכנס עכשיו לענים השברים והתרועה, שהם ניסיונות שלנו להבין מהו קול היבבה. ובגלל הדימיון בין ראש השנה ליובל, שם אני מגיע לקבלת עול מלכות שמיים, היינו חירות גמורה. אין אפשרות אחרת יותר, השתחררנו מהדימיונות של העולם. ↑

6. אכילת בשר הותרה לבני האדם רק אחרי המבול אצל נח. ↑