כוחנו – בתפילותינו. לפרשת נח תשפד

דברי התחזקות ועידוד לעת מלחמה

אני מגיע כעת מיומיים מרוכזים בהם השתתפתי בלוויות וניחומים, והראש חושב יותר ויותר על החטופים, הנעדרים והשבויים, אחינו ואחיותינו. ויהיו הדברים מוקדשים להם ולמשפחותיהם.

נס בריאתו של האדם בתחתוניים

נתחיל את הלימוד הפעם במילה שחוזרת על עצמה בתחילת הפרשה – "חמס". זו מילה משמעותית ושם דבר איננו במקרה. כבר בסוף פרשת בראשית מתוארת המציאות שתביא מבול אך שם לא מופיעה המילה חמס –

וַֽיְהִי֙ כִּֽי-הֵחֵ֣ל הָֽאָדָ֔ם לָרֹ֖ב עַל-פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה וּבָנ֖וֹת יֻלְּד֥וּ לָהֶֽם. וַיִּרְא֤וּ בְנֵי-הָֽאֱלֹהִים֙ אֶת-בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם כִּ֥י טֹבֹ֖ת הֵ֑נָּה וַיִּקְח֤וּ לָהֶם֙ נָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר בָּחָֽרוּ.  וַיֹּ֣אמֶר ה' לֹֽא-יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם בְּשַׁגָּ֖ם הוּא בָשָׂ֑ר וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה. (בראשית ו', א'-ג')

כלומר ההחלטה על המבול הייתה, כך מופיע פה, בעקבות זה שבני הא-להים ראו "את בנות האדם כי טובות הנה" ולקחו "להם נשים מכל אשר בחרו". אחר כך כתוב –

הַנְּפִלִ֞ים הָי֣וּ בָאָ֘רֶ֘ץ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֒ם וְגַ֣ם אַֽחֲרֵי-כֵ֗ן אֲשֶׁ֨ר יָבֹ֜אוּ בְּנֵ֤י הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל-בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם וְיָֽלְד֖וּ לָהֶ֑ם הֵ֧מָּה הַגִּבֹּרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר מֵֽעוֹלָ֖ם אַנְשֵׁ֥י הַשֵּֽׁם. (שם ד')

כלומר הסיפור של בני הא-להים שלוקחים את בנות האדם יצר את המציאות של הגיבורים, אבל נשים לב לתחילת הפסוק – "הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן" – על מה מדובר?

וַיַּ֣רְא ה' כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל-יֵ֨צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל-הַיּֽוֹם. וַיִּנָּ֣חֶם ה' כִּֽי-עָשָׂ֥ה אֶת-הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל-לִבּֽוֹ.  וַיֹּ֣אמֶר ה' אֶמְחֶ֨ה אֶת-הָֽאָדָ֤ם אֲשֶׁר-בָּרָ֨אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה… (שם ה'-ז')

המילה חמס כלל לא מופיע כאן. על המילים "רק רע כל היום" אומר במקום רש"י –

וינחם ה' כי עשה. נחמה היתה לפניו שבראו בתחתונים, שאלו היה מן העליונים היה ממרידן.

כלומר זה לא שהקב"ה התחרט^[1] על יצירת האדם אלא שזו הייתה לו נחמה, שאת האדם הוא ברא בארץ ולא בשמיים. זה נס שהוא נברא בארץ. זה ביטוי נורא. לעליונים אין בחירה חופשית ואילו לאדם יש כח להמריד גם את העליונים, ו"אילו היה מן העליונים היה ממרידן".

לא נחתם דינם אלא על הגזל

המילה חמס תופיע רק בפרשת נח –

וַתִּשָּׁחֵ֥ת הָאָ֖רֶץ לִפְנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֑ים וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ חָמָֽס. (שם י"א)

ורש"י אומר במקום –

ותמלא הארץ חמס. גזל.^[2]

אז ממשיך הפסוק ואומר –

וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת-הָאָ֖רֶץ וְהִנֵּ֣ה נִשְׁחָ֑תָה כִּֽי-הִשְׁחִ֧ית כָּל-בָּשָׂ֛ר אֶת-דַּרְכּ֖וֹ עַל-הָאָֽרֶץ. (שם ו')

המשמעות של "כי השחית כל בדר את דרכו על הארץ" היא זנות מוחלטת, אנדרלמוסיה –

כי השחית כל בשר. אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן. (רש"י שם)

הכל מתערבב, הכל מתהפך. ועל מה נחתם דינם?

וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים לְנֹ֗חַ קֵ֤ץ כָּל-בָּשָׂר֙ בָּ֣א לְפָנַ֔י כִּי-מָֽלְאָ֥ה הָאָ֛רֶץ חָמָ֖ס מִפְּנֵיהֶ֑ם וְהִנְנִ֥י מַשְׁחִיתָ֖ם אֶת-הָאָֽרֶץ. (שם י"ג)

אומר שם רש"י – רגע, רגע. הקץ על מה הגיע? –

קץ כל בשר. כל מקום שאתה מוצא זנות ועבודת אלילים, אנדרלמוסיא באה לעולם, והורגת טובים ורעים. כי מלאה הארץ חמס. לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל.

כלומר האנדרלמוסיה באה בגלל הזנות והעבודה זרה ואילו הדין נחתם בגלל הגזל. זה מוזר – הם עברו את העברות הכי חמורות שיש – השחתת הדרך, ממריד את העליונים, עבודה זרה, עיוות של כל העולם וכו' – ודינם נחתם דווקא על גזל?! אגב, גם לא כתוב מה הם גזלו. מה בדיוק היה 'החמס' שהם עשו? מה הם חמסו?

אונקלוס מתרגם את המילה חמס – "חטופין". חמס זה גזלת נפשות. לחטוף. העולם הנאור קצת מתחיל להבין את זה קצת עכשיו (גם החלק הנאור שבי). זה לא אקראי. תרגומו של אונקלוס – "חטופין" – מדויק ואינו אקראי. בפעם הראשונה שמוזכר בתורה "לא תגנוב" בעשרת הדברות בחומש שמות מסביר שם רש"י שהכוונה היא לנפשות ולא לממון.^[3] וכך לגבי גזלה – הגזלה הראשונה היא לגזול את האדם. לחטוף. "ויראו בני הא-להים את בנות האדם ויקחו להם" – חטיפות. זה הסיפור.

הכל נמחק מפני החמס

המילה חמס מופיעה בתנ"ך בהקשרים אחרים ושם לכאורה ההבנה היא אחרת –

וַיַּחְמֹ֤ס כַּגַּן֙ שֻׂכּ֔וֹ שִׁחֵ֖ת מֹעֲד֑וֹ… (איכה ב', ו')

שם הכוונה היא שהקב"ה הסתיר. בחילופי אותיות 'חמס' זה 'חסם'. חמס זה להוציא מהאדם את מהותו, לקחת מהאדם את האלוקות, כמו לחסום – לחסום את הדמות ולחטוף אותה, את הצלם אלוקים ולהפוך אותי, את החוטף, לא-לוה.

יש בחז"ל ביטוי על מי שאוכל בלי שמברך. חז"ל אומרים שמקור החיוב לברך לפני האכילה הוא בסברה – אסור לאדם שיהנה בעולם הזה בלא ברכה, והציטוט שהם מביאים לחיזוק הדברים הוא –

גּוֹזֵ֤ל ׀ אָ֘בִ֤יו וְאִמּ֗וֹ וְאֹמֵ֥ר אֵֽין־פָּ֑שַׁע חָבֵ֥ר ה֗֝וּא לְאִ֣ישׁ מַשְׁחִֽית. (משלי כ"ח, כ"ד)

הכוונה היא שהוא גוזל את הקב"ה ואת כנסת ישראל, כי הוא לא מקשר את מה שהוא אוכל, את מה שהוא נהנה ממנו, אל המקור, אל האלוקות. הוא חוסם, חומס, חוסם את החירות, את האלוקות – מהאדם, ואילו היה יכול היה עושה את זה מהעולם ואילו היה יכול היה עושה את זה גם מהעליונים.

"לא נחתם דינו אל על הגזל" פירושו שזנות מביאה אמנם אנדרלמוסיה לעולם, זנות היא חוסר מחויבות, אבל על זה עוד לא בא המבול. עבודה זרה היא כפירה בעיקר, היא לעבוד לא-לוה אחר, אבל בעומק בעומק, "הודו לא-להי הא-להים כי לעולם חסדו" (תהילים, קל"ו ב') – אומרים חז"ל שגם האלילים האחרים יודעים שהקב"ה היא הא-להים. עבודה זרה היא נוראה אבל בסוף אדם כזה הוא אדם רוחני שמחפש משהו. לעומת זאת חמס הוא הרבה יותר מלרצוח, הרבה יותר מלזנות. "אילו היה מן העליונים היה ממרידן". "הנני משחיתם את הארץ" אומר רש"י – לא רק הארץ נשחתה ולא רק בעלי החיים שאינם בעלי בחירה ויש להם מבנה אישיותי נורמלי נזקקו לשאינם מינן, כלומר שכל עולם החי השתנה, אלא אפילו –

…דבר אחר את הארץ, עם הארץ, שאף שלשה טפחים של עומק המחרישה נמוחו ונטשטשו. (רש"י שם י"ג)

הזרעים, הצומח. חמס הוא לקחת את האלוקות מהכל, לקחת את האנושות, לשלול את החירות. על זה בא לעולם המבול ויש לו שני תפקידים – התפקיד הראשון הוא מזעזע; מחיקה, השחתה של הכל. נדמיין את המחזות שראינו בשבועיים האחרונים, העולם נמחה, העולם נמחק. הייתי בהלוויה היום של אופיר ליבשטיין הי"ד, שהיה ראש מועצת שער הנגב והתגורר בכפר עזה, ואתה רואה שם את כל אנשי הקיבוצים ויישובים, כמו בסיפורי השואה ששמענו מהסבים והסבתות שלנו – משפחות מחוקות, קהילות שנמחקו והגיעו רק שרידים. הכל נמחק.

מלחמה לגלות את האור

בהפטרה של השבוע מתואר המבול בביטוי 'לא נעים' –

כִּֽי־מֵ֥י נֹ֙חַ֙ זֹ֣את לִ֔י אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֗עְתִּי מֵעֲבֹ֥ר מֵי־נֹ֛חַ ע֖וֹד עַל־הָאָ֑רֶץ כֵּ֥ן נִשְׁבַּ֛עְתִּי מִקְּצֹ֥ף עָלַ֖יִךְ וּמִגְּעׇר־בָּֽךְ. (ישעיהו נ"ד, ט')

כל המפרשים שואלים למה "מי נח"? הרי נח היה זה שהציל אותנו מהמבול, אז על שמו קוראים את המבול? בתורת החסידות מוסבר שבעומק, וקשה לומר את זה במיוחד בימים כשלנו, אבל זה התפקיד השני של המבול – המבול אכן היה 'מי נח', מקווה טהרה של כל העולם כולו. בעולם שלם שאיבד לאט לאט את הידיעה ש"ה' מלך" ושלכל אחד יש דמות אלוקים וצלם אלוקים, בא המבול, 'מי נח' באים לעולם, ומעבירים איזה מים נוראיים שמכשירים את העולם שיחזור ויחפש אלוקות, שיבקש להביא לעולם את אברהם אבינו (כפי שמסתיימת הפרשה).

למנהג האשכנזים ממשיכים את ההפטרה גם לחצי השני של הפרק ושם כתוב –

הַטּ֤וּ אׇזְנְכֶם֙ וּלְכ֣וּ אֵלַ֔י שִׁמְע֖וּ וּתְחִ֣י נַפְשְׁכֶ֑ם וְאֶכְרְתָ֤ה לָכֶם֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם חַֽסְדֵ֥י דָוִ֖ד הַנֶּֽאֱמָנִֽים. (נ"ה ג')

החצי הראשון של ההפטרה מדבר על כך שלא עוד יבוא מבול, ברית שמבטיחה שהעולם לא יישחת עוד, אבל החצי השני של ההפטרה מדבר על זה שישנה ברית שמבטיחה שיבוא לעולם אור נצחי של "חסדי דוד הנאמנים". כולנו מרגישים אבל צריך לומר את זה אולי דווקא מתוך החושך והרוע ומפלצתיות האלה – אין זו רק מלחמת הטובים ברעים, בני אור בבני חושך, אלא זו מלחמה על להופיע את עצם האור בעולם. זו מלחמה שעם ישראל עומד בחוד החנית שלה (ראינו רק היום שנשיא ארה"ב מגיע לארץ במיוחד, לחמש שעות בודדות, רק כדי לדבר עם ראש הממשלה), זו מלחמת עולם, זו מלחמה לגילוי אור, מלחמה להחזיר את העולם מהחמס אל הכח לגלות את האור, אלוקות – והיא עוברת דרך דברים קשים, כמו מי המבול.

הזכרנו כבר כמה וכמה פעמים שהרמ"א על השו"ע כותב בתחילת הלכות תפילה –

ויחשוב קודם התפילה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם… (שו"ע או"ח, צ"ח, א')

כלומר אדם לפני שהוא מתפלל צריך שיתבונן בגדולת האל ובשפלות האדם. התחושה שלי במלחמה הזו, שחוץ מכמה רעשי רקע קלים, היא שכולם עוסקים בתיקון, בעל כורחנו. ועם כל הרצון הצדדים לחקור את זה ואת זה וכו' (ויש מה לחקור) אבל יש הסכמה שעכשיו אנחנו נלחמים ברוע. אין זמן עכשיו לדיונים האלו. כולנו צריכים תיקון. כולנו צריכים לעסוק בשפלות האדם ורוממות האל. כולנו צריכים להבין שאנחנו צריכים להחדיר את האלוקות בתוכנו, לתקן את ה'כוחי ועוצם ידי'. "כי מלאה הארץ חמס מפניהם" – בעומק, החמאס לא מעניין בכלל אלא מה זה השפיע בי, "זכור אשר עשה לך עמלק". "כי מלאה הארץ… מפניהם" – מהפנימיות שלהם צריך לעקור את כל הגזל הזה, לעקר את כל השחץ הזה שבו אני יכול לעשות מה שאני רוצה, "חטופין", שאני יכול ח"ו לפגוע, ולא להכיר את האור שבשני. אתה חש את זה באויר שהעולם נטהר עכשיו, שהקדושים והטהורים, בלי שיש לנו איזו הבנה בכך, עושים פה כוחות ותיקונים מלמעלה של דברים שעולם שלם צריך להיטהר, ויוצא כאן עולם להילחם להביא אור לעולם. זו לא רק מלחמת קיום, "מלחמה על הבית" – נלחמים על האלוקות, על הכח לא לאפשר לחושך להחשיך את העולם. "אילו היה מן העליונים היה ממרידם". לאדם יש כח. אמרנו בפר' בראשית שהאדם הוא היחיד שיכול או להביא את האלוקות לעולם או להרוס את כל העולם כולו, ולכן לא נאמר בבריאתו "כי טוב". אחרי שהוא נולד כתוב "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" – לאדם יש כח לקחת את המציאות הטובה כמות שהיא, כי לפני שהאדם מופיע כתוב על כל בריאה "וירא אלהים כי טוב", הכל היה טוב – והאדם בא ולא משאיר את הדברים כמו שהם, את העולם כבריאתו אלא רואה את הכל והוא חייב להתעסק בכל דבר – הוא רואה עשב למשל אז הוא חייב לעשות ממנו משהו. הוא יכול לרקוח ממנו תרופה אבל הוא יכול גם סתם לתלוש אותו – הוא יכול או לרומם את העולם או ח"ו להרוס אותו.

בינו שנות דור (אנוש) ודור (המבול)

אני רוצה לתרגם את הדברים האלה לחיים שלנו בשני אופנים, שתי נקודות שכמדומני שלא שמים אליהן לב מספיק. האחת היסטורית ופשוטה; הפרשה פותחת בדור המבול ומסיימת בדור הפלגה. חז"ל אומרים שלדור הפלגה היה ממי ללמוד – מאנשי דור המבול, אבל דור המבול – היה להם ממי ללמוד או שהם הראשונים שקרה להם כזה אסון? כולנו זוכרים את הפסוק בשירת האזינו –

זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דֹּר־וָדֹ֑ר… (דברים ל"ב, ז')

בפשטות "בינו" הכוונה היא 'תתבוננו', אבל רש"י בפירוש הפשט שם אומר –

זכור ימות עולם. מה עשה בראשונים שהכעיסו לפניו. בינו שנות דור ודור. דור אנוש שהציף עליהם מי אוקינוס ודור המבול ששטפם.

כלומר "דור ודור" זה לא ביטוי כללי אלא הכוונה שנתבונן בשני דורות ספציפיים – דור אנוש ודור המבול. זה פירוש הפסוק בו פתחנו – "הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן…" ומסביר שם רש"י –

וגם אחרי כן. אף על פי שראו באבדן של דור אנוש, שעלה אוקיינוס והציף שליש העולם, לא נכנע דור המבול ללמוד מהם. (רש"י בראשית, ו')

אנוש היה בנו של שת, נכדו של אדם הראשון. נח על פי מנין השנים עוד זכה לראות ולהכיר אותו. אבל זה היה שבעה דורות לפני כן. ורש"י אומר אם כן שהיה תקדים למבול בדורו של אנוש ושם שליש עולם הוצף. יש פסוק בעמוס –

הַקּוֹרֵ֣א לְמֵֽי־הַיָּ֗ם וַֽיִּשְׁפְּכֵ֛ם עַל־פְּנֵ֥י הָאָ֖רֶץ ה' שְׁמֽוֹ. (עמוס, ה', ט')

ורש"י מביא שם במקום –

…רבותינו פירשו על דור אנוש שהציף עליהם את מי אוקינוס.

כלומר "בינו שנות דור ודור" הכוונה היא שאנשי דור המבול לא התבוננו במה שהיה קצת לפני כן – שליש עולם הוצף ורק אז מגיע דור המבול. זה היסוד הראשון – התבוננות. החובה שלנו שהתורה מגדירה בענין 'מי נח' לכל הדורות זה "בינו", תתבוננו – "מלאה הארץ חמס מפניהם" – האם אני יודע, האם אני מאמין ומבין שלאדם יש כח אילו היה בעליונים היה ממריד גם אותם, ומול זה יש לו לאדם את הכח להפך את הכל לטובה. כח מופלא להפך את הכל לטובה.

תפילה אקטיבית

הנקודה השניה היא תפילה. אחרי שמתואר בפרשה סיפור המים והגשם והמבול, אחרי שגוברים המים על הארץ, מתחיל פרק ח' במילים הבאות –

וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת-נֹ֔חַ וְאֵ֤ת כָּל-הַֽחַיָּה֙ וְאֶת-כָּל-הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָ֑ה… (ח', א')

שואל שם רש"י למה כתוב "ויזכור א-להים" (מידת הדין) ולא שם הוי"ה שהוא מידת הרחמים והוא עונה –

ויזכור אלהים. זה השם מדת הדין הוא, ונהפכה למדת רחמים על ידי תפלת הצדיקים, ורשעתן של רשעים הופכת מדת רחמים למדת הדין, שנאמר 'וירא ה' כי רבה רעת האדם' וגו' (בראשית ו, ה) 'ויאמר ה' אמחה' (שם ז) והוא שם מדת רחמים. (שם)

כלומר הצדיקים בתפילתם הופכים את מידת הדין למידת הרחמים, ורשעת הרשעים עושה את ההיפך – הופכת מידת רחמים למידת דין. שמנו לב? – המבול מתחיל בהתהפכותה של מידת הרחמים לדין. זה כוחו של החמס. אז מה האנטי-תזה? מה עומד מול זה? – תפילה. תפילת הצדיקים יכולה להפך את מידת הדין למידת הרחמים, כי לפני הכל תפילה מגלה את הכח של האדם להכיר בגדולת האל ובשפלות האדם וממילא להבין מה הוא מסוגל לעשות בתפילתו.

לפני שנמשיך אני מבקש להקדים דבר שכבר אמרנו לא פעם אך חשוב לחזור עליו – יש שתי מצוות עשה בעת מלחמה. האחת היא להילחם, וכל מי שצריך להילחם מצווה על כך, וב"ה יש בעם המופלא שלנו כמעט חצי מיליון חיילים במוכנות. אבל המצווה השניה והיא מצוות עשה שמי שמפספס אותה מאבד את כל הסיפור –

וְכִֽי־תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל־הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַהֲרֵעֹתֶ֖ם בַּחֲצֹצְרֹ֑ת וְנִזְכַּרְתֶּ֗ם לִפְנֵי֙ ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְנוֹשַׁעְתֶּ֖ם מֵאֹיְבֵיכֶֽם. (במדבר י', ט')

המצווה המוטלת על מי שאינו נמצא במלחמה עכשיו מחויב עכשיו להתפלל. ומהות התפילה היא להפך מידת הדין למידת הרחמים. "ויזכור אלהים את נח ואת כל הבהמה ואת כל החיה ויעבר אלהים רוח על הארץ וישוכו המים" – הצדיק מבין את מה שמידת הדין מחייבת כי היא מתהפכת למידת הרחמים. זו נקודה עצומה שצריך להבין – האנטיתזה לרשעת הרשעים, ל"מלאה הארץ חמס" היא כח התפילה.

שאלתי את עצמי השבוע שאלה. אנחנו אומרים היום הרבה פרקי תהילים, כולם אומרים תהילים בעת הזאת. צורת היחידה של תהילים זו "תהילה", אז למה ברבים זה בסיומת של זכר 'תהילים' ולא 'תהילות'? – זה פלא פלאות. לכאורה הרבים צ"ל 'תהילות', אבל אנחנו אומרים "תהילים" כי לומר 'תהילים' זה להפוך את התפילה מנוקבא לדוכרא. להפוך את הכח למשפיע. נסביר; כשהאדם מתפלל, וכעת זה התפקיד שלנו, לפעמים הוא מרגיש שאם הוא מתפלל רק בגלל שאין לו מה לעשות עוד. אבל כח התפילה הוא כח הכרת גדולת האל ושפלות האדם בעצם התפילה, והתפילה היא כשאני הופך אותה מתהילה לתהילים – כלומר אני לא רק מקבל, אני לא פסיבי אלא אני משפיע. לא רק כשאני אוחז נשק אני אקטיבי ומשפיע, ומסכל ולוחם – אלא גם כשאני מתפלל. להתפלל תפילת הצדיקים זה להפוך את מידת הדין לרחמים, זה להפך את העולם. זה להבין שיש לתפילה שלי כח ממשי. זה המושג של "להגיד תהילים".

תאמין בכח התפילה שלך

הרי האדם נברא להתפלל. זו מטרת בריאתו. אחרי שדיברנו שהחמס הוא בעצם גזלת האלוקות והמלחמה בו היא המלחמה לגלות את האור, נבין שהכח זה הוא להתבונן בעולם להבין מה קורה. והנקודה היא להאמין מה תפילה יכולה ליצור בעולם – שהיא מהפכת מציאויות. בהמשך החומש נגיע לפרשת עקרותה של רחל אמנו –

וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת־רָחֵ֑ל וַיִּשְׁמַ֤ע אֵלֶ֙יהָ֙ אֱלֹהִ֔ים וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־רַחְמָֽהּ. (בראשית ל', כ"ב)

אנחנו זוכרים שרחל באה ליעקב שמה את המפתחות על השולחן ואמרה לו –

וַתֵּ֣רֶא רָחֵ֗ל כִּ֣י לֹ֤א יָֽלְדָה֙ לְיַעֲקֹ֔ב וַתְּקַנֵּ֥א רָחֵ֖ל בַּאֲחֹתָ֑הּ וַתֹּ֤אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹב֙ הָֽבָה־לִּ֣י בָנִ֔ים וְאִם־אַ֖יִן מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי. (שם א')

כלומר – 'הלכתי לכל הצדיקים והתפללתי בכל המקומות וכל הסגולות וזה לא עבד", והתגובה של יעקב קשה ולכאורה לא מובנת –

וַיִּֽחַר־אַ֥ף יַעֲקֹ֖ב בְּרָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר הֲתַ֤חַת אֱלֹהִים֙ אָנֹ֔כִי אֲשֶׁר־מָנַ֥ע מִמֵּ֖ךְ פְּרִי־בָֽטֶן. (שם ב')

הרמב"ן במקום מסביר שיעקב בא לרחל ואומר לה 'מה בעצם את אומרת? שרחמך סגורה? שכל הרופאים וכל הצדיקים לא הועילו ואת מבקשת שאני, הצדיק של הדור, אתפלל בעדך? – רחל אמנו, לא ממני מנע הקב"ה פרי בטן אלא ממך – כי בתפילה שלך את יכולה להפך את העולם ולפתוח את כל העקרויות. את יכולה להפוך את התהילה לתהילים, להפך דין לרחמים. ואת מעבירה את זה אלי?! הרי הקב"ה נתן לך את הקושי הזה, כלומר שהוא מאמין בכח התפילה שלך והוא מבקש שאת תגלי את זה לעולם!'. הוא אומר את זה לא רק כיעקב הפרטי, אלא בעצם בשם כולנו.

מְרַחְשָווָאן

החודש שלנו נקרא מר-חשוון. פעם דיברנו גם בזה אבל זה פלא פלאות. יש רק שני חודשים שיש להם שני שמות – 'מנחם-אב' ו'מר-חשוון'. אבל בגיטין וכתובות, במסמכים רשמיים, כותבים רק 'אב' ולא 'מנחם אב',^[4] ולעומת זאת בכל מסמך רשמי צריך לכתוב מרחשוון ולא חשוון. בדרך כלל מסבירים ש-'מר' זה בגלל שאין בו חגים, אבל זה לא דבר מהותי לחודש, יש עוד חודשים בלי חגים. הביאור שנתנו לזה התימנים הוא מופלא; אצל התימנים – בעיקר הזקנים – קוראים לחודש 'מְרַחְשָווָאן'. החוקרים דנים מה פירוש המילה, אבל ראיתי פעם דבר נפלא – פרשת נח תמיד פותחת את החודש הזה, וזה חודש התפילות, החודש שבו אנו מתחילים לבקש על הגשמים. התפילה על הגשם היא סיבת בריאת האדם. על הפסוק –

וְכֹ֣ל ׀ שִׂ֣יחַ הַשָּׂדֶ֗ה טֶ֚רֶם יִֽהְיֶ֣ה בָאָ֔רֶץ וְכׇל־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה טֶ֣רֶם יִצְמָ֑ח כִּי֩ לֹ֨א הִמְטִ֜יר ה' אֱלֹהִים֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וְאָדָ֣ם אַ֔יִן לַֽעֲבֹ֖ד אֶת־הָֽאֲדָמָֽה. (בראשית ב', ה')

מסביר שם רש"י –

…. ומה טעם לֹא הִמְטִיר? לפי שאדם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה ואין מכיר בטובתן של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם – התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים.

זה פלא פלאות! תפקיד האדם בעולם הוא תפילה, וזו תפילה שהופכת למְרַחְשָווָן – מחרשות השפתיים בתפילה, רחש. ואם תשאלו למה זה נקרא על שם הרחש ולא על שם משהו אחר? – כי המשמעות של זה היא ליצור מציאות, לגרום להתרחשות. כשאני באמת מפנים את מהות התפילה ובמה צריך להתבונן – בגדולת האל ובשפלות האדם – ולכן כשיש מלחמה בעולם יש אפשרות גדולה לתפוס את זה, וזה כח התיקון. "שפלות האדם" זה לא רק כמה אני קטן אלא לאן האדם יכול להידרדר, ומה אני יכול להאיר בעולם כשאני מחובר אל השורש. מול מה אני נלחם ומה אני עומד לייצר.

להפך מנוקבא לדוכרא

המבול התחיל ב'חטופין' כמו שראינו, ומה הרגע שבו נח יודע שהוא יכול לצאת מהתיבה? –

וַתָּבֹ֨א אֵלָ֤יו הַיּוֹנָה֙ לְעֵ֣ת עֶ֔רֶב וְהִנֵּ֥ה עֲלֵה-זַ֖יִת טָרָ֣ף בְּפִ֑יהָ וַיֵּ֣דַע נֹ֔חַ כִּי-קַ֥לּוּ הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ. (ח', י"א)

אם יונה היא נקבה היה לכאורה צריך להיות "עלה זית טרפה בפיה" ולא "טרף". ומסביר שם רש"י שיונה זה גם לשון נקבה וגם זכר –

טרף בפיה. אומר אני שזכר היה, לכן קוראו פעמים לשון זכר ופעמים לשון נקבה, לפי שכל יונה שבמקרא לשון נקבה, כמו כיונים על אפיקי מים רוחצות (שיר השירים ה, יב) כיוני הגאיות כלם הומות (יחזקאל ז, טז) כיונה פותה (הושע ז, יא). טרף. חטף. ומדרש אגדה (עירובין יח:) לשון מזון, ודרשו בפיה לשון מאמר, 'אמרה יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה, ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם'.

טרף לפי רש"י זה חטף. חטופין. מתי נח מגלה שהמבול נגמר? – כשהיונה חוטפת, חטופין, אבל היא חוטפת את הדבר שלה, את הדבר לשה, ומתרוממת שלו – והיא מתפללת איתו אל הקב"ה – "יהיו מזונותי מרורין כזית בידי הקב"ה ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם".

חז"ל כידוע ממשילים את היונה לכנסת ישראל.^[5] לפני היונה, נח שלח את העורב לבדוק מה מצב המים והמבול, והעורב לא הלך בשליחותו אלא כעס –

יצוא ושוב. הולך ומקיף סביבות התיבה ולא הלך בשליחותו, שהיה חושדו על בת זוגו… (שם ז' ברש"י)

העורב לא מבין שעולם החמס הסתיים. העורב חושב שעולם החטופין לא נגמר. נח במשך שנה שלמה גילה לכל יצור שאי אפשר לחטוף אף אחד. הוא יצר עולם אנטי חמס. הוא יצר תיבה שבה לכל דבר יש את המקום שלו, והרגע שבו נח רואה שהמבול נגמר הוא כשהיונה, כנסת ישראל, חוזרת ועלה זית טרף בפיה, היינו שהיא התהפכה מנוקבא ולדוכרא, מנקבה לזכר, והיא הראתה לנח שהפעולה שלו בעולם מתרחשת. "ויזכור אלהים את נח" – הוא הפך את מידת דין למידת רחמים. הוא השפיע, הוא עשה את התפילה מנוקבא לדוכרא, והראה שהתפילה מייצרת עולם שלם ומגלה בעולם אלוקות.

לכן התפילה כ"כ קשה במצבים רגילים וכל כך כדאי לנו לעבוד עליה עכשיו. קשה לנו להתפלל בדרך כלל כי קשה לנו להרגיש את שפלות האדם, וכשאתה לא חש את שפלות האדם אתה לא חש את גדולת האל, ואז הכי קשה זה לתפוס שלי, בתפילה שלי, יש כח להפוך את כל העולם כולו. להפוך את מידת הדין למידת רחמים. זה רש"י מופלא. האנטיתזה לתפילת הצדיקים זו לא ע"ז או זנות אלא רשעת הרשעים, זה חמס. ותפילת הצדיקים היא ההבנה שאני רוצה להחדיר אור באלוקות, בכל אדם בעולם, בכל אדם בעם שלי, בכל אדם במעגל הקרוב אלי, בי, ושאני מאמין שאני יכול להפך בתפילה הזו.

תפילה שמהפכת מידת דין למידת רחמים

כך אומר הרמב"ם ונזכיר אותו כדי שנתחזק בתפילותינו ובתהילותינו שאנחנו צריכים להפכם לתהילים –

מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור. שנאמר "על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות". כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן – זעקו עליהן והריעו. (הל' תענית א', א')

כולם מדברים על המלחמה ועל הלוחמים ועל תומכי הלחימה – וכולנו תומכי לחימה, וזה דבר נהדר, אבל בואו נזכור את המצווה השניה שאין לה גבולות והיא המלחמה האמיתית שלנו בחמאסיות, בגזל הזה –

ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו וגו'. וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם. (שם ב')

לא צריך שום ועדת חקירה – כי אני האשם. אני חלק מהקונספציה, אני צריך לעבוד על "רוממות האל ושפלות האדם". אני צריך לעבוד על להכיר את הכח שלי, ולהפסיק להרגיש עליון. במובן הזה כולנו אשמים.

אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו 'דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית' [כלומר יגידו 'זה פשלה של זה או של ההוא', 'זה סטטיסטיקה' וכו', 'קרה', 'אירוע'] – הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים ותוסיף הצרה [הנוכחית] צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה "והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי", כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהיא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי. (שם ג')

לנתח ולהבין ולהסביר, וסטטיסטיקה ופה ושם – זה לומר על משהו שהוא קרי, מקרה – ואז יוסיף ה' לנו ח"ו חמת אותו קרי, יהיה ח"ו עוד מקרה – צירוף מקרים ל"ע, ואז אולי יגיעו סוף סוף הלבבות למקום שהאדם יאמין בכח של התפילה שלו להפך את מידת הדין למידת הרחמים. הוא יבין שהוא יכול להפוך כי הוא צריך לתקן את עצמו. רוצים להתייחס למציאות שהייתה פה במדינה בשנה האחרונה? מצוין – תחשוב על עצמך, ותתקן משם, ותתפלל ותתפלל, ותאמין שבתפילה אפשר להפוך מידת דין לרחמים. "ורשעתם של רשעים מהפכת מידת רחמים למידת דין" – זה פלא איך שרש"י מתאר שהמבול מתחיל ב-"וירא ה' כי רבה רעת האדם ויאמר ה' אמחה את האדם" – פעמיים מופיע שָם שֵם ה' בשם הוי"ה, שם רחמים, וכשה' אומר את זה בלשון רחמים הוא מתכוון שהמבול יהפוך גם למקווה. אוי איזה רחמים קשים אלו… ואז בא הכח של תפילת הצדיקים שהוא האנטיתזה ל"מלאה הארץ חמס", הוא יביא את העולם ל-"והנה עלה זית טרף בפיה", הוא יביא את העולם להפך את מידת הדין למידת הרחמים.

יהיו הדברים לשלומם של אחינו ואחיותינו, כל אחד ואחת מהנעדרים והחטופים. ונאמין באמת שדווקא מהמקום הזה שנראה לנו כשיא חוסר האונים – שם מופיע כחו של האדם, היינו התפילה שהופכת 'תהילה' ל'תהילים' ומהפכת מידת דין למידת רחמים, ובעז"ה נזכה ונראה את זה עין בעין, כולנו בישועה שלמה וגאולה שלמה ואור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו יחד מהרה לאורו.

1. כמו המשמעות שמופיעה בפסוק הבא – "כי ניחמתי כי עשיתים", ששם אכן זו חרטה. ↑

2. אגב, ברש"י המנוקד זה מופיע כגָזֶל ולא כגֶזֶל. גם ברמב"ם המדויק המילה גֶזֶל לא מופיעה ולו פעם אחת אלא גָזֶל – גם באמצע משפט וגם בסופו. ↑

3. רק בחומש ויקרא שכתוב "לא תגנובו" (ויקרא י"ט, י"א) הכוונה היא לממון. ↑

4. עי' למשל ערוך השולחן אהע"ז קכו סעיף טז. ↑

5. "…דאמתיל כנסת ישראל ליונה, שנאמר: כנפי יונה נחפה בכסף וגו' מה יונה כנפיה מגינות עליה, אף ישראל מצות מגינות עליהן" (שבת מ"ט ע"א). ↑