מהפכת ראש חודש ניסן. פרשת ויקהל פקודי – החודש תשפו

ענן ה' על המשכן

בשבת הקרובה נפטיר בפרשת "החודש", וכשאומרים "פרשת החודש", כולנו חושבים שהכוונה היא לר"ח ניסן שבועיים לפני שיצאנו ממצרים, וזה נכון, אבל יש עוד דבר משמעותי שמתרחש בר"ח ניסן ומופיע בפרשת השבוע שלנו, פרק שלם מוקדש לכך, ומיד נראה שזה ממשיך ומתרחש לאורך כל ההיסטוריה – היה, הווה וגם יהיה בעז"ה. ומהו הדבר הזה? בשנה שלאחר יציאת מצרים בר"ח ניסן, מופיע אצלנו בסוף הפרשה –

וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר. בְּיוֹם-הַחֹ֥דֶשׁ הָֽרִאשׁ֖וֹן בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ תָּקִ֕ים אֶת-מִשְׁכַּ֖ן אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד. (שמות מ', א'-ב')

כלומר הקמת המשכן במדבר הייתה בראש חודש ניסן. לשם מביאים את כל הפריטים שהתנדבו בני ישראל, ואכן –

וַיְהִ֞י בַּחֹ֧דֶשׁ הָֽרִאשׁ֛וֹן בַּשָּׁנָ֥ה הַשֵּׁנִ֖ית בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ הוּקַ֖ם הַמִּשְׁכָּֽן. (שם י"ז)

אירוע מרגש ללא ספק, אבל צריך להבין מה זה אומר לנו, כלומר ליהודים שנמצאים במחנה ישראל במדבר? מה הם ראו באותו יום? משה מקים את המשכן, וכך כתוב בפסוקים החותמים את הספר –

וַיָּ֣קֶם אֶת-הֶֽחָצֵ֗ר סָבִיב֙ לַמִּשְׁכָּ֣ן וְלַמִּזְבֵּ֔חַ וַיִּתֵּ֕ן אֶת-מָסַ֖ךְ שַׁ֣עַר הֶֽחָצֵ֑ר וַיְכַ֥ל מֹשֶׁ֖ה אֶת-הַמְּלָאכָֽה. (שם ל"ג)

אכן התרגשות גדולה, אבל אנחנו עדיין ב-'סרט דו מימדי' – היהודי הפשוט נמצא באוהל ולכאורה הוא עדיין לא רואה שום דבר מיוחד למעט את המבנה החדש, אך הנה התורה חותמת את ספר הגלות והגאולה –

וַיְכַ֥ס הֶֽעָנָ֖ן אֶת-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּכְב֣וֹד ה' מָלֵ֖א אֶת-הַמִּשְׁכָּֽן. וְלֹֽא-יָכֹ֣ל מֹשֶׁ֗ה לָבוֹא֙ אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד כִּֽי-שָׁכַ֥ן עָלָ֖יו הֶֽעָנָ֑ן וּכְב֣וֹד ה' מָלֵ֖א אֶת-הַמִּשְׁכָּֽן. (שם ל"ד-ל"ה)

הופה! אני יושב באוהל ורואה את הענן מכסה את אוהל מועד, כמעט כמו אלו שרצים החוצה ליראות יירוטים… והנה אנחנו מגיעים לדבר שרלוונטי אלי, היהודי שיושב באוהל –

וּבְהֵֽעָל֤וֹת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הַמִּשְׁכָּ֔ן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּכֹ֖ל מַסְעֵיהֶֽם. וְאִם-לֹ֥א יֵֽעָלֶ֖ה הֶֽעָנָ֑ן וְלֹ֣א יִסְע֔וּ עַד-י֖וֹם הֵעָֽלֹתֽוֹ. כִּי֩ עֲנַ֨ן ה' עַל-הַמִּשְׁכָּן֙ יוֹמָ֔ם וְאֵ֕שׁ תִּהְיֶ֥ה לַ֖יְלָה בּ֑וֹ לְעֵינֵ֥י כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵ֖ל בְּכָל-מַסְעֵיהֶֽם. (שם ל"ו-ל"ח)

רבותי – האירוע הזה שראינו בר"ח ניסן בשנה השניה לצאת בני ישראל ממצרים, אירוע שהתרחש כמה חודשים אחרי חטא העגל, אחרי יום הכיפורים וכפרתו וקבלת הלוחות השניים, הוא אירוע מכונן ומשנה חיים; הענן שכיסה את המשכן הופך לדיבור של הקב"ה איתי, לא רק עם משה רבנו. כלומר מהיום, האירוע הזה הוא איננו חד פעמי אלא לפיו בארבעים השנים הקרובות, אני הולך, חונה, נוסע, עומד!

לעיני כל ישראל – במשכן ובבית השלישי

והפסוק החותם מדגיש שאכן הכוונה היא "לעיני כל בית ישראל, בכל מסעיהם", ומבאר שם רש"י –

לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם. בכל מסע שהיו נוסעים, היה הענן שוכן במקום אשר יחנו שם. מקום חנייתם אף הוא קרוי מסע, וכן וילך למסעיו (בראשית יג, ג) וכן אלה מסעי (במדבר לג, א), לפי שממקום החנייה חזרו ונסעו, לכך נקראו כולן מסעות.

ולפי הענן אני יודע את מצבי הרוחני, וכך כותב הספורנו שם –

ובהעלות הענן. וכל כך היתה שריית השכינה קבע במשכן שלא היה מסתלק כלל משם עד שהיו ישראל צריכים לנסוע…

כל יום שאני באהל, אני רואה את הענן שורה על המשכן. זוכרים שכאשר היינו למרגלות הר סיני, ראינו את הענן על ההר ומשה נכנס לתוך הערפל, ונבהלנו? והנה כעת, פחות משנה לאחר מכן, אחרי הנפילות שלנו בעגל וכו', כל אחד מאיתנו באהלו רואה את הענן והענן לא מסתלק עד שצריך לנסוע. ובנסיעתו הוא רואה את הקשר בינו לבין הענן, להשראת השכינה. הצעדים שלי, החיים שלי, והשראת השכינה חבוקים זה בזה! ומסיים הספורנו את פירושו לחומש שם ואומר –

…וזה לא היה בשילה ולא בבית ראשון ולא בבית שני. אבל יותר מזה יהיה בבית שלישי יוב"ב כאמרו ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה.

מאז שנפרדנו מהמשכן במדבר, לא היה לנו עוד, לא בבית ראשון ולא בבית שני, הקשר היומיומי האישי שלי עם השראת השכינה – אבל אי"ה לעתיד, זה יתחדש ואף יותר מכך, בבית השלישי.

הניצחון המוחלט

האם שמנו לב מהו סיומו הגדול, הפינאלה, של ספר שמות? הגאולה איננה יציאתנו ממצרים ולא שפרעה וחמינאי טבעו בים. גם לא שפוצצנו את כל מרכבות פרעה וחילו וכולם עלו וירדו כעופרת וכקש. היא אפילו לא זה שהיינו במעמד הר סיני וראינו קולות וברקים, אלא הגאולה היא שאני חי את השראת השכינה בתוכי באופן קבוע, ש-"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" – לא משה, אלא "לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם", ודבר זה לא היה לא בשילה, ולא בבית ראשון ולא בבית שני. אנחנו חייבים לדעת לאן אנחנו שואפים. מהו 'הניצחון המוחלט' שאנחנו מדברים עליו כל הזמן – "ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם". זה לא מה שרואים בשיעור היומי בין מנחה ומעריב אחרי שקיבלנו את החדשות והמידע בערוצים שונים למיניהם חלילה, אלא זה מה שאנחנו חוווים – וזה לא היה לא בבית ראשון ולא בבית שני, אבל זה ויותר מזה יהיה בעז"ה בבית השלישי.

ספר שמות מכונה "ספר הגלות והגאולה" וצריך לדעת שהגאולה היא סיפור הענן הזה שעל המשכן. זה ההסבר העמוק והפשוט גם יחד לשאלה מה בכלל עושים הפסוקים האלה בחומש שמות, שהרי לכאורה טבעי הרבה יותר היה למצוא אותם בחומש במדבר. כאן בספר שמות לא מתוארים המסעות, ואם כן למה מספרים לי שהענן היה על המשכן לעיני כל ישראל "בכל מסעיהם"?! זה מתאים הרבה יותר לפרשת מסעי ולא לפרשת הקמת המשכן! זה מתואר בהרחבה בפרשת בהעלותך ובמקומות נוספים בספר במדבר – כשהענן עולה וכשהוא יורד. למה זה בכלל מופיע כאן? אך לזה מתכוון הספורנו בדבריו – שלא נתבלבל. זה הניצחון המוחלט, זו הגאולה. אמנם חסר פה רק דבר אחד קטן – שאנחנו עדיין במדבר. בבית שלישי במהרה בימינו שם זה יופיע בשלמותו – ומלאה הארץ דעה את ה'" וכל בית ישראל בכל מסעיהם וכל העולם כולו יכיר ויידע.

וזה מקפל בתוכו נקודה נוספת; בעצם ספר שמות לא מסתיים בפסוק האחרון שבו אלא דווקא בפסוק הראשון של חומש ויקרא. אצלנו כתוב שהענן מכסה את אהל מועד ומשה רבנו לא יכול לבוא אל האוהל. הענן בעצם גורם לכך שאף אחד לא יכול להיכנס אליו, ועם ישראל מן הסתם הסתכל ואמר – 'רגע, בהר סיני ראינו את משה נכנס לתוך הענן, אז למה שם כן ופה לא?', על כך באה התשובה בתחילת חומש ויקרא –

וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר ה֙' אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר. (ויקרא א', א')

אין עוד חומש שמתחיל במקום שבו הסתיים החומש הקודם. כל חומש מתחיל בפני עצמו, וזה ההמשך הישיר של הפסוק האחרון אצלנו, כי מה שהיה חסר למשה כדי להיכנס אל המשכן היה רק ההזמנה של הקב"ה. כלומר בר"ח ניסן התרחשו שני אירועים סביב הרגע הגדול הזה – משה רבנו ורבם של כל הנביאים לא נכנס לענן כי הוא עדיין לא הוזמן. באותו יום ירדה אש מן השמיים כדי להראות שהכל מתקבל למעלה ברצון ובאותו היום בר"ח ניסן נדב ואביהוא נכנסו בלי הזמנה. כי הניצחון המוחלט כולל שני חלקים, וזה עמוק מאד – האחד הוא לדעת שהאתחלתא דגאולה היא איננה הגאולה עדיין, והשני הוא לדעת שהגאולה היא לדעת לְמה אתה מוזמן ומה לא. לכל אתה יכול. להכיר את מקומך, זו הגאולה. משה רבנו לא יכול לבוא אל אהל מועד כי הוא עוד לא קיבל הזמנה. זה פלא פלאות.

אני מבפנים והוא מבחוץ?!

חז"ל אומרים משל מדהים –

וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מֵהָעִנְיָן פָּרָשַׁת מִשְׁכָּן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁצִּוָּה אֶת עַבְדּוֹ וְאָמַר לוֹ בְּנֵה לִי פָּלָטִין. עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁהָיָה בּוֹנֶה הָיָה כּוֹתֵב עָלָיו שְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, וְהָיָה בּוֹנֶה כְּתָלִים וְכוֹתֵב עֲלֵיהֶן שְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, הָיָה מַעֲמִיד עַמּוּדִים וְכוֹתֵב עֲלֵיהֶן שְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, הָיָה מְקָרֶה בְּקוֹרוֹת וְהָיָה כוֹתֵב עֲלֵיהֶן שְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. לְיָמִים נִכְנַס הַמֶּלֶךְ לְתוֹךְ פָּלָטִין, עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁהָיָה מַבִּיט הָיָה מוֹצֵא שְׁמוֹ כָּתוּב עָלָיו, אָמַר כָּל הַכָּבוֹד הַזֶּה עָשָׂה לִי עַבְדִּי וַאֲנִי מִבִּפְנִים וְהוּא מִבַּחוּץ, קְרָאוֹ לוֹ שֶׁיִּכָּנֵס לִפְנַי וְלִפְנִים. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה עֲשֵׂה לִי מִשְׁכָּן, עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה הָיָה כּוֹתֵב עָלָיו, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל הַכָּבוֹד הַזֶּה עָשָׂה לִי משֶׁה וַאֲנִי מִבִּפְנִים וְהוּא מִבַּחוּץ, קְרָאוֹ לוֹ שֶׁיִּכָּנֵס לִפְנַי וְלִפְנִים, לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה. (ויק"ר א', ז')

בואו נחזור אל הנוסחה – הניצחון המוחלט הוא ראשית שנבין שהניצחון הלא מוחלט איננו הניצחון, להבין שאתחלתא דגאולה אינה הגאולה, והניצחון המוחלט הוא להבין שהניצחון המוחלט הביטול למלך מלכי המלכים. הכישלון של נדב ואביהוא בר"ח ניסן היה המ"מ של האש הזרה שה' לא ציוה אותם. היה קרש אחד אצל נדב ואביהוא שלא היה כתוב עליו "כאשר ציוה ה' את משה", על קרש אחד לא היה כתוב "לכבוד המלך", או שהיה כתוב עליו "לכבוד המלך וגם לכבודי". מה אנחנו מבינים בנדב ואביהוא בכלל? הם היו גדולי עולם!

השראת השכינה שרואה יהודי באהל, עם הסלולרי שלו בממ"ד, היא שהוא רואה את הענן על המשכן "לעיני כל ישראל בכל מסעיהם", בכל מסע שהוא נמצא הוא רואה את הענן. הוא לא מדומיין שהוא כבר הגיע אל הניצחון המוחלט לפני שהוא רואה את הענן והוא לא מדומיין שהוא יכול לחדור ולהיכנס אל הענן לפני שהוא קיבל הזמנה לכך. כל מה שהוא עושה זה לכבוד המלך – הוא כותב לכבוד המלך, הוא אוכל לכבוד המלך, הוא עושה מצוות לכבוד המלך, הוא אוהב את ילדיו לכבוד המלך. ואז המלך אומר – "אני מבפנים והוא מבחוץ?! הרי הוא זה שעושה את כל השראת ההשכינה בעולם!". וזה לא היה, כמו שאומר הספורנו, לא במשכן שילה ולא בבית ראשון או שני. אפשר ללמוד מסכתות על גבי מסכתות ולפספס את הנקודה עצמה. יש המון הבדלים בין בית ראשון לשני, אבל בשניהם לא היתה האפשרות לשבת באוהל הפרטי שלי ולראות את ענן ה' לעיני כל בית ישראל בכל מדרגה ובכל מציאות, בכל מסעיהם.

ומה יהיה כשנבוא ונראה את זה בבית שלישי? אנחנו כבר עכשיו רואים את ההכנות לכך ב"ה. זה יהיה לא רק "לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם" אלא לעיני העולם כולו בכל מסעיהם. "יכירו וידעו כל יושבי תבל". ומה מעכב את זה? הדימיון והקונספציה שלי שהניצחון המוחלט כבר הושג, וזה נקרא יאוש, כי אני בכלל לא מאמין בניצחון המוחלט, שעיני יכולים לראות את הענן בכל הזמן בכל מסעיי, ולכן אני ממציא גאולה אלטרנטיבית. הרגנו את חמינאי? לא, זו לא הגאולה. ימ"ש הוא לא שווה את המאמצים שהשקענו בזה. הוא לא הנקודה. הנקודה היא "לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם" עד שזה לעיני העולם כולו. הנקודה היא ענן ה' על המשכן, והניצחון המוחלט, סיום ספר הגלות והגאולה הוא שמשה לא יכול להיכנס את האהל. משה שהקים את המשכן, משה שקרע לנו את הים והוציא אותנו ממצרים – והא לא יכול להיכנס אם אין לו הזמנה, והוא יודע את זה ולא מתבלבל. הוא מייצר עולם שבו המלך אומר שאלה וסברה – "אני מבפנים והוא מבחוץ? מעשה שכזה! שמעתם דבר כזה? הרי הוא הגיע לכל תכליל הבריאה וההוויה, נתאווה הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתוניים, אין קרש שהוא בונה בו ולא כתוב עליו "לכבוד המלך כאשר ציוה ה' את משה"!

הפטרת פרשת החודש

אז הבנו מה קורה בראש חודש ניסן ועכשיו כמה מילים על ראש חודש ניסן שאנחנו עומדים להגיע אליו ועל הניסן שעתידים להיגאל בו בעז"ה. בהפטרה של השבת נקרא על ר"ח ניסן ונראה שם דבר מוזר. זוכרים מה שראינו בספורנו? שבבית השלישי יהיה יותר ממה שהיה במשכן. בואו נראה מה יהיה בבית השלישי. כולם מצפים שההפטרה תעסוק בפסח ובקרבן פסח ואכן ההפטרה עוסקת בזה קצת אבל אתם צפויים להתאכזב כי רוב ההפטרה עוסקת דווקא בראש חודש ניסן ובהקמת המשכן, כלומר בהקמת הבית השלישי. כך לומד הרמב"ם וכך לומדים חז"ל –

כֹּה־אָמַר֮ ה' א-להים בָּֽרִאשׁוֹן֙ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֔דֶשׁ תִּקַּ֥ח פַּר־בֶּן־בָּקָ֖ר תָּמִ֑ים וְחִטֵּאתָ֖ אֶת־הַמִּקְדָּֽשׁ. וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֜ן מִדַּ֣ם הַחַטָּ֗את וְנָתַן֙ אֶל-מְזוּזַ֣ת הַבַּ֔יִת וְאֶל-אַרְבַּ֛ע פִּנּ֥וֹת הָעֲזָרָ֖ה לַמִּזְבֵּ֑חַ וְעַ֨ל-מְזוּזַ֔ת שַׁ֖עַר הֶחָצֵ֥ר הַפְּנִימִֽית. וְכֵ֤ן תַּֽעֲשֶׂה֙ בְּשִׁבְעָ֣ה בַחֹ֔דֶשׁ מֵאִ֥ישׁ שֹׁגֶ֖ה וּמִפֶּ֑תִי וְכִפַּרְתֶּ֖ם אֶת-הַבָּֽיִת (יחזקאל מ"ה, י"ח-כ')

וחז"ל אומרים שזה היה בשבת, הראשון לר"ח ניסן, והם תמהים – איזה קרבן מביאים בראש חודש ניסן "וחטאת את המקדש"? זו מצווה חדשה?! והם עונים וכך פוסק הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות שמדובר על כך שהבית השלישי ייחנך בר"ח ניסן, ואז יביאו קרבן מיוחד שאינו קרבן לדורות אלא לשעה. קרבנות ר"ח מפורטים בפרשת שמיני, אך כאן מדובר על קרבן מיוחד שחז"ל דנים עליו בדיון ארוך במסכת מנחות האם יש סתירה בין יחזקאל לבין התורה, והמסקנה היא שמדובר בקרבן מיוחד שיהיה בחנוכת הבית השלישי, ור"ח ניסן יהיה היום הראשון בימי המילואים של הבית השלישי, בדיוק כמו שהיה בחנוכת המשכן עם קרבנות הנשיאים. וכמו שאז היה מותר להביא קרבן חטאת בשבת^[1] ושאר קרבנות שלא מצוין במפורש שצריך להביאם בשבת כמו עולת התמיד וקרבן מוסף, כך מדבר על זה יחזקאל בבית השלישי. רש"י אומר שכאשר הנשיאים הביאו את הקרבנות שלהם, משה לא רצה לקבל מהם בתחילה בדיוק מהסיבה הזו, כי איך אפשר להביא קרבנות שלא מפורש שמותר להקריבם בשבת?! אך הקב"ה אמר לו לקבל. אנחנו מדברים פה בחנוכת המשכן וכך יהיה בעז"ה בחנוכת בית המקדש השלישי ב"ב.

יסוד המעלה מבבל

אז דיברנו עד עתה בחנוכת המשכן שהיתה בר"ח ניסן ושכמותה לא היה בשילה, לא בבית ראשון ולא בבית שני, ועכשיו נראה שהיה עוד משהו בראש חודש ניסן בהיסטוריה – בימי עזרא ונחמיה כאשר חזרו לארץ אנשי שיבת ציון. כולנו מכירים את היישוב יסוֹד המעלה,^[2] והמקור של השם הזה הוא בר"ח ניסן. עזרא ונחמיה עולים עם עולי בבל לירושלים –

וַיַּֽעֲל֣וּ מִבְּנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵ֠ל וּמִן־הַכֹּהֲנִ֨ים וְהַלְוִיִּ֜ם וְהַמְשֹׁרְרִ֧ים וְהַשֹּׁעֲרִ֛ים וְהַנְּתִינִ֖ים אֶל־יְרוּשָׁלָ֑ם בִּשְׁנַת־שֶׁ֖בַע לְאַרְתַּחְשַׁ֥סְתְּא הַמֶּֽלֶךְ. וַיָּבֹ֥א יְרוּשָׁלִַ֖ם בַּחֹ֣דֶשׁ הַחֲמִישִׁ֑י הִ֛יא שְׁנַ֥ת הַשְּׁבִיעִ֖ית לַמֶּֽלֶךְ. (עזרא ז', ז'-ח')

הם מגיעים לירושלים בחודש אב, החודש החמישי, ומשום מה מספרים לנו את הסיפור הבא –

כִּ֗י בְּאֶחָד֙ לַחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֔וֹן ה֣וּא יְסֻ֔ד הַֽמַּעֲלָ֖ה מִבָּבֶ֑ל וּבְאֶחָ֞ד לַחֹ֣דֶשׁ הַחֲמִישִׁ֗י בָּ֚א אֶל־יְר֣וּשָׁלִַ֔ם כְּיַד־אֱלֹהָ֖יו הַטּוֹבָ֥ה עָלָֽיו. (ט')

כלומר באחד לחודש הראשון היה ביסוס העליה מבבל, ואז החליטו לצאת לדרך – זה היה בר"ח ניסן. למה כ"כ חשוב להזכיר את זה? ובואו נראה מה עוד קרה באחד לחודש ניסן, באותו זמן אצל עזרא ונחמיה. הרי נחמיה היה שר אצל המלך ארתחשסתא והוא זה שקיבל את האישור מהמלך והוא בא עם אנשיו. עזרא היה הכהן ונחמיה היה 'ראש הממשלה', והוא מביא את כל הסיפור שמסופר בתחילת ספר נחמיה. נחמיה ישב אז בשושן הבירה, זה היה בחודש כסלו ובא אליו מישהו בשם חנני ומסר לו מה המצב בירושלים –

דִּבְרֵ֥י נְחֶמְיָ֖ה בֶּן־חֲכַלְיָ֑ה וַיְהִ֤י בְחֹֽדֶשׁ־כִּסְלֵו֙ שְׁנַ֣ת עֶשְׂרִ֔ים וַאֲנִ֥י הָיִ֖יתִי בְּשׁוּשַׁ֥ן הַבִּירָֽה. וַיָּבֹ֨א חֲנָ֜נִי אֶחָ֧ד מֵאַחַ֛י ה֥וּא וַאֲנָשִׁ֖ים מִֽיהוּדָ֑ה וָאֶשְׁאָלֵ֞ם עַל־הַיְּהוּדִ֧ים הַפְּלֵיטָ֛ה אֲשֶֽׁר־נִשְׁאֲר֥וּ מִן־הַשֶּׁ֖בִי וְעַל־יְרוּשָׁלִָֽם. וַיֹּאמְרוּ֮ לִי֒ הַֽנִּשְׁאָרִ֞ים אֲשֶֽׁר־נִשְׁאֲר֤וּ מִן־הַשְּׁבִי֙ שָׁ֣ם בַּמְּדִינָ֔ה בְּרָעָ֥ה גְדֹלָ֖ה וּבְחֶרְפָּ֑ה וְחוֹמַ֤ת יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ מְפֹרָ֔צֶת וּשְׁעָרֶ֖יהָ נִצְּת֥וּ בָאֵֽשׁ. וַיְהִ֞י כְּשׇׁמְעִ֣י ׀ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה יָשַׁ֙בְתִּי֙ וָֽאֶבְכֶּ֔ה וָאֶתְאַבְּלָ֖ה יָמִ֑ים וָֽאֱהִ֥י צָם֙ וּמִתְפַּלֵּ֔ל לִפְנֵ֖י אֱלֹהֵ֥י הַשָּׁמָֽיִם. (נחמיה א', א'-ד')

ימים רבים הוא ישב ובכה שם. תפילתו היא מופלאה והיא מתוארת שם באריכות רבה, עד שהוא מחליט לגשת אל המלך, ממש כמו אסתר, לבוא לפניו ולגעת בשרביט ולבקש ממנו ללכת לירושלים בראש היהודים כדי להקים שם מחדש את העיר ולבנות את החומות. הוא לא יודע איך המלך יגיב, מלך האימפריה הפרסית, שגם יכול להרוג אותו, אבל אז כתוב –

וַיְהִ֣י ׀ בְּחֹ֣דֶשׁ נִיסָ֗ן שְׁנַ֥ת עֶשְׂרִ֛ים לְאַרְתַּחְשַׁ֥סְתְּא הַמֶּ֖לֶךְ יַ֣יִן לְפָנָ֑יו וָאֶשָּׂ֤א אֶת־הַיַּ֙יִן֙ וָאֶתְּנָ֣ה לַמֶּ֔לֶךְ וְלֹא־הָיִ֥יתִי רַ֖ע לְפָנָֽיו. (שם ב', א')

מתוקף תפקידו כשר הוא היה צריך להשקות את המלך, דרך חשיבות, והוא מצא חן בעיניו, ממש כמו אסתר למרות שהוא היה בצום ובבכי. וחשבתי שאולי היו אלו שבעה ימים של בכי, כמו שבעת ימי המילואים.

יום קבלת החלטות

והנביא ממשיך –

וַיֹּ֩אמֶר֩ לִ֨י הַמֶּ֜לֶךְ מַדּ֣וּעַ ׀ פָּנֶ֣יךָ רָעִ֗ים וְאַתָּה֙ אֵֽינְךָ֣ חוֹלֶ֔ה אֵ֣ין זֶ֔ה כִּי־אִ֖ם רֹ֣עַֽ לֵ֑ב וָאִירָ֖א הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד. וָאֹמַ֣ר לַמֶּ֔לֶךְ הַמֶּ֖לֶךְ לְעוֹלָ֣ם יִחְיֶ֑ה מַדּ֜וּעַ לֹא־יֵרְע֣וּ פָנַ֗י אֲשֶׁ֨ר הָעִ֜יר בֵּית־קִבְר֤וֹת אֲבֹתַי֙ חֲרֵבָ֔ה וּשְׁעָרֶ֖יהָ אֻכְּל֥וּ בָאֵֽשׁ (שם ב'-ג')

זה ממש ממש סיפור אסתר!

וַיֹּ֤אמֶר לִי֙ הַמֶּ֔לֶךְ עַל־מַה־זֶּ֖ה אַתָּ֣ה מְבַקֵּ֑שׁ וָֽאֶתְפַּלֵּ֔ל אֶל־אֱלֹהֵ֖י הַשָּׁמָֽיִם. וָאֹמַ֣ר לַמֶּ֔לֶךְ אִם־עַל־הַמֶּ֣לֶךְ ט֔וֹב וְאִם־יִיטַ֥ב עַבְדְּךָ֖ לְפָנֶ֑יךָ אֲשֶׁ֧ר תִּשְׁלָחֵ֣נִי אֶל־יְהוּדָ֗ה אֶל־עִ֛יר קִבְר֥וֹת אֲבֹתַ֖י וְאֶבְנֶֽנָּה. (שם ד'-ה')

הוא מתפלל לה' שייתן לו את המילים הנכונות ואז הוא פונה אל המלך ממש באותן מילים של אסתר "אם על המלך טוב". המלך מדבר איתו, נותן לו את הזמן שהוא צריך, כספים, כותב אגרות – ממש כמו אצל אסתר. הוא מעביר את האגרות אל שרי חיל ופרשים, ואז נחמיה יוצא לירושלים יחד עם עזרא. נשים לב – בר"ח ניסן היה יסוד המעלה מבבל, כלומר, דלת העם מחליטים לעלות, ר"ח ניסן הוא איננו היום בו ראיתי את הגאולה אלא היום בו החלטתי שאני פועל כי יש לי כוחות. זה עוד לא היום שבו הגעתי לירושלים. במקביל, כאילו בלי קשר, אצל נחמיה בר"ח ניסן הוא ניגש את המלך בבקשה גורלית, אחרי צום ובכיות. והם אכן עולים לירושלים, אבל מצבם הרוחני היה ירוד ביותר – התבוללות, צרות. רשימה שלמה של כל האנשים הכי חשובים ועם מי היו מתבוללים, ועזרא עומד לפני העם מראש השנה ועד אחרי יום הכיפורים וסוכות, וקורא להם לחזור בתשובה ולהיבדל נשותיההם הנכריות, ומתי הם יוצאים סופית מכל ההתבוללות? –

וַיְכַלּ֣וּ בַכֹּ֔ל אֲנָשִׁ֕ים הַהֹשִׁ֖יבוּ נָשִׁ֣ים נׇכְרִיּ֑וֹת עַ֛ד י֥וֹם אֶחָ֖ד לַחֹ֥דֶשׁ הָרִאשֽׁוֹן. (עזרא י', י"ז)

זה פלאי פלאים. בר"ח ניסן מתחיל יסוד המעלה מבבל, במקביל נחמיה הולך לפני המלך ופניו רעים מרוב צומות והמלך נותן לו הכל, האתערותא דלתתא, ובר"ח ניתן מתרחשת גם האתערותא דלתתא הרוחנית – מתנקים מכל ההתבוללות והתאוות, מכינים את גאולת הנפש. בר"ח ניסן בשנה השניה לצאת ישראל ממצרים מקימים את המשכן וזוכים לראות את הענן, בר"ח ניסן בבית השלישי נחנוך את המקדש השלישי, אבל מתי התחיל כל הכח ומהו ראש חודש ניסן? – פרשת החודש. משה רבנו מכנס בר"ח ניסן את כל עם ישראל, היינו מי שנשארו אחרי מכת החושך לפני שיצאנו ממצרים. הוא אומר להם שבעשור לחודש עליהם לקחת "שה לבית אבות שה לבית", כלומר שהם צריכים לקחת את האליל לא רק של מצרים אלא גם שלהם עצמם, כי "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה", ותשחטו אותם – אנחנו משתנים, אנחנו מתהפכים. בין ר"ח ניסן ועד לט"ו בו הם שוחטים את השה, מכינים את ליל הסדר, הם מלים את עצמם כי הם לא היו נימולים. הם רק עכשיו סיימו את שבעת ימי האבלות על אחיהם שמתו במכת החושך – והם מתכוננים. בר"ח ניסן הם רק שמעו, קיבלו את כל המצוות, אך עוד לא עשו דבר.

וילכו ויעשו

אנחנו יודעים שבעקבות יציאת מצרים חודש ניסן הפך להיות החודש הראשון, כי אז נגאלנו ממצרים, אבל לכאורה יצאנו ממצרים רק בט"ו בחודש! אני מבין שר"ח תשרי הוא ראש השנה לבריאת העולם כי בכ"ה באלול נוצר עולם וב-א' תשרי נולד אדם הראשון, אבל מה הקשר ל-א' ניסן? למה אז נקבע ראש החודש? הרי יצאנו ממצרים רק בט"ו בניסן! איך כתוב בהגדה של מצרים? –

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. יָכוֹל מֵראשׁ חֹדֶשׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר בַּיּוֹם הַהוּא… (הגדה של פסח)

בראש חודש משה נתן לנו עשרים מצוות, כך מופיע בפרשת החודש שנפטיר בה השבת, ואנחנו צריכים לקיים אותן לקראת הפסח. אבל זה עוד לא מסביר מה עשינו. בשבת נקרא עד סוף סיפור המצוות, ואז מספר להם משה רבנו שיעשו את הדבר הזה ובואו נראה מה כתוב בפסוק שלאחר מכן –

וַיֵּֽלְכ֥וּ וַיַּֽעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּֽאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה' אֶת-מֹשֶׁ֥ה וְאַֽהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ (שמות י"ב, כ"ח)

וזה מאד מוזר כי הם עדיין בר"ח ניסן והם עוד לא עשו דבר! הדבר הראשון שהם עשו היה עשרה ימים לאחר מכן, ב-י' בניסן שאז לקחו את השה וקשרו למיטה, אז איך זה שכתוב פה "ויכלו ויעשו", היינו בלשון עבר?!

והשאלה הופכת להיות עוד יותר קשה בעוד עשרים פסוקים, שם אחרי שהם גורשו ממצרים כתוב –

וַיַּֽעֲשׂ֖וּ כָּל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּֽאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה' אֶת-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽת-אַֽהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ. (שם נ')

אז רגע, מתי הפסוק הזה נכון? על מתי הוא מדבר? בואו נראה את רש"י ונזכור שאנחנו שנה לפני הקנת המשכן, זה לא יאמן מאיפה הכח למשכן, לנשיא, למלך המשיח בעז"ה, לבוא ולהקריב קרבן בשבת בימי המילואים למרות שאסור –

וילכו ויעשו בני ישראל. וכי כבר עשו? והלא מראש חודש נאמר להם, אלא מכיון שקבלו עליהם, מעלה עליהם הכתוב כאלו עשו (מכילתא פי"ב). (רש"י שם כ"ח)

יודעים מה קרה בר"ח ניסן? המלך נכנס וראה שעל כל קרש כתבנו "לכבוד המלך". המלך נכנס ואמר – 'הם רוצים ניצחון מוחלט. הם לא מתבלבלים. האנשים האלה שזה עכשיו בוכים על שמונים אחוז מאחיהם שמתו, האנשים האלה אחרי השואה הגדולה של מאתים ועשר שנות גלות, שמונים ושש שנות שואה ועבדות, הם עוד לא עשו כלום אבל הם קיבלו על עצמם באמת באמת לקחת את האלילים שלהם ולשחוט את זה. ואני רואה את זה – וזה יהפוך להיות יום הגאולה'.

ראש חודש ניסן איננו היום בו יצאנו ממצרים אלא יום גדול יותר. הוא היום בו קיבלנו את הכח לשבת באהל ולזכות בעז"ה בשנה הבאה לראות במשכן את ענן ה' יומם לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם. בדרך הם עוברים דברים קשים – נופלים בעגל, בעמלק, אבל קיבלו עליהם ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשו. זאת מהות ראש חודש ניסן.

מסרט דו מימדי לחיים ממשיים

המשמעות של ר"ח ניסן בימי עזרא ונחמיה היא יום יסוד המעלה מבבל, יום ההחלטה של נחמיה ללכת אל המלך ואת כוחו הוא, המנהיג, המצביא, ראש הממשלה, שואב מזה שיש יהודים שיש להם כח לעשות את יסוד המעלה מבבל ולהחליט לצאת משם למרות שכל העשירים והחכמים והמיוחסים החליטו להישאר שם!

ואז יש ביום הזה כח לעם להיבדל סופית מהנשים מנכריות. מזה יש כח לעם ישראל ולנשיאים להביא את קרבנות המילואים שלהם, ולמרות שמשה מתקשה לקבל את זה כי זה בשבת – הקב"ה מתעקש ואומר לו שזו מציאות אחרת. הם עולים למקום בו הם מסוגלים להפוך את העולם. ומכח זה שעם ישראל קיבל בעצמו בר"ח ניסן "וילכו ויעשו" והקב"ה ראה שזה בלשון עבר, כלומר הם גמרו בדעתם שכך זה יהיה.

"אני מבפנים והוא מבחוץ?", ובלי להתבלבל – בר"ח ניסן אף אחד לא חשב שהוא הגיע לגאולה השלמה. הוא ידע שהיא עוד לא הגיע, הוא ידע שהוא עדיין צריך ללכת ולשחוט את השה שעד אתמול הוא עבד לו. הוא ידע שעוד יש לו תהליך לעבור, אבל הוא ידע שהניצחון המוחלט, הגאולה השלמה היא זו שבה נשיר "ה' ימלוך לעולם ועד. מקדש, ה' כוננו ידיך", עוד שלשה שבועות אחרי ר"ח ניסן ונגיע אל הים והוא ייבקע, וגם אז נדע שאנחנו עוד לא שם בסוף. לא שרנו שם "ה' מָלָך לעולם ועד", למרות שפרעה וחילו טבעו בים ומבחר שלישיו טובעו בים סוף ולא נשאר ממצרים עד אחד – "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים", ובלי להתבלבל לא שרנו שהגאולה הגיעה אלא שרנו והכנו את עצמנו לכך שהגאולה עוד תגיע.

ובשנה שלאחר מכן זכינו לשבת על המרפסת ולראות מהאהל שלנו את ענן ה' בכל מסעותינו – ובעלות הענן יסעו ובמקום אשר הוא ישכון – יחנו. כל החיים בנויים סביב הענן והשכינה. עברנו מהסרט הדו-מימדי לזה שאני חי בתוך הענן ועל פיו. אני יודע איפה אני נמצא ועד איפה אני יכול לבוא. משם הכח לכל ההיסטוריה הלאה – לשיבת ציון בימי עזרא ונחמיה, ומשם הכח לנשיא של הפטרת פרשת החודש, שיהיה לו הכח לבוא ולהקריב בר"ח ניסן ולחנוך את הבית השלישי שעליו התבטא הספורנו – "ויותר מזה יהיה בבית שלישי", מה שלא היה לא במשכן שילה ולא בבית ראשון ולא בבית שני.

זה געוואלד. מי מאבותינו זכו לכך לחוש ממש ממש ולראות בעיניים?! כמה אפשר היום לשבת במרפסת, ולפעמים גם לרדת מהר לממ"ד אבל לחזור אחרי זה שוב למרפסת, ולראות את ענן ה' לעיני כל בית ישראל כפשוטו בכל מסעיהם. לראות את העולם קולט ומבין את זה כדי להעביר את זה ממה שזכינו כבר במשכן אל מה שנזכה אליו במהרה ממש בבית השלישי בגאולה השלמה.

וגאלו מיד חזק ממנו

הביטוי "בניסן נגאלו" מקבל עכשיו משמעות חדשה. בניסן נגאלו מהמחשבה שלהם שאין מה לעשות. ירמיהו הנביא אומר –

כִּֽי־פָדָ֥ה ה' אֶֽת־יַעֲקֹ֑ב וּגְאָל֕וֹ מִיַּ֖ד חָזָ֥ק מִמֶּֽנּוּ. (ירמיהו ל"א, י')

והפשט הוא – כי פדה ה' את יעקב וגאל אותו מהמחשבה שיש משהו חזק ממנו. כי פדה ה' את יעקב מדימיונותיו. מכירים את הביטוי – 'אבל זו עובדה, אין מה לעשות!'? אתה יושב פה בצפון הכי יפה שהארץ ורק מדמיין – כעובדה קיבלנו שהשכנים המפלצות שלנו מצפון מחזיקים ארסנל שגם אחרי שאנחנו מפציצים אותם וכותשים אותם, ודימיינו שהכל תקין, קיבלנו את זה כעובדה. ואז מגיעים אל החלק הנפשי – יסוד המעלה מבבל, אין יותר, אנחנו שוחטים את א-להי מצרים ומכתתים אותו עד דק. לא בגלל שאני רוצה שהוא ימות אלא בגלל שאני רוצה שהכל יתהפך. אני אחסל אותו כדי שהוא לא יפריע להתהפכות – ויש לי הכח לזה. בר"ח ניסן התגלה הכח של עם ישראל ולכן בר"ח ניסן מתחיל החודש הראשון, חודש הגאולה. ביום הזה "וילכו ויעשו", זה קוד המפתח.

בעז"ה שנזכה בקרוב את הנשיא בא בשער בית ה' ממש כמו בהפטרה וכולנו תחזינה עינינו בשובך לציון ממש ממש תכף ומיד עלינו ועל כל עם ישראל ועל כל העולם כולו, ובימינו אפשר גם להוסיף איחול חשוב – שיהיה לכולנו לילה טוב.

1. שהרי בין י"ב הימים שהביאו הנשיאים את קרבנותיהם היה חייב להיות לפחות שבת אחת אחת, אם לא שתיים ↑

2. והאמת היא ששמו צ"ל יסוּד המעלה, כבפסוק ולהלן. ↑