בלי משה ובלי ה'. פרשת תצוה זכור תשפו

הדברים המכפרים על ישראל

כותרת אחת אפשרית לפרשת תצווה היא 'בגדי כהונה', אבל למעשה אין הכותרת הזו מקיפה את כל הפרשה. אם היינו מדייקים יותר ומחפשים כותרת שכוללת את כל ענייני הפרשה, למעט שני הפסוקים הראשונים בה (שמיד ניגע גם בהם), הייתי בוחר ב-'הדברים שמכפרים על עם ישראל';

מיד אחרי שני הפסוקים הראשונים הקב"ה מצווה על משה –

וְאַתָּ֡ה הַקְרֵ֣ב אֵלֶ֩יךָ֩ אֶת-אַֽהֲרֹ֨ן אָחִ֜יךָ וְאֶת-בָּנָ֣יו אִתּ֗וֹ מִתּ֛וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְכַֽהֲנוֹ-לִ֑י… (שמות כ"ח, א')

'וכמו שציויתי אתכם על עשיית המשכן בפרשה הקודמת, כעת אני מצווה אתכם לעשות בגדי קדש לאהרן אחיך', ואז הפרשה ממשיכה ומתארת את כל הבגדים. חז"ל במסכת זבחים (פ"ח:) אומרים שבגדי הכהונה באו לכפר על בני ישראל והיא מפרטת כל בגד ובגד על מה הוא מכפר, ונדמה לי שכבר עסקנו בזה יותר מפעם; הכתונת למשל מכפרת על שפיכות דמים, המכנסיים על גילוי עריות, האפוד שעליו החושן מכפר על עבודה זרה, מעיל התכלת מכפר על לשון הרע, המצנפת על גסות הרוח, האבנט המפריד בין הלב לערווה מכפר על הרהורי הלב, הציץ שנמצא על מצחו של הכהן הגדול מכפר על עזות מצח וכו'.

הפרשה מסתיימת בציווי על עשית מזבח הקטורת, שלכאורה היה שייך יותר לכותבו בפרשת תרומה, שהרי הוא אחד מכלי המשכן, אבל באמת הקטורת היא עבודת הכהנים וכל מהות מזבח הקטורת גם היא לכפר. לא מקריבים עליו שום קרבן. זה מדהים – הפרשה מסתיימת בכך שהתורה 'מגלה' לנו לראשונה שעוד עתיד להיות יום כיפור בעולם, שבכל יום ויום צריך להעלות קטורת בשחר ובין הערביים, ובסוף בסוף –

וְכִפֶּ֤ר אַֽהֲרֹן֙ עַל-קַרְנֹתָ֔יו אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה מִדַּ֞ם חַטַּ֣את הַכִּפֻּרִ֗ים אַחַ֤ת בַּשָּׁנָה֙ יְכַפֵּ֤ר עָלָיו֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם קֹֽדֶשׁ-קָֽדָשִׁ֥ים ה֖וּא לַֽ-ה'. (ל', י')

כלומר מהות הקטורת הוא כמו שאנחנו יודעים –

שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנָה מָנִים הָיוּ בָהּ, שְׁלֹש מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה, מָנֶה בְּכָל-יוֹם, מַחֲצִיתוֹ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתוֹ בָּעֶרֶב. וּשְׁלֹשָׁה מָנִים יְתֵרִים, שֶׁמֵּהֶם מַכְנִיס כֹּהֵן גָּדוֹל, וְנוֹטֵל מֵהֶם מְלֹא חָפְנָיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וּמַחֲזִירָן לַמַּכְתֶּשֶׁת בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת דַּקָּה מִן הַדַּקָּה. (נוסח פיטום הקטורת ע"פ גמ' כריתות ו'.)

מה ענין שמן הזית לפרשה?

ודווקא אחרי ההקדמה הזו מתעצמת השאלה שכל אחד מאיתנו שואל בתחילת הפרשה – מה עושים פה שני פסוקי הפתיחה? –

וְאַתָּ֞ה תְּצַוֶּ֣ה | אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַֽעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד. בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵד֩ מִח֨וּץ לַפָּרֹ֜כֶת אֲשֶׁ֣ר עַל-הָֽעֵדֻ֗ת יַֽעֲרֹךְ֩ אֹת֨וֹ אַֽהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו מֵעֶ֥רֶב עַד-בֹּ֖קֶר לִפְנֵ֣י ה' חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹ֣רֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל. (שמות כ"ז, כ'-כ"א)

הנושא כאן הוא המנורה והדלקת נרותיה – איך אהרן מדליק וסוג השמן שבו מדליקים את המנורה – רבותי, מה זה עושה כאן?! בפסוקים הקודמים סיימנו את הקמת המשכן, הקרשים ויתדות הנחשת, והפסוקים הבאים עוסקים כאמור בבגדי הכהונה! ועוד – הרי כל הנושא הזה מופיע שוב "במקום הנכון" לזה, בספר ויקרא בפרק כ"ד –

וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר. צַ֞ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד. מִחוּץ֩ לְפָרֹ֨כֶת הָעֵדֻ֜ת בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד יַעֲרֹךְ֩ אֹת֨וֹ אַהֲרֹ֜ן מֵעֶ֧רֶב עַד־בֹּ֛קֶר לִפְנֵ֥י ה' תָּמִ֑יד חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם. עַ֚ל הַמְּנֹרָ֣ה הַטְּהֹרָ֔ה יַעֲרֹ֖ךְ אֶת־הַנֵּר֑וֹת לִפְנֵ֥י ה' תָּמִֽיד. (ויקרא כ"ד, א'-ד')

אז מדוע זה מופיע פה ואיך זה נכנס לראש הפרשה שלנו? נדמה שאין פרשן שלא עסק בשאלה הזו, וגם אנחנו ננסה לחשוב בזה, אך לפני שנענה – עוד שאלה. נדמה שהפסוקים ב'ויקרא' אף כתובים בצורה יותר 'רגילה'; הפתיחה שם היא כמו בכל ציווי אחר שנאמר למשה רבנו – "וידבר ה' אל משה לאמר", ואילו אצלנו הניסוח הוא ייחודי ואולי אף משונה – "ואתה תצוה". מי זה 'אתה'? למי מדברים פה? האות ו' באה בדרך כלל לחבר בין פסוקים ואילו כאן זה לא ברור. האברבנאל אומר שהמילה "תצוה" איננה לשון ציווי אלא לשון עתיד,^[1] כלומר – 'ואתה עוד תצווה בעתיד. כשנגיע למקום הנכון אני אתן לך את הציווי'. ועל כך שואל הכלי יקר – הגדרת את השאלה כל כך טוב, אז למה באמת זה מופיע כאן?

ועוד נקודה שיש להבין -מה תפקידו של משה בהדלקת הנרות? הרי זו עבודתו של אהרן כמפורש בפסוק עצמו! מה הכוונה "ויקחו אליך שמן זית זך"? למה ההבאה של השמן קשורה למשה דווקא?

נשים לב גם שאצל משה כתוב "להעלות נר תמיד", ואילו על עבודתו של אהרן כתוב – "מערב עד בוקר". כלומר אין זה 'תמיד' אלא רק בלילה, וביום לכאורה השמן לא דלק, ואם כן, על מה מדבר הפסוק הראשון? רש"י מסביר כפי שהוא מסביר ואומר שתמיד זו פעולה רוטינית, בכל לילה, למרות שביום זה באמת לא דלק, אבל לעומתו הרמב"ם אומר שהפסוק הראשון מדבר על הנר המערבי, כלומר הנר המרכזי שנמצא באמצע המנורה –

ששת הנרות הקבועים בששת הקנים היוצאים מן המנורה כולן פניהם לנר האמצעי שעל קני המנורה וזה הנר האמצעי פניו כנגד קדש הקדשים והוא הנקרא נר מערבי. (הל' בית הבחירה, ג', ח')

והוא אינו כבה לעולם, ע"פ חז"ל, אבל גם אותו מדליק אהרן. כלומר הרמב"ם אומר שהפסוק הראשון מדבר על הנר התמידי, המערבי, והפסוק הבא מדבר על ששת הנרות מהצדדים שדולקים מערב עד בוקר. זה פירוש יפה שמסתדר עם הרבה מדרשי חז"ל, אבל גם לפי זה – אהרן הוא שמדליק את המנורה, אז למה צריכים לקחת את השמן "אליך", אל משה?

גם צריך להבין את הסגנון הזה של "ואתה" שחוזר כמה וכמה פעמים כאן – "ואתה תצוה", "ואתה הקרב", "ואתה תדבר אל כל חכמי לב", ועוד.

הפרשה היחידה בלי משה

עד כאן שאלנו כמה שאלות בנושא אחד, וכעת נשאל בעוד ענין. אם כבר עסקנו במה תפקידו של משה ומה תפקידו של אהרן, נזכיר הערה שרבים מכירים אותה – פרשת תצוה היא כידוע הפרשה היחידה מאז פרשת שמות שבה נולד משה, ועד סוף חומש דברים, ששמו של משה רבנו נפקד ממנה. יש לזה שני טעמים ידועים; האחד הוא שזה רמז ליום הסתלקותו של משה רבנו, ז' באדר, שכמעט תמיד חל בסמוך לפרשה הזו. כך מביא בספר "מאור עינים" ע"פ ספרים קדומים יותר, ואמנם הקושי בזה הוא פשוט – משה רבנו לא רק מת בתאריך הזה אלא גם נולד בו, וכפי שכולנו זוכרים את חז"ל על המגילה, שהמן שמח שהפור נפל בחודש אדר כי ידע שבו מת משה אבל הוא לא ידע שבו הוא גם נולד, "כדאי (הוא יום) הלידה שתכפר על המיתה" (מגילה י"ג:)! אז לכאורה אדרבה – עוד יותר צריך להדגיש את חייו של משה. וגם אם זה אכן תאריך המיתה שלו – לא עושים לו אזכרה בתאריך הזה?!

ההסבר השני, ידוע גם הוא, שמובא ע"י בעל הטורים, שמשה רבנו אומר לקב"ה בחטא העגל, בפרשה הבאה, כי תשא, שאם הקב"ה חלילה לא ימחול לישראל וירצה לכלות אותם, אז –

וְעַתָּ֖ה אִם־תִּשָּׂ֣א חַטָּאתָ֑ם וְאִם־אַ֕יִן מְחֵ֣נִי נָ֔א מִֽסִּפְרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר כָּתָֽבְתָּ. (שמות ל"ב, ל"ב)

ומבאר בעל הטורים שכתוב בחז"ל "קללת חכם אפילו על תנאי (ולא נתקיים התנאי) באה" (מכות י"א. וברש"י שם) , כלומר, בפועל בקשתו של משה התקיימה והקב"ה לא מחה ח"ו את עם ישראל, אבל כיון שההצעה האלטרנטיבית יצאה מפיו של משה רבנו, הרי שצריך בכל זאת שמשהו מזה יתקיים – אז הלכו את כל הפרשות מכי תשא לאורך כל השנה ואף אחת מהן לא הסכימה לוותר על איזכורו של משה אצלה, עד שהגיעו לפרשת תצוה, האחרונה, ואז כבר לא היתה ברירה ושמו לא הוזכר בה. זה פירוש יפה, דרשני, נחמד מאד, אבל יש בו קושי אחד – היסטורית, לפחות לפי הרמב"ן, פרשת תצווה נאמרה לפני חטא העגל! חטא העגל עדיין לא בא לעולם! וכמובן שצריך להעמיק פה, מדוע משה לא מזוכר.

מגילה ללא שם ה'

ונסתפק במידע נוסף אחד. אנחנו נמצאים גם ערב פורים. פרשת תצוה לא רק צמודה ליארצייט של משה רבנו אלא מצידה השני היא גם צמודה לפורים. מגילת אסתר שעליה אומר הרמב"ם "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידים ליבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר. הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה, וכהלכות של תורה שבעל פה, שאינם בטלים לעולם…" (הל' מגילה ב', י"ח), היא המגילה היחידה ששמו של הקב"ה אינו מופיע בה.

הפרשה הצמודה למגילת אסתר היא הפרשה ששמו של משה אינו מופיע בה, שהדבר הראשון שהוא ביקש לדעת כדי לענות לעם ישראל –

…הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֣י בָא֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְאָמַרְתִּ֣י לָהֶ֔ם אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתֵיכֶ֖ם שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם וְאָֽמְרוּ־לִ֣י מַה־שְּׁמ֔וֹ מָ֥ה אֹמַ֖ר אֲלֵהֶֽם. (שמות ג', י"ג)

אין עוד מגילה או ספר בכ"ד כתבי הקודש ששם ה' אינו מופיע בו! זה מרתק.

עוד מעט נחזור אל השמן ואל בגדי הכהונה, ונתחיל דווקא ממגילת אסתר. בשיעור אמש^[2] דיברנו בהרחבה על כך ששם ה' לא מופיע במגילת אסתר. מבחינה מעשית, כששם אינו מופיע, שם ה', זה מעיד לכאורה על כך שהספר פחות קדוש. כי אם בספר תורה מכתב שם מהשמות שאינם נמחקים – אסור למחוק אותו. זו הסיבה שהמתלמדים בכתיבת סתם מתחילים להתאמן בכתיבת מגילת אסתר, כי שם ה' אינו מופיע שם ואם הם טועים – אפשר למחוק. אבל מאידך יש משהו שהוא בדיוק הפוך – דווקא מה שנראה לנו הכי נמוך, בעומק הוא הכי עליון.

מודה אני לפניך

יש בחסידות ביטוי מפורסם שתופס עובדה הלכתית ידועה באופן הפוך ממה שהיא נתפסת ברמה הפשוטה. כולנו פותחים את הבוקר שלנו באמירת "מודה אני", עוד לפני נטילת ידיים, כאשר הידיים עדיין טמאות. כשההופעה שלי ממש לא מרשימה. במציאות שאני נמצא, עם עיניים חצי עצומות, אנחנו אומרים "מודה אני" ובפוסקים כתוב –

כתב בסדר היום "ובקומו יאמר מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך", וא"צ לזה נט"י אף שידיו מטונפות כי אין מזכיר השם ולא כינוי. (באר היטב על שו"ע, או"ח א', א')

כלומר ניתן לומר את זה על אף שהידיים טמאות כיון שלא מופיע פה שם ה' או שמות קדושים אחרים. בתורת החסידות מבארים את זה בדיוק להיפך; בעומק, זה בא לתאר לא משהו שהוא פחות קדוש, אלא אמירת יהודי בבוקר "מודה אני לפניך מלך חי וקים", היא ההתבטלות הגמורה אל השי"ת, אין לי שום יישות שלי, אני לפניך, הריני לפניך, אתה החזרת בי את נשמתי, את החלק אלו-ה ממעל שבי, את הנפש האלוקית שבי, את ה-"חלק ה' עמו" ואני מודה לפניך לא על פעולה כזו או אחרת אלא על עצם המהות, על היחידה, על כך שאני חלק אלו-ה ממעל. ובכוונה קבעו שזה יאמר בידיים טמאות כדי להראות שאין שום דבר בעולם שיכול לטמא את זה. זה כל כך פנימי עוצמתי, זו המהות עצמה, המהות האינסופית שהיא מעבר לכל מה שאני יכול להשיג בראש ולפעול בעולם. זוהי עצם מהותי, עצם יהודיותי. לא מופיע פה שם ה' כי שם, מעצם מהותו, הוא משהו שאני יכול לתרגם למציאות, לעולמות, ואילו שם ה', האינסוף ב"ה, אני לא יכול לקרוא לו. יש משהו למעלה מהשם, יש משהו למעלה אפילו משם הוי"ה, כי שם הוי"ה שהוא הגבוה בכל שמות והוא השם המפורש, בא לתאר איך הקב"ה מהווה את העולמות – אז הוא כבר מתאר קשר עם העולמות, ואילו "אנכי ה' אלוקיך" זה למעלה מזה, 'אנכי' זה העצמות, וכשיהודי קם בבוקר – הוא עדיין לא בא מצד מעשיו או השגותיו, הוא בא מצד דבר עליון יותר לאין ערוך, הוא בא מצד האינסוף שבו שבא ואומר "אני לפניך". איך כתוב שם ב"פתח אליהו"? – "כולא קמיה כלא חשיב". לפניך אני כבה באורך האינסופי, חלק אלו-ה ממעל – לא כי אני צדיק ולא כי נטלתי ידיים, ולא כי ברכתי ברכות השחר או הנחתי תפילין, אלא כי אני אינסוף, כי אני יהודי.

לכן שם ה' לא מופיע במגילת אסתר, מפני שהמגילה באה לגלות שאיש יהודי היה בשושן הבירה והאיש הזה לא היה רק מרדכי היהודי עצמו אלא כל יהודי ויהודי –

אִ֣ם מִזֶּ֣רַע הַיְּהוּדִ֡ים מׇרְדֳּכַ֞י אֲשֶׁר֩ הַחִלּ֨וֹתָ לִנְפֹּ֤ל לְפָנָיו֙ לֹא־תוּכַ֣ל ל֔וֹ כִּֽי־נָפ֥וֹל תִּפּ֖וֹל לְפָנָֽיו. (אסתר ו', י"ג)

וכאשר שמע המן שמרדכי אינו משתחווה לו, הוא כל כך כעס ו-

וַיִּ֣בֶז בְּעֵינָ֗יו לִשְׁלֹ֤חַ יָד֙ בְּמׇרְדֳּכַ֣י לְבַדּ֔וֹ כִּֽי־הִגִּ֥ידוּ ל֖וֹ אֶת־עַ֣ם מׇרְדֳּכָ֑י וַיְבַקֵּ֣שׁ הָמָ֗ן לְהַשְׁמִ֧יד אֶת־כׇּל־הַיְּהוּדִ֛ים אֲשֶׁ֛ר בְּכׇל־מַלְכ֥וּת אֲחַשְׁוֵר֖וֹשׁ עַ֥ם מׇרְדֳּכָֽי. (שם ג', ו')

אבל למה להרוג את כולם? מה הם עשו לך? – בדיוק בגלל זה! המן תופס שבעומק בעומק, גם אם זה לא נראה לנו ואנחנו עטופים בכל מיני עטיפות וקליפות אחרות, גם אם אנחנו יושבים ונהנים מסעודתו של אחשורוש, וגם אם חלקנו אפילו חלילה השתחווה לצלם, הרי שבעומק כולנו "לא יכרע ולא ישתחווה", וכולנו יכולים ועשויים וחייבים לעשות תשובה כי "סוף ישראל לעשות תשובה", וכל יהודי לא יכרע ולא ישתחווה כי הוא לא מקבל שום אלו-ה זולתך ית'.

כולנו יהודים

לכן במגילה כזו לא מזכירים את שם ה' כי היא למעלה משם ה'. היה רק אדם אחד בעולם שלא התפלל אל ה' ולא לפני ה' אלא על ה' – חנה. "ותתפלל חנה על הוי"ה", ובתורת הפנים מוספר שהיא פנתה מהעצמות אל העצמות, ועלי, הכהן הגדול, הנביא הענק הזה חושב אותה לשיכורה –

וַיֹּ֤אמֶר אֵלֶ֙יהָ֙ עֵלִ֔י עַד־מָתַ֖י תִּשְׁתַּכָּרִ֑ין הָסִ֥ירִי אֶת־יֵינֵ֖ךְ מֵעָלָֽיִךְ. (שמו"א, א', י"ד)

והוא לא מבין שהשכרות הזו היא כמו בסעודת פורים, זו שכרות שנובעת מלמעלה מכל הידיעות וההבנות וההשגות – "עד דלא ידע". משם בא שמואל הנביא , ששקול כנגד משה ואהרן.

במגילת אסתר לא מופיע שם ה' ולכן היא היחידה שלא תתבטל לעתיד לבוא, כי לעתיד לבוא, כשיראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר, יגלו מה היתה עצמות ה' הזו שלא הופיעה בעולם בתוך מגבלות ההשגה והידיעה. כי בידיעה, בהשגה, בהתנהגות, בפעולות וודאי שיש הבדל בין אחד לשני, על פני כל הספקטרום – איפה ההשגה שאני יכול להשיג בזה, איפה ההבנה בזה, איפה ההבנה של יהושע בן נון למשל – ובין שני קצוות אלו יש אינסוף מדרגות ושלבים, אבל יש דבר אחד שהוא ואני ומשה רבנו ותינוק שבישראל, שכל יהודי השתתף שם במסיבה ההיא, בנובה או בשושן, יכול להפוך ולהיות הרבי שלנו, כל חטוף שיוצא מהמנהרות בא ומלמד את כולנו שמה שהמן הרשע רצה לעורר זה את הנקודה הזו, ולכן הוא רצה להרוג את כל היהודים, מנער ועד זקן טף ונשים, כי הגאון הזה הבין שאין שום הבדל בין נער לזקן בעצמות. ההבדל הוא בהשגות, בשמות – ההוא צדיק, ההוא ספרדי, ההוא חכם, ההוא כזה וכיו"ב. זה הכל שמות, ידיעות, אבל בפורים הענין הוא למעלה מהשם.

בשבת שלפני פורים מגיעה הפרשה ששמו של משה איננו מוזכר. תראו איזה עומק; הכלי יקר אומר והרבי מליובאוויטש זיע"א מפתח את זה עוד ועוד – שמו של משה לא מוזכר אבל אין עוד פרשה שבה עצמותו של משה מוזכרת ונוכחת כמו בפרשת תצוה – "ואתה תצוה את בני ישראל", "ואתה הקרב את אהרן", "ואתה תדבר". ובכל פעם ה-'ואתה' הזה מיותר לכאורה, ואנחנו תמהים למה לא מופיע הציווי בסגנון שאנחנו רגילים בו – "וידבר ה' אל משה לאמר. צו את בני ישראל" – כלומר 'אתה, משה רבנו, שעצמותו הגיעה אל הנקודה הזאת, "ויקחו אליך שמן זית זך כתית להעלות נר תמיד", ומהשמן הזה שהובא אל משה, יקח אהרן ויערוך את הנרות'. לערוך היינו להכין לפי סדר מסוים. אתה למעלה, אני למטה, הנר הזה ואחריו הנר ההוא. כשאני עורך, פועל לפי הסדר, אני יכול לעשות דברים שהם כמעט תמידיים, אני אקרא להם 'תמיד' אבל זה רק מערב עד בוקר, אבל אתה, אהרן, תדליק את הנר המערבי שלא כבה לעולם, והכל יבוא מהכח של משה. לא של הכשרונות או של ההשגות שלך אלא מהעצמות שלך. "ואתה תצוה".

מסירות נפש על עם ישראל

זה פלאי פלאות אבל עדיין לא הבנו ממה נובעת העצמות הזו של משה, העצמות של יהודי, ואיך היא באה לידי ביטוי ומתגלה בפועל, לא בתיאוריה.

חז"ל אומרים מה נשתנה השמן הזה? – שכל עניינו היא מסירות הנפש. השמן רומז למעלה הגדולה שמגיעים אליה ע"י כתישה, 'כתית'. הטיפה הראשונה שיוצאת – "שלשה זיתים הן ובהן שלשה שלשה שמנים. הזית הראשון מגרגרו בראש הזית וכותש ונותן לתוך הסל" (מנחות פ"ו.). כנסת ישראל נמשלה לזית. עץ פרי יפה תואר, שפירותיו מרים, אבל כאשר אתה כותש אותו וכותת אותו הוא מפגין ויודע את כח ה"לא יכרע ולא ישתחווה", את המוכנות למסירות נפש. איזה פורים הולך להיות לנו בעז"ה! איזו מסירות נפש ראינו בעולם שלנו, בעצמות של היהודים, של דור הטיק טוק, דור ה-Z, שרק השמצנו בלי להתבייש לחשוב עליהם כך!

למה משה רבנו הצליח לכפר על חטא העגל? כי הוא מסר את נפשו על עם ישראל ואמר – "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", וכיון שמסר את נפשו על עם ישראל הוא זכה שפרשת היארצייט שלו לא עוסקת בהשגות שלו ולא בידיעות שלו אלא בעצמות שלו. זו ההגעה שיכול להגיע מי שמגיע לעצמות המוחלטת הזו.

עמלק לא יכול להירגע כי הוא יודע שיהודי "לא יכרע ולא ישתחווה" וכשיצטרכו הוא ימסור את נפשו, הוא יגלה את האינסוף ב"ה, הוא יודע שיהודי לא משתחווה לשום אלו-ה זולתו ית', ולא משנה איפה הוא חוגג עכשיו ואם הוא היה בסעודה של אחשוורוש. לזה קוראים אמונה מוחלטת, ואותה קיבלנו ממשה רבנו והוא האחראי על הכח הזה שבנו לעורר אותה גם ברגעים הכי קשים, גם בלילות, מערב עד בוקר, כשקשה. משה נקרא רעיא מהימנא, וכמו שכבר הסברנו לא פעם שהתרגום הרגיל הוא "רועה נאמן", אבל בעומק הוא הרועה שמפרנס את צאנו באוכל שהם צריכים, הוא הרועה שרועה בנו את האמונה של מסירות הנפש, האמונה שיודעת שאני חלק אלו-ה ממעל ממש וששום דבר לא יעזור וזה יותר גבוה מכל ההשגות, ואת זה אומרים גם בידיים טמאות כי בעצמות לא יכולה לגעת שום טומאה חלילה. לזה אי אפשר להגיע בשום השגה.

עלי הכהן מפעיל את כל ההשגות שלו, את כל המוחין, וחנה אומרת לו – 'עלי הזקן והצדיק, למה אתה מנסה להפעיל את ההשגות שלך? מדברת פה כנסת ישראל, מדברת פה זו שתלמד את כל העולם תפילה'. "ותתפלל על ה'". וכשהיא מביאה את שמואל בגיל שלש למשכן – איזו מסירות נפש זו וכמה היא חיכתה לזה. היא יודעת שהילד הזה איננו שלה בכלל. זו ממש עקדת יצחק, חנה. והיא נותנת אותו למשכן ובלילה הוא שומע קולות שהקב"ה מדבר אליו והוא לא מבין כי בסה"כ ילד קטן, והוא רץ אל עלי שבהתחלה אומר לו תחזור לישון, ורק אחרי כמה פעמים עלי מבין שהוא לא תופס – ואז הוא מבין מי זה שמואל.

הכח שקיבלנו ממשה

הסיפור הזה מזכיר לי תמיד את מרדכי שרואה כי הגזרה נגזרה והוא רץ אל התינוקות שאומרים לו את הפסוקים –

אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאם וּמִשּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבא. (משלי ג', כ"ה)

עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר. דַּבְּרוּ דָבָר וְלא יָקוּם. כִּי עִמָּנוּ אֵל. (ישעיהו ח', י')

וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא. וְעַד שיבָה אֲנִי אֶסְבּל. אֲנִי עָשיתִי וַאֲנִי אֶשּא וַאֲנִי אֶסְבּל וַאֲמַלֵּט. (שם מ"ו, ד')

כלומר – הכל הבל הבלים. אין עוד מלבדו. אל תדאג – כבר ניצחנו מראש.

האין זה פלא שבהפטרה שנקרא אי"ה השבת נקרא על החטא של שאול שהשאיר את אגג, חטא שנבע מהפעלת סברה לא במקום! בסך הכל סברה – הוא רצה ששמואל ישסף את אגג בבוקר. הגיון. אבל הוא לא התבטל לדבר הנביא, לדבר ה'. הביטול לא היה מוחלט ולכן נקרעה הממלכה ושמואל צריך לתקן את זה מיד, ובהמשך יתקנו את זה מרדכי, אסתר ובעצם כולנו.

ומה הפרשה שקודמת לזה? – זה געוואלד. פרשת תצוה יכולה היתה להיפתח בפסוק השלישי שלה "ואתה הקרב", ובמה היא עוסקת? זו פרשה שכל כך קל להזדהות איתה – בכתונת שבאה לכפר על שפיכות דמים, ועל המכנסים שבאים לכפר על גילוי עריות, ה' ירחם, ובמעיל – על לשון הרע. הרי כל אחד מאיתנו אומר את המילים האלה וחושב לעצמו – 'וואו, איפה הכהן שלנו? איפה בית המקדש שיכפר?'. האבנט שמכפר על הרהור הלב והמצנפת שמכפרת על גסות הרוח – אלו פרשות ונושאים שלא נעים לך ואתה מתחבא בצד כשממש מדברים עליך לפני כולם… ובקטורת שמתארת את חטאת הכיפורים של הכהן הגדול שבא לכפר. צדיקים – כל הכפרות הללו נכונות וזה אמת, אבל אתם יודעים במה מתחילה הפרשה הזו שבאה לתאר איך הכל יכול להתכפר? היא מתחילה בזה שבעצמות שלנו יש לנו את הקב"ה שנתן למשה את הכח בעצמותו להעביר את הכח הזה לאהרן כדי שהוא יוכל לכפר.

מופיע בספרי חסידות – "ואתה תצווה", היינו אתה תְצָווֵת, אתה תעשה אותנו צוותא, תכניס אותנו לעונג הגדול של המצוות, לשמן הזה שבא רק ממסירות נפש, מכתישה. "אין עוד מלבדו" זה לא 'פלסף', אלא זה להבין שזה בפני עצמו לא, וזה בפני עצמו לא, וזה לא – והכל מקבל משמעות והתרוממות והכל יכול להתקדש ולהתרומם ולקבל כוחות אם שמן הזית הזך, הכתית הזה, שממנו יש כח לנר מערבי לדלוק תמיד תמיד, ורק מהכח הזה יערוך אותו "אהרן ובניו". זה כל כך יפה מה שאמר האברבנאל – "תצווה" זה לא עכשיו אלא זה לעתיד, לדורות ולדורי דורות. לא כתוב "יערכו אותו אהרן ובניו", כי כל אחד מהם מקבל את כוחותיו מאהרן, ואהרן יכול לכפר לי על עזות המצח, על הרהור הלב, ועל גסות הרוח וכו', אבל מכח מה? – מכח זה שאני יודע ש"אנו בניך ואתה אבינו", אנו עמך, אנו נחלתך – ושום דבר לא יעזור!

להבין את העלילה בשעת הנעילה

כמה מדהים שפרשת הכפרות של בגדי הכהונה ומזבח הקטורת, מסתיימת ביום הכיפורים, עוד לפני שסיפרו לנו שיש יום כיפור. זה היום היחיד בשנה שיש בו חמש תפילות, כשהחמישית היא נעילה. בכל יום אנחנו מתפללים שלש תפילות, בשבתות ומועדים ארבע, והתפילה החמישית, שאנו מתפללים פעם אחת בשנה, היא כנגד השלב הגבוה ביותר בנשמה של היהודי – היחידה. זו התפילה שבעומקה לא אומרת שאוטוטו ננעלים השערים ולכן צריך לבוא מהר, זו ההבנה הפשוטה. ממש כפי שבמודה אני כפי שראינו, נכון שלא אומרים את שם ה' כי לא נטלנו ידיים, אבל זה הרבה מעבר לכך – לא נוטלים ידיים כדי לדבר על העצמות עצמה ואת זה לעורר. וכך גם בנעילה – זה הרגע שבו אנחנו אומרים 'רבש"ע, אנחנו נעולים עליך ואתה עלינו. אנחנו אחד. אנחנו חלק אלו-ה ממעל ממש. אחרי שארבעים יום אנחנו מדברים "על חטא", ועל הסליחות כל בוקר ולילה, ואחרי שממנחה של ערב יום הכיפורים אנחנו מכים על החזה על חטא וכו', וכולנו מחכים שהכהן הגדול יצא מקדש הקדשים, הגיע הזמן עכשיו לומר את האמת – "אל נורא עלילה המצא לנו מחילה בשעת הנעילה". תביא את הקונגו ותחצוב לנו מחילה גם בסלע הכי גדול וקשה שנדמה שכבר אי אפשר לחצוב בו. גם אם נראה שאי אפשר לכפר ולא תעזור לא הכתונת ולא המכנסיים ולא האפוד ולא המעיל, ושכבר אין מה לכפר – עכשיו בוא נחשוף את העלילה הזו שלפיה אתה רצית להתגלות בעולם דרכנו, נחשוף איך כל הנפילות שלי הן כיסוי שדרכן רצית לעורר בי את הכח הזה של האמונה, של שמן הזית הזך.

שני שושבינים

את הכח הזה מקבלים מהפרשה הצמודה לזכור ולפורים, מהקב"ה שפונה בפרשה בפרשה אחת ויחידה לא אל ההשגה, אל השם של משה, אלא אך העצמות של משה. ומשם, ממשה המכונה בספרים הק' "שושבינא דמלכא" – מקבל אהרן, "השושבינא דמטרוניתא", הגבירה, את כוחו לדורות.

כשיש חתונה, החתן והכלה כל כך מתרגשים, הם עוד מתביישים זה מזו ולכן צריך שושבינים. יש אור גדול ובושה של זה מזו וזו מזה. אחרי החופה כבר אין צורך בשושבינים יותר, אבל בכל פעם שיש קידושין, בכל מצווה שיש "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", גם שם ישנם השושבינים האלה – האחד של החתן, כלומר זה שאחראי שה' ירד על הר סיני והעצמות שלו תתגלה בנו, והשני הוא השושבין שלנו, של הכלה, אהרן, אותיות נרא"ה, זה שאחראי שנוכל להתעלות מלמטה ולראות את זה. אחד מקבל את הציווי 'ואתה עצמותך תצוות את בני ישראל כי שידלק נר מערבי תמיד, גם כשנראה שהכל חושך, שהכל גלות ואין שום סיכוי', ומשם שושבינא דמטרוניתא, אהרן, יערך אותו "ערב עד בוקר" חקת ה' לדורותיכם חקת עולם, לכל דור, לכל אחת ולכל אחד, כמו אהרן האוהב שלום ורודף שלום ומגיע לכל אחד ואחת ומקרבם לתורה. משה ואהרן.

הפרשה היחידה בלי שמו של משה שהיא ההקדמה למגילה, היחידה בלי שם ה', והם שניהם ההקדמה הגדולה לרגעים שבעז"ה יתרחשו עלינו תכף ומיד "וראו כולם כי שם ה' נקרא עליך", "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", בעגלא ובזמן קריב.

1. בלשון ציווי צ"ל "ואתה צווה" או "ואתה צו". ↑

2. שיעור שהרב מסר בגבעת שמואל במוצאי ז' אדר, לע"נ אמו של ידידנו ר' איציק גולן – מרת רבקה בת נפתלי גרוסברגר ע"ה (ראו הקלטה באתר הרב אלון) ↑