מים שאין להם סוף. פרשת וארא תשפה

בריכת תנינים

לפני שפרשת וארא מתארת את עשר המכות, מופיעים כמה פסוקים שלעיתים אנו לא שמים לב אליהם מספיק, 'שוכחים' להעמיק בהם, ודווקא בהם אני מבקש להתמקד הפעם –

וַיֹּ֣אמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַֽהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר. כִּי֩ יְדַבֵּ֨ר אֲלֵכֶ֤ם פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר תְּנ֥וּ לָכֶ֖ם מוֹפֵ֑ת וְאָֽמַרְתָּ֣ אֶֽל-אַֽהֲרֹ֗ן קַ֧ח אֶֽת-מַטְּךָ֛ וְהַשְׁלֵ֥ךְ לִפְנֵֽי-פַרְעֹ֖ה יְהִ֥י לְתַנִּֽין. וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַֽהֲרֹן֙ אֶל-פַּרְעֹ֔ה וַיַּֽעֲשׂוּ כֵ֔ן כַּֽאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה ה' וַיַּשְׁלֵ֨ךְ אַֽהֲרֹ֜ן אֶת-מַטֵּ֗הוּ לִפְנֵ֥י פַרְעֹ֛ה וְלִפְנֵ֥י עֲבָדָ֖יו וַיְהִ֥י לְתַנִּֽין. (שמות ז' ח-י')

אם נדייק נראה שאין הכוונה כאן למטהו של משה אלא למטה אחר, של אהרן.

וַיִּקְרָא֙ גַּם-פַּרְעֹ֔ה לַֽחֲכָמִ֖ים וְלַֽמְכַשְּׁפִ֑ים וַיַּֽעֲשׂ֨וּ גַם-הֵ֜ם חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֛יִם בְּלַֽהֲטֵיהֶ֖ם כֵּֽן. (שם י"א)

זו סוגיה מעניינת. משה רבנו אומר לאהרן לעשות כן לפני פרעה ועבדיו כציוויו של הקב"ה, וגם החרטומים מנסים ומצליחים לעשות כן. כלומר הרבה חכמים עם מטות הפכו את המטות שלהם לתנינים ואנחנו נמצאים עכשיו בבריכת תנינים גדולה, בדומה לבריכות התנינים שבאוורגליידס שבפלורידה.

וַיַּשְׁלִ֨יכוּ֙ אִ֣ישׁ מַטֵּ֔הוּ וַיִּֽהְי֖וּ לְתַנִּינִ֑ם וַיִּבְלַ֥ע מַטֵּֽה-אַֽהֲרֹ֖ן אֶת-מַטֹּתָֽם. (שם י"ב)

אז הסיפור הוא לא הפיכת מטה אהרן לתנין, שהרי את זה גם החרטומים הצליחו לעשות, אלא שהמטה של אהרן, אחרי שהיה תנין, וחזר להיות מטה ואז הוא בלע את המטות של החרטומים שהיו לתנינים וחזרו להיות מטות. אבל אם כן – למה זה היה תנין באמצע? הרי לפי מה שראינו הסיפור הוא שמטה בלע מטות…

וַיֶּֽחֱזַק֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵהֶ֑ם כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר ה'. (שם י"ג)

זו נקודה מעניינת – אם פרעה היה שומע כאן למשה ולאהרן ומשלח את עם ישראל, הרי שלא היו כלל עשר המכות! תמיד אנחנו הולכים ישר למכת הדם, אבל יש כאן סיפור מוקדם עם תנין, שהיה אמור לחסוך מפרעה את כל המכות.

בואו נראה גם את המשך הפסוקים כדי להיכנס לאוירה של הפרשה –

וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל-מֹשֶׁ֔ה כָּבֵ֖ד לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה מֵאֵ֖ן לְשַׁלַּ֥ח הָעָֽם. לֵ֣ךְ אֶל-פַּרְעֹ֞ה בַּבֹּ֗קֶר הִנֵּה֙ יֹצֵ֣א הַמַּ֔יְמָה וְנִצַּבְתָּ֥ לִקְרָאת֖וֹ עַל-שְׂפַ֣ת הַיְאֹ֑ר וְהַמַּטֶּ֛ה אֲשֶׁר-נֶהְפַּ֥ךְ לְנָחָ֖שׁ תִּקַּ֥ח בְּיָדֶֽךָ. (שם י"ד-ט"ו)

הנה 'במכה הראשונה משה חייב לפגוש את פרעה לא בביתו אלא על שפת היאור. המושג "שפת היאור" מוכר לנו כבר מפרעה הישן והטוב של יוסף –

וַיְדַבֵּ֥ר פַּרְעֹ֖ה אֶל-יוֹסֵ֑ף בַּֽחֲלֹמִ֕י הִנְנִ֥י עֹמֵ֖ד עַל-שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר. (בראשית מ"א י"ז)

הוא אמנם עמד "על היאור" בחלומו אבל כשהוא מתאר ליוסף הוא מתקן ל-"שפת היאור". המפרשים אומרים שזה הפשט בפסוק בתהילים –

עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע. (תהילים פ"א, ו')

'אתה שקרן, פרעה. בחלום שלך לא היה "שפת" אלא עמדת על היאור. למה הכנסת את ה'שפת' הזה?'. החזקוני מבאר שהוא לא היה מסוגל לומר שהוא עמד על היאור כי היאור היה אלהי מצרים, וכאן אנו נתקלים בסוגיה שבהמשך נרחיב בה – מי האלוה של מצרים, פרעה או היאור?^[1]

"מודה אני" בנוסח פרעה

נחזור לפרשה – משה מצווה לצאת המימה בבוקר אל פרעה, כי זה היה ריטואל קבוע שלו. הוא מסביר הסבר שכולנו גדלנו עליו ולפיו פרעה עשה עצמו אלוה –

הנה יצא המימה. לנקביו, שהיה עושה עצמו אלוה, ואומר שאינו צריך לנקביו, ומשכים ויוצא לנילוס ועושה שם צרכיו (שמו"ר ט', ז'). (שמות שם ברש"י)

אבל מאיפה רש"י עצמו למד את זה? – מההפטרה של הפרשה. המקור הוא נבואת יחזקאל, שנותנת לנו ראיית עומק אדירה, מתקופתו – ימי חורבן בית המקדש הראשון, ומשליכה על הפרשה ועלינו –

…כֹּה־אָמַ֣ר אֲדֹנָ֣י א-להים הִנְנִ֤י עָלֶ֙יךָ֙ פַּרְעֹ֣ה מֶלֶךְ־מִצְרַ֔יִם הַתַּנִּים֙ הַגָּד֔וֹל הָרֹבֵ֖ץ בְּת֣וֹךְ יְאֹרָ֑יו אֲשֶׁ֥ר אָמַ֛ר לִ֥י יְאֹרִ֖י וַאֲנִ֥י עֲשִׂיתִֽנִי. (יחזקאל כ"ט, ג')

פרעה, לפי רש"י, היה יוצא בבוקר כי היה נצרך לנקביו, אבל עדיין זה קצת מוזר – למה הוא הלך דווקא ליאור ולא התפנה בצנעה בארמון?

פעם הזכרנו מדרש מדהים ולפיו הוא הלך ליאור בבוקר לא בגלל שהיה נצרך לנקביו אלא כי הוא היה מחשיב את עצמו אלוה ושם הוא היה מסתכל בבואתו שנשקפה אליו מן המים. יאֹר בחילופי אותיות יוצא ראי, ושם הוא היה רואה את עצמו ומשתחווה לדמות עצמו מתוך התפעלות מעצמו. "מודה אני לפניך" בנוסח פרעה. היאור בעצם שימש אותו להיות אלוה.

בהפטרה פרעה נקרא "התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו". בואו ניזכר לרגע בתמונה של תנינים – בדרך כלל גוף התנין נמצא בתוך המים כשרק שתי עיניו בולטות ממעל. פרעה, התנין, בעצם 'מבלף' פה את כולם – הוא אומר לכל המצרים שהיאור הוא האלוה, הוא מקור החיות של מצרים שהרי גשם לא יורד שם והוא המשקה את כולם ובאמצעותו מתקיימת גם החקלאות, אבל התנין הרובץ בתוך היאור מביט על היאור מלמעלה למטה. כלומר בעצם האלהים שלו 'עובד אצלו'. זה מבהיל, ומסובך מאד – מי באמת האלוה? פרעה בעצם מכור לדמות עצמו.

שינוי במטרת הלחימה

אז משה מצווה ללכת לפרעה בבוקר ולקחת איתו את "המטה אשר נהפך לנחש". אין זה מטה אהרן אלא המטה של משה.

וְאָֽמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו ה' אֱלֹהֵ֤י הָֽעִבְרִים֙ שְׁלָחַ֤נִי אֵלֶ֨יךָ֙ לֵאמֹ֔ר שַׁלַּח֙ אֶת-עַמִּ֔י וְיַֽעַבְדֻ֖נִי בַּמִּדְבָּ֑ר וְהִנֵּ֥ה לֹֽא-שָׁמַ֖עְתָּ עַד-כֹּֽה. (שמות שם ט"ו)

התואר הזה, "ה' אלוקי העברים" יתפוס אותנו עוד מעט. אגב, נשים לב למה שחסר פה – 'מטרת הלחימה' לא מופיעה. לא כתוב פה שמטרתה של מכת הדם היא שפרעה ישלח את ישראל, ובמקום זאת מופיעה מטרה אחרת –

כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה' בְּזֹ֣את תֵּדַ֔ע כִּ֖י אֲנִ֣י ה' הִנֵּ֨ה אָֽנֹכִ֜י מַכֶּ֣ה בַּמַּטֶּ֣ה אֲשֶׁר-בְּיָדִ֗י עַל-הַמַּ֛יִם אֲשֶׁ֥ר בַּיְאֹ֖ר וְנֶֽהֶפְכ֥וּ לְדָֽם. (שם ט"ז)

לפי הפירוש הראשוני, וזה נפלא מאד, כאשר פרעה ישתחווה ליאור הוא יראה רק דם, כלומר 'אני לוקח ממך את האפשרות להשתחוות לעצמך'. במכה הזו גם כתוב שהיא היתה שבעת ימים – שבוע שלם, מעין 'מיני מעגל חיים' שבו לא תוכל להשתחוות לעצמך. 'דיאטה לקיצור וביטול האגו'.

וְהַדָּגָ֧ה אֲשֶׁר-בַּיְאֹ֛ר תָּמ֖וּת וּבָאַ֣שׁ הַיְאֹ֑ר וְנִלְא֣וּ מִצְרַ֔יִם לִשְׁתּ֥וֹת מַ֖יִם מִן-הַיְאֹֽר. (שם י"ז)

מצרים העוצמתית, הגיבורה והגאה תהפוך להיות לאה, עייפה וגמורה בגלל שהיא תרצה לשתות מים מהיאור – ולא תהיה אפשרות כזו. אז זו האזהרה לפרעה, ומה היה בפועל? –

וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁ֗ה אֱמֹ֣ר אֶֽל-אַֽהֲרֹ֡ן קַ֣ח מַטְּךָ֣ וּנְטֵה-יָֽדְךָ֩ עַל-מֵימֵ֨י מִצְרַ֜יִם עַל-נַֽהֲרֹתָ֣ם עַל-יְאֹֽרֵיהֶ֣ם וְעַל-אַגְמֵיהֶ֗ם וְעַ֛ל כָּל-מִקְוֵ֥ה מֵֽימֵיהֶ֖ם וְיִֽהְיוּ-דָ֑ם וְהָ֤יָה דָם֙ בְּכָל-אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּבָֽעֵצִ֖ים וּבָֽאֲבָנִֽים. (שם י"ח)

כולנו זוכרים שאהרן מכה את היאור כי משה ניצל על ידי היאור וכדי שלא תהיה כפיות טובה, אבל באיזה מטה הוא מכה את היאור? במטה של משה, וכפי שראינו שאמר הקב"ה למשה קודם לכם – "והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך". מופת התנין היה במטה של אהרן אבל כעת הוא מכה את היאור עם המטה של משה.

פרט נוסף. כולנו זוכרים עוד מהגן שאהרן היה מי שעשה בפועל את שלש המכות הראשונות, את הדם ואת הצפרדע כפי שאמרנו וגם במכת הכינים – כי העפר הציל את משה כשהוא טמן את המצרי, וזה כתוב מפורש שאהרן. רק נעיר בשולי הלימוד כי בסוף מכת הדם כתוב –

וַיִּ֣פֶן פַּרְעֹ֔ה וַיָּבֹ֖א אֶל-בֵּית֑וֹ וְלֹא-שָׁ֥ת לִבּ֖וֹ גַּם-לָזֹֽאת. (שם כ"ג)

ורש"י מבאר את הכוונה במילים "גם לזאת" ואומר –

גם לזאת. למופת המטה שנהפך לתנין ולא לזה של דם. (שם)

אז נכון שאנחנו במכה הראשונה אבל הנה לנו כי היה מופת לפני המכה הזו ואם פרעה היה נענה לו – שם היה מסתיים סיפור יציאת מצרים בלי מכות כלל.

הנחל היורד מן הצור

נחזור. בעוד זמן, כשנה מאוחר יותר,^[2] בחודש השלישי לצאת בני ישראל ממצרים ולפני שהם יגיעו להר סיני תתנהל מלחמת עמלק ברפידים. המלחמה התחילה כאשר לא היה מים לעם, הם היו צמאים, משה פונה לקב"ה ואומר –

וַיִּצְעַ֤ק מֹשֶׁה֙ אֶל-ה' לֵאמֹ֔ר מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂ֖ה לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה ע֥וֹד מְעַ֖ט וּסְקָלֻֽנִי. (שם י"ז ד')

והקב"ה משיב לו –

וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁ֗ה עֲבֹר֙ לִפְנֵ֣י הָעָ֔ם וְקַ֥ח אִתְּךָ֖ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּמַטְּךָ֗ אֲשֶׁ֨ר הִכִּ֤יתָ בּוֹ֙ אֶת-הַיְאֹ֔ר קַ֥ח בְּיָֽדְךָ֖ וְהָלָֽכְתָּ. הִנְנִ֣י עֹמֵד֩ לְפָנֶ֨יךָ שָּׁ֥ם עַל-הַצּוּר֘ בְּחֹרֵב֒ וְהִכִּ֣יתָ בַצּ֗וּר וְיָֽצְא֥וּ מִמֶּ֛נּוּ מַ֖יִם וְשָׁתָ֣ה הָעָ֑ם וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל. (שם ה'-ו')

רגע – אבל ראינו שלא משה היכה את היאור, אלא אהרן?! ונשים לב – הצור נמצא, לפי אמירת הקב"ה, בחורב (למרות שאנחנו עדיין לא בחורב, בהר סיני, אלא ברפידים), כלומר הקב"ה מצווה שמשה יתרחק מהעם וילך מרפידים לחורב עם הזקנים. הרמב"ן, האבן עזרא ועוד פרשנים שואלים – העם צמא ברפידים, אז למה ללכת לצור שנמצא בחורב? ואיך יגיעו משם המים לעם? אפשרות אחת שהרמב"ן מעלה היא שמשה שלח הרבה שליחים, מהצעירים שבבני ישראל שימלאו דליים עם מים ויביאו לעם לרפידים לשתות, אבל כבר הרמב"ן מעיר שאין זה מסתבר, ולכן הוא אומר שהנס היה אחר לגמרי – משה מכה בצור, ואני מדגיש – עם המכה שהוא הכה את היאור (ואנחנו עדין לא מבינים את זה), עם ישראל לא רואה שהוא מכה בצור כי זה רחוק מהעם, ומהצור שבחורב יוצאים מים ונעשה נחל גדול וארוך שמגיע עד לרפידים. הרמב"ן מציין שפסוקים רבים בתהילים מדברים על זה, למשל – "הֵן הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם וּנְחָלִים יִשְׁטֹפוּ…" (תהילים ע"ח, כ'), "פָּתַח צוּר, וַיָּזוּבוּ מָיִם…" (שם ק"ה, מ"א) ועוד. כלומר נוצר שם נחל שבא מהמים של הר סיני לפני מתן תורה. פעם משה ראה שם אש (במעמד הסנה). "חורב" בעברית משמעו יובש,^[3] ומהצור של היובש, מהסלע היבש יצאו מים כמו נחל שוטף – והעם שנמצא ברפידים ישתה מהמים הלאה. הרמב"ן מוסיף שם ואומר שזהו מה שכתוב בהמשך אחרי חטא העגל –

וְֽאֶת־חַטַּאתְכֶ֞ם אֲשֶׁר־עֲשִׂיתֶ֣ם אֶת־הָעֵ֗גֶל לָקַ֘חְתִּי֮ וָאֶשְׂרֹ֣ף אֹת֣וֹ בָּאֵשׁ֒ וָאֶכֹּ֨ת אֹת֤וֹ טָחוֹן֙ הֵיטֵ֔ב עַ֥ד אֲשֶׁר־דַּ֖ק לְעָפָ֑ר וָֽאַשְׁלִךְ֙ אֶת־עֲפָר֔וֹ אֶל־הַנַּ֖חַל הַיֹּרֵ֥ד מִן־הָהָֽר. (דברים ט', כ"א)

והרי אין שם בסיני שום נחל שיורד מההר?! אלא זה היה נחל שהיה באותו זמן שנוצר מהמים שבקעו בהכאת משה את הצור. פלא אדיר.

הרחבנו קצת, אבל כעת נתמקד – מדוע מופיעה פה ההדגשה על המטה "אשר הכית בו את היאור"? ומה התנים? מה הסיפור פה?

מים חיים, מים רעים

עוד רגע נגיע אל המים אך כבר כעת נאמר שכל סיפור יציאת מצרים ומשה רבנו וכל התורה זה המים. כשהעולם הזה נברא, לפני שהיתה יבשה, הכל היה פה מים – "ורוח א-להים מרחפת על פני המים". בספרות הקבלית-הפנימית זה מופיע בלי סוף אבל כבר בלשון המשנה, המים מבטאים הן את מקור החיים והן את מקור המוות –

אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר חֲכָמִים הִזָּהֲרוּ בְדִבְרֵיכֶם שֶׁמָּא תָחוּבוּ חוֹבַת גָּלוּת וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל. (אבות א', י"א)

ומצד אחד יש "מים חיים" וכל הגאולה תבוא במים חיים –

וְהָיָ֣ה בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יֵצְא֤וּ מַֽיִם־חַיִּים֙ מִיר֣וּשָׁלִַ֔ם חֶצְיָ֗ם אֶל־הַיָּם֙ הַקַּדְמוֹנִ֔י וְחֶצְיָ֖ם אֶל־הַיָּ֣ם הָאַחֲר֑וֹן בַּקַּ֥יִץ וּבָחֹ֖רֶף יִֽהְיֶֽה. (זכריה י"ד, ח')

וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא יִטְּפ֧וּ הֶהָרִ֣ים עָסִ֗יס וְהַגְּבָעוֹת֙ תֵּלַ֣כְנָה חָלָ֔ב וְכׇל־אֲפִיקֵ֥י יְהוּדָ֖ה יֵ֣לְכוּ מָ֑יִם וּמַעְיָ֗ן מִבֵּ֤ית ה֙' יֵצֵ֔א וְהִשְׁקָ֖ה אֶת־נַ֥חַל הַשִּׁטִּֽים. (יואל ד', י"ח)

גם יחזקאל בנבואותיו האחרונות (פרק מ"ז) רואה את זה והמים האלה ירדו לים המלח ויהפכו את מי המוות למים חיים. זה תיאור הגאולה שלו.

המים הם גם כל סיפור יציאת מצרים; תיבה שטה ביאור, בת פרעה מושה את משה מן המים והיא קוראת לו על שם משייתו מן המים. ראיתי שגם במצרית קדומה, ואולי אף היום, משמעות השם משה, מוי-סס, הוא "הניצול מן המים". כאשר הוא בורח ממצרים הוא מגיע למדין ושם הוא פוגש את בנות יתרו על הבאר. חז"ל אומרים שהוא למד מן האבות ומצא שם זיווגו – אליעזר הלך למצוא זיווג ליצחק הוא הלך אל הבאר, ושם הוא ראה את המים עולים לקראת רבקה. גם יצחק באותו זמן היה ב-"באר לחי ראי". ומאוחר יותר, גם יעקב מוצא את רחל בבאר. ועלינו לזכור שאין אלו 'סתם מפגשים' אלא זיווגי האבות הם תהליך יצירתו של עם ישראל.

נשים בעולם גברי

נבחין כי יש פה תהליך הדרגתי בין הסיפורים. כאשר הגיע אליעזר למצוא את רבקה, תיאור הבאר הוא מאד 'רומנטי', ואין שם שום מנגד, אין מישהו שנלחמים מולו. אצל יעקב כבר ישנם הרועים עם עדרי הצאן שרובצים ולא עושים כלום ואילו אצל משה כשהוא מגיע לבאר במדין – כבר יש 'משטרה', יש עימות. נראה את הפסוקים –

וּלְכֹהֵ֥ן מִדְיָ֖ן שֶׁ֣בַע בָּנ֑וֹת וַתָּבֹ֣אנָה וַתִּדְלֶ֗נָה וַתְּמַלֶּ֨אנָה֙ אֶת-הָ֣רְהָטִ֔ים לְהַשְׁק֖וֹת צֹ֥אן אֲבִיהֶֽן. וַיָּבֹ֥אוּ הָֽרֹעִ֖ים וַֽיְגָֽרְשׁ֑וּם וַיָּ֤קָם מֹשֶׁה֙ וַיּ֣וֹשִׁעָ֔ן וַיַּ֖שְׁקְ אֶת-צֹאנָֽם. (שמות ב' ט"ז- י"ז)

חז"ל נותנים כמה אפשרויות למילה "ויושיען". אין הכוונה שהוא מושיע את הצאן אלא את בנות כהן מדין. להושיע זה להציל מישהו וכפי שהן תגדנה לאביהן –

וַתֹּאמַ֕רְן אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י הִצִּילָ֖נוּ מִיַּ֣ד הָֽרֹעִ֑ים וְגַם-דָּלֹ֤ה דָלָה֙ לָ֔נוּ וַיַּ֖שְׁקְ אֶת-הַצֹּֽאן. (שם י"ט)

משה גם שואב את המים ובעצם הופך להיות מה שהיתה רבקה. יש כמה אפשרויות בחז"ל למה ניסו הרועים לעשות; אחת האפשרויות היא שהם ניסו לפגוע בהן, לאנוס אותן. הם לומדים את זה מההקבלה לפס' "כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ" (דברים כ"ב, כ"ז) בפרשת אונס ומפתה. במקום אחר כתוב שהם זרקו אותם למים.^[4] את זה הם לומדים מהקבלה לפסוק – "הוֹשִׁיעֵנִי אֱ-לֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ" (תהילים ס"ט, ב'). על כל פנים הוא מושיע אותן.

הזכרנו פעם בשם הרש"ר הירש זצ"ל שהתיאור מתחיל בלשון נקבה "ותבאנה ותדלנה ותמלאנה", אבל הרועים באים – "ויגרשום" בלשון זכר. האם זו טעות בעברית חלילה? ובהמשך בא משה "ויושיען" – שוב לשון נקבה. הוא מסביר שהרועים אמרו – "רעיית צאן זה עולם גברי. אתן רוצות להיות גברים? יאללה, בואו תהיו גברים, נלך מכות ותראו שאנחנו יותר חזקים", ואילו משה הושיע אותן והשיב להן את הנשיות שלהן. הוא הושיע אותן מהעיוות מהטירוף הזה של מה שרצו הרועים להפוך אותן מנשים לגברים. ונזכור שמשה מגיע עכשיו למדין על רקע עבודת הפרך של היהודים במצרים שלפי הפירוש הראשון ברש"י היתה שנתנו את עבודת הגברים לנשים ואת עבודת הנשים לגברים, והוא מושה את כל העולם לשורשו. הוא החזיר את בנות יתרו למקורן, לעצמן. הוא הושיע אותן מה-מ"ם הזכרית לנו"ן הנשית. ואז הוא דולה ומשקה להן את המים בדיוק כמו הסיפור של יעקב ורחל כשרק אחרי זה ניגש יעקב ונושק לרחל. גם אליעזר תפקידו היה – "דולה ומשקה", והוא פוגש את רבקה הדולה מים.

את עמלנו – אלו הבנים

אנחנו מתקדמים לאט אל העיקר. מהי גזרת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו"? למה הוא גזר דווקא את צורת המוות הזו, הרי הם התמחו שם במצרים בכל מיני אופנים – לשרוף, לרצוח, גזים, לאנוס, לטבוח ועוד. שונאי ישראל ימ"ש מתמחים בכל אופציות כולם, אז למה דווקא בהטבעה היאור? בחסידות מוסבר שאין הכוונה רק למוות פיסי אלא גם להריגה רוחנית. נזכור שהיאור הוא אלהי מצרים – השלכת הבנים ליאור משמעותו היא לקחת את כל מי שמחפש את המים החיים, המקוריים, האלוקיים – ולהשליך אותם לתוך מי היאור, למים המצריים. והגזרה הזו לא נפסקה – היא שיטת פרעה בעולם גם הלאה. הם הכניסו אותם לתפיסה המצרית שעוד מעט נדבר עליה.

בתחילת ההגדה של פסח מופיע הלימוד של "ארמי אובד אבי" ונדרש שם כל מילה ופרט –

וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלהֵי אֲבתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלהֵי אֲבתֵינוּ – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַיָמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַים, וַיֵאָנְחוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבודָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלהִים מִן הָעֲבדָה. וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קלֵנוּ – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע אֱלהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכּור אֱלהִים אֶת בְּרִיתו אֶת אַבְרָהָם, אֶת יִצְחָק ואֶת יַעֲקב. וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ – זו פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ [שלא נתנו לנו לחיות חיי אישות], כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַרְא אֱלהִים אֶת בְּני יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלהִים^[5]. וְאֶת עֲמָלֵנוּ – אֵלוּ הַבָּנִים. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוד הַיְארָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן. וְאֶת לַחֶצֵנוּ – זֶו הַדְּחַק, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַים לחֲצִים אתָם.

כל פסוק מסביר איך המילה מתארת את המצב. אמנם לגבי "ואת עמלנו – אלו הבנים" זה באמת הסבר יפה מאד, שנדע שהעמל האמיתי בחיים שלנו ומה שאנחנו באמת רוצים אלו הבנים. אבל איך הפסוק "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" מלמד את זה?! הרבי מליובאוויטש זיע"א אומר פה ביאור נפלא – מתי יהודי רואה מהו העמל האמיתי שלו? כאשר הוא מבין מה אויביו רוצים לעשות. אותם מעניין דבר אחד – שלא תהיו אבות ובנים. שהבנים שלכם ילכו ליאור, שיצאו מהמים החיים ויבואו מושלכים ליאור. היו להם תוכניות על גבי תוכניות ללימוד, חינוך והתבוללות, לאיך ממשיכים את "ותימלא הארץ אותם", היינו שהארץ, הארציות, מילאה אותם. המצריות מילאה אותם.

הנזיר שגזז מחלפותיו

יש מים חיים, מים שקושרים לאינסוף. כולנו זוכרים איך נטהרים מטומאת מת – "וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי" (במדבר י"ט, י"ז). מהם מים חיים? – לא ים, לא מקווה. הרמב"ם אומר שכל הימים והאגמים אינם מטהרים אלא מי מעיין, מי מבוע, כמו המים החיים שיצאו מירושלים ויטהרו את טומאת המוות של מה שקוראים בעולם "ים המוות". כל העולם יעבור לחיים כאשר המים החיים יצאו מן המקדש.

בפרק א' בתניא מוזכר שיש בנפש הבהמית ארבעה יסודות – אש, רוח, עפר ומים. כל אחד מהיסודות מייצג מידה שלילית אחרת. האש מייצגת את הכעס והגאווה, המים הם יסוד התאווה בתענוגים – תאוות התענוג, כי המים מצמיחים.

מהו היאור ומהי מצרים ולמה היאור הוא המהות פה? היאור הוא כשיש לי את כל מה שאני רוצה בלי לחכות למטר השמיים. היאור הוא שאני לוקח את המים אבל במקום שהם יהיו סימן ברכה אני הופך אותם לסימן עבודה זרה, סימן של גלות.

יש סיפור ידוע שמספרת הגמרא על שמעון הצדיק שהיה ארבעים שנה כהן גדול והוא מעיד על עצמו שמעולם לא אכל אשם נזיר טמא, כלומר הוא מעולם לא הסכים שנזיר יפסיק את נזירותו. נזיר שרוצה להפסיק את נזירותו צריך לגלח את שערו ולאחר מכן הוא צריך לעבור תהליך של טהרה, הבאת ציפורים ובין היתר עליו להביא קרבן אשם נזיר. ושמעון הצדיק אומר 'אני הייתי אחראי על הפסקת הנזירויות והייתי נגד הדבר הזה. מי שקיבל על עצמו נזירות – זה דבר נפלא והכל, ולכן עליו להשלים. אבל היתה פעם אחת חריגה –

אמר (רבי) שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא, אלא אחד פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים אמרתי לו בני מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי 'רועה הייתי לאבא בעירי הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם [הוא אמנם היה כל כך יפה ויצרו דיבר דברים נכונים אך זה יסוד הטומאה. קוראים לזה 'התאהבות עצמית'. איזו נקודה דקה עומדת שם. הוא נזיר לאלוקים!]. אמרתי לו [ליצר] רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה העבודה שאגלחך לשמים'. מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו אמרתי לו 'בני כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'. (נדרים, ט:)

איזה סיפור מופלא. לפני שנים רבות, כשהיינו צעירים, למדתי את הגמרא הזו עם אחי אהובי הרב בני זצ"ל והוא אמר לי שהסיפור הזה הוא האנטיתזה לסיפור מהמיתולוגיה היוונית על נרקיסוס. הסיפור שם מספר על אותו עלם יפהפה שראה את הבבואה של עצמו והתאהב בעצמו כל כך עד שלא אכל ולא שתה – וגווע מכך, ועל כך קוראים לזה עד היום "נרקיסיזם". נרקיסיזם במילים אחרות זה בעצם תנים גדול שרובץ בתוך יאוריו. זה לא קשור למציאות האמיתית שלך, זה בלוף שאתה מבלף את עצמך ואת כל העולם. אתה לוקח את המים הטהורים, המים החיים, והופך אותם בעצמך למים האלה שהם סימן קללה. זה דבר מופלא.

התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו

בואו נראה את תחילת ההפטרה שלנו –

בַּשָּׁנָה֙ הָעֲשִׂרִ֔ית בָּעֲשִׂרִ֕י בִּשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר לַחֹ֑דֶשׁ הָיָ֥ה דְבַר־ה' אֵלַ֥י לֵאמֹֽר. (יחזקאל כ"ט, א')

הפסוק מתאר שנה לפני החורבן. בסוף ימי בית ראשון אנחנו נמצאים שמונה מאות תשעים שנה מאז צאת ישראל ממצרים. מצרים האימפריה הגדולה הופכת להיות משענת קנה רצוץ. כל מי שעושה איתה הסכמים מדיניים נופל. כבר מאתיים שנה לפני יחזקאל, אצל חזקיהו המלך, רבשקה עומד על החומה וצוחק על העם ביהודה שסומכים על מצרים "משענת הקנה הרצוץ". בסוף ימי הבית הראשון, אשור ואחריה בבל 'אוכלים' את מצרים והופכים אותה לכלום. כתשע מאות שנה עוברים מפרעה של הפרשה לפרעה של ההפטרה, אבל פרעה כמו פרעה, ממשיך להרגיש את עצמו באותו גודל, עם אותו אגו –

בֶּן־אָדָ֕ם שִׂ֣ים פָּנֶ֔יךָ עַל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וְהִנָּבֵ֣א עָלָ֔יו וְעַל־מִצְרַ֖יִם כֻּלָּֽהּ. (שם ב')

בהמשך יאמר יחזקאל – 'לא אכפת לי ממצרים אלא ממה שאתם בונים עליה וסומכים עליה. ממה שמצרים נכנס בכם'.

דַּבֵּ֨ר וְאָמַרְתָּ֜ כֹּה־אָמַ֣ר אֲדֹנָ֣י אלהים הִנְנִ֤י עָלֶ֙יךָ֙ פַּרְעֹ֣ה מֶלֶךְ־מִצְרַ֔יִם הַתַּנִּים֙ הַגָּד֔וֹל הָרֹבֵ֖ץ בְּת֣וֹךְ יְאֹרָ֑יו אֲשֶׁ֥ר אָמַ֛ר לִ֥י יְאֹרִ֖י וַאֲנִ֥י עֲשִׂיתִֽנִי. (שם ג')

הפסוק פותח ברבים – 'יאוריו', ואפשר אולי להסביר שהיו לו אכן כמה יאורים קטנים, כפי שמכת הדם היתה "ביאוריהם", היינו האגמים שיוצאים מהיאור כאשר משקים, אבל אפשר גם להסביר – תשע מאות שנה כאילו לא עברו כי הוא ממשיך להרגיש שהוא עדיין המלך של היאור. עוד רגע בולעים אותו אחרים והוא הופך לאפס מאופס. גרייט בריטיין, גרייט אמריקה, גרייט אשור, גרייט גורנישט. הוא עדיין מרגיש את עצמו התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו.

וְנָתַתִּ֤י חַחִים֙ בִּלְחָיֶ֔יךָ וְהִדְבַּקְתִּ֥י דְגַת־יְאֹרֶ֖יךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶ֑יךָ וְהַעֲלִיתִ֙יךָ֙ מִתּ֣וֹךְ יְאֹרֶ֔יךָ וְאֵת֙ כׇּל־דְּגַ֣ת יְאֹרֶ֔יךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶ֖יךָ תִּדְבָּֽק. וּנְטַשְׁתִּ֣יךָ הַמִּדְבָּ֗רָה אוֹתְךָ֙ וְאֵת֙ כׇּל־דְּגַ֣ת יְאֹרֶ֔יךָ עַל־פְּנֵ֤י הַשָּׂדֶה֙ תִּפּ֔וֹל לֹ֥א תֵאָסֵ֖ף וְלֹ֣א תִקָּבֵ֑ץ לְחַיַּ֥ת הָאָ֛רֶץ וּלְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם נְתַתִּ֥יךָ לְאׇכְלָֽה. (שם ד'-ה')

הפרקים של יחזקאל על מצרים של תקופתו ועל מצרים כמושג – הוא יוצא על פרעה הרעיון, על מצרים, הוא מתעב את המציאות הזו. זו הגאווה, הנרקיסיזם. התנים היושב בתוך היאור ובעצם אומר לאלוה לעבוד אצלו. כל מצרים הם בעצם בחינת "סוס ורוכבו" – כל אחד הוא מעל או מתחת למעמד הבא ואין לך אפשרות לעלות או לצאת מהמעמד שלך. זו מצרים עם הקונספציה שלא ניתן לצאת ממנה, שאי אפשר לשבור את הקונספציה הזו. למעלה למעלה עומד פרעה, מסכן נעבעך – אין לו מישהו שעומד מעליו, אבל למעלה עומד מישהו שהוא הסיפור של הכל, שהוא מעליו. הוא מספר לכם על היאור. המים הרעים הם בעצם המקום אליו אתה מגיע כשאתה בעצם לא מבקש את המים החיים אלא את המים המתים.

משה דולה ומשקה

חמש פעמים חוזר יחזקאל בהפטרה על המשפט שהוא ממש חזרה על הפרשה שלנו –

וְיָֽדְעוּ֙ כׇּל־יֹשְׁבֵ֣י מִצְרַ֔יִם כִּ֖י אֲנִ֣י ה'… (שם ו')

בסוף ההפטרה הוא מתאר איך בבל אוכלים, בולעים, את מצרים והוא מסביר למה ואז הוא אומר –

בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא אַצְמִ֤יחַ קֶ֙רֶן֙ לְבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וּלְךָ֛ אֶתֵּ֥ן פִּתְחֽוֹן־פֶּ֖ה בְּתוֹכָ֑ם וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י ה'. (שם כ"ז)

היכולת לצאת מהתפיסה הזו של "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" היא התפקיד של משה בעולם. הוא בא ומוציא את בנות כהן מדיין, כהן העבודה הזרה הגדול, כי הוא דולה מאותה באר שבה מנסים הרועים להטביע אותן. הוא הדולה, הוא המושה אותנו ואת כל העולם – וכל אחד ואחת מאיתנו הוא בחינת משה.

פרעה כנראה לא מת. הוא פשוט מתחלף מזמן לזמן – הפרעה של הפרשה, הפרעה של ההפטרה. נדמה כאילו שהוא לא קורא עיתון ולא מעודכן במה שמתרחש במציאות. בעיני עצמו הוא ממשיך להיות "התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו". הוא היחיד שממשיך לקרא את הערכים בויקיפדיה על עצמו. הוא ממשיך ללכת ליאור כי הוא נצרך לנקביו אבל הוא לא יכול לגלות את זה לאף אחד. זה מאד עמוק הביטוי "נצרך לנקביו" כי בעצם זה תיאור המים שבאים לידי ביטוי בכלום. נקביו, מי רגליים.

מלכות הלויתן

אהרן שצריך להפוך את המטה שלו לתנין עושה את הכל כדי להראות שגם תנין יכול לחזור להיות מטה. שמענו? – זה אותו אהרן שיום יבוא ומטהו יפרח. וכשהוא חוזר להיות מטה, הוא בולע את כל התנינים, את כל המטות. תמיד הבנתי שרוצים להראות לנו שאפילו בתור מטה הוא בלע אותם, אבל זה לא החידוש. החידוש הוא שרק בתור מטה הוא בלע אותם, והוא הפך לתנין באמצע כדי לגלות שאפילו התנין יכול לעשות תשובה. כשמשה רבנו אומר לפרעה 'בוא לא נשתמש עדיין במטה שלי, במטה עם השם המפורש, אלא במטה אהרן',^[6] כוונתו היא – 'בוא פרעה ותראה אין מטה יכול להפוך לתנין ותנין יכול לחזור ולהיות מטה, וכמטה הוא יכול לבלוע את כל התניניות שלך בעולם'. התורה לא מזלזלת בכח התניני, היא יודעת בדיוק מהו. כך בפרשת בראשית – "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵ֣ת כׇּל־נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֣ה הָֽרֹמֶ֡שֶׂת אֲשֶׁר֩ שָׁרְצ֨וּ הַמַּ֜יִם לְמִֽינֵהֶ֗ם.." (בראשית א', כ"א), וחז"ל שואלים שם הרי התנינים הם חלק מכל הים ולמה מאריכים בהם בנפרד? ורש"י מביא את זה בקיצור ואומר –

… הוא לויתן ובן זוגו, שבראם זכר ונקבה, והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא; שאם יפרו וירבו, לא יתקיים העולם בפניהם. התנינם כתיב.

המהר"ל מסביר שהקב"ה נתן לתנין כח מלכות. הוא יכול אבד את העולם, הוא יכול לפרות ולרבות ותימלא הארץ אותם, אז הם מתנתקים ממקור המים החיים. אבל זה לא שאין לתנינים אפשרות וסיכוי לחזור. להיפך – אתה גדול, אתה יכול להיות נרקיס – זה פרח הנרקיס שצמח שם אחרי שהוא גווע והפך לאל במיתולוגיה היוונית. הנרקיסיזם הזה הוא כל הבעיות של העולם. אבל בתורה הקדושה של שמעון הצדיק, פונה אותו נזיר צעיר אל יצרו הרע ואומר לו – 'אתה חכם על קטנים. אתה יכול לשחק עם היצר הרע שלי אבל אינך יכול על הנפש האלוקית שלי. אני קשור למים החיים'.

זוכרים מה עושים עם הלויתן הזה? – בעזרת ה' נזכה כבר בשנה הקרובה ליישב בסוכת עורו של לוויתן. מופיע בספרים הקדושים, בבני יששכר, כתוב ש-'לויתן' בגימטריא עולה כמנין 'מלכות'. והרעיון ליישב בסוכות עורו של לויתן הוא שהלויתן הוא נחש בריח ועקלתון והוא מסוכן ולכן הרג הקב"ה את הנקבה ומלח אותה לצדיקים לעתיד לבוא. מה כתוב פה? כתוב פה שיש מעלה גדולה בלויתן הזה, בתנין – העולם לא עומד בו אבל אם אתה יודע לתעל את עצמך, לכבוש את עצמך, לפעול נכון, אז בסוף הסוכה מעור הלויתן מעידה שאנחנו מגיעים לייחוד אצל הצדיקים שדבקים בה' ולא נפרדים מהמלכות הזו.

הבני יששכר אומר שלויתן זה מלשון לויה, חיבור. התורה בעצם באה לומר שזה שהלויתן מהווה מלכות אין זו מלכות אלטרנטיבית לקב"ה. משה בא לפרעה כפי שיוסף הצדיק בא לפרעה. וזהו אותו יוסף הצדיק שגם הוא הסתכל במעיין וראה בבואה של עצמו ופחז עליו ייצרו הוא סלסל בשערו – זה אותו יוסף. כשקם מלך שלא יודע את יוסף קמה בעצם התפיסה של המים הרעים. של השבר. זה יסוד שצריך לדבר עליו בלי סוף.

החרש היה לבם

המשנה המפורסמת באבות מספרת על חמשת תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, כשהחמישי ביניהם היה רבי אלעזר בן ערך עליו נאמר שהוא היה "כמעיין המתגבר" ושאם היה בכף אחת וכל חבריו בכף אחרת היה מכריע את כל חבריו. חז"ל מספרים עליו סיפור מזעזע –

חמשה תלמידים היו לו לריב"ז כל זמן שהיה קיים היו יושבין לפניו, כשנפטר הלכו ליבנה, והלך ר' אלעזר בן ערך אצל אשתו לאמאוס, מקום מים יפים ונוה יפה, המתין להם שיבאו אצלו ולא באו, כיון שלא באו בקש לילך אצלם ולא הניחתו אשתו, אמרה מי צריך למי, א"ל הן צריכין לי, אמרה לו חמת העכברים מי דרכו לילך אצל מי, העכברים אצל החמת או החמת אצל העכברים?, שמע לה וישב לו עד ששכח תלמודו. מאחר זמן באו אצלו שאלו אותו פת חטין או פת שעורים מי טב אוכלה בלפתן? ולא ידע להשיבן.  וי"א קם לקרוא בתורה בפרשת החדש ואמר "הֲחֵרֵש היה לִבָּם". צווחו ליה כולי עלמא. התחיל לבכות והם בוכים עד שהחזירו לו תלמודו. והיינו דתנן: "ר' אלעזר אומר: הוי גולה למקום תורה". (קהלת רבה ז:, ילקו"ש שם)

מי שאמר שהתכונה הטובה ביותר היא הלב הטוב קורא כעת "החרש היה לבם". עד כמה יכולים המים הרעים להגיע.

מים – סימן ברכה

אסיים בוידוי קטן. בתקופה האחרונה התחלנו ללמוד שיעור יומי קצרצר מוקדם בבוקר בבית המדרש במגדל ב-"היום יום". זהו החיבור הראשון של הרבי מליובאוויטש שכתב עוד במהלך השואה (תש"ג-תש"ד). אלו משפטים קצרים ללימוד יומי, רובם אמרות של האדמו"ר הריי"צ בחסידות. בכ"א טבת יש משפט מוזר שמעולם לא הצלחתי להבין –

כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א [הריי"צ] פגע בנושא דליים מלאים מים. ויאמר: "כשפוגשים מים אומר הבעל שם טוב: "כשפוגשים מים שיאמרו, שהבעל שם אומר שזהו סימן ברכה".

פתאום שמתי לב שזה נאמר על 'שלישי' של פרשת שמות, של "וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ" של משה רבנו. והוא מבקש לתאר שכאשר פוגשים מים זה יכול לקחת אותך או לכאן או לכאן, וכדי שזה יהיה סימן ברכה צריך לומר שכשפוגשים מים אומר הבעש"ט שיש לומר שזה סימן ברכה, היינו שהאמירה שלך, מה שאתה תחדיר בזה – זה מה שזה יהיה. מים חיים או היאור. זה הכח שיהודי יכול לפעול, אבל כדי לפעול אותו תזכיר שהבעש"ט אומר את זה – אבל שיאמרו שהבעל שם (ולא הבעל שם טוב!) אומר שזה סימן ברכה. מיהו הבעל שם? אתה עצמך! הקב"ה ברא אותך לשים שמות בעולם, אתה יכול להיות הבעל שם טוב. אתה תתן למים האלה את המשמעות. אתה רואה יהודי נושא דליים של מים – לאן המים האלה יקחו אותי? למים חיים או אל היאור חלילה, והיאור יהיה לדם, והרי אלו מים חיים, מי מעיין, שנהפכים לדם, והדם הוא הנפש, הוא החיים אבל הוא גם יסוד הטומאה. הדם מזכיר לך שיש סוף. אתה מדומיין שאין סוף, פרעה, פחז עליך ייצרך. המים האלה גורמים לך לחשוב שאתה אלוה. המראה הזו. וברגע שתראה שהם נהפכים לדם אתה תוכל לדעת ש-"אני ה'!", אתה תוכל לדעת מאיפה זה בא, התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו.

מצרים זה מים במיצר, מים בגבול, כמו יאור. אלו מים שנדמה לך שאתה יושב על השיבר אבל בעצם זה הדמיון שהקב"ה נתן לך שתוכל לדמיין שאתה אלו-ה, ועם הכח הזה אתה יכול להרוס את עצמך, את החיים, את העולם, את הכל. ומשה בא לדלות – אז שיאמרו שהבעל שם אמר שזה סימן ברכה. וכשאתה תאמר את זה אתה תהפוך את הכל. וזה ביום של "וגם דלה דלה לנו". וכשיתרו שמע את זה מבנותיו ש-"וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן" הוא צעק – "…וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם… וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה" (שמות ב', כ-כ"א)

וידעו כי אני ה'

זוכרים שפתחנו בצור שבחורב? עם ישראל נמצא ברפידים ועוד רגע עמלק מגיע. מאיפה יבואו המים שיצילו אותי מעצמי? – מהצור בחורב. אלו המים החיים כמו המים החיים שיצאו מבית המקדש וירימו את כל העולם, כך יצאו מים מהצור בחורב ויבואו בנחל להרים אותי מכל המציאות, כשאני אדע את הסוד הזה של המים החיים.

התנין הוא המופת הראשון. התנים הגדול. זו המכה שלא נועדה להוציא את ישראל ממצרים אלא את העולם מעצמו, את פרעו מפרעה, אותי מהיאור, וההפטרה באה לספר לנו את כל הסיפור הזה ולסגור אותו בסוף בידיעה שהכל בא כדי ש – "וידעו כי אני ה'".

1. ובאמת, השאלה בעומק היא עלינו ולא על פרעה (ולהלן). ↑

2. שהרי ע"פ חז"ל הרי כל מכה ארכה חודש – שלשה שבועות של התרעה ושבוע של מכה. ↑

3. כמו "הָי֧יתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה.." (בראשית ל"א, מ') אצל יעקב. ↑

4. מזכיר את גזרתו של פרעה "כל הבן ילוד היאורה תשליכוהו". ↑

5. כמו "והאדם ידע את חוה אשתו". ↑

6. אהרן איננו משה. הוא מייצג אותנו ונקרא – "שושבינא דמטרוניתא", הוא הכהן. ↑