מסע המזבחות. פרשת לך לך תשפה

המסלול של אברהם

אני מבקש הפעם לצאת למסע ייחודי בין המזבחות המופיעים אצל אבותינו, מסע שהוא גם מסע לירושלים, ותוך התבוננות לעומקם של תהליכים משמעותיים וחשובים שעם ישראל והעולם כולו עוברים בימינו.

המקום הראשון אליו מגיע אברהם אבינו בבואו לארץ ישראל הוא שכם –

וַיַּעֲבֹ֤ר אַבְרָם֙ בָּאָ֔רֶץ עַ֚ד מְק֣וֹם שְׁכֶ֔ם עַ֖ד אֵל֣וֹן מוֹרֶ֑ה וְהַֽכְּנַעֲנִ֖י אָ֥ז בָּאָֽרֶץ. (בראשית י"ב, ו')

רש"י מסביר במקום שהארץ ניתנה במקור ירושה לבני שם אבל בני חם הולכים וכובשים אותה מידיהם ואברהם צריך להיפגש עם הכיבוש הכנעני הזה. שם מתרחשת ההתגלות הראשונה של הקב"ה אל אברם^[1] –

וַיֵּרָ֤א ה֙' אֶל-אַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת-הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את וַיִּ֤בֶן שָׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַֽ-ה' הַנִּרְאֶ֥ה אֵלָֽיו. (שם ז')

זהו המזבח הראשון אותו בונה אברהם. רש"י במקום שואל מדוע הוא בונה שם מזבח, ועונה –

ויבן שם מזבח. על בשורת הזרע ועל בשורת ארץ ישראל.

רק שנתמקם – אנחנו נמצאים בשכם כשהמסלול של אברהם מחרן הוא בעצם מסוריה, דרך כביש 90 או מהגולן, הוא מגיע לאלון מורה – שכם, שם הוא רואה בחזונו את בני יעקב נלחמים על דינה בשכם, ומשם הוא ממשיך הלאה דרומה, אך לא מבואר מה היעד הסופי שלו –

וַיַּעְתֵּ֨ק מִשָּׁ֜ם הָהָ֗רָה מִקֶּ֛דֶם לְבֵית-אֵ֖ל וַיֵּ֣ט אָֽהֳלֹ֑ה בֵּית-אֵ֤ל מִיָּם֙ וְהָעַ֣י מִקֶּ֔דֶם וַיִּֽבֶן-שָׁ֤ם מִזְבֵּ֨חַ֙ לַֽ-ה' וַיִּקְרָ֖א בְּשֵׁ֥ם ה'. (שם ח')

משכם אפשר לרדת צומת תפוח, אריאל לכיון תל אביב, אך אברהם ממשיך על גב ההר בארץ בנימין. אנחנו היינו יכולים לנחש שאברהם מנסה להגיע לירושלים (למרות שזה לא כתוב פה במפורש). הוא ממקם את אהלו ואת אהלה של שרה (כפי שמביא רש"י במקום) מקדם לבית אל – ובונה מזבח שני ל-ה' ומתפלל שם ל-ה' (עי' אונקלוס). רש"י גם כאן מנסה להבין את מטרת בניית המזבח ע"י אברהם, ואומר –

ויבן שם מזבח. נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עון עכן, והתפלל שם עליהם.

מזבח ללא סיבה

משם הוא ממשיך במסעיו –

וַיִּסַּ֣ע אַבְרָ֔ם הָל֥וֹךְ וְנָס֖וֹעַ הַנֶּֽגְבָּה. (שם ט')

ומבאר רש"י –

… וכל מסעיו הנגבה, ללכת לדרומה של ארץ ישראל, והיא לצד ירושלים (פי' ירושלים היא באמצע העולם, וסוף ארץ ישראל. כ"פ בישעיה) שהיא בחלקו של יהודה, שנטלו בדרומה של ארץ ישראל הר המוריה שהיא נחלתו.

כלומר 'נגב' זה דרומה, והמגמה היא אכן לירושלים, להר המוריה, אבל משום מה הוא לא מגיע לשם אלא מתחיל לעבור ניסיונות. הניסיון הראשון הוא הרעב בארץ שמאלץ אותו לצאת מהארץ למצרים למשך עשר שנים. כאשר הוא חוזר, לוט בן אחיו נפרד ממנו והולך לסדום, ואברהם ממשיך לחברון, שם הוא מקים את המזבח השלישי שלו –

וַֽ-ה' אָמַ֣ר אֶל-אַבְרָ֗ם אַֽחֲרֵי֙ הִפָּֽרֶד-לוֹט מֵֽעִמּ֔וֹ שָׂ֣א נָ֤א עֵינֶ֨יךָ֙ וּרְאֵ֔ה מִן-הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר-אַתָּ֣ה שָׁ֑ם צָפֹ֥נָה וָנֶ֖גְבָּה וָקֵ֥דְמָה וָיָֽמָּה. כִּ֧י אֶת-כָּל-הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר-אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה לְךָ֣ אֶתְּנֶ֑נָּה וּלְזַרְעֲךָ֖ עַד-עוֹלָֽם. וְשַׂמְתִּ֥י אֶת-זַרְעֲךָ֖ כַּֽעֲפַ֣ר הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֣ר | אִם-יוּכַ֣ל אִ֗ישׁ לִמְנוֹת֙ אֶת-עֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ גַּם-זַרְעֲךָ֖ יִמָּנֶֽה. ק֚וּם הִתְהַלֵּ֣ךְ בָּאָ֔רֶץ לְאָרְכָּ֖הּ וּלְרָחְבָּ֑הּ כִּ֥י לְךָ֖ אֶתְּנֶֽנָּה. וַיֶּֽאֱהַ֣ל אַבְרָ֗ם וַיָּבֹ֛א וַיֵּ֛שֶׁב בְּאֵֽלֹנֵ֥י מַמְרֵ֖א אֲשֶׁ֣ר בְּחֶבְר֑וֹן וַיִּֽבֶן-שָׁ֥ם מִזְבֵּ֖חַ לַֽ-ה'. (י"ג, י"ד-י"ח)

באופן טבעי אנחנו פונים לרש"י לראות מדוע הוא בונה את המזבח הזה, כפי שרש"י באר בשני המזבחות הקודמים, אבל כאן רש"י לא אומר כלום. אין סיבה. וצ"ל – אם לכל בניית מזבח יש סיבה, למה כאן אין? בנוסף, צריך להבין למה הוא הולך לחברון ולא לירושלים. בינתיים נסתפק בהבנה שלירושלים הוא יגיע כאשר הקב"ה יאמר לו בפרשה הבא – "לך לך אל ארץ המוריה" לעקוד את בנו. האמת היא שהוא עובר בירושלים לפני כן, ונגיע לזה בהמשך.

המזבחות של יצחק ויעקב

אז אברהם אבינו בנה שלשה מזבחות,^[2] וכעת בואו נמשיך במסע המזבחות שלנו אל האבות הבאים. רק לפני כן נשים לב שאברהם איננו הראשון שבונה מזבח ל-ה' אלא נח, שבצאתו מהתיבה הקריב עליו עולות – ששה זוגות מהבהמות הטהורות שהוכנסו לתיבה. נחשוב על אדם שיוצא מהתיבה אחרי המבול אל עולם חרב כשאולי הדבר היחיד שנשאר אלו הבהמות שאיתו, אבל הוא מבין שהוא צריך להקריב את כולן, למעט זוג אחד לקיום המין. בתורה לא כתוב מיקום המזבח שנח בונה, אבל הרמב"ם פותח את הלכות בית הבחירה במילים הבאות –

הַמִּזְבֵחַ מְקוֹמוֹ מְכֻוָּן בְּיוֹתֵר. וְאֵין מְשַׁנִּין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ לְעוֹלָם. שֶׁנֶּאֱמַר (דב"הי א כב א) "זֶה מִזְבַּח לְעוֹלָה לְיִשְׂרָאֵל". וּבַמִּקְדָּשׁ נֶעֱקַד יִצְחָק אָבִינוּ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כב ב) "וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה". וְנֶאֱמַר בְּדִבְרֵי הַיָּמִים (דברי הימים ב ג א) "וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלַיִם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי".

וּמָסֹרֶת בְּיַד הַכּל שֶׁהַמָּקוֹם שֶׁבָּנָה בּוֹ דָּוִד וּשְׁלֹמֹה הַמִּזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה^[3] הוּא הַמָּקוֹם שֶׁבָּנָה בּוֹ אַבְרָהָם הַמִּזְבֵּחַ וְעָקַד עָלָיו יִצְחָק. וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁבָּנָה בּוֹ נֹחַ כְּשֶׁיָּצָא מִן הַתֵּבָה. וְהוּא הַמִּזְבֵּחַ שֶׁהִקְרִיב עָלָיו קַיִן וְהֶבֶל. וּבוֹ הִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן קָרְבָּן כְּשֶׁנִּבְרָא וּמִשָּׁם נִבְרָא. אָמְרוּ חֲכָמִים אָדָם מִמְּקוֹם כַּפָּרָתוֹ נִבְרָא. (רמב"ם הל' בית הבחירה ב', א'-ב')

כלומר נח בנה את מזבחו בירושלים. ונשאל שאלה אחת – למה אברהם אבינו לא הולך ישר לירושלים לבנות שם מזבח? השאלה הזו תחזור ותישאל גם בהמשך ההיסטוריה – כאשר יהושע נכנס עם ישראל לארץ, מדוע הם לא הולכים מיד לירושלים ובונים בו מקדש?^[4]

נשים לב לדבר מרתק נוסף – אברהם אבינו בונה שלשה מזבחות בפרשתנו כשהמזבח הרביעי אותו הוא בונה יופיע בפרשה הבאה במעמד עקידת יצחק.

נמשיך ליצחק שבונה מזבח אחד אחרי שהפלישתים מפסיקים לרדוף אותו כשהוא חופר את הבארות –

וַיַּ֥עַל מִשָּׁ֖ם בְּאֵ֥ר שָֽׁבַע. וַיֵּרָ֨א אֵלָ֤יו ה֙' בַּלַּ֣יְלָה הַה֔וּא וַיֹּ֕אמֶר אָֽנֹכִ֕י אֱלֹהֵ֖י אַבְרָהָ֣ם אָבִ֑יךָ אַל-תִּירָא֙ כִּֽי-אִתְּךָ֣ אָנֹ֔כִי וּבֵֽרַכְתִּ֨יךָ֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אֶת-זַרְעֲךָ֔ בַּֽעֲב֖וּר אַבְרָהָ֥ם עַבְדִּֽי. וַיִּ֧בֶן שָׁ֣ם מִזְבֵּ֗חַ וַיִּקְרָא֙ בְּשֵׁ֣ם ה' וַיֶּט-שָׁ֖ם אָֽהֳל֑וֹ וַיִּכְרוּ-שָׁ֥ם עַבְדֵֽי-יִצְחָ֖ק בְּאֵֽר. (שם כ"ו, כ"ג-כ"ה)

למזבח הזה מגיעים אבימלך ופיכל שר צבאו ומבקשים מיצחק לכרות עמו ברית. זה המזבח החמישי והיחיד אותו בונה יצחק. נעבור ליעקב – בבית אל בברחו מעשו הוא לא בונה מזבח, גם לא בירידתו למצרים, כשהוא מגיע לבאר שבע, שם הוא אמנם זובח "זבחים לא-להי אביו יצחק" (שם מ"ו, א') אבל לא בונה מזבח. איפה הוא כן בונה מזבח? כאשר הוא חוזר עם משפחתו אחרי עשרים שנה בבית לבן –

וַיָּבֹא֩ יַעֲקֹ֨ב שָׁלֵ֜ם עִ֣יר שְׁכֶ֗ם אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בְּבֹא֖וֹ מִפַּדַּ֣ן אֲרָ֑ם וַיִּ֖חַן אֶת־פְּנֵ֥י הָעִֽיר. וַיִּ֜קֶן אֶת־חֶלְקַ֣ת הַשָּׂדֶ֗ה אֲשֶׁ֤ר נָֽטָה־שָׁם֙ אׇהֳל֔וֹ מִיַּ֥ד בְּנֵֽי־חֲמ֖וֹר אֲבִ֣י שְׁכֶ֑ם בְּמֵאָ֖ה קְשִׂיטָֽה. וַיַּצֶּב־שָׁ֖ם מִזְבֵּ֑חַ וַיִּ֨קְרָא־ל֔וֹ אֵ֖ל אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל. (שם ל"ג, י"ח-כ')

נדייק – הוא לא בונה מזבח אלא מציב מזבח. זה ייחודי כי מזבח בדרך כלל בונים ואילו את המצבה מציבים. זה המזבח השישי במסע שלנו. לאחר מכן מתרחש הסיפור הלא נעים עם חטיפת דינה ע"י שכם בן חמור, ולאחריו נגלה אליו הקב"ה ואומר לו –

וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶֽל-יַֽעֲקֹ֔ב ק֛וּם עֲלֵ֥ה בֵית-אֵ֖ל וְשֶׁב-שָׁ֑ם וַֽעֲשֵׂה-שָׁ֣ם מִזְבֵּ֔חַ לָאֵל֙ הַנִּרְאֶ֣ה אֵלֶ֔יךָ בְּבָ֨רְחֲךָ֔ מִפְּנֵ֖י עֵשָׂ֥ו אָחִֽיךָ. (שם ל"ד, א')

בית אל הזו היא ירושלים, בית ה', המקום שיעקב קרא לו בשם הזה לפני כמעט עשרים ושתיים שנה. ואכן יעקב מזרז את כל משפחתו ואנשיו והם מגיעים לבית אל –

וַיָּבֹ֨א יַֽעֲקֹ֜ב ל֗וּזָה אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן הִ֖וא בֵּית-אֵ֑ל ה֖וּא וְכָל-הָעָ֥ם אֲשֶׁר-עִמּֽוֹ. וַיִּ֤בֶן שָׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ וַיִּקְרָא֙ לַמָּק֔וֹם אֵ֖ל בֵּית-אֵ֑ל כִּ֣י שָׁ֗ם נִגְל֤וּ אֵלָיו֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים בְּבָרְח֖וֹ מִפְּנֵ֥י אָחִֽיו. (שם ו'-ז')

זה המזבח השביעי והאחרון שבנו האבות. משם הוא ממשיך לחברון – כדי לפגוש את אביו שמתגורר שם באלוני ממרא ושאותו הוא לא ראה מאז שברח לחרן.

את שבעת המזבחות

אם ניזכר לרגע בבלעם שהלך לקלל אל בלק את ישראל, נראה שהוא בונה שם שבעה מזבחות ואומר לקב"ה –

וַיִּקָּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אֶת־שִׁבְעַ֤ת הַֽמִּזְבְּחֹת֙ עָרַ֔כְתִּי וָאַ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ. (במדבר, כ"ג, ד')

לרש"י קשה – מדוע "שבעת המזבחות" בה"א הידיעה? למה לא כתוב "שבעה מזבחות"? והוא עונה –

אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת. "שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת עָרַכְתִּי" אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת. אָמַר לְפָנָיו: אֲבוֹתֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ בָּנוּ לְפָנֶיךָ שִׁבְעָה מִזְבְּחוֹת, וַאֲנִי עָרַכְתִּי כְּנֶגֶד כֻּלָּן. אַבְרָהָם בָּנָה אַרְבָּעָה: "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו" (בראשית יב,ז), "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה" וְגוֹמֵר (שם, ח), "וַיֶּאֱהַל אַבְרָם" וְגוֹמֵר (שם יג,יח), וְאֶחָד בְּהַר הַמּוֹרִיָּה (בראשית כב,ט). וְיִצְחָק בָּנָה אֶחָד, "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ" וְגוֹמֵר (בראשית כו,כה). וְיַעֲקֹב בָּנָה שְׁנַיִם: אֶחָד בִּשְׁכֶם (בראשית לג,כ) וְאֶחָד בְּבֵית אֵל (שם לה,ז).

רש"י מביא את כל החשבון שעשינו. ונחזור כעת לנקודת היסוד – נח בנה מזבח בהר המוריה, קין והבל ואדם הראשון – אז מה הם כל המזבחות האלה שבדרך? למה האבות לא הלכו ישר לשם לבנות את המזבחות שלהם?

מזבח מזין, מזיח ומחבב

נתמקד בשלשת המזבחות של אברהם – הראשון על ברכת הארץ והזרע, השני כתשובה-כפרה על חטאו של עכן והשלישי לכאורה ללא סיבה. הרבי מליבאוויטש זיע"א מנתח ניתוח עמוק^[5] על תפקידו של המזבח בעולם. חז"ל במסכת כתובות אומרים שלמזבח יש שלשה תפקידים;

אמר רבי אלעזר מזבח מזיח ומזין ומחבב. (כתובות י'.)

אותיות מ' ו-ז' מרמזות לתפקידו כמזין, האותיות מ', ז' ו-ח' – כמזיח, והאותיות מ', ח' ו-ב' – מחבב. נסביר; 'מזין' מוסבר ע"י רש"י שהמזבח גורם להשפעת מזון בעולם –

מזין. בזכות הקרבנות העולם נזון שהקרבנו' באין מן המזון וגורמין לו ברכה. (רש"י, שם)

בזכות הקרבנות העולם ניזון. הקרבנות באים מהצומח ומהחי והם גורמים לו ברכה – כשאני אוכל זה יכול או להוריד אותי למטה ואז אני הופך לדומה לבהמה, או שזה מרים אותי ואני מרים יחד איתי את המזין הנאכל. המזבח גורם מזון לעולם.

הדבר השני שגורם המזבח הוא "מזיח ומכפר". מזיח בעברית היא מילה קשה ומשמעה הוא מסלק, כמו –

… וְלֹֽא־יִזַּ֣ח הַחֹ֔שֶׁן מֵעַ֖ל הָאֵפֽוֹד. (שמות כ"ח, כ"ח)

'מזיח' זה מזיז, ורש"י מבאר שהמזבח מסלק עוונות, מזיח גזרות רעות מעל ישראל ומכפר על העוונות. הדבר השלישי של המזבח הוא שהוא מחבב, כלומר המזבח משפיע על החביבות של בני ישראל אצל הקב"ה, הוא מגלה כמה אנחנו חביבין לפניו ית'. מי שיתבונן, בעומק, יזהה שלשה סוגים של קרבנות – האחד הוא שלמים, משפחה גדולה של קרבנות שהחלקים הפנימיים שלהם עולים ונשרפים על גבי המזבח ואילו הבשר נאכל ע"י הבעלים וגם הכהנים. הרבי מליובאוויטש מסביר באותה שיחה שמה שהמזבח מזין, זה בא לידי ביטוי בקרבנות השלמים הללו, כי השלמים מזינים גם את הבעלים וממנו יש משמעות למזון שאתה ניזון ממנו. זה לא שאתה אוכל סתם כמו החתול אלא יש לך תפקיד לרומם את המציאות על ידי האכילה (או חלילה שאתה יכול לפספס את הכל ולרדת איתו יחד למטה). תפקיד שני יש למזבח, שהוא 'מזיח ומכפר', ומבאר הרבי מליובאוויטש שאלו קורבנות החטאת והאשם, שבאים לכפרה. אני לא מביא אותם כתודה או כנדבה אלא כחלק מתהליך התשובה שלי. אגב, אני גם לא אוכל מהחטאת שהבאתי אלא רק הכהנים אוכלים (אחרי שהאמורים עולים לה'). הרמב"ם אומר שיש סוג שלישי של קרבנות שהוא קרבן עולה, שאף אחד לא אוכל ממנו – לא הכהנים ולא הבעלים – אלא הוא עולה כליל ל-ה'. זה קרבן שגם לא בא לכפר אלא בא לרצון, הוא בא כי אני רוצה להביא. בעומק שלשה סוגים אלה מתארים את שלשת חלקי המזבח – מזין, מכפר ומחבב.

שלשה שלבים בעבודת האדם

אם נרצה להעמיק יותר – וזה מרתק – הדבר הזה קיים לא רק בעניין הקרבנות אלא גם בעבודת האדם בחיים. עבודת האדם את ה' נחלקת לשלשה חלקים. החלק האחד הוא קיום התורה והמצוות, וזה מה שמזין את נפש האדם. זה המזון הרוחני של האדם.^[6] חלק נוסף בעבודת האדם היא התשובה. זה לא קשור לקיום מצוות, אלא למקרה שנפלתי, חטאתי ואני רוצה לתקן. זה כנגד החטאת והאשם, זה "מזיח ומכפר". החלק השלישי בעבודת האדם והוא החשוב והעליון ביותר – מסירות נפש. אדם שמוכן למסור את נפשו. אדם לא צריך להגיע לשם בפועל אבל הוא צריך להיות מוכן לכך – 'אני כולי ל-ה'. טעם החיים שלי הוא שאני כולי ל-ה'. כשהקיסר בא לילד האחרון והקטן בסיפור חנה ושבעת בניה (ספר מכבים ב', ז' א-ו, וכן גיטין נ"ז:) וזרק לפניו מטבע ואמר לו 'תעשה בכאילו ונסכם שאתה לא מתכוון, העיקר שלא יבזו אותי – ואחרי זה תקיים תורה ומצוות עד מאה ועשרים'. אגב, אם הילד הזה היה גוי הוא באמת היה צריך להיענות להצעה של הקיסר כי הוא לא מצווה למסור את נפשו, וההיגיון ש'השתחוואה בכאילו' זה שבאמת אחרי זה הוא ימשיך לקיים תורה ומצוות עד מאה ועשרים שנה. אבל לפי התורה היהודי מחויב למסור את נפשו ולא לעבוד עבודה זרה ואפילו אם בגלל זה הוא יפסיד מאה שנה של קיום תורה ומצוות – אני לא באתי כדי למלא פה את הכרטיסיה. וכשהקב"ה אמר לי 'אני רוצה אותך פה עכשיו כעולה' – אני מתייצב ומקיים. 'עולה' הכוונה היא שה' מחבב את ישראל והוא נותן להם את העומק ואת הכח שלהם.

במזבח יש גם שלשה דברים, זה דבר מדהים. הדבר הראשון שאנחנו עומדים לעשות אחרי שחיטת הבהמה הוא לזרוק את הדם על המזבח, שתפקידו לכפר. כל קרבן טעון זריקת הדם. לאחר מכן צריך ליהנות מהקרבן – לאכול במקרה של שלמים, בחטאת ואשם – הכהנים אוכלים, ואפילו בעולה שאיננה נאכלת – הכהנים מקבלים את העורות ונהנים מהם. ולבסוף הוא נשרף ומוקרב ל-ה'.

כלומר אנחנו עוברים שלשה שלבים בעבודת הקרבנות. השלב הראשון מכפר, שלב ב' מזין אותי ושלב ג' שהיה רק בבית ראשון – כשהקרבנו קרבנות ירדה אש מן השמיים וקיבלה אותם. זה היה משלמה ועד למנשה. אש שיורדת מהשמיים ומקבלת את הקרבנות זה 'מזבח מחבב', הקב"ה אוהב את ישראל, אתה מתחבר עם הקב"ה בלי סיבה – לא כי אתה רוצה לתקן משהו או כי אתה רוצה/צריך ליזון אלא בגלל שאתה רוצה להיות אחד עם הקב"ה.

עכשיו נחזור לאברהם אבינו. במזבח הראשון מקבל אברהם בשורה על ארץ ישראל ועל הזרע, ולכן הוא בונה מזבח מזין. יש ארץ , יש אדמה, שם נחיה, יהיה לנו זרע, חיים. לאחר מכן הוא מגיע אל בין בית אל ובין העיי, רואה את עכן שעתיד לחטוא שם אז הוא בונה מזבח לכפר – מזבח כפרה, ולבסוף הוא בונה מזבח מהסיבה השלישית – סתם, בלי סיבה נגלית, כדי להתאחד עם הקב"ה. מסירות נפש – אני והקב"ה אחד, והוא יוריד אש מן השמיים וכשאצטרך אני אתן את נפשי לקב"ה. כי אני והקב"ה אחד, וכיון שיש פה עם כזה שהוא והקב"ה אחד אז יש סיבה לקיום העולם. זה מה שאומר אותו תינוק לקיסר – 'קיסר טיפש, תראה כמה אתה עוסק בכבוד של עצמך וכדי שיהיה לך כבוד אתה מוכן לזרוק מטבע ושאני אעשה בכאילו, ואתה עובד על עצמך ועלי – אולי תחשוב קצת על הכבוד של האינסוף? אין אצלך דבר כזה כמו עולה?'.

מי שרוצה להעמיק עוד שלב – יש שלשה בתי מקדש. בית ראשון נבנה ע"י דוד ושלמה, מפני שדוד רצה לבנות מקדש. לא בגלל שחטאנו והיה צורך בכפרה. זה בא מהרצון שלנו, וכדי שכל העולם יבואו, הגוים כולם יבואו ויזונו מהמזבח. בית שני שנבנה אחרי חורבן הבית הראשון בא בתור תשובה, בתור כפרה. זה המזבח שבא לכפר. ואילו בית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו יהיה "ומלאה הארץ דעה את ה'", זה לא בגלל מצוות כאלה ואחרות, זה לא לכפר אלא זה כדי לגלות שיש אינסוף בעולם והוא מתגלה על ידינו.

הדרך לירושלים עוברת בחברון

עכשיו בואו ותראו דבר מדהים – המקום שבו בחר הקב"ה לגלות את מסירות הנפש הוא ירושלים. בהר המוריה. כדי להגיע לשם אברהם יצטרך לקחת את יצחק ולעקוד אותו – זה המזבח הרביעי, אבל לפני שמגיעים לירושלים חייבים לעבור בחברון עיה"ק. גם דוד המלך, לפני שבא לירושלים למלוך של שלשים ושלש שנה, מולך קודם כל שבע שנים בחברון. גם אברהם אבינו מגיע לחברון לפני שמגיע לירושלים. חברון זה לשון חיבור, החיבור שבין ישראל להקב"ה. לשם מגיע אברהם אבינו ובונה מזבח כדי להתחבר עם הקב"ה. לא בגלל בשורה ולא כדי לכפר – אלא בשביל עצם החיבור. אי אפשר להגיע לירושלים בלי לעבור קודם כל את חברון. אברהם מבין את זה כשהוא בא לקנות את מערת המכפלה. חז"ל דורשים את השם 'מכפלה' בגלל שהיא כפולה בזוגות, מאדם וחווה ואילך. אבל בעברית יש למילה 'מערה' משמעות נוספת – העברה מכלי לכלי. אדם שמעביר נוזל מכלי לכלי נקרא מערה. מערת המכפלה בעומק, היא המקום בעולם שממנו ניתן לערות, שמשם ניצק המושג 'מכפלה' – מה שאנחנו רואים פה בעולם זו רק ההופעה הגשמית אבל לכל גשמיות כזו יש את נקודת הרוחניות שלה למעלה. שם נקברים אדם וחווה, האבות והאימהות – ומשם כל כוחנו בעולם. כשאברהם אבינו מגיע לחברון הוא מבין שהוא צריך לבנות מזבח לה' בלי סיבה, פשוט כדי להגיע על ידי זה לשלמות של עצם הבריאה, לסיבה שבגללה נבראנו. כל מטרת בניית המזבח הזה היא לחבר בין ישראל לקב"ה. מטרת המזבח הראשון היתה לתת לנו כח של מזבח מזין, מטרת בניית המזבח השני בעיי היתה כדי לתת לנו את כח המזבח המכפר ואילו מטרת בניית המזבח השלישי בחברון היא לחבר, לתת לנו את הכח של ישראל להתחבר לקב"ה, למסור את הנפש. מסירות נפש איננה רק במוות – ויהיו הדברים עילוי לנשמות הקדושים שבזכותם אנחנו יכולים למסור את נפשנו בחיים, ומאפשרים לנו להתחבר ולהבין מה אנחנו עושים בעולם הזה בכלל.

נו, אז אם הכל יפה ומובן, אז למה אברהם לא עושה את הכל בירושלים? ולמה המסלול הוא שכם – בנימין – חברון? ראינו שכאשר יהושע ייכנס לארץ תחילה הוא ילך לשכם (הר גריזים והר עיבל). יוסף הוא המקבל את שכם ותפקידו הוא להיות "המשביר לכל הארץ". הוא המזין, האחראי על המזון. משם צריך להמשיך לבנימין, לשילה, לבית אל והעיי – שם זה המכפר. הברכה שמקבל בנימין מיעקב היא –

בִּנְיָמִין֙ זְאֵ֣ב יִטְרָ֔ף בַּבֹּ֖קֶר יֹ֣אכַל עַ֑ד וְלָעֶ֖רֶב יְחַלֵּ֥ק שָׁלָֽל. (בראשית מ"ט, כ"ז)

כל עניינו של בנימין הוא המזבח שבחלקו הוא יבנה, במובלעת הירושלמית שלו שבתוך שטחו של יהודה. בנימין הוא השבט היחיד בהיסטוריה שעם ישראל הגיע למסקנה (ואחרי שנועץ באורים ותומים!) שיש לצאת נגדו למלחמה ולהוציאו מהקהל, אחרי סיפור פילגש בגבעה, אבל המזבח המכפר שנבנה בחלקו של בנימין כיפר בסופו של דבר גם לו, "מסלקין גזרות רעות". שם היו יוצאות הבנות לחולל בכרמים בשילה – ביום הכיפורים, ביום הכפרה. מזבח מכפר.

ואז מגיע אברהם אבינו לחברון, למלכות דוד. אגב, במדרש כתוב מפורש שהוא בנה את המזבח דווקא שם כי שם התחיל דוד את מלכותו. מסירות הנפש של דוד, משיח בן דוד. זה נפלא, ועדיין צריך להבין – למה לא ירושלים?

מבול אל אקצא

האמת היא שירושלים מופיעה כבר בפרשת השבוע שלנו. אחרי שאברהם מנצח במלחמת העולם הראשונה, משיב את הרכוש ואת לוט, הוא פוגש את מלך סדום ואז –

וּמַלְכִּי־צֶ֙דֶק֙ מֶ֣לֶךְ שָׁלֵ֔ם הוֹצִ֖יא לֶ֣חֶם וָיָ֑יִן וְה֥וּא כֹהֵ֖ן לְאֵ֥ל עֶלְיֽוֹן. (בראשית י"ד, י"ח)

מלכי צדק הוא שם בן נח, קרא למקום "שלם" ואילו אברהם בסוף פרשת העקדה קרא לו "ה' יראה" – אמר הקב"ה 'אני אקרא לו "ירושלם", גם יראה וגם שלם. מלכיצדק מלך שלם מביא לחם ויין לאברהם, כלומר זה מתרחש בירושלים או בכחה של ירושלים, ורש"י שואל במקום מדוע הוא מביא לו את זה ועונה –

לֶחֶם וָיָיִן. … וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: רָמַז לוֹ עַל הַמְּנָחוֹת וְעַל הַנְּסָכִים שֶׁיַּקְרִיבוּ שָׁם בָּנָיו.

מאז אדם הראשון אנחנו רוצים להגיע לירושלים. גם המלחמה הנוכחית היא על ירושלים – ואויבינו הטמאים מבינים את זה, ולכן הם קראו לה בשם "מבול אל-אקצא". מבין כל השמות שהוצעו, זה אכן השם הכי מתאים. מיד אחרי המבול הגיע נח לאל אקצא, לירושלים, ובנה שם מזבח. המבול הוא דבר קשה מאד אבל הוא זה שטיהר את כל העולם. העולם כולו נכנס למקווה ויצא טהור. אחרי המקווה הזה אין לך שום דבר משלך ואתה בונה מזבח. התפקיד של עם ישראל הוא להגיע אל הר המוריה דרך כל עבודת הבירורים, לעבור את כל שבעת המזבחות – את שכם על כל מה שהיא מגלה, את בית אל והעיי, משם לחברון ורק אז אפשר להגיע להר המוריה. יצחק רצה להישאר שם אחרי העקדה, אבל תפקידו היה ללמוד לגלות את המזבח גם כשיורדים לבאר שבע. יעקב חוזר דרך שכם להר המוריה, למזבח השביעי, וחושב שכבר הגיעה הגאולה – "ביקש יעקב לישב בשלווה", אבל אז הוא נצרך לשלוח את יוסף ולהתחיל את המסלול מחדש, והמזבח יתחיל ביוסף – מזין – ויעבור דרך בנימין – מכפר, ויגיע לחברון, ואנחנו נעבור את כל התהליך הזה כדי להביא את העולם כולו להר המוריה רק כאשר הכלים יהיו מוכנים. זו כל העבודה.

מה אומר בעצם בלעם הרשע? – 'אני כבר עשיתי הכל. "את שבעת המזבחות ערכתי" – סידרתי הכל, את אברהם, את יצחק וגם את יעקב, עברתי את כל השלבים ולכן אני יכול לקלל את עם ישראל'. הוא מבין בדיוק את הסיפור. אברהם אבינו בדרך לירושלים "הלוך ונסוע הנגבה" ומידי פעם הוא מקבל רמזים לכיוון – מלך שלם מביא לו לחם ויין, לא כאשר הוא החזיר את לוט אלא כאשר הוא החזיר את כל סדום – הנשים, הרכוש, ואז מגלה מלכיצדק מה הוא אברהם אבינו, מה הוא "בית תפילה לכל העמים", מה זה בית המקדש.

להתחבר לקב"ה דרך המזבח

ויש עוד מקום אחד שבו אברהם אבינו מתעסק עם קרבנות, וזה פלא פלאות, ורק נאמר את זה בראשי פרקים. מיד אחרי הסיפור הזה עם מלכיצדק, מתוארת ברית בין הבתרים. אברהם שואל את הקב"ה –

… בַּמָּ֥ה אֵדַ֖ע כִּ֥י אִֽירָשֶֽׁנָּה. (שם ט"ו, ח')

ולרש"י קשה – הרי הקב"ה הבטיח לו זרע! התורה לא אומרת לנו איפה התרחשה ברית בין הבתרים אבל אנחנו יודעים שזה היה ממש אחרי המפגש עם מלכיצדק מלך שלם,^[7] ולכן סביר שזה היה בירושלים. רש"י בפירושו השני מבאר שאברהם הבין שמה שהקב"ה הבטיח לו זה מצד צדקה, זו זכות – "ויחשבה לו צדקה", אבל יש לו שאלה אחת – היאך יתקיימו שם בני? הרי הם יעברו כל כך הרבה דברים קשים, נחטא וניפול ונצטרך לעשות עבודת בירורים. ואז אומר לו הקב"ה –

וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו קְחָ֥ה לִי֙ עֶגְלָ֣ה מְשֻׁלֶּ֔שֶׁת וְעֵ֥ז מְשֻׁלֶּ֖שֶׁת וְאַ֣יִל מְשֻׁלָּ֑שׁ וְתֹ֖ר וְגוֹזָֽל. (שם ט')

ומבאר שם רש"י את הדו שיח –

…ד"א במה אדע, לא שאל לו אות אלא אמר לפניו הודיעני באיזה זכות יתקיימו בה, אמר לו הקב"ה בזכות הקרבנות. (רש"י, שם)

כלומר בזכות הקרבנות העתידיים, ורש"י מבאר –

עגלה משלשת. שלשה עגלים רמז לשלשה פרים, פר יום הכפורים ופר העלם דבר של צבור ועגלה ערופה (ב"ר מד, יד). ועז משלשת. רמז לשעיר הנעשה בפנים, ושעירי מוספין של מועד ושעיר חטאת יחיד. ואיל משולש. אשם ודאי ואשם תלוי, וכבשה של חטאת יחיד. (שם)

וכל זה מופיע מיד אחרי המפגש עם מלכיצדק מלך שלם, כלומר התשובה שאברהם אבינו מקבל היא שבניו יתקיימו בזכות המזבח. אתה תזכה להקים את המזבח שאתה רוצה להקים בהר המוריה. אתה עכשיו יוצא לכל המסלול וכך לבניך יהיה הכח לעשות את כל המסלול. שכם ואלון מורה זה יהיה המזבח המזין, אחרי כן בבנימין זה יהיה המכפר והמזיח, בחברון תקבלו את הכח להתחברות ומשם תגיעו להר המוריה.

יש בעולם בלעמים שחושבים שהם כבר ערכו את שבעת המזבחות – וזה עומק המלחמה שאנחנו נמצאים בה. המלחמה היא על דבר אחד – האם אנחנו והקב"ה זה אחד? האם אנחנו יכולים לבנות מזבח בלי סיבה? האם נגיע ליום שבו נביא את העולם אל "היום שאחרי"? היום שאחרי הוא היום בו לא נבנה מזבח מזין או מזבח מכפר אלא מזבח של התחברות של הקב"ה וישראל, אבל לא בחברון אלא בירושלים.

האיר פני המזרח שבחברון

מתי מתחילים להקריב את הקרבנות בבית המקדש בירושלים? כאשר עומד הצופה ואומר –

אָמַר לָהֶם הַמְּמֻנֶּה… הֵאִיר פְּנֵי כָּל הַמִּזְרָח, עַד שֶׁבְּחֶבְרוֹן? וְהוּא אוֹמֵר: הֵן. (יומא ג' א')

"האיר פני המזרח שבחברון". צריכים לראות את זריחת החמה בחברון – עשינו את המסלול ועכשיו אפשר כבר להגיע אל הר המוריה. בפרשת וירא, יצטרפו גם הנערים לאברהם ויצחק לארץ המוריה, אבל הם לא יעלו להר אלא יישארו למטה ויחכו שם כדי להיות מוכנים לבית תפילה לכל העמים –

רָאוּ אֵד תְּלוּלָה / מִהֲרוּ עֲצֵי עוֹלָה / יַחַד בְּאַהֲבָה כְּלוּלָה / יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה . (פיוט סליחות 'אם אפס רובע הקן', ר' אפרים מרגנשבורג)

ראו הכל אחד, הכל מחובר. זהו מסע המזבחות שמתחיל בפרשתנו ומביא את העולם כולו דרך דוד ודרך משיח בן דוד מחברון לירושלים לבנות את המזבח במקומו המכוון בבית המקדש בב"א.

1. אמנם בפסוק הראשון בפרשה הוא מצווה עליו ללכת לארץ ישראל אך כאן הוא נראה אליו לראשונה. ↑

2. האחד כאמור על בשורת הארץ, השני – תפילה לכפרת חטאי עם ישראל בתקופת יהושע (עכן) והשלישי ע"פ רש"י לכאורה ללא סיבה. ↑

3. כידוע מאמר חז"ל (זבחים נ"ד:) שדוד ושמואל חיפשו לכוון את מיקומו של המזבח (אמנם ידעו שהכוונה היא לירושלים אך לא את המיקום המדויק), ודוד גילה את זה רק בסיפור הדבר שהיה בהר המוריה בגורן ארונה היבוסי. ↑

4. ואגב, הם עושים בדיוק את אותו המסלול שעשה אברהם אבינו – הם הולכים להר גריזים ועיבל (שכם) ומקימים שם מזבח, משם עוברים לשילה שבארץ בנימין, ומשם לעיי, ורק אחרי למעלה מארבע מאות שנה – דוד יגיע לגורן, ושלמה יבנה את המזבח בירושלים, במקום בו עקד אברהם את יצחק. ↑

5. ליקו"ש חלק ל', עמ' 36 ואילך. ↑

6. "דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם" (מכות כ"ג:) – וכל אבר ניזון מהעבודה המתאימה לו. ↑

7. "אחר הדברים האלה", ומבאר שם רש"י – "אחר הדברים האלה. כל מקום שנאמר אחר – סמוך. אחרי – מופלג. אחר הדברים האלה, אחר שנעשה לו נס זה שהרג את המלכים, והיה דואג ואומר שמא קבלתי שכר על כל צדקותי, לכך אמר לו המקום אל תירא אברם". ↑