מצוות בטלות לעתיד לבוא. לפרשת קרח תשפד

שיא השיאים

איכשהו נדמה בפרשיות ספר במדבר שאיך שאנחנו מגיעים לאיזשהו שיא – מיד לאחר מכן הוא נשבר ואנחנו מגיעים לשיא חדש. אבל הפעם, בהתרחשות של פרשת קרח, באמת נדמה שכבר הגענו לשיא השיאים (אבל בואו נחכה לפרשה הבאה ונראה מה יהיה שם…) – ראשית נדבר על החוטאים, הקואליציה המופלאה של קרח, מזקני הדור, גדול העולם, ומאתיים וחמישים מקטירי הקטורת שהיו ראשי סנהדראות, גדולי העדה – חז"ל אומרים שכל נשיאי ישראל היו ביניהם! – ואליהם חוברים לא פחות מאשר דתן ואבירם. רק שניזכר, כשמשה רבנו עוד היה נער, הם כבר היו בוגרים והם גערו במשה – "מי שמך לאיש… הלהרגני אתה אומר" (שמות ב', י"ד), ומאז לוקחים אותנו חז"ל בכל וממקמים אותם הצמתים הקשים – בשבת, במן, כעת בקרח ועוד. מהי החבירה הזו? הרי משה רבנו עצמו מכנה אותם "האנשים הרשעים האלה".

והשאלות בפרשה הן עוד רבות. למשל, צריך להבין מה החטא הכל כך גדול שמצדיק את דברי משה רבנו –

וְאִם-בְּרִיאָ֞ה יִבְרָ֣א ה' וּפָֽצְתָ֨ה הָֽאֲדָמָ֤ה אֶת-פִּ֨יהָ֙… (במדבר ט"ז, ל')

שעל כך אומרים חז"ל שאמר משה – "אם נברא כבר הגיהנום מוטב, ואם לאו – ייברא"? מה התחדש כאן בעוצמת החטא שלא היה בחטאים קודמים? שני עונשים מופלאים היו שם – האם ראינו מעולם אדמה שבולעת ? מקריבי הקטורת נשרפים? ועוד – משה רבנו ואהרן נופלים על פניהם כל כך הרבה פעמים בפרשה. מדוע? כנראה שגם הם עצמם רואים במה שהתרחש שם כשיא השיאים; בפעם הראשונה שכתוב "וישמע משה ויפל על פניו" (שם ט"ז, ד') אומר רש"י במקום שם מפורשות –

ויפל על פניו. מפני המחלוקת שכבר זה בידם סרחון רביעי, חטאו בעגל ויחל משה (שמות לב, יא) במתאוננים ויתפלל משה (במדבר יא, ב) במרגלים ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים (שם יד, יג) במחלוקתו של קרח נתרשלו ידיו. משל לבן מלך שסרח על אביו ופייס עליו אוהבו, פעם ושתים ושלש, כשסרח רביעית נתרשלו ידי האוהב ההוא, אמר עד מתי אטריח על המלך שמא לא יקבל עוד ממני (תנחומא ד. במ"ר יח, ו).

אז צריך להבין מה קרה שם, מה כל כך חמור, מהי הקואליציה.

ועוד צריך להבין בהמשך הפרשה; טענתו הראשונה של קרח היתה –

כִּ֤י כָל-הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם ה' וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל-קְהַ֥ל ה'. (שם ג')

נכון, זו טענה חצופה ולא מכובדת – אז מה? מישהו 'הזיז למשה את הגבינה' שלו? הרי משה הוא העניו ביותר מכל האדם אשר על פני האדמה, אז למה הוא נופל על פניו? ממה הוא כל כך מתרגש? רש"י אומר שזה בגלל קשיותה של המחלוקת, אבל גם את זה צריך להבין – מה כל כך קשה בזה? אם מחפשים משהו משותף בטענותיהם של קרח ושל דתן ואבירם מגיעים לכך שמשה ואהרן לכאורה מתנשאים על העם, משתררים עליו, אך אם זו אכן הטענה שלהם – צריך להבין למה זה גורר תגובה כל כך חריפה מצד משה.

זוזו הצידה

אגב, נשים לב כי בעונש הראשון, עונש בליעת האדמה את עדת קרח, מבקש הקב"ה ממשה ומאהרן –

הִבָּ֣דְל֔וּ מִתּ֖וֹךְ הָֽעֵדָ֣ה הַזֹּ֑את וַֽאֲכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָֽגַע. (שם כ"א)

כלומר – 'זוזו הצידה, אני עומד לפתוח את האדמה', ועל זה שואל הרמב"ן – האם הקב"ה לא יכול לעשות את זה בלי שהם יצטרכו לזוז? אך זה חוזר גם בהמשך הפרשה; ביום שלמחרת, לפני שהקב"ה שולח את המגפה, הוא שוב אומר למשה ולאהרן –

הֵרֹ֗מּוּ מִתּוֹךְ֙ הָֽעֵדָ֣ה הַזֹּ֔את וַֽאֲכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָ֑גַע וַֽיִּפְּל֖וּ עַל-פְּנֵיהֶֽם. (שם י"ז, י')

האם זה לא מוזר שבשני המקרים צריך לבקש מהם לזוז? האם אין ביד ה' להצילם מבלי שהם יבדלו מתך העדה? ושוב הם נופלים על פניהם ושוב, ובסוף, אחרי המגפה, אחרי הכל, מצווה הקב"ה ממשה לקחת שנים עשר מטות ובתוכם מטה אהרן שפורח ומוציא ציץ וכו', וכל זה בשביל מה? –

וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁ֗ה הָשֵׁ֞ב אֶת-מַטֵּ֤ה אַֽהֲרֹן֙ לִפְנֵ֣י הָֽעֵד֔וּת לְמִשְׁמֶ֥רֶת לְא֖וֹת לִבְנֵי-מֶ֑רִי וּתְכַ֧ל תְּלוּנֹּתָ֛ם מֵֽעָלַ֖י וְלֹ֥א יָמֻֽתוּ. (שם כ"ה)

כלומר צריך לשמור את זה כמוצג היסטורי לדורות והכל כדי שלא יהיו עוד תלונות לעם ישראל על הקב"ה. למה שבזה תמיד ייגמרו התלונות? למה מעתה יסתתמו טענותיהם ותלונותיהם?

מסירות הנפש של קרח

ניכנס לדברים דרך ניתוח מרתק של אחד מגדולי החסידות, רבנו צדוק הכהן מלובלין. אם הייתי צריך להגדיר את השאלה שהכי מטרידה אוותי בפרשה הייתי אומר שזה ענין הגהינום – מה קרה כאן שהוא כל כך חמור שצריך בגללו לברוא גהינום?! נראה את דברי ר' צדוק שיסביר לנו מיהו קרח ומהי תפיסתו, ודבריו רק יקצינו לנו את הפער שבין קרח ומאתיים וחמישים האנשים שאיתו, ובין דתן ואבירם ועדתם. אגב, כשמשה חוזר על הסיפור בספר דברים הוא כלל לא מזכיר את קרח אלא את דתן ואבירם הרשעים –

וַֽאֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֜ה לְדָתָ֣ן וְלַֽאֲבִירָ֗ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָב֘ בֶּן-רְאוּבֵ֒ן אֲשֶׁ֨ר פָּֽצְתָ֤ה הָאָ֨רֶץ֙ אֶת-פִּ֔יהָ וַתִּבְלָעֵ֥ם וְאֶת-בָּֽתֵּיהֶ֖ם וְאֶת-אָֽהֳלֵיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל-הַיְקוּם֙ אֲשֶׁ֣ר בְּרַגְלֵיהֶ֔ם בְּקֶ֖רֶב כָּל-יִשְׂרָאֵֽל. (דברים י"א, ו')

גם דוד המלך בתהילים לא מזכיר את קרח –

וַיְקַנְא֣וּ לְ֭מֹשֶׁה בַּֽמַּחֲנֶ֑ה לְ֝אַהֲרֹ֗ן קְד֣וֹשׁ ה'. תִּפְתַּח-אֶ֭רֶץ וַתִּבְלַ֣ע דָּתָ֑ן וַ֝תְּכַ֗ס עַל-עֲדַ֥ת אֲבִירָֽם. (תהילים ק"ו, ט"ז-י"ז)

אבל מצד שני אנחנו יודעים שמי שארגן את הכל היה קרח!

אגב, הזכרנו שהיו שם שני עונשים – היתה בליעה באדמה והיתה שריפה. האם קרח היה בין בבלועים או בין השרופים? רש"י עונה בשם חז"ל שהוא היה גם וגם – גם שרוף וגם בלוע, כלומר הוא מצד אחד עליון מאד ומצד שני עונשו הכי חמור. נראה את דברי ר' צדוק –

האדם צריך למסור נפשו לה' יתברך, שאם אינו כרצון ה' יתברך – אז מוסכם לילך מן העולם, כדבר שנאמר: "וּרְאֵה אִם דֶּרֶךְ עֹצֶב בִּי וּנְחֵנִי בְּדֶרֶךְ עוֹלָם (תהלים קלט, כד)^[1], וכענין זה אמר יונה: "טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי" (יונה ד, ח). וזה ענין נפילת אפים ‏אחר כל תפלה וא' בזוהר ריש "קרח" כי נפילת אפים הוא מסירה עצמו למיתה [בזוה"ק מופיע שרעיון נפילת אפיים הוא מסירות נפש, שאדם מוסר את עצמו למיתה, וזו אגב סיבת המחלוקת בין אשכנזים לספרדים האם נופלים אפיים או לא, ואכמ"ל], וגם בפשוט ירמוז לזה. ‏ומשה ואהרן נפלו על פניהם ב' פעמים שם בפרשת קרח. כי ר"נ איש חטאו בנפשותם. ורז"ל אמרו: קרח ‏שפקח היה כו'. והנה גם הר"נ איש לא שוטים היו, כמשז"ל שהיו ראשי־סנהדראות. ואמרו ז"ל (במ"ר) שהיו ‏בכללם ה־י"ב נשיאים, וכן מורה לשון־הכתוב (במדבר י"ז, ו'), "אתם המיתם את עם ה'", והם רק יחידים, וקראום "עם ה'" ‏לפי ששקולים כנגד כל העם [צריך להפנים שאותם ראשי סנהדראות לא היו ילדים אלא מזקני העם, בני מאה ולמעלה, ואף דתן ואבירם לא היו "שמשון ויובב" ח"ו, זו לא היתה איזו הפגנה בכיכר מרכזית], והאמינו למשה רבנו ע"ה שיכול להענישם [הם האמינו למשה שהוא יכול להעניש אותם ולמרות זאת הם הלכו – איך זה?], אבל [אלא] הם חטאו בנפשותם, כענין שאמרו ‏בנזיר חטא על הנפש, פירוש: מתחייב בנפשו [הם היו מוכנים למסור את נפשם כי הם האמינו שהם עושים את רצון השי"ת!]. והיינו שידעו כי לעתיד לא ילמדו איש את רעהו [לעתיד כולנו נלמד את תורתו של קרח, ועלינו להבין איפה עובר הגבול הדק בין הגהינום לבין הצדקות, ועל הקואליציות שיכולות להיווצר מזה],^[2] ויהיה ‏מדרגה זו ש"כל העדה כולם קדושים" (במדבר ט"ז, ג') וחשבו שכבר הגיעו לכך [כי באמת לולי שגרם החטא היו על ‏מדרגת לעתיד, כמשאז"ל], ומרוב השתוקקותם לזה עד שנתרצו באמת, שאם באמת אינם במדרגה זו ‏אז טוב מותם מחיים ומוסכמים למות באמת [וזהו 'קרח שפקח היה' – פירוש: "פקח" בכל מקום בדרז"ל "ערום", ‏כמו: "אי פקח הוא" כו' (כתובות פח.). שטעם מעץ הדעת טוב ורע, ואכמ"ל עוד] ולכך אף־על־פי שנקראו ‏"חוטאים" בשביל זה בנפשותם, מכל מקום מעלה גדולה הוא [כמו בנזיר שהוזכר ע"י ר' צדוק לעיל, שמסר את נפשו וזו מעלה גדולה], ולכך זכו שהמחתות שלהם נעשו צפוי למזבח. ‏ולכן נאמר למשה ואהרן הבדלו וגו' וכן אחר־כך הרומו וגו'. והקשה הרמב"ן: וכי אין ביד ה' להצילם והם ‏תוך העדה?! אבל לפי שהם היו בדבר זה גדולים בענין המסירת נפש, לכך הוצרכו להבדל לבל ילקו ‏עמהם [כלומר הם היו במדרגה כזו גדולה שמי שהיה איתם היה נסחף איתם למעלה, וגם משה ואהרן!]. ולכך תיכף למאמר: הבדלו והרמו – הרגישו בזה ויפלו על פניהם. ואמרו בזוהר דמסרו גרמייהו ‏למיתה – רצו [משה ואהרן] לעשות בזה כמעשיהם. (צדקת הצדיק ס"ה)

רעי ואהובי, אם שומעים את דברי קרח, לפני התגובה של משה רבנו, דברי ר' צדוק מדהימים – הוא טוען לקדושת כל העדה כולה. בדיוק כמו נבואת ירמיהו – זה המצב האידאי. ונחזור עכשיו לשאלה בה פתחנו – אם קרח נמצא בכזו מדרגה מרוממת, מה הוא עושה יחד עם דתן ואבירם?

כי לא מלבי

הארכנו בכוונה בדברים המופלאים של ר' צדוק כי מכאן הכל מתחיל. למה לעתיד לבוא הכל יהיה כל כך יפה ואילו עכשיו חייבים את ההבדלות? מהו המושג של העתיד שקרח ומאתיים וחמישים אנשיו חשבו שכבר הגענו לשם ומה בכל זאת מצדיק את העונש הנוראי הזה שכל העדה כולה מתים שם? מה כל כך חמור בטעות שלהם?

יש בחז"ל ביטוי מענין שצריך להתעמק ולהבין אותו –

מצות בטלות לעתיד לבא. (נדה ס"א.)

זוהי דעת אחת אך כך נפסק וצריך להבין את המושג הזה לעומקו, וכבר כעת נאמר – מהו החטא הגדול של קרח וכל מי שנלוו אליו? על הפסוק " וישמע משה ויפל על פניו", תמהים חז"ל מדוע משה נופל על פניו, הרי לפי הפירוש שראינו הם נתכוונו לעשות רצון ה'. מסתמא משה רבנו ידע את "צדקת הצדיק"… וחז"ל מפרשים –

אָמַר רַבִּי לֵוִי, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כִּנֵּס אֶת עֲדָתוֹ, וְאָמַר לָהֶם: הִרְבֵּיתֶם עָלֵינוּ מַשְּׂאוֹי יֶתֶר מִשִּׁעְבּוּד מִצְרַיִם, טוֹב לָנוּ תַּחַת יַד מִצְרַיִם יוֹתֵר מִתַּחַת יְדֵיכֶם, שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה מֵתִים מִמֶּנּוּ חֲמִשָּׁה עֶשֶׂר אֶלֶף וְאַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה. וּבִקְּשׁוּ לְסָקְלָן [את משה ואת אהרן!]. 'וְיִשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו'. אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה – לֹא מְלוּכָה אֲנִי מְבַקֵּשׁ, וְלֹא אַהֲרֹן כְּהֻנָּה גְּדוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תָּלִינוּ עָלָיו'. אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא כָּךְ צִוִּיתַנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן וְגוֹ' (שמות כח, א) וַהֲרֵי עָמְדוּ כְּנֶגְדֵנוּ לְהָרְגֵנוּ. אָמַר לָהֶם: 'בֹּקֶר וְיוֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ'. [לפי ההסבר הרגיל הכוונה היא שבבוקר יוודע את מי בחר הקב"ה. אבל המדרש מפרש אחרת -] מַהוּ בֹּקֶר? לבוקר יוודע לכם שכל המצוות הללו הן שלו והוא ציווה בהן ולא מעצמי אמרתי. (מדרש תנחומא ומדרש הגדול, נוסח משולב)

הסוגיה של כל הפרשה הזו היא האם יכול להיות שמשה רבנו אומר משהו מעצמו, האם הוא אומר דבר אחד מלבו או שזה לא יתכן. זו נקודה שחורזת את כל הפרשה.

רמ"ח איברין דמלכא

גם כשיגיע מלאך המוות ויעמוד בין החיים לבין המתים ויאחז את אהרן –

אחז את המלאך והעמידו על כרחו, אמר לו המלאך הנח לי לעשות שליחותי, אמר לו (אהרן) משה צוני לעכב על ידך, אמר לו – אני שלוחו של מקום ואתה שלוחו של משה, אמר לו אין משה אומר כלום מלבו אלא מפי הגבורה, אם אין אתה מאמין, הרי הקב"ה ומשה אל פתח אהל מועד בוא עמי ושאל. (רש"י במדבר י"ז, י"ג)

ומיד אחרי זה כתוב –

וַיָּ֤שָׁב אַֽהֲרֹן֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהַמַּגֵּפָ֖ה נֶֽעֱצָֽרָה. (שם ט"ו)

וקשה, הרי שני פסוקים לפני כן גם כתוב שהמגפה נעצרה –

וַיַּֽעֲמֹ֥ד בֵּֽין-הַמֵּתִ֖ים וּבֵ֣ין הַֽחַיִּ֑ים וַתֵּֽעָצַ֖ר הַמַּגֵּפָֽה (שם י"ג)

אלא שבעת הויכוח בין אהרן למלאך המגפה נעצרה באופן זמני, היא הייתה מושהית, ואילו עכשיו נעצרה לגמרי. אבל בואו נעזוב את מלאך המוות, זה לא דיון בין המלאכים ובינינו, זה היה הדיון בין המלאכים לבין עצמם מדוע לא לתת את התורה לעם ישראל. הם טענו שלא יכול להיות שאנחנו, עם ישראל, נוכל להיות נאמנים באופן טוטאלי, במאה אחוז, למצוות ה'. ונרחיב בזה;

משה רבנו בא ואומר לקרח ועדתו – 'גדולתו של אהרן איננה כי הוא עצמו גדול או קדוש. גם אני אין לי כלום משלי, אפס. כל כוחי הוא בגלל שהקב"ה ציווה ואני מקיים את ציוויו'. חז"ל אומרים שרמ"ח מצוות עשה הן כנגד רמ"ח איברי האדם, אבל הזוה"ק אומר (ראה תקו"ז ת"ל עד, סע"א. וראה תניא פרק כ"ג) שהם כנגד רמ"ח איברין דמלכא, כלומר כנגד רמ"ח איבריו של הקב"ה. פירוש – האיברים שלי הם המוציאים לפועל את מה שמחליט המוח שלי ואילו את מה שהמוח כביכול של הקב"ה מצווה, מה שהתכנית האלוקית פוקדת בעולם, זה מופיע דרך תרי"ג מצוות, לא פחות ולא יותר, לא מילימטר ימינה או מילימטר שמאלה.

רוב רובן של המצוות קשורות למעשים גשמיים וגם מצוות שאינן בעשיה גשמית כמו קריאת שמע ישראל קשורות לזה, לגוף, לגשם,^[3] וזאת מפני שהקב"ה ברא אותנו בעולם פה ואמר לנו שאנחנו נצליח לעשות את עבודת הבירורים, להעלות את העולם ולעשות לו ית' דירה בתחתוניים. הדרך לכך עוברת מצוותיו – יש שתי צורות בהן אני יכול להפר ח"ו את מצוות. האחת מלמעלה והאחת מלמטה. האחת היא קרח, והאחרת דתן ואבירם – ובסוף הם יהיו בקואליציה.

עבודת הבירורים

אני יכול שלא להרגיש צורך במצוות ה' כי אני נמצא במקום רוחני שאני לא זקוק לה יותר, "כי כל העדה כולם קדושים", ואז מה שיוצא מזה הוא ש-'אתה משה רבנו עוצר אותי ואת העדה מלחיות בעתיד האידאי הזה. אנחנו רוצים לחיות בעתיד הזה, ואתם עם המצוות שלכם, ההגדרות שלכם, רק מפריעים לנו'. טשטוש הגבולות לא חייב לבוא ממקום שלילי אלא אף ממקום קדוש, אבל בעולם הזה כל זמן שלא הגענו ל'בוקר', זה לא ייתכן. עד שלא נגיע ל-"הנה ימים באים נאם ה' וכרתי להם ברית חדשה" אנחנו נמצאים בעולם הבירורים ושם הוא עולם השבת, העולם שלעתיד לבא, ואז מלאכת בורר כבר אסורה. אבל בעולם הבירורים, עד ערב שבת בין השמשות, עד לשניה האחרונה, אני חייב להרים ולרומם את העולם, את הגשמיות – והדרך היחידה להרים אותו היא הדרך שבורא העולם, היצרן של העולם הזה, קבע בהוראות ההפעלה. אני לא יכול להדליק את החשמל בלי לגעת במתג, אני צריך להגיע לנקודה שנקבעה. אי אפשר אחרת, גם אם אני פרופסור לחשמל. ואם אני אוותר על המצות או שאבין שיכול להיות שמשה אמר ולו מצווה אחת, פרט אחד, מלבו – כל המגדל קורס. הכל. זה אחד מי"ג עקרי האמונה.

חז"ל לוקחים את דתן ואבירם איתנו כבר למעלה משישים שנה. כולנו זוכרים עוד מגן הילדים שהם הלכו לפזר מן בשבת בבוקר ליד אהלי ישראל. מה הם רוצים? בדיוק אותו דבר – אבל מהכיוון ההפוך. הם רוצים שניפול בשבת הראשונה שהקב"ה ציווה אותנו עליה. לכאורה – איך אפשר להשוות? הללו קדושי עליון ואלה רק מנסים להחטיא! אבל זה לא אנחנו שמשווים – הם הצטרפו לקואליציה, כי בסוף הקואליציה של מי שאומרים ש'כבר הגענו אל המשיח' לפני שהוא הגיע, ו'אני חי בעתיד' לפני שהוא הגיע, 'וכל העולם החומרי והגשמי כבר מורתע ואנחנו נמצאים בעתיד וכבר לא צריך את מצוות ה' יותר', יביא את אותו גיהינום בדיוק כמו זה שיטען שארץ ישראל וארץ מצרים שוות. וזו היתה טענתם של דתן ואבירם –

הַמְעַ֗ט כִּ֤י הֶֽעֱלִיתָ֨נוּ֙ מֵאֶ֨רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ לַֽהֲמִיתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי-תִשְׂתָּרֵ֥ר עָלֵי֖נוּ גַּם-הִשְׂתָּרֵֽר. אַ֡ף לֹ֣א אֶל-אֶ֩רֶץ֩ זָבַ֨ת חָלָ֤ב וּדְבַשׁ֙ הֲבִ֣יאֹתָ֔נוּ… (במדבר ט"ז י"ג-י"ד)

שמנו לב מה הם עשו כאן? – הם לקחו ביטוי ואומרים שאפשר להשתמש בו לכל הכיוונים. הם טוענים מצד אחד שכל הארצות קדושות, בדומה ל-"כל העדה כולם קדושים", ולחילופין הם טוענים שאין שום משמעות למצוות התלויות בארץ. לכן – 'גם למה בכלל צריך כהן גדול? ואם כן צריך – מי אמר שזה אתה?', כלומר 'אולי זה לא שהקב"ה ציווה כך, אולי יש מצב שאתה אומר גם דברים שאינם ממנו ית'?' האם אפשר באמת לחיות את הציווי של תרי"ג מצוות כל הזמן?

רק היום שמתי לב, זה פלאי פלאים, לגימטריה מופלאה (ואני לא יהודי של גימטריות) – 'קרח' ו-'יצהר' עולה יחד לתרי"ג. כל הקושי, כל עבודת הפרשה היא "כי לא מלבי", "ואהרן מה הוא" "בוקר ויודע ה'", "לא אנחנו' – אין כאן מימד אחד ב'משה אמת ותורתו אמת' שהוא אנושי.

שחשדוהו באשת איש

ונגיע עכשיו משפט חשוב להבנת ספר במדבר. תמיד אנחנו אומרים 'איך הגדולים האלה נפלו וכו'…' – ואני חושב שזה בא ללמד אותנו דבר עצום. למדנו פעם על מרים ועל הלשון הרע שהיא אמרה על משה רבנו, ואמרתי אז שהלוואי ובעוד הרבה גילגולים אגיע ב'לשון הטוב' שלי ל'לשון הרע' שלה… אז מה הכוונה בפסוק – "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כ"ד, ט')? – מה שכתוב פה הוא שאם לא נבין שהיכולת ליפול נמצאת גם אצל הגדולים שבגדולים שבגדולים שבגדולים, אתה עוד תגיע לרגע שבו אתה תחשוב שגם אצלך זה לא יכול לקרות. שאתה מכוסה, שאתה מסודר. הכלי יקר בעקבות חז"ל אומר (על במדבר ט"ז, ד) שהחשד של קרח על משה לא היה שמשה הוא בעל גאווה וכיוצ"ב אלא שחשדוהו באשת איש! כלומר, הם לא טענו שהוא נפל בזה ממש אלא טענו שיש במשה גאווה וכתוב שמי שיש בו גסות הרוח נופל בעריות!

ולמה זה בא מגאווה? כי אם זה לא מאה אחוז ציווי אלוקי – ברור שיש בו גאווה. אומר הכלי יקר – למה משה נפל על פניו? כי הוא אמר 'אם הם חושדים בי כנראה הם צודקים במשהו, משמע שיש בי משהו מזה, ולכן אני חייב לעשות תשובה כדי שאהיה ראוי, ולכן "ויפול על פניו". זה געוואלד!

משה ואהרן לא נפלו על פניהם כי חשבו עליהם שהם מתנשאים, זה לא ענין אותם, אלא על זה שאם הם מתנשאים אז זה לא ציווי. זו הסוגיה. ואם זה לא הציווי – אז מסתבר שאפשר גם בלי ציווי…

התנועות הגדולות ביותר בעולם שהתחילו ברעשים יפים והובילו את העולם לחורבן הכי גדול שלו, התחילו במילים יפות וגדולות – שהעולם כבר לא זקוק למצוות כי הוא כבר חי בעתיד. הנה פה ליד מגדל, על הכינרת, טענו שהיה יהודי שהלך על המים, והתפיסה שבאה משם אמרה – לא צריך כבר את המצוות כי המשיח כבר הגיע. את התוצאות של זה חווינו כולנו על בשרנו במשך אלפיים שנה. שבתאי צבי שר"י אמר שכבר הגענו למקום של העתיד ולכן לא צריך את המצות, ואת התוצאות של זה עם ישראל חווה על בשרו עד היום בלי אפילו לדעת עד כמה.

שאלת השאלות היא האם פה, בעולם הזה, הפרוזדור בו עושים את עבודת הבירורים שאי אפשר לעשות בטרקלין. בעולם הבא אין מצוות, אין אפשרות לנשק ציצית או לתת כמה פרוטות לצדקה. אבל כאן זה הפרוזדור והשאלה היא האם אני כופר בכך שמשה ואהרן פועלים מאה אחוז מהציווי האלוקי, ואז אני לא אוכל להגיע לעתיד – אני אפול לפני שבת כי לא יהיה מה שירים את זה.

פריחה שדבוקה במקורה

השפת אמת זיע"א מבאר מדוע אמר הקב"ה למשה לקחת את המטה –

בפסוק והיה האיש כו' מטהו יפרח והשכותי כו' וצריך להבין למה יוסר בזה תלונות בני ישראל. והענין הוא להודיע לבנ"י כי לא מצד עבודת אהרן נבחר מכלל בנ"י. וכן הלוים אם כי היו צדיקים גדולים שזכו לזאת המעלה. אבל המעלה הזאת הוא מתנה מאת המקום ב"ה באהבתו לבני ישראל הוכן כלי מובחר והוא אהרן משרת עליון והשי"ת שלח מלמעלה כלי זו וזה שמטהו יפרח הוא סימן כי הוא כלי דבוק בשורשו ועושה פירות בדביקות וחיבור שיש לו בביהמ"ק וממילא ע"י זה סרה קנאתם כיון שהוא מצד מתנת עליון. כמ"ש ואהרן מה. וזה שרצה משה רבינו ע"ה לברר אצל בני לוי המעט מכם כי הבדיל כו'. שכל הבדלתם הוא ג"כ רק מתנה עליונה. וקרח ועדתו עלה על דעתם שהוא מצד עבודתם ולכן הי' שייך בזה קנאה. ולכך ע"י נסיון המטות השכותי כו' את תלונות בני ישראל כנ"ל. (שפ"א, קרח תרל"ט)

איך המטה הזה מצד אחד פורח ומאידך הוא צריך להיות למשמרת לדורות? הרי כל אחד שיש לו גינה יודע שהפרחים נובלים תוך זמן קצר – אך אם יש משהו שפורח כל הזמן בידוע הוא שיש לו שורש עליון. זה לא, זה מלמעלה – ואז "ותכל תלונותם מעלי" – הם יפסיקו על הצורך הזה במצוות, כי אהרן יבטא להם את האמת הזו שזה לא ממני. אני לא יכול לפרוח בגלל שאני מוכשר, כי אני עובד ה' גדול, זה לא ממני. "ויפל על פניו" – אומר משה רבנו 'אם אומרים את זה עלי אז אני צריך לבדוק מהר מה באמת קורה איתי'.

"… אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה' בְּמִצְו‍ֹתָיו חָפֵץ מְאֹד" (תהילים קי"ב, א'). "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (קהלת י"ב, י"ג). והקואליציה הכי מוזרה של קרח וכל עדתו יכולה להתחבר יחד.

להיות חדור ברצון ה'

בתורתו של הרבי מליובאוויטש זיע"א ראינו דבר פלאי. הוא שואל למה נענש קרח גם בבליעה וגם בשריפה? מה הרעיון בזה? והוא מבאר – הרי הבלועים היו עדת דתן ואבירם ואילו השרופים היו מקריבי הקטורת. דתן ואבירם רצו לקחת אותנו הכי למטה, ואילו מקריבי הקטורת רצו לקחת אותנו הכי למעלה, ולכן קרח, ב'אחריות המיניסטריאלית' שלו, גם נשרף וגם נבלע.

אבל "בני קרח לא מתו" כי הרעיון הפנימי הקרחי הזה עוד יופיע לעתיד, כשנהיה ראויים לו, כשנהיה מוכנים לקראתו. כשהכל יהיה מוכן לקראתו אז נלמד את תורתו של קרח. התורה הזו שכעת היא גיהינום, לה תהיה תורת משיח כשנהיה מוכנים.

הרבי זיע"א הוציא פעם קונטרס שלם שעסק בענין מצוות של לעתיד לבוא. איך הלכות של תורה בע"פ אינן בטלות לעולם אבל "מצוות בטלות לעתיד לבוא". הוא מביא את זה בהדרן על הרמב"ם ואומר –

שכל מטרת המצוות המעשיות הוא לצורך הבירור ואז לאחרי הבירור שוב לא יהיה ענין [אם זה בא כדי לברר את העולם ולהעלות אותו], אדרבה, בזמן ההוא ייעשו האדם והעולם חדורים ברצון ה' …

פעם אחת בהיסטוריה כבר היינו שם, במצב כזה שהאדם והעולם היו חדורים ברצון ה' – בהר סיני. עוף לא פרח וציפור לא צייץ, כתוב שם שהקב"ה דיבר "קול גדול ולא יסף" – לא היה הד, כי ההד הוא חזרת קול אחרי שהוא נתקל במשהו ואילו שם הכל היה בטל את ה' ולכן קול ה' חדר את כל המציאות, לא היתה שום מציאות שהיתה יכולה לחסום את קול הקב"ה, רק שזה היה קשה מאד ובעצם מתנו, נעלמנו, והקב"ה החי'ה אותנו בטל של תחיית המתים ואמר לנו – 'זה הכיוון, ועכשיו תעשו את זה בעצמכם. עכשיו תרי"ג מצוות!'

תגידו – המצוות הן מצוות או הכלים? תרי"ג בגימטריה אורות. "כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ" (ישעיהו כ"ו, י"ט). זוכרים שקרח הלביש את כולם בטליתות תכלת ובא לפני משה לשאול האם זה חייב בציצית או לא? רש"י בפרשת שלח הסביר שציצית בגמ' עולה תרי"ג (עם הקשרים והחוטים), וקרח אמר הכל תכלת, אז איך קורה שאנשי התכלת ואנשי המתחת לאדמה חוברים יחד ? – כי בעצם שניהם הולכים באותו מסלול. זה יכול להסביר לנו כמה דברים מהטירלולים שאנחנו רואים וחווים היום, כל מיני קואליציות שנוצרות בעולם שלא מקבלות את המצוות, את האיברין דמלכא, את הכלים שהם האורות.

נחזור לדברי הרבי –

…אדרבה, בזמן ההוא ייעשו האדם והעולם חדורים ברצון ה', עד שההתאחדות עמה תהיה עד כדי כך שלא יהיה שייך ציווי [כלומר לא המצווה תתבטל אלא הציווי], כי אם בדרך ממילא יתקיימו בהם המצוות מצד התאחדותן עם הרצון העליון…

זהו המושג שהמצוות יבטלו לעתיד, שהציווי יתבטל, כי יעניין אותנו רק דבר אחד – "ומלאה הארץ דעה את ה'". בימים ההם לא יהיה רעב ולא יהיה מחסור וכו' וכל מה שירצו יהיה רק דבר אחד – את רצון ה'. אז כשהדבר חדור את רצון ה' כפי שקרח באמת ובתמים מסר את נפשו כי הוא האמין שאנחנו כבר שם – זה הביא אותו להבנה שאם משה רבנו עדיין מדבר על מצוות, זה בא מעצמו ולא מציווי.

ובני קרח לא מתו

ודווקא אז. כי בהתחלה של כל דבר צריך ליצור מצב שהעסק ילך באופן בריא, באופן הנכון. המציאות של משה שראו בעיניהם ושמעו באזניהם – אם שם זה נפל אז מה אנחנו שלא ראינו ולא שמענו?! – לכן בא הקב"ה ומראה מציאות כזו מהשמיים ונצרפת המציאות ונצרף הדור בעונש הנורא הזה ונוצר עם תמים שלא מפקפק אפילו לא בדבר אחד. נכון, קשה לנו הרבה פעמים, חלש לנו, אבל האם אנחנו תופסים את הנקודה?

…עד שנצרף העם ונטהר מכל ספק ופקפוק, עד שהופכת מורשתם לדורות הבאים לעם שהוא שלם באמונתו. שלם בהבנת משה אמת ותורתו אמת…

כמה מתפעל דוד המלך מבני קרח? לפני תקיעת שופר, המצוות עשה הראשונה של השנה, אנחנו אומרים שבע פעמים את המזמור –

לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי־קֹרַח מִזְמוֹר. כָּל־הָעַמִּים תִּקְעוּ־כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה. כִּי־ה' עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל־כָּל־הָאָרֶץ. יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ. יִבְחַר־לָנוּ אֶת־נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר־אָהֵב סֶלָה.. (תהילים מ"ז)

"ובני קרח לא מתו". יש ביטוי בחז"ל שלא מזכירים אדם אם הוא רשע, ואם מזכירים את הבנים של מישהו הרי שיש גם בבן וגם באב טוב. הוא צדיק בן צדיק. והרי כל הזמן מוזכרים בני קרח?! – אומרים המפרשים שמשמע מזה שקרח וודאי היה עליון מאד, ופה עם הגיהינום הזה ומסירות הנפש הזו, נצרף עם, נטהר, עבר את הצירוף הזה והבין שאנחנו חייבים לעבור דרך המצוות, תרי"ג כלים ואורות, אין אפשרות אחרת. וכך מגיעים לשבת. ומסיים הרבי את דבריו המדהימים –

ובניגוד לזמן הגלות [הוא לא מתכוון לגלות הפיסית אלא לגלות של כאו"א] שבו קיום המצוות הוא ע"י ציווי לאדם והמצוה היא מציאות נוספת על האדם שעליו לקיימה, לעתיד לבוא יהיו האדם והמצוות מציאות אחת.

זה המושג של "מצוות בטלות לעתיד לבוא" – הצורך במצווה בטל, נעלם, אין צורך יותר בציווי. המצווה ומהותה ימשיכו אבל זה לא יבוא עוד לידי ביטוי בציווי אלא ייעשה בדרך ממילא. לא צריך ציווי. אבל אם מייצרים את זה לפני הזמן – לא נוכל להגיע לשם.

כשכתוב בפסוק "ולא יהיה כקרח וכעדתו", הכוונה היא בוודאי בפשט שלא נחזיק במחלוקת וכו', אבל בעומק – לא כקרח ולא כמאתיים וחמישים ולא ככל העדה, אלא כבני קרח, שלמרות שהם נפלו והגיעו כמעט פנימה לתוך הבור, הרי שנתבצר להם מקום בגיהינום, היינו בגיהינום של האין צורך במצוות, בגיהינום של 'אני כבר בעתיד' או 'אני מתחת לאדמה', שם נתבצר להם מקום ושם הם אמרו – "משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאין", כלומר אנחנו עוד בעולם של בירורים, ואפילו משה אומר 'וואו, אולי גם אני יכול לפול', ולכן הוא נופל על פניו כדי שזה לא יקרה. "משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאין".

שנזכה ל-"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה… וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה'…" תכף ומיד בב"א.

1. ועי' בפירוש הא"ע שם שאמר דוד לקב"ה 'אם אינני הולך בדרך ה' – אנא קחני מן העולם. ↑

2. מופיע בנביא – "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה'. כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה' נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה' כִּי אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד" (ירמיהו ל"א, ל'-ל"ג) – כלומר זו תהיה ברית כל כך פנימית (ולהבדיל מהמושג 'ברית חדשה' שהפכו לו את המשמעות), בקרבם, ואז באמת "כל העדה יהי וכולם קדושים". ↑

3. כי בעולם הזה גם אמירה או אפילו מחשבה יכולות להתרחש רק ע"י כח גשמי, ואכמ"ל. ↑