שיעורי הרב מרדכי אלון שליט"א
בשיעור לערב שבת פרשת ויצא עוסק הרב במושג שנפתח אליו רק בעיון של היום: עניינו המרכזי של יעקב אבינו הוא שהוא לא יודע. הפרשה היא יום ההולדת של עם ישראל, ואצל הרב בבית היא גם יום הולדתו של בנו רפאל, שמשפטו הקבוע בילדות היה ״לא יודע״. בניגוד לבנים הראשונים שהיו ״יודעים״, כך היה אומר על כל דבר — והרב מקדים בחיוך את הסיפור הזה, לא כדי לדבר על המרמה של הברכות או של לבן, אלא על אי־הידיעה עצמה. האח התאום, עשו, הוא ״איש יודע ציד״; והאנטי־תזה אינה רק ״יושב אהלים״ מול ״איש שדה״, אלא ״איש תם״ מול ״יודע ציד״.
הדבר מתחיל בראשית הפרשה. יעקב פוגע במקום וישן, וכשהוא מתעורר הוא אומר ״ואנוכי לא ידעתי״: אילו ידעתי, לא הייתי ישן במקום הזה. הרב שואל מה היה קורה אילו ידע — מה היה נעשה לחלום הסולם, ל־״ופרצת ימה וקדמה״ ולהבטחה ״הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך״. מכאן נמשכת אי־הידיעה לאורך כל הדרך: ״ולא ידע יעקב כי רחל גנבתם״, וכל נאומו לפני לבן, ״מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי״, בנוי על אי־ידיעת העובדות. הוא לא יודע שבבוקר היא לאה; אילו ידע, לא היה נושא אותה, ומה היה נעשה לראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר וזבולון, לתיקון לאה, לגד ולאשר. הוא גם לא יודע שהאחים מכרו את יוסף: הידיעה המדומה, ״חיה רעה אכלתהו״, מכסה עשרים ושתיים שנות אי־ידיעה נוראה, בשעה שיצחק אביו יודע ואינו יכול לגלות לו. גם במאבק על שם ישראל הוא שואל ״הגידה נא שמך״, ואינו יודע. ורק בסוף ימיו, כשהוא מסכל את ידיו על אפרים ומנשה ויוסף סבור שאביו אינו יודע, נאמר המשפט ״ידעתי בני ידעתי״.
מכאן מתבאר שיעקב, קו האמצע, הוא מידת הדעת והתפארת: אברהם הוא החכמה והחסד, יצחק הבינה והגבורה, ויעקב ה״לא יודע״ הוא הדעת. בחסידות נדרש ״ואנוכי לא ידעתי״ על האנוכי עצמו: את האגו, את ה״אני״, לא ידעתי. השפת אמת שואל למה הצטער יעקב על השינה, והרי בזכותה זכה לחלום; והתשובה היא שאילו ידע, היה מגיע לביטול העצמי הזה גם בערנות, בלי לישון. לכן גם הבטחת הארץ ליעקב שונה: לא ״הארץ אשר אתה רואה״ כאברהם, ולא ״שכון״ ו״גור״ כיצחק, אלא ״הארץ אשר אתה שוכב עליה״ — ורש״י מפרש שקיפל הקדוש ברוך הוא את כל ארץ ישראל תחתיו, לד׳ אמותיו. במקום הזה מתקן יעקב את תפילת ערבית. הרב מדגיש שעם ישראל לא קם בארצו, אלא בחלום, בחרן, באי־הדעת; משם ירד למצרים ומשם להר סיני. ב״ולזרעך״ אין ישמעאל, אין בני קטורה ואין עשו: כל אחד מזרעו. כשעשו מבקש להילוות אליו אומר יעקב ״אדני יודע״ — עשו הרי יודע מלידה — ״יעבר נא אדני לפני עבדו״, והמפגש נדחה עד הגאולה. ופעם בשנה, בין ארור המן לברוך מרדכי, אנו יוצאים מן הדעת ומצוּוים להגיע ״עד דלא ידע״.
בסיום עומד הרב על נדרו של יעקב, ״ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה׳ לי לאלוקים״. לפי הרמב״ן זו תחילת הנדר: כשיחזור לארץ ותתגלה מידת תפארת ישראל, יהפוך אלוקים, הטבע הנסתר, להויה, ״ותמלא הארץ דעה את ה׳״. האבנים ששם יעקב מראשותיו, שהיו למצבה אחת, באו להוציאו מן הידיעות הקטנות — כל הידיעות שאנו יודעים היום, עד שהכול יודעים הכול — אל ״ואנוכי לא ידעתי״. אז תהיה האבן בית מקדש, ״זה שער השמים״, ואז ״וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך״: לא מעשר זרעים כיצחק ולא מעשר מכל כאברהם, אלא מתוך ההבנה שאין לו כלום משלו. לכן, אומר הרב, אין שם מתאים לפרשה הזאת יותר מ״ויצא״: לצאת ממה שהיית, לצאת ממרחב הנוחות, לצאת מן המידע — ולזכות לגאולת הדעת.