צדקה ומשפט. פרשת וירא תשפו

שתי בשורות – עניין אחד

פרשת וירא היא פרשת יסוד המשפט. כל הפרשה עוסקת בעצם ב-'משפט וצדקה', והאמת היא שזה מתחיל כבר בפרשת לך לך שאותה קראנו בשבת שעברה. "שופט כל הארץ" בא אל אברהם אבינו ומחכה שיקום אדם ויגיד לו "חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט", סוף סוף יוצא השפן מן הכובע ומסתבר מה מצא הקב"ה באברהם אבינו ובנו זרעו אחריו שנעשה בעולם. הרי הכל התחיל ב-"לך לך" מבלי לספר לנו שום דבר מיוחד, ובאמת יתכן שלא מספיק אנחנו מדגישים את זה. אנחנו תמיד מדברים על אברהם המאמין ועל הכנסת האורחים שלו וכו', אבל כל זה הוא חלק מהדבר הגדול הבא; כאשר משלח אברהם את אורחיו המלאכים והם הולכים לכיון סדום, אמר הקב"ה –

וַֽ-ה' אָמָ֑ר הַֽמְכַסֶּ֤ה אֲנִי֙ מֵֽאַבְרָהָ֔ם אֲשֶׁ֖ר אֲנִ֥י עֹשֶֽׂה. (בראשית י"ח, י"ז)

כלומר אני צריך לגלות לו על סיפור סדום, ויש שם ביטוי מדהים ברש"י –

אשר אני עושה. בסדום, לא יפה לי לעשות דבר זה שלא מדעתו, אני נתתי לו את הארץ הזאת, וחמשה כרכין הללו שלו הן, שנאמר גבול הכנעני מצידון וגו' באכה סדומה ועמורה וגו', קראתי אותו אברהם, אב המון גוים, ואשמיד את הבנים ולא אודיע לאב שהוא אוהבי. (שם ברש"י)

שמענו את רש"י? יש לאבא שלנו, אברהם, מסתבר עוד ילדים, הסדומיים… חתיכת משפוחה… והוא ממשיך –

וַֽ-ה' אָמָ֑ר הַֽמְכַסֶּ֤ה אֲנִי֙ מֵֽאַבְרָהָ֔ם אֲשֶׁ֖ר אֲנִ֥י עֹשֶֽׂה. וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ. (שם י"ז-י"ח)

למה? מה הייחוס שלו? –

כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַ֩עַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת-בָּנָ֤יו וְאֶת-בֵּיתוֹ֙ אַֽחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ ה' לַֽעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא ה֙' עַל-אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר-דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו. (שם י"ט)

ורש"י במקום מסביר עם דוגמאות לביטוי "ידעתיו" –

כי ידעתיו. לשון חבה, כמו מודע לאישה (רות ב, א) הלא בועז מודעתנו (שם ג, ב), ואדעך בשם (שמות לג, יז), ואמנם עיקר לשון כולם אינו אלא לשון ידיעה, שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו ומכירו. ולמה ידעתיו, למען אשר יצוה, לפי שהוא מצוה את בניו עלי, לשמור דרכי. ואם תפרשהו כתרגומו, יודע אני בו שיצוה את בניו וגו', אין למען נופל על הלשון.

כלומר, 'למה אני הקב"ה כל כך מחבב אותו? – "למען יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", אבל אין הכוונה לשמירת תורתו ולקיום המצוות, מפני שזה לא מסתדר עם הלשון "צדקה ומשפט", לא למשהו אחר וצריך להבין מה הכוונה, ומכל מקום 'אבל לכן אני אספר לו על סדום ואגלה לו מה אני עומד לעשות שם'.

האמת היא שכשמגיעים לסיפור הזה של אברהם היושב בפתח האהל בחום היום, סיפור שכולנו זוכרים עוד מהגן, צריך לעיין בו לעומק. מגיעים אליו שלשה אנשים במטרה לבשר לו שתי בשורות. האחד כידוע בא כדי לרפא את אברהם (והוא גם עתיד להציל את לוט בהמשך), השני לבשר לשרה שהיא עתידה ללדת את יצחק, והשלישי – לבשר על החרבת סדום. וצריך לברר האם יש קשר בין שתי הבשורות הללו או שסתם באופן טכני "הכניסו באותה מהדורה" כמה ידיעות חדשותיות? כלומר, זה שזה סיפור אחד עם שלשה מלאכים, ושזה בא לספר מצד אחד את הענין של הולדת יצחק "אברהם וזרעו אחריו", ומצד שני את העניין של החרבת סדום, האם יש קשר בין שני העניינים האלה? עוד מעט נכנס לזה.

'והוא יושב' – והקב"ה ניצב

בואו נראה את תחילת הפרשה, הפסוק הראשון –

וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ ה' בְּאֵֽלֹנֵ֖י מַמְרֵ֑א וְה֛וּא יֹשֵׁ֥ב פֶּֽתַח-הָאֹ֖הֶל כְּחֹ֥ם הַיּֽוֹם. וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑יו… (שם א',ב')

כולנו מכירים שאברהם אמר לקב"ה 'יש לי פה הכנסת אורחים, אנא חכה לי', ושלומדים מזה ש-"גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה" ורק אחרי שהוא מקבל ומטפל באורחים הוא מתפנה לשוב ולדבר עם הקב"ה על החרבת סדום, אבל צריך להבין מה מוסיף כאן המידע של "והוא יושב פתח האהל כחום היום". 'כחום היום' אנחנו יודעים שזה בא לומר שהיה מאד חם ולמרות זאת אברהם ישב בחוץ וחיכה לאורחים, אבל מה אומרות לנו המילים "והוא יושב"? מה אכפת לנו אם הוא היה יושב או עומד? רש"י שאל את השאלה הזו וענה תשובה מעניינת מאד –

ישב. ישב כתיב, ביקש לעמוד, אמר לו הקב"ה שב ואני אעמוד, ואתה סימן לבניך (ב"ר מח, ז.) שעתיד אני להתיצב בעדת הדיינין והן יושבין, שנאמר אלהים נצב בעדת אל (תהלים פב, א).

ורש"י לא מביא את זה בתור מדרש או יש אומרים אלא כפשט. לרש"י פשוט וברור שכשנכנס הקב"ה צריך לעמוד. הקב"ה נכנס! להבדיל, היום אתה נכנס לכל דיון בבית משפט זוטר, עם שופטת בשר ודם שבין לילה היתה ובין לילה אבדה, ואם אתה חלילה לא עומד לכבודה אתה יכול לגמור בכלא, אז כשהקב"ה נכנס אתה יושב? "והוא יושב"?!^[1] עונה רש"י תשובה מעניינת שנראית כלא פשט אבל זו התשובה היחידה שהוא מביא – שאכן אברהם ביקש לעמוד והקב"ה הורה לו לשבת. וזהו סימן לבניו של אברהם איך צריך להיראות בית הדין בעם ישראל, שהדיינים יושבים. ואיפה היתה הסנהדרין הגדולה? בלשכת הגזית בבית המקדש, שנאמר "א-להים ניצב בעדת אל" (תהילים פ"ב, א'), אלו הדיינים, "בקרב א-להים ישפוט" (שם). ואם תופסים את זה לא מגיעים ל-"עד מתי תשפטו עול…" (שם ב'). "אני אמרתי אלהים אתם אכן כאדם…" (שם ו'), ואז באה הזעקה באותו מזמור מפורסם – "קומה א-להים שפטה הארץ כי אתה תנחל בכל הגוים" (שם ח').

אין עוד ברכה כמו הברכה הזו בתפילת העמידה שבה אנו מבקשים –

וְהָסֵר מִמֶּנּוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה וּמְלוֹךְ עָלֵינוּ אַתָּה ה' לְבַדְּךָ בְּחֶסֶד בְּרַחֲמִים, בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט… (ברכת המשפט, תפילת ש"ע)

למה הביטוי "והסר ממנו יגון ואנחה" מופיע דווקא כאן? למה לא בברכת רפאנו, למשל, שם אני מתפלל על הכאבים שיש לי בגוף, על הקרעכץ שלי, או בברכת בונה ירושלים – שם לכאורה צריך להתפלל שיסיר מאיתנו את יגון הגלות והאנחה? ואיך מסתיימת הברכה הזו? –

בָּרוּךְ אַתָּה ה' מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. (שם)

המלך אוהב צדקה ומשפט, כמו בפסוק בו פתחנו, ולכן הוא אוהב את אברהם ואת זרעו, ולא סתם אוהב אלא "כי ידעתיו" – לשון חיבור כמו "והאדם ידע את חוה אשתו" (בראשית ד', א'), ומדוע? בשביל הצדקה והמשפט שאנחנו מנסים עדיין לברר מה הם.

ויד עני ואביון לא החזיקה

והאמת היא שזה לא רק פה ברש"י. בואו ננסה ללמוד את הביטוי הזה "צדקה ומשפט". תמיד הבנו שיש פה שני עניינים. האחד הוא צדקה, היינו חסד, לתת צדקה לעני וכיו"ב, והדבר השני הוא המשפט – לשפוט משפט צדק. וכך באמת מביאים המפרשים, שסדום חטאה בשני העניינים האלה. יש תיאור בספר יחזקאל מה היתה חטאת סדום –

הִנֵּה־זֶ֣ה הָיָ֔ה עֲוֺ֖ן סְדֹ֣ם אֲחוֹתֵ֑ךְ גָּא֨וֹן שִׂבְעַת־לֶ֜חֶם וְשַׁלְוַ֣ת הַשְׁקֵ֗ט הָ֤יָה לָהּ֙ וְלִבְנוֹתֶ֔יהָ וְיַד־עָנִ֥י וְאֶבְי֖וֹן לֹ֥א הֶחֱזִֽיקָה. (יחזקאל ט"ז, מ"ט)

ובהמשך כתוב קשה אף יותר על ישראל, שאתם נהייתם כל כך גרועים שחטאות סדום נראות כקטנות לידכם. וזה מופיע כמה וכמה פעמים ותמיד חטאות סדום מופיע שהן קשורות לצדקה ומשפט. על כל פנים, פה בפסוק מופיע שחטאת סדום היתה שלא החזיקו יד עני, לא הכניסו אורחים וכו', בדיוק כמו שאנחנו מכירים מהפרשה שלנו – הכנסת אורחים, על הפתח, אשת לוט, המלח וכו'. והשאלה זועקת מאליה – הזאת היתה חטאת סדום, ש-"יד עני ואביון לא החזיקה"? הרי הם היו רוצחים ומנאפים, כל הרוע שבעולם היה בה – אז "זה היה עון סדום… ויד עני ואביון לא החזיקה"? הרי לא היה דבר רע שהם לא עשו! והגמרא דנה הרבה בסדום ומביאה שסדום היתה מדינת חוק רצינית מאד. היו שם בתי משפט, חוקים, רק שהמשפט היה משפטי סדום.

עין משפט

האמת היא שהקשר בין סדום למשפט מתחיל כבר בפרשה הקודמת. הפעם הראשונה בתורה בה מופיעה המילה "משפט" היא בפרשת לך לך, כאשר מגיעים ארבעת המלכים לעשות מלחמה בחמשת מלכי סדום. הם עוברים דרך ארוכה, דרך רפאים, הזוזים, עבר הירדן המזרחי, מכים את אלה ואת אלה ואיפה הם מתרכזים? איפה איצטדיון המלחמה? –

וַ֠יָּשֻׁ֠בוּ וַיָּבֹ֜אוּ אֶל־עֵ֤ין מִשְׁפָּט֙ הִ֣וא קָדֵ֔שׁ וַיַּכּ֕וּ אֶֽת־כׇּל־שְׂדֵ֖ה הָעֲמָלֵקִ֑י וְגַם֙ אֶת־הָ֣אֱמֹרִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בְּחַֽצְצֹ֥ן תָּמָֽר. (שם י"ד, ז')

ההופעה הראשונה של המילה 'משפט' היא בתיאור חזית המלחמה, מיקום הלחימה, לשם ייצא עוד מעט אברהם אבינו כדי להציל את סדום. שם הם מכים את כל שדה העמלקי,^[2] ומה הם עושים שם? –

וַ֠יִּקְח֠וּ אֶת־כׇּל־רְכֻ֨שׁ סְדֹ֧ם וַעֲמֹרָ֛ה וְאֶת־כׇּל־אׇכְלָ֖ם וַיֵּלֵֽכוּ. וַיִּקְח֨וּ אֶת־ל֧וֹט וְאֶת־רְכֻשׁ֛וֹ בֶּן־אֲחִ֥י אַבְרָ֖ם וַיֵּלֵ֑כוּ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב בִּסְדֹֽם. (שם י"א-י"ב)

ובעקבות זאת בא הפליט לאברהם, ואברהם יוצא נגד אותם ארבעה מלכים, מכה אותם ומשיב את הרכוש, את הנשים ואת העם, ובעצם מחזיר את העולם למקומו, וכאשר הוא חוזר הם לא חוזרים אל "עין משפט" אלא –

וַיֵּצֵ֣א מֶֽלֶךְ־סְדֹם֮ לִקְרָאתוֹ֒ אַחֲרֵ֣י שׁוּב֗וֹ מֵֽהַכּוֹת֙ אֶת־כְּדׇרְלָעֹ֔מֶר וְאֶת־הַמְּלָכִ֖ים אֲשֶׁ֣ר אִתּ֑וֹ אֶל־עֵ֣מֶק שָׁוֵ֔ה ה֖וּא עֵ֥מֶק הַמֶּֽלֶךְ. (שם י"ז)

פלאי פלאות. לרש"י קשה מה זה 'עמק שווה הוא עמק המלך' והוא מבאר –

וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: עֵמֶק שֶׁהוּשְׁווּ שָׁם כָּל הָאֻמּוֹת וְהִמְלִיכוּ אֶת אַבְרָם עֲלֵיהֶם לִנְשִׂיא אֱלֹהִים וּלְקָצִין (בראשית רבה מג, ג). (שם ברש"י)

זה עמק שהם המליכו בו את הקב"ה, ואף מלכיצדק מלך שלם מגיע לשם. מעניין – הפעם הראשונה שמופיעה בתורה המילה משפט זה כאן.

ויחשבה לו צדקה

והיכן מופיעה לראשונה בתורה המילה 'צדקה'? – מיד לאחר מכן, אבל לא בהקשר של סדום. אברהם חוזר מהמלחמה, וכשמלך סדום הציע לאברהם "תן לי הנפש והרכש קח לך", ענה לו אברהם 'חס ושלום' – "…וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם. בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי…" (שם, כ"ג-כ"ד), ולאחר מכן בסמוך הקב"ה מתגלה לאברהם –

אַחַ֣ר הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה הָיָ֤ה דְבַר-ה֙' אֶל-אַבְרָ֔ם בַּֽמַּֽחֲזֶ֖ה לֵאמֹ֑ר אַל-תִּירָ֣א אַבְרָ֗ם אָֽנֹכִי֙ מָגֵ֣ן לָ֔ךְ שְׂכָֽרְךָ֖ הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד. (שם ט"ו, א')

והוא מבטיח לו זרע –

וַיּוֹצֵ֨א אֹת֜וֹ הַח֗וּצָה וַיֹּ֨אמֶר֙ הַבֶּט-נָ֣א הַשָּׁמַ֔יְמָה וּסְפֹר֙ הַכּ֣וֹכָבִ֔ים אִם-תּוּכַ֖ל לִסְפֹּ֣ר אֹתָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ כֹּ֥ה יִֽהְיֶ֖ה זַרְעֶֽךָ. וְהֶֽאֱמִ֖ן בַּֽ-ה' וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ לּ֖וֹ צְדָקָֽה. (שם ה'-ו')

זה פלא – המילה 'צדקה' מופיעה מיד אחרי תוצאות המלחמה בסדום והחזרת אנשי סדום בהתגלות הקב"ה לאברהם ובהבטחתו לו זרע.

והנה בפרשת וירא באים שלשת המלאכים ומחברים שתי שליחויות. האחת לממש את ההבטחה ההיא של "כי אם אשר ייצא ממעיך הוא יירשך…כה יהיה זרעך" (שם ד'-ה'). אברהם חשב בתחילה שאולי זה יתקיים בישמעאל "לו ישמעאל יחיה לפניך", והקב"ה אמר לו – 'מה פתאום?! יהיה לך בן, יצחק'. ומה קרה אז בעקבות האמונה ב-ה'? "ויחשבה לו צדקה" (ומיד ננסה להבין את הפסוק הקשה הזה), ולפני כן היתה המלחמה, סכנת הנפשות של אברהם, הצלת סדום, הרכוש והשנים והעם, ועכשיו בא הקב"ה ואומר לאברהם אבינו – 'בן יקר שלי, סדום הזאת, שיצאת להילחם עליה וחירפת עליה את נפשך – אין בה אור אחד חיובי. ירדתי וראיתי שם הכצעקתה'. אז שתי הבשורות הולכות יחד, ומה היא המהות והתכלית של אברהם? – 'צדקה ומשפט'.

לגבי הפסוק לעיל "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" יש שתי אפשרויות הבנה. האחת היא שהקב"ה חשב לאברהם את זה לצדקה, וכך אכן מסביר רש"י – שהקב"ה התפעל מאברהם אבינו, "הקב"ה חשבה לאברם לזכות ולצדקה, על האמונה שהאמין בו". אבל צריך להבין – הרי זה טבעי שיהודי יאמין בקב"ה, לא? למה זה שאברהם אבינו האמין בקב"ה הקב"ה החשיב את זה כדבר יוצא דופן, כצדקה? מה הוא ציפה שהוא לא יאמין בו?

הרש"ר הירש זצ"ל מבאר באופן הפוך ועמוק מאד – אברהם המאמין חשב לה' לצדקה את הבטחתו לו. דיברנו קודם על ההופעה הראשונה של המילה "משפט", דיברנו על ההופעה הראשונה של המילה "צדקה" ועכשיו אנחנו מדברים על הדבר השלישי והאחרון, על הפעם הראשונה שמופיעה האמונה ב-ה' בתורה. האמונה ב-ה', לפי הרב הירש, היא שבא הקב"ה לאברהם ואומר לו – 'אברהם, אתה עוד מעט בן תשעים, ואחרי כל כך הרבה דברים שעברת – מלחמת ארבעת המלכים את החמישה, ואחרי כבשן האש, ושפרסמת את שמי בכל העולם וכו' – אני מבטיח לך ש-"כה יהיה זרעך"', ואברהם מתפעל ואומר – 'וואו! זה ממש צדקה מהקב"ה לתת לי הבטחה כזו'. כאילו שאני יושב בצד עם איזו קופת צדקה, לא מגיע לי כלום וזורקים לי כסף. הרי לא מגיע לי כלום – זה רק ה', שום דבר פה איננו ממני. זה לא משהו שאני עשיתי אלא הכל זה ה' – "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". וגם מה שהיה לי קשה עד היום – "ויחשבה לו צדקה". ולפי הדברים הללו, חשבתי עוד שלב, לפי ביאור הפרי הארץ זיע"א שעוד מעט נראה אותו – שאברהם החשיב לצדקה מאת ה' גם את האמונה שהיתה לו בקב"ה. הרי זו היתה עבודת עצומה מצדו של אברהם אבינו להתגורר בעולם של עבודת אלילים ולהאמין ב-ה'. גם את עצם היכולת להאמין, שאני זוכה להאמין בך רבש"ע, זה לא שאני איזה איש חשוב וחכם ומוצלח ולמדתי הרבה והגעתי למדרגה כזו – גם את זה מחשיב אברהם כצדקה של הקב"ה, מיעוט אמונתו בו ית' – זה גם צדקה שה' עשה איתי כדי שאני אוכל להאמין בו. כך מבאר אדמו"ר בעל פרי הארץ זיע"א – להאמין בה' משמעו להאמין שעצם האמונה שלי בה', גם היא צדקה מאת ה', ואין זה ממני. ומה יש ממני? ממני זה רק להבין שהכל זה ממנו!

'השכל וידוע אותי' – בעשיית משפט וצדקה

עכשיו ניכנס מעט לעומק המושג משפט. האמת היא שכבר המבול הגיע לעולם על משפט עול שהיה בעולם. אנחנו יודעים שהדיינים מכונים בתורה בשם 'אלהים'. איך התחיל המבול? – כי בני האלהים באו אל בנות האדם "ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו" (בראשית ו', ב'). בני האלהים אלו הם מי שחשבו שהם אלוקים. יש שם שני פירושים לביטוי "בני האלהים"; לפי האחד אלו בני מי שירדו מהשמיים ולפי הפירוש השני שמביא שם רש"י, היו אלו בני השרים והשופטים, הקאסטה העליונה, החכמים והנאורים שבאו לבנות האדם ולקחו מכל אשר בחרו – ואז מלאה הארץ חמס והקב"ה מביא את המבול, וכשנח יוצא מן התיבה מצווה אותו הקב"ה על שבע מצוות בני נח.

אני רוצה לומר איך היום אני מבין את המושג "צדקה ומשפט", מתוך שניזכר בכמה פסוקים על הביטוי הזה. אברהם מיוחד בכך שהוא עושה צדקה ומשפט, על דוד המלך נאמר שהוא עושה צדקה ומשפט ואף הקב"ה עושה צדקה ומשפט, וכפי שראינו את חתימת הברכה בתפילה של כל יום שהקב"ה "אוהב צדקה ומשפט". וצריך להבין – האם הוא אוהב שאנחנו עושים צדקה ומשפט או שהוא עצמו אוהב לעשות צדקה ומשפט? ושאלנו גם מדוע דווקא בברכה הזו אנחנו מזכירים את היגון והאנחה?

מאד מעניין. ההפטרה של תשעה באב עוסקת בסופה בכך –

כֹּ֣ה אָמַ֣ר ה' אַל־יִתְהַלֵּ֤ל חָכָם֙ בְּחׇכְמָת֔וֹ וְאַל־יִתְהַלֵּ֥ל הַגִּבּ֖וֹר בִּגְבוּרָת֑וֹ אַל־יִתְהַלֵּ֥ל עָשִׁ֖יר בְּעׇשְׁרֽוֹ. כִּ֣י אִם־בְּזֹ֞את יִתְהַלֵּ֣ל הַמִּתְהַלֵּ֗ל הַשְׂכֵּל֮ וְיָדֹ֣עַ אוֹתִי֒ כִּ֚י אֲנִ֣י ה' עֹ֥שֶׂה חֶ֛סֶד מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה בָּאָ֑רֶץ כִּֽי־בְאֵ֥לֶּה חָפַ֖צְתִּי נְאֻם־ה'. (ירמיהו ט', כ"ב-כ"ג)

חכם, גיבור ועשיר – זה ממש כמו המשנה באבות. "השכל וידוע אותי כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ", ומסביר הרד"ק –

השכל וידוע אותי. פירוש בהשכל אותי וידוע אותי והשכל האל הוא שישכיל כי הוא אחד קדמון ואינו גוף והוא בורא הכל ומשגיח על הכל ומנהיג כל העולם בחכמתו עליונים ותחתונים וידיעת האל היא ללכת בדרכיו לעשות חסד משפט וצדקה כי כן עושה אותם הוא. (שם)

כלןמר, כמו שאני עושה צדקה ומשפט, מה שאני אוהב הוא שיעשו ברואיי כך. איך אומר הפסוק בתהילים? – "כִּי יָשָׁר דְּבַר ה' וְכָל מַעֲשֵׂהוּ בֶּאֱמוּנָה. אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט חֶסֶד ה' מָלְאָה הָאָרֶץ" (תהילים ל"ג, ד'), ומסביר הרד"ק שם שה' עושה בעולמו פעם צדקה ופעם משפט, והחסד הוא הגובר ולכן הוא אוהב שיעשו ברואיו כן צדקה ומשפט "כי באלה חפצתי".

דרשו משפט

דרך אגב, המושג "צדקה ומשפט" בהקשר של תשעה באב מזכיר לנו גם את ההפטרה של שבת חזון, השבת שקודמת לתשעה באב. כל ההפטרה שם עוסקת במשפט והיא אומרת שכאשר אנחנו לא עושים משפט אנחנו נקראים "קציני סדום, עם עמורה", ואז אומר לנו הקב"ה 'אני לא רוצה מכם את רוב זבחיכם, ולא את חודשיכם ואת שבתותיכם. מה אני רוצה מכם?'-

לִמְד֥וּ הֵיטֵ֛ב דִּרְשׁ֥וּ מִשְׁפָּ֖ט אַשְּׁר֣וּ חָמ֑וֹץ שִׁפְט֣וּ יָת֔וֹם רִ֖יבוּ אַלְמָנָֽה. (ישעיהו א' י"ז)

ואם חלילה יהיה להיפך –

אֵיכָה֙ הָיְתָ֣ה לְזוֹנָ֔ה קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָ֑ה מְלֵאֲתִ֣י מִשְׁפָּ֗ט צֶ֛דֶק יָלִ֥ין בָּ֖הּ וְעַתָּ֥ה מְרַצְּחִֽים. שָׂרַ֣יִךְ סוֹרְﬞרִ֗ים וְחַבְרֵי֙ גַּנָּבִ֔ים כֻּלּוֹ֙ אֹהֵ֣ב שֹׁ֔חַד וְרֹדֵ֖ף שַׁלְמֹנִ֑ים יָתוֹם֙ לֹ֣א יִשְׁפֹּ֔טוּ וְרִ֥יב אַלְמָנָ֖ה לֹא־יָב֥וֹא אֲלֵיהֶֽם. (שם כ"א-כ"ב)

זה לא עיתון, זה ישעיהו הנביא! והוא מסיים בתפילה –

וְאָשִׁ֤יבָה שֹׁפְטַ֙יִךְ֙ כְּבָרִ֣אשֹׁנָ֔ה וְיֹעֲצַ֖יִךְ כְּבַתְּחִלָּ֑ה אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן יִקָּ֤רֵא לָךְ֙ עִ֣יר הַצֶּ֔דֶק קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָֽה. צִיּ֖וֹן בְּמִשְׁפָּ֣ט תִּפָּדֶ֑ה וְשָׁבֶ֖יהָ בִּצְדָקָֽה. (שם כ"ו-כ"ז)

אמונה, משפט וצדקה. הכל סובב סביב הציר הזה של אמונה, צדקה ומשפט.

שומרת הסף איננה משקרת לעולם

רעי ואהובי, אני חושב שהיום אני מבין את העסק הזה לגמרי לגמרי אחרת, מה זה צדקה ומה זה משפט. להאמין זה להבין שכל מה שיש לך בעולם, הכל הכל זה צדקה. החכמה איננה חכמתך, והגבורה איננה גבורתך והאושר איננו אושרך. חז"ל אומרים "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים" (ברכות ל"ג:) וההסבר העמוק בזה כפי שהיה מסביר ר' אשר פריינד זצ"ל הוא שבאמת גם מה שאתה ירא שמיים זה גם בידי שמיים, רק שהיראת שמיים זה להבין שהכל זה בידי שמיים, להכניע את עצמי לפניו ית' ולהבין שהכל זה הוא. זה עמוק מאד.

'משפט וצדקה' זה לא שאני גם עושה משפט וגם מחלק צדקה. אני מבקש להוריד את זה למציאות שלנו, ולהסביר את המושג הזה דרכה ואז נחזור. מכל הפרשה הנוראית שמתרחשת עכשיו,^[3] שממש, אבל ממש, לא הפתיעה אותי, אצלי לא רעדה שום אדמה, מה שתפס אותי יותר מהכל זה משפט אחד שכמדומני חמק מתחת לרדאר של רובנו; סיפר עו"ד אפי דימרי שמייצג את החיילים המואשמים בפרשה, שהוא היה בבית המשפט העליון והוא הראה לשופטת שם, שופטת נכבדת ומוכרת, שהתצהיר עליו חתמה הפצ"רית הוא שקרי, כיון שהתאריכים אינם מסתדרים עם המציאות וכו'. הוא הראה שם שחור ע"ג לבן שאין זה אמת, ועונה לו השופטת – 'עו"ד דימרי תקשיב טוב, הפצ"רית היא שומרת הסף ומכיון שהיא כזו היא איננה משקרת לעולם!'. הוא זועק ומנסה שוב, והיא בשלה – 'שומרת הסף לא משקרת לעולם'. אלוה.

רק במשפט אתה יכול לחשוב את עצמך לאליל, לעבודה זרה ממש, אם אתה לא תופס את זה. אני לא סתם זורק כאן מילים קשות – זו ההגדרה ההלכתית, רש"י מביא את זה בפרשת משפטים. אין כאן חידוש, אלו דברים שכולנו גדלנו עליהם. אני זוכר את הרצי"ה קוק זצ"ל חוזר ואומר שכל עוד לא נבין שהמשפטים צריכים להיות "משפטי ה' צדקו יחדיו" הרי שזה הכל גלות, ולכן אנחנו מתפללים "והסר ממנו יגון ואנחה". זה פשוט, ואין ולא היתה פה שום הפתעה – לא רעידה ולא אדמה. כלום.

על הפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" מבאר רש"י –

לִפְנֵיהֶם. וְלֹא לִפְנֵי גוֹיִם (גיטין פ"ח ע"ב). וַאֲפִלּוּ יָדַעְתָּ בְדִין אֶחָד שֶׁהֵם דָּנִין אוֹתוֹ כְדִינֵי יִשְׂרָאֵל, אַל תְּבִיאֵהוּ בָעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶם, שֶׁהַמֵּבִיא דִינֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי גוֹיִם מְחַלֵּל אֶת הַשֵּׁם וּמְיַקֵּר שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה לְהַחְשִׁיבָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב, לא): "כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאוֹיְבֵינוּ פְּלִילִים", כְּשֶׁאוֹיְבֵינוּ פְּלִילִים זֶהוּ עֵדוּת לְעִלּוּי יִרְאָתָם.

למה זו אלילות ועבודה זרה? אני מגיע לדיון בבית משפט שלא קשור לדיני תורה. זה קשור לדיון משפטי, איך הגעת כאן לעבודה זרה? – "שומרת הסף לא משקרת לעולם". רק בשר ודם רגיל משקר. אבל באמת – כל אדם משקר. גם אני משקר, רק שהקב"ה עושה איתי צדקה ובזכות זה אני לא משקר.

אדם מועד לעולם

אני אמשיל משל כדי שנבין מה הכוונה שההבנה שכל מה שיש לי בעולם זה צדקה, ואז נבין למה דווקא "והסר ממנו יגון ואנחה" שייך יותר מכל מקום אחר דווקא בברכת הצדקה והמשפט. תארו לעצמכם קבצן עני מסכן, אין לו כלום על הנשמה והוא מודע לזה. הוא יושב בפינת הרחוב שלו ומחכה שמישהו יזרוק לו קצת כסף. מקסימום העבודה שהוא צריך לעשות היום זה לעשות פרצוף מסכן. במקרה שהיום היה קשה, היה גשם, היו פקקים – הקופה נשארת ריקה והוא לא הרויח שום דבר. הוא מבין את זה. הוא לא כועס על אף אחד, אף אחד לא לקח לו כלום. לעומת זאת, אם היה יום מוצלח והקופה התמלאה, אבל בסוף היום הגיע אדם מנוול וגנב לו את הקופה – לכאורה המצב הוא אותו מצב, הוא נשאר בלי כלום. אבל מה הוא יגיד עכשיו? איך הוא ירגיש? 'גנבו לי את כל העושר, עסקתי בזה שנים, זה המקצוע שלי והמומחיות שלי'? אנחנו נגיד לו מיד – 'אח יקר, זה צדקה וזה צדקה. זה בכלל לא שלך'.

מאיפה באה התפיסה ש"שומרת הסף לא משקרת לעולם"? – מבית המדרש שראשו כתב ואמר את המשפט המפורסם והנורא – 'מלא הארץ משפט'^[4]. לא התבלבלתי, זה מה שהוא אמר. ואני שואל – גם במקרה שאינך לך עדים? ואתה לא יודע בוודאות לפסוק? ואין שלשה דיינים ואין ראיות? – כן, אצלו "הכל שפיט".

"אלהים ניצב בעדת אל" – הדרך היחידה שאתה תוכל לשבת והמשפט יישאר מיושב היא אם אתה יודע שהקב"ה עומד שם איתך. "והוא ישב פתח האהל כחום היום" – "ואתה סימן לבניך שאני עומד והדיינים יושבים ואני ניצב בעדת הדיינים". אבל אם אתה, אדוני הדיין, לא מבין שבית הדין הגדול של עם ישראל צריך לשבת ליד המזבח בלשכת הגזית, ו"צדקה ומשפט" פירושו הוא שאין לך שום דבר משלך, כלום – אז זו עבודה זרה!

ואני אסביר עד כמה זה מוחלט וקיצוני; למה הקב"ה בא לאברהם אבינו ומדבר איתו על אנשי סדום? מסביר הפרי הארץ – כי הוא, אברהם, הוא אבא שלהם. הוא אומר – 'וואו! אם אני הייתי בסדום, גם אני מן הסתם הייתי נוהג כמותם, כמו סדום. זה שההוא מסומם והשני נואף? גם אני במהותי מסומם ונואף, רק שהקב"ה עשה איתי חסד, צדקה, ואני לא נואף ולא מסומם בפועל. הכל זה צדקה שהקב"ה עשה איתי' – רק כך אתה יכול לשפוט. ואם חלילה לשניה אחת אתה לא חי בעולם של צדקה – אז אתה לא מאמין בה', אלא אתה מאמין בעושרך, בגבורתך ובחכמתך ואתה עושה עם ה' מאצ'ינג. לפעמים אתה איתו ולפעמים לא.

'שומרת הסף לא משקרת לעולם'. אצלנו בתורה, לעומת זאת, כתוב שכל אדם יכול להיות שהוא משקר. אצלנו כתוב שאדם מועד לעולם, ומשקר לעולם. "לא, אבל לא אם הוא שומרת הסף"…

ואני מבקש להסביר מה קורה כשנוצרת חברה שמנתקת את התקע מהשקע, שרוצה להתנתק מהמקור, שלא רוצה לדעת ולא יודעת מה זה "שמע ישראל" – היא חייבת להמציא אלוה אחר. אז היא מייצרת אלוה, ואז האלוה החמור קם על יוצרו. היא שמה על האלוה גלימה שחורה ועכשיו הוא אלוה – 'הוא לא טועה. אצל אלוה אין ניגוד ענינים. אלוה הוא אלוה – הוא יכול לעשות גם דין וגם רחמים, אין אצל אלוה ניגוד עניינים'. התפיסה הזו זו אלילות, ועל זה צריך לברך "ברוך עוקר עבודה זרה מארצנו". זו ההגדרה של אלילות, כך לימדונו רבותינו. אין פה שום רעידת אדמה. אולי מזה שאנחנו לא מבינים את זה צריכה לרעוד האדמה.

שותפות עם הקב"ה

מה אומר אברהם אבינו לקב"ה בסדום? –

א֠וּלַ֠י יַחְסְר֞וּן חֲמִשִּׁ֤ים הַצַּדִּיקִם֙ חֲמִשָּׁ֔ה הֲתַשְׁחִ֥ית בַּֽחֲמִשָּׁ֖ה אֶת-כָּל-הָעִ֑יר וַיֹּ֨אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית אִם-אֶמְצָ֣א שָׁ֔ם אַרְבָּעִ֖ים וַֽחֲמִשָּֽׁה. (בראשית י"ח, כ"ח)

הרי הוא התחיל עם חמישים ואחרי זה הוא עובר לארבעים ושלושים, מספרים עגולים של מנינים, אז מאיפה הגיע פה ארבעים וחמישה?! אומר אברהם אבינו – 'רבש"ע, אם לא יהיהו שם עשרה צדיקים לכל כרך מהחמש, אלא רק תשעה, כלומר תשע כפול חמש, האם אתה מוכן להצטרף איתם למנין?'. שאני אצטרף לפושעים האלה למנין? מה אמרת עכשיו?!, אבל לפני שאברהם אמר את זה הוא פתח ב-"ואנכי עפר ואפר". רבותי, הוא יכול לבקש את זה רק בגלל שהוא יודע שהוא עפר ואפר. אני יודע שאני אפר של אינסוף, אני יודע שהכל צדקה ואין לי כלום משלי. ר' אשר היה אומר 'אני והקב"ה שותפים – הוא הכל ואני כלום'. זה רומן זוגי שאי אפשר לתאר, זוגיות מושלמת – הוא הכל ואני כלום. אבל מי שחלילה חושב שזה מוציא או משחרר אותי מאיזו אחריות – עדיין תקוע בתפיסה טיפשית. הרי זה מה שדווקא מייצר את האחריות שלי! אברהם אבינו רואה את סדום חרבה, והוא לא חושב שהוא משוחרר מעשייה אלא הוא מיד עובר לעשייה הבאה. אני פה בעולם כדי לעשות צדקה ומשפט. "למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו" – אני פה כדי לגלות את הלמעלה מהטבע בתוך הטבע. אבל איך אני אוכל לגלות את הלמעלה מהטבע אם אני חושב שאני חתיכת משהו? אני יכול להופיע את האינסוף בעולם רק אם אני יודע שאני אין, שאני עפר ואפר, שאני כלום. זו אמונה!

אנחנו צריכים ללמוד להבין את המושגים שלנו מחדש. אמונה זה לא להבין בשכל משהו ואז לומר – 'וואו! האמת היא שוואלה, הקב"ה בסך הכל רציני מאד וההבנות שלי גם רציניות ממש'. זה שטויות! אמונה זה "ויחשבה לו צדקה" – גם מיעוט אמונתי בו זה ממנו. לא ששומרת הסף יכולה לשקר לעולם אלא שגם אני יכול לשקר לעולם וגם יוחנן כהן גדול יכול להיות שמונים שנה כהן גדול ואז להפוך לצדוקי. אני מועד לעולם, והייחוס של אברהם אבינו הוא שבגיל תשעים ותשע הוא מחליט למול את עצמו. הוא מבין ש-'עוד יש לי ערלה להסיר. אני צריך לתקן, אני מועד לעולם' ואז הקב"ה בא לבקר את החולה אחרי שלשה ימים למילתו – מי שמחליט למול את עצמו בגיל תשעים ותשע הקב"ה מתגלה אליו,^[5] וכשאברהם רוצה לעמוד אומר לו הקב"ה "שב!… ואתה סימן בניך שעתידים לשבת ואני ניצב בעדת הדיינים" – עוד יהיה עולם של משפט וצדקה, עוד יהיה עולם של צדקה ומשפט, אמנם עד אז – תשעה באב. זו ההפטרה של תשעה באב ושל שבת חזון.

וצדיק באמונתו – שהכל מהקב"ה – יחיה

תחזיקו טוב; יודעים מה קורה כשאדם שומע שיהיה לו זרע ומאמין בה' וחושב שכל מה שיש לו בעולם זו צדקה וזה בכלל לא שלו, מה יכול לקרות? הוא ייבחן, אם זה באמת לא שלי – 'בוא נראה שאתה באמת חושב כך – "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק", בוא נאה מי הבעלים, אני או אתה'. זה לא ייאמן!

זה היה הויכוח בין ישמעאל ליצחק, כשישמעאל אמר ליצחק – 'אני מלתי בגיל שלש עשרה, מדעת, ואילו אתה בן שמונה ימים בלי שום דעת', וענה לו יצחק – 'אני אזבח את עצמי אם צריך. זה בכלל לא אני. אין אותי'. רגע – אבל איפה עם ישראל? ומה יהיה עם ההבטחה וכל הסברות, ומה יגידו? והמולך? – יצחק ואברהם בכלל לא שומעים את השאלה הזו. זה השטן שמנסה להפריע לו לקיים את ציווי ה' – "ויהי אחר הדברים האלה".^[6] זה הכל בפרשה שלנו. זה סתם השטן מנסה להפריע לי. "ויחשבה לו צדקה" – אין הבדל בין אם היה גשם ולא באו אנשים לבין שלקחו לי את הקופה אחרי שהיא התמלאה. זה לא שלי הכסף הזה. לא עושרו, לא גבורתו ולא חכמתו. ולמה אני יכול להפוך עם זה את העולם? – כי אני, בניגוד לשומרת הסף, אני שקרן מועד – והקב"ה עושה איתי חסד ואני מקווה שעכשיו אני מדבר אמת. רק שומרת הסף לא משקרת לעולם.

אני כן, ולכן אני כל יום צריך להתפלל לעשות תשובה, ולכן אני כל יום מחדש צריך להיוולד ולהאמין. זה פלאי פלאות – הבשורה שבאים המלאכים לבשר את אברהם ושרה היא שיוולד להם יצחק, הילד שנולד במובן הזה של "ויאמין בה' ויחשבה לו צדקה". הבשורה היא שיש כאן ענווה גמורה שאומרת – 'אני כלום, הכל זה הקב"ה'. עכשיו, גאווה זה תמיד לא טוב, אבל כשאני עוטה גלימה שחורה ואני מתגאה – התוצאה היא 'מלא כל הארץ משפט', ו-'הכל שפיט', אין תיקו. 'אין אפשרות שלא תהיה הכרעה (כשאני המכריע). אני גם זה שמחליט מי הם בני האלהים ומי הן בנות האדם. מי הציבור הנאור ומי הציבור הבבון, הנחות. אני חייב לקבל החלטה כזו'. שם הסיפור נמצא!

שמנו לב מהי ההפטרה שאנחנו קוראים בראש השנה כשהקריאה בתורה היא הולדת יצחק? – הולדת שמואל. חנה מבינה שהילד הזה איננו שלה, הוא של הקב"ה. ואף ההפטרה שנקרא השבת, בפרשת וירא כשנקרא בתורה על הולדת יצחק – הולדת חבקוק, הילד של אלישע^[7]. הילד שגילה שכל תרי"ג המצוות עומדים על רגל אחת – "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב', ד'), ומסביר הפרי הארץ זיע"א, וזה כל מה שדיברנו עכשיו, שגם מיעוט אמונתו – ממנו ית'.

חוקים פרודוקטיביים

זה היסוד, וצריך להוציא את זה מבית המשפט. איך מייצרים יגון ואנחה בעולם? כשאני הופך לשופט ולא ל'צדקה ומשפט'. כי אז אני יכול לשפוט את כל העולם, להיות שיפוטי כלפי אחרים ומושלם כלפי עצמי. שיפוטיות בלי צדקה, ואין הכוונה לתת עשרה גרוש, אלא שיפוטיות שמעמידה אותך במקום הגאווה, זו היתה חטאת "סדום אחותך גאון שבעת לחם… ויד עני ואביון לא החזיקה".

יש גמרא בסנהדרין (ק"ט) שמתארת את חוקי סדום ומי שלומד אותם רואה שזה אחד לאחד למצב המקולקל שאנחנו מכירים. זו היתה מדינת חוק. למשל, סדום היתה עיר עשירה מאד ואנשים היו באים ועוברים שם כדי לנצל אותם, לפי ראייתם. כל מיני אחרי-פרחי, זרים שאוכלים, והם המקומיים מסכנים עד שהיו צריכים לחוקק חוקי אי הכנסת אורחים. זו היתה פילוסופיה שלמה.

חוק אחד נוסף שהיה שם היה לגבי המרעה. הם היו עושים תורנות של רעיית צאן ובקר. מי שהיו לו שוורים משלו – ירעה יום אחד בשבוע, ומי שאין לו – ירעה יומיים. אני יכול לשער שאת החוק הזה לא תיקנו אלו שלא היה להם שוורים. אבל מה ההגיון בחוק הזה? ההגיון שלהם אמר שמי שיש לו שוורים הוא תורם לעולם, הוא פרודוקטיבי, ומי שאין לו – לפחות שירעה את השוורים של אחרים, הרי אין לו. רגע, זה סדום? – כן, זו סדום!

בית גאים יסח ה'

באחרונים יש שאלה יפה – למה כועסים על סדום שלא עשו צדקה, הרי זה לא מופיע בין שבע מצוות בני נח?!^[8] והתשובה פשוטה – לא הבנתם מה זו צדקה. צדקה היא ההבנה שיש הקב"ה, ואני אינני הוא, וכל מה שיש לי פה זה צדקה, וברמה מסוימת ההבנה הזו צריכה להיות נחלת כל אדם בעולם, לא רק של יהודים. אין לאדם סיכוי להיות בעל, חבר, אבא או אפילו סתם בנאדם אם הוא לא תופס את זה. בלי זה הוא יהיה החכם שמתהלל בחכמתו, העשיר שמתהלל בעושרו או הגיבור שמתהלל בעושרו ועל זה יחרב הבית ועל זה אנחנו מבקשים "והסר ממנו יגון ואנחה", ואם הוא גם יהיה בעל מעמד ותפקיד – הוא ייצר מקום עבודת אלילים.

כשאמרתי שהאדמה לא רעדה לי, לא התכוונתי שזה דבר קל הפרשה הזו, ברור שיש פה משבר, בעיקר למי שחשבו שיש לאלוה הזה תפקיד חשוב, אבל זה משבר מצוין – כשנעקרת עבודה זרה צריך לשמוע שמחה גדולה, יש על זה ברכה. הפסוק אומר – "בֵּית גֵּאִים יִסַּח ה'…" (משלי ט"ו, כ"ה), בית עבודה זרה שנעקר.

עבודה זרה זה לא רק פרות בהודו. האמת? עבודת אלילים של פרה מגעילה בהודו מושכת אותנו הרבה פחות מעבודת אלילים של האלוהות הזו שפה. ולכם את זה צריך לפרק יותר חזק, וזה חלק מגאולה שלמה. כן, יש כאבים בדרך, אבל זה טוב מאד. "שב ואתה סימן לבניך שעתיד אני להיות ניצב בעדת דיינים והם יושבים" אני ניצב – אני שומר. אני הניצב עליהם והם יושבים, וכשהם יודעים שאני ניצב, כשהם יודעים שבקרב אלהים ישפוט, שאתה יודע שזו זוגיות של אתה אפס והקב"ה הכל – אז הם יושבים. אז זה מיושב ויש יישוב הדעת.

בית המשפט העליון אשר בבית המקדש

אמרנו כבר לא פעם שהציור שמסביר את הגלות הנפשית שכולנו חיים בה היא שאם נבקש לצייר את בית המקדש נקבל כל מיני ציורים – מזבח עם קרבנות, כהנים ולווים, כלי נגיעה, כלי המקדש, קדש הקדשים וכו' – ומן הסתם לא נקבל אפילו ציור אחד של בית המשפט העליון היושב ליד המזבח. לא נקבל את הסנהדרין הגדולה יושבת בלשכת הגזית, כי בגלות המוחית שלי ליד המזבח יש בית כנסת עם סטנדר, ואילו בית המשפט הוא נפרד ויושב בחכם בחכמתו, בגיבור בגבורתו בעשיר בעושרו ובגלום בגלימתו, ולא טועה לעולם. שומר סף לעולם אינו משקר. "והסר ממנו יגון ואנחה" – "כי באלה חפצתי נאם ה'".

"מלך אוהב צדקה ומשפט". כמה תכונות יש למלך – הוא אל דעות, והוא מלך עוזר ומושיע ומגן, והוא קדוש וכו' – אבל אף פעם לא מצינו 'מלך אוהב להיות קדוש', 'מלך אוהב דעות', אלא רק "מלך אוהב צדקה ומשפט" – זו אהבה, זה רומן, זו האפשרות לחיות יחד נברא ובורא, האפשרות היחידה – צדקה ומשפט. אני אפס, אני מועד לעולם, אני ליד המזבח, אני יושב בבית הדין הגדול הכי קרוב למזבח העולה והחטאת, אני בודק את הביטול שלי ככל שאני יותר יושב בבית הדין הגדול.

אינני מבין בשלבים ובגאולות, אבל נדמה שזהו שלב גדול מאד – שנעקרים הררי האלילות מן העולם, יכול לבוא לעולם המקום של הענווה, של הצדקה והמשפט. "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה".

1. אמנם גם בהמשך כתוב אצל לוט "וַ֠יָּבֹ֠אוּ שְׁנֵ֨י הַמַּלְאָכִ֤ים סְדֹ֨מָה֙ בָּעֶ֔רֶב וְל֖וֹט יֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר-סְדֹ֑ם…" (שם י"ט, א'), אך שם הכוונה היתה שהוא התמנה לשפוט בשער העיר. ↑

2. על אף שעמלק עדיין לא נולד, שהרי הוא בן בנו של עשו, נינו של יצחק ורבקה, והמקום נקרא על שם העתיד. ↑

3. הרב מתייחס לפרשת הודאתה של הפצ"רית בהדלפת הסרט המזויף המאשים את חיילי צה"ל בהתנהגות שאינה נאותה במחבלים בבסיס שדה תימן, ולניסיונות הטיוח של המערכת על התנהגותה ומחדליה. ↑

4. משפט שאמר וגישה וחזון שהנהיג נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק. ↑

5. עי' "בהיות אבי אדמו"ר בן ד' או ה' שנים נכנס אל זקנו הצמח צדק בשבת קודש פרשת וירא והתחיל לבכות באמרו: מפני מה נראה ה' אל אברהם אבינו ולנו אינו נראה? ויענהו הצמח צדק: "כשיהודי צדיק, מחליט בגיל תשעים ותשע שנים שצריך למול את עצמו, ראוי הוא שה' יראה אליו" (היום יום ט', מרחשוון). ↑

6. "אחר הדברים האלה. יש מרבותינו אומרים (סנהדרין פט:) אחר דבריו של שטן, שהיה מקטרג ואומר, מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד, אמר לו, כלום עשה אלא בשביל בנו, אילו הייתי אומר לו זבח אותו לפני, לא היה מעכב. ויש אומרים אחר דבריו של ישמעאל, שהיה מתפאר על יצחק שמל בן י"ג שנה ולא מיחה, אמר לו יצחק באבר אחד אתה מיראני, אילו אמר לי הקב"ה זבח עצמך לפני, לא הייתי מעכב" (שם ברש"י) ↑

7. ע"פ הזוה"ק ב', מ"ד ב'. ↑

8. אמנם לפי שיטת הר"ן צדקה נכללת במצוות דינים והיא כן אחת משבע מצוות בני נח, אבל ברמב"ם זה לא מופיע. ↑