דונלד טראמפ מורשת הרבי וחינוך יהודי

מבוא: החיבור המפתיע בין וושינגטון להגדה

מה הקשר בין נשיא ארצות הברית, מכתב רשמי החתום על ידי ה-45 וה-47, וההכנות הקדחתניות לליל הסדר? על פניו, מדובר בעולמות רחוקים: מצד אחד המעצמה החזקה בתבל והפוליטיקה הגלובלית הסוערת, ומצד שני מסורת עתיקה של קריאת הגדה סביב שולחן משפחתי. אולם מבט מעמיק מגלה כי חג הפסח אינו רק זיכרון היסטורי של יציאה מעבדות, אלא הוא בראש ובראשונה "חג החינוך". הכרזה נשיאותית מודרנית ויוצאת דופן, שפורסמה לאחרונה, שופכת אור חדש על המצווה העתיקה של "והגדת לבנך", ומזכירה לנו שערכי החינוך הם הסלע שעליו נבנית חירות אמתית.

תובנה 1: הלוח העברי בלוח הזמנים האמריקאי (י"א בניסן)

ישנו ממד כמעט מטפיזי בעובדה שהמעצמה הגדולה בעולם בוחרת להכפיף את לוח הזמנים הרשמי שלה למקצב הלב היהודי. אני מדבר על "יום החינוך והשיתוף" (Education and Sharing Day) שנקבע בארה"ב. זוהי מסורת שהחלה בשנת 1978 (תשל"ח) תחת הנשיא ג'ימי קרטר, ומאז ועד היום, כל נשיאי ארצות הברית מקפידים לציין אותה מדי שנה.

הפרט המפתיע ביותר הוא הקביעה הכרונולוגית: המועד אינו מקובע לתאריך גרגוריאני, אלא נודד מדי שנה בלוח השנה האמריקאי בהתאם לתאריך העברי י"א בניסן – יום הולדתו של הרבי מלובביץ'. העובדה שבית הנבחרים והסנאט האמריקאי בחרו לעצור את שטף המדינה כדי לכבד מנהיג רוחני יהודי, ולהפוך את יום הולדתו ליום לאומי של ערכים, מעידה על הכרה עמוקה בכך שחינוך אינו רק העברת ידע, אלא בניית דור של אופי ויושרה.

תובנה 2: מורשת של חופש ומצוינות – דמותו של הרבי בעיני הנשיא

במכתבו הרשמי, דונלד טראמפ אינו מסתפק במחווה טקסית, אלא מצייר את דמותו של הרבי מלובביץ' כסמל של ניצחון הרוח על הרדיפה – מוטיב שמהדהד באופן מושלם את יציאת מצרים. הוא מזכיר כיצד הרבי, שנמלט מאימת הנאצים בשנת 1941, הצליח להפוך קהילה קטנה ושבורה לכוח עולמי של אמונה ושירות, שהחיה מחדש את היהדות לאחר השואה.

וכך נכתב במכתב הנשיאותי:

"היום אנו מכבדים את חייו, מורשתו וחזונו של רבי מנחם מנדל שניאורסון, אחד המנהיגים היהודיים המשפיעים ביותר בהיסטוריה האמריקאית המודרנית… אנו מתחייבים להמשיך את מורשתו של מנהיגות מוסרית וחסרת פחד."

עבור הממשל, הרבי הוא המודל למנהיגות שאינה נרתעת מקשיים, מנהיגות שמחברת בין חוסן מוסרי לבין שירות לזולת. זוהי בדיוק החירות שאנו חוגגים בפסח: לא רק חופש מכבלים, אלא חופש ליצור, להשפיע ולבנות.

תובנה 3: ממאבק פוליטי למצווה משפחתית – מי באמת אחראי על הילדים שלנו?

אחת הנקודות החריפות והמעניינות ביותר במכתבו של טראמפ נוגעת למבנה מערכת החינוך. הנשיא קורא במפורש להחזיר את ה"שכל הישר" (Common Sense) לכיתות הלימוד, להפסיק את מה שהוא מכנה כ"הדרכה שמאלנית" (Left-wing indoctrination) ולהעביר את השליטה מידי פקידים לא נבחרים בחזרה לידי ההורים והקהילות המקומיות. טראמפ מזכיר שבמשך 250 שנה, החינוך האמריקאי עמד כעמוד תווך של חירות וסגולה אזרחית בזכות הערכים הללו.

התובנה הזו מתחברת בקו ישיר למצוות "והגדת לבנך". בליל הסדר, האחריות לחינוך אינה עוברת לידי משרד החינוך או למערכות בירוקרטיות קרות. המצווה מוטלת על האב והאם באופן אישי וישיר. חינוך יהודי שורשי מבוסס על כך שהילד שואל וההורה עונה – זהו דיאלוג חי, משפחתי וטבעי, החף מאינדוקטרינציה חיצונית. זוהי התפיסה שחינוך אמת הוא הזרעת ערכים בתוך הבית, במקום שבו הלב פתוח והשכל הישר מנחה את הדרך.

תובנה 4: ליל הסדר כיום הולדת לאומי ואישי

הקשר בין יום הולדתו של הרבי (י"א בניסן) לליל הסדר (ט"ו בניסן) הוא הרבה מעבר לסמיכות זמנים. במכתבו של הרבי המצוטט במקור ("היום יום"), מוסבר כי יום הולדת הוא זמן מיוחד שבו על האדם "להתבודד, לזכור ולתקן". ליל הסדר, בראייה זו, הוא למעשה יום ההולדת של עם ישראל כאומה.

כשם שביום הולדת אישי אנו עוצרים כדי לבחון היכן אנו עומדים וכיצד אנו יכולים להשתפר, כך בליל הסדר אנו מבצעים "תיקון לאומי". החינוך, כפי שמלמדת אותנו החסידות, הוא האמונה שאפשר להיוולד מחדש בכל יום. הלילה הזה מזכיר לנו שגם אם היינו בשעבוד – אישי או רוחני – תמיד קיימת היכולת להתחדש, לתקן ולהתחיל מחדש כבני חורין.

סיכום: להשיב לב אבות על בנים

החיבור בין הצהרת הבית הלבן להכנות לחג הפסח מזכיר לנו שהקרב על החינוך הוא הקרב על העתיד. המקור מזכיר לנו את דמותו של אליהו הנביא, שאותו אנו פוגשים כבר ב"שבת הגדול" (השבת שלפני הפסח) כהכנה נפשית ללילה הגדול. תפקידו של אליהו אינו להכריע בשאלות הלכתיות יבשות, "לא לאסור ולא להתיר", אלא משימה חינוכית ורגשית אחת: "להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".

המטרה הסופית של ליל הסדר אינה רק קריאת הטקסט, אלא יצירת הקשר הבין-דורי; החיבור בין הניסיון של האבות לסקרנות של הבנים. לקראת ליל הסדר הקרוב, עלינו לזכור שהשולחן הוא המקום שבו אנו מעצבים את הזהות שלנו.

שאלה למחשבה: האם השנה בערב החג, נסתפק במילוי החובות הטקסיות, או שנצליח להפוך את השולחן למקום שבו דורות נפגשים, הלבבות מתחברים, ואנו זוכים להיוולד מחדש כבני חורין?

הילד השקט של ליל הסדר: 5 תובנות מפתיעות על אדישות, אמונה ושינוי

מדי שנה, כשאנו יושבים סביב שולחן הסדר, אנו פוגשים את ארבע הדמויות האיקוניות: החכם, הרשע, התם וזה שאינו יודע לשאול. לרוב, תשומת הלב שלנו נודדת אל החכם המבריק שמאתגר אותנו אינטלקטואלית, או אל הרשע שמעורר בנו התנגדות. הילד האחרון ברשימה נתפס לעיתים כ"בעיה טכנית" – ילד שפשוט חסרות לו המילים, פסיבי ושקט.

אולם מבט מעמיק מגלה ש"זה שאינו יודע לשאול" אינו בהכרח חלש ביכולותיו. הוא מייצג את אחד האתגרים הקיומיים והפסיכולוגיים המורכבים ביותר של דורנו: מחסום האדישות. בואו נצלול אל חמש תובנות שישנו את הדרך שבה תסתכלו השנה על הבן השקט, ועל החלקים ה"סתומים" שבתוכנו.

1. הסדר הכרונולוגי ההפוך: מדוע הוא האחרון חביב?

ישנה תעלומה בולטת במבנה ההגדה: בתורה, הפרשייה העוסקת בבן שאינו יודע לשאול מופיעה ראשונה (בספר שמות), בעוד שאלת הבן החכם מופיעה רק בספר דברים, בסוף המסע במדבר. מדוע בעל ההגדה בחר להפוך את הסדר ולהציב את הילד השתקן דווקא בסוף?

התשובה נוגעת בעומק הקושי. בעוד שהחכם והרשע מנהלים דיאלוג – אחד דרך סקרנות והשני דרך התרסה – הבן הרביעי מציב מולנו קיר של שתיקה. המיקום שלו בסוף ההגדה מלמד שזוהי ה"קליפה" הקשה ביותר לפיצוח. השתיקה הזו אינה ריקנות, אלא מחסום נפשי שדורש מאיתנו הכנה רוחנית וכלים עמוקים בהרבה מכל ויכוח אינטלקטואלי.

2. האויב הוא לא הרשע, אלא האדישות

רבים טועים לחשוב שהבעיה של הבן הרביעי היא חוסר הבנה. המציאות הפסיכולוגית מורכבת יותר: הוא עשוי להיות ילד מוכשר מאוד, אולי אפילו כזה ש"בסדר גמור" מבחינה חיצונית – הוא מגיע לליל הסדר, אולי אפילו הולך לתפילה – אבל הוא פשוט לא מתעניין. הוא נוכח-נפקד.

"האויב הכי גדול בעולם הוא האדישות."

בעוד שהרשע נמצא בתוך "המשחק" (גם אם הוא בועט במוסכמות), הילד האדיש הוא רגשית "מת". המילה "הגדה" קשורה לשורש הארמי "גוד", שמשמעו משיכה (כמו בביטוי "גוד אחית"). תפקידנו בלילה זה הוא לא רק להקריא טקסט, אלא לבצע פעולה של "משיכת הלב" – ניסיון לעורר חיות במקום שבו הלב נאטם והפך לקהה.

3. אמונה היא לא תשובות, אלא האומץ לשאול

ישנו מיתוס שגוי לפיו אמונה היא עולם של תשובות סגורות, בעוד שהספקנות שייכת לעולם השאלות. המקורות מלמדים אותנו את ההיפך: דווקא הבן החכם שואל על "חוקים" – ציוויים שאין להם הסבר רציונלי פשוט. הסקרנות שלו היא סימן לחיות רוחנית.

"המאמינים לא חיים עם תשובות, המאמינים יודעים לחיות עם השאלות."

האדישות של הבן הרביעי נובעת מחוסר אמונה עמוק – לאו דווקא דתי, אלא חוסר אמונה באפשרות שמשהו ישתנה. הוא לא מאמין שניתן להפוך את המציאות, ולכן הוא לא טורח לשאול "למה?". אמונה אמיתית היא היכולת לעמוד מול מציאות קפואה ולהמשיך לחפש בה משמעות וסימני חיים.

4. "את פתח לו": רגישות אימהית מול חומות של שתיקה

ההנחיה לטיפול בבן הזה היא מפתיעה: "את פתח לו". המעבר ללשון נקבה ("את" במקום "אתה") נושא שני פירושים מרתקים:

• תשישות הכוח: מול האדישות, המורה או האב עלולים להרגיש ש"תשש כוחם כנקבה". אין דבר מתיש יותר מקיר אטום שלא מגיב לכלום.
• המעקף הרגשי: גישה סמכותית של "רבי" או של אבא נוקשה תמיד תיכשל מול הילד ה"סתום". כאן דרושה רגישות אימהית. כשיש "סתימה" בלב שנובעת לעיתים מעומס מידע או מציניות, לא צריך עוד הרצאה. צריך "לפתוח לו את הצ'אקרה" – ליצור חיבור רגשי, מכיל ורך, שימיס את חומת האדישות לפני שהיא תהפוך לחסימה בלתי עבירה.

5. המעשה הקטן שמנצח את ה"קונספציה"

התשובה שניתנת לבן הזה היא: "בעבור זה עשה השם לי בצאתי ממצרים". מהו ה"זה"? המקור מסביר שמדובר בפעולה מעשית וקטנה, כמו קשירת השה לפני היציאה.

בעולם שבו אנו מוצפים בטכנולוגיה, במידע וב"קונספציות" גדולות שמתרסקות – כפי שראינו במלחמה הנוכחית – הנטייה היא לשקוע באדישות ובייאוש. המענה לבן השקט הוא להראות לו שפעולה אישית אחת של יהודי בודד יכולה לשנות גורל של עם שלם. כשאין תשובות גדולות, האמונה חוזרת דרך המעשה הקטן. לפעמים "עמלק" הוא זה שמעורר אותנו כשאנחנו שוקעים בתרדמה, אבל המטרה היא שנוכל "לפתוח" את הלב בעצמנו, מתוך בחירה בחיים ובשינוי.

סיכום ומחשבה קדימה ארבעת הבנים אינם דמויות רחוקות; הם הקולות השונים בתוכנו. לכולנו יש רגעים של חכמה, רגעים של התקוממות, ורגעים של אדישות שבהם אנחנו פשוט מפסיקים להאמין שמשהו יכול להיות אחרת.

לקראת ליל הסדר הקרוב, אני מזמין אתכם להתבונן פנימה: איזו "סתימה" של אדישות בתוככם אתם מתכוונים "לפתוח" השנה? איזו שאלה חדשה אתם מעזים לשאול, למרות שאין לה תשובה מוכנה מראש? בואו ננסה להחליף את הציניות והאדישות בסקרנות פשוטה, כי שם מתחילה הגאולה הפרטית של כל אחד מאיתנו.

שלשה שמות יש לחג הפסח. בתורה הוא נקרא "חג המצות", בלשון חז"ל בסדר התפילה הוא נקרא "זמן חרותנו"^[1], ואילו בלשון העם החג נקרא "פסח". השם פסח מופיע בהרבה מקומות אבל זה לא לשון חז"ל. פסח בלשון התורה הוא י"ד בניסן בלבד ולא שבעת ימי החג, כי בו אנו מקריבים את קרבן הפסח והוא מציין את זה שהקב"ה פסח על בתי "בני ישראל בנגפו את מצרים ואותנו הציל", אך העולם קוראים לכל שבעת הימים בשם פסח. שלשת השמות הללו מתבררים בתורה מרתקת של הרבי מליובאוויטש זיע"א^[2], כשלשה שלבים משמעותיים בחייו של האדם, וכמדומני שהם גם המבנה של ליל הסדר כפי שהוא נוסח בסימניו – "קדש ורחץ וכו', ואם נרצה להגדיר את זה עוד יותר טוב – אנו עסוקים שבשלשה חלקים ועוד הקדמה אליהם. החלק הראשון הוא מצה. חג המצות. החלק השני הוא חרות והחלק השלישי הוא פסח.

לידה

כאשר אנחנו מתארים את יציאת מצרים, אנחנו צריכים להשתחרר מכל תפיסת העולם הילדותית שהורגלנו בה של עם עבדים שיוצא לשחרור, מעין עלילת אקסודוס שכזו. זה אמנם נכון אבל זה לא הענין. יציאת המצרים היא לידתו של עם ישראל. כך מתאר בהרחבה יחזקאל הנביא בפרק ט"ז את התינוקת שנולדת, מלאת דם, ואיך כורתים את טבורה וכו' – לידה של עם. ננסה לתפוס את זה באופן הזה, להבין את החלקים שמייצרים לידה, ונתחיל באדם עצמו. כשמישהו או משהו נולד צריך להבין מהי התכלית שלו, מה מטרת לידתו-בריאתו, ובהקשר של עם ישראל התשובה ידועה –

…וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת כִּ֥י אָנֹכִ֖י שְׁלַחְתִּ֑יךָ בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת־הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה. (שמות ג', י"ב)

התכלית היא להגיע ל-"וירד ה' על הר סיני", ל-"אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו", ואחרי שנגיע לזה בהר סיני ונעבור את כל זיכוכי העולם בב"א, נגיע אל התכלית שמעמד הר סיני היה רק קריאת הכיוון שלו, של "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

זה מעניין עד כדי כך שבמדרש שיר שירים רבה, חג השבועות נקרא בשם "עצרת של פסח". כולנו יודעים שבין פסח לשבועות אנחנו סופרים ולא עוד אלא שהדרך להגיע לשבועות היא לספור מפסח. אין עוד חג שבו אני מגיע אליו בספירה מהחג הקודם, אלא רק חג השבועות. אז אם אנחנו תופסים שיש לנו מצד אחד לידה, "הרואה את הנולד", ומצד שני יש לנו תכלית, יש לנו את השלב באמצע שלוקח אותנו מפה לפה. אלו שלשת השלבים ואמרנו שיש להם גם הקדמה, אבל בואו נתחיל להסביר את השלבים ומהם נגיע גם אליה.

חג המצות

המצה מתארת את מה שצריך בשביל להיוולד. אנחנו איננו תינוקות שנולדים אלא עם של מבוגרים שנולד, וכמו שאומר רבי שמעון בן נתנאל במסכת אבות, שהדרך הישרה שידבק בה האדם היא "הרואה את הנולד". לפעמים אנחנו רוצים להיוולד מחדש ותמיד אנחנו אומרים שכאשר יהודי עושה תשובה הוא בעצם אכן נולד מחדש, אבל לעיתים אנחנו מבינים את המושג לידה באופן קצת תינוקי, וזה בסדר כי בלידה באמת נולד תינוק, אבל ההבנה צריכה להיות הבנה בוגרת ועמוקה. זה נחמד מאד המחשבה שתהיה לנו האפשרות להיוולד מחדש וכל הכלים שיעמדו לרשותנו יהיו אחרים, אבל זו הבנה ילדותית. לכן צריך לברר מהי הנקודה הפנימית שבה אני מדמה את התרחיש הנפשי של יציאת מצרים. הרי כל המצוות הן זכר ליציאת מצרים, כל מה שאנחנו עושים במהלך היום זה לזכור את יציאת מצרים. מהי נקודת הלידה הזו? אגב, זה מופיע כך לא רק בנביא אלא גם התורה מתארת את ייצאת מצרים כ- "גוי מקרב גוי (דברים ד', ל"ד). זו לידה – גו מתוך גו, תינוק היוצא מהרחם. וזה מוזר – הרחם היא לכאורה מצרים במשל הזה. כדי להבין את זה נפתח במשל מהעולם הרוחני, כי מדובר גם בלידה של נפש, של רוח.

כאשר אני רוצה להידבק באדם גדול, רב גדול, ואני מכיר את מקומי ויודע איפה אני ואיפה הכוחות והתובנות שלי, ומאידך מהם המחוזות שאותו רב נמצא בהם, ואני רוצה לקלוט מתורתו, לא במובן התרבותי-איטלקטואלי-חיצוני אלא במובן הפנימי העמוק, להתמלא מזה, להיבלע בזה, "להיפך לאיש אחר", כלשון הרמב"ם בהל' תשובה. כלומר אני לא בא כתינוק אלא עם השכל שלי, עם התובנות הקודמות שלי, השריטות שלי – מהי הפעולה הראשונה שאני צריך לעשות, והיא אכן הפעולה הקשה ביותר שבגללה קשה להידבק בחכמים? התורה אומרת "ולדבקה בו" וחז"ל שואלים – הרי איך אפשר להדבק בשכינה? והלא הוא "אש אוכלה הוא"? אלא הכוונה היא להידבק בתלמידי חכמים. והרעיון עמוק – כאשר אני רוצה להידבק בו ית' זה לא שאני רוצה לשמוע ממנו כמה מילות תרבות בענייני העולם 'ולהחליף דעות', אלא אני רוצה להיות עבד ה', באמת באמת דבוק. כלומר להידבק בתלמידי חכמים בעומק – זה באותו אופן. הרבה פעמים אנחנו נמצאים בכביש עוקף של זה אבל את הדוגמא הזו אנחנו יכולים להבין. הפעולה הראשונה שאנחנו צריכים לעשות היא להיות כלי ריק, כאילו להיוולד – לפנות כל מה שהיה ולאפשר לעצמי לקלוט ולהתמלא מאותו תלמיד חכם. זה לא שמה שהיה עד עכשיו היה לא טוב, אני לא הופך להיות תינוק, אבל אני חייב את השלב הזה. לשלב הזה קוראים "נעשה ונשמע", קוראים לו "קבלת עול", דבקות. בשלב הזה אתה עומד בהר סיני ורואה קולות ונשמתך פורחת. זה שלב של תשובה, לא כי חטאתי אלא כי אני רוצה לעבור תהליך. אתה יוצא מהמצב הקודם. אתה נחלץ מהמקום והופך לחלוץ במקום אחר. כפי שהרמב"ם מגדיר את היוצאים למלחמה שלא יעסוק לא באשתו ולא בבניו ולא בעסקיו. לעולם הרגיל קשה לקלוט במה מדובר – כשאתה נמצא כולך בתוך מציאות מסוימת אתה עובר את הביטול הזה.

ביטול

הרבה משתמשים במושג "ביטול", אבל בואו ננתח אותה לעומק. הביטול הזה הוא הכח של ענווה, של כלי ריקן. ושוב – בישראלית של ימינו, כשאומרים למישהו שהוע "כלי ריק" זה נשמע לא טוב – 'אני כלי ריק? עגלה ריקה?', אבל היכולת של ילד קטן ללמוד היא בגלל שהוא בא פתוח, חלק, בלי מטענים קודמים. ילד יפני לומד לדבר יפנית בחצי שנה ולי כמבוגר זה ייקח חמישים שנה – כי אני מגיע לזה עם המון דברים אחרים בתוכי ואני מנסה להבין כל דבר בשכל ובכלים וכו' – אז אולי באופן כזה אני אצליח ללמוד משהו, זה יהיה כמו איזה 'פאנל משתתפים' אבל אני לא אעבור תהליך שכולי בתוכו.

בהלכה יש שני ביטולים. האחד הוא ביטול ברוב (בין ברוב מינימלי, בין אם בשישים או במאתיים), והשני הוא ביטול מוחלט, ביטול במציאות, "בטל רצונך מפני רצונו" – לזה הכוונה שלי. להידבק בשכינה זה לקבל עלי עול מלכות שמיים – זו דבקות אחרת לגמרי. זה מה שאמר רבי עקיבא "כל ימי הייתי מצטער אימתי יבוא פסוק זה לידי ואקיימנו", זו מדרגה גדולה מאד אבל זו השאיפה שלי כאשר אני באמת באמת רוצה להתבטל למשהו. רוצים דוגמא יותר קלה? – אמא שמבטלת לבנה או אבא שייתן את חייו כדי להציל את בתו. כמו אדם שייתן כל הונו וממונו כדי להתבטל לאבא שהוא אוהב, וזה אף יותר מזה.

לזה קוראים במסכת אבות בארבעים ושמונה דברים שבהם נקנית התורה "באימה, בענווה, ביראה, בשמיעת האזן". זה השלב הזה. זה שלב שאינו פשוט אבל בלעדיו אי אפשר לעבור את תהליך ההיוולדות. ושוב, לא של המידע הסימפוזיוני, של הפאנל, אלא של ההיוולדות מחדש.

הקדמה מתוקה

והשלב הזה, בהפוך על הפוך, בגלל העוצמה שבו, מחייב הקדמה, וההקדמה הזו צריכה להיות מתוקה. הגמרא מספרת על רבי עקיבא שכשהיה נכנס לתת שיעור היה פותח "במילתא דבדיחותא", כך היה עושה גם רבא, וזה לא סותר את כל מה שאמרנו עד עכשיו למרות שאולי זה יכול להישמע כך. זה השלב שלפני הלימוד. יש למילתא דבדיחותא הזו שתי חשיבויות עצומות – האחת, היא מרגיעה. זו המוסיקה שמרפה ומכניסה אותך לאוירה, ממש כמו מוסיקה ששמים לנשים בלידה. זה אמיתי. זו ההירגעות שמאפשרת לי את האימה והענווה והיראה. לכן לפני הלימוד נותנים ממתקים לילדים – כן, יש בזה סיכון שזה יישאר ברמת הממתק, אבל בלי הממתק יש סיכון אחר, שיכולה להיווצר כאן טראומה של ממש. הממתק בא ואומר – אתה לא עובר חדש אלא אתה הולך להיולד, לצאת ממצרים למקומות שאיש לא חזה מעולם שניתן יהיה להגיע אליהם. המוסיקה הזו, הליטוף של ההתחלה, היא המילתא דבדיחותא של לפני הלימוד.

אמנם יש לזה עוד משמעות חשובה ועמוקה – זה בא לומר לך 'בוא נחייך קצת. הרי בסוף, הרבה פעמים אנחנו לא מצליחים לעבור את התהליך העמוק, כי אנחנו תופסים את עצמנו ברצינות מדי, חשיבות עצמית כזו. אז בוא נחייך קצת, בוא נבין שאין עוד מלבדו זה לפעמים מצחיק. זה מצחיק עד כמה אני מתרגש משטויות'. פעם חשבתי שכוונת המילתא דבדיחותא של רבי עקיבא היתה אמירה של 'חבר'ה, בואו ננסה קצת להבין בשכלנו מה רוצה מאיתנו הקב"ה, האינסוף ב"ה', והוא אמר את זה בכזו כנות עד שהחבורה שישבה לפניו פשוט התגלגלו מצחוק. ורק אחר כך אתה עובר ללימוד עצמו. זו ההקדמה ללימוד על שלשת שלביה.

עד הקצה

לשלב הראשון קוראים 'הביטול'. במושגים של פסח קוראים לזה 'מצה'. אני צריך להוציא את השאור שבעיסה, את היישות העצמית, את הניפוח של האגו. אי אפשר לוותר על השלב הזה. דיברנו השבוע באחד מהשיעורים הקצרים בהגדה על כך שהציווי על אכילת מצה הוא נפלא; הרי אם לא רוצים שנאכל חמץ וכל כך מזהירים אותנו "לא ייראה ולא יימצא", אז על הכיפאק – אין בעיה. נאכל עגבניות כל השבוע. תפוחי אדמה. הכל יהיה בסדר. אבל לא! – אני מחויב לאכול מצה בליל הסדר, ועוד לברך עליה את ברכת המצוות. זו הפעם היחידה בשנה שאנחנו בימינו מברכים על אכילה – "על אכילת מצה". אפילו על טשולנט אנחנו לא מברכים 'על אכילת טשולנט'… מהרה יבנה המקדש ואז כל האכילות שלנו יהיו מצוות ונברך עליהם אבל כיום אין עוד שום דבר שמברכים על אכילתו מן התורה.^[3] ומהי המצה? פת מחמשת מיני דגן שעלולים להחמיץ ואתה חייב "לשחק באש" – להכניס את עצמך למצב שאתה מערבב קמח ומים עד לשלב שהוא כמעט כמעט מחמיץ, ולהיזהר שהוא לא יחמיץ. אתה לש ומתעסק ונזהר שלא יעברו ח"י רגעים כדי שזה לא יחמיץ.

ואגב, זה מדהים שקוראים לחג על שם הדבר שאנחנו מחוייבים בו רק בלילה הראשון שלו. אכילת המצה בלילה הראשון מסיימת בעצם את חובותיי לחג. אני לא יכול לאכול חמץ כמובן, ובשבת אני גם רוצה ליטול ידיים כדי לקיים מצוות שלש סעודות אבל אין חובה לאכול מצה. "בערב תאכלו מצות" – לא מברכים על אכילת מצה במהלך המשך החג. בחגים אחרים זה לא ככה – חג הסוכות נקרא כך כי בכל שבעת הימים אני חייב בסוכה. אם חזרתי מטיול בירח למשל ביום השביעי של סוכות – אני מחויב לשבת בסוכה, בדיוק כמו ביום הראשון, ויום הכיפורים הוא כל היום, ויום הזיכרון הוא כל היום, וכך כל חג. רק חג המצות הוא שבעה ימים שהם רשות לגבי מצוות אכילת המצות, למעט בערב הראשון ששם זה חובה, אבל הוא נקרא על שם זה וזה השם היחיד של החג בתורה – חג המצות. והסיבה היא מפני שמהות חג המצות היא שאתה תיקח חמשת מיני דגן, אתה תיכנס למצרים, אתה תתעסק במה שיכול להחמיץ, אתה לא תברח מזה, זו לא "תכנית כבקשתך". אתה הגעת לעולם כי יש לך כוחות להשבית חמץ ולאכול מצה. כמה אמונה צריך בשביל זה, והאמונה הזו היא מתנה עצומה – הכח של המצה, מאכל האמונה, כך היא נקראת – "מיכלא דמהימנותא". כפי שלחם נותן כח לאדם, כך המצה נותנת כח להאמין. להאמין ש-'מתוק שלי,^[4] אתה יכול להתבטל, להידבק, להתעלות, לצאת המיצרים שלך ולהיכנס לעולם אחר. להיוולד'. זה שלב א'.

זמן חרותנו

ואז מגיע שלב ב', והוא המושג חרות. בלשון חז"ל הוא נקרא "זמן חרותנו" ולא 'חג החרות'. זמן מתאר תהליך. שלב ב' במושגים שתיארנו קודם, הוא השלב שבו התלמיד, אחרי שהוא משתחרר מהמגבלות של השכל שלו, צריך להגיע לשלב בו הוא משתמש בכל כלי השכל שלו, אבל עם השכל החדש שהוא קיבל. כל הכוחות שנתנו בך, הם אינם סתם. אתה לא באמת עובר שנולד, זה היה רק משל. יש בך כוחות מיוחדים שנוצרו בעולם לתכלית שהקב"ה ברא את העולם בשבילה ואתה שליח להופיע אותם. ואחרי שהעברת את תהליך השחרור מהניפוח אתה מגיע לשלב של היכולת לקחת את השכל החדש שקיבלת ולהופיע אותו בכוחות שלך. את זה אתה מעביר. אפילו "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה" – הלבנה יכולה להגיע לחורים וסדקים שהחמה לא מגיעה אליהם. לכל אחד הכוחות המיוחדים והיחודיים שלו. את פעולת השבתת החמץ אנו מתחילים בבדיקת החמץ, וזה רעיון עצום; דווקא בנר, דווקא בלילה, כי אפשר ללכת אז לחורים ולסדקים ולהעלות את הכל ולמצוא את הנקודות שלפעמים הרב שלי לא היה יכול ולא היה היה צריך להופיע אותם. זה אמור לבוא בכלים שלי, ממני. זה בעצם תהליך הפוך ממה שתיארנו קודם. קודם תיארנו תהליך שאנו עוברים בו ביטול, התרוקנות, כלי שמרוקן את עצמו מכל מה שבתוכו כדי לבנות עולם חדש, אבל אז אנחנו ממשיכים ומגיעים לשלב החרות. חרות זה כמו חָרוּת. אני חורֵת את זה בכל הכלים שלי, בכל העצמות שלי, בכל הנתונים שקיבלתי. אם הלידה, המצה, היא מתנה, "מיכלא דמהימנותא", הרי שהחרות היא עבודה. וודאי שגם היא מתנה שהרי כל הכוחות שלי והיכולת שלי לפעול הם מתנה אבל פה זו העבודה שלי. לחרוֹת זה כמו לחתור – אני חותר למשהו, זה תהליך. "ארוכה הדרך לחרות", אמר מנחם בגין. חרות היא דרך וצריך לעבור אותה. חרות היא שזה חָרוּת בתוכי ואני מופיע את הכוחות שלי. חרות זה כמו שהדברים הופכים להיות חלק ממני אבל עם כל הכוחות שלי. חרותים בי. "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת", אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה" (אבות ו', ב') – לפעמים זה נשמע כמו סתירה פנימית כי ללמוד תורה זו עבדות, ואגב, זה בדיוק מה שאמרנו לפני רגע – זה הביטול, ההתרוקנות מכל האגו הקודם, זה אימה וענווה ויראה. אז איך זה חרות? זה פלאי פלאות – כי זו החרות האמיתית, שאחרי תהליך המצה מופיע זמן חרותנו.

חג הפסח

אבל זה לא סוף הדרך ויש עוד דברים שיכולים לתקוע את החרות לפני שהיא תתממש כמו למשל המחשבה שהחרות היא סוף הסיפור. חרות זה גם liberté (בצרפתית) אבל זה הרבה יותר. אז מה הוא סוף הסיפור? המתנה העליונה. אם המצה היא המתנה הראשונה, היכולת שלי להתבטל, להיוולד זו מתנה – אם אני תקוע עם כל מיני מיצרים, שליליים וכאלה שאינם שליליים, הרי שלהיוולד מחדש זו מתנה עצומה, אמונה אדירה שזה יכול להתרחש, ואז העבודה של החרות, אבל אז מגיעה המתנה העליונה, היעד. ומהו היעד הזה? כל החרות פועלת כאמור לפני הכוחות שלי. אני התבטלתי למשהו עליון ואז אני פועל לפי הכוחות שלי, לפי סדר והדרגה, לפי הנתונים שלי והתכונות שלי, תהליך, זמן , אני מזמן את עצמי וכו' – אבל אז מגיעים ל-"וה' פסח", אל הדילוג מלמעלה, ל-"וכל העם רואים את הקולות". כאשר עברנו את תהליך הביטול אמרנו "רצוננו לראות את מלכנו". רוצים להיוולד, והתחלנו תהליך. וכשהגיע האור העליון מלמעלה כל כך נבהלנו ואמרנו למשה – 'לא, לא, לא. אנחנו מתים!'. ובאמת מתנו ופרחה נשמתנו והיינו צריכים לטל של תחיה שיחיה אותנו כי זה כבר היה לא בכוחות שלנו, ואז אני מגיע לכוחות שהם למעלה מהכוחות שלי. לנצחון המוחלט, לגאולה השלמה – "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", לזה שהכל יכול להתהפך לא לפי סדר והדרגה והשתלשלות. אין בשלב הזה אף אחד מפרשנינו שיוכל להסביר באולפנים איך ה' יכול לפסוח על בתי בני ישראל. ומה הם צריכים כדי שהוא יפסח עליהם מלמעלה? – הם צריכים לשבת בבית, לאכול מצות, להקריב את הכח של קרבן הפסח שהוא שחיטת אלהי מצרים, זו המצה, ההתנערות המוחלטת, ההתבטלות, לאחר מכן לעבור את התהליך – מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם, מקלכם בידכם. כל אחד עובר את התהליך הקשה הזה. באותו ליל סדר במצרים ישבנו אחד מחמישה, "וחמושים יצאו בני ישראל מארץ מצרים", כשהתהליך הוא להסתכל גם על מי שלא הצליח לעבור אותו, להתבונן בכל מה שעברתי, ואת כל התהליכים האלה לחרות בי בזמן חרותנו ואז – "ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור". לא מלאך, לא שרף ולא שליח. שום הדרגה, שום השתלשלות – "אני ה', אני הוא ולא אחר".

שלשה שלבים – חג המצות, זמן חרותנו, פסח.

מהות הכרפס והיחץ

אני חושב שמי שיעמיק יגלה שזה הסיפור של כל ליל הסדר. זוכרים את סימני הסדר? בואו נחלק אותם לשלש קבוצות, ונגלה תובנה חדשה. ה'קדש', הקידוש, איננו יחודי לליל הסדר. אנחנו מקדשים בכל ליל שבת ויו"ט. הדבר הייחודי הוא שאנחנו מזכירים בו כעת את ליל הסדר וכן שזוהי הכוס הראשונה מתוך ארבע הכוסות של הלילה. הקידוש הוא ההתחלה, הוא הממתקים – 'בואו ילדים, יש קידוש'. ואז מתחיל הביטול. בפעם היחידה מביאים לי – 'ורחץ, כרפס, יחץ'. מביאים לי מים ואני שואל –

שֶׁבְּכׇל הַלֵּילוֹת אֵין אָֽנוּ מַטְבִּילִין אֲפִילּוּ פַּֽעַם אֶחָת; הַלַּֽיְלָה הַזֶּה – שְׁתֵּי פְעָמִים? (סדר ההגדה)

אצל כולם שואלים את השאלה הזו אבל בנוסח האר"י ובחלק מנוסחאות הספרדים זו השאלה הראשונה, כי זו באמת הפתיחה. להטביל את היד זה לאכול בטהרה, להתקרב לעסק מתוך קודש. ואז אני שואל את אבא – 'אבא, מה קרה הלילה? למה להטביל את הידיים ולהיכנס לטהרה הזו?'. אחר כך עוברים לכרפס, אותו מאכל שמזכיר לנו את עבודת הפרך אבל אוכלים אותו בליל הסדר כמו בני חורין, ולפי חלק מהראשונים אף מטבלים אותו בחרוסת,^[5] כי צריך מתיקות בהקדמה שלפני. אבל מאידך – איך אתה מטביל אותו בחרוסת והרי הוא זכר לעבודת הפרך?! זה פלא פלאות – הכרפס הזה הוא 'אני צריך לעבור את עבודת הפרך שעברנו במצרים אבל במובן הטוב'. יש אפילו דעה שצריך להסב בעת אכילת הכרפס (אמנם יש דעה אחרת שלא).

ואז מגיעים ליחץ, אל המצה, אבל עדיין לא מברכים המוציא – אני לוקח את המצות, מראה לילד שלש מצות, ואני עושה דבר שאם הילד הוא חכם הוא ישאל שאלה מענינת. אני חוצה את המצה האמצעית, והילד שיודע שעוד מעט נברך המוציא תמה – איך עושים המוציא על מצה חצויה?! הרי צריך שתי חלות שלמות להמוציא. והתשובה שלי תהיה 'אני אוכל לחם עוני הלילה'. 'אבל אבא, למה עוני? הרי כולנו לבושים יפה וחגיגי!', והתשובה שלי תהיה –

הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם. כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח. הָשַּׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַּׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין. (נוסח הגדה של פסח)

ואז נתחיל את התהליך של הבני חורין, ואז נתחיל את התהליך שבעז"ה בסופו הוא יהיה בארץ ישראל. ולא סתם ארץ ישראל אלא זה יהיה בית מקדש שלישי. אבל עכשיו אני חוצה את המצה, ובשקט בשקט, 'הגנבים הקטנים' כבר יודעים שזה כדי להגיע בסוף התהליך לשלב השלישי, של האפיקומן, שהוא בעצם כזית הפסח שהיה במקדש. את הכזית פסח שהקרבנו אנחנו אוכלים בתור אפיקומן (ומה שכיום אנחנו אוכלים לאפיקומן מצה זה 'פרס ניחומים' למי שאין לו בית מקדש).

לילא פקע איגרא

אז לשלב א' קוראים ביטול, לחם עוני, כרפס, להטביל. ואז מגיע השלב של זמן חרותנו. בואו נעסוק בהגדה. היא ארוכה ולוקח הרבה זמן לומר אותה והיא עוד נמשכת לתוך "שלחן עורך", עם כל מה שיש באמצע – מגיד, רחצה, מוציא, מצה, מרור, כורך, שולחן-עורך. פלא פלאות. בואו נראה את הכוחות שקיבלנו – "והיא שעמדה לאבותינו ולנו", ומי אנחנו ואיך אנחנו עוברים את כל התהליכים האלה, "וגאלנו וגאל את אבותינו" ו-"כן ה' אלוקינו יגיענו לרגלים למועדים אחרים", ואני מסיים את המגיד הזה עוד לא בחלק ההלל שמתאר את עתיד אלא בחלק שמתאר את יציאת מצרים, ואז מברכים את הברכה הזו "אשר גאלנו". מהמגיד ועד שולחן עורך זה ה'זמן חרותנו'. את ההגדה אנחנו אומרים בהסבה כי הלילה הזה כולנו בני חורין –

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין – הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין.

כי הלילה אנחנו עובדים על להיות בני חורין. רגע – עבדים או בני מלכים? בשלב הראשון היינו בביטול, כלי ריק, באימה וענווה ויראה, ועכשיו בני מלכים ומסובים. איך זה קרה? – עכשיו אנחנו עוברים אל השלב שבו אנחנו מכניסים את השכל שקיבלנו, המתנה, האמונה, אל הכלים שלנו. זה תהליך, זה מגיד, זה שולחן עורך.

ואז מגיעים לשלב השלישי, לפסח. צפון, אפיקומן, כזית פסח. חז"ל מתארים איך זה היה נראה בירושלים בזמן הבית ובעז"ה כולנו נראה את זה עוד השנה –

כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא. (פסחים פ"ה:)

בחצי הלילה בירושלים כשכולם עזבו את הקרבן וישבו בסדרים, כל אחד באיזה גג אחר, באיזה מרחב מוגן, היו שם מיליונים, ובחצות הלילה אוכלים את האפיקומן וכולם מתחילים יחד לשיר את ההלל שהיה פוקע את הגגות – את הגגות דווקא כי זה הפסח, זה מהלמעלה.

זו הפעם היחידה שבה אנחנו מפרידים בין החלק הראשון של ההלל, הלל המצרי, לבין החלק השני של ההלל שנאמר אחרי הארוחה, אחרי האפיקומן – "הללו את ה' כל גוים, שבחוהו כל האומים". בואו כולם – "יהללוך ה' כל מעשיך", "נשמת כל חי תברך". ופותחים את הדלת ואליהו הנביא נכנס וכל הגוים בעולם מבינים, ומתחילים לשיר את ההלל ואת הנרצה, והקב"ה יהרוג את מלאך המוות וחד גדיא – והכל הכל מגיע אל המתנה הגדולה של הגאולה השלמה.

שלשה שלבים – 'רחץ, כרפס, יחץ'. ה-"הא לחמא עניא" עושה את המעבר , 'מגיד' עד 'שלחן עורך' זה זמן חרותנו, ואז 'צפון' ועד 'הלל נרצה'.

גם ה'ברך' שהיא ברכת המזון רגילה – היא לא אותה ברכת המזון בליל הסדר. כשאתה מתחיל אותה עם הכוס השלישית ולאחריה אתה מוזג את הכוס הרביעית של ל זה לא אותו "ובנה ירושלים", זה לא אותו "ועל מקדשך". זה משהו אחר לגמרי.

ראו בני חביבי

זהו סדר ליל הפסח – חג המצות, זמן חרותנו, פסח. וכל כך יפה שאת הפסח, שה' הוא שפסח, אנחנו בני האדם החלטנו לקרוא לכל החג 'פסח'. הקב"ה החליט לקרא לו 'חג המצות', למרות שרק בלילה הראשון אוכלים מצות, ואנחנו החלטנו לקרא לכל החג 'פסח', למרות שרק בלילה הראשון אוכלים קרבן פסח, ובכלל מקריבים אותו לפני כן ב-י"ד, כי הקב"ה אומר כמו שאומר ר' לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א – 'ראו את בני חביבי, תראו איך הם מתבטלים, איזו מצה הם עוברים, איזה תהליך. וואו!', ועם ישראל אומר – 'וואו! ראו איך הקב"ה פסח על בתי בני ישראל, איך הוא מדלג אותנו בכל הרמות. זה לא נתפס, זה לא מובן. הוא מדלג למעלה למעלה, "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" ומביא אותי לגבהים שמעולם לא חלמתי שאפשר להגיע לשם!'.

והכל מתחיל מרוגע, משלווה – וכמה זה חשוב בליל הסדר. קדש. אגוזים, ממתקים, פרסים. כמה אתה חמוד –

שים בדעתך, כי נער קטן הביאהו אצל המלמד ללמדו תורה, וזהו הטוב הגדול לו לעניין מה שישיג מן השלמות, אלא שהוא למיעוט שניו וחולשת שכלו אינו מבין מעלת אותו הטוב ואל מה שיגיעהו בשבילו מן השלמות. ולפיכך, בהכרח יצטרך המלמד שהוא יותר שלם ממנו, שיזרז אותו על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שנותיו, ויאמר לו: קרא ואתן לך אגוזים או תאנים, ואתן לך מעט דבש. ובזה הוא קורא ומשתדל, לא לעצם הקריאה לפי שאינו יודע מעלתה, אלא כדי שיתנו לו אותו המאכל. ואכילת אותן המגדים אצלו יקר בעיניו מן הקריאה, וטוב הרבה בלא ספק, ולפיכך חושב הלימוד עמל ויגיעה, והוא עמל בו כדי שיגיע לו באותו עמל התכלית האהוב אצלו, והוא: אגוז אחד, או חתיכה דבש. וכשיגדיל, ויחזיק שכלו ויקל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים, וחזר לאהוב זולתו, יזרזו אותו ויעוררו תאוותו בו מאותו הדבר החמוד לו, ויאמר לו מלמדו: "קרא ואקח לך מנעלין יפים או בגדים חמודים", ובזה ישתדל לקרוא, לא לעצם הלימוד אלא לאותו המלבוש. והבגד ההוא נכבד בעיניו מן התורה, והוא אצלו תכלית קריאתו. (הקדמת הרמב"ם לפרק חלק)

אנחנו הילדים של ליל הסדר. אני הילד שרוצה להיוולד כל הזמן מחדש. זה פלא עצום. אם תרצו, אין זה שיעור על ליל הסדר אלא על כל החיים.

תפקידו האמיתי של המרור

ורבן גמליאל שאמר ש"כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו", דיבר בדיוק על שלשת הדברים האלה רק שהוא התחיל מהסוף – פסח, מצה ומרור. ומהו המרור? זה לא מה שאנחנו אוכלים היום כמרור, כי היום הוא מזכיר לנו חורבן, אבל את המרור אכלו אז יחד עם הכזית פסח, בתור התיבול של הסנדוויץ', "על מצות ומרורים יאכלוהו". מה עושה המרור? מה עושים המרורים? – הוא מתאר את התהליך. ובאכילתו יחד עם קרבן הפסח הוא מחדיר בי את המצה כדי שזה לא יהיה יבש. כולנו מכירים את הרגע הזה שאנחנו כבר מלאים ולא יכולים להכניס את האפיקומן כי זה יבש? אל תכעסו אבל יש לי הרגשה שהאפיקומן הזה שלנו שאנחנו צריכים ממש 'לדחוף אותו' את הכזית מצה הזו זכר לפסח, זה בעיקר זכר לחורבן. צריך לזכור שכאשר יבוא משיח זה יהיה סטייק כבש, צלי עסיסי וטעים עם צ'ימיצ'ורי שחבל על הזמן, ואז נבין מהו התהליך הזה שהרבה פעמים מתואר כמרירות. מי שמבין באוכל, יודע מה החשיבות של התיבול הזה.

איך אנחנו מברכים שם בסוף המגיד? –

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת־אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, וְהִגִּיעָנוּ הַלַּיְלָה הַזֶּה לֶאֱכָל־בּוֹ מַצָּה וּמָרוֹר ["מצות ומרורים", לנוסח הרמב"ם]. כֵּן ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ. וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים אֲשֶׁר יַגִּיעַ דָּמָם עַל קִיר מִזְבַּחֲךָ לְרָצוֹן, וְנוֹדֶה לְךָ שִׁיר חָדָש עַל גְּאֻלָּתֵנוּ וְעַל פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', גָּאַל יִשְׂרָאֵל. (הגדה של פסח)

ואם המרור הוא החורבן אז מה הרבותא לברך שהגיענו אליו? – לא! הכוונה היא לאכול את המצה עם המרור ועם הפסח, ואז נראה את הלמעלה מהכל בבנין שלם, וההלל יפקע את הגגות ולא כפי שראינו רק בבית ראשון ורק בבית שני ובמשכן שענן כבוד ה' עלינו, אלא "ומלאה הארץ דעה את ה" – כל האיברים, הכל יחדור, הכל יהיה חרות שתופיע עם המתנה ההיא מלמעלה, בכלל לא לפי הסדר שלי.

הרואה את הנולד

ותובנה אחרונה לסיום, לפי היסוד הזה. איך אמרנו? התחלנו בהקדמה, ממתקים – קדש, עברנו לשלב הראשון – מצות – ביטול. משם לשלב השני – חרות. את כל השכל שביטלתי את עצמי, את הכלי הריק שאני אני מחדיר לכוחות שלי, אני רוצה להיוולד מחדש ולשמוח עם הנתונים שלי והכוחות שלי ואני יכול, ואז בסוף – המתנה שתבוא מלמעלה.

קראנו לזה לידה ונסיים במחשבה. הזכרנו את המשנה באבות – "איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם… רַבִּי שִׁמְעוֹן (בן נתנאל) אוֹמֵר: הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד" (אבות ב', ט'). אני חושב שבדיוק על זה הוא דיבר. פעמים רבות שאלנו למה הוא לא אומר כמו חבריו איזו תכונה – לב טוב, עין טובה, חבר טוב, שכן טוב. אבל זו הסיבה עצמה – כי על זה הוא מדבר, על הלידה! במשניות שלאחר מכן כל אחד מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי אומר שלשה דברים, שמתאימים לאותה תכונה שהוא ציין בתחילה. ומה אומר שם רבי שמעון בן נתנאל שאמר בתחילה "הרואה את הנולד"? –

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִתְפִלָּה. וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב, יג) "כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה". וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמְךָ. (שם י"ג)

מה קשור פה קריאת שמע ותפילה? זה פלא פלאות! קריאת שמע ותפילה זה ביטול. קבל על עצמך עול מלכות שמים ברצינות. הווי זהיר. זהיר זה גם – תזהיר, תאיר מזה. תבוא עם המתיקות, עם המוסיקה והמילתא דבדיחותא של ההתחלה ואז הווי זהיר בקריאת שמע ובתפילה. זו המצה, זו הלידה. עול מלכות שמיים. זה לא 'הנה באתי, ובאמת זה מעניין מה שאתה אומר, רבונו של עולם, על נושא החסה בשטחים ומצב האומה בסינגפור', אלא קבל על עצמך עול מלכות שמיים, הווי זהיר – רק מזה תאיר, שלא יהיה לך אור אחר. זרוק את כל הפרוג'קטורים שהיו לך מקודם.

ארוכה הדרך לחרות

וההמשך, השלב השני הוא "וכשאתה מתפלל אל תעש תפילתך קבע". זמן חרותנו. אתה רוצה שזה יעבוד? אז אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים, כלומר שהיא תהיה מתאימה לכל יום, לפי הנתונים והמציאות שלו. ואחרי שתגיע לזמן חרותנו, לשלב ב', יבוא מלמעלה הפסח – "ואל תהי רשע בפני עצמך". תקשיב חמוד, אני מבטיח לך שאחרי שאתה תעבור את המצה ואת זמן חרותנו, אתה לא תוכל לראות את עצמך רשע. אתה תראה רק את הטוב. אתה תגיע לזה. זה לא רק ציווי אלא זו הבטחה – אני מודיע לך שאז, כשתגיע לשם, הרי ש-'אל תהי'. שאם אתה תהיה זהיר קודם כל בקריאת שמע ובתפילה וכשאתה מתפלל זה לא יהיה קבע אלא רחמים ותחנונים, כלומר שכל יום תברר את זה, ארוכה הדרך לחרות – אז אתה מובטח שתגיע ל-'ואל תהי רשע בפני עצמך', אל הפסח.

1. וכפי שחג הסוכות נקרא "זמן שמחתנו" וחג השבועות "זמן מתן תורתנו". ↑

2. ליקו"ש חלק י"ז, פסח א'. ↑

3. על אכילת מרור מברכים אבל אכילה זו היא מדרבנן ולא דאורייתא. ↑

4. המתיקות באה כפי שראינו מההקדמה. ↑

5. לשיטת רש"י ורבנו יוסף, עי' תוס' פסחים קי"ד. ↑

הסוד של בני ברק: איך הפך הלילה החשוך ביותר בהיסטוריה היהודית לאור גדול

מבוא: הלילה ששינה את כללי המשחק. דמיינו את הסצנה הבאה: חמישה מגדולי התנאים יושבים יחד סביב שולחן הסדר בבני ברק. בחוץ שורר חושך כבד, ולא רק בגלל השעה המאוחרת. באופק עוד עולה העשן מחורבות ירושלים, וריח השריפה של בית המקדש השני עדיין עומד באוויר. מעל השולחן מרחפת דממה דקה ומכאיבה – זוהי הדממה של היעדר קורבן הפסח. לראשונה, הצלחת ריקה מהשה שהיה לב החג. התחושה היא שהעולם היהודי קרס לתוך עצמו. בלב הלילה הזה נולדת השאלה המהדהדת עד ימינו: איך חוגגים חירות כשמסביב הכל חרב? איך מוצאים את הכוח לספר על גאולה עתיקה כשמציאות הגלות נוכחת בכל נשימה?

הכוח המפתיע של המילה "זה". במרכז ההגדה מופיע משפט מכונן: "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח". הרבי הריי"צ (רבי יוסף יצחק שניאורסון) חושף כאן דיוק לשוני שמשנה את כל התמונה. בשפה התורנית, המילה "זה" מייצגת גילוי במוחש – דבר שאפשר להצביע עליו באצבע ולומר "הנה!". כך אמרה השפחה על ים סוף, "זה אלי ואנווהו" – היא ראתה את השכינה בבהירות גדולה יותר ממה שראה הנביא יחזקאל בחזיונותיו.

ככל שאדם מרבה לספר בסיפור הגאולה, האמונה שלו הופכת ממושג מופשט למציאות חיה. הדיבור יוצר "זה" – גילוי אלוקי ברור בתוך החושך. כפי שהסביר הרבי:

"ה'זה' שלו, הכוח שלו לדבר גילוי אלוקות גם כשמסביב הרבה חושך והרבה קליפות… הולך ומשתבח."

ככל שמעמיקים בסיפור, היכולת להצביע על הנוכחות האלוקית בתוך המציאות המורכבת הולכת ומשתבחת, הולכת ומתבהרת.

ליל הסדר הראשון ללא קורבן: רגע הפיצול ההיסטורי. כדי להבין את עוצמת האירוע, עלינו להכיר בדרמה ההיסטורית חסרת התקדים: זהו ליל הסדר הראשון מזה כ-1,400 שנה שבו עם ישראל חוגג את הפסח בארץ ישראל ללא קורבן פסח. מאז ימי המשכן במדבר ועד לחורבן הבית, ליל הסדר היה מזוהה באופן מוחלט עם עבודת המקדש.

לפתע, החכמים אינם בירושלים אלא בבני ברק. הם יושבים ללא משפחותיהם, "פעמי גלות" כבר מורגשים באוויר, והוודאות הדתית שליוותה את העם במשך מאות שנים נעלמה. זהו המעבר החד והכואב מעולם של "אור" ומקדש לעולם של "לילה" וזיכרון. באותו חדר בבני ברק, התעצבה היהדות של הגלות.

למה דווקא בני ברק? הברק שבוקע מן הלילה. הבחירה בביתו של רבי עקיבא כמקום המפגש היא המפתח להבנת הלילה הזה. למרות שרבי עקיבא לא היה הנשיא או זקן החבורה, כולם התכנסו אצלו. מדוע? כי רבי עקיבא היה המאסטר של ה"זה" – היחיד שידע לראות את הגאולה גם בתוך החורבן המוחלט. הוא זה שראה שועל יוצא מבית קודשי הקודשים וצחק, כי בעוד אחרים ראו חורבן, הוא ראה את התממשות נבואת הנחמה.

כאן נחשף הסוד הטמון בשם "בני ברק": היכולת ליצור "ברקים" של אור בתוך הלילה. החכמים הגיעו לרבי עקיבא כדי ללמוד איך "מזככים את הלילות", איך הופכים לילה של חורבן למציאות של הארה. ה"ברק" של רבי עקיבא הוא היכולת להצביע על חורבן ולומר "זה" – זהו תחילתו של תהליך הגאולה.

המהפכה ההלכתית: להבריק את הלילות. הדרמה הגיעה לשיאה כשהתלמידים קראו: "רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית". באותם רגעים התחוללה מהפכה הלכתית שקבעה את פני היהדות ל-2,000 השנים הבאות. עד אותו לילה, דעת הרוב (חכמים) הייתה שאין מזכירים יציאת מצרים בלילות, משום שהגאולה שייכת ל"יום" – לזמן של אור וגילוי.

אך רבי אלעזר בן עזריה, בביטוי המפורסם "הרי אני כבן שבעים שנה", פוסק כדעת בן זומא: "כל ימי חייך – הלילות". זוהי הכרעה המגדירה מחדש את תכליתנו: המצווה היא לספר ביציאת מצרים דווקא ב"לילות" – בזמני גלות, בתוך הקושי ובחוסר הוודאות. מהלילה ההוא והלאה, הפכה היהדות לדת שיודעת "להבריק את הלילות". הגאולה היא לא רק אירוע היסטורי מפואר מהעבר, אלא טכנולוגיה רוחנית שמאפשרת לנו למצוא אור בתוך החושך הכי עמוק.

סיכום: להפוך לבני ברק של היום. הסיפור בבני ברק הוא הסיפור היחיד על חכמים שההגדה בוחרת להציב ככותרת לחובת הסיפור. הוא מלמד אותנו שחירות אמיתית אינה תלויה במקדש קיים או בנסיבות חיצוניות נוחות. היכולת להפוך ל"בני ברק" – לאנשים שמייצרים ברקים של אמונה בתוך הלילה – היא שהופכת אותנו ל"משובחים".

כשאנו מספרים ביציאת מצרים בתוך החושך הפרטי או הלאומי שלנו, אנו מזכחים את הלילה והופכים אותו לחלק מהסיפור המשובח של הגאולה.

איך נוכל גם אנחנו למצוא את ה'זה' המאיר, ולהבריק את הלילות הפרטיים והלאומיים שלנו כבר הלילה?

מצה, חירות ופסח: שלושת השלבים ללידה פנימית מחדש

לקראת חג הפסח, אנו מגלים ששלושת השמות השונים של החג בתורה, בחז"ל ובלשון העם אינם רק שמות נרדפים, אלא מייצגים תהליך עומק רוחני של צמיחה ולידה מחדש. כל שלב בסדר ליל הפסח ובמבנה החג מוליך אותנו מהתבטלות ועד לגאולה שלמה.

1. חג המצות: שלב הביטול והלידה

השלב הראשון הוא הפיכה ל"כלי ריק". כמו תינוק שנולד או עובר שיוצא מרחם אמו (מצרים), עלינו להסיר את ה"שאור שבעיסה" – את האגו והניפוח העצמי. המצה, "מאכל האמונה", היא מתנה המאפשרת לנו ביטול (ביטול היש) והיצמדות לאמת אלוקית חדשה מבלי שהתובנות הישנות שלנו יעכבו אותנו.

2. זמן חירותנו: שלב העבודה והחריטה

חירות אינה הפקרות, אלא תהליך של עבודה פנימית (מלשון "חריתה"). לאחר שהתבטלנו וקיבלנו את ה"שכל החדש", עלינו להשתמש בכלים ובכוחות הייחודיים שלנו כדי להטמיע אותו בתוכנו. זהו זמן חירותנו – תהליך הדרגתי שבו אנו הופכים לבני חורין באמת על ידי חיבור הכוחות האישיים שלנו לשליחות האלוקית.

3. פסח: שלב הדילוג והגאולה

השלב הסופי הוא ה"פסח" – הדילוג של הקדוש ברוך הוא מלמעלה, מעבר לכל סדר והדרגה. זוהי המתנה העליונה שמופיעה לאחר שעברנו את הביטול (מצה) ואת העבודה העצמית (חירות). זהו הרגע שבו האור האלוקי פוסח על כל המגבלות ומביא גאולה שלמה, כזו שפורצת את כל הגגות והמחיצות.

המסר לחיים: הסדר של פסח הוא הסדר של החיים כולם. כדי לזכות ל"פסח" – לדילוג מעל המגבלות שלנו – עלינו להתחיל ברוגע ובמתיקות (קדיש וכרפס), לעבור דרך הביטול הענווה (מצה), ולהשקיע בעבודה פנימית של חירות, עד שנזכה למתנה הגדולה מכל

4 תובנות מפתיעות על הא לחמא עניא

מבוא: הילד שרוצה לשאול והאבא שעוצר הכל

ליל הסדר נפתח בדרמה של חושים ומעשים תמוהים. הילד סביב השולחן כבר ראה דברים מוזרים: נטילת ידיים ללא ברכה ("ורחץ"), אכילת ירק טבול במי מלח ("כרפס") ושבירת המצה לשניים ("יחץ"). המתח בשיאו; הוא כבר "מת" להתפרץ בשאלות, לשאול "מה נשתנה" ולהבין מה קורה כאן הלילה.

אך בדיוק בנקודה הזו, רגע לפני שהאב אמור לספק את התשובה המיוחלת בסיפור יציאת מצרים הגדול, אנחנו עוצרים הכל. במקום לפתוח בסיפור גבורה, אנחנו פותחים בהצהרה תמוהה בארמית, שמרגישה כמעט כמו "צינון התלהבות". מדוע דווקא כאן, בפתח סיפור החירות, אנחנו בוחרים לפתוח במילים שמעוררות סימני שאלה קשים על מצבנו הנוכחי? האם ייתכן שהסדר שלנו מתחיל בסוג של חוסר כנות, או אולי דווקא ביושרה רדיקלית?

1. הפרדוקס של המצה: לחם של עבדים או לחם של חירות?

המשפט הראשון בהגדה מטיל פצצה: "הא לחמא עניא דאכלו אבהתנא בארעא דמצרים" (זהו לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים). זוהי קביעה שמערערת את כל מה שחשבנו על המצה. הרי המצה אמורה לסמל את רגע הגאולה, את החיפזון של היציאה שבו "לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ". אז למה אנחנו טוענים שאכלו אותה דווקא בתוך מצרים כעבדים?

כאן טמונה דואליות קיומית עמוקה. המצה לא נולדה ברגע היציאה; היא הייתה המציאות היומיומית של העבד העברי במשך 210 שנים. זהו מזון זול, קשה לעיכול, כזה שמעביד אכזרי נותן לעבדיו כדי שישבעו לאורך זמן במינימום עלות. התובנה המטלטלת היא שהחפץ עצמו – המצה – לא השתנה. מה שהשתנה הוא ההקשר. ליל הסדר מלמד אותנו שחירות אינה בהכרח החלפת הכלים, אלא שינוי המהות של אותם כלים עצמם: הלחם שאכלנו כעבדים בתוך המצרים הוא אותו הלחם שאיתו רצנו אל החופש.

2. ההזמנה הבלתי אפשרית: למי אנחנו קוראים כשכל הדלתות סגורות?

החלק השני של הפסקה כולל את הקריאה: "כל דכפין ייתי וייכול" (כל הרעב יבוא ויאכל). על פניו, זוהי מחווה של חסד, אך מבחינה לוגית היא כמעט אבסורדית. אנחנו יושבים בבית, הדלת סגורה, הסעודה כבר התחילה – למי בדיוק אנחנו פונים? לציפורים בחוץ?

יתרה מכך, ההזמנה "כל דצריך ייתי ויפסח" (כל הצריך יבוא וישתתף בקורבן הפסח) היא בלתי אפשרית מבחינה הלכתית. על קורבן הפסח יש להיות "מנויים" מראש, עוד לפני החג. מי שלא נמנה עליו בצהריים, לא יכול להצטרף כעת. אם היינו רוצים להזמין אורחים באמת, היינו עושים זאת שבוע מראש או בבית הכנסת.

הקריאה הזו אינה הודעה לוגיסטית, אלא הצהרה על מצב תודעתי. אנחנו פותחים את הלב ברגע של "כנות קיומית": אנחנו מודים בכך שהעולם עדיין שבור, שיש רעבים בחוץ, ושחגיגת החירות שלנו חסרה כל עוד היא אינה נחלת הכלל.

3. "לא לבלף": החשיבות של היושרה האינטלקטואלית

השיא של "הא לחמא עניא" מגיע בסיומו: "השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין" (השנה אנו עבדים, לשנה הבאה בני חורין). זהו רגע של יושרה אינטלקטואלית נדירה. רגע לפני שאנחנו צוללים לתוך שירי הניצחון, אנחנו עוצרים להודות במציאות: אנחנו עדיין לא שם לגמרי.

המסר המרכזי כאן הוא "לא לבלף" ולא לשגות בקונספציות. אדם לא יכול להשתחרר באמת אם הוא מדמיין חירות דמיונית בזמן שהוא עדיין משועבד – לחרדות, לגלות, או לתפיסות עולם מצמצמות. ליל הסדר דורש מאיתנו להסתכל למציאות בעיניים: אם עדיין יש רעבים בעולם, ואם אנחנו עדיין לא בגאולה שלמה, עלינו להכיר בכך שאנחנו עדיין בתהליך. זוהי גאולה תהליכית, לא אירוע קסום שקרה ונגמר.

4. התובנה של הרבי מלובביץ': הצינור שמעולם לא נסגר

מנהג עדות המזרח, המובא גם ברמב"ם, הוא לפתוח במילים "בבהילו יצאנו ממצרים" תוך סיבוב קערת הסדר מעל ראשי המסובין. ה"בהילו" – החיפזון – הוא המפתח להבנת התהליך. הרבי מלובביץ' מציע פרשנות פסיכולוגית מרתקת: אבותינו אכלו את המצה של היציאה כאילו הם עדיין במצרים, כי מבחינה נפשית הם עוד לא השתחררו. הם לא באמת יצאו בגאולה שלמה; הם "ברחו".

הבריחה הייתה הכרחית כי הם היו שקועים ב"מ"ט שערי טומאה". לו היו מתמהמהים רגע נוסף, היו נטמעים במצרים לנצח. לכן המצה היא גם לחם עוני וגם לחם חירות – היא מסמלת את הרגע שבו ה"צינור" לגאולה נפתח.

החידוש העצום הוא שמרגע שנפתח הצינור הזה באותו לילה היסטורי, הוא נשאר פתוח לעד. במצרים, מי שהיה "רשע" לא נגאל ונשאר מאחור. אך כיום, כשאנחנו בתוך ה"מסלול" של הגאולה, גם מי שמרגיש רחוק, גם ה"בן הרשע" של דורנו, כבר נמצא על המסילה. כפי שנוסח זאת ברהיטות:

"הצינור לגאולה השלמה התחיל על חזור גם אם עכשיו עוד לא בני חורין… אנחנו במסלול לבני חורין".

סיכום: המסע הארוך אל עצמנו

ליל הסדר אינו טקס זיכרון לאירוע ארכיאולוגי שהסתיים, אלא תזכורת לכך שאנחנו נמצאים בתוך "מסלול" שטרם הושלם. אנחנו מתחילים ב"הא לחמא עניא" כדי להזכיר לעצמנו שהכנות היא תנאי לחירות. אנחנו מודים בעבדותנו כדי שנוכל להתחיל לצעוד באמת.

הדרך אולי ארוכה, אך היא כבר סלולה עבורנו מאז אותו לילה בחיפזון. אם יציאת מצרים הייתה רק פתיחת ה"צינור", מהו הצעד הקטן שכל אחד מאיתנו יכול לעשות השנה כדי להתקדם עוד קצת על המסלול לעבר חירות פנימית ואמיתית?

הלילה ראש חודש ניסן. בספר מנחת שלמה לגרש"ז אוירבך זצ"ל מובא דיון מה תהיינה הברכות אותן נצטרך לברך כאשר יבוא משיח, ומכיון שכידוע "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל" וע"פ רבי צדוק הכהן מלובלין זיע"א הכוונה היא לר"ח ניסן (מחשבות חרוץ) שאז יגיע משיח, אנחנו נדרשים לדיון הזה – כדי שנדע מה לברך. ר' שלמה זלמן אומר שיש ארבע ברכות. הראשונה היא "חכם הרזים", שמשמעותה ע"פ רש"י היא "שיודע מה בלבו של כל אחד ואחד", הנאמרת כאשר רואים ששים ריבוא מישראל מקובצים יחד, וברור שכאשר יגיע משיח כולם יתכנסו ויהיו שם יחד יותר מששים ריבוא. הברכה השניה "שחלק מחכמתו ליראיו", כי כפי שמביא הרמב"ם המשיח יהיה גדול כל כך בתורה "קרוב למשה רבנו". כתוב שהמשיח ילמד תורה עם האבות הק' ויותר מכך – עם כל אחד ואחת מאיתנו. הברכה השלישית היא "שחלק מכבודו ליראיו" ברכה הנאמרת על ראית מלך ממלכי ישראל, ומי לנו יותר ממלך המשיח, והברכה הרביעית היא כמובן ברכת "שהחיינו", שזכינו אחרי זמן כל כך ארוך למעמד הזה של ביאת המשיח. ומובא בספר 'כף החיים' לר' חיים פלאג'י זיע"א, שתהיה גם ברכה חמישית, עוד אחת נוספת שנצטרך לברך במעמד הזה, והיא ברכת "אשר גאלנו וגאל את אבותינו", הנאמרת בסוף ההגדה של פסח. בעז"ה שנזכה כבר לראות את כל זה בימינו.

עשר עטרות נטל אותו היום

אם חושבים על זה, ר"ח ניסן הוא בעצם היום הראשון שבחודש הראשון (לפי מנין החודשים שמתחיל בניסן). הראשון לראשון. הגויים יש להם את עניניהם בראשון לראשון שלהם, מצד הקליפה, אבל מה אנחנו צריכים לעשות ביום הראשון לראשון שלנו? אצלנו ר"ח ניסן הוא היום שהחליף את בריאת העולם, כך על פי חז"ל. חז"ל אומרים שקרו בו דברים גדולים מאד – עשר עטרות נטל היום הזה! העטרה הראשונה היא שהעולם נברא ביום ראשון, וזה היה באחד בשבת, וגם כאשר אמר הקב"ה למשה ולאהרן "החודש הזה לכם ראש חודשים" זה היה ביום ראשון. ר"ח ניסן הוא גם היום הראשון לקרבנות הנשיאים בהקמת המשכן שזכר לכך אנו אומרים את פסוקי הקרבנות שלהם בימים האלה מדי יום. זהו גם היום הראשון לכהונה – ביום זה אהרן ובניו התחילו לכהן, כי לפני כן העבודה היתה בבכורות (עד חטא העגל, ובא' ניסן היא ניתנה לאהרן ובניו). זהו היום הראשון בעבודת המשכן, היום הראשון לירידת האש, ראשון לברכת כהנים – אהרן עמד ונשא את ידיו אל העם וברך אותם, יום ראשון להשכנת השכינה – "ושכנתי בתוכם" זה בהקמת המשכן שאז ישראל ראו את השכינה כשהענן שכן על האהל. הוא גם ראשון לחודשים וכו'. אבל מהו עומק הענין? מה זה המושג הזה "ראשון"? נתתי את דעתי לנושא בעקבות מה שקראנו במפטיר של השבת החולפת.

הראשון זה הוא יום ארבעה עשר

באנגלית המילה ראשון מתורגמת ל – First, אבל לפי זה, איך נסביר את הפסוק הבא –

שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֤ךְ בַּיּ֣וֹם הָֽרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּֽתֵּיכֶ֑ם. (שמות י"ב, ט"ו

מהו היום הראשון המוזכר פה? לכאורה מדובר על ט"ו ניסן, היום הראשון לשבעה בהם אנו צריכים לאכול מצות, אבל זה אינו אפשרי שהרי את השבתת החמץ, כולנו יודעים, אנחנו צריכים להשבית לפני זמן איסור אכילתו. כך מביא הרמב"ם –

מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. ומפי השמועה למדו שהראשון זה הוא יום ארבעה עשר… (רמב"ם הל' חמץ ומצה ב', א')

כלומר מדאורייתא צריך להשבית את החמץ בי"ד ניסן בחצות היום ואנחנו הוספנו מדרבנן להשביתו קודם שעה חמישית. האמת היא שאי אפשר בכלל להשבית את החמץ לאחר מכן, כי ההשבתה היא ביטול החמץ ואילו ברגע שהוא כבר נאסר עלי, באכילה ובהנאה, הרי שהוא לא שלי – אז אני לא יכול לבטל אותו! אי אפשר להשבית חמץ בט"ו אלא בי"ד, ואם כן – איך נפרש את הפסוק בו פתחנו? והרי י"ד הוא איננו היום הראשון משבעת הימים של אכילת המצות אלא היום שקודם לו! הרמב"ם שהבאנו לעיל אף ממשיך ומביא ראיה לכך שזה מוכרח להיות ביום י"ד –

…ראיה לדבר זה מה שכתוב בתורה 'לא תשחט על חמץ דם זבחי' כלומר לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים. ושחיטת הפסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות. (רמב"ם שם)

ולפני שנברר את הענין רק נשים לב שי"ד ניסן איננו ערב חג כפי שאנחנו מכירים מי"ד תשרי שהוא ערב חג הסוכות או ה' בסיון שהוא ערב שבועות. י"ד ניסן הוא יום שבבית המקדש מקריבים בו קרבן חגיגה ואת קרבן הפסח. כלומר מהות הפסח היא ביום י"ד רק שבליל ט"ו אוכלים ממנו. בעז"ה מהרה יבנה מקדש ונצטרך להביא קרבן פסח לבית המקדש, אז אנחנו צריכים להתרגל לחשיבה הזו. בימינו אנחנו רגילים שי"ד ניסן הוא ערב חג, אולי קצת יותר לחוץ מערבי חג אחרים, כי לצערנו עד השנה שעברה עדיין לא זכינו להקריב בו, אבל באמת י"ד הוא חג הפסח. חג הפסח נקרא כך על שם שהקב"ה פסח על בתי בני ישראל בחצות הלילה בליל ט"ו, אבל את קרבן הפסח נצטווינו להקריב כבר בין הערבים של יום י"ד, וכבר קראו ליום הזה כך עוד לפני שהקב"ה פסח בפועל על הבתים. בעצם מה שאנחנו קוראים "חג הפסח", לא נקרא כך בלשון התורה אלא "חג המצות". רק יום י"ד נקרא בתורה בשם 'פסח'. אנחנו קוראים לחג המצות בשם פסח, בעקבות חז"ל, כי אז אוכלים מקרבן הפסח בלילה, כי ה' פסח וכו', אבל הקרבן קרב בי"ד, ואם כן נחזור לשאלה ששאלנו – למה יום י"ד נקרא "ראשון" בפסוק שראינו?

הראשון אדם תִּוָּלד

בואו נראה את רש"י –

אך ביום הראשון תשביתו שאור. מערב יום טוב, וקרוי ראשון לפי שהוא לפני השבעה, ומצינו מוקדם קרוי ראשון, כמו "הראשון אדם תולד" (איוב טו, ז) – הלפני אדם נולדת?!… (רש"י שמות שם)

זה פירוש מחודש מאד למילה ראשון, אבל האמת היא שגם כאשר אנחנו אומרים שהקב"ה הוא 'ראשון' אין הכוונה שהוא ראשון ואחריו יש שני, שלישי וכו' אלא הכוונה שהוא המוקדם להכל, שהוא קדם להכל. נשים לב לפסוק שרש"י מצטט כדוגמא להוכחת פירושו מאיוב –

הֲרִאישׁ֣וֹן אָ֭דָם תִּוָּלֵ֑ד וְלִפְנֵ֖י גְבָע֣וֹת חוֹלָֽלְתָּ. (איוב ט"ו, ז')

זו הפעם היחידה הנוספת שהמילה "ראשון" מופיעה במובן של מוקדם. איוב בוכה על מצבו ואז אליפז התימני, מרעיו, עונה לו – האם אתה באת לעולם לפני אדם הראשון? האם קודם אדם הראשון נולדת? האם הגעת לעולם בטרם הגבעות התחוללו (נולדו)? – כלומר הביאור כאן של המילה ראשון הוא במובן של מוקדם, ואפילו במובן התיאורטי – אין לפני אדם הראשון. כלומר אליפז אומר לאיוב – 'אם היית הבא לעולם לפני שאדם הראשון נולד, נו – אז יכולות היו להיות לך שאלות על הבריאה'.

נשים גם לב שהכתיב של המילה 'ראשון' בפסוק באיוב הוא מאד מוזר – "הראישון". ה-י' פה לכאורה לא מובנת, אבל אנחנו יודעים שבעברית האות י' היא הנקודה העילאה, ספירת החכמה, הי' של שם הוי"ה. לכל האותיות אורך ורוחב ובעצם כולם הן י', נקודה, "נקודה בהיכלא", שנמתחת לאורך, לרוחב, לגובה, באלכסון, ימינה או שמאלה, אבל היסוד הוא ה-י', הנקודה – הממשק שבין לפני העולמות לבין עולם האצילות. וכמה נפלא שבמילה "ראשון" שבמקור היחיד של רש"י שמבאר שהכוונה היא לראש, לקודם, לא לראשון מיני רבים, מופיעה עם האות י' בתוכה.

ביטול בלב

בחודש הראשון, פעם יחידה במקרא מופיע חג שמתרחש ביום הראשון, ובו כתוב – "שבעת ימים מצות תאכלו", כלומר אתם תאכלו מצות במסגרת עולם השבע, שבעה ימים, אבל "אך ביום הראשון תשביתו שאור". המילה 'אך' לא מובנת – לכאורה היה צריך להיות "וביום הראשון תשביתו". מהי ההנגדה שבגללה הפסוק נוקט במילה 'אך'? רעי ואהובי יש כאן נקודה שהיא געוואלד, ואני מבקש להגיע לראשון בניסן מה-'ראשון' הזה.

מה הכוונה "תשביתו שאור מבתיכם"? איך בשר ודם יכול להגיע למדרגה שהוא יכול להשבית את כל המציאות? הקב"ה שבת מכל מלאכתו, אני יכול לשבות מעשית ממלאכה, אבל בפסח אני יכול וצריך להגיע לליל הסדר רק אחרי שביום י"ד אני השבתתי שאור, כלומר גם אם יש לפני אלפי כיכרות לחם, אני עוצם את העיניים ומשבית את כל זה בלב, וכפי שפוסק הרמב"ם להלכה –

… שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל. (רמב"ם שם ב')

האמת שאם מישהו מהצד יסתכל על הזה הוא יחשוב שהמבטל בליבו הזה, לא בטוח שהוא נורמלי – 'אתמול זה היה לחם, יש לך מאפיית לחמים, ועכשיו השבתת בלב וזהו?!'. ההשבתה בלב כעפר משמעותה בעצם היא שאני מחזיר את זה למקור שלו, אני שולט במציאות. אני משבית. זה פלא פלאות.

אנחנו זוכרים שמכל המועדים רק פסח נקרא 'שבת'. בפסח אנחנו מתחילים לספור ספירת העומר – "ממחרת השבת", ממחרת יום טוב ראשון של הפסח. רגע, אבל זה לא שבת! השנה זה יוצא ביום חמישי ואנחנו נספור את העומר ביום שישי – איך זה שבת?! עד היום ידעתי ששבת זה היום השביעי, היום בו שבת ה' מכל מלאכתו ולא אני! 'הראשון', היינו הקב"ה, הוא יכול לשבות, אבל אני?!.

יודעים להיכן יכול יהודי להגיע בי"ד בניסן? – הוא יכול להגיע ליכולת להשבית במוקדם לפסח, בראשון!

כולנו מכירים את השאלה המופיעה בהגדה של פסח –

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. יָכוֹל מֵראשׁ חֹדֶשׁ [מהראשון לראשון]? תַּלְמוּד לוֹמַר בַּיּוֹם הַהוּא. אִי בַיּוֹם הַהוּא יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם [כלומר בארבעה עשר, בזמן ההשבתה]? תַּלְמוּד לוֹמַר בַּעֲבוּר זֶה – בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ. (הגדה של פסח)

כלומר ההווא אמינא, המחשבה המוקדמת של הדרשן היתה שהזמן הטוב ביותר לספר ביציאת מצרים, הזמן המתאים לראות את כל המציאות מושבתת ומתרוממת לאלוקות, הוא או י"ד בניסן או א' בניסן אך בוודאי שלא בט"ו, כי בט"ו "ה' הכה כל בכור", ואילו בי"ד – אנחנו השבתנו.

אתערותא דלעילא באתערותא דלתתא

ננסה להעמיק; בי"ד אני מקריב קרבן פסח. בתחילת הפרשה אומרים לנו שניקח שה לבית אבות שה לבית ונקריב אותו. עדיין אנחנו לא יודעים ששמו הוא פסח. בעקבות הקרבן הזה שאני בעצם שוחט את אלהי מצרים ומשבית את החמץ, בעקבות האיתערותא דלתתא שלי, בחצות הלילה הקב"ה יראה את הדם של קרבן הפסח שבא אחרי השבתת החמץ – ואז "ופסחתי עליכם", וזה הפסח.

לפסוח בעברית משמעו לדלג, ובתורת החסידות מוסבר בזה יסוד גדול; יש שתי דרכים בעולם. הרגילה היא בדרך הסדר וההדרגה, שלב אחרי שלב. גם הקב"ה מצטמצם בסדר ובהדרגה, סדר ההשתלשלות והצמצומים של הקב"ה מעולמות עליונים ביותר ועד שהוא מגיע אלינו כאן, אבל יציאת מצרים לא היתה בסדר והדרגה –

"וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי ה'". וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה – אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ. וְהִכֵּיתִי כָּל בְכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם – אֲנִי וְלֹא שָׂרָף. וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים – אֲנִי ולֹא הַשָּׁלִיחַ. אֲנִי ה' – אֲנִי הוּא ולֹא אַחֵר. (הגדה של פסח)

המלאך, השרף והשליח מביאים את הדברים באופן של צמצום והדרגה כדי שאני אוכל להבין, אבל בחצות ליל הסדר שאז נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה – ראינו שהיתה התגלות שלא לפי הסדר והמדרגה. מעל כל העולמות. בתורת הסוד כתוב שמלכי המלכים זה שתיים ועוד שתיים,^[1] כלומר שאז הוא עבר בארבע עולמות, ומלך ארבעת העולמות הוא למעלה מכל העולמות נגלה עליהם. מה שקרה לנו בחצות אותו הלילה ביציאת מצרים הוא שהקב"ה נגלה עלינו, מעין מה שיהיה במעמד הר סיני ושם נעמוד באופן דומה ונראה שאין עוד מלבדו. אבל מי הביא את העולם למציאות כזו של פסח, של דילוג, שלמרות שהיינו במ"ט שערי טומאה נגלה עליהם מלך מלכי המלכים, מעל העולמות ומעל הדרגות ומעל הסדר? – זה התאפשר רק בגלל שאני מלמטה הקרבתי קרבן פסח. הגם שלא ידעתי בכלל שקוראים לו כך ורק אחר כך באו וגילו לי שכאשר בניכם ישאלו אתכם "מה העבודה הזאת לכם?", תגידו להם –

וַאֲמַרְתֶּ֡ם זֶֽבַח־פֶּ֨סַח ה֜וּא לַֽ-ה' אֲשֶׁ֣ר פָּ֠סַ֠ח עַל־בָּתֵּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּמִצְרַ֔יִם בְּנׇגְפּ֥וֹ אֶת־מִצְרַ֖יִם וְאֶת־בָּתֵּ֣ינוּ הִצִּ֑יל. (שמות י"ב, כ"ז)

אבל הילדים החכמים שלנו, אם הם ישימו לב, יגידו לנו – 'אבל רגע! הרי הקרבתם את זה לפני שה' פסח – איך ידעתם להקריב זבח פסח? הרי פסח היה בחצות הלילה ואתם הקרבתם מחצות היום בי"ד!', ואנחנו נענה לילדים – כי לנו יש כח להגיע ל-'ראשון' במובן העמוק של המילה, "אני ראשון ואני אחרון" – הראשון לא של סדר השתלשלות אלא הראשון שקדם וממנו נוצרו שבעת הימים האלה – זה י"ד. זה פלא פלאות.

מעתה נבין את הפסוק בו פתחנו – "שבעת ימים מצות תאכלו", זה לפי סדר ההדרגה בעולם, לאט לאט, אבל אנחנו יודעים שפתאום יבוא האדון אל היכלו – "אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם". הראישון בכתיב, הראשון בקרי – הכתיבה של זה היא עם י' שמוסיפה משמעות של ראיה בתוך המילה ראשון. "הראשון אדם תיולד". ואין אפשרות בכלל לתרגם את זה לשפות אחרות. זה לא 'האם נולדת כמה שעות לפני האדם' אלא – 'האם אתה מוקדם ממהות האדם? הרי רק הקב"ה הוא מוקדם ממהות האדם'. "אך ביום הראשון תשביתו" – אתם תייצרו שבת. פסח יהפוך לשבת.

לא לפי סדר השתלשלות

לפי זה נוכל להבין את משמעותו של ר"ח ניסן –

לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל… (רש"י בראשית א', א')

"החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה", וכולם דנים במשמעות של זה – עד היום ספרו לתשרי ומהיום לזה וכו'. מה המהות? ראיתי מי שאומר "ראשון הוא לכם לחדשי השנה" זה החודש שמעלה אותנו להבין את הפסח, את "הראשון אדם תיולד".

ומה באמת עניינו של היום הזה? ראינו שהיום הזה היה בין היתר "ראשון לנשיאים", והוא נחשון בן עמינדב, שזכה להיות ראשון לנשיאים כי הוא הראשון שזכה ונכנס לים, כך על פי חז"ל. כלומר, הראשון הוא לא זה שנולד כך אלא בגלל שהוא מסר את נפשו וקיבל על עצמו. גם בכהונה – מעתה אהרן מחליף בכהונה את הבכורות. לפי סדר ההשתלשלות, העובדים בבית המקדש היו צריכים להיות הבכורות אבל שבט לוי שקפץ ואמר "מי לה' אלי" ובא – הוא זה שזוכה מעתה להיות הראשון. כמו נחשון.

ומהו ראשון להשראת שכינה? – אנחנו משכנים את השכינה בעולם. ר"ח ניסן. זהו היום שבו אנחנו מגלים לאן האדם יכול להגיע ויש רק דבר אחד שמעיב על יום ראש חודש ניסן – חטא נדב ואביהוא, ואין זה במקרה. הכח של ר"ח ניסן הוא להעלות למעלה מהעולם, "בקרבתם לפני ה'". ביום זה נדב ואביהוא הגדולים והעליונים מבקשים לעלות אל השורש של הכל, אל הלמעלה מהכל, אבל הם יוצאים מהכלים, הם מגיעים לרצוא בלי שוב, ובתיקון של ר"ח ניסן אנחנו צריכים להשרות פה למטה את השכינה. בעומקו, המושג הזה הוא הרעיון שלעם ישראל יש כח להביא משהו שהוא למעלה מכל הסדר ואיננו נתפס במציאות. הוא מייצר את הפסח של העולם. הקב"ה פוסח – אבל רק אחרי שהוא רואה את הדם של קרבן שהקרבנו אחרי שהשבתנו את החמץ, כי אי אפשר להקריב את קרבן הפסח אם אני לא משבית את החמץ. ורק אם אני מאמין שאני יכול להשבית את החמץ אני יכול לשחוט את אלהי מצרים.

שורש הרוע בעולם

רעים ואהובים, ר"ח ניסן הוא גם סופו של חודש אדר, ואני חייב "לגנוב" עוד רגע אחד עבור חודש אדר. אנחנו ברגעים כל כך גדולים ומופלאים. הרוע העולמי, הרצון החולני להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, בלי תחפושות ומסכות, הרוע הצרוף הזה – הולך וכלה ב"ה. אם היו מספרים לנו לפני שנה-שנתיים שנהיה במציאות כזו היינו אומרים שזה הזוי. זה בכלל לא לפי סדר ולא לפי הדרגה ולא לפי השתלשלות. זה לא הגיוני.

כל מה שאמרנו עד עתה הוא הקדמה למשהו שרציתי לפתוח בו – אנחנו יוצאים מחודש אדר, ובסיומו של החודש אנחנו צריכים להבין שרק מתוך אדר מגיעים לפסח. כבר אמרנו את זה לא אחת – כל נס פורים התרחש בפסח. בי"ג בניסן כתב המן הרשע את האגרות, ליל הסדר התבטל כי צמו שלשה ימים ואז 'איפסו' את המנוע מחדש, והפסח הבא יהיה פסח שמגיע אחרי פורים. כלומר העולם צריך היה לעבור איזה פורים, ירדנו כ"כ נמוך, מעין מ"ט שערי טומאה אבל הרבה יותר חזק, ועכשיו צריך להעלות את כל העולם לגובה עצום שממנו מתחילים את הכל מחדש.

בואו נראה מדרש מדהים שמנתח את המציאות שסביבנו. מה הלוגיקה, מה קורה לעולם שמסביב? לא רק באלו שרוצים ומובילים בפועל את רעיון ההשמדה, ברשעים הרשמיים, אלא במסביב, בעולם. פתאום כל העולם עומד ברגע הירואי שהכל סובב סביב מי רוצה להשמיד את היהודים ובאיזה צד אתה – בצד הטובים או בצד הרעים, בצד היהודים או בצד המשמידים. חז"ל מתארים במדרש את כל הסיפור שהתרחש בין המן ואחשורוש בשאלת הפתרון הסופי לבעיית היהודים –

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הָמָן הָרָשָׁע לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בּוֹא וּנְאַבֵּד אֶת יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם [פה טמון העומק והשורש של הרעיון הנורא של השמדת ישראל כולם. לכאורה, מאיפה מגיע הרעיון הזה? – ], אָמַר לוֹ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, לָא יָכֹלְתָּ לְהוֹן, בְּדִיל דֶּאֱלָהֲהוֹן לָא שָׁבֵיק לוֹן כָּל עִקָּר, תָּא חֲזֵי מָה עֲבֵיד לוֹן לְמַלְכִין קַמָּאֵי דַּהֲווֹן קוֹמֵינָן דַּהֲווֹן פָּשְׁטִין יְדֵיהוֹן עֲלֵיהוֹן, דַּהֲווֹן מַלְכַיָא רַבְרְבַיָא וְגוּבְרַיָא טְפֵי מִינָּן, וְכָל מַאן דְּאָתֵי עֲלֵיהוֹן לְמֵבְדִּינְהוּ מִן עָלְמָא וּדְיָעַץ עֲלֵיהוֹן, מִיבַּטֵּל מִן עָלְמָא וַהֲוֵי לִמְתָל לְכָל דָּרֵי עָלְמָא, וַאֲנַן דְּלָא מַעֲלֵינַן כְּוָתַיְהוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שְׁבֵיק לָךְ מִלְמַלָּלָא, תּוּב בְּפִתְגָּמָא דְּנָא. וְאַף עַל פִּי כֵן הָיָה הָמָן הָרָשָׁע מְטָרֵד עַל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל פִּתְגָּמָא דְּנָא כָּל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא וּמְיָעֲצוֹ עֵצוֹת רָעוֹת עַל יִשְׂרָאֵל. [עד שאחשורוש נשבר ואמר] אָמַר לוֹ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוֹאִיל וְכָךְ נִמָּלֵךְ בַּחֲכָמִים וּבַחַרְטֻמִּים. מִיָּד שָׁלַח וְקִבֵּץ אֶת כָּל חַכְמֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם [הוא קרא לאיחוד האירופי, קרא לאמריקאים, למועצת האו"ם, לכל החכמים של כל העולם. שנים הוא מתכנן את זה], בָּאוּ כֻלָּן לְפָנָיו, אָמַר לָהֶם אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, רְצוֹנְכֶם שֶׁנְּאַבֵּד אֻמָּה זוֹ מִן הָעוֹלָם, אָמְרוּ לוֹ כֻּלָּן בְּבַת אַחַת מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן וְרוֹצֶה לְהַשְׁלִיךְ בְּדָבָר זֶה, שֶׁאִם אַתָּה מְאַבֵּד יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לג, כה) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹבְדֵי גִּלּוּלִים נִקְרְאוּ נָכְרִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, [וישראל נקראים קרובים], הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלכים א ח, מא) וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְךָ יִשְׂרָאֵל הוּא. וְיִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ קְרוֹבִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קמח, יד) לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ד, כב) בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל (דברים יד, א) בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא קָרוֹב לְיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קמה, יח) קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת. וְאֵין אֻמָּה קְרוֹבָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, ז) כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו, וְאָדָם שֶׁרוֹצֶה לִשְׁלֹחַ יָד בִּקְרוֹבָיו וּבְבָנָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵיךְ יִמָּלֵט, לְפִי שֶׁהוּא שַׁלִּיט בָּעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וְנֶפֶשׁ כָּל חַי, בְּיָדוֹ לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַשְׁפִּיל, לְהָמִית וּלְהַחֲיּוֹת. לֵךְ הִתְבּוֹנֵן בַּמְלָכִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁעָבְרוּ עַל שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בְּיִשְׂרָאֵל, מָה עָלְתָה בָּהֶם, כְּמוֹ פַּרְעֹה וְסַנְחֵרִיב. מִיָּד אָמַר לוֹן הָמָן, אֱלוֹהַּ שֶׁטִּבַּע פַּרְעֹה בַּיָּם וְעָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל נִסִּים וּגְבוּרוֹת שֶׁשְּׁמַעְתֶּם, כְּבָר הוּא זָקֵן וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כְּלוּם, שֶׁכְּבָר עָלָה נְבוּכַדְנֶצַּר וְהֶחֱרִיב בֵּיתוֹ, וְשָׂרַף אֶת הֵיכָלוֹ, וְהִגְלָה אֶת יִשְׂרָאֵל וּפִזְרָן בֵּין הָאֻמּוֹת, וְהֵיכָן כֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ שֶׁכְּבָר הִזְקִין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צד, ז) וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָהּ וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לָהֶם כֵּן כָּעִנְיָן הַזֶּה, מִיָּד קִבְּלוּ דְבָרָיו וְהִסְכִּימָה דַעְתָּם לְכַלּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, וְכָתְבוּ אִגְרוֹת וְחָתְמוּ. וְכֵן כָּתְבוּ בְּאוֹתָן אִגְרוֹת [חכמי האומות כתבו את האגרות האלה, לא המן. הוא הצליח לעשות להם הנדסת תודעה והם כתבו את האיגרות!], שָׁלוֹם לָכֶם עַד אֵין חֵקֶר, יִוָּדַע לָכֶם שֶׁאָדָם יֵשׁ בֵּינֵינוּ, וְלֹא מִמְקוֹמֵנוּ הוּא אֶלָּא מִזֶּרַע הַמְלוּכָה הוּא [הוא מהשורש של ישראל. הוא כמו ישראל], וּמִזַּרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק וּמִגְּדוֹלֵי הַדּוֹר הוּא, וְהָמָן שְׁמוֹ… (אסת"ר ז', י"ג)

ראשית גוים עמלק

כתוב בתורה "ראשית גוים עמלק". עמלק הוא ראשית כמו ישראל שנקראו ראשית כי הם היחידים שמתעסקים בראשון, בראשית, ב-"ראשון אדם תיולד". מתי אנחנו מתחילים לעסוק בהלכות חמץ? בפורים, כשמוחים את עמלק, כי עמלק הוא החמץ של העולם.

כיום, אחרי שסנחריב בלבל את האומות, אין אנו יודעים מיהו עמלק, אבל אנחנו יודעים שמי שכל עניינו הוא שהוא בא להשמיד ולהרוג את ישראל הוא מבטא את זרע עמלק. כך מובא בחתם סופר. מהו עמלק? יש בעולם כידוע שבעים אומות, אבל לפניהם יש את הראשית של הגוים, הראשון. זה לא המספר הראשון מבין השבעים אלא מה שקשור לשורש. כמו שישראל נקראים 'ראשית' והם באים לידי ביטוי "בראשון תשביתו שאור", המוקדם, ונגלה עליהם מלך מלכי המלכים מכח הראשון הזה – כך יש את הזה לעומת זה, את הקליפה הטמאה שכנגדה שהיא ראשית גוים עמלק. "לא ממקומנו" פירושו – אין לעמלק מקום, אין לו ממלכה או טריטוריה. תעברו על כל התנ"ך ותראו שבכל פעם הם מופיעים במקום אחר. בגלבוע, בשושן, ברפידים. ממש כמו עם ישראל – אין להם ענין בלהקים מדינה, אין להם ענין בארץ. הם רוצים להפיץ את שם ההפך מה' בעולם ומי שמפריע להם הם מי שרוצים להשבית את החמץ.

הינדוס תודעה היסטורית

הייחוס של המן הוא שהוא 'מזרע המלוכה'. הוא נכדו של אברהם, אל תזלזלו בו הוא מגדולי הדור^[2] –

…וְשָׁאַל מִמֶּנּוּ שְׁאֵלָה קְטַנָּה וְקַלָּה עַל עַם אֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ בֵּינֵינוּ [והופ, פתאום אומות העולם שלפני רגע הצביעו על מדינה ליהודים באו"ם, תמכו בהצהרת כורש, עשו קולות מזויפים של אירופה נחמדה, האמינו שבאמת לא כדאי להסתבך עם האלוקים של היהודים, פתאום הם מתהפכים למשרתים בזויים של המן-המינאי. איך זה קרה?], נִבְזֶה מִכָּל הָעַמִּים, וְדַעְתָּם גַּסָּה עֲלֵיהֶם, חֲפֵצִים בְּרָעָתֵנוּ וְקִלְּלַת הַמֶּלֶךְ שְׁגוּרָה בְּפִיהֶם, וּמַהוּ קְלָלָה שֶׁמְקַלְּלִין אוֹתָנוּ? (תהלים י, ט) "ה' מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ". וְעוֹד אוֹמְרִים (תהלים קמט, ז) "לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים" [כל היהודים אומרים את זה כל בוקר בתפילה. לא רק בן גביר]. וְכוֹפְרִים בְּמִי שֶׁעָשָׂה לָהֶם טוֹבָה, [והנה, נוכיח לכם מההיסטוריה -] בּוֹאוּ וּרְאוּ מֵאוֹתוֹ עָנִי פַּרְעֹה [בחור טוב, נעבעך, מסכן] מֶה עָשׂוּ? כְּשֶׁיָּרְדוּ לְמִצְרַיִם קִבְּלָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, וְהוֹשִׁיבָם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ, וְזָן אוֹתָן בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן, וְהֶאֱכִילָם כָּל טוּב שֶׁבְּאַרְצוֹ, פַּלְטֵרִים הָיוּ לוֹ לִבְנוֹת וְהָיוּ בּוֹנִין שָׁם, בְּכָל זֹאת לֹא הָיָה יָכוֹל לָהֶם, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁבָּאוּ בַּעֲלִילָה [הוא עשה להם שואה? עזבו את הפרטים הקטנים….] וְאָמְרוּ לוֹ (שמות ה, ג) לִזְבֹּחַ לַה' אֱלֹהֵינוּ נֵלֵךְ דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים, אַחַר כָּךְ נָשׁוּב, אִם רְצוֹנְךָ הַשְׁאִילֵנוּ כְּלֵי כֶסֶף וכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלוֹת, וְהִשְׁאִילוּם כַּסְפָּם וּזְהָבָם וְכָל הַבְּגָדִים הַטּוֹבִים שֶׁלָּהֶם, וְטָעֲנוּ כָּל אֶחָד כַּמָּה חֲמוֹרִים שֶׁלָּהֶם לְאֵין מִסְפָּר, עַד שֶׁנִּצְּלוּ אֶת מִצְרַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות יב, לו) וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם, וּבָרְחוּ לָהֶם. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע פַּרְעֹה שֶׁהָיוּ בּוֹרְחִים, הָלַךְ אַחֲרֵיהֶם לְהָשִׁיב אֶת מָמוֹנוֹ, מֶה עָשׂוּ לוֹ, הָיָה עִמָּהֶם אָדָם אֶחָד וּשְׁמוֹ משֶׁה בֶּן עַמְרָם, וּבִכְשָׁפָיו נָטַל מַקֵּל אֶחָד וְלָחַשׁ עָלָיו וְהִכָּה בּוֹ אֶת הַיָּם עַד שֶׁנֶּחֱרַב, וְנִכְנְסוּ כֻּלָּם בַּיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְעָבְרוּ כֻלָּם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה עָבְרוּ, וּבַמֶּה יִבְּשׁוּ הַמַּיִם. כֵּיוָן שֶׁרָאָה פַּרְעֹה נִכְנַס אַחֲרֵיהֶם לְהַחֲזִיר אֶת מָמוֹנוֹ, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה דְּחָפוּהוּ בְּתוֹךְ הַיָּם, וְנִטְבַּע הוּא וְכָל חֵילוֹ בַּיָּם, וְלֹא זָכְרוּ הַטּוֹבָה שֶׁעָשָׂה לָהֶם, הֲלֹא תִשְׁמְעוּ שֶׁהֵם כְּפוּיֵי טוֹבָה! וְעוֹד מֶה עָשׂוּ לַעֲמָלֵק אֲבִי אַבָּא,^[3] בְּשָׁעָה שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם לַמִּלְחָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יז, ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִים, וּמֵהֵיכָן בָּא עֲמָלֵק, אָמַר רַבִּי כְּרוּסְפְּדָאי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁבָּא מֵאֵצֶל בִּלְעָם הָרָשָׁע, שֶׁבָּא לִטֹּל עֵצָה מִמֶּנּוּ, וְאָמַר לוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁבַּעַל עֵצָה אַתָּה וְגַם בַּעַל מַחְשָׁבוֹת רָעוֹת, וְכָל הַנּוֹטֵל עֵצָה מִמְךָ אֵינוֹ נִכְשָׁל. אָמַר לוֹ רְאֵה מֶה עָשׂוּ אֻמָּה זוֹ לְמִצְרַיִם, שֶׁעָשׂוּ לָהֶם כַּמָּה טוֹבוֹת, וּמַה לְּמִצְרַיִם שֶׁעָשׂוּ לָהֶם כַּמָּה טוֹבוֹת עָשׂוּ לָהֶם כָּךְ, לִשְׁאָר אֻמּוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, הֵיאַךְ אַתָּה יוֹעֲצֵנִי ['חייבים להציל את העולם מהיהודים האלה. היהודים האלה עם שם ה' שלהם יהפכו את העולם ולא יתנו לאגו לשלוט! מה עושים?' -], אָמַר לוֹ בִּלְעָם, לֵךְ וַעֲשֵׂה עִמָּהֶם מִלְחָמָה, וְאִם אֵין אַתָּה עוֹשֶׂה עִמָּהֶם מִלְחָמָה אֵין אַתָּה יָכוֹל לָהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהֵן תְּלוּיִין בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אֲבִיהֶם, וְאַף אַתָּה שֶׁהוּא בֶּן בְּנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, תָּלוּי בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם [אתה תוכל לנצח אותם בתנאי שתמסור על זה את הנפש, גם אם יהרגו ממך חמש מאות אלף. שלא יהיה לך אכפת].^[4] מִיָּד בָּא עֲלֵיהֶם לַמִּלְחָמָה. מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ משֶׁה פַּרְנָס שֶׁלָּהֶם, הָיָה לוֹ תַּלְמִיד אֶחָד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן שְׁמוֹ, וְהָיָה אַכְזָרִי עַד מְאֹד וְלֹא הָיָה לוֹ רַחֲמִים, אָמַר לוֹ אוֹתוֹ משֶׁה (שמות יז, ט) בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, אֵינִי יוֹדֵעַ אוֹתָן אֲנָשִׁים שֶׁבָּחַר אִם בַּעֲלֵי כְשָׁפִים הֵם, אוֹ אִם גִּבּוֹרֵי מִלְחָמָה, מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ משֶׁה נָטַל מַקֵּל בְּיָדוֹ וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה עָשָׂה בוֹ, וְכֵיוָן שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם אֵינִי יוֹדֵעַ מַה לָּחַשׁ עֲלֵיהֶם וְרָפוּ יְדֵיהֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות יז, יג) וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב. בָּאוּ עַל סִיחוֹן וְעוֹג גִּבּוֹרֵי אַרְצֵנוּ, שֶׁאֵין כָּל בְּרִיָּה הָיְתָה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בִּפְנֵיהֶם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגוּם. בָּאוּ עֲלֵיהֶם מַלְכֵי מִדְיָן, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגָן. וְעוֹד מֶה עָשָׂה תַּלְמִיד שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ משֶׁה, הִכְנִיס אֶת יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ כְּנַעַן, וְלֹא דַי שֶׁנָּטַל אֶת אַרְצָם, אֶלָּא שֶׁהָרַג מֵהֶם שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים, וְחִלֵּק אֶת אַרְצָם לְיִשְׂרָאֵל, וְלֹא חָמַל עֲלֵיהֶן, וְאוֹתָן שֶׁלֹא בִּקֵּשׁ לַהֲרֹג הָיוּ לוֹ לַעֲבָדִים. בָּאוּ עֲלֵיהֶם סִיסְרָא וַהֲמוֹנוֹ וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה עָשׂוּ לוֹ לְנַחַל קִישׁוֹן שֶׁגְּרָפָם וּשְׁטָפָם וְהִשְׁלִיכָם לַיָּם הַגָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה, כא) נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם. וְהָיָה לָהֶם מֶלֶךְ רִאשׁוֹן שָׁאוּל שְׁמוֹ, וְהָלַךְ וְנִלְחַם בְּאֶרֶץ אֲבִי אַבָּא עֲמָלֵק, וְהָרַג מֵהֶם מֵאָה אֲלָפִים פָּרָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, וְגַם לֹא חָמַל עַל אִישׁ וְעַל אִשָּׁה וְלֹא עַל עוֹלֵל וְיוֹנֵק, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגָם. וְעוֹד מֶה עָשָׂה לַאֲגַג זְקֵנִי שֶׁחָמְלוּ עָלָיו תְּחִלָּה, לַסּוֹף בָּא אָדָם מֵהֶם וּשְׁמוֹ שְׁמוּאֵל, חֲתָכוֹ וְנָתַן בְּשָׂרוֹ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם, כְּדִכְתִיב (שמואל א טו, לג) וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בַּמֶּה הֲרָגוֹ מִיתָה מְשֻׁנָּה כָּזֹאת שֶׁשְּׁמַעְתֶּם. וְאַחַר זֹאת הָיָה לָהֶם מֶלֶךְ אֶחָד דָּוִד בֶּן יִשַּׁי שְׁמוֹ, וְהָיָה מַשְׁחִית וּמְכַלֶּה אֶת כָּל הַמַּמְלָכוֹת וְלֹא הָיָה חוֹמֵל עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כז, יא) אִישׁ וְאִשָּׁה לֹא יְחַיֶּה דָּוִד. וְעָמַד אַחֲרָיו שְׁלֹמֹה בְּנוֹ וּבָנָה לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל בַּיִת אֶחָד וְקָרָא לוֹ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֶה הָיָה לָהֶם בְּתוֹכוֹ, כְּשֶׁבָּאִין לְמִלְחָמָה נִכְנָסִין בְּתוֹכוֹ וּמְכַשְׁפִים בְּתוֹכוֹ, וּכְשֶׁהֵן יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ הוֹרְגִים וּמַחֲרִיבִים אֶת הָעוֹלָם [זו מטרת המקדש שלהם – להחריב את העולם!]. וּמֵרֹב טוֹבָה שֶׁהָיָה לָהֶם מָרְדוּ בֵּאלֹהֵיהֶם, וְעוֹד שֶׁהִזְקִין אוֹתוֹ אֱלוֹהַּ שֶׁלָּהֶם, וּבָא נְבוּכַדְנֶצַּר וְשָׂרַף אוֹתוֹ בַּיִת שֶׁלָּהֶם, וְהִגְלָם מֵעַל אַדְמָתָם וְהֵבִיאָם בֵּינֵינוּ, וַעֲדַיִּן לֹא שִׁנּוּ מַעֲשֵׂיהֶם הַמְכֹעָרִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם בַּגָּלוּת בֵּינֵינוּ, מַלְעִיגִין אוֹתָנוּ וְאֶת אֱמוּנַת אֱלֹהֵינוּ, וְעַכְשָׁיו הִסְכַּמְנוּ כֻּלָּנוּ לְדֵעָה אַחַת [ועכשיו יש לנו מנהיג אחד שיש לו מסירות נפש, יש לו תרבוש והוא מציג את עצמו כאיש דת כשבפועל הוא מייצג דת של רוע, לכלוך ומוות – והוא יוכל להשמיד אותם] וְהִפַּלְנוּ גוֹרָלוֹת לְאַבְּדָן מִן הָעוֹלָם, וּבְאֵיזֶה זְמַן יִתָּכֵן לָנוּ לְכַלּוֹתָם, וְנָפַל עֲלֵיהֶם הַגּוֹרָל בְּחֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלשָׁה עָשָׂר בּוֹ. וְעַכְשָׁו כְּשֶׁיַּגִּיעוּ אֲלֵיכֶם הָאִגְּרוֹת הַלָּלוּ תִּהְיוּ מְזֻמָּנִים לְאוֹתוֹ הַיּוֹם, לְהַשְּׁמִיד לַהֲרֹג אֶת כָּל הַיְּהוּדִים שֶׁבֵּינֵיכֶם, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, וְלֹא תַשְׁאִירוּ מֵהֶם שָׂרִיד וּפָלִיט… (שם)

להמן חשוב להשמיד את כל היהודים כולם ביום אחד כי הוא יודע שהגאולה צריכה לבוא ברגע אחד – "וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן" (מלאכי ג', א') – והוא המקבילה של זה מסטרא אחרא.

להוביל את העולם בדילוג

שלשים יום קודם החג מביא אותנו הקב"ה בין פורים לפסח לזכור את נקודת הראשון, והיום התאריך הוא הראשון לראשון. לזכור את נקודת הראשון, ההתחלה, נקודת הראשית של "תשביתו שאור", ושל ההבנה שכאשר אנחנו פועלים בנקודה הזו אז אנחנו, מלמטה, מקרבן הפסח, מביאים את הקב"ה להוביל את העולם בלי סדר, בלי הדרגה, בדילוג אל למעלה מכל הגיון, תחזית והבנה שאפשר היה להבין שבשכל אנושי.

ראשון להשראת שכינה, ראשון למסירות נפש של נחשון בן עמינדב, ראשון לכהונה. בעז"ה נזכה בחודש הזה לגאולה שלמה וישועה שלמה מעל הדרגה, מעל סדר והגיון. וב"ה שאנחנו מתחילים לראות את זה כבר בעיניים – "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" תכף ומיד ממש, עלינו ועל כל ישראל.

1. כלומר "מלכי" זה ברבים ומיעוט רבים זה שניים, ובאופן דומה גם "המלכים" זה שניים. ↑

2. פירוש המילה "המן" בעברית ע"פ רש"י (שמות ט"ז, ט"ו) – לשון מוכן ומזומן. הוא ממונה ע"י הממנה העליון. המן. ↑

3. ראינו שהאומות כתבו את האגרות הללו אבל הם אומרים פה "אבי אבא" כלומר קולו של המן בוקע מגרונם. הוא הצליח להנדס את התודעה ולעוות את ההיסטוריה כך שהם כבר מדבררים אותו. ועל כך נאמר "אין ה' שלם ואין כסאו שלם עד שימחה זכרו של עמלק" במהרה בימינו. חמץ צריך להשבית ויש לך כח להשבית אך ורק אם אתה תופס שהוא איננו שבעים האומות. הם לא רעים – אלא אם אתה, עם ישראל, לא מופיע, אז המן נכנס לוואקום הזה. אנחנו היינו עסוקים בסעודתו של אחשורוש – ולכן הוא הופיע. כל יצור מחפש ראשית והשאלה היא מי יהיה הראשית עמלק, המן מגדולי הדור, או שהראשית יהיה העם הזה ש-"ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך". ↑

4. היום כולם יודעים שכל אלו שאנחנו מחסלים כיום אצל אויבינו – אנחנו רק חוסכים להם מלהרוג אלו את אלו. זו המציאות וכיום כבר כולם מכירים בה. זה המן – הוא בן בנו של אברהם והוא מוכן למסור את הנפש. הוא מוכן לקפוץ ולקרר את האמבטיה, הוא מוכן להכוות ואף למות. תנו לו תקציבים של מליארדי דולרים והוא ישקיע את הכל במוכנות למות כדי להשמיד את היהודים. והוא ימציא תורה מקבילה. החמינאי הזה ובנו מוג'תבא ימ"ש הם אלו שאמורים להעביר את השרביט לגואל הגדול לאחרית הימים. הם ממציאים תורת טומאה במקביל לקודש. זה לעומת זה. זה לא יאמן. ↑

בשיעור זה אנו צוללים אל עומק המושג "ראשון" כפי שהוא מתגלה בראש חודש ניסן, "ראשון להשראת שכינה". נגלה כי המילה "ראשון" בתורה אינה רק מספר סידורי, אלא מבטאת מהות קדומה ונעלה הקודמת לכל השתלשלות העולמות, כפי שנלמד מהפסוק בספר איוב: "הראשון אדם תיוולד".

בין הנושאים המרכזיים:

• השבתת חמץ ככוח רוחני: כיצד הפעולה הלבבית של ביטול החמץ בי"ד בניסן מאפשרת לאדם לשלוט במציאות הגשמית ולהחזירה למקורה.
• פסח כ"דילוג" על ההיגיון: ההבדל בין הנהגה טבעית (סדר והדרגה) לבין גאולת הפסח, המדלגת מעל כל המגבלות והתחזיות.
• המאבק ב"ראשית גויים": הבנת שורש הרוע של עמלק והמן, המנסים לייצר "תורת טומאה" מקבילה לקודש, וכיצד האמונה בנקודת הראשית שלנו מכניעה אותם.

השיעור מעניק כלים להבנת התקופה הנוכחית ומסביר כיצד בזכות מסירות נפש והתחברות למקור, אנו יכולים להביא לישועה שלמה שאינה כפופה לחוקי הטבע

ענן ה' על המשכן

בשבת הקרובה נפטיר בפרשת "החודש", וכשאומרים "פרשת החודש", כולנו חושבים שהכוונה היא לר"ח ניסן שבועיים לפני שיצאנו ממצרים, וזה נכון, אבל יש עוד דבר משמעותי שמתרחש בר"ח ניסן ומופיע בפרשת השבוע שלנו, פרק שלם מוקדש לכך, ומיד נראה שזה ממשיך ומתרחש לאורך כל ההיסטוריה – היה, הווה וגם יהיה בעז"ה. ומהו הדבר הזה? בשנה שלאחר יציאת מצרים בר"ח ניסן, מופיע אצלנו בסוף הפרשה –

וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר. בְּיוֹם-הַחֹ֥דֶשׁ הָֽרִאשׁ֖וֹן בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ תָּקִ֕ים אֶת-מִשְׁכַּ֖ן אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד. (שמות מ', א'-ב')

כלומר הקמת המשכן במדבר הייתה בראש חודש ניסן. לשם מביאים את כל הפריטים שהתנדבו בני ישראל, ואכן –

וַיְהִ֞י בַּחֹ֧דֶשׁ הָֽרִאשׁ֛וֹן בַּשָּׁנָ֥ה הַשֵּׁנִ֖ית בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ הוּקַ֖ם הַמִּשְׁכָּֽן. (שם י"ז)

אירוע מרגש ללא ספק, אבל צריך להבין מה זה אומר לנו, כלומר ליהודים שנמצאים במחנה ישראל במדבר? מה הם ראו באותו יום? משה מקים את המשכן, וכך כתוב בפסוקים החותמים את הספר –

וַיָּ֣קֶם אֶת-הֶֽחָצֵ֗ר סָבִיב֙ לַמִּשְׁכָּ֣ן וְלַמִּזְבֵּ֔חַ וַיִּתֵּ֕ן אֶת-מָסַ֖ךְ שַׁ֣עַר הֶֽחָצֵ֑ר וַיְכַ֥ל מֹשֶׁ֖ה אֶת-הַמְּלָאכָֽה. (שם ל"ג)

אכן התרגשות גדולה, אבל אנחנו עדיין ב-'סרט דו מימדי' – היהודי הפשוט נמצא באוהל ולכאורה הוא עדיין לא רואה שום דבר מיוחד למעט את המבנה החדש, אך הנה התורה חותמת את ספר הגלות והגאולה –

וַיְכַ֥ס הֶֽעָנָ֖ן אֶת-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּכְב֣וֹד ה' מָלֵ֖א אֶת-הַמִּשְׁכָּֽן. וְלֹֽא-יָכֹ֣ל מֹשֶׁ֗ה לָבוֹא֙ אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד כִּֽי-שָׁכַ֥ן עָלָ֖יו הֶֽעָנָ֑ן וּכְב֣וֹד ה' מָלֵ֖א אֶת-הַמִּשְׁכָּֽן. (שם ל"ד-ל"ה)

הופה! אני יושב באוהל ורואה את הענן מכסה את אוהל מועד, כמעט כמו אלו שרצים החוצה ליראות יירוטים… והנה אנחנו מגיעים לדבר שרלוונטי אלי, היהודי שיושב באוהל –

וּבְהֵֽעָל֤וֹת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הַמִּשְׁכָּ֔ן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּכֹ֖ל מַסְעֵיהֶֽם. וְאִם-לֹ֥א יֵֽעָלֶ֖ה הֶֽעָנָ֑ן וְלֹ֣א יִסְע֔וּ עַד-י֖וֹם הֵעָֽלֹתֽוֹ. כִּי֩ עֲנַ֨ן ה' עַל-הַמִּשְׁכָּן֙ יוֹמָ֔ם וְאֵ֕שׁ תִּהְיֶ֥ה לַ֖יְלָה בּ֑וֹ לְעֵינֵ֥י כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵ֖ל בְּכָל-מַסְעֵיהֶֽם. (שם ל"ו-ל"ח)

רבותי – האירוע הזה שראינו בר"ח ניסן בשנה השניה לצאת בני ישראל ממצרים, אירוע שהתרחש כמה חודשים אחרי חטא העגל, אחרי יום הכיפורים וכפרתו וקבלת הלוחות השניים, הוא אירוע מכונן ומשנה חיים; הענן שכיסה את המשכן הופך לדיבור של הקב"ה איתי, לא רק עם משה רבנו. כלומר מהיום, האירוע הזה הוא איננו חד פעמי אלא לפיו בארבעים השנים הקרובות, אני הולך, חונה, נוסע, עומד!

לעיני כל ישראל – במשכן ובבית השלישי

והפסוק החותם מדגיש שאכן הכוונה היא "לעיני כל בית ישראל, בכל מסעיהם", ומבאר שם רש"י –

לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם. בכל מסע שהיו נוסעים, היה הענן שוכן במקום אשר יחנו שם. מקום חנייתם אף הוא קרוי מסע, וכן וילך למסעיו (בראשית יג, ג) וכן אלה מסעי (במדבר לג, א), לפי שממקום החנייה חזרו ונסעו, לכך נקראו כולן מסעות.

ולפי הענן אני יודע את מצבי הרוחני, וכך כותב הספורנו שם –

ובהעלות הענן. וכל כך היתה שריית השכינה קבע במשכן שלא היה מסתלק כלל משם עד שהיו ישראל צריכים לנסוע…

כל יום שאני באהל, אני רואה את הענן שורה על המשכן. זוכרים שכאשר היינו למרגלות הר סיני, ראינו את הענן על ההר ומשה נכנס לתוך הערפל, ונבהלנו? והנה כעת, פחות משנה לאחר מכן, אחרי הנפילות שלנו בעגל וכו', כל אחד מאיתנו באהלו רואה את הענן והענן לא מסתלק עד שצריך לנסוע. ובנסיעתו הוא רואה את הקשר בינו לבין הענן, להשראת השכינה. הצעדים שלי, החיים שלי, והשראת השכינה חבוקים זה בזה! ומסיים הספורנו את פירושו לחומש שם ואומר –

…וזה לא היה בשילה ולא בבית ראשון ולא בבית שני. אבל יותר מזה יהיה בבית שלישי יוב"ב כאמרו ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה.

מאז שנפרדנו מהמשכן במדבר, לא היה לנו עוד, לא בבית ראשון ולא בבית שני, הקשר היומיומי האישי שלי עם השראת השכינה – אבל אי"ה לעתיד, זה יתחדש ואף יותר מכך, בבית השלישי.

הניצחון המוחלט

האם שמנו לב מהו סיומו הגדול, הפינאלה, של ספר שמות? הגאולה איננה יציאתנו ממצרים ולא שפרעה וחמינאי טבעו בים. גם לא שפוצצנו את כל מרכבות פרעה וחילו וכולם עלו וירדו כעופרת וכקש. היא אפילו לא זה שהיינו במעמד הר סיני וראינו קולות וברקים, אלא הגאולה היא שאני חי את השראת השכינה בתוכי באופן קבוע, ש-"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" – לא משה, אלא "לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם", ודבר זה לא היה לא בשילה, ולא בבית ראשון ולא בבית שני. אנחנו חייבים לדעת לאן אנחנו שואפים. מהו 'הניצחון המוחלט' שאנחנו מדברים עליו כל הזמן – "ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם". זה לא מה שרואים בשיעור היומי בין מנחה ומעריב אחרי שקיבלנו את החדשות והמידע בערוצים שונים למיניהם חלילה, אלא זה מה שאנחנו חוווים – וזה לא היה לא בבית ראשון ולא בבית שני, אבל זה ויותר מזה יהיה בעז"ה בבית השלישי.

ספר שמות מכונה "ספר הגלות והגאולה" וצריך לדעת שהגאולה היא סיפור הענן הזה שעל המשכן. זה ההסבר העמוק והפשוט גם יחד לשאלה מה בכלל עושים הפסוקים האלה בחומש שמות, שהרי לכאורה טבעי הרבה יותר היה למצוא אותם בחומש במדבר. כאן בספר שמות לא מתוארים המסעות, ואם כן למה מספרים לי שהענן היה על המשכן לעיני כל ישראל "בכל מסעיהם"?! זה מתאים הרבה יותר לפרשת מסעי ולא לפרשת הקמת המשכן! זה מתואר בהרחבה בפרשת בהעלותך ובמקומות נוספים בספר במדבר – כשהענן עולה וכשהוא יורד. למה זה בכלל מופיע כאן? אך לזה מתכוון הספורנו בדבריו – שלא נתבלבל. זה הניצחון המוחלט, זו הגאולה. אמנם חסר פה רק דבר אחד קטן – שאנחנו עדיין במדבר. בבית שלישי במהרה בימינו שם זה יופיע בשלמותו – ומלאה הארץ דעה את ה'" וכל בית ישראל בכל מסעיהם וכל העולם כולו יכיר ויידע.

וזה מקפל בתוכו נקודה נוספת; בעצם ספר שמות לא מסתיים בפסוק האחרון שבו אלא דווקא בפסוק הראשון של חומש ויקרא. אצלנו כתוב שהענן מכסה את אהל מועד ומשה רבנו לא יכול לבוא אל האוהל. הענן בעצם גורם לכך שאף אחד לא יכול להיכנס אליו, ועם ישראל מן הסתם הסתכל ואמר – 'רגע, בהר סיני ראינו את משה נכנס לתוך הענן, אז למה שם כן ופה לא?', על כך באה התשובה בתחילת חומש ויקרא –

וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר ה֙' אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר. (ויקרא א', א')

אין עוד חומש שמתחיל במקום שבו הסתיים החומש הקודם. כל חומש מתחיל בפני עצמו, וזה ההמשך הישיר של הפסוק האחרון אצלנו, כי מה שהיה חסר למשה כדי להיכנס אל המשכן היה רק ההזמנה של הקב"ה. כלומר בר"ח ניסן התרחשו שני אירועים סביב הרגע הגדול הזה – משה רבנו ורבם של כל הנביאים לא נכנס לענן כי הוא עדיין לא הוזמן. באותו יום ירדה אש מן השמיים כדי להראות שהכל מתקבל למעלה ברצון ובאותו היום בר"ח ניסן נדב ואביהוא נכנסו בלי הזמנה. כי הניצחון המוחלט כולל שני חלקים, וזה עמוק מאד – האחד הוא לדעת שהאתחלתא דגאולה היא איננה הגאולה עדיין, והשני הוא לדעת שהגאולה היא לדעת לְמה אתה מוזמן ומה לא. לכל אתה יכול. להכיר את מקומך, זו הגאולה. משה רבנו לא יכול לבוא אל אהל מועד כי הוא עוד לא קיבל הזמנה. זה פלא פלאות.

אני מבפנים והוא מבחוץ?!

חז"ל אומרים משל מדהים –

וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מֵהָעִנְיָן פָּרָשַׁת מִשְׁכָּן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁצִּוָּה אֶת עַבְדּוֹ וְאָמַר לוֹ בְּנֵה לִי פָּלָטִין. עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁהָיָה בּוֹנֶה הָיָה כּוֹתֵב עָלָיו שְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, וְהָיָה בּוֹנֶה כְּתָלִים וְכוֹתֵב עֲלֵיהֶן שְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, הָיָה מַעֲמִיד עַמּוּדִים וְכוֹתֵב עֲלֵיהֶן שְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, הָיָה מְקָרֶה בְּקוֹרוֹת וְהָיָה כוֹתֵב עֲלֵיהֶן שְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. לְיָמִים נִכְנַס הַמֶּלֶךְ לְתוֹךְ פָּלָטִין, עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁהָיָה מַבִּיט הָיָה מוֹצֵא שְׁמוֹ כָּתוּב עָלָיו, אָמַר כָּל הַכָּבוֹד הַזֶּה עָשָׂה לִי עַבְדִּי וַאֲנִי מִבִּפְנִים וְהוּא מִבַּחוּץ, קְרָאוֹ לוֹ שֶׁיִּכָּנֵס לִפְנַי וְלִפְנִים. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה עֲשֵׂה לִי מִשְׁכָּן, עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה הָיָה כּוֹתֵב עָלָיו, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל הַכָּבוֹד הַזֶּה עָשָׂה לִי משֶׁה וַאֲנִי מִבִּפְנִים וְהוּא מִבַּחוּץ, קְרָאוֹ לוֹ שֶׁיִּכָּנֵס לִפְנַי וְלִפְנִים, לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה. (ויק"ר א', ז')

בואו נחזור אל הנוסחה – הניצחון המוחלט הוא ראשית שנבין שהניצחון הלא מוחלט איננו הניצחון, להבין שאתחלתא דגאולה אינה הגאולה, והניצחון המוחלט הוא להבין שהניצחון המוחלט הביטול למלך מלכי המלכים. הכישלון של נדב ואביהוא בר"ח ניסן היה המ"מ של האש הזרה שה' לא ציוה אותם. היה קרש אחד אצל נדב ואביהוא שלא היה כתוב עליו "כאשר ציוה ה' את משה", על קרש אחד לא היה כתוב "לכבוד המלך", או שהיה כתוב עליו "לכבוד המלך וגם לכבודי". מה אנחנו מבינים בנדב ואביהוא בכלל? הם היו גדולי עולם!

השראת השכינה שרואה יהודי באהל, עם הסלולרי שלו בממ"ד, היא שהוא רואה את הענן על המשכן "לעיני כל ישראל בכל מסעיהם", בכל מסע שהוא נמצא הוא רואה את הענן. הוא לא מדומיין שהוא כבר הגיע אל הניצחון המוחלט לפני שהוא רואה את הענן והוא לא מדומיין שהוא יכול לחדור ולהיכנס אל הענן לפני שהוא קיבל הזמנה לכך. כל מה שהוא עושה זה לכבוד המלך – הוא כותב לכבוד המלך, הוא אוכל לכבוד המלך, הוא עושה מצוות לכבוד המלך, הוא אוהב את ילדיו לכבוד המלך. ואז המלך אומר – "אני מבפנים והוא מבחוץ?! הרי הוא זה שעושה את כל השראת ההשכינה בעולם!". וזה לא היה, כמו שאומר הספורנו, לא במשכן שילה ולא בבית ראשון או שני. אפשר ללמוד מסכתות על גבי מסכתות ולפספס את הנקודה עצמה. יש המון הבדלים בין בית ראשון לשני, אבל בשניהם לא היתה האפשרות לשבת באוהל הפרטי שלי ולראות את ענן ה' לעיני כל בית ישראל בכל מדרגה ובכל מציאות, בכל מסעיהם.

ומה יהיה כשנבוא ונראה את זה בבית שלישי? אנחנו כבר עכשיו רואים את ההכנות לכך ב"ה. זה יהיה לא רק "לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם" אלא לעיני העולם כולו בכל מסעיהם. "יכירו וידעו כל יושבי תבל". ומה מעכב את זה? הדימיון והקונספציה שלי שהניצחון המוחלט כבר הושג, וזה נקרא יאוש, כי אני בכלל לא מאמין בניצחון המוחלט, שעיני יכולים לראות את הענן בכל הזמן בכל מסעיי, ולכן אני ממציא גאולה אלטרנטיבית. הרגנו את חמינאי? לא, זו לא הגאולה. ימ"ש הוא לא שווה את המאמצים שהשקענו בזה. הוא לא הנקודה. הנקודה היא "לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם" עד שזה לעיני העולם כולו. הנקודה היא ענן ה' על המשכן, והניצחון המוחלט, סיום ספר הגלות והגאולה הוא שמשה לא יכול להיכנס את האהל. משה שהקים את המשכן, משה שקרע לנו את הים והוציא אותנו ממצרים – והא לא יכול להיכנס אם אין לו הזמנה, והוא יודע את זה ולא מתבלבל. הוא מייצר עולם שבו המלך אומר שאלה וסברה – "אני מבפנים והוא מבחוץ? מעשה שכזה! שמעתם דבר כזה? הרי הוא הגיע לכל תכליל הבריאה וההוויה, נתאווה הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתוניים, אין קרש שהוא בונה בו ולא כתוב עליו "לכבוד המלך כאשר ציוה ה' את משה"!

הפטרת פרשת החודש

אז הבנו מה קורה בראש חודש ניסן ועכשיו כמה מילים על ראש חודש ניסן שאנחנו עומדים להגיע אליו ועל הניסן שעתידים להיגאל בו בעז"ה. בהפטרה של השבת נקרא על ר"ח ניסן ונראה שם דבר מוזר. זוכרים מה שראינו בספורנו? שבבית השלישי יהיה יותר ממה שהיה במשכן. בואו נראה מה יהיה בבית השלישי. כולם מצפים שההפטרה תעסוק בפסח ובקרבן פסח ואכן ההפטרה עוסקת בזה קצת אבל אתם צפויים להתאכזב כי רוב ההפטרה עוסקת דווקא בראש חודש ניסן ובהקמת המשכן, כלומר בהקמת הבית השלישי. כך לומד הרמב"ם וכך לומדים חז"ל –

כֹּה־אָמַר֮ ה' א-להים בָּֽרִאשׁוֹן֙ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֔דֶשׁ תִּקַּ֥ח פַּר־בֶּן־בָּקָ֖ר תָּמִ֑ים וְחִטֵּאתָ֖ אֶת־הַמִּקְדָּֽשׁ. וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֜ן מִדַּ֣ם הַחַטָּ֗את וְנָתַן֙ אֶל-מְזוּזַ֣ת הַבַּ֔יִת וְאֶל-אַרְבַּ֛ע פִּנּ֥וֹת הָעֲזָרָ֖ה לַמִּזְבֵּ֑חַ וְעַ֨ל-מְזוּזַ֔ת שַׁ֖עַר הֶחָצֵ֥ר הַפְּנִימִֽית. וְכֵ֤ן תַּֽעֲשֶׂה֙ בְּשִׁבְעָ֣ה בַחֹ֔דֶשׁ מֵאִ֥ישׁ שֹׁגֶ֖ה וּמִפֶּ֑תִי וְכִפַּרְתֶּ֖ם אֶת-הַבָּֽיִת (יחזקאל מ"ה, י"ח-כ')

וחז"ל אומרים שזה היה בשבת, הראשון לר"ח ניסן, והם תמהים – איזה קרבן מביאים בראש חודש ניסן "וחטאת את המקדש"? זו מצווה חדשה?! והם עונים וכך פוסק הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות שמדובר על כך שהבית השלישי ייחנך בר"ח ניסן, ואז יביאו קרבן מיוחד שאינו קרבן לדורות אלא לשעה. קרבנות ר"ח מפורטים בפרשת שמיני, אך כאן מדובר על קרבן מיוחד שחז"ל דנים עליו בדיון ארוך במסכת מנחות האם יש סתירה בין יחזקאל לבין התורה, והמסקנה היא שמדובר בקרבן מיוחד שיהיה בחנוכת הבית השלישי, ור"ח ניסן יהיה היום הראשון בימי המילואים של הבית השלישי, בדיוק כמו שהיה בחנוכת המשכן עם קרבנות הנשיאים. וכמו שאז היה מותר להביא קרבן חטאת בשבת^[1] ושאר קרבנות שלא מצוין במפורש שצריך להביאם בשבת כמו עולת התמיד וקרבן מוסף, כך מדבר על זה יחזקאל בבית השלישי. רש"י אומר שכאשר הנשיאים הביאו את הקרבנות שלהם, משה לא רצה לקבל מהם בתחילה בדיוק מהסיבה הזו, כי איך אפשר להביא קרבנות שלא מפורש שמותר להקריבם בשבת?! אך הקב"ה אמר לו לקבל. אנחנו מדברים פה בחנוכת המשכן וכך יהיה בעז"ה בחנוכת בית המקדש השלישי ב"ב.

יסוד המעלה מבבל

אז דיברנו עד עתה בחנוכת המשכן שהיתה בר"ח ניסן ושכמותה לא היה בשילה, לא בבית ראשון ולא בבית שני, ועכשיו נראה שהיה עוד משהו בראש חודש ניסן בהיסטוריה – בימי עזרא ונחמיה כאשר חזרו לארץ אנשי שיבת ציון. כולנו מכירים את היישוב יסוֹד המעלה,^[2] והמקור של השם הזה הוא בר"ח ניסן. עזרא ונחמיה עולים עם עולי בבל לירושלים –

וַיַּֽעֲל֣וּ מִבְּנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵ֠ל וּמִן־הַכֹּהֲנִ֨ים וְהַלְוִיִּ֜ם וְהַמְשֹׁרְרִ֧ים וְהַשֹּׁעֲרִ֛ים וְהַנְּתִינִ֖ים אֶל־יְרוּשָׁלָ֑ם בִּשְׁנַת־שֶׁ֖בַע לְאַרְתַּחְשַׁ֥סְתְּא הַמֶּֽלֶךְ. וַיָּבֹ֥א יְרוּשָׁלִַ֖ם בַּחֹ֣דֶשׁ הַחֲמִישִׁ֑י הִ֛יא שְׁנַ֥ת הַשְּׁבִיעִ֖ית לַמֶּֽלֶךְ. (עזרא ז', ז'-ח')

הם מגיעים לירושלים בחודש אב, החודש החמישי, ומשום מה מספרים לנו את הסיפור הבא –

כִּ֗י בְּאֶחָד֙ לַחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֔וֹן ה֣וּא יְסֻ֔ד הַֽמַּעֲלָ֖ה מִבָּבֶ֑ל וּבְאֶחָ֞ד לַחֹ֣דֶשׁ הַחֲמִישִׁ֗י בָּ֚א אֶל־יְר֣וּשָׁלִַ֔ם כְּיַד־אֱלֹהָ֖יו הַטּוֹבָ֥ה עָלָֽיו. (ט')

כלומר באחד לחודש הראשון היה ביסוס העליה מבבל, ואז החליטו לצאת לדרך – זה היה בר"ח ניסן. למה כ"כ חשוב להזכיר את זה? ובואו נראה מה עוד קרה באחד לחודש ניסן, באותו זמן אצל עזרא ונחמיה. הרי נחמיה היה שר אצל המלך ארתחשסתא והוא זה שקיבל את האישור מהמלך והוא בא עם אנשיו. עזרא היה הכהן ונחמיה היה 'ראש הממשלה', והוא מביא את כל הסיפור שמסופר בתחילת ספר נחמיה. נחמיה ישב אז בשושן הבירה, זה היה בחודש כסלו ובא אליו מישהו בשם חנני ומסר לו מה המצב בירושלים –

דִּבְרֵ֥י נְחֶמְיָ֖ה בֶּן־חֲכַלְיָ֑ה וַיְהִ֤י בְחֹֽדֶשׁ־כִּסְלֵו֙ שְׁנַ֣ת עֶשְׂרִ֔ים וַאֲנִ֥י הָיִ֖יתִי בְּשׁוּשַׁ֥ן הַבִּירָֽה. וַיָּבֹ֨א חֲנָ֜נִי אֶחָ֧ד מֵאַחַ֛י ה֥וּא וַאֲנָשִׁ֖ים מִֽיהוּדָ֑ה וָאֶשְׁאָלֵ֞ם עַל־הַיְּהוּדִ֧ים הַפְּלֵיטָ֛ה אֲשֶֽׁר־נִשְׁאֲר֥וּ מִן־הַשֶּׁ֖בִי וְעַל־יְרוּשָׁלִָֽם. וַיֹּאמְרוּ֮ לִי֒ הַֽנִּשְׁאָרִ֞ים אֲשֶֽׁר־נִשְׁאֲר֤וּ מִן־הַשְּׁבִי֙ שָׁ֣ם בַּמְּדִינָ֔ה בְּרָעָ֥ה גְדֹלָ֖ה וּבְחֶרְפָּ֑ה וְחוֹמַ֤ת יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ מְפֹרָ֔צֶת וּשְׁעָרֶ֖יהָ נִצְּת֥וּ בָאֵֽשׁ. וַיְהִ֞י כְּשׇׁמְעִ֣י ׀ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה יָשַׁ֙בְתִּי֙ וָֽאֶבְכֶּ֔ה וָאֶתְאַבְּלָ֖ה יָמִ֑ים וָֽאֱהִ֥י צָם֙ וּמִתְפַּלֵּ֔ל לִפְנֵ֖י אֱלֹהֵ֥י הַשָּׁמָֽיִם. (נחמיה א', א'-ד')

ימים רבים הוא ישב ובכה שם. תפילתו היא מופלאה והיא מתוארת שם באריכות רבה, עד שהוא מחליט לגשת אל המלך, ממש כמו אסתר, לבוא לפניו ולגעת בשרביט ולבקש ממנו ללכת לירושלים בראש היהודים כדי להקים שם מחדש את העיר ולבנות את החומות. הוא לא יודע איך המלך יגיב, מלך האימפריה הפרסית, שגם יכול להרוג אותו, אבל אז כתוב –

וַיְהִ֣י ׀ בְּחֹ֣דֶשׁ נִיסָ֗ן שְׁנַ֥ת עֶשְׂרִ֛ים לְאַרְתַּחְשַׁ֥סְתְּא הַמֶּ֖לֶךְ יַ֣יִן לְפָנָ֑יו וָאֶשָּׂ֤א אֶת־הַיַּ֙יִן֙ וָאֶתְּנָ֣ה לַמֶּ֔לֶךְ וְלֹא־הָיִ֥יתִי רַ֖ע לְפָנָֽיו. (שם ב', א')

מתוקף תפקידו כשר הוא היה צריך להשקות את המלך, דרך חשיבות, והוא מצא חן בעיניו, ממש כמו אסתר למרות שהוא היה בצום ובבכי. וחשבתי שאולי היו אלו שבעה ימים של בכי, כמו שבעת ימי המילואים.

יום קבלת החלטות

והנביא ממשיך –

וַיֹּ֩אמֶר֩ לִ֨י הַמֶּ֜לֶךְ מַדּ֣וּעַ ׀ פָּנֶ֣יךָ רָעִ֗ים וְאַתָּה֙ אֵֽינְךָ֣ חוֹלֶ֔ה אֵ֣ין זֶ֔ה כִּי־אִ֖ם רֹ֣עַֽ לֵ֑ב וָאִירָ֖א הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד. וָאֹמַ֣ר לַמֶּ֔לֶךְ הַמֶּ֖לֶךְ לְעוֹלָ֣ם יִחְיֶ֑ה מַדּ֜וּעַ לֹא־יֵרְע֣וּ פָנַ֗י אֲשֶׁ֨ר הָעִ֜יר בֵּית־קִבְר֤וֹת אֲבֹתַי֙ חֲרֵבָ֔ה וּשְׁעָרֶ֖יהָ אֻכְּל֥וּ בָאֵֽשׁ (שם ב'-ג')

זה ממש ממש סיפור אסתר!

וַיֹּ֤אמֶר לִי֙ הַמֶּ֔לֶךְ עַל־מַה־זֶּ֖ה אַתָּ֣ה מְבַקֵּ֑שׁ וָֽאֶתְפַּלֵּ֔ל אֶל־אֱלֹהֵ֖י הַשָּׁמָֽיִם. וָאֹמַ֣ר לַמֶּ֔לֶךְ אִם־עַל־הַמֶּ֣לֶךְ ט֔וֹב וְאִם־יִיטַ֥ב עַבְדְּךָ֖ לְפָנֶ֑יךָ אֲשֶׁ֧ר תִּשְׁלָחֵ֣נִי אֶל־יְהוּדָ֗ה אֶל־עִ֛יר קִבְר֥וֹת אֲבֹתַ֖י וְאֶבְנֶֽנָּה. (שם ד'-ה')

הוא מתפלל לה' שייתן לו את המילים הנכונות ואז הוא פונה אל המלך ממש באותן מילים של אסתר "אם על המלך טוב". המלך מדבר איתו, נותן לו את הזמן שהוא צריך, כספים, כותב אגרות – ממש כמו אצל אסתר. הוא מעביר את האגרות אל שרי חיל ופרשים, ואז נחמיה יוצא לירושלים יחד עם עזרא. נשים לב – בר"ח ניסן היה יסוד המעלה מבבל, כלומר, דלת העם מחליטים לעלות, ר"ח ניסן הוא איננו היום בו ראיתי את הגאולה אלא היום בו החלטתי שאני פועל כי יש לי כוחות. זה עוד לא היום שבו הגעתי לירושלים. במקביל, כאילו בלי קשר, אצל נחמיה בר"ח ניסן הוא ניגש את המלך בבקשה גורלית, אחרי צום ובכיות. והם אכן עולים לירושלים, אבל מצבם הרוחני היה ירוד ביותר – התבוללות, צרות. רשימה שלמה של כל האנשים הכי חשובים ועם מי היו מתבוללים, ועזרא עומד לפני העם מראש השנה ועד אחרי יום הכיפורים וסוכות, וקורא להם לחזור בתשובה ולהיבדל נשותיההם הנכריות, ומתי הם יוצאים סופית מכל ההתבוללות? –

וַיְכַלּ֣וּ בַכֹּ֔ל אֲנָשִׁ֕ים הַהֹשִׁ֖יבוּ נָשִׁ֣ים נׇכְרִיּ֑וֹת עַ֛ד י֥וֹם אֶחָ֖ד לַחֹ֥דֶשׁ הָרִאשֽׁוֹן. (עזרא י', י"ז)

זה פלאי פלאים. בר"ח ניסן מתחיל יסוד המעלה מבבל, במקביל נחמיה הולך לפני המלך ופניו רעים מרוב צומות והמלך נותן לו הכל, האתערותא דלתתא, ובר"ח ניתן מתרחשת גם האתערותא דלתתא הרוחנית – מתנקים מכל ההתבוללות והתאוות, מכינים את גאולת הנפש. בר"ח ניסן בשנה השניה לצאת ישראל ממצרים מקימים את המשכן וזוכים לראות את הענן, בר"ח ניסן בבית השלישי נחנוך את המקדש השלישי, אבל מתי התחיל כל הכח ומהו ראש חודש ניסן? – פרשת החודש. משה רבנו מכנס בר"ח ניסן את כל עם ישראל, היינו מי שנשארו אחרי מכת החושך לפני שיצאנו ממצרים. הוא אומר להם שבעשור לחודש עליהם לקחת "שה לבית אבות שה לבית", כלומר שהם צריכים לקחת את האליל לא רק של מצרים אלא גם שלהם עצמם, כי "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה", ותשחטו אותם – אנחנו משתנים, אנחנו מתהפכים. בין ר"ח ניסן ועד לט"ו בו הם שוחטים את השה, מכינים את ליל הסדר, הם מלים את עצמם כי הם לא היו נימולים. הם רק עכשיו סיימו את שבעת ימי האבלות על אחיהם שמתו במכת החושך – והם מתכוננים. בר"ח ניסן הם רק שמעו, קיבלו את כל המצוות, אך עוד לא עשו דבר.

וילכו ויעשו

אנחנו יודעים שבעקבות יציאת מצרים חודש ניסן הפך להיות החודש הראשון, כי אז נגאלנו ממצרים, אבל לכאורה יצאנו ממצרים רק בט"ו בחודש! אני מבין שר"ח תשרי הוא ראש השנה לבריאת העולם כי בכ"ה באלול נוצר עולם וב-א' תשרי נולד אדם הראשון, אבל מה הקשר ל-א' ניסן? למה אז נקבע ראש החודש? הרי יצאנו ממצרים רק בט"ו בניסן! איך כתוב בהגדה של מצרים? –

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. יָכוֹל מֵראשׁ חֹדֶשׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר בַּיּוֹם הַהוּא… (הגדה של פסח)

בראש חודש משה נתן לנו עשרים מצוות, כך מופיע בפרשת החודש שנפטיר בה השבת, ואנחנו צריכים לקיים אותן לקראת הפסח. אבל זה עוד לא מסביר מה עשינו. בשבת נקרא עד סוף סיפור המצוות, ואז מספר להם משה רבנו שיעשו את הדבר הזה ובואו נראה מה כתוב בפסוק שלאחר מכן –

וַיֵּֽלְכ֥וּ וַיַּֽעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּֽאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה' אֶת-מֹשֶׁ֥ה וְאַֽהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ (שמות י"ב, כ"ח)

וזה מאד מוזר כי הם עדיין בר"ח ניסן והם עוד לא עשו דבר! הדבר הראשון שהם עשו היה עשרה ימים לאחר מכן, ב-י' בניסן שאז לקחו את השה וקשרו למיטה, אז איך זה שכתוב פה "ויכלו ויעשו", היינו בלשון עבר?!

והשאלה הופכת להיות עוד יותר קשה בעוד עשרים פסוקים, שם אחרי שהם גורשו ממצרים כתוב –

וַיַּֽעֲשׂ֖וּ כָּל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּֽאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה' אֶת-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽת-אַֽהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ. (שם נ')

אז רגע, מתי הפסוק הזה נכון? על מתי הוא מדבר? בואו נראה את רש"י ונזכור שאנחנו שנה לפני הקנת המשכן, זה לא יאמן מאיפה הכח למשכן, לנשיא, למלך המשיח בעז"ה, לבוא ולהקריב קרבן בשבת בימי המילואים למרות שאסור –

וילכו ויעשו בני ישראל. וכי כבר עשו? והלא מראש חודש נאמר להם, אלא מכיון שקבלו עליהם, מעלה עליהם הכתוב כאלו עשו (מכילתא פי"ב). (רש"י שם כ"ח)

יודעים מה קרה בר"ח ניסן? המלך נכנס וראה שעל כל קרש כתבנו "לכבוד המלך". המלך נכנס ואמר – 'הם רוצים ניצחון מוחלט. הם לא מתבלבלים. האנשים האלה שזה עכשיו בוכים על שמונים אחוז מאחיהם שמתו, האנשים האלה אחרי השואה הגדולה של מאתים ועשר שנות גלות, שמונים ושש שנות שואה ועבדות, הם עוד לא עשו כלום אבל הם קיבלו על עצמם באמת באמת לקחת את האלילים שלהם ולשחוט את זה. ואני רואה את זה – וזה יהפוך להיות יום הגאולה'.

ראש חודש ניסן איננו היום בו יצאנו ממצרים אלא יום גדול יותר. הוא היום בו קיבלנו את הכח לשבת באהל ולזכות בעז"ה בשנה הבאה לראות במשכן את ענן ה' יומם לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם. בדרך הם עוברים דברים קשים – נופלים בעגל, בעמלק, אבל קיבלו עליהם ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשו. זאת מהות ראש חודש ניסן.

מסרט דו מימדי לחיים ממשיים

המשמעות של ר"ח ניסן בימי עזרא ונחמיה היא יום יסוד המעלה מבבל, יום ההחלטה של נחמיה ללכת אל המלך ואת כוחו הוא, המנהיג, המצביא, ראש הממשלה, שואב מזה שיש יהודים שיש להם כח לעשות את יסוד המעלה מבבל ולהחליט לצאת משם למרות שכל העשירים והחכמים והמיוחסים החליטו להישאר שם!

ואז יש ביום הזה כח לעם להיבדל סופית מהנשים מנכריות. מזה יש כח לעם ישראל ולנשיאים להביא את קרבנות המילואים שלהם, ולמרות שמשה מתקשה לקבל את זה כי זה בשבת – הקב"ה מתעקש ואומר לו שזו מציאות אחרת. הם עולים למקום בו הם מסוגלים להפוך את העולם. ומכח זה שעם ישראל קיבל בעצמו בר"ח ניסן "וילכו ויעשו" והקב"ה ראה שזה בלשון עבר, כלומר הם גמרו בדעתם שכך זה יהיה.

"אני מבפנים והוא מבחוץ?", ובלי להתבלבל – בר"ח ניסן אף אחד לא חשב שהוא הגיע לגאולה השלמה. הוא ידע שהיא עוד לא הגיע, הוא ידע שהוא עדיין צריך ללכת ולשחוט את השה שעד אתמול הוא עבד לו. הוא ידע שעוד יש לו תהליך לעבור, אבל הוא ידע שהניצחון המוחלט, הגאולה השלמה היא זו שבה נשיר "ה' ימלוך לעולם ועד. מקדש, ה' כוננו ידיך", עוד שלשה שבועות אחרי ר"ח ניסן ונגיע אל הים והוא ייבקע, וגם אז נדע שאנחנו עוד לא שם בסוף. לא שרנו שם "ה' מָלָך לעולם ועד", למרות שפרעה וחילו טבעו בים ומבחר שלישיו טובעו בים סוף ולא נשאר ממצרים עד אחד – "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים", ובלי להתבלבל לא שרנו שהגאולה הגיעה אלא שרנו והכנו את עצמנו לכך שהגאולה עוד תגיע.

ובשנה שלאחר מכן זכינו לשבת על המרפסת ולראות מהאהל שלנו את ענן ה' בכל מסעותינו – ובעלות הענן יסעו ובמקום אשר הוא ישכון – יחנו. כל החיים בנויים סביב הענן והשכינה. עברנו מהסרט הדו-מימדי לזה שאני חי בתוך הענן ועל פיו. אני יודע איפה אני נמצא ועד איפה אני יכול לבוא. משם הכח לכל ההיסטוריה הלאה – לשיבת ציון בימי עזרא ונחמיה, ומשם הכח לנשיא של הפטרת פרשת החודש, שיהיה לו הכח לבוא ולהקריב בר"ח ניסן ולחנוך את הבית השלישי שעליו התבטא הספורנו – "ויותר מזה יהיה בבית שלישי", מה שלא היה לא במשכן שילה ולא בבית ראשון ולא בבית שני.

זה געוואלד. מי מאבותינו זכו לכך לחוש ממש ממש ולראות בעיניים?! כמה אפשר היום לשבת במרפסת, ולפעמים גם לרדת מהר לממ"ד אבל לחזור אחרי זה שוב למרפסת, ולראות את ענן ה' לעיני כל בית ישראל כפשוטו בכל מסעיהם. לראות את העולם קולט ומבין את זה כדי להעביר את זה ממה שזכינו כבר במשכן אל מה שנזכה אליו במהרה ממש בבית השלישי בגאולה השלמה.

וגאלו מיד חזק ממנו

הביטוי "בניסן נגאלו" מקבל עכשיו משמעות חדשה. בניסן נגאלו מהמחשבה שלהם שאין מה לעשות. ירמיהו הנביא אומר –

כִּֽי־פָדָ֥ה ה' אֶֽת־יַעֲקֹ֑ב וּגְאָל֕וֹ מִיַּ֖ד חָזָ֥ק מִמֶּֽנּוּ. (ירמיהו ל"א, י')

והפשט הוא – כי פדה ה' את יעקב וגאל אותו מהמחשבה שיש משהו חזק ממנו. כי פדה ה' את יעקב מדימיונותיו. מכירים את הביטוי – 'אבל זו עובדה, אין מה לעשות!'? אתה יושב פה בצפון הכי יפה שהארץ ורק מדמיין – כעובדה קיבלנו שהשכנים המפלצות שלנו מצפון מחזיקים ארסנל שגם אחרי שאנחנו מפציצים אותם וכותשים אותם, ודימיינו שהכל תקין, קיבלנו את זה כעובדה. ואז מגיעים אל החלק הנפשי – יסוד המעלה מבבל, אין יותר, אנחנו שוחטים את א-להי מצרים ומכתתים אותו עד דק. לא בגלל שאני רוצה שהוא ימות אלא בגלל שאני רוצה שהכל יתהפך. אני אחסל אותו כדי שהוא לא יפריע להתהפכות – ויש לי הכח לזה. בר"ח ניסן התגלה הכח של עם ישראל ולכן בר"ח ניסן מתחיל החודש הראשון, חודש הגאולה. ביום הזה "וילכו ויעשו", זה קוד המפתח.

בעז"ה שנזכה בקרוב את הנשיא בא בשער בית ה' ממש כמו בהפטרה וכולנו תחזינה עינינו בשובך לציון ממש ממש תכף ומיד עלינו ועל כל עם ישראל ועל כל העולם כולו, ובימינו אפשר גם להוסיף איחול חשוב – שיהיה לכולנו לילה טוב.

1. שהרי בין י"ב הימים שהביאו הנשיאים את קרבנותיהם היה חייב להיות לפחות שבת אחת אחת, אם לא שתיים ↑

2. והאמת היא ששמו צ"ל יסוּד המעלה, כבפסוק ולהלן. ↑

השיעור עוסק ביסודות עבודת השם הפנימית על פי תורת חסידות חב"ד, תוך התמקדות במושג החסיד ובכוחה של האהבה המסותרת. הרב מסביר כי חסיד אינו בהכרח אדם שלם, אלא מי שמכיר בערך עצמו ופועל בהתמדה למילוי חסרונותיו מתוך קבלת עול. דרך ביאור הפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח", מודגשת החשיבות של התעוררות מלמטה והתלהבות אישית הממשיכה אור אלוקי ומבטלת התנגדויות. השיעור מבהיר כי לכל יהודי יש ירושה רוחנית מהאבות, המאפשרת לו קירבה לאלוקות גם ללא יכולת התבוננות מעמיקה. בסופו של דבר, המטרה היא לעורר את החוכמה שבנפש ולהפוך את חיי היומיום לשרשרת של ברכות והודאה המקשרות כל פרט לשורשו העליון.