אפרים בגושן, מנשה בארמון

כולם מכירים את הברכה המדהימה בה מברך יעקב אבינו את נכדיו ואשר חלקנו הגדול מברכים בה את ילדינו בכל ערב שבת ומועד. אני מבקש לפתוח בכמה שאלות לגביה, אך תחילה נראה את הפסוקים המקדימים –

וַיְהִ֗י אַֽחֲרֵי֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיֹּ֣אמֶר לְיוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָבִ֖יךָ חֹלֶ֑ה וַיִּקַּ֞ח אֶת-שְׁנֵ֤י בָנָיו֙ עִמּ֔וֹ אֶת-מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת-אֶפְרָֽיִם. (בראשית מ"ח, א')

רש"י מבאר שהמבשר ליוסף על חוליו של אביו היה אפרים –

…ויש אומרים אפרים היה רגיל לפני יעקב בתלמוד, וכשחלה יעקב בארץ גושן, הלך אפרים אצל אביו למצרים להגיד לו. (שם ברש"י)

ע"פ רש"י, אפרים היה לאורך כל השנים היה עם יעקב ולמד איתו תורה ואילו מנשה היה "האיש אשר על ביתו" של יוסף. מנשה גם היה "המליץ", המתרגם את דברי האחים ליוסף לפני התוודעו אליהם. זו חלוקה מעניינת – יעקב וכל המשפחה התגוררו בגושן לעומת יוסף שהיה בארמון המלוכה – בקהיר או אלכסנדריה – וכעת אפרים רץ ליוסף את כל הדרך מארץ גושן לקרית המלוכה. זו חלוקה חשובה בין תפקידי הבנים ואי"ה נגיע אליה בהמשך.

נעבור ונראה את מילות הברכה –

וַיְבָ֨רֲכֵ֜ם בַּיּ֣וֹם הַהוּא֘ לֵאמוֹר֒ בְּךָ֗ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹהִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה וַיָּ֥שֶׂם אֶת-אֶפְרַ֖יִם לִפְנֵ֥י מְנַשֶּֽׁה. (שם כ')

שאלה ראשונה – מדוע אנחנו מברכים את בנינו שיהיו כאפרים וכמנשה, כלומר כמו אנשים אחרים? האם לא נכון יותר לברכך אותם שישימם ה' כל אחד כפי שהוא ושה' יעזור להם לעשות את זה באופן הכי טוב? ואגב, אם כבר לוקחים שתי דמויות, מדוע שני נכדים של יעקב ולא שני ילדים? אז נכון שהם נבחרו להיות כמו שני ילדים – "…אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִֽהְיוּ-לִי" (שם ה'),^[1] אבל למה לא לקחת מלכתחילה ולומר – 'ישימך אלקים כראובן ויהודה' למשל?

ברכת הנכדים לבנים

שאלה נוספת – מדוע הברכה שמקבלים אפרים ומנשה, נכדי יעקב, קודמת לברכות שמקבלים בניו, השבטים? מתחילת הפרשה ולאורך שלשת חלקיה הראשונים התורה עוסקת בעיקר בהודעת יעקב ליוסף שיש עוד שני שבטים והם בניו. זו מהפכה עולמית. אמנם לפי יעקב הקב"ה הודיע לו את זה כבר לפני שנים –

…אֵ֥ל שַׁדַּ֛י נִרְאָֽה-אֵלַ֥י בְּל֖וּז בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיְבָ֖רֶךְ אֹתִֽי. וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י הִֽנְנִ֤י מַפְרְךָ֙ וְהִרְבִּיתִ֔ךָ וּנְתַתִּ֖יךָ לִקְהַ֣ל עַמִּ֑ים וְנָ֨תַתִּ֜י אֶת-הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לְזַרְעֲךָ֥ אַֽחֲרֶ֖יךָ אֲחֻזַּ֥ת עוֹלָֽם. (שם ג'-ד')

אבל זה חידוש שאנחנו וגם יוסף והאחים לא שמענו עליו עד עכשיו, שיהיו עוד שני שבטים – "קהל עמים" ואלו שני הנכדים, ואם כן – למה לא לספר את החידוש הזה במעמד כל השבטים, כל הבנים, אלא לפני כן?

ועוד שאלה – מה הכוונה במילים "בך יברך ישראל"? לכאורה אפשר היה להבין שיעקב מדבר כאן על עצמו בגוף שלישי, אבל רש"י מבאר אחרת –

בך יברך ישראל. הבא לברך את בניו, יברכם בברכתם, ויאמר איש לבנו ישימך אלהים כאפרים וכמנשה. (שם כ')

כלומר זוהי ברכה שבה יברכו בני ישראל את בניהם לדורות. זה גם מסביר את המילה "לאמר" שכוונתה לאמירה למישהו אחר.^[2] כלומר זו באמת ברכה מאד עקרונית, ולכן השאלה ששאלנו רק מתעצמת – מדוע נבחרו אפרים ומנשה כמושאי הברכה הזו?

עוד קושי שיש לתת עליו את הדעת בפסוק הוא המילים "ויברכם ביום ההוא לאמר". מה ההדגשה "ביום ההוא"^[3]? מה קרה ביום ההוא?

השוואות מוזרות

וכמובן ישנן גם השאלות המפורסמות שכולם שואלים – מהי משמעות סיכול ידיו של יעקב? האם יוסף חושב שיעקב טעה? זה לא שיעקב אומר שמנשה איננו מבורך ח"ו, לא כמו בברכות של עשו ויעקב חלילה. פה יש ברכות לשניהם –

…יָדַ֤עְתִּי בְנִי֙ יָדַ֔עְתִּי גַּם-ה֥וּא יִֽהְיֶה-לְּעָ֖ם וְגַם-הוּא יִגְדָּ֑ל וְאוּלָ֗ם אָחִ֤יו הַקָּטֹן֙ יִגְדַּ֣ל מִמֶּ֔נּוּ וְזַרְע֖וֹ יִֽהְיֶ֥ה מְלֹֽא-הַגּוֹיִֽם. (שם י"ט)

אבל בואו נדבר דוגרי – מה הולך פה? מה זה ההשוואות האלה – הוא יהיה כך ואחיו יהיה יותר?! ברור שאין זה הפשט. רש"י במקום אומר דבר מעניין שצריך להבין –

ידעתי בני ידעתי. שהוא הבכור. גם הוא יהיה לעם. ויגדל, שעתיד גדעון לצאת ממנו, שהקב"ה עושה נס על ידו. ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו. שעתיד יהושע לצאת ממנו, שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל. וזרעו יהיה מלא הגוים. כל העולם יתמלא בצאת שמעו ושמו, כשיעמיד חמה בגבעון וירח בעמק אילון.

גדעון שבא משבט מנשה עשה נס גדול ואיתו ניצל עם ישראל ממדין, אבל יהושע שבא משבט אפרים – הוא עתיד להנחיל לנו את הארץ והוא ילמד תורה את עם ישראל. מה אלו ההשוואות הללו של מי יותר גדול? ואולי לא הבנו את הפסוק הזה ואף את הפרשה הזו?

יש כאן דבר פלאי שצריך ללמוד אותו מההתחלה, אבל יש לנו עוד כמה שאלות; כמה פסוקים קודם לכן מספר לנו רש"י שיעקב לא הצליח לברך את הנכדים בגלל שנסתלקה ממנו שכינה –

וירא ישראל את בני יוסף. בקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים, ויהוא ובניו ממנשה. (שם ח' ברש"י)

וצריך להבין – לפי מה זה הולך? יהושע גדול אבל מה עם ירבעם ואחאב? זה לא מובן.

והערה אחרונה – בעתיד עם ישראל ייקרא ע"י הנביאים בשם אפרים, ולא בשמות כמו ראובן, שמעון, אשר או דן ואפילו לא 'יהודה'^[4] –

הֲבֵן֩ יַקִּ֨יר לִ֜י אֶפְרַ֗יִם אִ֚ם יֶ֣לֶד שַׁעֲשֻׁעִ֔ים כִּֽי־מִדֵּ֤י דַבְּרִי֙ בּ֔וֹ זָכֹ֥ר אֶזְכְּרֶ֖נּוּ ע֑וֹד… (ירמיהו ל"א י"ט)

וכן בפסוקים אחרים עשרת השבטים נקראים אפרים וכו'.

תשובת מנשה המלך

גם לגבי מנשה, יש תופעה מעניינת מאוד ויוצאת מן הכלל. כולנו זוכרים את המלך מנשה, בנו של חזקיהו, שמלך הכי הרבה שנים על יהודה, חמישים וחמש שנה, והוא היחיד מבין מלכי ישראל ויהודה שהמשנה בפרק 'חלק' בסנהדרין אומרת עליו שאין לו חלק לעולם הבא. הוא הביא עבודה זרה להיכל, הקריב את בניו למול ועוד דברים קשים. לפי ספר דברי הימים, הוא חוזר בתשובה בסוף ימיו, אמנם תשובה מפוקפקת קצת והקב"ה חותר חתירה תחת כסא הכבוד (להלן). בנוסח סידורי הספרדים בברכת "השיבנו אבינו" מופיעה תפילה נפלאה – "יהי רצון שתחתון חתירה תחת כסא כבודך" – והמקור לתפילה זו הוא מנשה.

מסופר על מנשה שלא היתה עבודה זרה שהוא לא עבד. ונזכור שזהו בנו של חזקיהו המלך שאצלו דווקא לא היה תינוק ותינוקת מדן ועד באר שבע שלא למדו תורה! לפי חז"ל וע"פ הפסוקים בדברי הימים (ב', ל"ג), מנשה נשבה למלך אשור והוא מגיע בבלה והמלך מנסה לשרוף אותו בתוך דוד ענק עם מים רותחים שעומד על האש. שם הוא פונה לאלילים שהוא עבד כל ימיו אך הם לא עוזרים לו ואז הוא פונה ומדבר לקב"ה – 'תראה רבש"ע, אני נזכר שכאשר הייתי ילד קטן, אבא שלי לימד אותי את הפסוק "בצר לך ושבת על ה' א-להיך", אז אני אעשה איתך עסק. ניסיתי כבר את כל האלילים האחרים ולא עבד כלום אז ננסה גם אותך ונראה – אם זה יעבוד איתך ואני אינצל, אז אתה רציני. אבל אם לא – אתה כמו שאר האלילים שלא שווים כלום'. חז"ל אומרים שכל מלאכי השרת מלמעלה ועד מטה באו לפני הקב"ה והתחננו שלא יקבל את תפילתו 'זו הפקרות, זה סוף העולם' אך הקב"ה חתר תחת כסא כבודו וקיבל את מנשה בתשובה, עד שאמר ר' יוחנן בירושלמי שמי שאומר שאין למנשה חלק לעולם הבא "נועל את הדלת בפני בעלי תשובה".^[5]

אני מזכיר את מנשה למרות שאנחנו לא לומדים תנ"ך אלא פרשת שבוע, מפני שאין מלך נוסף, למעט מנשה, שנקרא על שם מישהו מהשבטים. זה מענין גם בפני עצמו. חז"ל מספרים לנו עליו גם מה היה לפני עיבורו ולידתו. הם מספרים שחזקיהו היה ראוי להיות משיח שכן הוא הציל את ישראל אלא שהיה לו חטא אחד – שלא הביא ילדים לעולם. בא אליו הנביא ישעיהו ואמר לו – "מת אתה ולא תחיה" (מל"ב כ', א'), וחז"ל מסבירים את הכפילות ואומרים – 'מת בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא' (ברכות י'.). והגמרא ממשיכה ומספרת –

אֲמַר לֵיהּ: מַאי כּוּלֵּי הַאי? [למה כל זה מגיע לי?] אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם דְּלָא עֲסַקְתְּ בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה. אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם דַּחֲזַאי לִי בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ דְּנָפְקִי מִינַּאי בְּנִין דְּלָא מְעַלּוּ [עשיתי כך כי ראיתי ברוח הקודש שיצאו ממני בנים חוטאים]. אֲמַר לֵיהּ: בַּהֲדֵי כַּבְשֵׁי דְרַחֲמָנָא לְמָה לָךְ? [למה אתה נכנס לענייני הקב"ה?] מַאי דְּמִפַּקְּדַתְּ אִיבְּעִי לָךְ לְמֶעְבַּד, וּמָה דְנִיחָא קַמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא – לַעֲבֵיד [אתה תעשה את מה שאתה מצווה והקב"ה יעשה את מה שהוא צריך לעשות]. אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא הַב לִי בְּרַתָּךְ, אֶפְשָׁר דְּגָרְמָא זְכוּתָא דִידִי וְדִידָךְ, וְנָפְקִי מִנַּאי בְּנִין דִּמְעַלּוּ [תן לי את בתך ואעשה תשובה ואתחתן איתה וזכותך וזכותי יעזרו לי שיצאו ממני בנים טובים]. אֲמַר לֵיהּ: כְּבָר נִגְזְרָה עָלֶיךָ גְּזֵירָה. אֲמַר לֵיהּ: בֶּן אָמוֹץ, כַּלֵּה נְבוּאָתְךָ וָצֵא! כָּךְ מְקּוּבְּלַנִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא, אֲפִילּוּ חֶרֶב חַדָּה מוּנַּחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם, אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים. (שם)

ומה יצא מילד כזה שאביו הוא המלך חזקיהו ואמו היא בתו של הנביא ישעיהו בן אמוץ? – יצא מנשה שחז"ל אומרים שאחד מחטאיו היה שהוא רצח את סבא שלו, הנביא ישעיהו. אני מביא את הסיפור הזה כי כנראה יש סיבה שחזקיה קורא לבן שלו מנשה על שמו של מנשה בן יוסף, כי הוא המלך היחיד שנקרא על שם מישהו. אגב, אנחנו לא מכירים שקוראים בשם על שם מלכים אחרים שהיו רשעים למעט מנשה. אין אחז, אמון וכו'. אבל מנשה – הרבה מגדולי ישראל נקראו כך!

הבא לברך את בניו יברכם בברכתם

בואו נחזור לאפרים ולמנשה. ראינו בפסוק שהוא מסתיים במילים "וישם את אפרים לפני מנשה". רש"י אומר שאין הכוונה שהוא לקח את אפרים ראשון ואת מנשה מאחוריו אלא – "בברכתו". כלומר תוכן הברכה של שניהם משותף. עוד דבר – אצל כל שבט אנחנו יודעים מהי הברכה שיעקב ברך אותם – "נפתלי אילה שלוחה", "גור אריה יהודה", "בנימין זאב יטרף" וכו' אבל מה הברכה אצל אפרים ומנשה? זה לא כתוב, לא מפורש. אין ברכה! זו ברכה לנו שהילדים שלנו יהיו כאפרים וכמנשה, אבל מהי הברכה לאפרים ומנשה עצמם זה לא כתוב! אז במה הוא שם את אפרים לפני מנשה? הרי אין שם ברכה! מגלה לנו רש"י –

וישם את אפרים. בברכתו לפני מנשה, להקדימו בדגלים ובחנוכת הנשיאים. (שם כ')

רק לשני העניינים האלה, שהם אמנם עקרוניים וחשובים, הוקדם אפרים למנשה. אפרים הוא ראש הדגל, ועל דגלו מנשה ובנימין. כלומר בני רחל, כולל הדוד בנימין, הם תחת מלכות אפרים בדגלים, ודבר שני – בחנוכת הנשיאים, ביום השביעי הקריב נשיא אפרים ולמחרת ביום השמיני הקריב נשיא שבט מנשה,^[6]כמו בסדר הנסיעה של השבטים והמחנות.

רעי ואהובי, בואו נדייק ברש"י – "הבא לברך את בניו יברכם בברכתם, ויאמר ישימך". יש כאן מי שהבינו לא נכון – אין הכוונה שהבא לברך את בניו יברכם בברכה של אפרים ומנשה שהיא "ישימך וכו'", אלא מי שבא לברך את בניו צריך לברך אותם בברכה הפרטית שלו – במה שמתאים לו. לברך כל ילד לפי אופיו ומהותו, ואז הוא יוסיף ויאמר לו "ישימך אלקים כאפרים ומנשה". מה הכוונה?

אפרים ומנשה הם שני אבות הטיפוס שמופיעים דווקא בנכדים, וכדי להבין אותם ננסה להבין מי הם. אין להם ברכה ספציפית אלא הם מהות, וכזו שצריכה להיות בכל ישראל. ומה שקרה "ביום ההוא" הוא שאז נכנסו אפרים ומנשה לתוך שבטי ישראל, כלומר מאותו רגע אפשר לצפות משבט זבולון לגלות את האפרים ואת המנשה שבזבולון, וכך מיששכר ומראובן וכו' ולכן זה צריך להקדים את הברכות לשבטים. לפי הזוה"ק "ביום ההוא" דהיינו לא יחד עם כל בני יעקב, אלא ביום ההוא, זהו היום שבו נקבע שאפרים ומנשה הם שני השבטים, הם קהל העמים אליו התכוון הקב"ה כשהוא נתן לישראל את הברכה "גוי וקהל עמים" – שחוץ מבנימין יהיו אלו אפרים ומנשה. היום בו הפכנו מי"ב שבטים לי"ב שבטים שיש בהם אפרים ומנשה.

נגיד עוד נוסחא שאולי לא תהיה מובנת תחילה אבל תתבאר בהמשך – כל הברכה הזו נאמרה ליוסף "ויברך את יוסף ויאמר". יוסף הוא אפרים ומנשה. לכאורה, מאיפה יעקב הבין ששני השבטים שעתידים להצטרף לעם ישראל יהיו דווקא מיוסף ולא מבן אחר? למה לא לקחת את פרץ וזרח, למשל, או את בני ראובן?^[7]

כי נשני א-להים

עכשיו נתחיל ומהמהלך הזה אף יתבררו לנו פרקים שלמים בתנ"ך. המשותף למנשה ולאפרים הוא שהם שני הנכדים היחידים שנולדים וגדלים לא ב'שטיבל'ך' שלנו אלא במצרים. יש עוד הרבה תשובות יפות שנאמרו לגבי השאלות ששאלנו על אפרים וממנשה (למה מברכים בהם וכו') – שהם עשו שלום ביניהם והם היו יחד וכו' – אבל זה לא מסביר את העומק של הייחודיות והמהות שלהם ואף לא עונה על כל השאלות ששאלנו.

אפרים ומנשה נולדים ליוסף, המשנה למלך המצרי. הם נולדים הרחק מבית אבא, הרחק מהחיבור עם אברהם, יצחק ויעקב. כל יתר השבטים זוכים להיות עם יעקב. כשנולד לו בנו הבכור, קרא לו יוסף "מנשה" ונתן טעם לשם.^[8] אגב, גם בשבטים כל השמות עוסקים בהווה ובמצב של האמא או האבא כאשר הם נותנים לילד את השם, ורק אצל יוסף רחל מעניקה לו את שמו על שם העתיד – "יוסף ה' לי בן אחר". גם אפרים ומנשה נקראים על שם דבר מהותי שיעקב בא עכשיו ואומר שזה על שם העתיד.

שמו של מנשה מנומק בסיבה הבאה –

וַיִּקְרָ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־שֵׁ֥ם הַבְּכ֖וֹר מְנַשֶּׁ֑ה כִּֽי־נַשַּׁ֤נִי אֱלֹהִים֙ אֶת־כׇּל־עֲמָלִ֔י וְאֵ֖ת כׇּל־בֵּ֥ית אָבִֽי. (שם מ"א, נ"א)

המילה "נשני" באה גם מהמילה נשיה, שכחה, אבל גם מגיד הנשה, והגיד נקרא כך כיון שהוא קפץ ממקומו. כאשר המלאך פגע בכף ירך יעקב, קפץ הגיד ויצא ממקומו (ורש"י שם מביא פסוקים להוכחת והסברת המקור). על פי זה, כשנולד מנשה אומר לו אביו יוסף – 'תקשיב בן אהוב, אתה אמנם תגדל כנסיך במצרים, אבא שלך יישב במרכבת משנה ואתה תהיה בארמון, אך דע לך – אתה לא מפה. אתה מוקפץ. "נשני אלקים את כל עמלי" – אתה גדל פה אבל אתה בעצם משם. תבין מנשה, אתה לא מפה. אל תתבלבל מהעולם – אתה לא קשור אליו. אתה אמנם מופיע פה אבל אתה משם'.

אותיות מנש"ה הן אותיות נשמ"ה, וגם הנשמה אמנם פועלת פה, בעולם הזה, בתוך הגוף אבל היא משם, מלמעלה. יש בה שני חלקים. היא תשוב אל האלוקים אחרי מאה ועשרים שנה אבל היא פועלת ומופיעה פה על אף שהיא לא רוצה להיות פה. מרגע שהיא הגיעה לכאן הרי שהיא צריכה להופיע בגלות שלה, בגלות. היא צועקת 'וי, וי', היא בתנועת רצוא, למעלה, אבל היא צריכה להיות פה, למטה.

הילד הראשון של עם ישראל שנולד בגלות נקרא 'נשמה' – אני בגלות, בית אבי בכסא הכבוד, בית אבי בארצות ה'. אני חש גלות, אני בוכה, אני מנשה. כאשר בהמשך נולד הילד השני נוצרת בנפש תנועה הפוכה. הוא נקרא אפרים "כי הפרני אלקים בארץ עניי" – נכון אני בגלות, בחושך, אבל אם אני כבר פה הרי שזה לא בטעות ותפקידי הוא להוציא את יתרון האור מן החושך, מה שאי אפשר היה להוציא שם, ומה שאני יכול לפעול פה אין הנשמה יכולה לעשות תחת כסא הכבוד. ולכן אני אפרה בארץ עניי. זו השאיפה של יוסף.

כי הפרני א-להים

באופן זה יברך יעקב את יוסף, ושם באמת נמצאות הברכות של אפרים ומנשה –

בֵּ֤ן פֹּרָת֙ יוֹסֵ֔ף בֵּ֥ן פֹּרָ֖ת עֲלֵי-עָ֑יִן בָּנ֕וֹת צָֽעֲדָ֖ה עֲלֵי-שֽׁוּר. (שם מ"ט כ"ב)

'פורת' משמעו הפרני, וכפי שמביא רש"י במקום שזה ענין החן. יש ביוסף גם נקודת מנשה וגם נקודת אפרים. אפרים הוא השאיפה, היעד, ויחד עם זה יש בו סכנה גדולה, מפני שכאשר אדם פרה ורבה בארץ הגלות הוא יכול בקלות לשכוח מהיכן הוא הגיע, מה המשימה שלו, וכדי להימנע ולהימלט מהסכנה הזו אתה חייב את 'מנשה'. בלי מנשה אתה תלך לאיבוד. לאפרים יש כוחות של מלכות – הוא יהושע בן נון והוא ירבעם בן נבט. יהושע שמנחיל לנו את הארץ ומלמד תורה לישראל. ההבדל בין משה שנתן את התורה ולימד אותה לישראל לבין הלימוד שמלמד אותה יהושע הוא שיהושע לימד את התורה לישראל בארץ ישראל. הוא עשה מעין 'מעמד הר סיני' בהר גריזים ובהר עיבל. יהושע מגלה את התורה לכל העולם ומעמיד שמש בגבעון דום לעיני כל הגוים, אבל הוא עושה את זה בהר גריזים ובהר עיבל. אבל כאשר אפרים חלילה שוכח את מנשה הוא הופך לכח המלכותי של ירבעם בן נבט שעושה הכל כדי שלא יהיה ניתן להגיע לירושלים – אחאב, איזבל, שבאים להרוג את הנביאים ולהשכיח כל זכר להם. כך אומר הנביא –

אֶפְרַ֕יִם בָּעַמִּ֖ים ה֣וּא יִתְבּוֹלָ֑ל אֶפְרַ֛יִם הָיָ֥ה עֻגָ֖ה בְּלִ֥י הֲפוּכָֽה. (הושע, ז', ח')

וכן בפסוקים רבים בנביאים שמתארים את אפרים בכאב –

חֲב֧וּר עֲצַבִּ֛ים אֶפְרָ֖יִם הַֽנַּֽח־לֽוֹ. (שם ד' י"ז)

גם ספר שופטים מלא בזה ובנבואה לאחר מכן.

כאשר יעקב בא לברך את אפרים ומנשה הוא משכל את ידיו. שבע עשרה שנה לפני כן חילק יוסף בין בניו ושם את אפרים אצל סבא בארץ גושן, הם לומדים שם בבית המדרש יחד. מנשה נמצא בבית יוסף, בארמון, הוא הממונה על בית יוסף, והסיבה ברורה – אם אפרים לא יהיה עם יעקב ושאר המשפחה אז מחד זו תהיה סכנה גדולה, ומאידך יחסר להם כח המלכות, כח ההפריה שבא ממנו. התפקיד שלו הוא ללמד את כולם בארץ גושן איך אפשר להיות "הפרני בארץ עניי". הם באים מחברון ולא יודעים איך אפשר להפוך את ארץ גושן ל"הפרני בארץ עניי". זה פלא פלאות –

וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גּ֑שֶׁן וַיֵּאָֽחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד. (בראשית מ"ז, כ"ז)

זה מכוחו של אפרים. זה החברותא של סבא – מכל הנכדים שסבא הביא איתו מחברון, דווקא הוא נבחר ללמוד עם סבא. לא היה מישהו אחר? למה דווקא הוא? – כי אפרים הוא זה שמלמד את בני ישראל להיות יהושע בארץ גושן, ולכן הוא צריך להיות צמוד ליעקב.

כאשר עם ישראל יגיע לארץ, ולפני שיהושע ינחיל אותם את הארץ, יאמר לו משה רבנו רק הוראה אחת – 'את הכל תעשה לפי הבנתך, אבל לגבי בני גד ובני ראובן שרוצים להיות בעבר הירדן המזרחי ואם הם יעמדו בכל ההתחייבויות שלהם אני אכן מסכים לכך, אבל אני מפיל עליך תיק – יש שבט בשם מנשה שאותו אתה תחצה לשניים וחציו יהיה צמוד אליהם'. זוכרים שאמרנו שלנשמה יש שני מקומות? שמנשה מוקפץ? שנשני? – חצי מהשבט הזה יהיה בעבר הירדן המזרחי וחצי אחר בעבר המערבי. הוא זה שמזכיר לנו שאנחנו לא יכולים להתנתק, כי בלי מנשה, וכשיש להם "מקנה רב ועצום" בעבר הירדן המזרחי כשבאמצע נהר הירדן – כמה קל יהיה להם להיעלם.

מטרת רכישת הרכב

הזכרנו את הברכה של יעקב ליוסף – "בנות צעדה עלי שור". כולנו זוכרים את המדרש על בנות מצרים שעלו על החומה כדי להשקיף אל יוסף אבל אונקלוס מבאר שם אחרת ורש"י אומר שזהו הפשט –

… תְּרֵין שִׁבְטִין יִפְּקוּן מִבְּנוֹהִי יְקַבְּלוּן חוּלָקָא וְאַחְסָנְתָא.

שני בניו יחולקו לשני חצאים שביניהם חומה – אלו הם בני מנשה. המפרשים שואלים אם אכן מדובר על בני מנשה מדוע התורה נוקטת בלשון נקבה – "בנות צעדה"? והתשובה היא כי עיקר החלוקה תהיה בבנות צלפחד – בן חפר, בן מכיר בן מנשה. בן יוסף.

כאשר יעקב בא לברך את אפרים ואת מנשה, הוא אומר ליוסף – 'יוסף הצדיק, אתה לא טעית. וודאי שמנשה הוא הבכור, אבל זה בגלל שסדר העבודה של האדם את קונו חייב להתחיל בסור מרע, במנשה. אם אין מנשה – אפרים יילך לאיבוד, אבל מה המטרה, מה היעד שבשבילו ירדה הנשמה לעולם? למה הקב"ה ברא את העולם – בשביל אפרים או בשביל מנשה?'. משל למה הדבר דומה, לאדם שרכב רכב חדש. הוא חייב לבדוק שהבלמים עובדים לפני שהוא מתחיל בנסיעה, אבל מטרת הרכב איננה הבלמים אלא היכולת להגיע הכי רחוק שאתה צריך!

יוסף, כל עוד הוא לא הופך לאחד האבות, אז סדר העבודה צריך אכן להיות מלמטה – קודם מנשה ולאחר מכן אפרים, אבל כאשר יעקב בא ומסתכל מלמעלה, מהשורש, הוא יודע שקודם אפרים ואחר כך מנשה!

חתירה תחת כסא הכבוד

זוכרים את מה שאמרנו על חזקיהו ומנשה. חזקיה יודע ממה הוא מפחד ולכן הוא עושה תשובה ומבקש מישעיהו את בתו ורוצה להתחתן איתה, ולכן הוא קורא לבנו שנולד בנו מנשה – "כי נשני א-להים את כל עמלי ואת בית אבי", כלומר 'טאטע, תעזור לי שהוא לא ישכח! תעזור לי שהוא יהיה מנשה'. ומה קרה אצל הבן הזה, כשכל המלאכים באים לפני הקב"ה –

והיו מלאכי השרת מסתמין את החלונות שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקב"ה, והיו מלאכי השרת אומרים לפני הקב"ה – רבונו של עולם, אדם שעבד ע"ז והעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה? (ירושלמי סנהדרין י':)

או אז –

מה עשה לו הקב"ה? חתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד שלו ושמע תחינתו… (שם)

כלומר הקב"ה אמר – 'מלאכים יקרים, כל הכבוד לכם, אבל הנשמה, המנשה, זה לאין ערוך למעלה למעלה מכולכם יחד. זה חלק אלוק מלמעלה ממש', והוא חותר חתירה תחת כיסא הכבוד, שם נמצא החלק העליון של הנשמה. מצד השכל, איזו מן תשובה עשה פה מנשה? הרי הוא פונה לכל האלילים – זו בושה וחרפה ועוד להציב לקב"ה תנאים! אבל מצד הנשמה הפנימית, זה לא יאמן, אנחנו תופסים מה זה מנשה? כל המלאכים לא עומדים מול זה! "כי נשני א-להים את כל עמלי ואת בית אבי" זה הלמעלה מהטבע של הנשמה של היהודי שזה מנשה.

הזכרנו את פרשת הנשיאים, ששם הקדים הקב"ה את אפרים למנשה, שאנחנו קוראים בחנוכה! זוכרים את השאלה המפורסמת של חנוכה של הבית יוסף – למה חוגגים את חנוכה שמונה ימים והרי השמן שנמצא הספיק מצד עצמו ליום אחד ולכן הנס נמשך רק שבעה ימים? והנה לנו תשובה נוספת ומחודשת – אם היינו חוגגים רק שבעה ימים את חנוכה היינו מסיימים את הקריאה באפרים ואילו "זאת חנוכה" הוא מנשה, כי חנוכה – במשפט אחד – הוא המצווה היחידה שאתה עושה כשאתה מאיר את החושך בפתח הבית. אתה יוצא לרשות הרבים ואומר – 'לא רק שאני לא מתפעל מהעולם, אלא שאני עם האור הגנוז, עם הנשמה, עם השמונה, יכול להאיר את העולם!'. ואיך קוראים לנשיא מנשה שהקריב ביום השמיני? גמליאל בן פדהצור. 'גם לי אל' – זה הנשיא. אפרים מוקדם בנשיאים כי הוא מלך, יש בו כח המלכות.

אחיו הקטן יגדל – ממנו

זוכרים את גדעון שרש"י אמר שהוא יהיה משבט אפרים? זו מהפכת עולם; שאלנו בין השאלות שלנו בתחילת השיעור לגבי "גם הוא יגדל ממנו", מה אלו ההשוואות האלה? – אני מבקש לטעון שהפירוש של "אולם אחיו הקטן יגדל ממנו" הוא שאפרים יגדל – 'ממנו', ממנשה. מנשה הוא מי שמגדל ומגדיל את אפרים. גדעון עושה את המלחמה המופלאה במדין ועל ידו הקב"ה עושה נס פלאי – צליל לחם שעורים וכו'.^[9] גדעון הוא משבט מנשה. כשבא אליו המלאך הוא היה חובט חיטים בגת בעפרה, הוא אומר לו –

…בִּי אֲדֹנָי, בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל; הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה, וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי. (שופטים ו', ט"ו)

כלומר – אני לא השופט. השופט, המלך, צריך לבוא משבט אפרים, ואילו אני משבט מנשה. כשהוא מסיים את המלחמה באים אליו פתאום שבט אפרים וצועקים ועושים 'בלאגן' –

וַיֹּאמְר֨וּ אֵלָ֜יו אִ֣ישׁ אֶפְרַ֗יִם מָֽה־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ עָשִׂ֣יתָ לָּ֔נוּ לְבִלְתִּי֙ קְרֹ֣אות לָ֔נוּ כִּ֥י הָלַ֖כְתָּ לְהִלָּחֵ֣ם בְּמִדְיָ֑ן וַיְרִיב֥וּן אִתּ֖וֹ בְּחָזְקָֽה. (שם ח', א')

והוא עונה להם בעדינות –

וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ם מֶה־עָשִׂ֥יתִי עַתָּ֖ה כָּכֶ֑ם הֲל֗וֹא ט֛וֹב עֹלְל֥וֹת אֶפְרַ֖יִם מִבְצִ֥יר אֲבִיעֶֽזֶר. (שם ב')

איזו גדלות! 'אתם הרבה יותר ממני'. היו מי שניסו לטעון שהוא היה 'דיפלומט', אבל אין זה סתם נימוס או דיפלומטיות. אנחנו מדברים על נביא ה', על שופט בתנ"ך. הוא אומר להם – 'אתם המלכים, בוודאי, ואתם תגדלו ממני. אני המנשה שבא להזכיר לכם'. בפרקים שלפני כן בספר שופטים מתוארת בשבט אפרים שיא העבודה זרה, והוא בא להשיב אותם חזרה.

והנה סיפור נוסף מספר שופטים (י"א), מוכר אבל לא תמיד עד סופו – יפתח הגלעדי. על פי חז"ל והראשונים הוא היה משבט מנשה (גלעד היה בן מכיר), והוא באמת היה מעבר הירדן המזרחי. אך הוא "בן אשה זונה". יש בו כח עצום – אבל יש קשיים גדולים שם. כולנו זוכרים את סיפור בת יפתח ויש עליו כעס גדול איך הוא הרג אותה, גם חז"ל אומרים שהוא לא היה בן תורה ולכן עשה את מה שעשה וכו'. אבל הסיפור לא נגמר בזה אלא ממשיך לפרק הבא –

וַיִּצָּעֵק֙ אִ֣ישׁ אֶפְרַ֔יִם וַֽיַּעֲבֹ֖ר צָפ֑וֹנָה וַיֹּאמְר֨וּ לְיִפְתָּ֜ח מַדּ֣וּעַ עָבַ֣רְתָּ לְהִלָּחֵ֣ם בִּבְנֵי־עַמּ֗וֹן וְלָ֨נוּ֙ לֹ֤א קָרָ֨אתָ֙ לָלֶ֣כֶת עִמָּ֔ךְ בֵּיתְךָ֕ נִשְׂרֹ֥ף עָלֶ֖יךָ בָּאֵֽשׁ. (שם י"ב, א')

אלו ביטויים של המזרח התיכון – "ביתך נשרוף עליך באש"… ההבדל בין יפתח לגדעון הוא שליפתח לא היו הכוחות של גדעון, הוא היה אמנם משבט מנשה אבל היתה לו בעיה, הוא היה גדול עולם אבל עם בעיה, ואז במקום לענות להם כמו גדעון, עונה להם בלעומתיות ויוצא עליהם למלחמה והורג ושוחט בהם ארבעים ושניים אלף איש (!), כשהבדיקה שהם באמת משבט אפרים היתה שהם לא יכלו להגות את המילה "שיבולת" ואמרו במקום זאת "סיבולת". ואין זה סתם מן 'משחק מילים'. הוא רוצה לומר להם – 'אתם אמרתם שאני הייתי בין אנשים ריקים ובן אשה זונה ואילו אתם אנשים מכובדים'. אנשיו שאלו כל אחד שעבר שם –

וַיִּלְכֹּ֥ד גִּלְעָ֛ד אֶֽת־מַעְבְּר֥וֹת הַיַּרְדֵּ֖ן לְאֶפְרָ֑יִם וְֽהָיָה כִּ֣י יֹאמְר֞וּ פְּלִיטֵ֤י אֶפְרַ֨יִם֙ אֶעֱבֹ֔רָה וַיֹּ֨אמְרוּ ל֧וֹ אַנְשֵֽׁי־גִלְעָ֛ד הַֽאֶפְרָתִ֥י אַ֖תָּה וַיֹּ֥אמֶֽר לֹֽא. וַיֹּ֣אמְרוּ לוֹ֩ אֱמָר־נָ֨א שִׁבֹּ֜לֶת וַיֹּ֣אמֶר סִבֹּ֗לֶת וְלֹ֤א יָכִין֙ לְדַבֵּ֣ר כֵּ֔ן וַיֹּאחֲז֣וּ אוֹת֔וֹ וַיִּשְׁחָט֖וּהוּ אֶל־מַעְבְּר֣וֹת הַיַּרְדֵּ֑ן… (שם ה'-ו')

'אפרתי' זה גם איש מכובד וגם משבט אפרים. זה לא סתם 'צחוקים' שהם לא ידעו לומר ש' ואמרו ס'. המפרשים הפנימיים אומרים שהם פשוט כל כך נטמאו בגויים שסביבותיהם, עד שהם אבדו את השפה העברית ודיברו בסגנון השפה של הגויים ששם.

האם 'שיבולת' אומר לנו משהו? אולי זה מזכיר לנו את סבא יוסף, הסבא המשותף של יפתח ושל אנשי אפרים, שחלם על שיבולים, זוכרים? "אמור נא שיבולת" – 'מה נשאר מכל עבודת השיבולים שלכם?'…

אנחנו תופסים את המשמעות של "אחיו הקטן יגדל ממנו"? – אלמלא מנשה, מה יהיה עליך אפרים?. כשיצאו בני ישראל ממצרים, בחר משה שלא ללכת לארץ בדרך הקצרה, 'דרך ארץ פלישתים', כי 30 שנה לפני כן יצאו בני אפרים והרגום הפלישתים בגת.^[10] זו אותה נקודה בכל המקומות – כח המלכות, כח ההפריה, להיות הראשון בדגלים ולהוביל את הכל, אבל הנה לנו מה קורה כאשר הוא שוכח את משה, את מנשה, כשזה בא מרצון עמוק ועצום אבל לפני הזמן ולא לפי ההוראה.

יהוא המלך

וסיפור תנכ"י אחרון שפעמים רבות אנחנו לא שמים אליו לב. רש"י אומר שכאשר בא יעקב לברך את אפרים ומנשה הוא ראה את ירבעם ואת אחאב באפרים ואצל מנשה הוא ראה את יהוא ובניו. נקפוץ לספר מלכים – מי היה יהוא? לפני שאליהו הנביא עולה בסערה השמיימה, אומר לו הקב"ה שיש לו שלש משימות – למשוח את אלישע לנביא, את חזאל למלך ארם ואת יהוא למלך ישראל (מל"א י"ט, ט"ו-ט"ז), ורק לאחר מכן הוא יכול למות ולעלות לשמיים ואלישע ממלא את מקומו. אלישע שולח את נערו ובא אל יהוא ומבשר לו שהוא הופך להיות המלך. יהוא היה שר משרי החיל אצל אחאב ואצל בנו יורם בן אחאב. יהוא מכרית את כל בית אחאב ולא משאיר להם "משתין בקיר ועצור ועזוב בישראל" (מל"א כ"א, כ"א). הקב"ה מברך אותו על השמדת בית אחאב. גם שם יש בעיה בסוף ימיו שלא ניכנס אליה, ומכל מקום – אני לא בטוח שאנחנו שמים לב למה שהיה פה – יהוא משבט מנשה הוא זה שמחסל את אפרים בנוסח 'ירבעם ואחאב'!

אפרים ומנשה שבתוך כל ישראל

הברכה "ישימך א-להים כאפרים וכמנשה" איננה עוד 'ברכה חמודה', אלא היא מאבק והשלמה תמידיים – נולדת כאן ישראל, כדי שהאל ישרור בקרבך, "בך יברך ישראל לאמר ישימך א-להים כאפרים וכמנשה". אפרים צריך להוביל בדגלים, הוא צריך להוביל בנשיאים כדי שמנשה יהיה השמיני, ואפרים ומנשה יצטרכו להופיע את עצמם יחד.

יוסף הצדיק זה אפרים ומנשה. הצדיק הוא הכח של הסינכרון הנכון הזה בין שני הכוחות הללו של אפרים ומנשה. "ויברכם ביום ההוא לאמר" – לפני שאני בא לברך את שמעון, לוי, יהודה, יששכר וכו' אני מכניס לתוך עם ישראל את הכוחות של אפרים ומנשה. שני הכוחות שקיימים בך, יוסף הצדיק.

זוכרים מה אמרה אמא רחל בהתחלה על הבן שנולד לה? זו האמא היחידה שחשה דבר מסוים אבל קוראת לבנה על שם דבר אחר, הפוך –

וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֹּ֕אמֶר אָסַ֥ף אֱלֹהִ֖ים אֶת־חֶרְפָּתִֽי. וַתִּקְרָ֧א אֶת־שְׁמ֛וֹ יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר יֹסֵ֧ף ה' לִ֖י בֵּ֥ן אַחֵֽר. (בראשית ל' כ"ג-כ"ד)

תחילה היא, העקרה, מרגישה שהנה הילד הזה אסף, כינס, צמצם את כל החרפות שהוא עתיד לעבור, וכל חרפה שהוא יעבור בימי חייו תביא אותו לתודעה יותר עמוקה של "בלעדי" ועוד יותר עומק של "בלעדי". אילו ניסיונות שהוא עובר – כדי להיות המנשה שיאפשר לכל בני ישראל לבוא לארץ גושן ולהישאר בני ישראל ולהביא את העצים מהם נקים את המשכן בהמשך. אבל לא על שם זה היא קוראת לו בסוף. 'יוסף' זו תנועה הפוכה מ-'אסף'. אסף היא תנועתו של מנשה, של סור מרע ואילו 'יוסף' זה אפרים, זה הפרני. מופיע בתורת החסידות שכל מי שהוא עדיין 'אחר' יכול ע"י יוסף הצדיק להפוך אותו לבן – "יוסף ה' לי בן אחר".

"ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי". לכאורה אנחנו כבר יודעים שאפרים ומנשה הם בניו של יוסף ושהם נולדו במצרים, אבל יעקב מציין את זה שוב ואומר – המהויות הללו של אפרים ומנשה שנולדו לך יוסף הצדיק בארץ מצרים הם יהיו הכח של כל יהודי אשר בשם ישראל יכונה, והוא יכול שאל ישרור בקרבו ויהיה בו הכח של אפרים ומנשה.

אבא, תהיה קצת סבא

ומשפט אחרון. רש"י כפי שראינו אומר "הבא לברך את בניו" יברך אותם בברכה הזו, אבל זו הברכה שסבא יעקב ברך את נכדיו ולא אבא את בניו! זה הפלא ופלא – בדור הבנים לא תמיד רואים את אפרים ואת מנשה. לפעמים רואים את זה רק בדור ההמשך. מה אומרים לכל אבא פעם בשבוע לפחות? – 'תשמע אבא'לה, אתה כל השבוע 'אבא', וזה בסדר גמור. אבל פעם אחת בשבוע תהיה קצת סבא. תתאמן על זה. בליל שבת תהיה סבא. סבא זה נחת ותראה לי, לילד שלך, שאתה מאמין באפרים שבי, ותראה לי שאתה שם את אפרים לפני מנשה ואתה מאמין שיהיו לי הכוחות הכפולים הללו ותתן לי את הכח להיות אפרים ומנשה. אחר כך תחזור ותהיה אבא ותגיד לי שאני צריך לסדר את זה ולעשות שיעורי בית ולהתנהג יותר יפה, אבל פעם בשבוע, לפני הקידוש, תעשה כאילו אתה סבא, כאילו אתה יעקב'. "בך יברך ישראל".

שהקב"ה יזכה אותנו להיות אפרים ומנשה ולראות באמת בכל הברכות, בגאולה שלמה ובישועה שלמה בעגלא ובזמן קריב עלינו ועל כל ישראל.

1. ועדיין יש דברים שהם לא נחשבים כשבט בפני עצמו אלא יוסף ממשיך להיחשב כשבט אחד (חקוק על האפוד למשל ועוד). ↑

2. כמו בפסוק "וידבר ה' אל משה לאמר", שמשמעו שהקב"ה דיבר למשה וציווה אותו לומר את הדברים הללו הלאה לבני ישראל, לאהרון, לסנהדרין וכיו"ב. ↑

3. בדר"כ הביטוי "ביום ההוא" בא להדגיש יום מיוחד, כמו "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" ועוד. ↑

4. אמנם בשלב מאוחר, בעת חורבן בית ראשון ובעת שיבת ציון, כמסופר במגילת אסתר ובעזרא, נתחיל להיקרא 'יהודים' – אך לא יהודה. ↑

5. וכן עי' פסיקתא דרב כהנא פיסקא כד. ↑

6. גם בחנוכה, כשאנחנו קוראים בתורה את קרבנות הנשיאים, ביום השמיני, 'זאת חנוכה', קוראים את קרבנו נשיא שבט מנשה. מנש"ה אותיות שמֹנ"ה (וגם נשמ"ה). ↑

7. שהרי ממנו נלקחה הבכורה, אז אולי היה מתאים לתת לו "פרס ניחומים" בצורת שני בניו שיהיו שבטים. ↑

8. זו עוד ייחודיות שלהם – הם הנכדים היחידים שהתורה מביאה את טעם הבחירה לשמם (ובפרץ וזרח שכתובה הסיבה לשמם, זו סיבה לכאורה טכנית והשם ניתן בגלל מה שהתרחש בעת הלידה ולא בגלל שזו מהות שמם, ואכמ"ל). ↑

9. מומלץ לעיין בשופטים פרקים ז'-ח'. ↑

10. עי' שמו"ר כ' י"א – "ולֹא-נָחָם א-לֹהים דרך ארץ פלשׁתים כי קרוֹב הוא" – למה? אלא שטעו שבטו של אפרים ויצאו ממצרים, עד שלא שלם הקץ, ונהרגו מהם שלשים ריבוא. ולמה נהרגו? שחשבו מיום שנדבר (עם) אברהם בין הבתרים וטעו שלשים שנה, שנאמר: בְּנֵי-אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי-קָשֶׁת הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב. לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱ-לֹהִים וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת (תהילים עח, ט-י) ולולי שטעו, לא יצאו". ↑

שני חלקים בשליחות

אני מבקש הפעם להתבונן מחדש בנאומו הגדול והמרגש של יהודה בתחילת הפרשה שלנו, שבשיאו יאמר יהודה ליוסף –

כִּ֤י עַבְדְּךָ֙ עָרַ֣ב אֶת-הַנַּ֔עַר מֵעִ֥ם אָבִ֖י לֵאמֹ֑ר אִם-לֹ֤א אֲבִיאֶ֨נּוּ֙ אֵלֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִי לְאָבִ֖י כָּל-הַיָּמִֽים. וְעַתָּ֗ה יֵֽשֶׁב-נָ֤א עַבְדְּךָ֙ תַּ֣חַת הַנַּ֔עַר עֶ֖בֶד לַֽאדֹנִ֑י וְהַנַּ֖עַר יַ֥עַל עִם-אֶחָֽיו. כִּי-אֵיךְ֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל-אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶנּ֣וּ אִתִּ֑י פֶּ֚ן אֶרְאֶ֣ה בָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר יִמְצָ֖א אֶת-אָבִֽי. (בראשית מ"ד, ל"ב-ל"ד)

הוא אומר ליוסף שהוא רוצה שתופיע הערבות שאם לא כן "אראה ברע". האם שמנו לב שאותיות "כי עבדך ערב" הן בדיוק אותיות "פן אראה ברע"? זו אותה מילה בחילופי אותיות! הכל נמצא בהיפוך הרע אל הערבות.

אבל בואו נעמיק בנאום, ומתוך כך ננסה להתחקות אחר כוונתו של יוסף הצדיק, שלכאורה 'מתעלל' באחים לאורך כל הזמן. למה הוא לא מתוודע אליהם? למה הוא מחכה? הטענה שלנו תהיה שיוסף נמצא לאורך כל השנים הללו באמצע שליחותו שכוללת שני תפקידים –

…לֶךְ־נָ֨א רְאֵ֜ה אֶת־שְׁל֤וֹם אַחֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁל֣וֹם הַצֹּ֔אן וַהֲשִׁבֵ֖נִי דָּבָ֑ר… (שם ל"ז, י"ד)

התפקיד האחד הוא לראות את שלום אחיו, ואת השליחות הזו הוא מסיים ב-"ולא יכול יוסף להתאפק" ומכאן חשיבותו של נאומו של יהודה (ולהלן), ואילו החלק השני הוא לראות את שלום הצאן, חלק שיתקיים בהמשך הפרשה כאשר יוסף ימנה את אחיו על כל המקנה של פרעה והוא עצמו יהיה המשביר וידאג לכל הצרכים של כולם.

נשים לב שהציווי "לך נא ראה" איננו מתפרש במשמעות של 'לך תעיף מבט אם הכל בסדר', אלא 'קבל אחריות'. להתבונן במציאות ולהוביל בתוכה את השליחות אליה נשלחת.

שום טענה מדויקת

אז ניכנס לנאומו של יהודה בעומק ונבחין שהוא מוזר באופן מיוחד – אין בו טענה אחת מדויקת. אין שם שום משפט של אמת;

וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֘אמֶר֘ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר-נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאָזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל-יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה. (שם מ"ד, י"ח)

הוא מקדים ואומר שהוא יאמר דבר אחד בלבד והוא הערבות שלו (להלן בפס' ל"ג), אבל כל מה שהוא יאמר עד לפסוק הזה איננו קשור כלל לאותה ערבות. אם אתה, יהודה, רוצה לסכם את מה שהיה עד עתה, אז בשביל מה כל "החפירה" הזו? האם יוסף לא זוכר את השתלשלות האירועים? הוא פותח ומחזיר את יוסף לרגע בו הם נפגשו לראשונה במצרים ויוסף דיבר איתם קשות –

אֲדֹנִ֣י שָׁאַ֔ל אֶת-עֲבָדָ֖יו לֵאמֹ֑ר הֲיֵשׁ-לָכֶ֥ם אָ֖ב אוֹ-אָֽח. (שם י"ט)

אבל מעיון בפסוקים לעיל יוסף לא שאל אותם כלום אלא רק האשים אותם בהיותם מרגלים (לעיל מ"ב ט'). מה שקרה הוא שהאחים התחילו לספר לו מעצמם שהם שנים עשר אחים, בנים לאיש אחד מארץ כנען וכו' (שם י'-י"ג). הוא לא שאל כלום. אגב, גם ליעקב הם סיפרו את הסיפור הזה, כשהם חזרו בפעם הראשונה ממצרים, שהאיש אדוני הארץ שאל אותם (שם מ"ג, ז') – והרי הוא לא שאל אותם דבר!

נמשיך בפסוקי הנאום –

וַנֹּ֨אמֶר֙ אֶל-אֲדֹנִ֔י יֶשׁ-לָ֨נוּ֙ אָ֣ב זָקֵ֔ן וְיֶ֥לֶד זְקֻנִ֖ים קָטָ֑ן וְאָחִ֣יו מֵ֔ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ. (שם כ')

נשים לב לכל מילה כאן – הם מעולם לא אמרו לו שיש להם אב זקן, אלא רק אב (וזה הבדל גדול!). הביטוי 'אב זקן' מופיע כאשר האחים שבים למצרים עם צרורות הכסף, שם שואל אותם יוסף "השלום אביכם הזקן אשר אמרתם" (שם מ"ג, כ"ז). גם את הביטוי "ילד זקונים קטן" הם לא אמרו, אלא "והנה הקטן את אבינו היום והאחד איננו" (שם מ"ב, י"ג). הביטוי "ילד זקונים" המופיע קודם לכן בסיפור (ל"ז ג') מתייחס ליוסף דווקא ולא לבנימין, שכן אין הכוונה לילד הקטן ביותר, מז'יניק, אלא מי שקיבל את חכמתו של האבא או מי שדומה בפניו לאביו (עי"ש בפירוש השני ברש"י). הם גם מעולם לא סיפרו ליוסף ש-"ואחיו מת" ואף לא שיש יותר מאמא אחת בסיפור ואף לא סיפרו לו ש-"אביו אהבו". מה בכלל המשמעות של זה – שאת הבנים האחרים הוא לא אוהב?^[1]

וַתֹּ֨אמֶר֙ אֶל-עֲבָדֶ֔יךָ הֽוֹרִדֻ֖הוּ אֵלָ֑י וְאָשִׂ֥ימָה עֵינִ֖י עָלָֽיו. (שם כ"א)

מי שימצא איפה יוסף אמר את זה לאחים – שיעדכן אותנו. הוא לא אמר דבר כזה בחיים. אגב, למה הכוונה "ואשימה עיני עליו" – שיעשה לו בייביסטר? ורש"י וחז"ל אומרים שיהודה טוען פה טענה מול יוסף – "וכי זו היא שימת עין, שאמרת לשום עינך עליו?" (שם י"ח ברש"י), אבל יוסף מעולם לא אמר את זה! מאיפה המשפט הזה?

'ההמצאות' של יהודה

וַנֹּ֨אמֶר֙ אֶל-אֲדֹנִ֔י לֹֽא-יוּכַ֥ל הַנַּ֖עַר לַֽעֲזֹ֣ב אֶת-אָבִ֑יו וְעָזַ֥ב אֶת-אָבִ֖יו וָמֵֽת. (שם כ"ב)

גם את זה מעולם הם לא אמרו ליוסף. "ועזב את אביו ומת" הכוונה היא לבנימין שחלילה ימות, ולא ליעקב. את זה אכן אמר להם יעקב, אבל הם מעולם לא אמרו את זה ליוסף, אז למה אומר יהודה "ונאמר אל אדני…".?. אם פירוש הנאום הוא חזרה וסיכום של מה שהיה עד עתה – יוסף היה צריך לכאורה לזרוק את יהודה מכל המדרגות. אין פה מילה אחת נכונה! אלא חייבים לטעון שהנאום הזה הוא משהו אחר ואנחנו צריכים להבין מה הוא. ואנחנו גם צריכים כאמור להבין איך כל הנאום הזה הוא הקדמה ל-"ועבדך ערב את הנער". הדבר האחרון כשאתה עומד לפני מלך, ובייחוד בסיטואציה כה מורכבת כמו פה, זה לבלבל לו את המח. תגיד כבר, יהודה, מה הנקודה? מה אתה רוצה? לאן אתה חותר?. אתה יכול לנסות לרגש אותו – אבל דבר לעניין! בואו נמשיך –

וַתֹּ֨אמֶר֙ אֶל-עֲבָדֶ֔יךָ אִם-לֹ֥א יֵרֵ֛ד אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן אִתְּכֶ֑ם לֹ֥א תֹֽסִפ֖וּן לִרְא֥וֹת פָּנָֽי. (שם כ"ג)

זה משפט שנראה לכאורה מדויק אבל אם נתבונן בו נראה שגם זה לא נכון. יוסף לא אמר משפט כזה אלא –

וְאֶת-אֲחִיכֶ֤ם הַקָּטֹן֙ תָּבִ֣יאוּ אֵלַ֔י וְיֵאָֽמְנ֥וּ דִבְרֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א תָמ֑וּתוּ וַיַּֽעֲשׂוּ-כֵֽן. (שם מ"ב, כ')

מה אומר כאן יהודה במילים "לא תוסיפון לראות פני"? מה זה הביטוי הזה? דרך אגב, יהודה אמר את המשפט הזה גם ליעקב – "העד העיד בנו האיש לאמר לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם" (שם מ"ג, ג'). לגבי יעקב, הם היו יכולים 'להמציא' ולומר את המשפט הזה אבל יוסף הוא זה שיהודה טוען שאמר את המשפט – והרי הוא עומד לפניו! איך הוא אומר את זה ליוסף כשהוא יודע שיוסף מעולם לא אמר משפט כזה?!

וַֽיְהִי֙ כִּ֣י עָלִ֔ינוּ אֶֽל-עַבְדְּךָ֖ אָבִ֑י וַנַּ֨גֶּד-ל֔וֹ אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֲדֹנִֽי. וַיֹּ֖אמֶר אָבִ֑ינוּ שֻׁ֖בוּ שִׁבְרוּ-לָ֥נוּ מְעַט-אֹֽכֶל. וַנֹּ֕אמֶר לֹ֥א נוּכַ֖ל לָרֶ֑דֶת אִם-יֵשׁ֩ אָחִ֨ינוּ הַקָּטֹ֤ן אִתָּ֨נוּ֙ וְיָרַ֔דְנוּ כִּי-לֹ֣א נוּכַ֗ל לִרְאוֹת֙ פְּנֵ֣י הָאִ֔ישׁ וְאָחִ֥ינוּ הַקָּטֹ֖ן אֵינֶ֥נּוּ אִתָּֽנוּ. (שם כ"ד-כ"ו)

לפחות הוא מודה כאן שאת הביטוי הזה הם גם סיפרו ליעקב…

וַיֹּ֛אמֶר עַבְדְּךָ֥ אָבִ֖י אֵלֵ֑ינוּ אַתֶּ֣ם יְדַעְתֶּ֔ם כִּ֥י שְׁנַ֖יִם יָֽלְדָה-לִּ֥י אִשְׁתִּֽי. (שם כ"ז)

זה משפט שנחרט לנו בזיכרון אבל יעקב מעולם לא אמר אותו, ויהודה ממציא אותו פה! אגב זה גם לא הגיוני שיעקב יאמר לבני לאה, בלהה וזלפה "כי שניים ילדה לי אשתי" – ומה עם לאה ובלהה וזלפה? הן לא נשותיו?

וַיֵּצֵ֤א הָֽאֶחָד֙ מֵֽאִתִּ֔י וָֽאֹמַ֕ר אַ֖ךְ טָרֹ֣ף טֹרָ֑ף וְלֹ֥א רְאִיתִ֖יו עַד-הֵֽנָּה. (שם כ"ח)

עכשיו, אגב, יהודה סותר את עצמו – לפני כמה פסוקים הוא אמר שהאח האחד מת ואילו עכשיו הוא אומר "ולא ראיתיו עד הנה", איך הוא יראה אותו אם הוא מת? אז הוא מת או לא מת? ואם הוא נעדר, אז למה אמרת, יהודה, שהוא מת? רש"י אומר (לעיל כ') שיהודה שיקר כשאמר שהאח מת "מפני היראה" כדי שהמשנה למלך לא ישאל אותו, אבל הנה הוא 'מפיל' את עצמו פה!

מהי שיבה טובה?

וּלְקַחְתֶּ֧ם גַּם-אֶת-זֶ֛ה מֵעִ֥ם פָּנַ֖י וְקָרָ֣הוּ אָס֑וֹן וְהֽוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת-שֵֽׂיבָתִ֛י בְּרָעָ֖ה שְׁאֹֽלָה. (שם כ"ט)

נדייק; יעקב אמר – "והורדתם את שיבתי ביגון שאולה" (שם מ"ב, ל"ח), ויהודה משנה כאן את המילה "יגון" ל-"רעה". יגון זה אבל קשה ואילו רעה זה משהו אחר. אצל אברהם כתוב בברית בין הבתרים "ואתה תקבר בשיבה טובה", ומבאר שם רש"י שישמעאל יחזור בתשובה, היינו שבניך ימשיכו בדרכך. לפי זה נראה שיהודה כאן מתכוון באומרו 'שיבה רעה' להפוך מהנ"ל, כלומר שבניו של יעקב אינם ממשיכים בדרכו. אבל בעוד שני פסוקים הוא יחזור לביטוי המקורי של יעקב –

וְעַתָּ֗ה כְּבֹאִי֙ אֶל-עַבְדְּךָ֣ אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶ֣נּוּ אִתָּ֑נוּ וְנַפְשׁ֖וֹ קְשׁוּרָ֥ה בְנַפְשֽׁוֹ. וְהָיָ֗ה כִּרְאוֹת֛וֹ כִּי-אֵ֥ין הַנַּ֖עַר וָמֵ֑ת וְהוֹרִ֨ידוּ עֲבָדֶ֜יךָ אֶת-שֵׂיבַ֨ת עַבְדְּךָ֥ אָבִ֛ינוּ בְּיָג֖וֹן שְׁאֹֽלָה. (שם ל'-ל"א)

ורק עכשיו הוא יגיע למשפט שלו –

כִּ֤י עַבְדְּךָ֙ עָרַ֣ב אֶת-הַנַּ֔עַר מֵעִ֥ם אָבִ֖י לֵאמֹ֑ר אִם-לֹ֤א אֲבִיאֶ֨נּוּ֙ אֵלֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִי לְאָבִ֖י כָּל-הַיָּמִֽים. (שם ל"ב)

נו, אז בשביל מה היתה כל ההקדמה הזו? כדי לנסות לרגש את יוסף, אבל בלי מילה אחת מדויקת?! אכן המשפט הזה בסוף הוא חידוש של יהודה שלא היה לפני כן – הערבות. זה אותו יהודה בסוף פרשת מקץ אמר לשליח של יוסף שטען שלפי המוסר המצרי רק הגנב צריך להישאר במצרים כעבד – ש-'אני ובנימין זה אחד'. זה באמת לא מובן מאליו ואינו נוהג בשום מקום בעולם, הערבות. אבל איך כל ההקדמה שאמרת עד עכשיו קשורה לזה? היית לכאורה צריך לומר "נפשו קשורה בנפשו", "איך אעלה אל אבי פן אראה ברע", "עבדך ערב את הנער" – 'תן לי את האח הזה ואני אשב פה במקומו'.

קל וחומר בעייתי

לעניות דעתי יש כאן מהפכת עולם. יהודה מבקש מיוסף מחילה ובא להסביר לו את תפקידו של הצדיק בעולם. יהודה מדבר אל הקב"ה דרך הצדיק. זו שיחה מופלאה שצריך ללמוד אותה, אך בואו ניזכר רגע במה שקרה לפני כן – פרשת הגביע. מנשה (ע"פ חז"ל) או האיש אשר על ביתו של יוסף, 'מסליק' את הגביע באמתחת בנימין,^[2] ואז אומרים האחים את המילים הבאות –

וַיֹּֽאמְר֣וּ אֵלָ֔יו לָ֚מָּה יְדַבֵּ֣ר אֲדֹנִ֔י כַּדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה חָלִ֨ילָה֙ לַֽעֲבָדֶ֔יךָ מֵֽעֲשׂ֖וֹת כַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה. (שם מ"ד, ז')

"חלילה" אומר שם רש"י פירושו "חולין הוא לנו, לשון גנאי", כמו שתגיד לנו שגנבנו את הירח. מה לנו ולגנוב? זה הפוך מאיתנו ואפילו יש לנו קל וחומר כדי להוכיח את הטענה –

הֵ֣ן כֶּ֗סֶף אֲשֶׁ֤ר מָצָ֨אנוּ֙ בְּפִ֣י אַמְתְּחֹתֵ֔ינוּ הֱשִׁיבֹ֥נוּ אֵלֶ֖יךָ מֵאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְאֵ֗יךְ נִגְנֹב֙ מִבֵּ֣ית אֲדֹנֶ֔יךָ כֶּ֖סֶף א֥וֹ זָהָֽב. (שם ח')

תגידו – יש לכם קל חומר מצוין ואתם לא קשורים לענין של גניבה, נכון? אבל יכול להיות שפעם גנבתם משהו? אולי איזה אח גנבתם, איזו נפש מבני ישראל ומכרתם אותה? אתם זוכרים שהדיבר "לא תגנוב" בעשרת הדברות זה בגניבת נפשות? אז יש לכם קל חומר מוחץ, אז בואו נראה את המשך הדברים שלכם –

אֲשֶׁ֨ר יִמָּצֵ֥א אִתּ֛וֹ מֵֽעֲבָדֶ֖יךָ וָמֵ֑ת וְגַם-אֲנַ֕חְנוּ נִהְיֶ֥ה לַֽאדֹנִ֖י לַֽעֲבָדִֽים. (שם ט')

מעניין. למה אתם רוצים להיות עבדים? כנראה אתם כן מרגישים משהו… דווקא השליח של יוסף מדבר 'יותר לענין' –

וַיֹּ֕אמֶר גַּם-עַתָּ֥ה כְדִבְרֵיכֶ֖ם כֶּן-ה֑וּא אֲשֶׁ֨ר יִמָּצֵ֤א אִתּוֹ֙ יִֽהְיֶה-לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֖ם תִּהְי֥וּ נְקִיִּֽם. (שם י')

רק זה שגנב יישא בתוצאות, אבל למה למות? שיהיה עבד. רגע רגע – גם הם פעם התלבטו האם להרוג מישהו או למכור אותו לעבד, נכון? אגב, היחיד שמעולם באמת לא גנב שום אח זה בנימין (והוא גם לא גנב גביע). החיים מסובכים…

וַֽיְמַֽהֲר֗וּ וַיּוֹרִ֛דוּ אִ֥ישׁ אֶת-אַמְתַּחְתּ֖וֹ אָ֑רְצָה וַֽיִּפְתְּח֖וּ אִ֥ישׁ אַמְתַּחְתּֽוֹ. וַיְחַפֵּ֕שׂ בַּגָּד֣וֹל הֵחֵ֔ל וּבַקָּטֹ֖ן כִּלָּ֑ה וַיִּמָּצֵא֙ הַגָּבִ֔יעַ בְּאַמְתַּ֖חַת בִּנְיָמִֽן. (שם י"א-י"ב)

ועכשיו מגיעים לרגע חשוב, הירואי –

וַֽיִּקְרְע֖וּ שִׂמְלֹתָ֑ם… (שם י"ג)

הם מתאבלים. עד היום יעקב היה מי שקרע את שמלותיו כשהביאו לו את כתנת יוסף המגואלת בדם, ראובן קרע את שמלותיו כשיוסף לא היה בבור, ויוסף קרעו ממנו את בגדיו. מי עדיין לא קרע את שמלותיו? כל מי שעכשיו קורע את השמלות שלו. באיחור קצר אבל הנה האבלות מגיעה.

כל ישראל ערבים

… וַֽיַּֽעֲמֹס֙ אִ֣ישׁ עַל-חֲמֹר֔וֹ וַיָּשֻׁ֖בוּ הָעִֽירָה. וַיָּבֹ֨א יְהוּדָ֤ה וְאֶחָיו֙ בֵּ֣יתָה יוֹסֵ֔ף וְה֖וּא עוֹדֶ֣נּוּ שָׁ֑ם וַיִּפְּל֥וּ לְפָנָ֖יו אָֽרְצָה. (שם י"ג-י"ד)

מבחינתו של יוסף, יהודה מתגלה כאן לראשונה כמנהיג, וכדי להגיע ל"שלום אחיו" הוא יצטרך להגיע ליהודה. המשמעות של "לך נא ראה את שלום אחיך" היא שהאחריות שלך היא להביא את אחיך לשלמות, לשלום עם עצמם. עוד מעט נראה איך הוא מביא את יהודה להודאה.

וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יוֹסֵ֔ף מָֽה-הַמַּֽעֲשֶׂ֥ה הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עֲשִׂיתֶ֑ם הֲל֣וֹא יְדַעְתֶּ֔ם כִּֽי-נַחֵ֧שׁ יְנַחֵ֛שׁ אִ֖ישׁ אֲשֶׁ֥ר כָּמֹֽנִי. וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֗ה מַה-נֹּאמַר֙ לַֽאדֹנִ֔י מַה-נְּדַבֵּ֖ר וּמַה-נִּצְטַדָּ֑ק הָֽאֱלֹהִ֗ים מָצָא֙ אֶת-עֲוֹ֣ן עֲבָדֶ֔יךָ הִנֶּנּ֤וּ עֲבָדִים֙ לַֽאדֹנִ֔י גַּם-אֲנַ֕חְנוּ גַּ֛ם אֲשֶׁר-נִמְצָ֥א הַגָּבִ֖יעַ בְּיָדֽוֹ. (שם ט"ו-ט"ז)

רש"י מסביר שם את דברי יהודה – 'אנחנו יודעים שאף אחד לא גנב פה שום גביע, אבל "מצא בעל החוב דרך לגבות את שטרו". יש לנו חוב עתיק ובעל החוב מצא דרך לפרוע אותו. ואין זה סתם, הוא מצא דרך לטעון שאנחנו גנבים'. יהודה הערב אומר 'לא רק אני ערב, אלא כולנו ערבים זה בזה. כל ישראל ערבים, ולכן כולנו עבדים'. כלומר – 'לא גנבנו פה, אבל יש לנו איזה קשר למשהו מעין זה שאין זה הזמן לפרט או לדבר בו עכשיו'.

יוסף אומר להם – 'נדמה לכם שהחיים כל כך קלים' –

וַיֹּ֕אמֶר חָלִ֣ילָה לִּ֔י מֵֽעֲשׂ֖וֹת זֹ֑את הָאִ֡ישׁ אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א הַגָּבִ֜יעַ בְּיָד֗וֹ ה֚וּא יִֽהְיֶה-לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֕ם עֲל֥וּ לְשָׁל֖וֹם אֶל-אֲבִיכֶֽם. (שם י"ז)

'כדי להרגיע את המצפון שלכם אתם מוכנים להישאר פה כולכם אבל מה עם אבא?!'. ושאלה יותר קשה – אם הא-להים מצא את עוון עבדיך ואתם לא מאמינים לסיפור הגנבה, אז למה שבנימין יהיה פה, הרי הוא לא גנב?! אם הכל זה גלגול והשגחה, אז ממה נפשכם – הפתרון שלכם של 'כולנו עבדים' איננו פתרון, הוא לא נוגע באמת עד הסוף'.

אגב הוא בעצם אומר להם – 'מי שגנב יישאר ויהיה לי פה עבד, ותאמינו לי – פה יהיה לו יותר טוב מאשר איתכם. לא נעים לכם לשמוע, מה? אבל הוא כבר סיפר לי שיש לו עשרה בנים וכל אחד מהם קרוי על שם אותו האח שנטרף, מת, נעלם…'.

כך מסתיימת הפרשה הקודמת, ובואו נשמע עכשיו את יהודה בנאומו, ונראה שכל מה שהיה צריך יוסף לעשות הוא להביא את יהודה לכח העמוק שלו, כח ההודאה. את ימי החנוכה קבעו חז"ל בימי "הלל והודאה". ההבדל בין הלל והודאה הוא שהלל זה שמחה, "למוות לא נתנני" ולכן ההל נאמר ביום, ואילו הודאה היא לא רק “thank you”, אלא זה גם הכנעה.

הודאה זה להכיר את המקום החשוך והנמוך שאני נמצא בו – להודות בעובדות, להודות באשמה, להתוודות, ורק מכח ההכנעה הזו אני אוכל להגיע להלל. החידושי הרי"מ זי"ע אומר שקבעם בהלל ויהודה זה יוסף ויהודה. יוסף הוא צד ההלל ויהודה הוא צד ההודאה.

כוחה של הודאה

בואו נראה מחדש את נאום הפעולה שהצדיק עשה ביהודה –

וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֘אמֶר֘ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר-נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאָזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל-יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה.

כבר הזכרנו בעבר עד כמה המילה 'דבר' היא משמעותית ומרכזית בסיפור הפרשיות שלנו – "ואביו שמר את הדבר", "לך נא ראה את שלום אחיך.. והשיבני דבר", "ידבר נא עבדך דבר".

"כי כמוך כפרעה" מבאר רש"י במקום – 'אתה מלך כמוהו ואני עכשיו רוצה לגלות לך מה אתה גרמת בעולם. אני בעצם מדבר עם הקב"ה אבל כדי שאני אוכל להביא לידי ביטוי את כוחותיי אני מדבר אליך, אל הצדיק'. כוחו של יהודה הוא ההודאה, וכפי שראינו אצל תמר "צדקה ממני", "יהודה אתה יודוך אחיך", "הפעם אודה את ה'" – זה נקרא "לראות את שלום אחיו". הוא צריך להביא את כוחותיו לידי ביטוי וכפי שכל אחד מהשבטים צריך להביא את הכוח הייחודי לו לידי ביטוי, ותפקיד הצדיק, תפקידו של יוסף, הוא לאפשר לכל אחד להפסיק להתכחש לנקודה המיוחדת שלו. "יוסף ה' לי בן אחר" – להפסיק להיות אחר, להפסיק לברוח. לא תמיד זה קל להודות אבל זה דבר עצום. יכולת ההודאה היא דבר עצום. ההודאה גורמת לכך שאתה תופס את המקום שאתה נמצא בו.

מובא בשפת אמת בשם המגיד הק' מקאזניץ זיע"א, ומיד נשוב לפרשה, שמה שאנחנו מדליקים את נרות החנוכה בפנים, בתוך הבית –

בשם המגיד [בס' נר ישראל] מה שמדליקין עתה בפנים שמחזיקים עצמינו שפלים מאוד בגלות וגם בפנים נמצא חיצוניות ומתקיים פתח ביתו מבחוץ כנ"ל… (שפ"א חנוכה תרל"ד ליל ב')

זה פלאי פלאות – הרי ההלכה היא שצריך להדליק את נר החנוכה על פתח הבית מבחוץ ואיך אנו נוהגים להדליק בתוך הבית? – ואין זה רק בגלל שעת הסכנה, אלא מכיון שחלק מעצם ההדלקה בפנים היא ההודאה העצמית שהמציאות שלי כל כך נמוכה ואני עצמי צריך לפרסום הנס. אני בחוץ, אני בגלות.

…והכלל לבקש רחמים מהשי"ת שע"י הדלקת הנרות נוכל לגרש מחשבות הרעות לפרוש מחיצוניות כנ"ל. וצריך האדם להאמין לחכמים שסמכו הרבה על נס הזה וקבעוהו לימים טובים לדורות. (שם)

"קבעוהו בהודאה" זה שיהיה לכם כח להודות, ועצם ההודאה, ההכרה במקום שאני נמצא בו, במדרגה שלי – לא בפני אף אחד אחר אלא בפני עצמי, בפני הקב"ה – הכח הזה, לא לפחד, הוא דבר אדיר. אותו היצר הרע שהביא אותי לנקודה הנמוכה בה אני מצוי הוא הכח שיכול להביא אותי להיפוך של הכל אבל אני צריך לעבור את תהליך ההודאה, הכנעה. לצאת מההתכחשות.

הצדיק שמעורר את הכח שבתוכי

כשכל האחים דיברו שם במלון, לפני שיהודה התפרץ ושינה את כל המערכת, הם טענו – 'אנחנו לא יודעים מה זה לגנוב!'. זה היה אחרי עשרים ושתיים שנה שבהן אף אחד לא ישן אחרי המכירה של יוסף.

וזה מה שקורה ליהודה כשהוא מדבר עכשיו אל יוסף – "אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח". 'אנחנו רוצים לומר לך משהו עכשיו, יוסף הצדיק, אבל אל תכעס. אני בעצם מדבר אל הקב"ה ואתה פשוט הצדיק שאני מתבטל אליו'. יהודה צריך להתבטל אל הצדיק כדי להופיע את עצמו, וכמו שזבולון צריך את זה ונפתלי צריך וכל אחד צריך. "אדוני שאל את עבדיו" – 'אתה גרמת לנו לשאול את עצמנו סוף סוף – היש לנו בכלל אבא? האם אנחנו באמת מקשיבים למה שאבא אומר לנו?'. האם במעשה שכם שמעו שמעון ולוי ליעקב? – הרי הם נקראים שם "אחי דינה" ולא בני יעקב" כי הם לא שמעו לעצת אביהם הזקן. יוסף, לעומת זאת, הוא זה שקיבל את שכם, כי הוא "בן זקונים" והוא כן שומע לעצת אביו הזקן.

"היש לכם אב או אח?" – 'האם באמת יש לנו אח? אולי אין לנו אח? אולי לא באמת יש לנו אח?' – 'ואני רוצה להמשיך ולהסביר לך איך אתה גרמת לנו לכל זה'; וזה מה שישראל צעק "למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח" (מ"ג, ו'), והם אמרו "הידוע נדע" – הקב"ה גלגל את הכל כדי שנגיע לזה.

עכשיו בא יהודה ואומר – 'אבא שואל מצוין, למה הקב"ה סובב כך סיפרנו שיש לנו אב ואח, למה 'זימרנו' בחקירה? – כי היו לנו פרפרים בבטן, ועד שאדוני לא שאל את זה, אולי באמת לא היה לנו 'אב או אח'.

"ונאמר אל אדוני אב זקן" – והרי הם לא אמרו את זה אלא אמרו "בני איש אחד נחנו". אפילו אבא לא אמרתם אלא 'איש'. איש גדול, איש עצום – אבל לא אמרתם אבא! מתי נאמר "אב זקן"? אם בן זקונים הוא בן שמקבל את חכמתו מאבא, הרי שאב זקן הוא אבא שאתה מקבל אותו, "זה קנה חכמה", כמו זקני העדה. 'אדוני גורם לנו להיזכר שיש לנו אבא זקן. אנחנו מעצמנו שכחנו את זה'.

מה שאל יוסף את האחים כשראה אותם שבים למצרים עם בנימין? עוד לפני שהוא התפנה אל בנימין, וכדי שגם בנימין יבחין בכך, הוא שאל אותם – "השלום אביכם הזקן אשר אמרתם?". ועכשיו מכה יהודה על חטא ואומר – 'הלוואי שהיינו אומרים 'אבינו הזקן', אבל לא אמרנו, אתה הכנסת את זה בנו'. צדיק יסוד עולם. בזכות יוסף הצדיק. 'כן, אתה גוי, שייגעץ אבל יש פה משהו בך שמגלה לנו את הכל'.

יוסף שאל אותם – "השלום אביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי?", כלומר – 'איך הוא חי, אביכם הזקן? איך אתם ואיך הוא?'. ולמה יוסף מסוגל להעיז ולומר להם את זה? – כי המשפט הראשון שהוא יאמר להם כשהוא יתוודע אליהם יהיה –

וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל-אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י… (מ"ה, ג')

הוא אומר "אבי" ולא "אבינו" כי על אביהם הוא כבר דיבר, ולכן הוא אומר עכשיו – 'אני יוסף ואני ממלא את שליחותו של אבא כבר עשרים ושתיים שנה ואני לא יכול להפסיק את השליחות הזו באמצע ולומר לאבא שאני חי כי אם אני אספר לו הרי שאני אהרוס את השליחות. ולמרות שאני עושה את השליחות כמו קצין קרבי שנמצא בחור הכי רחוק ומרוחק בעולם, ואני ממשיך להסתכן בשליחות – אני בכל רגע נקרע בתוכי "העוד אבי חי", איך אבא חי אחרי הסבל הזה שאני שעושה את השליחות הזו גורם לו כל השנים האלה. נכון, זו השליחות אבל הסבל נגרם גם הוא'. ולכן הוא אומר להם באותו מפגש – "השלום אביכם הזקן אשר אמרתם" – אתם אולי רציתם לומר בתוככם אבל אתם עדיין לא יודעים לומר את זה. יבוא יום ותצליחו. והנה עכשיו יהודה אומר את זה – "היש לכם אב זקן". וכמו בפיוט המפורסם –

אִם אָפֵס רֹבַע הַקֵּן / אֹהֶל שִׁכֵּן אִם רִקֵּן

אַל נָא נֹאבְדָה כִּי עַל כֵּן / יֵשׁ לָנוּ אָב זָקֵן (פיוט סליחות "אם אפס", לר' אפרים מרגנשבורג)

"יש לנו אב זקן" – זהו יסוד הוידוי! התעלמנו מזה, נתנו לו לעבור את מעבר יבוק לבד, לא שאלנו אותו במעשה שכם, מכרנו את יוסף על דעתנו – "יש לנו אב זקן". ו-"יש לנו ילד זקונים קטן" – בנימין הוא ילד הזקונים של אבא. רש"י אומר שהוא בן זקונים כי אבא לומד איתו, אנחנו לא. בנימין הוא ילד זקונים ממש כפי שהיה יוסף הצדיק. ועכשיו מגיע יהודה למשפט הכי קשה שלו – "ואחיו מת". יהודה מסבך את עצמו לא סתם אלא הוא אומר – 'אני הרגתי אותו. אני האחראי. אני רצחתי אותו. אני ישבתי בראש הבית דין'.

להבין לראשונה שיש לנו אח

"ויוותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו" – הרי זה מה שגרם לכם לקנאה עם יוסף, לכתונת הפסים, לשנוא ולהתנכר. עכשיו יש לנו את כל הנתונים – 'אם אבא יעקב אוהב את יוסף מכל בניו יכולות להיות לנו שאלות וטענות, אבל כנראה שזה נכון, כנראה זו הדרך וכנראה שיוסף הצדיק צריך להיות יוסף הצדיק והוא צריך כתונת פסים. כנראה שאבא מעביר את הדברים מאברהם ומיצחק, מעצה עמוקה מחברון, דרכו'.

ובואו נראה מה ממשיך לעבור עכשיו יהודה, זה לא ייאמן – "ותאמר אל עבדיך הורידו אלי ואשימה עיני עליו". הוא אומר ליוסף – 'אדוני המלך, עשרים ושתים שנה ועוד תשע שנים, מעולם לא שמנו את עינינו עליו כפי שאתה שמת את עיניך עליו פה בסעודה שעשית לנו. פעם ראשונה שראינו מה זה אח ששם עינו על אח אחר, ואתה בכלל לא אח… הרי אנחנו לא יכולים להשאיר פה את בנימין לא כי הוא יסבול, לא כי לא יהיה לו פה לא טוב – יהיה לו פה יותר טוב מאשר איתנו, ה' ירחם'. אנחנו מבינים את הביטול לצדיק? – 'אתה שמת עינך עליו'. יוסף לא אמר את זה אבל זה מה שהוא עשה בהתנהגות שלו.

"ונאמר אל אדוני לא יוכל הנער לעזוב את אביו ועזב את אביו ומת". למה שהוא ימות? 'כמו שאני גרמתי לאחיו למות', אומר יהודה, 'כי ההוא עזב את אביו בחברון ובא אלינו לשכם. ועכשיו זה יעזוב את אביו בארץ כנען ויבוא איתנו, ואיתנו בני רחל מתים. אנחנו לא יודעים להיות אחראים על בני רחל. אנחנו לא מבינים את המושג של לאה ורחל'.

זה געוואלד – "ותאמר אל עבדיך אם לא ירד אחיכם הקטן אתכם לא תוסיפון לראות פני". 'עכשיו הגיע הזמן שנגיד לך, יוסף הצדיק, מה זה הפנים שלך. הפנים שלך זה מה שגורם לנו להבין שאחינו הקטן איתנו. אתה מחייב אותנו לתפוס את זה. עד שלא הגעת לתמונה לא שמנו עינינו עליו ולא היה לנו אח קטן איתנו. אמרנו כל מיני משפטים- יש לנו אח קטן וכו' – אבל הוא לא היה איתנו'. "לא תוסיפון לראות פני" – אלו הפנים של הצדיק, הפנימיות של הצדיק.

"ונאמר לא נוכל לרדת אם יש אחינו הקטן אתנו וירדנו כי לא נוכל לראות פני האיש ואחינו הקטן איננו אתנו" – 'עכשיו אני מבין', אומר יהודה, 'את מה שאמרנו לאבא. בעצם אמרנו לו 'אבא'לה, רק כשנרד למצרים עם בנימין אולי סוף סוף נוכל לתקן את הבעיה שיש לנו באחווה. אולי הקב"ה שלח את המשנה למלך הגוי הזה כדי שהוא יעורר בנו את "אחינו הקטן איתנו"'. זו הפעם השלישית שהביטוי הזה "אחינו הקטן איננו איתנו" מופיע פה, עם פניו של יוסף. והנה ההמשך –

"ויאמר עבדך אבי אלינו אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי". 'אני יהודה, אני המלך, אני בנה של לאה, אבל אשת יעקב היא רחל. כן, היא עיקר הבית. היא אשתו. בוודאות אבא לא אמר את זה, אבל אני מבין את זה עכשיו'.

וקראהו אסון בדרך אשר תלכו בה

"ויצא האחד מאתי ואמר אך טרף טרף ולא ראיתיו עד הנה". הוא לא קנה את הניסיון שלי לומר 'ואחיו מת'. הפלוס בלומר שאחיו מת הוא שאני אמנם הרוצח, אני האשם, אבל הוא מת, אין מה לעשות, נגמר הסיפור – בסוף, אחרי עשרים ושתיים שנה אפשר יהיה להשתחרר מהמאסר. החלק היותר קשה הוא לומר – "ולא ראיתיו עד הנה" כלומר הוא ממאן להינחם. אני לא הרגתי אותו אלא גרמתי ל"לא ראיתיו עד הנה". "ולקחתם גם את זה מעם פני וקרהו אסון…" – שמתם לב מה חסר פה. מה יהודה לא אומר פה? הוא אומר רק חצי משפט ולעצמו בלב הוא ממשיך אותו. הרי מה אמר יעקב בפרשה הקודמת? – "…כי אחיו מת והוא לבדו נשאר וקראהו אסון בדרך אשר תלכו בה…" (מ"ב ל"ח) – כלומר 'בדרך שאתם הולכים בה גם לבנימין יקרה אסון!'.

"ולקחתם גם את זה מעם פני וקרהו אסון והורדתם את שיבתי ברעה שאלה". כי מהי שיבה טובה? שהבנים עשו תשובה, ושיבה רעה היא ההיפך – שאנחנו לא עשינו תשובה, אז הנה בזכותך אדוני המלך, אנחנו עושים תשובה. אני יהודה, מודה.

האדמו"ר מגור בעל החידושי הרי"מ זיע"א אומר שאת ימי החנוכה קבעום "בהלל והודאה" – הלל זה יוסף והודאה זה יהודה. ההלל הוא מי שאומר "יסור יסרני י'ה ולמוות לא נתנני". אין לי ספק שכל ההלל נכתב על יוסף הצדיק. תביטו בפסוקים – "אפפוני חבלי מוות", "מן המיצר קראתי יה". זה יוסף שצועק מהבור. "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה'" – זה לא אני אלא הקב"ה שלחני.

וההודאה זה יהודה. "וירד יהודה מאת אחיו". ער מת, אונן מת "והקדוש ברוך הוא היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח" (ב"ר פ"ה א') – מתוך ההודאה. ומי מעורר את יהודה להודות? מי מעורר את כח ההודאה שיש ביהודה? – יוסף הצדיק.

ועכשיו הוא יכול להסביר ליוסף – 'אתה מבין שמי שגרם לי לקבל ערבות, להגיע למדרגה הזו ולקבל את הערבות אצל אבא זה אתה? אתה יוסף הצדיק הבאת אותי "לעבדך ערב את הנער", וזה "ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני כי כמוך כפרעה". אתה הובלת אותי לכח הערבות שהוא התפקיד שלי.

אגב, מי הוביל את דוד לקבל ערבות אם לא שאול, בנה של רחל?!

"כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים", וממילא – "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני…". המילכוד נפתר. 'אתה צודק – מה שהצענו שכולנו נהיה לך עבדים זה טיוח! הסכמנו שבנימין יהיה עבד למרות שהוא לא גנב, אבל אנחנו כולנו צריכים להיות עבדים כי כולנו גנבנו, אבל בגלל שאני ערב, אני יכול להיות ערב גם על שאר האחים שלי – יש ערבות בעולם, ואם כך, הרי שהגענו למה שהיה צריך מלכתחילה – "לך נא ראה את שלום אחיך".

"כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי". ולכן – "ולא יכול יוסף להתאפק…"

הודאה ומתוכה הלל

זהו יסוד היסודות. קבעום בהלל והודאה. אין הלל בלי הודאה, אין יוסף בלי יהודה וכדי שיהודה יוכל להופיע את כוחו זה צריך לבוא מהביטול אל יוסף. זה הנאום. פלא פלאים.

מופלאים הם דברי המגיד מקוזניץ' שהזכרנו תחילה – אנחנו מדליקים את נר החנוכה בפנים, "מניחו על שולחנו ודיו", כי הענין של חנוכה הוא כח ההודאה וכשאנחנו סומכים על דברי חכמים של ההודאה יתרחש לנו נס, לא כי אני עברתי את התהליך אלא בגלל שאני מכיר את נמיכותי, אני מודע לה, אני אומר אותה ולא שוכח את תורתך הק'. ההודאה איננה על מה שטוב אלא על זה שהנס נעשה לא בגלל שמגיע לי, לא 'כי אני' אלא 'כי אתה' ית'. ובמקום שאני נמצא אתה יכול להוציא אותי והנס הוא התגלות האור הגנוז, מה שנראה לכאורה בלתי אפשרי לחלוטין. אחרי פרשת הגביע הגענו למלכוד שאין אפשרות לצאת ממנו חוץ מאשר בהתגלות הערבות שמופיעה מתוך כל המציאות שרק יוסף גרם אותה. "ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני" – איך אדוני, יוסף הצדיק, הביא את הדבר הזה של הערבות להופיע דרכי, יהודה, בעולם.

1. נשים לב שיהודה כאן חוזר כל הזמן אל סיפורו של יוסף דווקא – בן זקונים, אביו אהבו (ונתן לו כתנת פסים) וכו'. ↑

2. מנשה הוא העיקר פה, הוא הפועל בשמו של יוסף לאורך כל הזמן – "טבוח טבח והכן", וכו'. מנשה הוא גם השבט שמביא את קרבנו בחנוכת המזבח ביום השמיני, מנשה אותיות 'שמֹנה' ואותיות 'נשמה', ואכמ"ל. ↑

פרשיות קשות

אנחנו נמצאים בערב חנוכה, ערב שבת פרשת וישב ובעיקר ממש ערב יום י"ט בכסלו שבו נתחיל כהקדמה לכל ארבע הפרשות החותמות את ספר בראשית. בתחילת פרשתנו עם ישראל נמצא בנקודת השיא של כל הזמנים –

וַיֵּ֣שֶׁב יַֽעֲקֹ֔ב בְּאֶ֖רֶץ מְגוּרֵ֣י אָבִ֑יו בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן. (בראשית ל"ז, א')

חז"ל מבארים (ורש"י מביא זאת על אתר) –

ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אומר הקב"ה, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה…

ראשית יש לברר איך יעקב הבין שהוא הגיע אל השלווה והרי הצדיקים יודעים שהם לא אמורים לישב בשלווה בעולם הזה. אלא שהוא הבין שהגענו לסוף התיקון והנה אוטוטו מגיעה הגאולה השלמה; הוא חוזר עכשיו לארץ אחרי עשרים שנות מיגור קליפת לבן, העלנו כבר את לבן אל שורשו ונותרה רק עוד קליפה אחת לעסוק בה, הלא היא קליפת עשו, ומשם הוא מגיע עכשיו. מאז שהוא יצא בבריחתו מעשו מהבית עברו כשלשים ושש שנים – ארבע עשרה שנה בבית המדרש של עבר, עשרים שנה בחרן ושנתיים בדרך ובסוכות, ועכשיו אחרי שכם הוא מבקש לישב בשלווה. ובנקודה אולי שנראית הכי קרובה אל השלווה הגדולה, אל הגאולה הגדולה, מגיעים אל שברי שברים, אל המשבר הגדול והחושך הכי הגדול שיכול להיות. אלו הן הפרשות שלנו. מופיע בחסידות שמכירת יוסף, הלוא הוא מידת היסוד, היא מכירת היסוד. המכירה הזו היא לערער את כל היסוד, את כל הבית שמבקש כעת להישבר – "וימאן להינחם", "וכאשר שכולתי שכלתי", "אותי שכלתם", וחז"ל אומרים בהמשך הפרשה על "…וירד יהודה מאת אחיו" (שם ל"ח, א') – 'אנכי ידעתי את המחשבות', מתוך כל הדבר הנורא הזה, השבר והמציאות הכי נמוכה הזו, ממש כמו זרע שמכניסים לאדמה והוא נרקב אך יש בו עדיין את נקודת החיות, "קוסטא דחיותא" (זוה"ק, א' פ"ג ע"א), וממנה הוא יכול להצמיח את הכל מההתחלה. אלו הנקודות הגדולות בהן אנחנו לא נשברים ולא משלימים עם המציאות ועם הגלות אלא רוצים לצאת ממנה, נקודות שמזכירות לנו כמעט כל תקופה בהיסטוריה אבל ביתר שאת את הימים שלנו, את הרגעים הגדולים שלנו. אלו פרשות קשות, אפילו הפרשיות הצדדיות שבהן, כמו סיפור יהודה ותמר – הדברים הכי קשים, כמו גם גם מערכת היחסים בין האחים שיוסף מביא את דיבתם רעה אל אביהם והם שונאים אותו וכו'. ולכל הפרשות הללו אני מבקש להיכנס בראיה כוללת מתוך יום י"ט בכסלו.

הרקע ליום י"ט כסלו

בדורנו הפך י"ט כסלו לתאריך ידוע ומקובל, אין כמעט מי שלא מציין אותו או לכל הפחות מכיר ויודע את משמעותו. זה הרבה מעבר לחג חסידי אלא זה יום חשוב מאד, אולי אפילו אחד מהימים היסודיים שלנו כעם, עד כמה שאולי זה נשמע מוזר, ונסביר; בשנת תקנ"ט, לפני מאתיים עשרים ושש שנים, נאסר האדמו"ר הזקן ונשלח לבית הכלא הקשה בפטרבורג כשההלשנה שהלשינו עליו הורכבה מכמה סעיפים – היתה שם האשמה אחת בסיוע כלכלי לאויב התורכי. ההאשמה התבססה על משלוח התרומות ששלח אדמו"ר הזקן כנשיא קופת רבי מאיר בעל הנס ליישוב היהודי-החסידי שהיה בארץ ישראל, שהייתה אז תחת שלטון תורכי. האשמה נוספת, אידיאולוגית, היתה על הקמת דת חדשה, שברוסיה הצארית נחשבה כעברה קשה על החוק. הסעיף הזה הפך את המשפט למאד תיאולוגי ואת תשובותיו של אדמו"ר הזקן למסמך מענין, מעין כתב הגנה על תורת החסידות כהמשך הטבעי של היהדות והתורה. ואין ברירה וצריך להזכיר כאן גם את הנקודה הכואבת שאנחנו מתמודדים איתה גם בפרשה שלנו – ההלשנה לא היתה ע"י רוסים גויים כי אם ע"י יהודים שהתנגדו לשיטת החסידות. הגאון מוילנא נפטר כשנה לפני כן אבל זה לא החליש את המחלוקת. אדמו"ר הזקן כידוע ביקש להתקבל את הגר"א כדי להסביר את עצמו ואת שיטת החסידות אבל המתח היה גדול ומקורביו של הגר"א מנעו את הפגישה, ואחרי פטירת הגאון המחלוקת קיבלה גוון חריף וקשה אף יותר, עד כדי ההלשנה לשלטונות הרוסיים, ומכאן ועד לתפירת תיק ומשפט המרחק היה קצר. אין ספק שההלשנה היה מעשה של יחידים וגדולי וצדיקי המתנגדים לא עמדו מאחוריה, אבל היא העידה על רוח השנאה העמוקה, ועל המאבק שהגיע עד כדי מלחמה עליה עומד בעל התניא לקראת דין "היפך מהחיים".^[1]

במובן הזה, הניצחון במשפט, השחרור מהמאסר, היה יסוד גדול בניצחון החסידות, אבל היה כאן דבר חשוב נוסף; מאותו רגע ואילך, מאז יום י"ט בכסלו – שחרורו של האדמו"ר הזקן ממאסר – ובפרספקטיבה היסטורית ניתן לראות את זה באופן ברור, ההתנגדות לחסידות הולכת ופוחתת ולעיתים אף הולכת וגוועת. לא שכולם הפכו להיות חסידים – אבל החסידות, ובעיקר חסידות חב"ד, שיועדה לצאת מהקהל, להיות מנודה מכלל ישראל, ביום הזה המציאות הזו התהפכה. והמשמעות היא גדולה מאד – אתה לא חייב להיות חסיד, אבל הסוד הגדול הזה של החסידות החל להתפשט, עד שבחסידות חב"ד אומרים שהמשפט התקיים אמנם בעולם הזה, ברוסיה, אך הוא היה מקביל למשפט שנערך ברקיע. היו אז ויכוחים גדולים מאד, גם בתוך תנועת החסידות, על גילוי שיטת החסידות והמושגים הקבליים לכל דכפין. היו שהתנגדו לזה מאד וזה על רקע תנועת השבתאות שקדמה לתנועה החסידית בפחות ממאה שנה, שגרמה לפחדים גדולים ומוצדקים מאד בקרב ההנהגה התורנית.

איגרת ב'

וכאן נגיע ונצביע על הנקודה העיקרית – מהי הנקודה שעשתה את י"ט בכסלו, את חסידות חב"ד ואת האדמו"ר הזקן לכח הנפלא הזה? כמדומני שהייתה זו האיגרת שכתב האדמו"ר הזקן, אגרת ב'^[2] – 'קטונתי'. היא נכתבה אחרי ששוחרר האדמו"ר הזקן ממאסרו מפטרבורג. אני מבקש לגעת היום בנקודה הגדולה שמבטא אז אדמו"ר הזקן לגבי היום הזה, וכפי שהוא משקף זאת באגרת. גם אז זה היה בסמוך לפרשת וישלח, ונאמן לשיטתו "לחיות עם הזמן" היינו עם הפרשה, הוא פותח את האיגרת במסר קצרצר ולא מורכב, אבל הוא כל התורה כולה, מתוך הפרשה. יעקב אבינו מבקש מהקב"ה –

קָטֹ֜נְתִּי מִכֹּ֤ל הַחֲסָדִים֙ וּמִכׇּל־הָ֣אֱמֶ֔ת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת־עַבְדֶּ֑ךָ… (שם ל"ב, י"א)

רש"י מבאר שיעקב אומר לקב"ה – 'אני יודע שהבטחת לי בהבטחה גמורה, ואני לא חושש לקיומה, אבל "שמא נתמעטו זכויותי", כלומר אולי אני כבר לא ראוי לחסדים הגדולים שלך כי נתמעטו הזכויות שלי. עשית איתי כל כך הרבה חסדים אז אולי האשראי שלי נגמר' ח"ו. אדמו"ר הזקן מסביר את הפסוק אחרת לגמרי, ובואו נתבונן במסקנה שעולה מדבריו ועד כמה שהיא קיצונית –

אחר ביאתו מפטרבורג:

ב קטנתי מכל החסדים ומכל כו'.^[3] פירוש שבכל חסד וחסד שהקדוש ברוך הוא עושה לאדם צריך להיות שפל רוח במאד. כי חסד דרועא [זרוע] ימינא. וימינו תחבקני. שהיא בחינת קרבת אלהים ממש ביתר שאת מלפנים. וכל הקרוב אל ה' ביתר שאת והגבה למעלה מעלה, צריך להיות יותר שפל רוח למטה מטה, כמו שכתוב 'מרחוק ה' נראה לי'. [מה שהוא עומד לומר עכשיו זה ש"קטונתי" זה לא 'נתמעטו זכויותי', שאם כן היה צריך להיות כתוב 'קטנו זכויותי' ולא "קטונתי", אלא הוא אומר – 'רבש"ע אתה יודע למה מגיע לי להינצל מעשו? למה אני מבקש את הזכות הזו? כי הריני מעיד על עצמי, ביני ובינך, שמתוך כל החסדים שאתה עושה איתי, לא גדלתי ותפסתי יותר נפח ואגו, כמו שקורה בדרך כלל אצל אנשים, אלא אני דווקא קטן יותר – כל נס וחסד שעשית איתי רק הקטין אותי. לא לקחתי לעצמי קרדיט ואמרתי – 'וואו! תראו מה עשיתי פה, איך הצלחתי!' אלא דווקא ביטלתי את עצמי כלפיו ית'.] וכנודע דכולא קמיה דווקא כלא חשיב [תרגום: הכל לפניו כלא חשוב. ביאור: כשאתה לפניו, כשאתה מואר באור שלו ית', כשאתה בטל לאור שלו ית' ואתה לא תופס נפח אז אתה קמיה, לפניו, ואז אתה לא חשיב]. ואם כן כל שהוא קמיה יותר – הוא יותר כלא ואין ואפס, וזו בחינת ימין שבקדושה וחסד לאברהם שאמר "אנכי עפר ואפר". וזו היא גם כן מדתו של יעקב. ובזאת התנצל על יראתו מפני עשו ולא די לו בהבטחתו "והנה אנכי עמך" כו', מפני היות קטן יעקב במאד מאד בעיניו מחמת ריבוי החסדים כי במקלי כו', ואינו ראוי וכדאי כלל להנצל כו' [יעקב אומר שהחסדים והניסים שעשית איתי רבש"ע זה רק אומר שאני עוד יותר קטן ועוד יותר קטן, כי הכל זה אתה ולא אני. וכיון שאני 'קטונתי' אז אני עוד יותר מבקש להינצל]. וכמאמר רז"ל שמא יגרום החטא שנדמה בעיניו שחטא. מה שאין כן בזה לעומת זה, הוא ישמעאל חסד דקליפה, כל שהחסד גדול הוא הולך וגדל בגובה וגסות הרוח ורוחב לבו [אדם מצליחן תופס נפח, וזה חסד דקליפה. כלומר איך אני יודע אם החסד שהקב"ה עושה איתי הוא חסד של אמת או חליל חסד של קליפה? – האם אתה קטֵן ע"י החסדים, הופך להיות מואר באור האלוקי ואתה עצמך פחות ופחות מופיע עד שאתה כאין וכאפס או שאתה חלילה תופס נפח]. ולזאת באתי מן המודיעים מודעה רבה לכללות אנ"ש על ריבוי החסדים אשר הגדיל ה' לעשות עמנו [כל הניסים והחסדים שהיו לי לא היו אישיים נגדי אלא עבור כלל ישראל. וכיון שתנועת ההתנגדות לחסידות מעתה תהיה בנסיגה וחלילה יתכן שהחסידים יתגברו ויסתערו חזרה על המתנגדים ונמכור אחד את השני לכן עליכם -] לאחוז במדותיו של יעקב שאר עמו ושארית ישראל, שמשים עצמו כשיריים ומותרות ממש שאין בו שום צורך [ואז אתה לא תופס נפח אלא רק מביא דרכך את האלוקות]. לבלתי רום לבבם מאחיהם כו' [הרי כמה יכול היה היום הזה להפוך ליום הניצחון של מפלגה א' על מפלגה ב' ותיווצר עוד יותר מחנאות ועוד יותר מאבקים ולכן -], ולא להרחיב עליהם פה או לשרוק עליהם ח"ו [אלו המילים שהוא כותב לחסידיו מיד בצאתו מהמאסר!]. הס מלהזכיר באזהרה נוראה, [אז מה התפקיד שלנו? מה הוא דורש מאנשיו?-] רק להשפיל רוחם ולבם במדת אמת ליעקב מפני כל אדם בנמיכות רוח ומענה רך משיב חימה. ורוח נכאה כו'. [זה המקור לאהבת ישראל, להתבטלות לשליחות של חסידות חב"ד והשלוחים. אם החסדים הם חסדי הקב"ה הרי אתה שאר, מותרות, שאין בו שום צורך עצמי – אלא יש בו צורך אינסופי כי הוא מואר באור האינסופי ובטל אל האינסוף]. וכולי האי ואולי יתן ה' בלב אחיהם כמים הפנים וגו'. [יש דרך אחת להשפיע – לאחוז במידת אמת ליעקב, קטונתי מכל החסדים, ואולי ע"י זה יתן ה' בלב אחיהם].

הלוואי ישטמנו יוסף

יכולת ההשפעה איננה בהרצאות מרתקות או במסעי שכנועים מפחידים אלא ביכולת הזו שהיא הבסיס של לדון כל אדם לכף זכות. אדמו"ר הזקן מדבר פעמים רבות על מי שבא בדיון הפוך, יש לו את הכיון שלו. יעברו עוד עשרים ושתיים שנה עד שיוודע ליעקב שיוסף נמצא במצרים ואז יעברו עוד שבע עשרה שנה ובסך הכל שלושים ותשע שנים עד שיחזרו יוסף והאחים מקבורתו של יעקב במערת המכפלה ואז נגיע אל הרגע הנורא ההוא שיבואו האחים ויחששו –

וַיִּרְא֤וּ אֲחֵֽי־יוֹסֵף֙ כִּי־מֵ֣ת אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ ל֥וּ יִשְׂטְמֵ֖נוּ יוֹסֵ֑ף וְהָשֵׁ֤ב יָשִׁיב֙ לָ֔נוּ אֵ֚ת כּל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר גָּמַ֖לְנוּ אֹתֽוֹ. (שם נ' ט"ו)

הם אומרים לו על ידי שליח –

…שָׂ֣א נָ֠א פֶּ֣שַׁע אַחֶ֤יךָ וְחַטָּאתָם֙ כִּי־רָעָ֣ה גְמָל֔וּךָ וְעַתָּה֙ שָׂ֣א נָ֔א לְפֶ֥שַׁע עַבְדֵ֖י אֱלֹהֵ֣י אָבִ֑יךָ… (שם י"ז)

הם מדברים גלוי בפעם הראשונה. במשך שבע עשרה השנה האחרונות, כשאבא היה בחיים, הפיל היה בחדר כל הזמן. ויוסף בוכה בדברם אליו. ואז הם באים לפניו –

וַיֵּלְכוּ֙ גַּם־אֶחָ֔יו וַֽיִּפְּל֖וּ לְפָנָ֑יו וַיֹּ֣אמְר֔וּ הִנֶּ֥נּֽוּ לְךָ֖ לַעֲבָדִֽים. (שם י"ח)

והוא עונה להם במילים הכי חשובות. יש לו סוף סוף הזדמנות לענות. שבע עשרה שנה הוא לא רצה לעורר את הכעס, אולי הוא זוכר את הרגע ההוא מתחילת הסיפור בו הוא סיפר לאחיו ולאביו על החלומות. ועכשיו האחים באים לפניו ובוכים לפניו. ונוסיף עוד משפט – האור החיים הקדוש אומר פה דבר מדהים. המילה "לוּ" מופיעה בתנ"ך כולו באופן חיובי, הלוואי, סוג של שאיפה, רצון -"ויאמר לבן לו יהי כדבריך" (שם ל', ל"ד) ועוד, אז מה פירוש "לו ישטמנו יוסף"? רש"י עצמו אומר שבאמת זה החריג היחיד בכל המקרה שהכוונה היא לביטוי שלילי – 'שמא יוסף ישטום אותנו', אבל האוה"ח הק' מבאר שהאחים תופסים את הרגע הזה שבו אבא מת והם הופכים להיות האבות. אין יותר יעקב, אין אברהם ואין יצחק והם מבינים ורואים בעיני רוחם איזה עוד מחירים אנחנו עתידים לשלם על המכירה הזו שהם מכרו את יוסף. הם רואים את עשרת הרוגי מלכות וכו', ואז הם אומרים "לו ישטמנו יוסף" – הלוואי שיוסף ישטום קצת אותנו, יענה אותנו, ואנחנו ניקח את כל 'הדינים' שעתידים לבוא על הילדים שלנו כדי שהם לא יסבלו מזה לאורך כל ההיסטוריה העתידה. הלוואי!

א-להים חשבה לטובה

האוה"ח אומר שכאשר אומר להם יוסף בהמשך "התחת א-להים אני" הוא אומר להם – 'מה זה החשבונות הלה? אני בכלל לא עסוק בהם. אם מישהו מאתנו צריך לעבור בדורות הבאים איזה תיקון, איזה ענין, אז איך אני יכול לשנות את מה שהוא יצטרך לעבור? אנחנו יכולים רק לבקש או להתפלל אבל לא לשנות'. 'קטונתי'. וברגע הדרמטי הזה, היינו מצפים שיוסף יאמר להם עכשיו – 'או! ברוך ה' אני שומע מכם שאתם בתשובה, אני שומע את החרטה, אני מקבל אותה', אבל בואו נשמע את מה שהוא אומר להם בפועל, ומרוב שקשה לנו להאמין שזה יכול להיות, אנחנו לא קוראים את העברית באופן הנכון, כפי שהיא כתובה –

וַיֹּ֧אמֶר אֲלֵהֶ֛ם יוֹסֵ֖ף אַל־תִּירָ֑אוּ כִּ֛י הֲתַ֥חַת אֱלֹהִ֖ים אָֽנִי. וְאַתֶּ֕ם חֲשַׁבְתֶּ֥ם עָלַ֖י רָעָ֑ה אֱלֹהִים֙ חֲשָׁבָ֣הּ לְטֹבָ֔ה לְמַ֗עַן עֲשֹׂ֛ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לְהַחֲיֹ֥ת עַם־רָֽב. (שם י"ט-כ')

תמיד הבנו שהוא אומר להם – 'אתם אמנם רציתם לעשות לי רע אבל הקב"ה לקח את מה שרציתם לעשות לי רע והפך את כל הרע שרציתם לעשות לי לטוב', ואמרנו לעצמנו – 'או! הנה הנקודה שבה יוסף הפך להיות בנאדם סוף סוף'. חלילה! זה לא מה שכתוב פה. לא כתוב 'ואתם חשבתם לרעה א-להים חשבה לטובה'. אם זה היה כתוב כך או אז ההסבר אכן היה כזה. אבל כתוב – "ואתם חשבתם עלי רעה א-להים חשבה לטובה". אתם, אחים יקרים, הגעתם למסקנה שלכם, הייתם בית דין – בית הדין היהודי הכי חשוב בהיסטוריה, עם יהודה, לוי, יששכר, ראובן וכל יתר האחים ואף צירפתם אליכם את הקב"ה – והגעתם למסקנה שגזר דיני הוא מוות אלא שאחר כך החלטתם להמתיק אותו למכירה לישמעאלים. ולמה הגעתם למסקנה הזו? לא כי טעיתם אלא כי כך חשבתם ו'אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות'. אולי אם אני הייתי במקומכם גם אני הייתי מגיע למסקנה דומה. סביר לגמרי. אתם חשבתם עלי רעה ולכן עשיתם את מה שעשיתם, אבל עכשיו תקשיבו – אלוקים לקח את ההוא שאתם חשבתם עליו שהוא רועה זונות, לקח את ההוא שהביא את דיבתכם רעה – ואני לא מגן על עצמי עכשיו, אני שם את זה בצד. אני לא מתווכח, אבל ברור שאותו אחד שאתם חשבתם עליו רעה – אלוקים לקח וחשבה לטובה והיפך את הכל והביא אותי הכי הכי למטה – למצרים, לבית סוהר, לאשת פוטיפר, לכל הניסיונות והתיקונים, והרים והביא אותי משם למקום שאני נמצא בו עכשיו – "למען עשה כיום הזה להחיות עם רב". לא אתם חשבתם רע והקב"ה עשה הפוך וסימן שאתם טועים וכו' – אתם חשבתם עלי רעה ויש מקום לדון במה שחשבתם, אבל זה לא רלוונטי לעניינו עכשיו. אתם אומרים שאני אשטום אתכם? הרי "אלוקים חשבה לטובה", הקב"ה לקח והרים את הכל למעלה, ממילא אני ביחסי כלפיכם –

וְעַתָּה֙ אַל־תִּירָ֔אוּ אָנֹכִ֛י אֲכַלְכֵּ֥ל אֶתְכֶ֖ם וְאֶֽת־טַפְּכֶ֑ם… (שם כ"א)

למה? כי אני מחויב לכם! כי המחשבה שלכם הייתה לשם שמיים כפי שהבנתם. אתם אמנם צריכים לראות מה עשיתם מה תיקנתם ומה לא – אבל זה לא ענייני ולא תפקידי. התפקיד שלי הוא אחד – לדון אתכם לכף זכות ולראות את המציאות ואיך ממנה אפשר לעלות למעלה. ולכן הוא מנחם אותם ומדבר על לבם, שמענו? הוא מנחם אותם!

זאת איגרת קטונתי. זו אגרת שבה אומר אדמו"ר הזקן לחסידיו – חס ושלום לא להרחיב פה ולא לשרוק על אף אחד. העסק שלנו הוא בדבר אחד בלבד – "וכולי האי ואולי יתן ה' בלב אחיהם כמים הפנים וגו'".

אינו מבקש אלא לפי כוחם

זו תורה מופלאה והיא יסוד כל היסודות. לרבי נחמן מברסלב זיע"א יש תורה דומה המובאת בליקוטי מוהר"ן בשם "אזמרה" שם הוא מלמד לדון כל אדם לכף זכות. המושג הזה הוא אולי כל התיקונים שכל הכוחות צריכים לעבור בכל הפרשות הללו. יוסף שמביא את דיבת האחים רעה אל אביהם וצריך לתקן את זה בכל מה שהוא עובר, האחים שצריכים לתקן את דרכם במה שהם חוטפים, ואנחנו כשאנחנו לומדים את הפרשות האלה. לדון לכף זכות אין משמעו רק לא לדון לכף חובה; יש סוג מקרה אחד שאפשר לבוא ולומר עליו 'אני רואה שהוא לא התכוון כאן לשלילה', כלומר גם אם אני רואה אדם שחטא, אדם שעבר עבירות – לא לדון אותו לכף חובה. אבל מה זה לדון לכף זכות? מה זה "הוי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות א', ו')? זה שיעור עצום שאנחנו לומדים אצל יוסף במצרים. המדרש המפורסם אומר (ב"ר, צ"א ו') שכאשר הגיעו האחים למצרים הם הלכו לחפש את יוסף בשוק של זונות, כי היה להם קשה לעכל שיוסף אחיהם הוא יוסף הצדיק, שהאיש שהם רואים מולם הוא האח שלהם. וזה הרי הפלא הגדול שם בפרשה – תגידו, גם אם עכשיו יש לו חתימת זקן שלא היתה כאשר מכרתם אותו, לא עולה לכם לראש שהאיש אדוני הארץ שמולכם, אולי, בהסתברות מאד רחוקה, יכול להיות האח שלכם? הרי כל ילד מצרי יודע שהשליט על הארץ הוא נער עברי שהיה עבד ועלה לגדולה!

מה עומק הענין של לדון לכף זכות? הרי משנה אחרת אומרת "ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב', ד'), וכפי שמסביר אדמו"ר הזקן באחד המקומות שאי אפשר להאשים את החוטא אפילו אם הוא חוטא כי אולי מקומו גרם לו לחטוא, הפרנסה שלו גרמה, צורת החינוך והגידול שלו הביאו אותו להתנהגות כזו, ואם אתה היית במקום שלו ייתכן שגם אתה היית נופל וכיו"ב. זו המשמעות של לא לדון לכף חובה, אבל מה זה לדון לכף זכות? – זה דבר מופלא. עצם העובדה שיהודי נקלע לניסיון קשה, ומי מאתנו לא נקלע למשהו כזה, היא ההוכחה לכך שהקב"ה העניק ליהודי הזה את הכח להתגבר על אותו ניסיון. זו מתימטיקה פשוטה. "כשהוא מבקש מהם אינו מבקש אלא לפי כוחם" (במדבר רבא כ"א כ"ב) – הקב"ה לא מעמיד אותי בניסיון שאני לא אוכל לעמוד בו, ואם הוא שם אותי במקום כל כך קשה, משמע שיש לי את הכח לעמוד בזה. הרבי מליובאוויטש זיע"א כותב בשיחה מדהימה, שלימוד הזכות על החוטא אינו רק כדי לטהר אותו מאשמה. זו ראיה שטחית מאד. אלא שעל ידי שאני מלמד על פלוני זכות אני מגלה אצלו את הכוחות שניתנו לו מן השמיים כדי להתגבר על הניסיון. זה עומק הענין של "הוי דן את כל האדם לכף זכות". כמו כף של טרקטור שמרימה את הכל – אני מרים בו את הכל וחושף את כל מה שיש בו, ולכן כתוב "את כל האדם" – הוא נמצא כל כך ברדידות ובנמיכות ובייאוש עד שהוא עצמו לא רואה את 'כל האדם' שבו, אלא רק את החלק הזה שתמיד אמרו לו שהוא כזה מסכן, וחסר סיכוי, ורשע, וטיפש ל"ע. המשנה איננה מסתפקת בלא לדון לכף חובה אלא אומרת לדון אותו דווקא לכף זכות כדי לעורר בו את הכוחות שניתנו לו ועל ידי זה אתה תסייע לו בדרך שלו.

ועוד מעט ואין רשע והתבוננת

בתורה הזו של 'אזמרה' שהזכרנו, אומר רבי נחמן ממש את המילים הללו –

דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על-ידי-זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה, וזה בחינת (תהלים לז י) "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו", היינו שהפסוק מזהיר לדון את הכל לכף זכות, ואף-על-פי שאתה רואה שהוא רשע גמור, אף-על-פי-כן צריך אתה לחפש ולבקש למצא בו מעט טוב ששם אינו רשע וזהו 'ועוד מעט ואין רשע', שצריך אתה לבקש בו עוד מעט טוב שיש בו עדיין, ששם אינו רשע, כי אף-על-פי שהוא רשע, איך אפשר שאין בו מעט טוב עדיין, כי איך אפשר שלא עשה איזה מצוה או דבר טוב מימיו, ועל-ידי-זה שאתה מוצא בו עוד מעט טוב ששם אינו רשע, ואתה דן אותו לכף זכות, על-ידי-זה אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות, עד שישוב בתשובה על-ידי-זה, זהו "ועוד מעט ואין רשע", על-ידי שמוצא בהרשע עוד מעט טוב, ששם אינו רשע, על-ידי-זה "והתבוננת על מקומו ואיננו", הינו כשתתבונן ותסתכל על מקומו ומדרגתו, ואיננו שם על מקומו הראשון, כי על-ידי שמוצאין בו עוד מעט טוב, איזה נקדה טובה, ודנין אותו לכף זכות, על-ידי-זה מוציאין אותו באמת מכף חובה לכף זכות. וזהו והתבוננת על מקומו ואיננו כנ"ל, והבן… (ליקוטי מוהר"ן רפ"ב)

זה הבסיס של אגרת 'קטונתי'. לדון כל אדם לכף זכות אפילו מי שהוא רשע גמור. זה יסוד שצריך לנתח אותו לעומק ולשם כך צריך להגיע ל'קטונתי'. לענ"ד זה כל יסוד תורת החסידות, זה י"ט כסלו.

בואו נאמר את זה יותר חזק; לדון כל אדם לכף זכות זה לא רק רעיון גדול וקשה, אלא זו מצוות עשה דאורייתא, ואם אתה לא עושה את זה הרי ביטלת מ"ע דאורייתא, משל לא הנחת היום תפילין! זו לא המצאה אלא רמב"ם מפורש על הפסוק בויקרא "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא י"ט ט"ו). הפירוש הראשון שהוא מביא מוסב על חובת הדיינים שצריכים לדון בצדק, ואילו בפירושו השני הוא אומר –

…ובא גם כן שכל איש מצווה לדון דין תורה כשיהיה יודע בו הריב שבין בעלי דינים. ובביאור אמרו: אחד דן את חברו דבר תורה, שנאמר "בצדק תשפוט עמיתך". ובכללה גם כן שיתחייב שידון את חברו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב. (מצווה קע"ז ספר המצוות להרמב"ם)

והוי דן את כל האדם לכף זכות

המשנה הזו באבות נאמרת מפי יהושע בן פרחיה, בן זוגו של ניתאי הארבלי –

יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר: עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת. (אבות א' ו')

איני יודע אם יש עוד משנה במסכת אבות שבה נאמרת מצוות עשה פשוטה מהתורה. במסכת אבות לא מלמדים אותנו חז"ל שצריך להניח תפילין או ליטול לולב. זה ברור. מסכת אבות היא מסכת של הנהגות חסד, של "מילי דחסידותא", היא באה לדרוש ממני מידות גדולות כמו 'הוי זהיר בתפילה', 'אל תעש תפילתך קבע' וביו"ב. החידוש של יהושע בן פרחיה כאן הוא במילה "הוי" – לנו ברור לכאורה שיש רגעים בחיים בהם אני צריך ללכת עם מישהו לדין או להעיר למישהו על התנהגות לא נאותה, אפילו לילדים שלי, בזוגיות בין איש לאשתו. הרי יש בעצם שני מישורי פעולה. שתי פלנטות שבאחת אתה דן לחובה. והנה מחדש יהושע בן פרחיה לעולם אל תדון לחובה את כל האדם. כשאתה דן לחובה אתה דן נקודה מסוימת באדם ולא את כולו. ואגב, זה רק כאשר אתה יושב כבית דין או סנהדרין, וגם אז "הוי את כל האדם לכף זכות". אחד מגדולי המגיד, בעל 'מעיין החכמה', כותב שבכך שתדון את כל האדם לכף זכות – בזה אתה תתהווה, "הוי דן", ככה אתה תתחבר להוי"ה, לקב"ה. ואף יותר עמוק – לא כתוב שאתה חייב לעשות כך אלא המשנה נותנת לנו עצה איך להגיע לזה, ואומרת – "שיתהווה אצל עצמו זה מה שרואה אצל השני". אתה רואה משהו שלא נראה טוב אצל השני, ונניח שאתה חלילה היית נופל בזה – הרי כמה תירוצים והסברים היית נותן על ההתנהגות שלך, כמה היית אומר 'לא התכוונתי, זה היה רק בגלל ש… זה לא אני בעצם' וכו', כמה הסברים וקולות היית נותן לך. כך גם אצל האחר אתה צריך לדון אותו לכף זכות ולתת את אותם הסברים. וגם אם אתה זה שצודק, ואתה זה שקיבלת את החסדים ואתה זה שמבין – תפנים שזה לא אתה אלא זה רק בגלל שהקב"ה עזר לך ואת השני הוא שם בניסיון, וכאשר אתה תצליח להחדיר את עצמך לתוך ראייתך את השני – אתה תתן לו כח להתרומם. כמו כף טרקטור שתרים אותו למעלה. זה פלא אדיר.

לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת

חשבתי לעצמי שאת הדבר הזה אמר יהושע בן פרחיה, הזוג השני במסכת אבות. הוא וניתאי הארבלי בן זוגו שימשו כנשיא ישראל וכראש הסנהדרין, אב בית הדין, בימים הירואיים – הם מקבילים לתקופת יהודה המכבי. אנחנו בערב ימי החנוכה – הרגעים הגדולים ביותר שהמכבים הגיעו אליהם התמסמסו לאחר מכן כאשר נכדיהם מכרו אחד את השני – אח אחד ממשפחת החשמונאים מוכר את אחיו ומביא את פומפיוס ואת רומא עלינו במאבקיהם. אנחנו.

יש סיפור מופלא ומזעזע בחז"ל על יהושע בן פרחיה ואני לא יודע אם את המשנה הזו הוא אומר בעקבות הסיפור המפורסם עליו או לפני כן. הגמרא אומרת –

תנו רבנן לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת…

והיא מביאה כמה דוגמאות לכך – אחת מאלישע שדחפו לגיחזי, ואחרת מיהושע בן פרחיה ותלמידו ישו הנוצרי. את הגמרא הזו הוריד הצנזור והיא מובאת רק בגרסאות המלאות –

…רבי יהושע בן פרחיה מאי הוא? כדקטלינהו ינאי מלכא לרבנן, אזל רבי יהושע בן פרחיה וישו לאלכסנדריא של מצרים. כי הוה שלמא שלח לי' שמעון בן שטח מני ירושלים עיר הקודש ליכי אלכסנדרי' של מצרים אחותי בעלי שרוי בתוכך ואנכי יושבת שוממה. קם אתא ואתרמי ליה ההוא אושפיזא עבדו ליה יקרא טובא אמר כמה יפה אכסניא זו, אמר ליה רבי עיניה טרוטות. אמר ליה רשע בכך אתה עוסק?! אפיק ארבע מאה שיפורי ושמתיה. אתא לקמיה כמה זמנין אמר ליה קבלן, לא הוי קא משגח ביה. יומא חד הוה קא קרי קריאת שמע אתא לקמיה סבר לקבולי אחוי ליה בידיה הוא סבר מידחא דחי ליה אזל זקף לבינתא והשתחוה לה. אמר ליה הדר בך אמר ליה כך מקובלני ממך כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה ואמר מר ישו כישף והסית והדיח את ישראל. (סנהדרין ק"ז:)

המצב בירושלים היה קשה והרגו שם תלמידי חכמים, ולכן ברח יהושע בן פרחיה למצרים ואיתו תלמידו הקרוב ישו. הם הגיעו לאכסניא שאירחה אותם יפה, יהושע בן פרחיה שיבח אותם וישו אומר שם משפט לא צנוע על בעלת האכסניה. רבו כעס עליו מאד, הוציא ארבע מאות שופרות ונידה אותו. יום אחד אחרי המעשה, רצה ישו לחזור בו ולעשות תשובה, להגיע לבית הכנסת אל הרב ולהתנצל ולהתקרב חזרה, אך יהושע בן פרחיה היה באמצע קריאת שמע ולא היה יכול לעצור ולכן רמז לו לחכות כמה רגעים, אבל ישו כבר היה בכזו רגישות שהוא הבין שהוא מסלק אותו, דוחה אותו, ואז הלך הקים לבנה והשתחווה לה ובכך הקים את העבודה הזרה של הנצרות. זה לא ייאמן – זה יהושע בן פרחיה ועליו אומרת הגמרא "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" שלא כיהושע בן פרחיה, זה שאמר "הוי את כל האדם לכף זכות". בתחילת אותה משנה הוא אומר – "עשה לך רב" – הוא עצמו הרב, "וקנה לך חבר" – זה חבר, ואיפה התלמיד? – זה "והוי דן את כל האדם לכף זכות".

לא לחינם היסוד הזה עומד בתחילת הפרשיות שאנו עומדים בהן כעת בספר בראשית. זה עמוק מאד. זה לא מה שכולנו מכירים את כל החב"דניקים שהם נחמדים לכולם ופותחים בתי חב"ד בכל פינה רחוקה בעולם ומחלקים בפלות וסופגניות. זה עמוק מאד – זה "קטונתי". האם אני תופס נפח ואז אני פה השופט ואני דן אותך או שאני קטֵן ואני כאין וכאפס וכשאני דן אותך זה רק לכף זכות כי במקום שאתה נמצא אני בכלל לא יכול לדון אותך אלא רק לכף זכות. ובמקום הזה שאתה נמצא בו, הכף הזו נותנת לך כוחות ואתה מתרומם ומתעלה.

זו תורת החסידות שעוסקת מצד אחד בשער הייחוד והאמונה, בהבנה העמוקה של הנכחת האלוקות במציאות בכל רגע ורגע וש-'אין עוד מלבדו' ממש ובו זמנית עוסקת בהבנה הגדולה של אהבת ישראל – זה נובע מאותו מקור, זה אותו דבר. זה ה'"קטונתי".

שלא להתלוצץ מבני אדם עוזבי תורה

יום י"ט בכסלו הוא גם יום ההילולא של המגיד ממעזריטש זיע"א, רבו של בעל התניא. אבל התניא ראה בעוד אדם כרבו המובהק, יהודי ענק שקבור בטבריה ולא חייבים לנסוע עד לאוקראינה כדי להשתטח על קברו – רבי מנחם מנדל מויטבסק זיע"א, בעל "פרי הארץ". התרומות שהעביר בעל התניא לארץ ושהיו הבסיס להאשמות נגדו באותה הלשנה בה פתחנו היו אליו. הוא היה ראש החסידים בטבריה, והוא היה זה שמינה את בעל התניא להמשיך ולהנהיג את החסידים שנשארו באוקראינה אחרי שהוא עלה לארץ. יש אגרת קצרה ממנו, ובה נסיים את הלימוד. הוא מדבר שם על מלחמות אחים –

ולאפרושי מאיסורא באתי להזהירם, כיהודא ועוד לקרא [כלומר – אני אפילו לא יודע למה צריך לומר דבר כל כך ברור. אבל אני מביא את זה כי צריך לומר את זה ולחזק הנקודה הזו], במאמר הכתוב: 'אל תתלוצצו פן יחזקו מוסרותיכם' (ישעיהו כח, כב) ח"ו, והוא, שלא להתלוצץ מבני אדם עוזבי תורה ח"ו. ואם אמר הכתוב בס"פ "ושומרי תורה יתגרו בם" (משלי כח, ד), כבר אמרו רז"ל (ברכות ז:) כאן בצדיק גמור וכו', וכמו שפירש במהרש"א פ' אמר להם הממונה, על דרשת חז"ל על פסוק "זכר צדיק לברכה", הגם שהדיבור של מצוה הוא לשבח הטובים ולגנות הרעים, אעפ"כ לא יקללם, וע"ש. ומילתא דפשיטא לי, וברור בשכלי כהיגלות נגלות אחד הדברים הידועים לי, שהוא סיבת הירידה והשפלות. והענין, שבין כך ובין כך קרואים בנים (קידושין לו.) והוא מפריש עצמו מן הכלל להיות הוא פרטי [היינו שהם הכלל!], וכל השפעות כללות ישראל אין לו חלק עמהם. וזהו מאמר 'בתוך עמי אנכי יושבת' כפי' הזוה"ק (זוהר ויצא קס:) ולשומע יונעם ותבוא עליו שפע ברכה מכנסת ישראל בגשמי וברוחני ויעלה מעלה מעלה. (פרי הארץ, אגרת ח')

זו ההקדמה לפרשיות שלנו וצריך להיכנס אליהן לאט לאט, לכל מה שאומרים האחים על יוסף" לו ישטמנו" כדי לחסוך לנו את העיסוק העתידי בזה, ויוסף בוכה כי הוא מבין שכן נצטרך לעסוק בזה, ולעבוד על זה ולתקן את זה. ובהבנה הגדולה של הימים האלה, י"ט כסלו 'קטונתי', גם התלמיד בעל התניא וגם רבו ר' מנדלי מויטבסק עוברים שניהם פתאום לסגנון מאיים, לאזהרה שלא לעשות כך, הס מלהזכיר. ואולי כל הפרשות האלה עוסקות בתיקונים, בבירורים ומעשה אבות סימן לבנים – לא רק מה שהיה הוא מה שיהיה אלא בנתינת כח לנו, הבנים, מתוך התיקון שכל אחד מאיתנו מהשבטים, מהאחים, מאז ועד עכשיו, לקבל את הכח הגדול הזה של "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת", ללמוד לדון את כל האדם לכף זכות, להבין כמה אני יכול להשפיע בעולם – כמה מעט תהיה ההשפעה בדיבורים ובמוסר וכמה רבה תהיה ההשפעה בעצם הדיון לכף זכות. בעצם ראיית "בין כך ובין כך קרויים בנים", בעצם ההבנה שהיא אולי השיעור המרכזי של הפרשות האלה – של יוסף והאחים והחיבור שיעקב מבקש לחבר בינם.

בעז"ה שנזכה באמת מתוך כל זה לראות את האור הגדול, לישב בשלווה, לקיים את ה'קטונתי' ולהגיע לגאולה שלמה ממש עלינו ועל כל ישראל בב"א.

1. דרכם של חסידי חב"ד שלא לומר את המילה המפורשת בעניינים שלילים. ↑

2. בסוף ספר התניא מופיע מקבץ של שלשים ושתיים אגרות שכתב בעל התניא, וזו האגרת השניה. ↑

3. אפשר ללמוד מזה שהוא לא מצטט את המילה הבאה בפסוק – "האמת", אלא רק כותב וכו', על אודות צניעותו של האדמו"ר הזקן, כאילו הוא אומר 'מצד האמת, אני לא יודע…' ↑

ברכה לשינוי השם

השבת נקרא פעמיים את סיפור הפיכתו של יעקב מיעקב לישראל. הפעם הראשונה היא בפגישה הלילית עם שרו של עשו –

וַיִּוָּתֵ֥ר יַֽעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּֽאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר. וַיַּ֗רְא כִּ֣י לֹ֤א יָכֹל֙ ל֔וֹ וַיִּגַּ֖ע בְּכַף-יְרֵכ֑וֹ וַתֵּ֨קַע֙ כַּף-יֶ֣רֶךְ יַֽעֲקֹ֔ב בְּהֵאָֽבְק֖וֹ עִמּֽוֹ. וַיֹּ֣אמֶר שַׁלְּחֵ֔נִי כִּ֥י עָלָ֖ה הַשָּׁ֑חַר וַיֹּ֨אמֶר֙ לֹ֣א אֲשַׁלֵּֽחֲךָ֔ כִּ֖י אִם-בֵּֽרַכְתָּֽנִי. וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו מַה-שְּׁמֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר יַֽעֲקֹֽב. וַיֹּ֗אמֶר לֹ֤א יַֽעֲקֹב֙ יֵֽאָמֵ֥ר עוֹד֙ שִׁמְךָ֔ כִּ֖י אִם-יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי-שָׂרִ֧יתָ עִם-אֱלֹהִ֛ים וְעִם-אֲנָשִׁ֖ים וַתּוּכָֽל. (בראשית ל"ב, כ"ה-כ"ט)

יעקב מבקש ברכה מהמלאך, אולי ברכה לפרנסה, לנחת ושמחה, כמו שאנשים מברכים, אבל המלאך מבין, כפי שאכן יעקב התכוון, שהכוונה היא לשינוי שמו.

הפעם השניה מופיעה בפרשה כשני פרקים מאוחר יותר, כאשר יעקב יוצא לכיון חברון אחרי מעשה שכם, הוא עובר בדרך בבית אל, ושם בא אליו הקב"ה, נגלה אליו ומברך אותו בעצמו (לא ע"י מלאך) –

וַיֵּרָ֨א אֱלֹהִ֤ים אֶל-יַֽעֲקֹב֙ ע֔וֹד בְּבֹא֖וֹ מִפַּדַּ֣ן אֲרָ֑ם וַיְבָ֖רֶךְ אֹתֽוֹ. וַיֹּֽאמֶר-ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים שִׁמְךָ֣ יַֽעֲקֹ֑ב לֹֽא-יִקָּרֵא֩ שִׁמְךָ֙ ע֜וֹד יַֽעֲקֹ֗ב כִּ֤י אִם-יִשְׂרָאֵל֙ יִֽהְיֶ֣ה שְׁמֶ֔ךָ וַיִּקְרָ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ יִשְׂרָאֵֽל. וַיֹּ֩אמֶר֩ ל֨וֹ אֱלֹהִ֜ים אֲנִ֨י אֵ֤ל שַׁדַּי֙ פְּרֵ֣ה וּרְבֵ֔ה גּ֛וֹי וּקְהַ֥ל גּוֹיִ֖ם יִֽהְיֶ֣ה מִמֶּ֑ךָּ וּמְלָכִ֖ים מֵֽחֲלָצֶ֥יךָ יֵצֵֽאו. וְאֶת-הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֛תִּי לְאַבְרָהָ֥ם וּלְיִצְחָ֖ק לְךָ֣ אֶתְּנֶ֑נָּה וּלְזַרְעֲךָ֥ אַֽחֲרֶ֖יךָ אֶתֵּ֥ן אֶת-הָאָֽרֶץ. (שם ל"ה, ט'-י"ב)

גם כאן, היינו מצפים שכאשר הברכה היא מהקב"ה היא תכלול דברים כלליים, אך בפועל הוא מברך אותו בשינוי השם ורק לאחר מכן הוא ממשיך בברכות נוספות.

אנחנו יודעים ששינוי השם כאן שונה ממה שהיה אצל אברהם, שם רק נוספה אות אחת לשמו. הגמרא אומרת –

תני בר קפרא כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה שנאמר (בראשית יז, ה) 'והיה שמך אברהם'. רבי אליעזר אומר עובר בלאו שנאמר (בראשית יז, ה) 'ולא יקרא עוד [את] שמך אברם'. (ברכות י"ג.)

ועל זה ממשיכה ושואלת הגמרא – והרי זה בדיוק אותו ביטוי כמו אצל יעקב – "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל", אז למה מי שממשיך לקרוא ליעקב 'יעקב' לא עובר על הציווי? ואף התורה עצמה ממשיכה לקרוא לו יעקב! –

… אלא מעתה הקורא ליעקב יעקב הבא נמי? (שם)

והיא עונה –

שאני התם דהדר אהדריה קרא דכתיב (בראשית מו, ב) 'ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב'. (שם)

הפעם היחידה שהשם 'אברם' מוזכר במקרא אחרי ששונה שמו לאברהם היא במה שאנו אומרים בתפילה כל בוקר – "ויברך דוד…" – "אַתָּה הוּא ה' הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם" (נחמיה ט', ז'), אבל שם זה רק בגלל שמספרים את ההיסטוריה על החלפת השם, ואכן אסור לקרוא אברם אלא אברהם, לעומת זאת יעקב צריך להיקרא בשני שמות. וצריך להבין לעומק – מדוע שני שמות? מה היה חסר בשם הראשון? למה זו הברכה ליעקב ולמה זו הברכה שנותן המלאך? ועוד – האם יעקב באמת צריך ברכה מהמלאך? כלומר אם יעקב מתכוון שהוא ייקרא ישראל, למה הוא צריך את זה מהמלאך הרי הקב"ה יקרא לו כך בהמשך?

חוסר הסבלנות של יעקב

האמת היא שרש"י מסביר את זה, ומי שקורא כמנהג הספרדים כבר ראה זאת בהפטרת השבת שעברה. מעטות הפעמים בהן יש לנו סיפור בנביאים שהוא פירוש לכתוב; הושע בהפטרה שם מתאר את מה שהתרחש פה –

בַּבֶּ֖טֶן עָקַ֣ב אֶת־אָחִ֑יו וּבְאוֹנ֖וֹ שָׂרָ֥ה אֶת־אֱלֹהִֽים. (הושע י"ב, ד')

הכוונה היא כמובן ליעקב. כמדומני שזה הבסיס לכל מה שקורה לנו בחיים – לשמחה, יכולת ההתמודדות ועוד. אנחנו נקראים גם יעקב וגם ישראל. לא הפכנו מיעקב לישראל אלא אנו גם וגם וצריך להבין את זה. נכנס לזה להלן. ממשיך הנביא ואומר –

וַיָּ֤שַׂר אֶל־מַלְאָךְ֙ וַיֻּכָ֔ל בָּכָ֖ה וַיִּתְחַנֶּן־ל֑וֹ בֵּֽית־אֵל֙ יִמְצָאֶ֔נּוּ וְשָׁ֖ם יְדַבֵּ֥ר עִמָּֽנוּ. (שם ה')

רש"י אצלנו בפרשה מסביר את הכל. כשיעקב אומר למלאך, שרו של יעקב, "כי אם ברכתני", הוא לא מבקש ממנו ברכות חדשות אלא –

הודה לי על הברכות שברכני אבי, שעשו מערער עליהן. (בראשית ל"ב, כ"ז ברש"י)

וכאשר אמר לו המלאך "לא יעקב יאמר עוד שמך", בעצם אמר לו המלאך –

לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה ורמיה, כי אם בשררה וגלוי פנים…

האמת היא שעד היום לא הבנתי את רש"י הזה – הרי ההיפך מ'רמיה ועקבה' זה 'ביושר', ולכן שמו ישראל היה צריך לבוא מהשורש 'ישר' או ישרות' שמופיע בו, אבל רש"י אומר שהמלאך מדבר על שררה דווקא. ועוד – הרי הברכות אכן כן הגיעו במרמה – "בא אחיך במרמה ולקח ברכתך". אז מה הכוונה של יעקב באומרו "הודה לי על הברכות"?

וממשיך רש"י במה שאומר המלאך ליעקב –

…וסופך שהקב"ה נגלה עליך בבית אל ומחליף שמך, ושם הוא מברכך, ואני שם אהיה ואודה לך עליהן, וזהו שכתוב 'וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו' (הושע יב, ה), בכה המלאך ויתחנן לו, ומה נתחנן לו? 'בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו', המתן לי עד שידבר עמנו שם, ולא רצה יעקב, ועל כרחו הודה לו עליהן, וזהו ויברך אותו שם, שהיה מתחנן להמתין לו ולא רצה. (שם)

כלומר המלאך בוכה ומבקש מיעקב – 'אנא היה סבלן, תחכה עד שנגיע לבית אל בעוד שלשה פרקים ושם הקב"ה יברך אותך וגם אני אהיה שם ועל כרחי אני אודה על הברכות הללו. למה אתה צריך להוציא את זה ממני עכשיו? לאן אתה ממהר?'. אך יעקב לא הסכים להמתין והתעקש שהמלאך יברך אותו כבר שם, בנחל יבוק. זה פלא פלאות וצריך להבין את זה לעומק.

אז הוא מברך אותו בשם 'ישראל', וכפי שראינו רש"י זה שם שמגיע מהמילה 'שררה'. מה זה שררה? לכאורה זה יותר מניצחון, זה למשול. צריך להבין למה באמת הכוונה, ולמה הוא צריך להיקרא גם יעקב וגם ישראל? ולמה יעקב לא מוכן לחכות כהצעת המלאך עד שיבואו לבית אל?

רעי ואהובי, יש כאן דבר מופלא וצריך להתבונן ולהעמיק בו. השמות יעקב וישראל לא רק ימשיכו וילוו את יעקב – יעקב כפרט וישראל ככלל, אלא הם ילוו אותנו – "אל תירא עבדי יעקב", "כי גאל ה' את יעקב", "פדה ה' את יעקב" ועוד פסוקים רבים נוספים. שני המושגים הללו הם עומק הברכה שמברך עכשיו שרו של עשו את ישראל והם הכח שלנו להתמודדות עם הרבה מאד דברים.

הניצחון המוחלט

ולפני שנתחיל הכל, נעיר עוד הערה מעניינת; כאשר המלאכים אומרים ליעקב שעשו אחיו בא לקראתו וארבע מאות איש עמו, כתוב שיעקב –

התקין עצמו לשלשה דברים, לדורון, לתפלה, ולמלחמה. לדורון, ותעבור המנחה על פניו. לתפלה, אלהי אבי אברהם. למלחמה, והיה המחנה הנשאר לפליטה. (רש"י שם ל"ב, ט')

אבל האם שמנו לב שבפועל, הדבר הראשון שהוא מתקין את עצמו היה דווקא למלחמה? –

וַיִּירָ֧א יַֽעֲקֹ֛ב מְאֹ֖ד וַיֵּ֣צֶר ל֑וֹ וַיַּ֜חַץ אֶת-הָעָ֣ם אֲשֶׁר-אִתּ֗וֹ וְאֶת-הַצֹּ֧אן וְאֶת-הַבָּקָ֛ר וְהַגְּמַלִּ֖ים לִשְׁנֵ֥י מַֽחֲנֽוֹת. וַיֹּ֕אמֶר אִם-יָב֥וֹא עֵשָׂ֛ו אֶל-הַמַּֽחֲנֶ֥ה הָאַחַ֖ת וְהִכָּ֑הוּ וְהָיָ֛ה הַמַּֽחֲנֶ֥ה הַנִּשְׁאָ֖ר לִפְלֵיטָֽה. (שם ח'-ט')

נשאל שתי שאלות. האחת – כשאומרים ליהודי^[1] שיש צרה גדולה הממשמשת לבוא, והוא מפחד מאד, אז הדבר הראשון שהוא צריך לעשות לכאורה זה להתפלל, לזעוק "שמע ישראל". לא אמרו לו לכנס את כל העם ולעשות איזה טקס, ואם כן, למה הוא לא פותח בתפילה "הצילני נא מיד אחי מיד עשו", ורק לאחר מכן חוצה את העם ומתכונן למלחמה? זה הכי טבעי לפנות לקב"ה, וזה גם הרבה יותר מהיר ומיידי מאשר הפרויקט הגדול להתחיל לחלק את כל העם אשר איתו למחנות!

ושאלה שניה והיא העיקר – מדוע הוא כל כך בטוח ש-"והיה המחנה הנשאר לפליטה"? מי הבטיח לו? רש"י מבאר את הביטוי הזה –

והיה המחנה הנשאר לפליטה. על כרחו, כי אלחם עמו. (שם)

יעקב יוצא מנקודת הנחה שעשו מגיע כדי להילחם, שהוא בא כדי להכות אותו, אז איך אתה כל כך בטוח שהמחנה הנשאר יהיה לפליטה? בעז"ה אתה מקווה שכך יהיה, בעזרת התפילות וכו' – אבל להיות בטוח? ועוד – איך הוא בדיוק חילק את המחנות – חצי חצי?

עכשיו, הוא מכין את עצמו למלחמה, כמו גם לדורון ולתפילה, אבל לגבי המלחמה הקב"ה עוזר לו בהכנה נוספת – הוא מביא לו את שרו של עשו בלילה לחזרה גנרלית למלחמה "ויאבק איש עמו", ובפועל לא היתה מלחמה עם עשו אלא רק עם המלאך, כלומר כשהוא מתקין את עצמו למלחמה, הוא מכין את עצמו להגיע למדרגה שבה שרו של עשו מתגלה אליו ושם הוא מוציא ממנו את הברכות. יש כאן דבר פלאי – במלחמה של יעקב עם עשו לא מדובר על "ניצחון מוחלט" אלא על הרבה יותר – יעקב מוציא משרו של אויביו לא רק הודאה בהפסד, כלומר ניצחון, אלא שרו של עשו גם מברך אותו, וזה הניצחון הגדול יותר. הניצחון הוא לא ששרו של עשו יפסיד ויעקב ינצח אלא ששרו של עשו יברך את יעקב – וזה מה שמעניין את יעקב. ומהי הברכה? "ישראל יהיה שמך".

שארית של אינסוף

עכשיו נתחיל הכל מהתחלה, ונתחיל ב-"והיה המחנה לפליטה". זה פלאי פלאות. הרבי מליובאוויטש זיע"א מנתח בפשוטו של מקרא את הפסוקים אחרת לגמרי ממה שהתרגלנו בגן הילדים. יעקב לא חילק את עם ישראל לשני חלקים. ממש לא! הדבר הראשון שעשה יעקב היה "ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר ואת הגמלים לשני מחנות". בואו ניזכר, מה יש ליעקב כשהוא יוצא מלבן? יש לו את נשותיו ובניו, עם ישראל, ויש לו גם צאן רבות ושפחות ועבדים וחמורים וגמלים. "העם אשר איתו" זה לא הילדים שלו. על מה הוא מובטח מהקב"ה? – על עם ישראל. הוא מובטח ש"נצח ישראל לא ישקר". עכשיו יעקב נמצא במצב של "וירא יעקב מאד וייצר לו". במה הוא צריך להתחזק, לפני התפילה וכהכנה לה? הרי הוא חוצה את העם לשני מחנות, ורק אז הוא מתפלל, ואנחנו שאלנו איך הוא עושה את זה בסדר הזה, שהרי היה צריך להתפלל קודם! זה פלא פלאות – המחנה הנשאר אלו לאה וילדיה, רחל וילדיה, השפחות וילדיהן. עם ישראל. המחנה הנשאר זה שארית ישראל שלעולם ולעולמי עולמים יישאר – הקב"ה הבטיח. לעומת זאת הקב"ה לא הבטיח לו על הגמלים ולא על הבקר והצאן ולא על העבדים והשפחות. יש לי מיליארד דולר, ועשרות אלפי חיילים אמריקאיים, אשורים או בבלים וכו' – כל אלה אינם נצח. הם אינם 'המחנה הנשאר'.

תרשו לי לספר סיפור קצר. לפני שנים רבות נסעתי עם תלמידים באחד המסעות הראשונים לפולין. הגענו למחנה המוות באוושויץ-בירקנאו. זה היה בשעת בוקר מוקדמת, עוד לפני הזריחה. כולם מכירים שבכניסה למחנה ממוקם המגדל הזכור לשמצה, בו עמדו השומרים הנאציים עם הרובים שלהם, ובאותה תקופה כשהיינו שם עוד ניתן היה לעלות למעלה למגדל. עלינו למעלה, כארבעים או חמישים אנשים צפופים, והתחלנו להתפלל שחרית כשהשמש מתחילה לשלוח אורות ראשונים. היה איתנו שם 'איש עדות' בשם ר' זרח טאוב, שהיה מתאומי מנגלה. בשנים מאוחרות יותר, לאחר פטירתו, הצטרף אלינו למסעות אחיו התאום ר' איצ'ה טאוב, שניהם נוחם עדן, קדושים וטהורים. בשלב מסוים בתפילה, תוך השקט המופלא והמוות ששורר סביב, ברגע מסוים, כשראה זרח מלמעלה את הרמפה המפורסמת, שם הוא הופרד מאביו ונלקח לבלוק של מנגלה, הוא התפרץ ואמר – "אבא, לא שכחנו!". אחרי זה הוא הסביר שאביו, במילים האחרונות שלו אליהם, אמר להם – "אל תשכחו שאתם יהודים", והוא אף המשיך ואמר – "אבא, הבאתי לך את כל הקינדרלך". כשהגענו בהמשך התפילה לתחנון, התחלנו לשיר את הניגון הידוע של ר' שלמה קרליבך למילים "שומר ישראל שמור שארית ישראל". ואתה שומע שם את המילים "שארית ישראל" מהדהדות והן נשמעות אחרת לגמרי מכל תפילת שחרית אחרת. ביקשו שאומר משהו ולמרות הקושי שבלדבר ברגע קדוש כזה אמרתי להם – 'צדיקים, פה נקברו, נשרפו ונשחטו כשני מיליון יהודים. אתם עכשיו לפני הבגרות במתמטיקה – אז זה שארית או לא שארית? אנחנו עומדים פה עכשיו כ'שארית ישראל'. זה קשה, אבל יש לי שאלה – האם פה עכשיו, מעל הרמפה, ליד זרח, אם היו שואלים אתכם מה אתם מעדיפים – להיות שארית של אינסוף או להיות יבשת אירופה, בעצם שתי יבשות אירופה, אלף אירופה, עם כל האוניברסיטאות שלהם ועם כל הרשעות – מה הייתם עונים?'. זה הרגע שבו בעצם תפסתי את המושג 'שארית'.

ישראל – נשמת העולם

זה מה שאמר יעקב במילים "והיה המחנה הנשאר לפליטה" – לפני שאני הולך להתפלל אני רוצה להתחזק באמונה, בביטחון. המחנה הזה הוא המחנה הנשאר. כי כשלא תהיה אמריקה ולא יהיה אשור, ולא תהיה סוריה (זוכרים שהיתה פעם מדינה כזו?…) – זהו 'המחנה הנשאר'. זה לא המסכנים, 'הנעבעכים' שיישארו בסוף, אלא זהו "המחנה הנשאר" – המחנה הנצחי! יש מחנות לא נשארים ויש מחנה נשאר. וכשהסתכלתי משם מלמעלה במגדל לכיוון הרמפה והצריפים וחשבתי שהנה אנחנו הולכים לשם פנימה, וקשה לי לומר את הדברים, חשבתי לעצמי – הם יימח שמם, הבינו את זה טוב, כי זה באמת מאד קשה להתמודד מול שארית ישראל, מול שארית של אינסוף. הידיעה הזו שאתה מנסה להילחם באינסוף, שאתה נוגע בשארית, זה יכול לגרום לך לשיגעון אמיתי.

אנחנו יכולים לראות את זה גם כעת במה שקורה בעולם, אבל אנחנו בוחרים פעמים רבות לעסוק במקום זה בשטויות. נשיא פרגוואי הגיע השבוע לנאום בכנסת^[2] ואמר שעם ישראל בלי ירושלים הוא כגוף בלי נשמה, והעולם עצמו הוא כגוף בלי נשמה אם ישראל אינם בירושלים! שמעתם את זה? יש מי שקולטים שיש 'המחנה הנשאר' שהוא המשאיר את האינסוף לעולם כדי שהוא בכלל יהיה קיים. "אם יבוא עשו אל המחנה האחת והיכהו" – המחנה האחת הוא העבדים, השפחות, האומות האחרות, הנכסים שלי, החומר. רש"י שואל למה כתוב "המחנה האחת" בנקבה ולא 'המחנה האחד' בזכר, והוא עונה בתשובה דקדוקית מצוינת שמחנה בעברית הוא גם זכר וגם נקבה, אבל הוא לא עונה למה דווקא כאן החליטה התורה לכתוב בלשון נקבה. אנחנו יודעים שלשון נקבה מתארת בדרך כלל במקרא חולשה^[3] – ולכן כאן זה כתוב בנקבה כי יש את המחנה הנשאר, וכל העולם הוא "המחנה האחת".

ואחרי זה הוא מתפלל –

וַיֹּ֘אמֶר֘ יַֽעֲקֹב֒ אֱלֹהֵי֙ אָבִ֣י אַבְרָהָ֔ם וֵֽאלֹהֵ֖י אָבִ֣י יִצְחָ֑ק ה' הָֽאֹמֵ֣ר אֵלַ֗י שׁ֧וּב לְאַרְצְךָ֛ וּלְמֽוֹלַדְתְּךָ֖ וְאֵיטִ֥יבָה עִמָּֽךְ. קָ֜טֹ֗נְתִּי מִכֹּ֤ל הַֽחֲסָדִים֙ וּמִכָּל-הָ֣אֱמֶ֔ת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת-עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֨רְתִּי֙ אֶת-הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה וְעַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַֽחֲנֽוֹת. הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א מִיַ֥ד אָחִ֖י מִיַּ֣ד עֵשָׂ֑ו כִּֽי-יָרֵ֤א אָֽנֹכִי֙ אֹת֔וֹ פֶּן-יָב֣וֹא וְהִכַּ֔נִי אֵ֖ם עַל-בָּנִֽים. וְאַתָּ֣ה אָמַ֔רְתָּ הֵיטֵ֥ב אֵיטִ֖יב עִמָּ֑ךְ וְשַׂמְתִּ֤י אֶת-זַרְעֲךָ֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב. (בראשית י'-י"ג)

כאילו יעקב אומר 'אני התחזקתי בביטחון שאני המחנה הנשאר'. ורק אז ממשיכה התפילה שלו.

התכנית של רבקה

בסופו של דבר הוא לא יילחם עם עשו אלא רק עם שרו של עשו שיאבק איתו כל הלילה ובעלות השחר הוא יגיד לו "הודה לי על הברכות שברכני אבי". תקשיבו טוב – אילו היה הדבר תלוי ביעקב, הוא היה מוותר בשמחה רבה על כל אותן הברכות שהוא קיבלת ברמאות הזו. לא רק על הרמאות הוא היה מוותר אלא גם על הברכות, שהרי היו אלה ברכות גשמיות – 'שמני הארץ ורוב דגן ותירוש", "יעבדוך עמים", כלומר הברכה היא שאתה תדע להיות איש של גשמיות, לעסוק בעניינים הגשמיים וכו', והרי הוא "איש תם יושב אהלים" והוא רצה רק את הברכה הרוחנית. הדבר היחיד שהוא באמת ניסה לקחת מעשו ואכן עשה זאת, היה בקניית הבכורה, עבודת המקדש,^[4] כי הוא הבין שיש בזה עניינים רוחניים פנימיים וזה יהיה מסוכן שעשו יעסוק בזה, אבל אדרבה, לשיטתו של יעקב – יהיה עשו איש המעשה, ה'זבולון', ויעקב האיש הרוחני, ה'יששכר'. למה באמת היה צריך שהברכות יגיעו ליעקב בעקבה וברמיה? הרי כל התחפושת הזו היתה תרגיל של רבקה! (והתשובה שהיא לא רצתה שיצחק ידע היא פשטנית מדי. יש אופנים ותחפושות טובות יותר מזו).

זה דבר לא ייאמן – רבקה אומרת ליעקב ולנו את הדבר הבא – 'יעקב, אתה רוצה להיות החלק הרוחני? אתה רוצה "פת במלח תאכל" וכו' ושעשו יעסוק בגשמיות? אתה תהיה "איש תם יושב אהלים" באהלים של שם ועבר? הלוואי, אבל מה לעשות והקב"ה אמר לי בנבואה עוד כשהיית בבטן שלי –

…שְׁנֵ֤י גוֹיִם֙ בְּבִטְנֵ֔ךְ וּשְׁנֵ֣י לְאֻמִּ֔ים מִמֵּעַ֖יִךְ יִפָּרֵ֑דוּ וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ וְרַ֖ב יַעֲבֹ֥ד צָעִֽיר. (שם כ"ה, כ"ג)

והוא אמר לי שהברכה של עשו צריכה להגיע אליך ואתה תצטרך להעלות את כל הניצוצות הללו ולעסוק בגשמיות, ולעסוק בשמירה ובעבודה ולעסוק במעשה. לפעמים זה ייקח לך את רוב היום ואולי אף את כולו. לפעמים יישארו לך רק כמה דקות בודדות כדי ש"לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יומם ולילה" ובשאר הזמן אתה תהיה במילואים או בכיתות כוננות. מה לעשות, זו חלק מהעבודה שלך. אתה תצטרך לעסוק במסחר וכו' – כך אמר לי הקב"ה, כי בהגיון פשוט אם עשו יעשה את זה הוא לא יידע להעלות את הניצוצות. נכון, אבא יצחק רוצה שעשו יקבל את הברכה אבל הקב"ה קבע שעשו לא יודע לעשות את זה. אתה תצטרך להרים את כל העולם'. זה פלאי פלאות – 'אבל לשם כך, אני עומדת לתת לך עכשיו מתנה, המתנה הכי גדולה שקיבלת אי פעם. אתה חייב להיות עשו והמתנה שאני נותנת לך היא להיות רמאי! אסביר לך – כל בוקר כשתלך להתפלל שחרית אתה תהיה יעקב, אבל אחרי זה, כשתלך לביזנס שלך, אתה תצטרך לדעת להזיז את הדברים בעולם, לעסוק במסחר ובפוליטיקות, דברים שמעולם לא רצית לעסוק בהם, אבל תשמע טוב – אחרי התפילה, תלך לארון ואני אלמד אותך איך לובשים תחפושת. תתחפש לעשו. אתה תהיה 'קאובוי'. אתה תיראה ממש עשו, מנכ"ל העולם, אילון מאסק או ביל גייטס. בסוף היום, כשתסיים את העבודה הגשמית היומית הזו, לפני מנחה, תשוב לארון, תוריד את התחפושת ותלבש את השטריימל של יעקב. הקב"ה אמר לי שאתה צריך לקבל את הברכות של עשו, אבל הוא לא אמר לי שאני לא יכולה לעזור לך להתמודד עם זה. את הברכות של עשו אתה צריך לעשות כל יום "בעקבה וברמיה"' – וזה המושג של יעקב.

כי שרית עם א-להים ועם אנשים

בתורת החסידות מבואר שההבדל בין יעקב לישראל הוא שיעקב מייצג את הצד של העבד, "אל תירא עבדי יעקב", "יעקב עבדי אתה" וכו', ואילו ישראל מייצג את צד הבן. ההבדל בין עבד לבן הוא שהעבד עושה את כל מה שהאדון, המלך, אומר לו לעשות. הוא חייב למרות שלא תמיד מתחשק לו. יש מלחמות, היצר הרע לא רוצה, אבל הוא מבין שהוא עבד המלך והוא צריך להעלות את הניצוצות, את עבודת הבירורים, וזו עבודה קשה מאד. אין לו ברירה והוא עושה את זה, גם אם לא תמיד בשמחה. לעומת זאת הבן של המלך – הוא בעצם המלך, "ישראל וקודשא בריך הוא חד". ההבדל בין יעקב לישראל הוא ההבדל שבין עבודת ה' שלנו ביום חול לבין העבודה בשבת. כשאני אוכל ושותה ועובד ופועל, זה לא החשק של הנפש האלוקית. אם היה אפשר הייתי נשאר תחת כסא הכבוד כל היום, רק מה? – אי אפשר, חייבים לעשות את זה, כדי להעלות את כל הניצוצות ולרומם את העולם, ואיך עושים את זה? כמו רמאי, 'רמאי דקדושה'. בתחמנות – הוא 'משחק אותה' כאילו שהוא איתך, כי הוא לא רוצה שהכוח המנגד לו יפעל, ובסוף אתה 'אוכל אותה' כשהוא מגלה לך מה היה האינטרס האמיתי שלו. בסוף יתברר לך למה באמת הוא עשה את הכל. כשאני אוכל בשבת זה לא כחלק מעבודת הבירורים אלא כדי "להתענג בתענוגים, ברבורים בשר ודגים". זה עונג! יהודי של שבת איננו מי שמצליח להתמודד עם החומר, עם החול, ולהעלות אותו – אלא הוא הפך את החומר לקודש. הוא מגלה שהכל אלוקות, כי באמת באמת הכל הוא אלוקות. באמת באמת האלוקות מופיעה בספל קפה שלי בדיוק כמו בספר התורה שנמצא בארון הקודש, רק שאני לא רואה את זה בדרך כלל מפני שיש הרבה דברים שמפריעים ומעלימים ממנו את האמת הזו. קוראים לזה "כי שרית עם א-להים ועם אנשים" – 'הא-להים' אלו המלאכים, שבעים שרי האומות, שמצמצמים את ההופעה האלוקית – שרו של ישמעאל ושל עשו וכו', ו'האנשים' אלו לבן ועשו וכו'. איך כותב הרמ"א בתחילת השולחן ערוך? –

ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי"ת (שו"ע, א', א')

אל תירא עבדי יעקב

אתם יודעים מה זה ישראל ומה זה יעקב? יעקב הוא זה שצריך עדיין לרמות, כי כל יום הנפש הבהמית מנסה להשתלט והיצר הרע מנסה להשתלט ואתה צריך לעבוד את העבודה של יעקב. אתה לא יכול להפסיק להיות גם עבד. אבל כוחו של יעקב הוא לדעת שבסופו של דבר, שרו של עשו לא רק שינוצח, אלא הוא יודה לי על הברכות. הוא ישלים עם זה וישמח בזה. זה 'הניצחון המוחלט'. הוא יגיד לי שלא רק קיבלתי את הברכות "בעקבה וברמיה", כלומר לא רק שהצלחתי לשחק את המשחק של התחפושת אלא שאני נמצא בדרך להביא את העולם ל-"ישראל יהיה שמך" – "בשררה וגילוי פנים". וזה ההבדל – 'עקבה ורמיה' זה כשאני מתמודד מול החומר. ויש מאבק תמידי, אוהו איזה מאבק! לעומת זאת "שררה וגילוי פנים" זה כשאין מאבק, שרו של עשו מודה שבעצם גם הוא רוצה להעלות ולרומם את הכל. למה אני צריך להיקרא גם יעקב וגם ישראל? – כי לאורך כל הדרך אני גם יעקב וגם ישראל. כל החיים אני גם יעקב וגם ישראל.

וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֤ים ׀ לְיִשְׂרָאֵל֙ בְּמַרְאֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֣ב ׀ יַעֲקֹ֑ב וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי. (שם מ"ו, ב')

הכישרון הזה לחיות את שתי הבחינות הללו גם יחד הוא מה שנותן לי כח במאבק עם עשו. אני יודע שבסוף הדרך הוא עצמו יודה לי על הברכות. לכן יעקב לא מוכן לוותר למלאך ולחכות עד שיגיעו לבית אל – 'אני לא יצאתי למלחמה כדי שהקב"ה יברך ואתה תהיה שם. אני יצאתי למלחמה כדי שאתה תודה על הברכות ותגיד שהן לא באו בעקבה וברמיה אלא בשררה ובגילוי פנים, וכל הרמיה היא רק כדי שאוכל "לשחק את התרגיל' פה. אבל בסוף, אני אדע ממך שאתה מבין שבסופו של דבר החלק הבהמי שבי, העשו שבי, מבין שזה עתיד להיות בשררה ובגילוי פנים, הידיעה הזו שאני הולך למקום בו אני גם יעקב וגם ישראל – ואני אהיה ישראל. "והיה המחנה הנשאר לפליטה" – 'כן, אני בטוח. אין לי ספק'. וכמו שאומרים חז"ל "אין והיה אלא לשון שמחה" (ע"פ ב"ר מ"ב). "הודה לי על הברכות שברכני אבי". זה דבר פלאי.

הידיעה הזו מתרחשת אצלנו כל הזמן. במוצאי שבת אנחנו שרים את הפיוט המפורסם "אמר ה' ליעקב – אל תירא עבדי יעקב", שהולך לפי סדר הא"ב. כתוב אצל אדמו"ר הזקן שבשבת בני ישראל היו בחינת 'ישראל' ואז אין צורך ביגיעה, במאבק, בבירורים. היינו בשבת. אבל במוצאי שבת מסתלקת הנשמה היתירה ושוב צריך לרדת למדרגת עבד, הגם שאין חשק לזה. 'לא בא לי עבודת הבירורים'. ולכן אז קוראים לכל יהודי – "אל תירא עבדי יעקב" – אל תירא מלרדת לדרגת יעקב עבדי. והאמת היא שאין זה רק ציווי אלא גם נתינת כח, עוז – 'אל תפחד מלעשות את העבודה בשמחה'. השמחה מקלה וממהרת את העבודה. אל תירא, מוצאי שבת הגיע ואנחנו בדרך לראות 'יום שבת ומנוחה לחיי העולמים'. אל תירא, אני נותן לך כח להיות יעקב, אל תירא מלהיות עבדי יעקב.

לא הביט און ביעקב

בברכת בלעם כתוב –

לֹֽא־הִבִּ֥יט אָ֙וֶן֙ בְּיַעֲקֹ֔ב וְלֹא־רָאָ֥ה עָמָ֖ל בְּיִשְׂרָאֵ֑ל… (במדבר כ"ג, כ"א)

ביעקב אין אמנם און אך יש עמל ואילו בישראל מה? מסביר האדמו"ר הזקן שהכוונה היא בעומק שהקב"ה לא הביט אוון ביעקב. הקב"ה לא רואה בו חטאים. יהודי בשורשו הוא טוב ואין בו חטא, אבל כדי שזה יבוא לידי ביטוי צריך עמל גדול, וגם יש נפילות בדרך, ולא תמיד מצליחים. זוהי עבודת העבד, ולכן הוא נקרא "יעקב עבדי", ובסוף בסוף כשיהודי יודע ש"והיה המחנה הנשאר לפליטה" הוא יודע שהוא ישראל, שהוא יעקב-ישראל. אנחנו מבינים את השמחה הזו להיות גם וגם?!

לעומת זאת, לגבי מדרגת ישראל – בה לא צריך כבר לעמול, לא צריך להילחם עם היצר הרע, כי "שרית עם אלהים ועם אנשים", בשררה וגילוי פנים. לכל יהודי יש שבת כדי לומר לכל אחד מאיתנו שיש בתוכו בחינת ישראל. לא בעתיד אלא עכשיו ממש, בכל יהודי. ויש לו את הכח להיות גם יעקב, ולכן כשזה מופיע בבחינת ישראל אין שם אוון ואפילו בלי עמל. "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו"ם ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה… כדי שיזכו לחיי העולם הבא …" (רמב"ם הל' מלכים י"ב, ד'). אבל בינתיים אתה כל הזמן יעקב וישראל יחד. והתענוג בלהיות יעקב הוא כי אתה יודע שאתה בדרך להיות ישראל. זו נקודת חיים שמלווה אותנו כל הזמן, כל החיים.

יש עתיד

ומשפט לסיום. שמעתי היום בעל כרחי שיחה בין שני אנשים נכבדים, "לשעברים" קוראים לזה היום, ושניהם היו מלאים מרירות על המציאות, והמעניין שזה היה מדברים שאנשים אחרים עם אמונה היו דווקא מלאי התפעלות מאותם דברים גדולים בדיוק. הם תיארו את העולם ככל כך מסכן ונורא ומסובך, וכמה כל כך קשה לעם ישראל ולמדינת ישראל, והכל הולך לאבדון וכו'. חשבתי לעצמי שבאמת באמת יש פה שתי מפלגות בעם ישראל – מפלגת "יש עתיד" ומפלגת "אין עתיד". אם יש עתיד, אז זה כל כך כיף היות 'יעקב', אבל אם אין עתיד חלילה – אז זה באמת שיגעון, ואין שום סיכוי ואי אפשר להיות יעקב-ישראל. כשחושבים על זה לעומק – זה כל החיים. אם יש עתיד, באמת, אז ברור שיש עמל בהווה אבל זה חלק ממהלך אדיר שאתה יודע שאתה ישראל. לפני שאני מתחיל את התפילה אני יודע בוודאות ש-"והיה המחנה הנשאר לפליטה". יהודי יכול מצד אחד לקונן על 'המחנה הנשאר', כמה שהוא מסכן וכמה שרע לו – וזה נכון, אבל מצד שני יהודי יכול לומר "והיה – לשון שמחה – המחנה הנשאר'. הוא תמיד נשאר! אני ישראל, ואמנם אני מופיע את זה כעת בצורת יעקב אבל אמא לימדה אותי איך להתחפש כדי להופיע את היעקב-ישראל.

'יש עתיד' זה לא שיהיה עתיד, אלא שיש עכשיו עתיד. זה מושג גדול ומגיע יישר כח למי שחיבר את הביטוי הזה. ואז אתה חי, אתה שמח, אתה בתוך, אתה במציאות, ואמנם נכון שעכשיו אתה בעמל עצום, ועכשיו אתה עוד 'יעקב', בקרע אדיר בין מה שאתה שואף אליו לבין מה שאתה מצליח בפועל, אבל אתה מודע לזה שאתה 'יעקב-ישראל'. אתה לא באת להילחם כדי לנצח את עשו אלא כדי ששרו של עשו יודה על הברכות בעצמו. ש-"אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ" (משלי ט"ז, ז') ויעקב ישמע מעשו שעשו רוצה להתהפך – וזה מה שהיה בפועל!

ורק כשאתה מבין שהעולם הוא כזה, ואתה לא מוכן לוותר בסוף הלילה לשרו של עשו, ואתה יודע שהקב"ה בהמשך יברך אותך להיות ישראל – 'באמת תודה רבה לך, שרו של עשו. אני צריך אותך שתגיד לי את זה? אני צריך שאתה תודה על הברכות שברכני אבי, שאתה תאמר שאין בעולם שום דבר אם אין ישראל בירושלים ושישראל בירושלים הם הנשמה שבגוף של העולם' וכו'- כל מה שאנחנו שומעים. אני צריך שהחלק העשווי שבי יידע את זה.

"והיה המחנה הנשאר לפליטה". בעז"ה שנזכה ונחיה ונראה טובה וברכה, ויש הרבה עתיד, והוא כל כך הווה, הוא כל כך יש כבר כעת. "כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו" בב"א.

1. ויעקב הוא האבא של כולנו וכולל את כולנו. ↑

2. הוא הגיע בראש משלחת בכירה מאד, שכללה את נשיא בית הנבחרים במדינתו, שר החוץ, שר הכלכלה, וחברי פרלמנט בכירים נוספים. ↑

3. עי' במדבר י"א, ט"ו וברש"י שם, וכן דברים ה', כ"ג וברש"י שם. ↑

4. עי' רש"י בראשית כ"ה, ל"ב ↑