אברהם אביכם ושרה תחוללכם. פרשת חיי שרה תשפה

תחילת פרשת חיי שרה עוסקת בקבורה היהודית הראשונה, הקנין הראשון בארץ ישראל, והנושא השני הוא השידוך והנישואין היהודיים הראשונים – יצחק ורבקה, על כל השליחות של אליעזר עבד אברהם להביאה אליו. בסוף עוסקת הפרשה בנישואי אברהם לקטורה, היא הגר ע"פ רש"י, הולדת בניה, אחי ישמעאל, במותו של אברהם וקבורתו ע"י יצחק וישמעאל בניו, והיא מסתיימת במותו של ישמעאל ובקיצור תולדותיו, ולמרות שהוא איננו מאבותינו התורה טורחת ומציינת את מספר שנות חייו, כמו אצל האבות והגדולים של עם ישראל,[1] וגוויעתו המרמזת לתשובה שעשה.

לכבודה של שרה

שרה אמנם כבר איננה חיה בפרשה שלנו ולכן אינה פועלת בה באופן אקטיבי אבל במבט עמוק, עקבותיה ואף מהות חייה ממשיכים ומופיעים בכל הנושאים הללו. ראשית, מענין לשים לב כי את מערת המכפלה, קנינו לכבודה של שרה –

גֵּר-וְתוֹשָׁ֥ב אָֽנֹכִ֖י עִמָּכֶ֑ם תְּנ֨וּ לִ֤י אֲחֻזַּת-קֶ֨בֶר֙ עִמָּכֶ֔ם וְאֶקְבְּרָ֥ה מֵתִ֖י מִלְּפָנָֽי. (בראשית כ"ג, ד')

אכן בהמשך יקברו שם גם אברהם ויתר האבות והאימהות ואף נגלה כי אדם וחוה היו קבורים שם לפני כן, אבל הרכישה היתה לכבודה של שרה אמנו. זה חשוב לכל טועני הטענות 'המוזרות' על הקשר למערה – שרה היא רק אמו של יצחק ולא של ישמעאל.

עקבותיה של שרה ממשיכות גם בהמשך הפרשה. ששה וששה פסוקים עוסקים בנושא השידוך של רבקה ויצחק ושרה אמנם לא מוזכרת בהם, אבל בפסוק הששים ושבעה פתאום מתברר שהשורה התחתונה של כל הסיפור היא שרה –

וַיְבִאֶ֣הָ יִצְחָ֗ק הָאֹ֨הֱלָה֙ שָׂרָ֣ה אִמּ֔וֹ וַיִּקַּ֧ח אֶת-רִבְקָ֛ה וַתְּהִי-ל֥וֹ לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּֽאֱהָבֶ֑הָ וַיִּנָּחֵ֥ם יִצְחָ֖ק אַֽחֲרֵ֥י אִמּֽוֹ. (שם כ"ד, ס"ז)

כבר עברו כמה שנים מאז נפטרה אמו אבל יצחק, על אף שהוא נמצא עם אביו, איננו מנוחם – עד עכשיו, כשמגיעה רבקה.

חיי שרה שאחרי מותה

מעבר לרגישות המיוחדת של הסיפור, נוסף כאן תרגומו המיוחד של אונקלוס –

וְאַעֲלַהּ יִצְחָק לְמַשְׁכְּנָא וַחֲזָא וְהָא תַקְּנִין עוֹבָדָהָא כְּעוֹבָדֵי שָׂרָה אִמֵּהּ…

יצחק מביא את רבקה לאוהל ורואה שהיא כמו שרה אמו. גם רש"י ממשיך בכיון זה ומביא את המדרש –

האהלה שרה אמו. ויביאה האהלה, והרי היא שרה אמו, כלומר ונעשית דוגמת שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת, היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו (ב"ר ס, טז). (רש"י, שם)

רגע, האם זה אומר שכאשר שרה נפטרה אברהם אבינו לא הדליק נרות בכל ערב שבת? הרי חייבים להדליק נרות! – אברהם אכן הדליק נרות, אבל זה לא היה הנר של אמא – הנר שלה היה דלוק ברציפות מערב שבת ועד ערב שבת. וודאי שהם אכלו והיתה עיסה גם אחרי פטירת שרה – אבל הברכה לא היתה מצויה בה כפי שהיתה אצל שרה ואף הענן לא היה קשור מעל האהל, ואילו עכשיו הכל חוזר. שרה לא הופיעה לאורך כל הסיפור אבל כעת מתברר שהכל היה בשביל להמשיך את שרה, והנה היא מופיעה.

הרי לנו שכל ענייני הפרשה מתארים את חייה של שרה, אחרי מותה – מערת המכפלה היא קודם כל חיי שרה, והשידוך של יצחק ורבקה הוא קודם כל שרה. וכן בהמשך – אברהם לוקח אישה ושמה קטורה, ואם היא אכן הגר כפי שמביא רש"י בפשוטו של מקרא, הרי לנו הגר שפחת שרה ששרה בחייה היתה זו שהכניסה אותה לאברהם כאישה. אותה שרה חינכה, אותה שרה לקחה, אותה שרה גרשה, יחד עם בנה, כדי שלא יירש יחד עם יצחק. והנה עכשיו נולדים לאברהם ששה בנים בגיל מופלג, והוא נותן להם מתנות ומשלח אותם מעל יצחק ארצה קדמה, "בעודנו חי" – כלומר הוא לא משאיר את זה כצוואה לאחרי מותו אלא הוא מוודא שגם הם יגורשו מעל יצחק. אגב, הפועל 'לשלח' נשמע לאוזן שלנו כפעולה עדינה יותר אבל באמת, גירושין בתורה נקראים 'שילוחין'. זה אותו דבר. לשלח שלא על מנת לחזור.

משמת אברהם נופל ישמעאל

מה שהגר נקראת קטורה, וכהסברו של רש"י –

קטורה. זו הגר, ונקראת קטורה על שם שנאים מעשיה כקטרת, ושקשרה פתחה, שלא נזדווגה לאדם מיום שפרשה מאברהם (ב"ר סא, ד). (שם כ"ה, א', ברש"י)

זה אומר שהגר עושה תשובה ובעצם ממשיכה את שרה. אברהם לוקח כעת, אחרי שישמעאל הופרד מיצחק ויצחק כבר נשוי כעת לרבקה, את מי ששרה נתנה לו, את הגר, כביכול בשמה של שרה, והוא פועל עם בני קטורה את הפעולה ששרה פעלה בישמעאל, לא בגלל סכנה מיידית של צחוק וזלזול מצדם, שהרי יצחק הוא כבר אדם מבוגר.

גם בסיום הפרשה קורה דבר פלאי. תולדות ישמעאל מתוארים בקצרה[2]

וְאֵ֛לֶּה תֹּֽלְדֹ֥ת יִשְׁמָעֵ֖אל בֶּן-אַבְרָהָ֑ם אֲשֶׁ֨ר יָֽלְדָ֜ה הָגָ֧ר הַמִּצְרִ֛ית שִׁפְחַ֥ת שָׂרָ֖ה לְאַבְרָהָֽם. (שם כ"ה י"ב)

כלומר התורה מדגישה לנו את שפחותה ושייכותה של הגר לשרה, כאילו שלא ידענו את זה כבר. שרה נוכחת לאורך כל הפרשה, וצריך לנתח את זה לעומק.

נשים לב גם לפסוק החותם את הפרשה –

וַיִּשְׁכְּנ֨וּ מֵֽחֲוִילָ֜ה עַד-שׁ֗וּר אֲשֶׁר֙ עַל-פְּנֵ֣י מִצְרַ֔יִם בֹּֽאֲכָ֖ה אַשּׁ֑וּרָה עַל-פְּנֵ֥י כָל-אֶחָ֖יו נָפָֽל. (שם י"ח)

ורש"י שם לב לשינוי בלשון, שהרי בפרשת לך לך, כאשר פגש המלאך את הגר הוא אמר לה –

וְה֤וּא יִהְיֶה֙ פֶּ֣רֶא אָדָ֔ם יָד֣וֹ בַכֹּ֔ל וְיַ֥ד כֹּ֖ל בּ֑וֹ וְעַל־פְּנֵ֥י כׇל־אֶחָ֖יו יִשְׁכֹּֽן. (שם ט"ז, י"ב)

ולכן הוא מבאר –

נפל. …כאן הוא אומר לשון נפילה, ולהלן אומר על פני כל אחיו ישכון (בראשית טז, יב), עד שלא מת אברהם ישכון, משמת אברהם נפל.

כלומר, משמת אברהם ישמעאל נופל, ושוב הרעיון של שרה של 'ישמעאל לא ויצחק כן' מחלחל אל תוך הפרשה. גם בהפטרה שלא ניכנס אליה, מתרחש דבר דומה – אדוניה מתנשא למלוך תחת דוד הזקן, ובת שבע, 'שרה' של דוד, היא זו שדואגת ש-"שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי" (מל"א א', ל').

'אב המון גוים' מול 'אימו של יצחק'

נחזור לתחילת הדברים וניכנס לנקודה עמוקה ויסודית מאד, לעולמם של אברהם ושרה שנמצאים בכל אחד ואחת מאיתנו. הנביא ישעיהו אומר –

… הַבִּ֙יטוּ֙ אֶל־צ֣וּר חֻצַּבְתֶּ֔ם וְאֶל־מַקֶּ֥בֶת בּ֖וֹר נֻקַּרְתֶּֽם. הַבִּ֙יטוּ֙ אֶל־אַבְרָהָ֣ם אֲבִיכֶ֔ם וְאֶל־שָׂרָ֖ה תְּחוֹלֶלְכֶ֑ם כִּֽי־אֶחָ֣ד קְרָאתִ֔יו וַאֲבָרְﬞכֵ֖הוּ וְאַרְבֵּֽהוּ. (ישעיהו נ"א, א'-ב')

אברהם הוא הצור ממנו יוצאים כל המים, סלע איתן, חזק, ושרה היא המחוללת, המייצרת. הפועל לחולל מתאר גם היריון (חיל, צירים). ולכאורה אברהם האבא היה צריך להיות מתואר כמחולל, מי שמתחיל את כל התהליך ואילו כאן כתוב שדווקא שרה היא המחוללת – וצריך להעמיק בהבנת ענין זה (להלן).

בעצם הפרשה היא פרשת חיי אברהם ושרה, החיבור המיוחד ביניהם והתפקידים שלהם. שמות שניהם משתנים – מאברם לאברהם ומשרי לשרה. משמעות שמו של אברהם היא אבא, "אב המון גוים", הוא האבא של כולם, לא רק של יצחק – גם של ישמעאל, של בני קטורה, של כל הפילוסופיות המזרחיות, והוא צריך לנהוג כמו אבא; כשיבוא אליו הקב"ה ויצווה עליו "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק", אברהם באמת לא יידע עד המילה "את יצחק" למי הכוונה, כי יש לו שני בנים, שניהם יחידים לאימותיהם ואת שניהם הוא אוהב. זה שיעור גדול מאד. כך רואים אותו גם מי שאינם בניו, עפרון וכל בני חת –

… נְשִׂ֨יא אֱלֹהִ֤ים אַתָּה֙ בְּתוֹכֵ֔נוּ בְּמִבְחַ֣ר קְבָרֵ֔ינוּ קְבֹ֖ר אֶת-מֵתֶ֑ךָ אִ֣ישׁ מִמֶּ֔נּוּ אֶת-קִבְר֛וֹ לֹֽא-יִכְלֶ֥ה מִמְּךָ֖ מִקְּבֹ֥ר מֵתֶֽךָ. (שם כ"ג, ה')

כך רואים אותו אבימלך וכל הפלישתים. אברהם הוא אבא רוחני גם של הרחוקים ביותר – אליעזר עבדו הוא בנו של נמרוד, מצאצאי חם. הגר היא בת פרעה, מצאצאי חם. ענר, אשכול וממרא, בעלי ברית אברהם, הם כנענים, מצאצאי חם, והם משתתפים איתו במלחמת ארבעת המלכים את החמישה, הם פיקוד העורף שלו והוא מחלק להם את השלל. לוט הוא בנו של הרן אחיו שמת באור כשדים. עד לרגע שיצחק נולד, שרי היא האמא של כל העולם, אך משנולד יצחק, והיא בת תשעים היא נטו אמא של יצחק וכל מה שמפריע לגידולו – אסור שיהיה פה. ובל נשכח – שרה לאורך רוב חייה מכניסה תחת כנפי השכינה את כל הנשים, אבל נשים לב לשמה – משמעו איננו 'אמא' אלא היא שררה, שילטון. לא בגלל תאווה לכח חלילה, אלא מדאגה אחת – שיצחק יהיה היורש, הממשיך. היא מגרשת את הגר כאשר הגר מתבלבלת בתפקידים ומזלזלת בגבירתה, בשרה שלה.

שרה ממלאת ומשלימה את תפקידו של אברהם, איש החסד, אבל מצד הגבורה. אם אברהם בא לגלות לעולם ש-"ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", הרי ששרה דואגת שישראל יישארו ישראל, ונשים לב לנקודה מרתקת – השם 'ישראל' בא מאותו שורש של השם שרה. "כי שרית עם א-להים ועם אנשים" (שם ל"ב, כ"ט). השם 'ישראל' מתאר את ניסיונו של המלאך של עשיו לשלוט ואת הבירור של בני שרה מי פה מנהל, ושוב – לא כדי לצבור כח, אגו או שררה חלילה, אלא כדי שהעולם יבין את תפקידו. כדי שזה יתקיים צריך גם להשפיע החוצה אך גם חייבים לזכור את נקודת ישראל בתור מי שצריכים להשפיע בעולם ולמשול ברעיון הזה. אלו שתי נקודות שצריכות להגיע דרך אברהם ושרה. יש עוד כמה דברים מעניינים בפרשה וכולם יובהרו דרך הנקודה הזו.

ישראל ותורה – תכלית בריאת העולם

נפתח את הכל בשאלה מעניינת שלכאורה איננה קשורה ישירות לכאן. לכל הפרשנים הגדולים של המקרא יש הקדמות לפירושיהם – לרמב"ן, לנצי"ב וכו'. גם לרש"י יש הקדמה לפירושו לתורה, המשולבת בפירוש עצמו והיא בת שני חלקים. בחלק האחד הוא מתייחס למילה "בראשית" ואומר שאין משמעות המילה הוא 'בהתחלה' וכי ה-ב' לא באה לתאר זמן –

… ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה לומר שאלו קדמו, שאם בא להורות, כך היה לו לכתוב – בראשונה ברא את השמים וגו'… (בראשית א', א', ברש"י)

אלא משמעו – שהעולם, השמים והארץ, נבראו בשביל הראשית. ומהי אותה ראשית? –

…בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו (משלי ח, כב) ובשביל ישראל שנקראו 'ראשית תבואתו' (ירמיה ב, ג)… (שם)

נראה את הפסוק המלא בנביא –

קֹ֤דֶשׁ יִשְׂרָאֵל֙ לַ-ה' רֵאשִׁ֖ית תְּבוּאָתֹ֑ה כׇּל־אֹכְלָ֣יו יֶאְשָׁ֔מוּ רָעָ֛ה תָּבֹ֥א אֲלֵיהֶ֖ם נְאֻם־ה'. (ירמיהו ב', ג')

בעברית פשוטה – העולם כולו נברא בשביל ישראל.[3] מטרת בריאת העולם כולו היא כדי להמשיך את האור האלוקי שלמעלה מהעולם אל העולם. העולם לא נברא משיעמום חלילה ולא לצורך שיעמום, אלא כדי להמשיך אור אלוקי לתוכו, ומתוך כל הבירורים להביא אותו לגאולה שלמה. את כל העולם. כלומר העולם נברא בשביל התורה – התכנית האדריכלית של העולם, ובשביל ישראל – העם בו בחר הקב"ה כדי להביא את האור האלוקי הזה למציאות. המשמעות של זה חשובה – כל דבר שקיים בעולם משרת את המטרה הזו, בין אם הוא מודע לכך ובין אם לא, ואם הוא אינו משרת את המטרה הזו – אין לו תפקיד ומקום בעולם והוא יחדל מלהתקיים. כי ברגע שאני תופס שהעולם איננו יישות שאין לה ראשית וממילא אין לה תכלית, אלא תכליתו היא "ומלאה הארץ דעה את ה'", "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר", ולצורך זה ברא הקב"ה עוד לפני שברא את הבריאה את התורה ואת ישראל. גם מה שאני כישראל פועל במציאות זה בשביל הישראל שבי, בשביל מה שאמור להיות הישראל שבי, ואם לא אני חלילה יכול לאבד את התפקיד שלי.

להמשיך לעולם אור שלמעלה ממנו

רש"י מקדים להקדמה הזו עוד הקדמה קצרה ואומר –

בראשית. אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל ומה טעם פתח בבראשית?… (בראשית שם)

השאלה כאן ברורה – התורה באה לתאר את התכלית, והיא מופיעה על ידי שאתה ממשיך אור אלוקי בעולם, אור שמעל העולם, אל תוך המציאות ע"י קיום תורה ומצוות, כלומר התורה שאין תפקידה לתאר את קורות העולם המוקדמים והמאוחרים, יכולה היתה להשאיר לספרי המדע לספר לנו מה נברא ביום השלישי ומה ביום הרביעי, והיא היתה צריכה להתחיל באיך אנחנו ממשיכים אור אלוקי שמגיע למעלה מהעולם אל תוך העולם. זו מהות התורה, הבריאה, ואם כך, היא היתה צריכה להתחיל במצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל, מצוות קידוש הזמן, שהזמן איננו חול אלא קודש. הקב"ה קובע תאריך מלמעלה וישראל מקדשים אותו מלמטה וכך אנחנו ממשיכים את האור האלוקי שלמעלה מהעולם לעולם. אין טעם לעולם שאינו יודע לקדש את הזמנים שיש תכלית, ובלי הראשית אין תכלית, והראשית כאמור אלו הם ישראל והתורה. ואם כך – למה היא מתחילה בסיפורי ספר בראשית? ועל כך עונה רש"י תשובה מוזרה –

משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים (תהלים קיא, ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל, ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. (שם)

כלומר, באמת הארץ הזו מיועדת לבני שם, לעם ישראל, והם אלו שיביאו את כל העולם ל"בית תפילה לכל העמים". אגב, כשישראל לא עובדים עבור ישראל, כישראל, אז ארץ ישראל מגרשת ומקיאה גם אותם ממנה ואפילו עד אלפיים שנה. אכן שום עם אחר לא יוכל לתפוס ולהחזיק את הארץ הזו בינתיים, מפני שהארץ הזו היא הדרך להאיר את האור האלוקי שבא מלמעלה מהעולם אל תוך העולם. ואם כך, יכולים אומות העולם לבוא ולשאול – אז למה היו כאן לפני ישראל כנענים? הרי אתם כבשתם את הארץ מהכנענים! כלומר זו שאלה על עצם הרעיון, וכאילו שהשאלה היא – אם אתה אומר שהדרך להמשיך את האור האלוקי שלמעלה מהעולם אל תוך העולם הוא ע"י עם ישראל וע"י התורה, וזה יכול להיות רק מארץ ישראל,[4] אז למה נתנו לכנענים להיות כאן לפני עם ישראל, וכפי שכתוב אצל אברהם אבינו – "והכנעני אז בארץ"? על זה באה התשובה של כל ספר בראשית – דעו לכם כי יש סדר בעולם. ארץ ישראל נבראה ע"י הקב"ה כדי להינתן לבני ישראל, וזה שהיא ניתנה תחילה לכנענים מאומות העולם, היה כדי שברצונו היא תינטל מהם בהמשך ותינתן לנו. זה חלק מעבודת הבירורים של העולם, והתפקיד שלהם הוא איננו טעות. אין שום דבר 'טעות' בבריאה. כל הבירורים הם כדי שאנחנו נרומם את העולם באמצעות עבודתנו, ולכל חלק בארץ ישראל יש את הזמן המיוחד שלו, שלפני שהוא מגיע הוא לא יעבור לבני ישראל אלא בזמן המיועד בלבד. יש בירורים, כל העולם הוא בירורים.

נזכיר – במלחמת מדין, בסוף חומש במדבר (פרק ל"א), יש פירוט רחב וחשבון ארוך של כל השלל שהביאו ישראל מהמלחמה, וכמה סך הכל, וכמה אחוזים הביאו להקדש וכו'. כל הפרשנים שואלים מדוע הצטרכה התורה להאריך כל כך. הרמב"ן מבאר שם שזה בא כדי לתאר שכאשר הקב"ה אמר שהכמות שצריכה להיות היא באחוז כזה או אחר – אז הכל התחלק בלי שארית, בלי יתרה. שזה היה נס עצום שהכל התחלק בדיוק וללא שארית. שואל שם הרבי מליובאוויטש זיע"א בשיחה נהדרת – ולמה זה באמת חשוב? בשביל מה הנס הזה? והוא מבאר שזה בא כדי לומר שכל מה שקיים בעולם הוא כדי שיהודי יקיים את המצווה באופן מדויק כי היא ממשיכה את רצון ה' בעולם, את האור האלוקי שלמעלה מהעולם אל העולם, ולפי זה נברא כל המשק הכלכלי של מדין לפני אותה מלחמה. וכן בכל זמן וזמן – כל מה שעולה בעולם איזה ממשל או יורד, עולה איראן או יורדת, כל העולם כולו – הכל זה בשביל ישראל ובשביל התורה. כלומר כיון שיש לעולם תכלית אז היא חייבת להופיע דרך הראשית, כי אם אין ראשית – אין תכלית. זו ההקדמה של רש"י לתורה. התורה איננה סדר קורות עולם המוקדמות או המאוחרות, היא איננה ספר מדע או היסטוריה, אלא היא הדרך להמשיך את האור האלוקי שלמעלה מהעולם לעולם, בשביל הראשית הזו ברא הקב"ה את כל פרטי העולם, "וברצונו נתנה להם" וברצונו מגיע הזמן ויהושע בן נון נכנס לארץ ועכשיו היא ניטלת מהם וניתנת לנו.

לכל זמן ועת… תחת השמים

וכל מקום, כאמור, לפי זמנו המיוחד – אברהם מגיע לחברון לעפרון, אל בני חת, ואומר להם את המילים הבאות –

גֵּר-וְתוֹשָׁ֥ב אָֽנֹכִ֖י עִמָּכֶ֑ם… (שם כ"ג, ד')

פתיחה מוזרה. תחליט – גר או תושב? גר הוא מי שאין לו זכויות ולתושב יש. הם, אגב, מאד רוצים לתת לו את זה חינם אך הוא מסרב ורוצה לקנות בכסף. וזה פלאי פלאות; רש"י מבאר את כוונת אברהם – "אם תרצו הריני גר, ואם לאו אהיה תושב ואטלנה מן הדין, שאמר לי הקב"ה לזרעך אתן את הארץ הזאת" (שם ברש"י). כלומר 'בעצם הארץ שייכת לי כי הקב"ה אמר "כי לזרעך אתן את הארץ הזו", אבל בינתיים הוא נתנה לכם ולכן אני עוד לא בא לכבוש אותה.[5] אני מודע לכך שאני גר ושיש שלבים בעולם, ולכן אם אתם ממלאים את הכוונה ואת התכלית שלשמה נתן הקב"ה לכם את הארץ, את חברון ואת מערת המכפלה, היינו כדי שבזמן מהזמנים תמכרו אותה לי, אז אם תרצו וכך תמלאו את תפקידכם בעולם שהוא כזכור נברא בשביל ישראל,[6] אז הריני גר, אני אקנה אותה מידכם'. תכלית מציאות העולם היא בשביל ישראל ובשביל התורה. ממערת המכפלה אנחנו נגלה את העם הזה ואת התורה – הכל יופיע מפה. 'אבל אם לאו, ולא תרצו למכור לי אלא לטעון שאתם הגבירה, שאתם מנהלים את העולם, תרצו לטעון שאין ישראל, תרצו לכבוש את אמריקה ואת אירופה ואת כל העולם, תרצו לומר שהיהודים הם הבעיה של העולם – אז אתם לא ממלאים את תפקידכם בעולם, את התפקיד שבשבילו קיבלנו בפיקדון את חברון. הרי קיבלתם אותה באופן זמני על מנת שאני אבוא ואקנה אותה וארומם אותה יחד איתכם, אבל בשביל לעשות את זה אתם צריכים להבין את התפקיד שלכם, ואם לא תרצו – אז הדרך שלכם בעולם בטלה, התפקיד שלכם בטל ואין עוד לעולם צורך בכם -"אטלנה מן הדין", אתם תיעלמו מפה, וכפי שיקרה לכל ישות בעולם שלא תקבל את ישראל'. פתאום מתגלה שכל מלחמות העולם, שכולם מדברים עליהם, ממש בימים ובשעות האלה, מתחילות מהמציאות הזו של ההבנה האם אנחנו נוצרנו בשביל התורה ובשביל ישראל (ואין הכונה לאגו או לנפח של ישראל חלילה, אלא להבין את המהות של להביא את ה' בעולם דרך ישראל ודרך התורה). אז 'אם תרצו והריני גר ואתם ממלאים את התפקיד שלכם בעולם – אני אקנה את זה מאיתכם', והתוצאה –

וַיָּ֣קָם | שְׂדֵ֣ה עֶפְר֗וֹן אֲשֶׁר֙ בַּמַּכְפֵּלָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֣י מַמְרֵ֑א… (שם כ"ג, י"ז)

ורש"י תמה – איך שדה יכולה לקום? והוא עונה –

ויקם שדה עפרון. תקומה היתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך. (שם ברש"י)

יש ביטוי פלאי בחז"ל, שממנו רואים שבני חת מבינים את זה עכשיו; הרי במערה הזו קבורים אדם וחווה, ואברהם יודע את זה ומספר את זה גם לעפרון כדי שהקניין לא יהיה מקח טעות. הוא לא רוצה 'לעבוד עליו'. וכאשר עפרון ובני חת נותנים את המערה לאברהם, זה אומר שהם מסכימים שהמהלך הזה שבשבילו אדם וחווה, שהם ההורים של כל העולם, של כל האנושות, קבורים שם זה כי הם צריכים להופיע דרך אברהם ושרה, ונדייק – דרך שרה ואברהם. בני חת מבינים שהם החזיקו את המערה אלף או אלפיים שנה כדי שהיא תהיה מוכנה לשרה שבאה לגלות שאם הגר תחשוב שהיא הגבירה – כל אירופה תישרף, אך אם היא תבין ש-"מפני שרי גבירתי אנכי בורחת", והיא צריכה לשוב להתענות תחת ידיה ובהמשך להיות קטורה, אז כל העולם יוכל לחיות את חיי שרה ואת חיי אברהם. זו משמעות האמירה של אברהם "גר ותושב אנכי עמכם".

אי אפשר לדוכרא בלי נוקבא

חז"ל אומרים –

עֲשָׂרָה פְּעָמִים כְּתִיב בְּנֵי חֵת, בְּנֵי חֵת, עֲשָׂרָה כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מְבָרֵר מִקְחוֹ שֶׁל צַדִּיק, כְּאִלּוּ מְקַיֵּם עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת. (בראשית רבה נ"ח, ח')

והרעיון הוא עצום – בני חת שהם נקודה מרכזית בתוך עמי כנען, החיווי והיבוסי והחיטי והפריזי, הם הנקודה הקשה ביותר בכנען. נכדי חם, אבי כנען, קולטים לא שאברהם הוא נחמד והוא 'אב המון גויים', אלא שהם הכינו את המקום לשרה שבאה לגלות את השררה, את הישראל, כדי שישראל יזכרו את הנקודה הנבדלת שבהם, המיוחדת שבהם, ורק אז יוכל אברהם להופיע בעולם. "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם" – זה יסוד הכל.

הרבי מזכיר בשיחה דבר מעניין. הזכרנו שיצחק מתנחם אחרי אימו רק אחרי שהוא מביא את רבקה האהלה. זה כל כך ברור – הוא אולי עוד לא יודע את זה פיזית, אבל בהמשך כאשר יתחיל להיווצר בלבול בין יעקב לעשיו על ההובלה, רבקה תהיה שרה. היא תשים את נפשה בכפה, היא "אם יעקב ועשיו" (שם כ"ח, ה') – כמו שרה שגידלה את ישמעאל עד גיל חמש-עשרה, שחשבה שהיא תיבנה דרך ישמעאל וההמשך שלה יהיה דרכו,[7] כך רבקה מגדלת את עשיו ובגיל מופלג היא מבינה ש-"רב יעבוד צעיר" ושצריך להעביר את הכל דרך השררה של שרה, ולא רק דרך החסד של אברהם, וזה מה שמתנחם יצחק אחרי אימו. באותה תקופה שבה אמא לא פעלה, אז ההשפעה האברהמית איננה יכולה להיות מתוקנת. היא מופיעה אז בחסד ללא גבורה, בחסד בלי צמצום. היא מופיעה בזכר בלי נקבה, ומבלי להיכנס לענינים פנימיים מדי רק נאמר את שמביא המגיד מקאזניץ זיע"א בפרשת סדום[8] על דרישת אנשי סדום מלוט – "הוציאם אלינו ונדעה אותם" (שם י"ט, ה'), וכפירושו של רש"י שרצו אותם למשכב זכור, ולוט מציע להם את בנותיו, מבאר הרבי מקאזניץ בעומק עצום שזה שאנשי לוט רצו דווקא את הזכרים מתאר את חוסר ההבנה של עניין הזכר ונקבה בעולם, את אי ההבנה של מה שקראנו עכשיו באברהם ושרה. זו המחשבה שאני יכול להמשיך ולהוביל את העולם בבחינת זכר בלי הנוקבא, בלי המלכות. אני חושב שאני יכול להוביל את הכל, להביא ולהנהיג את הכל. וזה מדהים שאלו אותן בנות לוט שמהן יצאו מואב ועמון, רות ונעמה ודוד ומשיח. את הבנות הללו לא רצו אנשי סדום אלא העדיפו פראיות, שיכולה להיות גם חסד אך ללא פתח, בלי ביטול, בלי ההבנה שלשם הם לא יכולים להיכנס, שם נמצא השער. ויש להעמיק בזה עוד הרבה ואכמ"ל.

לכל נברא התפקיד שלו בעולם

וזה מתרחש בפרשה בכל שלביה. באמצע סיפור השידוכין שבפרשתנו אומרים לבן ובתואל –

… מֵֽ-ה' יָצָ֣א הַדָּבָ֑ר לֹ֥א נוּכַ֛ל דַּבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ רַ֥ע אוֹ-טֽוֹב. (שם כ"ד, נ')

היינו – 'אנחנו נבראנו בשביל ישראל, אנחנו נבראנו בשביל התורה', והם מברכים את רבקה –

… אֲחֹתֵ֕נוּ אַ֥תְּ הֲיִ֖י לְאַלְפֵ֣י רְבָבָ֑ה וְיִירַ֣שׁ זַרְעֵ֔ךְ אֵ֖ת שַׁ֥עַר שֽׂנְאָֽיו. (שם ס')

ורש"י שם לב שם למילה 'את' שלכאורה מיותרת ולכן הוא מבאר במקום –

את היי לאלפי רבבה. את וזרעך תקבלו אותה ברכה שנאמר לאברהם בהר המוריה, הרבה ארבה את זרעך וגו', יהי רצון שיהא אותו הזרע ממך ולא מאשה אחרת.

כלומר – אנו מברכים אותך שתלמדי את הרעיון הזה, שיש יעקב ויש עשיו, יש יצחק ויש ישמעאל, ושהברכה שקיבל אברהם תחול דרכך דווקא. הם אומרים אז ממש בעל כורחם. ומיד אחרי זה בתואל נעלם לנו מהסיפור –

… וַיָּלִ֑ינוּ וַיָּק֣וּמוּ בַבֹּ֔קֶר וַיֹּ֖אמֶר שַׁלְּחֻ֥נִי לַֽאדֹנִֽי. וַיֹּ֤אמֶר אָחִ֨יהָ֙ וְאִמָּ֔הּ תֵּשֵׁ֨ב הַנַּֽעֲרָ֥ אִתָּ֛נוּ יָמִ֖ים אוֹ עָשׂ֑וֹר אַחַ֖ר תֵּלֵֽךְ. (שם נ"ד-נ"ה)

ורש"י מבאר שם –

ויאמר אחיה ואמה. ובתואל היכן היה? הוא היה רוצה לעכב ובא מלאך והמיתו.

זה בדיוק אותו רעיון – בתואל מילא עד עכשיו את תפקידו, עבור ישראל ועבור התורה, ופתאום הוא רוצה לעכב. עכשיו הוא לא מוכן לתת חימושים? – אז גמרת את הקדנציה שלך. סיימת את התפקיד שלך, בשבילך ולטובתך עדיף שתלך הביתה. למה שתסבול? רחמנות עליך…

את בתואל אנחנו מכירים עוד מסוף פרשת העקדה – "הנה ילדה מילכה גם היא בנים לנחור אחיך… ואת בתואל. ובתואל ילד את רבקה" (שם כ"ב, כ"א-כ"ג). כל עוד פעלת בשביל ישראל ובשביל התורה, אז טוב מאד שאתה פה, אבל כשאתה לא פועל כך יותר, עושה איתך הקב"ה חסד ומעביר אותך לאיזה גלגול אחר שאין לנו הבנה בו. כאן אתה כבר חסר תכלית, כי כל תכלית העולם היא בשביל ישראל ובשביל התורה. ולמה פתאום אתה רוצה לעכב? כי אתה רוצה לנהל את העולם, אבל אתה לא מבין שכאשר אתה מנסה להשתלט על ישראל או על התורה – אתה מנסה להשתלט על הקב"ה, ממש כמו הגר. אז להגר אומר הקב"ה דרך המלאך –

…  שׁ֖וּבִי אֶל-גְּבִרְתֵּ֑ךְ וְהִתְעַנִּ֖י תַּ֥חַת יָדֶֽיהָ. (ט"ז, ט')

תפסיקי לברוח מהגבירה, תחזרי אליה ותהיי בענווה ואז העולם יהיה מתוקן. הרי כל הארץ של הקב"ה, ברצונו נתנה לכם וברצונו נטלה מכם כדי שאנחנו נעשה את עבודת הבירורים להוציאה מכם אלינו.

תכלית העולם – רק דרך אברהם ושרה

זו העבודה המשותפת של אברהם ושרה לאורך כל הדרך. אותו סיפור הוא עם בני קטורה – יש צורך להמשיך ולהופיע את האור בעולם. איך אני יודע אם שרה חיה או לא? "צדיקים במיתתם קרויים חיים" (ברכות י"ח.), רואים האם השיטה ממשיכה לפעול – אברהם הוא "אב המון גויים" וכעת הוא אב של עוד יותר המון גויים במזרח, בקדם, במדין וכו', אבל ברגע שהעסק הזה מתקדם – הוא משלח את בני הפילגשים, נותן להם מתנות מעל פני יצחק בעודנו חי, לא לפני שהוא נותן את כל אשר לו ליצחק. כלומר הם חייבים לראות ולהבין שהמהות נמצאת ביצחק.

כל הזמן מדברים על "היום שאחרי". זה העניין של היום שאחרי – שהעולם יבין שהוא נברא בשביל התורה ובשביל ישראל. כל חייל קדוש, קודש קודשים, שנפל על קידוש ה' מבין את זה. זו נקודת היסוד של הכל. באותו שניה שאתה מנטרל את נקודת שרה וממשיך אמנם עם אברהם אבל חושב שאפשר לעשות את זה בלי השרה, כלומר בלי זו שמצמצמת ואומרת 'אבל יצחק הוא היורש' – זה נגמר, זה בלתי אפשרי.

אם מערת המכפלה היתה נקנית בשביל אברהם, היו כל הטענות של ישמעאל ושל בני קטורה לגיטימיות, חלילה. אפילו ברמה המשפטית הפשוטה. אבל המערה נקנתה בשביל שרה! וזה לא משנה בכלל שכרגע בגלל איזו מציאות או החלטה טיפשית יש שעות להימצא בה ויש שעות שרק אחרים יכולים להיכנס לשם. כל זה יעבור מן העולם בקרוב. המערה נקנתה עבור שרה כי אדם וחווה יכולים להופיע את כל בניהם ובנותיהם בעולם רק אם יימשך האור האלוקי שמלמעלה מהעולם אל תוך העולם – דרך שרה ואברהם.

איזו זכות של עשרה האיזכורים של בני חת! לכן מופיע בסוף הפרשה שיצחק מוביל את ישמעאל בקבורת אברהם – על זה עבדה שרה מאה שנה, על זה היא גרשה את ישמעאל. היא גרשה אותו כי הוא טען שהוא הבכור והוא היורש. וזה אולי גם ההסבר בסיום הפרשה, שם כתוב "על פני כל אחיו נפל" (כ"ה, י"ח), וראינו שלרש"י קשה שינוי הלשון מ-"על פני כל אחיו ישכון" כפי שמופיע בפרשת לך לך (ולמרות שהמשמעות לכאורה האי זהה) והוא עונה במשפט מוזר –

נפל. …כאן הוא אומר לשון נפילה, ולהלן אומר על פני כל אחיו ישכון (בראשית טז, יב), עד שלא מת אברהם ישכון, משמת אברהם נפל.

בתורת החסידות מוסבר שכל עוד אתה יודע שהכח שלך נובע מאברהם, והוא זה שהתפלל עליך "לו ישמעאל יחיה לפניך", וכפי שמסביר שם רש"י – "ביראתך", אז אתה יכול לשכון ולהשרות שכינה ולהקים שכונה ותהיה לזה משמעות. אבל ברגע שאתה חושב שאתה יכול לפעול מצד עצמך – אז אתה על זמן שאול, אתה נופל, יחד עם המתקן הגרעיני שלך במהרה בימינו. והוא יפול על כל העולם – אתה מפיל את הכל, אתה מייצר מציאות של נפילה ושל נפלים, של עובר שאינו יכול להתקיים – "על פני כל אחיו נפל".

בפרשת לך לך מבקש אברהם מהקב"ה "לו ישמעאל יחיה לפניך", והקב"ה עונה לו ואומר –

וּֽלְיִשְׁמָעֵאל֮ שְׁמַעְתִּ֒יךָ֒ הִנֵּ֣ה ׀ בֵּרַ֣כְתִּי אֹת֗וֹ וְהִפְרֵיתִ֥י אֹת֛וֹ וְהִרְבֵּיתִ֥י אֹת֖וֹ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד שְׁנֵים־עָשָׂ֤ר נְשִׂיאִם֙ יוֹלִ֔יד וּנְתַתִּ֖יו לְג֥וֹי גָּדֽוֹל. (שם י"ז, כ')

ומבאר שם רש"י באופן מוזר –

 שנים עשר נשיאים. כעננים יכלו, כמו "נשיאים ורוח וגשם אין" (משלי כה, יד).

ענן הוא דבר שאין בו ממש. ורש"י מביא את זה כפשט! מי אמר לרש"י שזה הפשט? הקב"ה אומר לאברהם – 'אל תדאג. ישמעאל יחיה ביראה ויעשה תשובה, אבל שום דבר שהוא יישות עצמאית שאיננה קשורה אליך אברהם, לא ימשיך להתקיים ממנו. זה יפוג כמו ענן'. וזה מרגיע את אברהם שרוצה את כוחו של ישמעאל, כי אחרי שהוא שומע בקול שרה מבין שאברהם יכול להופיע בעולם רק דרך שרה, ולכן "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם" – ואין זו סתירה. אמנם האבא נותן את הזרע ומחולל את ההיריון אבל באמת מי שגורם את הכל ומחולל הכל זו ההבנה שאברהם נמצא בעולם דרך שרה, שהדוכרא מופיע דרך הנוקבא, כי אחרת יהיו פה אנשי סדום שיביאו חלילה למה שתיארנו לעיל.

זה דבר כל כך עמוק, בנפש של כל אחד מאיתנו, וזו מצוות עשה[9] להביט את אברהם אבינו ואל שרה מחוללתנו. להתבונן בחיבור של אברהם ושרה.

כי אחד קראתיו

ומשפט אחרון. סיום הפסוק בירמיה הוא –

הַבִּ֙יטוּ֙ אֶל־אַבְרָהָ֣ם אֲבִיכֶ֔ם וְאֶל־שָׂרָ֖ה תְּחוֹלֶלְכֶ֑ם כִּֽי־אֶחָ֣ד קְרָאתִ֔יו וַאֲבָרְﬞכֵ֖הוּ וְאַרְבֵּֽהוּ. (ישעיהו נ"א, א'-ב')

דיברנו על אברהם ועל שרה, אבל בסיום כתוב "כי אחד קראתיו", ואמנם המפרשים אומרים שהכוונה היא לאברהם, אבל אולי עומק הפשט הוא שאברהם ושרה הם אחד. "כי אחד קראתיו". זו מציאות אחת שמתבררת והולכת, ואמנם לפעמים יש ביניהם מתח, "ישפוט ה' ביני וביניך", אבל זו מציאות אחת.

הזכרנו בשיעור קודם את רש"י שמביא בפשט המקראות ששרה נתנה עיניה בהיריון הראשון של הגר ונפל עוברה כי היא ראתה ברוח קדשה שאם היה נולד להגר ילד מאותו היריון שמביאה ראשונה – העולם לא היה יכול לעמוד מפני הפראיות שלו. כי זה היה האברמהיות בלי שרה, בלי להבין שהעולם נברא בשביל ישראל ובשביל התורה, וזה חייב לעבור דרך ההבנה ש-"ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו", וכל מה שהוא נתן אותה להם זה כדי ליטול את זה מהן ולהעביר אלינו בזמן הנכון. "אם תרצו הריני גר" – אז תקום השדה ותהיה לכם תקומה, "ואם לאו – אטלנה מן הדין", כלומר הדין הוא שהעולם יגיע אל הגאולה שלו, ובעל כרחי העולם יגיע לגאולתו, גם אם זה לא בדיוק יהיה לפי התכנית והרצונות שלי. זו לא "תכנית כבקשתך" – כי גם אני אברהם אולי הייתי רוצה להישאר בחרן ולהפיץ את האמונה בקב"ה שם, להיות דוכרא במובן החיובי, והקב"ה אומר לי – לא! זה צריך להופיע דרך הפתח, דרך השער, בדרך המדויקת, ורק כך זה יוכל להופיע.

העולם מבין תורה

ברמה האישית אני חושב שזו עבודת המידות שלנו, לתפוס שאברהם ושרה זה אחד. שחיי שרה וחיי אברהם זה אותו סיפור, ושאברהם מופיע את חיי שרה גם אחרי מותה. שרה ממשיכה ומרחפת פה מלמעלה ומוודאת האם חיי שרה מופיעים בחיי אברהם, כמו איזו רוח קדושה שמרחפת מלמעלה ומוודאת שהדברים מופיעים באופן הנכון והטהור, בזכר ונקבה. ואחרי העבודה הפרטית הזו – זו עבודה שהעולם מרגיש אותה בימינו כל רגע ורגע, וצריך לומר את הדברים באופן ברור בלי להתבלבל, כי כשאנחנו נדבר תורה – העולם יבין תורה. הוא מבין את זה כבר עכשיו. המערה היא שלנו כי היא נקנתה לשרה, ומה המטרה שלה? בשביל שהפראיים לא יוכלו להשתלט על העולם, כדי שכל העולם יעבור את העידון הזה של אברהם ושרה.

מערת המכפלה היא קודם כל מערת שרה, ורק אחר כל מערת האבות והאמהות, ובני חת מבינים שמשם יוכל כל העולם, כל בני אדם ובני חווה, להופיע את תכליתם בעולם שיש לו ראשית – ישראל ותורה.

 

  1. ובניגוד למשל לעשו שכל הפרטים הללו אינם מופיעים לגביו ואף נח שבנה את העולם אחרי המבול.

  2. ועל אף שישמעאל במותו הוא בן מאה שלושים ושבע, כלומר כשיצחק היה בן מאה עשרים וארבע, ואילו פרשת תולדות, הבאה, מתחילת כאשר יצחק הוא בן ששים.

  3. ואם זה צורם לאזנו של מישהו כנראה שהוא לא מבין את המושג 'ישראל', ולהלן נבאר.

  4. וכידוע ע"פ הרמב"ם ועוד שאי אפשר לקדש את הזמנים, את החודשים, שלא מארץ ישראל – "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

  5. וכזכור לנו שהיה בידו לכבוש אותה, שהרי הוא נסע זמן לא רב לפני כן עד מסופוטמיה וניצח את ארבעת האימפריאטורים הגדולים של העולם.

  6. והרי שגם בני חת נבראו בשביל ישראל.

  7. שהרי היא לא ידעה לאורך כמעט שלש-עשרה השנים שהיא צפויה להרות וללדת את יצחק.

  8. ספר עבודת ישראל, פ' וירא, ד"ה "והוא ישב פתח האהל כחום היום" (השני).

  9. שאינה מתרי"ג המצוות.

לגלות עוד מהאתר הרב אלון שליט"א

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא

הרב אלון שליט"א
דילוג לתוכן