הרב אלון שליט"א
שיעורי הרב מרדכי אלון שליט"א
עולם התחיה. פרשת ואתחנן תשפו
מערכת הגיליון וכל תלמידי הרב שולחים תנחומים ואבלים יחד עם מו"ר הרב אלון שליט"א ומשפחתו,
עם פטירתה בלא עת של כלתו היקרה, הרבנית
חן ב"ר אלכסנדר שלמה אלון ע"ה
אשתו של בנו בכורו, ידידנו היקר, הרב צבי שליט"א.
ת.נ.צ.ב.ה.
מתים יחיה אל ברוב חסדו
אני מבקש היום להשלים ולעסוק ט"ו באב שאי אפשר לפספס אותו, ודווקא מתוך ההרגשות של השבוע האחרון.[1] נדמה שמשנו בט"ו באב צריך להתרומם אצלנו מאד מאד. מאד מענין שמסקנת הגמרא כשהיא מציינת מה קרה ביום הזה, קשורה לא רק ביום הזה ספציפית אלא ממשיכה הלאה, מה קורה מהיום הזה ואילך. היא אומרת שמחמישה עשר באב הלילות מתחילים להתארך ולכן מהיום הזה צריך להוסיף בלימוד תורה בלילות. זה ממש מיד לאחר שהגמרא מדברת על י"ז בתמוז ובתשעה באב ומה קרה בכל אחד מהימים הללו, "חמישה דברים אירעו את אבותינו", אבל כאן, בט"ו באב הגמרא ממשיכה ומדברת מה יהיה מעכשיו והלאה ולא רק מה קרה ביום הזה ספציפית בהיסטוריה,[2] והגמרא מוסיפה שם משפט קשה ממנו נתחיל, שכיון שתש כוחה של החמה והלילות מתארכים, הרי שצריך להוסיף בלימוד התורה –
אמר רב מנשיא וקרו ליה יום תבר מגל מכאן ואילך דמוסיף יוסיף[3] ודלא מוסיף (יאסף) (תני רב יוסף) מאי יאסף אמר רב יוסף תקבריה אימיה.[4] (תענית ל"א.)
מעניין שמי שאומר את הדברים הללו על ההוספה הוא רב יוסף. אבל איזה משפט נורא! והרי הוא לא חוטא, הוא לומד כמו קודם! למה לשון כזו קשה? הרור שיש כאן משהו עמוק. בואו ננסה לברר את מהותו של ט"ו באב.
נתחיל את הכל מהרגשות וחווית אישיות. הבוקר קמנו מהשבעה של כלתנו האהובה והצדיקה חן, אשתו של בננו הרב צבי שליט"א. בתשעה באב ממש בשעות של לקראת סוף הצום התחילה חזרת נשמתה והיא נפטרה ממש כבר ב-י' באב, בשמונה וכמה דקות. והשעות האחרונות שלה היו פלאיות – היא היתה במיטתה בביתה עם הילדים ועם בעלה, כשהם אומרים יחד את "נשמת כל חי" ושהיא עצמה עודדה אותם להמשיך, והם שרו "יגדל אלהים וישתבח" וכשהגיעו לפסוק "מתים יחיה אל ברוב חסדו ברוך עדי עד שם תהילתו" הם שרו את זה שוב ושוב, וכמה דקות לאחר מכן מתוך שמע ישראל ו-וידוי יצאה נשמתה בטהרה ובקדושה, בחיבור של תשעה באב לעשרה בו, ובמחשבה של תחיית המתים, "מתים יחיה אל ברוב חסדו" ונשמת כל חי.
מחיה המתים
בנוסח הספרדי של צידוק הדין מזכירים את "ובילע המוות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים", "יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר…" (ישעיהו כ"ו, י"ט) – מזכירים את האמונה השלמה בתחית המתים ולענ"ד זה פלאי כי כל מהות ט"ו באב זה המשך של תשעה באב וכל המהות הפנימית של שני הימים הללו היא בעצם הולדת המשיח ותחית המתים. זה כ"כ עמוק ושייך למציאות שלנו כל רגע. אנחנו מברכים בכל יום בתפילת שמונה עשרה את ברכת "מחיה המתים", וזה שונה מהברכות האחרות בתפילה. בכל הברכות יש נושא אחד והחתימה מגדירה אותו – כשמבקשים מהקב"ה שיברך את השנה ואת תבואתה, חותמים ב-"מברך השנים", כשמבקשים על בנין ירושלים – חותמים "בונה ירושלים" וכן הלאה, לעומת זאת בברכה הזו עוסקים בכמה נושאים –
אַתָּה גִבּוֹר לְעוֹלָם אֲדֹנָי מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה רַב לְהוֹשִֽׁיעַ… מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶֽסֶד מְחַיֵּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים סוֹמֵךְ נוֹפְ֒לִים וְרוֹפֵא חוֹלִים וּמַתִּיר אֲסוּרִים וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר, מִי כָמֽוֹךָ בַּֽעַל גְּבוּרוֹת וּמִי דּֽוֹמֶה לָּךְ מֶֽלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֵּה וּמַצְמִֽיחַ יְשׁוּעָה (ברכת מחיה המתים)
ובסוף החתימה היא "מחיה המתים" בלבד, והעומק הוא שאנו צריכים להצליח להחדיר לעצמנו שכל חיינו בנויים על מהות תחיית המתים, גם בכל פעם שאנחנו נסמכים ונזקפים, מתרוממים ממשהו – יש כאן בעומק נקודת תחית המתים שצריך להיכנס אליה. זה החידוש הגדול של עמם ישראל; "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' אלהים דִּמְעָה מֵעַל כׇּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כׇּל הָאָרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר" (ישעיהו כ"ה, ח') – מעל כל העולם. "חרפה" זו בושה, גם ערלה, כיסוי, נקראת חרפה. החרפה לא נותנת לאמת להתגלות. החרפה בעולם באמת זה המוות, שאור אינסוף לא מופיע בעולם, שמלאך המוות שולט. זה שעוד אין תחיית המתים בעולם זה "חרפת עמו יסיר". הרב קוק זצ"ל באורות הקודש מדבר על זה בעומק, אבל אני מבקש לומר שהכל מתחיל בזה בעומק בתשעה באב בנסתר ובט"ו באב בנגלה בעז"ה בקרוב ממש – וממנו יש כח לכל הלילות של כל השנה כולה. בואו נתחיל מההתחלה.
ט"ו באב – שביעי של הגאולה
המשנה בתענית אומרת –
אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונין טבילה. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים ומה היו אומרות? בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה (משלי לא, ל) שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל, ואומר (משלי לא, לא) תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה, וכן הוא אומר (שיר השירים ג, יא) צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו. (תענית כ"ו:)
נשים לב שהגמרא סומכת את המשפט הזה לפסוק בשיר השירים, ואומרת שהתורה ניתנה בפעם השניה לעם ישראל ביום הכיפורים – בשמחה ובלב שלם בסליחה ומחילה, ולכן זו השמחה של הקב"ה ושלנו – המלך שלמה הוא הקב"ה, אמו זו כנסת ישראל, אנחנו, ביום חתונתו וביום שמחת לבו – זו החתונה שלנו ושלו, זה מתן תורה. רש"י מסביר שיום מתן תורה איננו שבועות אלא יום הכיפורים, שבו ניתנו לוחות שניים. וביום שמחת לבו – זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו, כלומר הבית השלישי (כי הדברים נאמרים במשנה, אחרי החורבן השני). וצריך להבין איך זה קשור לט"ו באב.
כולנו יודעים שתשע באב אינו רק יום חורבן הבית אלא גם את הולדת המשיח. יש כל מיני קינות ופיוטים שמשווים את ט"ב לליל הסדר – "בצאתי ממצרים, בצאתי מירושלים" ועוד,[5] כלומר ההתנוצצות של אור הגאולה הראשונה, של היציאה ממצרים זה ליל פסח, והתנוצצות של אור המשיח בעולם, כמו באותו מדרש בירושלמי עם אותו ערבי שאומר ליהודי החורש עם פרתו "התר פרתך, התר מחרשתך" ואחרי געיה נוספת של הפרה הוא אומר לו "אסור פרתך אסור מחרשתך, כיון שמשיחו של העולם נולד" והרעיון עמוק – בתשעה באב זו ההופעה של הולדת המשיח. בתורת החסידות מוסבר שכמו שבפסח יש יו"ט ראשון של פסח ויש שביעי של פסח, שהוא החלק השני של יציאת המצרים, החלק הנגלה, שכל ישראל רואים את מצרים מתים על שפת הים, כך כאשר ייבנה המקדש, הראשון של הגאולה יהיה תשעה באב והשביעי של הגאולה יהיה ט"ו באב. זה יפה, אבל צריך להבין את זה לעומק.
כלו מתי מדבר
חז"ל שואלים מה קרה בט"ו באב והגמרא עונה כמה תשובות (עי' תענית ל'.). התשובה הראשונה היא שכלו מתי מדבר, שפסקו אנשי דור המדבר מלמות ואז חזר הדיבור של הקב"ה עם משה בחיבה פנים אל פנים. כזכור חטא המרגלים היה בליל ט' אב ואז נגזר על כל הדור ההוא מגיל עשרים ועד שישים למות. חז"ל מתארים שם שבכל שנה ושנה בליל תשעה באב, היו יוצאים כל הגברים מהמחנה וחופרים לעצמם קברים. זו תמונה לא תיאמן. הם היו נכנסים לקברים הללו באותו יום והולכים לישון לא לפני שנפרדו מהמשפחות, ובבוקר היו יוצאים מהקברים פחות חמישה עשר אלף שמתו באותו לילה. בשנה שלאחר מכן היה חוזר הריטואל הזה. צריך לדמיין את הדבר הזה, את הפרידה בכל שנה ושנה, איך בן העשרים כבר הופך לבן ארבעים וחמישים וכמעט שישים – ובכל שנה הסיכויים שלך להיות מבין אלו שלא יקומו בבוקר הולכים וגדלים. ואז בשנה הארבעים בליל תשעה באב נכנסו כל הנותרים לקברים בידיעה שזהו, 100% שהם לא יקומו, כי היתה גזרה והקב"ה נשבע שהם לא ייכנסו לארץ, אבל להפתעתם – כולם קמים בבוקר! איזה ניסיון קשה. הם חשבו שאולי טעו בחישוב התאריך ולכן הם נכנסו שוב לקברים למחרת וכן עוד יום ועוד עד ט"ו באב, ירח מלא, ואז הם הבינו שהגזרה התבטלה. גדולי הראשונים נחלקו בהבנה – ר"ת אומר שהקב"ה עצמו ביטל את הגזרה על אף שבועתו. לדעת ר"י ואולי רש"י, הכוונה היתה שאולי הם טעו במספרים וכו', אבל כך או כך ברור שבליל ט"ו באב היתה תחית המתים! כל מי שנכנס לקבר ו-100% היה צריך למות, על פי הגזרה האלוקית – ובאותו רגע חוזר הדיבור של הקב"ה למשה. "וחרפת עמו יסיר". "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה מלמות" (דברים ב', ט"ז). אבל בעצם, אם בוחנים את זה – תחית המתים הזו היתה לא בט"ו באב אלא בט' באב, אלא שבט"ו היה שהבנו את זה. בשעה באב זה היה באמת ואנחנו הבנו את זה בחוש בט"ו באב, בדיוק כמו פסח ושביעי של פסח. ואז חוזר הדיבור מלמעלה ומדבר עם משה רבנו. "מתים יחיה אל".
הגמרא ממשיכה שם ומביאה עוד חמישה אירועים מאוחרים יותר שהתרחשו בט"ו באב. בואו נסקור אותם בזריזות; האירוע הבא הוא שהותרו שבטים לבוא זה בזה. בנות צלפחד באו לשמה רבנו ורצו נחלה והקב"ה הסכים איתן וכדי שלא תעבור נחלתן בין השבטים ושבט מנשה יאבד את הנחלות הללו, כפי טענתם של אחיהם בני מנשה, הקב"ה הורה שכל בת תינשא אך ורק לבני שבטן – וכך היה. אמנם בדור הבא, אצל יהושע, אחרי שנכנסו לארץ, עומדים יהודים ואומרים – הרעיון הזה היה יכול להיות נכון לדור נוחלי הארץ, כדי שהחלוקת הארץ תהיה צודקת ושיוויונית אבל עכשיו אם מישהי רוצה להתחתן עם בני שבט אחר, אז נמנע מהם? והם דורשים דרשה ע"פ הפסוק ומחדשים שכל הקביעה היתה רק לבאי הארץ ואילו מכאן ואילך מותר להתחתן בין השבטים – וההחלטה הזו היתה בט"ו באב. ואנחנו צריכים להבין שזה לא סתם היה ב'פוקס' ביום הזה. יש קשר עמוק ביום הזה שתשש בה כוחה של חמה, ודלא מוסיף יוסיף וכו' – הכל קשור בעומק למהותו של היום.
קצת לאחר מכן בספר שופטים מסופר שהיו בנות ירושלים יוצאות לכרמים בשילה וחולות ואומרות "בחור שא נא עיניך". זה מסופר אגב סיפור פילגש בגבעה – הסיפור אולי הכי נורא בתנ"ך. המעשה הזה שבר את כולם והתחילה מלחמה מול שבט בנימין שנהג שלא כשורה ונשארו בסוף רק 600 גברים מהם, ועם ישראל נשבע מתוך זעם נוראי שאף אחד לא ייתן את בתו לשבט בנימין. אמנם בדור שלאחר מכן, הקול הפנימי שבעם ישראל מתעורר ואומר – זה לא יכול להיות ששבט שלם יאבד מתוך הקהל! גם הגזרה הזו היתה רק לאותו דור אבל לא הלאה, ומתוך זה אנחנו צריכים לצמוח. ולכן העצה היתה לבני בנימין לצאת ולחטוף מבנות ירושלים והם הותרו לבוא בקהל – וגם זה היה בט"ו באב.
ביטול פרוסדיות
הדבר הבא שהגמרא מביאה היא על מלך ישראל האחרון, הושע בן אלה. מאות שנים לפני כן, התפצל ירבעם בן נבט מרחבעם בן שלמה והקים את ממלכת ישראל של עשרת השבטים בנפרד מממלכת יהודה. כחלק מהרפורמות שהוא הנהיג, ירבעם קבע שלא עולים לירושלים, והתחליף, האלטרנטיבה לבית המקדש שבנה שלמה המלך היתה עגל בדן ועגל בבית אל כדי שילכו ויעבדו אותם, וכדי לוודא שיהודים באמת ילכו לשם ולא לירושלים הוא הושיב שומרי גבול, "פרוסדיות" שלפי חז"ל היו יורים במי שרצה וניסה לעלות לירושלים. קשה לתאר את זה. לעלות לירושלים היה כרוך בסיכון עצום, וזה היה מאות שנים הסידור הזה. ככה גדלו דורות שלמים שהולכים לעגלים בדן ובית אל, ואז הגיע הושע בן אלה, המלך האחרון בישראל, ובמעשה הירואי מבטל את הפרוסדיות שהקים ירבעם בן נבט ומתיר למי שרוצה לעלות לירושלים. איזה דבר אדיר! – וזה היה בט"ו באב.
ונאמר בסוגריים – חז"ל שואלים, אם הוא עשה דבר כל כך, דווקא בימיו הגיע שלמנאסר מלך אשור ומגלה את עשרת השבטים? למה דווקא אחרי שהותר לישראל לעלות לבית המקדש נגזר עליהם שיגלו? והגמרא עונה תשובה מפחידה ומבריקה – ברור שהושע בן אלה עשה מעשה מופלא שראוי להיחרט באותיות של זהב בסיפרי ההיסטוריה שלנו, אבל הוא לא עשה מספיק או לא נכון. חז"ל אומרים שהוא לא אמר "מעכשיו מיידית הולכים כולם לירושלים. אני מחריב את הפסלים וכולם חוזרים לעלות לירושלים", אלא הוא רק נתן את האופציה לעלות לשם חזרה. כלומר כל עוד שלא היה אפשר לעלות אז היה אפשר לדון את מי שהלך לבית אל ולדן כאנוס, אבל ברגע שיש אפשרות לעלות לירושלים ואתה לא עולה כי אתה לא רוצה – זה כבר חטא הרבים.
אני מודה שכאשר לומדים את הגמרא הזו על ט"ו באב, לפעמים זה יכול להיראות ככל מיני סיבות ואירועים נחמדים, של אחדות, אבל ולא קשורים זה לזה – אבל עוד מעט נראה את העומק ואת הקשר.
הטוב והמיטיב
רב מתנה, אמורא נוסף, אומר שההסבר של ט"ו באב הוא אחר. הוא לוקח אותנו שנים רבות קדימה, לאחרי חורבן הבית השני שהתרחש בשבעים לספירה למנייינם. ששים וחמש שנה אחרי החורבן נלכדה ביתר והוא לוקח אותנו עוד אחרי זה עד לאדריאנוס הקיסר הרשע, שר"י, שחיק טמיא, שגזר שכל הרוגי ביתר לא יינתנו לקבורה אלה יישארו מפוזרים בשדות. יש שאומרים שזה היה כמעט שבע שנים אחרי חורבן ביתר! מי שחושב שתיאורי חז"ל הם מוגזמים – יכול להיזכר מה קרה לנו בשנים האחרונות ויבין למה יכולים להגיע הגויים הללו שונאי ישראל. בביתר היה טבח נורא, בעוצמה ומתו שם אלפים ורבבות. הוא ימ"ש לא רק שלא נתן לקבור את ההרוגים אלא גם גידר את הכרמים של גוש עציון בעצמות הרוגי ביתר, בגופות של היהודים. כן, יש מפלצות כאלה בעולם עד ימינו. ובט"ו באב התחלף השילטון והתבטלה הגזרה וניתנו כל הרוגי ביתר לקבורה וכשבאו לקחת אותם מהשדות אחרי כל כך הרבה שנים, שהם היו בשמש ובגשם – הגופות שלהם לא הסריחו, ולכבוד זה תיקנו את ברכת "הטוב והמיטיב" של ברכת המזון. "הטוב שלא הסריחו והמיטיב שניתנו לקבורה". הקבורה ההמונית של ביתר היתה בט"ו באב – ועל זה לפי רב מתנה נחגג ט"ו באב. המהר"ל והאחרים שואלים – הרי זה היה אמור להיות יום הזיכרון הלאומי, לא יום של שמחה! פלא עצום.
מדהים – ט"ו באב הראשון היה שכולם נכנסו לקברים ויצאו חיים, ואילו ט"ו באב האחרון, של כמאה ארבעים שנה לספירה – על שהרוגי ביתר ניתנו לקבורה.
והגמרא מוסיפה עוד דבר אחד אחרון למה שאירע ביום הזה – ביום הזה היו פוסקים מלכרות עצים למערכה. זה קשור גם לבית שני אבל בעצם גם למשכן ולמקדש הראשון. בבית המקדש היה כזכור מזבח שהיתה צריכה להיות שם אש תמיד שעליה מקריבים את כל הקרבנות, ולוקחים את האש לקטורת וכו'. כל עבודת המקדש. האש הזו בערה מהעצים, ובמשך כל השנים 'הייחוס' הגדול היה להביא עצים למקדש. זה לא היה זול וקראו למי שזכו והביאו את העצים "מביאי קרבן עצים".
לפי האתב"ש, שביעי של פסח, ז' של פסח, יחול תמיד באותו יום בשבוע שיחול בו ט"ו באב, ולפי האתב"ש, ה-ז' מתחלף בע', עצים. חג העצים – כך נקרא ט"ו באב. אבל אומרת הגמרא היה פה גם דבר היסטורי שקשור מאד תשעה באב ולכל הסיפור שלנו; בימי עזרא ונחמיה, תחילת הבית השני, כחמש מאות שנה לפני סיפור הרוגי ביתר, הסתובבו פה כל מיני אויבים מנוולים שלמרות הצהרת כורש, השליטו טרור ושרפו את הבתים, את היערות, את חוות גלעד וכו'. ספורט עתיק במחוזותינו, ובמיוחד היו שורפים את העצים כדי שעם ישראל לא יכולו לתפעל את המקדש שהם בונים. והיו שם משפחות שמסרו את נפשם וגנבו את הגבולות, היתה משפחה "גונבי בני עלי" קראו להם, שבאו עם סולמות ועם עלי גדול כאילו הם עומדים לכתוש תבואה, ולשומרים שניסו למנוע מהם מלהגיע לירושלים הם אמרו שם הולכים לכתוש תבואה וכך היו מגיעים למקום, מפרקים את הסולמות ואיתם היו עורכים את המזבח. זו היתה זכות גדולה למשפחות האלה והם קיבלו בלעדיות לאחר מכן להביא עצים למערכה. אז מה הקשר לט"ו באב? – כתוב שהיום האחרון בשנה שאפשר היה להביא עצים למערכה הוא ט"ו באב כי העצים של המזבח אסור שחלילה יהיו מתולעים, צריך שלא יהיה בהם לחות וריקבון. ומט"ו באב תש כוחה של חמה, כלומר הלילות מתארכים ואין מספיק זמן שמש לייבש את הלחות שבעצים. ולכן גזרו שט"ו באב תמיד יהיה היום האחרון שאפשר להביא עצים למערכה. זה היה מן יום חג של סיום תקופת הבאה העצים למערכה לבית המקדש. זה היה גם בבית ראשון וגם בבית שני, אולי גם במדבר, והוא קיבל משמעות מחודשת בזכות אותן משפחות שמסרו נפשן, וזה נקרא היום שבו תשש כוחה של חמה. ועל זה אמרה הגמרא את מה שפתחנו בו – "מכאן ואילך דמוסיף יוסיף ודלא מוסיף תקבריה אימיה".
יין משובח
עד כאן ההקדמה, ובדקות הקצרות הנותרות לנו נגיע לסיפור המהותי, מחבר הכל ונשאיר אותו פתוח לחשיבה.
רעי ואהובי, המהר"ל אומר לגבי הרוגי ביתר שנתנו לקבורה, שכאשר קוברים יהודי הכוונה היא שהגוף שלו ינוח בקבר ועכשיו מתחילה הזריעה באדמה לקראת תחיית המתים. "הטוב שלא הסריחו" – הרי אין מציאות בטבע שגוף מת לא יסריח. "יחיו מתיך נבלתי יקומון" – כשמשהו הופך לנבלה הוא לא יכול לקום. בט"ו באב מתברר לא רק שהנשמה של יהודי היא אינסוף, אלא שגופו של יהודי הוא אינסוף. "בילע המות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה… חרפת עמו יסיר" – החרפה היא שעדיין לא הבאנו ההופעה הזו של "מתים ברוב חסדו". הרוגי ביתר לא נתנו לקבורה היא המכה הגדולה ביותר לתפיסה השחצנית לתפיסה הנוצרית רומית אכזרית הזו שלעם ישראל כבר אין תפקיד, הם סיימו את תפקידם בעולם ואנחנו החלפנו אותוא.
את ברכת הטוב והמטיב אנחנו מברכים בברכת המזון אבל בעיקר כששותים יין משובח ומיוחד. אדריאנוס ימ"ש גדר בגופות שלנו את גדרות כרמיו, ואנחנו כשאנחנו שותים יין משובח במיוחד, לוקחים את הכוס ואומרים לחיים עם האינסוף הזה שמעולם לא הסריח. עם האינסוף הזה שריקבון לא יכול לחול בו. לא היה דבר רקוב יותר בעולם ממה שהגענו אליו בביתר, ונכון שלא הגענו לשם כי היינו בסדר ועשינו מה שצריך. חז"ל מלאים בביקורת על מה שקרה וגרם לחורבן הבית ולחורבן ביתר, אבל במקום הכי נמוך בישראל, איפה שהחורבן מופיע בשיאו, בתשעה באב נלכדה ביתר – ובט"ו באב ניתנו הרוגי ביתר לקבורה. לכידת ביתר הופיעה בעולם את התפלצתיות בשיאה. אם מישהו היה רוצה לראות את סוף עם ישראל, את הזיבולא בתרייתא – הנה הסיום שלהם, גופות פזורות בשדה, הכל מת, והאדריינוסים יושבים על הכסאות שלה ומפתחים את 'העולם הנאור', ימ"ש. בט"ו באב למדנו לקחת את כוס היין הזו ולפנות אל החלק שחשבנו שהוא מת בי, ולומר לו לחיים, ולהרים איתו כוס יין אדום לחיים, כמו שמופיע באור זרוע שבליל הסדר צריך להקפיד לקחת יין אדום דווקא לארבע כוסות, ל-'קדש', כדי להזכיר את דמם של התינוקות שפרעה רחץ בהם. ולומר – הילדים האלה, שחשבתם שהם נגמרו, במקום שנדמה לכם שזה הגיע לשיא התחתוניות של תשעה באב, כשהלילות מתארכים וכשהחושך גובר – אז מתחילה התחדשות, לקראת אלול, לקראת תשרי, לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה. ט"ו באב זה ארבעים קודם בריאת העולם. ארבעים יום קודם יצירת הולד יוצאת בת קול ואומרת "בת פלוני לפלוני". ארבעים יום קודם יצירת הבריאה, שאז יוצאת בת קול ואומרת מה הסיבה, הטעם והתכלית של העולם הזה, והתשובה היא ט"ו באב.
תקבריה אימיה
הרבי מליובאוויטש זיע"א לומד נפלא את אמירת הגמרא "תקבריה אימיה". אצל הרי לא יכול להיות שהביטוי "תקבריה אימיה" יהיה שלילי. אמא, במושגים העליונים זו ספירת הבינה, בינה עילאה. אם "אבא זו ספירת החכמה, הרי שאמא זו הרחם, ההולדה. הרבמ"ם מכנה את הרחם בלשונו העדינה "קבר". תקבריה אמיה – אמא הרחומה כאילו קוברת את מי שלא מוסיף. מי שיודע להוסיף, מי שיודע לחיות, מי שלא מגיע למוות רוחני, מי שיכול להתחיות דווקא מתוך הלילה הזה. אבל מי שלא מוסיף – מה? מוותרים עליו? – "ודלא מוסיף ייסף", ורב יוסף הוא בעל המאמר. רב יוסף הוא זה שבא להוסיף ולגלות מה זה יוסף, כמו "יוסף ה' לי בן אחר", וכפי שהסברנו ע"פ החסידות שגם ההוא שנראה הכי אחר, זה שאין לו סיכוי לכאורה, הוא מת רוחני, גם הוא בני, וגם את האחר ידע יוסף הצדיק להפוך לבן.
ומה אומר רב יוסף? – אמא לוקחת את העובר שכבר גמרו עליו את הקינות, סגרו עליו את העסק בט' באב, "התר פרתך, התר מחרשתך", והיא קוברת אותו ברחמה ומפתחת אותו מבפנים, בקבר הרחום, באדמה הרחומה, ומשם נוצרת צמיחה מחודשת של תחיית המתים! בעומק העומקים – כל מה שקרה בט"ו באב הוא תחיית המתים. ירבעם בן נבט ומי שהיה סביבו רצו לציין שעם ישראל מת, השערים סגורים ואי אפשר לעלות יותר לירושלים, והריאליסטים אמרו שעשרת השבטים נעלמו וזהו, סופית, ובא הושע בן אלא ובט"ו באב, ביום תחיית המתים, היום שהכל יכול להתחיות בו, ביום הזה בא הושע בן אלה ומבטל את הפרוסדאות, את הגבולות. ואם תשאלו למה הוא לא נתן את זה בהוראה ממשלתית טוטלית? – לא, כי ט"ו באב זה צריך להתגלות אצלך במקום שלך, מהכח שלך. האולי זה עדין נראה "תקבריה אימיה" אבל זה יופיע אצלך באיתערותא דלתתא, בדיוק כמו מתי מדבר. הרי גם אז הם לא ראו באופן ברור שהגזרה התבטלה בתשעה באב. בתשיה באב בגזרה התבטלה למעשה אבל בט"ו באב אני קלטתי את זה, אצלי בתודעה. וביום הזה חזר הדיבור את משה, ביום שאני תפסתי את זה, לא ביום שבו זה קרה אוביידטיבית. זה עניינו של ט"ו באב.
זו הראיה שיהודי לא משנה איפה הוא נמצא ובאיזו מציאות – "מתים יחיה אל ברוב חסדו". זה כל עולם המציאות שלנו. אנחנו צריכים להחדיר את זה אלינו. זה העיקר הי"ג מעיקרי האמונה לרמב"ם, והוא כל החיים שלנו. "חרפת עמו יסיר כי ה' דיבר". נכון, קשה להאמין בזה אבל צריך לעבוד על זה וזה משנה את כל התפיסה, את כל החיים.
המקום ינחם אתכם
חשבתי השבוע בנוסח הניחום של האשכנזים "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון". חז"ל אומרים "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו", הכוונה היא – לפעמים אדם כשקשה לו בורח לחפש את הקב"ה במקום אחר. "הוא מקומו של עולם" – המקום, המציאות שאתה מופיעה בה היא המקום שממנה פה תתחיל תחיית המתים. זו לא המסגרת הקטנה כמו שאתה מבין. צריך לראות את העולם לא כעובדות בלתי ניתנות להפיכה אלא עמציאות ש מט"ו באבבאה לעורר חיים שלמים, כל מה שמת יכול להתחיות. זה החידוש שלנו בעולם, זה התפקיד שלנו בעולם, לכך נועדנו.
אתם יודעים מה זה עולם בלי תחית המתים? זה כמו עולם שלא נימול. זה עולם שעוד לא מל את עצמו, כמו גולם. עולם שסופר דקות מהלידה ועד המיתה וזהו סוגרים ת'עסק.
גם התרת השבטים לבוא אלו באלו וגם התרת והחזרת שבט בנימין לבוא בקהל, בעומק זה סיפור תחית המתים. הכל זה תחית המתים – היה מוות לאומי. שבט שלם מת, בנימין, היתה גזרה, היתה שבועה, אבל כמו שהקב"ה גזר על זה שלא יתחתנו בין השבטים ובסוף היא התבטלה,, כי הגזרה היא רק כיסוי שבא לגלות שבסוף "מתים יחיה אל ברוב חסדו".
חמישה עשר אלף הניצולים מדור המדבר הם העדות שכל דור המדבר יקומו לעולם הבא. כשאמא הרחומה קוברת כאילו את העובר, מכניסה אותו אליה פנימה – כדי לפתח ולגלות בו עוד ולהוףיע בו עוד חיות וכוחות של תחיה. זה עולם התחיה. הותרו שבטים לבוא זה בזה. התקנה שבנות צלפחד יישנאו לבני דודיהן היתה חשובה אבל רק אד הוק, ואילו הידיעה שאין יהודי ויהודיה שיכולים לבוא זה בזה – זה עולם התחיה.
וזה גם העצים – תש כוחה של חמה. אומות העולם זה החמה, ועם ישראל זה הלבנה, ובט"ו באב הלבנה במילואה והחמה בשיא כוחה ואז היא מתחילה לרדת. ואנחנו שומעים את זה ואומרים מזל שהלילות מתארכים כי בשתים בצהרים אי אפשר לצאת החוצה. אבל זה רק נדמה לנו – בעומק בתוך העץ, כח החמה תש, והתולעים יכולות לאכול שם.
ט"ו באב הוא יום חג ובעומק יכול להיות שהסיבה הראשונה והכי ארוכה של יום החג הזה, לאורך כל השנים – משכן, מקדש ראשון ומקדש שני – תמיד ביום הזה היו פוסקים מלכרות עצים למערכה, ובעז"ה יקום בקרוב המקדש השלישי, וגם אז.
עדי עד
אבל בואו נחזור למשפט שבו פתחה המשנה ובו גם אנחנו פתחנו – "רבן שמעון בן גמליאל אומר לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים"" אז יום הכיפורים זה מתן תורה, לוחות שניים. לא לוחות ראשונים – אותם כבר הספידו. הקב"ה עצמו כביכול הספיד ואמר למשה "הרף ממני ואשמידם", מלאכי השרת הספידו אותנו, מי לא? ואז באו לוחות שניים, אבל גם כל היום כיפור הזה והלוחות השנים זה הקדמה לבית המקדש השלישי. ההבדל בין הבית הראשון והשני לבין הבית השלישי הוא ששני הראשונים נבנו ע"י בשר ודם ולכן הם חרבו. אבל הבית השלישי יורד מהשמיים ומגלה את עולם התחיה. והוא יורד מהשמיים כי אנחנו הכנו את הקרקע, אנחנו הרחם, אנחנו האימיה. "צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו" – אנחנו מעטרים את אבא בכתר.
תשעה באב זה יום השנה ששרו אצלנו "מתים יחיה אל ברוב חסדו, ברוך עדי עד שם תהילתו". הביטוי "עדי עד" מופיע בחתונה, שם אומרים "בנין עדי עד" – זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו ושנזכה בעז"ה לראות בעינינו "כי בילע המוות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי ה' דיבר".
שנזכה להוסיף מהימים על הלילות עוד ועוד אורות, ומהיום, ט"ו באב, כבר מברכים "שנזכה לכתיבה וחתימה טובה", שנה של גאולה וישועה שלמה עלינו ועל כל ישראל בב"א.
שבוע השבעה של חן אלון ע"ה, כלתו של הרב שנפטרה במוצאי תשעה באב השנה. ↑
ולכן זה בסדר להמשיך לעסוק בעיניינים הללו גם עכשיו כשאנחנו כבר בליל י"ז באב. ↑
ורש"י מבאר שם – "חמשה עשר באב ואילך דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו". ↑
כלומר ימות בלא עתו (רש"י) ↑
וכן שהיום בשבוע שבו חל ליל הסדר יהיה אותו יותר שבו יחול תשעה באב. ↑