הכח החמישי. לפרשת אחרי מות ולמוצאי פסח תשפד

שני ימים טובים

אנחנו כבר עם הפנים לקיץ אבל רוח מוצאי הפסח שורה, ולכן נקדיש את השיעור הזה ליציאה מהפסח ובעיקר לענייני שביעי של פסח.

אנחנו יודעים שיציאת מצרים היא ענין של כל דור ודור, כל יום ויום – בתפילותינו אנחנו מזכירים את יציאת מצרים בכל יום. יש נקודה מיוחדת בפסח והיא שבניגוד לכל החגים האחרים יש בו שני ימים טובים – יום טוב ראשון ושביעי של פסח. בסוכות אמנם יש את היום השמיני אבל הוא נקרא "שמיני עצרת" ואף נחשב שיו"ט בפני עצמו (עי' סוכה מ"ז:-מ"ח., ומברכים עליו שהחיינו). בשביעי של פסח אין שהחיינו אבל זה יום טוב והוא מייצג נס בפני עצמו שאותו אנחנו מזכירים בכל יום ויום בשנה, גם בשירת הים וגם בברכה שאחרי קריאת שמע –

הַמַּעֲבִיר בָּנָיו בֵּין גִּזְרֵי יַם סוּף אֶת רוֹדְפֵיהֶם וְאֶת שׂוֹנְאֵיהֶם בִּתְהוֹמוֹת טִבַּע וְרָאוּ בָנָיו גְּבוּרָתוֹ. שִׁבְּחוּ וְהוֹדוּ לִשְׁמוֹ… (ברכת אמת ואמונה)

כלומר יציאת מצרים עוברת דרך שני חלקים – ראשון של פסח ושביעי של פסח. בשביעי של פסח נבהלנו וכמעט חזרנו אחורה. זה חלק מיציאת מצרים וזה אף מופיע בהגדה של פסח עצמה – עושים שם חשבון ארוך כמה מכות לקו במצרים וכמה לקו על שפת הים, ויש שם מחלוקת בין התנאים.

ננסה להיכנס לשני החלקים הללו, והמגמה שלנו תהיה להגיע לעמוק הבנת יציאת מצרים הפרטית אבל על רקע הימים שלנו, גם ליציאת מצרים הכללית נוכחית של כולנו.

ארבע כתות

התורה בפרשת בשלח מספרת שבני ישראל עמדו נבוכים על שפת הים, מבוהלים ומשה רבנו אמר להם כך –

ויֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־הָעָם֮ אַל־תִּירָ֒אוּ֒ הִֽתְיַצְּב֗וּ וּרְאוּ֙ אֶת־יְשׁוּעַ֣ת ה' אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה לָכֶ֖ם הַיּ֑וֹם כִּ֗י אֲשֶׁ֨ר רְאִיתֶ֤ם אֶת־מִצְרַ֙יִם֙ הַיּ֔וֹם לֹ֥א תֹסִ֛פוּ לִרְאֹתָ֥ם ע֖וֹד עַד־עוֹלָֽם. ה' יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּחֲרִשֽׁוּן. (שמות י"ד, י"ג-י"ד)

חז"ל במדרש המפורסם מספרים שעם ישראל נחלקו אז לארבע כתות –

בארבע כתות עמדו ישראל על הים. אחת אומרת ניפול לים, ואחת אומרת נחזור למצרים, ואחת אומרת נעשה מלחמה, ואחת אומרת נצווח כנגדן. זו שאמרה נפול לים אמר להן "התיצבו וראו את ישועת ה'", וזו שאמרה נחזור למצרים אמר להם "לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם", וזו שאמרה נעשה מלחמה אמר להם "ה' ילחם לכם", וזו שאמרה נצווח כנגדן אמר להם "ואתם תחרישון". (מכילתא דרשב"י, י"ד)

לכאורה, הכת שאומרת ליפול לים מציעה התאבדות קולקטיבית – 'לא מוכנים לשוב למצרים ולהשתעבד אליהם שם', מעין מה שהיה במצדה. הכת השניה שרוצה לחזור למצרים, אומרת לכאורה 'נחזור למצרים ונהיה שוב עבדים לפרעה'. זה נשמע כמו ייאוש גדול אבל אולי זה מבט ריאלי מפוכח. בני ישראל יוצאים ממצרים חמושים, מצוידים בכלי נשק, ועל בסיס זה באה הכת שלישית וטוענת לפתוח במלחמה מול מצרים הקרבים אליהם, והכת הרביעית, כמו יהודים טובים, קוראים לתפילות – "נצווח כנגדן", הם ראו שבמצרים זה עבד והקב"ה שמע אל שוועתם.

משה רבנו משיב לכל אחת מהכתות ומבטל את הכיוון שהיא מציעה, כמופיע בפסוקים האמורים. אז מה בכל זאת יעשו? אומר הקב"ה למשה –

וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה מַה־תִּצְעַ֖ק אֵלָ֑י דַּבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְיִסָּֽעוּ. (שמות שם ט"ו)

תמשיכו ללכת בכיוון שמוליך אתכם הוויז. 'אבל הוויז תקוע!' – לא, תמשיכו ללכת. הרי כתוב לכם ללכת להר סיני – "…וְזֶה־לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִֽיאֲךָ אֶת־הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּֽעַבְדוּן אֶת־הָ֣אֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג', י"ב), נכון? אז זה הכיוון.

בשנת תשכ"ב, 1962 למניינם, העביר הרבי מליובאוויטש זיע"א שיחה פלאית, מכוננת,^[1] וננסה ללמוד את תוכנה כי היא מאד רלוונטית אלינו. על פניו, נראה שהכתות המתוארות במדרש שונות ונפרדות זו מזו לחלוטין, ולכן ראשית צריך להבין איך זה שפסוק אחד עונה כל אחת ואחת מהכתות האלה.

עוד צריך להבין מהו הסדר של הכתות המתוארות כאן. לכאורה אלו שמציעים לחזור למצרים, מן תבוסתנות כזו, צריכים להופיע אחרונים לצד אלו המציעים להתאבד, לעומת אלו המציעים להילחם או אפילו להתפלל, שלפי ההיגיון שלנו ראוי שיופיעו ראשונים.

שאלה שלישית – הרי מדובר כאן בעם ישראל אחרי שיצאו ממצרים. לפני פחות משבועיים קשרו את השה למיטות, שחטו את הפסח, ישבו בליל הסדר בביתם מבלי לצאת מהפתח, ראו שמונים אחוז מאחיהם מתים במכת החושך. אז איך זה שיש כאלו הצעות – לחזור למצרים, להתאבד? הפירוש של הרבי מליובאוויטש לוקח אותנו למקום אחר ומופלא ומראה לנו שלא הבנו בכלל את דברי חז"ל, שהרי מדובר בכתות שכבר יצאו ממצרים – הם עברו את השלב הראשון המקורי והגדול, של היציאה ממצרים.

השאלה שהכי מפריעה לי היא לגבי הכת שטוענת לצאת למלחמה – האם זו לא הצעה נכונה, גדולה וחשובה? האבן עזרא טוען שזה שלא כולם טענו כך זה בגלל שזה שעם של עבדים ששש למלחמה זה מנוגד לטבע. גם לגבי המציעים להתפלל – מה רע בזה? הרי הם תופסים את אמנות אבותם והם מתחזקים באמונה ובתפילה!

המעניין הוא שמשה רבנו דוחה את כל ההצעות, כאילו הוא אומר לנו שאת שלב ב' של יציאת מצרים אף אחת מהכתות האלו לא תצליח לעבור. וצריך להבין – האם לא טוב להתפלל? לא להילחם נגד המצרים?

מה התחדש בשביעי של פסח?

לפני שנכנס לכתות האלה, ננסה להבין קודם כל מה בין שביעי של פסח ליום טוב הראשון. במילים אחרות, כשהיינו ילדים קטנים חשבנו שאולי הם הגיעו לים סוף, ובגלל שהיו שם מים הם היו צריכים סירות, רפסודות, כדי לעבור. אבל זה לא נכון – הקב"ה הביא אותנו למקום שנקרא פי החירות, שע"פ חז"ל שמו ניתן לו בגלל שהוא היה כל כך מסוכן ולא היה ניתן לעבור אותו ואילו עבד היה מצליח להגיע לשם ולעבור אותו הוא היה זכאי לחירותו (ואף אחד לפני עם ישראל לא הצליח להגיע לשם), והחזיר אותנו לים סוף.

מסתבר שחשבנו שיצאנו ממצרים. היום אומרים "חשבנו שהם מורתעים"… – אחרי שכבר חשבנו שיצאנו ממצרים ופרעה יישאר מאחורינו, פתאום אחרי ששה ימים אנחנו קולטים אותו מתקרב – חי, בועט ונושך, ועם כל החבר'ה שלו. כלומר פתאום הבנו שבחג הראשון עדיין לא נגמרה מצרים, היא עוד לא איבדה את כוחה. אדרבה, ההתעשתות של מצרים מעידה על כח עצום שיש בה עדיין. אז מה קרה בחג הראשון?

אגב, חז"ל מסבירים במדרש את עוצמת ההתעשתות של מצרים – "ושלישים על כולו", שעל כל יהודי הם ראו שלושים מצרים, נוח'בות, קרבים אליהם, עם סוסים ורכבי פרעה. רק שנבין את העוצמה שלהם.

וגם מצידנו, הרי את כל הכסף והזהב שהוצאנו משם, זה היה בתורת שאילה ועדיין חשבו שצריך להחזיר אותו. רק אחרי שמצרים מת על שפת הים ראו והבינו שאין למי להחזיר אותו. אז מה היה בא' דפסח, והעיקר – מהי המציאות של קריעת ים סוף?

עלמא דאתכסיא

לצאת ממצרים, ליל הסדר, וזו נקודה אדירה, הוא המושג שנקרא 'קבלת עול'. אני מבטל את עצמי, לא שומע לפרעה – אני עבד של הקב"ה. "הללו עבדי ה'". במובן ההלכתי זה אומר שאני מבטל את כל החמץ שלי – לא אחד משישים ולא אחת ממאתיים – אין חמץ. עפרא דארעא. אין פרעה. אני עובד ה'. ואם צריך אני מסתפק במצות, לא אוכל לחם. אני הבנתי לאן מצרים לקחה אותי, גם במובן הנפשי-רוחני. אני מכור, אני במיצרים ובהגבלות שאין לי אפשרות לצאת מהם. כלומר אי אפשר לצאת ממצרים ללא חלק א', היינו קבלת עול. אני צריך להחליט למי אני משועבד, עבד שלי מי אני.

אבל אז מגיע השלב השני, והוא להיכנס ולעבור עוד שלב, מה שאנחנו מכנים לא רק קבלת עול אלא 'להתענג על האלוקות'. התורה מתארת את המעבר בים סוף כהליכה "בתוך הים ביבשה". תורת החסידות מסבירה מהי היבשה ומהו הים; הים נקרא בלשון הזוהר "עלמא דאתכסיא", העולם המכוסה, הנסתר, והיבשה נקראת "עלמא דאתגליא" – העולם הנגלה. היבשה היא המציאות שמעל לפני השטח, שגלויה לעין כל, והים הוא מציאות שההתרחשויות והחיים שבה מכוסות – הים הוא 'המסתורין הגדול', שהדברים קורים בתוכו, התרחשויות עצומות, לפחות כמו אלו שעל היבשה – אבל אנחנו לא יכולים לראות מה יש בפנים בדר"כ.

כשאנחנו מסתכלים על הים אנחנו לא רואים כלום למרות שבתוכו יש הרים וגאיות, יצורים וצמחים, ממש כמו על היבשה, רק שהכל נסתר, מכוסה. ביבשה הכל גלוי. הים מדמה מבחינה פנימית את עולם הנסתר – יש בתוכי את התענוג לאלוקות, אבל זה נסתר. הנפש האלוקית שלי כמהה לאלוקות, לאינסוף, אבל זה לא ניכר כלפי חוץ. שביעי של פסח זה "ללכת בתוך הים ביבשה". חז"ל מתארים שכאשר נקרע הים לבני ישראל היו להם שם אילנות ופירות טובים, מכל הסוגים, ותמיד התקשיתי – הרי מדובר בסך הכל בלילה אחד, אז אי אפשר לילה אחד כזה בלי ליצ'י? שאחרי זה יאכלו מנגו. הרי כל ביזת מצרים תהיה להם, אז מה זה כל כך חשוב עכשיו המנגו הזה מבחינה חינוכית? – וההסבר הוא ששביעי של פסח זה ללכת בתוך התענוג באלוקות, כלומר ביו"ט ראשון של פסח אני קורע ומתנתק מההתמכרות, אני מפסיק להשתעבד לפרעה, אבל זה לא באמת. יש שלב שבו אני צריך לעשות את ההיפך – אבל לצד הקדושה. להתענג – על האלוקות, כי האדם נברא כדי להיות בעולם, לחיות ביבשה, אבל "בתוך הים ביבשה".

לכן רק פסח צריך שני חגים. החג השני הוא לא חג טכני בו עברנו מנקודה אחת לנקודה שניה. את זה אפשר גם עם כטב"מים או מסוקים. החג השני הוא המהות, לכן צריך כל יום בתפילה לעסוק בשני השלבים האלה – השלב הראשון בו הקב"ה הוציא אותי ממ"ט שערי טומאת מצרים, ואני מקבל על עצמי את עבדות ה' – "מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם", ושלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, מצות, מרור – אני משועבד לקב"ה. באלטרנטיבה הזו שבין הקב"ה לפרעה – אני עבד ה'! אבל בנאדם לא יכול להישאר בעבדות כל החיים שלו. הוא לא יכול לבטל את העולם, העולם יתפרץ עליו באיזה שלב בהמשך, ולכן מגיע החלק השני, של שביעי של פסח.

חכם בפרווה

עכשיו אפשר לחזור ולהבין את המדרש. הכת הראשונה שאמרה ליפול לים, התכוונה לדבר מדהים; הם לא רצו בכלל להתאבד. הטוענים להתאבד לא יצאו ממצרים ואילו אנחנו כבר אחרי שיצאנו משם. הטענה שלהם היא – 'נמאס לנו מהעולם הזה. הכל פה זה רק שקר אחד גדול. הקונספציה שלנו התפוצצה לנו בפנים, הפרעה 'המורתע' – חי, קיים, בועט ונושך. העולם הזה שלפני שתי דקות ראה את הניסים הגדולים במכות מצרים, נעלם, ואנחנו רואים רק ים לפנינו. לכן אנחנו נופלים לים, כלומר לים החכמה והדעת. ים עולה בגימט' 50, ספירת החכמה, אנחנו נכנסים לכוילל, לים התלמוד והחכמה'. ומה עם פרעה? – 'אין לי כוחות מולו. הקב"ה כבר ידאג למגר אותו בהמשך'. זה אדיר.

אגב, לענ"ד הכת הזו מגיעה למדרגתה רק בגלל שהיא יצאה ממצרים – ארבע הכתות האלה לענ"ד הן כנגד ארבעה הבנים של ההגדה, והכת הראשונה היא כנגד הבן החכם, זה ששאל על "העדות והחוקים והמשפטים" ואבא ענה לו "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן…" כלומר – 'בן יקר, כדי להגיע לפסח, להבנה האמונית הגדולה שהקב"ה שולט על כל מערכות הטבע, ששוחטים את הטלה, את המזלות, את הטבע – צריך להתחיל ללמוד הכל מההתחלה, מהמרור, מהשעבוד – ורק בסוף אחרי שנלמד הכל נבין את זה', והבן החכם מבין את זה ובשביעי של פסח הוא אומר 'אז אם עוד יש פרעה – אני נכנס לספירת החכמה וממשיך ללמוד. ניפול לים'. הוא מקים לעצמו כוילל, ארבע אמות של הלכה. זה בן נפלא. 'והטענה שעדיין פרעה ממשיך לשלוט בכיפה', כך אומר הבן החכם לשואל, 'נובעת מחוסר ההבנה שלך את הערך של מה שאני עושה ובסוף אתה תראה שפרעה ייגמר'.

יש ביטוי בחסידות שישנם שני סוגי צדיקים – האחד עם פרווה (פעלץ) והאחר עם תנור. כשקר מאד יש שתי שיטות להתחמם – האחת היא ללבוש מעיל פרווה, והשניה היא להבעיר תנור. ההבדל הוא שבשיטה השניה יהיה חם לכל מי שבחדר ועם הפרווה יהיה חם רק למי שלובש את אותו. אבל אל לנו לזלזל במי שלובש מעיל! הוא טוען – 'אין לי ברירה. אם אני אתחיל לטפל עכשיו בלהביא עצים ולהבעיר אש – אני או משפחתי נמות באמצע הדרך'. מבחינה מסוימת זה רגע של ייאוש, אבל זו ריאליה. ' נראה מי ישרוד – אתה עם המילים הגדולות שלך או זה ששומר על עצמו'.

לחיות בלי חיות

הכת השניה טוענת לשוב למצרים. לדעתי זה הבן הרשע מההגדה, שכשיצאו ממצרים טען – 'מי צריך את כל העבדות הזו? "מה העבודה הזאת לכם", מי צריך את כל דקדוקי העניות האלה? אנחנו יש לנו אידיאולוגיות וכו", אבל הצלחנו לשכנע אותו והוא קיבל את זה ויצא איתנו ממצרים, ועכשיו הוא בא ואומר לאחיו שרוצה ליפול לים – 'אח שלי, טעות בידך. "לא תהו בראה, לשבת יצרה". צריך לפעול פה בעולם, אין ברירה. ונכון שהפרעה הרשע הזה ממשיך לשלוט פה והוא פי שלושים כח מאיתנו אחרי שהרתענו אותו כביכול במכת בכורות, ולכן השיטה שלי היא אחרת – נשוב למצרים, לא כדי לעבוד לפרעה ח"ו. כתוב "על כרחך אתה חי" – בעצם הייתי מוותר על התענוג הזה אבל אני צריך להיות פה אז אני אעשה את הדברים אבל בלי חיות, בלי תענוג. יש בעולם פרעה – אני אלך לעבוד כל בוקר, אתפרנס, אבנה מערכות, אני גם אגיע למנחה ולמעריב – אבל בלי החיות וההתלהבות והדבקות. כשפרעה יודח אני אשוב לחיות שלי ובינתיים בוא נשמור את מה שאפשר'. זו טענה רצינית מאד. זה לשוב למצרים במובן של 'אני אעבוד את ה' אבל מתוך עבודת הפרך שלנו את פרעה. אין לי אפשרות להיות בתענוג ובחיות – יש כוחות פרעוניים, הטכנולוגיה הזו נכנסת לי בראש, המיצרים האלה, ולכן אני אבנה בית כנסת וכו'. אני גם לא 'צדיק עם פרווה' – אני גם אבנה גמ"חים ואעזור לזולת, אבל נוריד את הראש, וכשהמשיח יבוא 'אני אהיה ראשון לקראתו'. בינתיים נשתדל לקיים את מה שצריך באופן טכני, להתפלל, ללמוד – אבל בלי חיות'.

אסור לזלזל בזה, זה חשוב. ונזכור כל הזמן, אנחנו לא עוסקים בכאלה שלא יצאו ממצרים – כל הכתות שלנו הם יהודים גדולים שיצאו ממצרים שלב א'.

תם אבל לא תמים

עכשיו באה הכת השלישית שהיא כנגד הבן התם. בהגדה הוא שאל "מה זאת?" וזה היה על מצוות פטר בכור, על הבכורה, והסבירו לו שצריך חוזק יד, כח (זו גם לשון הגאולה השלישית 'וגאלתי אתכם ובשפטים גדולים…). הוא חשב שכל העולם הוא כזה תמים ונעים והכל נחמד, אבל אז ענו לו – 'תיזהר. אתה יודע מי הם המצרים האלה? גם אנחנו צריכים לייצר כח', והוא הפנים את זה וכעת מגיעה הכת השלישית על שפת הים ואומרת – 'אני לא יכול לקבל את פרעה הזה מתפקד ועם כוחות, ולכן בניגוד לשני האחים הקודמים שלי שמבטאים ייאוש, אני יוצא במלחמה כנגד פרעה – עד לחיסולו'. זו מסירות נפש, זה מדהים! 'אני מרגיש בתוכי כוחות של קדושה, ואני צודק ויש לי אפשרות להילחם ברוע ולכן אני יוצא להילחם'. הבעיה בזה היא שלפעמים אני מקדיש את כל האנרגיות שלי למלחמה בפרעה, אני נכנס למין מציאות מלחמתית מול מצרים, ובשלב מסוים אני שוכח יש לי קריאת כיוון, יש וויז שאומר לי – 'צריך לנסוע להר סיני, לקבל את התורה, להמשיך משם לארץ ישראל ולהקים שם בית תפילה לכל העמים'. אני נמצא ב-'mode' של מלחמה.

במלחמה יש מנצחים ויש מנוצחים אבל גם המנצחים עוברים היזק לא פשוט וצריכים לשלם מחיר. יש במלחמה גם עוד דבר – דוגרי, כשאתה נכנס להפגנות ומלחמות ברוע וכו', אתה לפעמים הופך בעצמך להיות חלק מהאוירה הזו וזה הופך לחלק מהאופי שלך, ואתה לא יכול להתגבר על זה. זו לו באמת תמיד עבודת ה' שלך נטו. לפעמים השכל שלי חושב שזו הדרך ואני אצליח בה אבל לפעמים אני מתחיל לחשוב שאני יכול לנהל את העולם – אני נכנס למלחמה וייתכן ששם אני אפספס את ה-"ויסעו".

הכת הרביעית מדהימה גם היא. היא אומרת – 'אני לא אבזבז את האנרגיות שלי על מלחמות, אלא נצא ונתפלל לקב"ה כולנו. ליפול לים? חס ושלום! צריך לקרוא לכולם ולהתפלל ולהתפלל. להרבות בתפילה. אני גם לא אחזור למצרים. נכון, אין לי כח נגדם, ולכן את כל הכח שיש לי אני מעביר לקב"ה'. מה רע בזה? זו תנועה מעולה באופן עקרוני, אבל עכשיו, בשביעי של פסח, אתה נדרש לבנות לעצמי את התנועה הבאה – אתה נדרש גם לעבוד. באת לעולם הזה לעשות. התפילה היא אדירה אבל היא חייבת לבוא יחד עם עשיה, עם עבודה, ואם לא – חסר בה משהו פנימי ועקרוני.

זו עליית הקומה של שביעי של פסח מול היום טוב הראשון. אלו הן ארבע הכתות.

נשיאת ההפכים

אז מה משמעות תשובת הקב"ה למשה "דבר אל בני ישראל ויסעו"? ואם זו התגובה הנכונה והנדרשת, איך זה שלא היתה כת חמישית שתציע את זה? אף אחד לא עלה על הפטנט הזה, אפילו משה רבנו?! התשובה היא – כי מי שאומר לנו את ה-"ויסעו" זו הנפש האלוקית שלי. כי הדבר הזה נוצר דווקא מתוך ארבע הכתות הללו. הן מתרוצצות, מתקוטטות, ובואו נחשוב על המציאות החברתית שלנו היום – נחשוב על כת האנשים שבאמת מסרו את נפשם כדי להילחם, ולפעמים אתה מרגיש שהם פספסו את ה-"ויסעו". נחשוב על מי שאמרו 'אני אכנס לתוך הארבע אמות שלי, שום דבר לא יעזור, ואני אמשיך', וזה באמת עובד להם, אבל בפנים בפנים זה לא עובד. זה מופלא.

בואו נסתכל באדם עצמו. יש ים סוף פנימי שאני צריך לבקוע אותו למרות שאני לא רואה שום אפשרות להצליח לבקוע אותו. וכשאני מגיע למקום שבו מתחוור לי שאין שום פתרון, וזו אגב המציאות שאנחנו חיים בה היום – אין פתרון וכל הפתרונות המוצעים הם הבלים – אז אני מגיע לארבע הכתות, כל פעם לפי השכל המתאים של אותה כת. יש מי שהאפשרות הזו דומיננטית יותר אצלו ויש מי שהאפשרות האחרת יותר דומיננטית אצלו. יש גם שעות וזמנים אצלי שפתרון כזה יותר רלוונטי וזמנים אחרים שאני מוצא בעצמי שפתרון אחר יותר דומיננטי. וכל זה באנשים שיצאו ממצרים, בכאלו שאמרו בבוקר 'מודה אני', שמבינים שהקב"ה מנהל את העולם, אבל עכשיו עומד מולם כזה פרעה, והוא לא מורתע – ויש כל מיני סוגי פרעה. פרעה של היצר, פרעה של החמאס וכו'. ואז עם השכל שלהם הם מגיעים לאחת מארבע כתות, ומים שקטים חודרים עמוק – הכל הולך לקראת הבן החמישי, אל לשון הגאולה החמישית –

וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מוֹרָשָׁ֖ה אֲנִ֥י ה'. (שמות ו', ח')

הקב"ה הוא זה שנשבע כך. הקב"ה הוא נושא הפכים, הרי הוא הכל ולכן הוא גם דבר והיפוכו, והכח שנתן הקב"ה ליהודי, לך ולי – הוא נתן לנו את הכח הזה להיות גם אנחנו נושאי הפכים. מצד אחד הוא נתן לנו גוף עם שאיפות הכי הכי בהמיות שיש ומאידך נשמה אלוקית הכי רוחנית שיש. הוא נתן לי את הכח להיות הוא. "בצלמו כדמותו". קשה לנו להאמין בזה, אנחנו צריכים להגיע לזה באופנים שאנחנו יכולים להבין אותם, ואני תמיד מסתובב סביב אותן ארבע הכתות האלה, מעין 'קוביה הונגרית' כזו.

אמונה וביטחון

הכח החמישי, המבוטא באות ה', נמצא שם, בין כל ארבע הכתות הללו. היכולת המקסימלית של יהודי לשאת הפכים היא 'אמונה וביטחון'. ישנו הסיפור המפורסם (שמו"ב י"ב) על דוד המלך שבנו היה חולה ונטה למות, ודוד סרב לאכול, ובכה והתפלל עליו, ואז הודיעו לו בנו ל"ע מת – ואז הוא קם, הפסיק לבכות והתחיל לאכול. שאלו אותו לפשר ההנהגה הזו, שהרי עכשיו כשהבן מת, הוא לכאורה צריך להתאבל עליו יותר, ואז הוא הסביר שכל עוד היה אפשר לנסות להציל את הילד הוא עשה כל מה שהיה ניתן אבל ברגע שהקב"ה גזר והמית אותו כבר אי אפשר לעשות שום דבר יותר. בעומק הוא אמר פה שני מושגים סותרים שהם בעצם חייו של היהודי – אמונה וביטחון. נסביר את זה לעומק כי לפעמים אנחנו קצת מתבלבלים בזה;

אמונה אומרת שאני מאמין שכל מה שהקב"ה עושה הוא לטובה, וגם אם זה נראה לי הכי הכי היפך הטוב, הרי גם זה לטובה. זה מאד קשה להגיע למדרגה כזו. הנה כל כך הרבה בנים שלנו נפלו מאז תחילת המלחמה הי"ד, לא פשוט – עלינו להאמין, ולא משנה איך, שיש מדרגה של טוב "עלמא דאתכסיא", ו-"אין דבר רע יורד מלמעלה", וזו מדרגה שנדרשת מאיתנו על פי ההלכה –

חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה ובנפש חפצה כדרך שמברך בשמחה על הטובה. (שו"ע, או"ח רכב, ג')^[2]

איזו אמונה צריך בשביל זה! בשביל זה צריך פשוט לבטל את המציאות – אני רואה דבר אחד ואני מאמין בהיפך מה שאני רואה.

הצד השני, יחד עם זה, תובעים ממני בטחון גמור, בלי שום ספק ש-"תחשוב טוב יהיה טוב". לא טוב שרק הקב"ה רואה אותו והוא נסתר ממני, אלא טוב נגלה שאני רואה ואני אבין אותו. המתימטיקה הזו היא יסוד אדיר בתורת החסידות. פירוש המושג 'בטחון' לפי זה הוא לא שאני בטוח שכל מה שהקב"ה עושה הוא טוב לפי הטוב המוחלט של הקב"ה – זוהי 'אמונה', לא 'ביטחון'. זה מה שהחזיק את דוד המלך כאשר הוא ביקש לאכול אחרי שהתגלה לו שבנו ל"ע נפטר. וכמה דקות לפני כן, אמרו לו, כמו שאמרו גם לנו לא אחת על חיילים שהתפללנו לרפואתם – 'זהו, אין מה לעשות יותר. הרופאים אומרים שנגמר ולא שייך יותר', אבל הוא ואנחנו באותו שלב בטוחים שזה לא נכון ועוד נראה בעינינו איך הכל יהיה טוב, ושהילד המתוק הזה יהיה בריא בנגלה ובפועל – וצריך את הביטחון הזה אפילו בזמן שלפי הטבע אין שום היגיון ושום סיכוי לזה. הכל נראה סגור, הים סוגר. לפי ההיגיון אין לי שום סיכוי, אפס. ולמרות זאת אני מפתח עכשיו את הביטחון הזה ש-"תחשוב טוב יהיה טוב", ואני אראה טוב בעיני, בנגלה! כי הקב"ה אמר לי שאני צריך להגיע להר סיני. ואם מישהו שואל – 'רגע, אבל אתה לא מאמין שאם לא תראה זה אז זה גם כן לטובה, ואולי בגלגול אחר וכו'?', התשובה היא – זה לא קשור. אלו שני עניינים נפרדים. אמונה וביטחון. אני כמו הקב"ה יכול להיות נושא הפכים. זו מהפכה! זה נשמע קצת חוצפה – הקב"ה תובע ממני ואני יכול בעצמי להיות נושא הפכים.

ל"ע באו על יהודי ייסורים ר"ל, הוא צריך לדעת לקבל אותם בשמחה ולהאמין באמונה שלמה שהייסורים הללו הם טוב גמור, אבל כל זמן שלא באו הייסורים בפועל, אז גם אם חרב חדה מונחת על צווארו ועל פי טבע אין מה לדבר בכלל, אני אומר לרופא – 'אדוני, אתה דוקטור לטפל בי ולא דוקטור להפריע לי בביטחון שלי בקב"ה, ואני עוד אראה טוב בנגלה'. כמה אלפי סיפורים אנחנו מכירים על טוב בנגלה, על איך הכל התהפך כשלא היו שום סיכויים.

נזכיר רק אחד – את עילאי צעיר הצדיק הי"ד, שאנחנו מכירים והוא חלק מבית מדרשנו, שנפל בכ"ז באדר ב התשפ"ד בחאן יונס. אמרו להם להוריו בהיריון שאסור להחזיק את ההיריון הזה וזו סכנה לאם, ואין סיכוי בכלל וכו' – וראינו איזה גיבור שהוא יצא! ביטחון ואמונה.

הקב"ה מאמין בי

איך מגיעים לזה? אני לא יכול להגיע לזה בעצמי – זה הכח החמישי שיוצא אחרי ארבע הכתות. אני לא יכול להגיע לזה, רק הקב"ה מוביל אותנו לשם. "מה תצעק אלי" – המפרשים מסבירים 'תפנה את השטח וזוז אחורה'. שני פסוקים קדימה כתוב –

וַיִּסַּ֞ע מַלְאַ֣ךְ הָאֱלֹהִ֗ים הַהֹלֵךְ֙ לִפְנֵי֙ מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖לֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶ֑ם…. (שמות שם י"ט)

ומפרש ה'משך חכמה' שהכוונה היא למשה רבנו – תמיד הוא היה בפרונט וצעק 'אחרי!', ואילו עכשיו אומר לו הקב"ה תפנה את המקום ולך אחורה כי עכשיו אני צריך לגלות את הנחשון בן עמינדב שיש בכל אחד ואחת מבני ובנות ישראל. ומשה רבנו הולך אחורה, וכל אחד מאיתנו מגלה שיש בו ביטחון של נחשון בן עמינדב. והביטחון לא סותר את האמונה, והאמונה לא סותרת את הביטחון – כי זה הכח האלוקי נושא ההפכים שבי. בדמותו כצלמו.

בליל הסדר גילינו שאנחנו מאמינים בקב"ה, ובשביעי של פסח גילה לנו שהוא מאמין בנו. עכשיו רק צריך שאני אאמין בכל שהקב"ה מאמין בי ואני נושא הפכים. ואם אני נושא הפכים אז אני יכול ללכת לים ובוקע ואותו. זה המסלול – להתקרב להר סיני.

דבר אל בני ישראל ויסעו

מבחינה רוחנית, הים הוא אותו ים סוף שבנפש שלי אני צריך לבקוע אותו. בדרך כלל מבחינה נפשית זהו הדבר שנראה לי שאינו ניתן לבקיעה. נראה את זה מבחינה פסיכולוגית – כשאדם יכול לחיות את "דבר אל בני ישראל ויסעו" אז ראשית הוא עזב את האגו, את החלק המתאים לו בשכל. הרי בואו נדבר דוגרי, הכת שאומרת 'נעשה מלחמה כנגדם' זה מפני שמבחינה אישיותית-נפשית זה יותר מתאים לה מאשר אלו בכת האחרת שאומרת 'נתפלל'. יש כאלה שמתאים להם יותר להתפלל כל היום בקבר רחל ויש אחרים שהרבה יותר מתאים להם לתפוס מאג ביד ולשוש אלי-קרב. אבל בכל האפשרויות האלה השכל שלי עדיין פועל ומכתיב לי את אופן הפעולה, כלומר עדיין לא יצאתי ממצרים! לצאת מצרים זה להאמין שאני נושא הפכים, לדעת שיש פה ים סוף שאני צריך לבקוע אותו, ונראה עכשיו את העקרון הפסיכולוגי – ההוכחה שאני בכיוון הנכון היא אם זה קשה לי. אם זה משהו שנראה לי כים סוף שאינו ניתן לבקיעה, אצלי, כי לי קשה בכך, אולי לאחר זה יהיה קל – אני אוכל לבקוע אותו על ידי "דבר אל בני ישראל ויסעו". אני אפתח את ארבע הכתות בעקבות יציאת מצרים. לפני יציאת מצרים ה'ליפול לים' שלי היה להתייאש. עד עכשיו למדנו את המדרש כאילו עוד לא יצאנו באמת ממצרים – ליפול לים זה להתייאש, לשוב למצרים זו תבוסתנות, להילחם זה לסמוך על כוחי ועוצם ידי ולשכוח מהקב"ה וכו'. אבל כל זה הוא נכון אם לא יצאתי ממצרים ואילו אנחנו מדברים על שלב שבו כבר יצאנו ממצרים, ומה שתוקע אותי זה שאני לא מאמין שאין פתרון הוא הפתרון וזה תלוי בי. זו הנוסחה המנצחת. ארבע הכתות ממשיכות לדמיין אותי כאילו שיש פתרון, ולכן אני לא שומע את הקול אלוקי שהוא איננו כת חמישית, אלא הוא הבן החמישי, הכוס של אליהו, הוא המשיב לב אבות על בנים, זה "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי… ונתתי אותה לכם מורשה…" – יש לך כח להוריש את יושבי הארץ מפניך, אתה יכול כי 'אני ה' נתתי' לכם את זה, לא אתה אלא אני. אתה יכול לבקוע את הים לא כי זה אתה אלא רק כי הזזת את ארבע הכתות ופינית מקום לקול האלוקי הזה של "דבר אל בני ישראל ויסעו". זה דבר מופלא.

ומה יקרה כשתיסע? ראשית הים יבקע, שנית – יהיו שם מנגו וליצ'י, יהיה שם תענוג באלוקות, ודבר שלישי – מצרים תטבע ורק אז נוכל להגיע להר סיני כי מה שמחכה לנו בהר סיני הוא מה שנתאווה לו "הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתוניים", ואנחנו יכולים להביא את זה. אבל זה לא יעבוד בלי לעבור את שני השלבים של א' דפסח ואת שביעי של פסח – ובשביעי של פסח אני אצטרך להכיר את כל ארבע הכתות, ולומר לעצמי בסוף, דוגרי – לא הכת הזו ולא הכת הזו יכניסו את מצרים לים שיינוער עליהם. לא הכת הזו וגם לא זו יביאו אותי לחיות בתוך הים ביבשה.

וידגו לרוב בקרב הארץ

בליל שביעי של פסח האחרון ישבנו סביב השולחן עם הילדים והנכדים ושאלתי אותם – 'איך בליל שביעי של פסח מתקיימת ברכת יעקב אבינו לנכדיו?', ובסוף מישהו עלה על זה ואמר – שיעקב ברך את נכדיו "וידגו לרוב בקרב הארץ". זה יכול להתקיים רק "בתוך הים ביבשה" – להיות דגים ביבשה, דגים שלא נטמאים ולא נפרדים ממקור החיות שלהם, ולא נבהלים משום שועל טיפש-חכמולוג שמציע להם לצאת מהמים והוא ישמור עליהם, שלא נשבים בשום קונספציה מטופשת אף פעם, אלא רוצים להיות בים ויודעים שהם בתוך הים וביבשה. "דבר אל בני ישראל ויסעו".

הבן החמישי הוא לא כת – הוא כל אחד ואחת מאיתנו. זו הנקודה החמישית שכמו בקובייה הונגרית יש פעמים שהחלק הדומיננטי שבה היה ליפול לים, ולפעמים 'עזוב, בוא נשוב למצרים ונחזור לעבודה הרוטינית והמשעממת ויחד עם זה גם נבוא באותו אופן למנחה או לשחרית', ולפעמים החלק הדומיננטי שבה היה 'בואו נצא להילחם', ולפעמים החלק הדומיננטי שבה היה 'אין עולם, רק להתפלל', אבל אז אנחנו משתחררים ומבינים שהקב"ה ברא את העולם לעשות, ולי הוא נתן את הכח לחיות את האמונה ואת הביטחון ולכן אני יכול להיכנס לים. הים ייבקע.

חז"ל אומרים במכילתא ורש"י מביא (על שמות י", כ"א) שאותו הלילה נבקעו כל המים שבעולם, ואין הכוונה שטכנית זה קרה אלא הם מתכוונים שגם הים שאותו אני לא מצליח לבקוע – נבקע באותו לילה, ומההתנוצצות של אותו לילה אני יכול לבקוע את הים היום.

זו הסיבה ששביעי של פסח הוא התנוצצות אורו של משיח (כלשונו של הבעל שם טוב זיע"א), ועושים בו סעודת משיח ובמוצאי היום הזה עושים מימונה ואנחנו עסוקים במשיח – כי משיח הוא הבן החמישי של "דבר אל בני ישראל" והם יהיו כהקב"ה, אמונה וביטחון גם יחד, ואז יתגלה שכל הבריאה כולה, כל הימים שבעולם, התנאי שהתנה איתם הקב"ה בבריאתם הוא שבני ישראל יעברו בהם, כשאזנם תהיה כרויה לקול הזה של "ויסעו".

אז ייבקע כשחר אורך

כמדומני שכל מה שאנחנו עוברים יחד בשנה הזו, בחודשים הללו, בימים ובשעות האחרונות, המתח הזה של ארבע הכתות שמתרוצצות בכל אחד מאיתנו, הוא רק המסדרון, השרוול שאמור לבקוע את הקול האלוקי שישודר דרכי ויגיע – 'תאמין ותבטח ותדבר אל בני ישראל ויסעו, וים סוף יבקע', ובעז"ה –

אָ֣ז יִבָּקַ֤ע כַּשַּׁ֙חַר֙ אוֹרֶ֔ךָ וַאֲרֻֽכָתְךָ֖ מְהֵרָ֣ה תִצְמָ֑ח וְהָלַ֤ךְ לְפָנֶ֙יךָ֙ צִדְקֶ֔ךָ כְּב֥וֹד ה' יַאַסְפֶֽךָ. (ישעיהו נ"ח, ח')

ונזכה באמת באמת לראות כבר בעינינו את לשון הגאולה החמישית -"וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'".

1. מופיע בליקו"ש ג'. ↑

2. מבוסס על המשנה "חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה" (ברכות ט', ה') ↑