הכנעה שלמה בקומה זקופה. לפרשת במדבר תשפד

הרמטכ"ל העברי הראשון

בכ"ח באייר הוקם צבא ההגנה לישראל ומונה הרמטכ"ל הראשון, לפני יותר משלשת אלפים ושלש מאות שנה ברפידים. האויב היה עמלק. משה רבנו קורא ליהושע בן נון משרתו, הנער, וממנה אותו לרמטכ"ל –

וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֤ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בְּחַר־לָ֣נוּ אֲנָשִׁ֔ים וְצֵ֖א הִלָּחֵ֣ם בַּעֲמָלֵ֑ק מָחָ֗ר אָנֹכִ֤י נִצָּב֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַגִּבְעָ֔ה וּמַטֵּ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים בְּיָדִֽי. (שמות י"ז, ט')

המלחמה היתה בכ"ח באייר והבחירה ביהושע היתה יום לפני כן בכ"ז באייר. התאריכים האלה מופיעים בחז"ל בסדר עולם אבל זה עולה גם מפשט המקראות-

בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י לְצֵ֥את בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה בָּ֖אוּ מִדְבַּ֥ר סִינָֽי. (שם ,י"ט, א')

בר"ח סיון הגענו להר סיני, ולשם הגענו מרפידים, כלומר מהקרב עם עמלק, מקסימום יום לפה או לשם, וחז"ל מדייקים ואומרים כ"ח אייר. משה מצרף את עצמו לאהרן ולחור ומקים את 'קבינט המלחמה' –

וִידֵ֤י מֹשֶׁה֙ כְּבֵדִ֔ים וַיִּקְחוּ־אֶ֛בֶן וַיָּשִׂ֥ימוּ תַחְתָּ֖יו וַיֵּ֣שֶׁב עָלֶ֑יהָ וְאַהֲרֹ֨ן וְח֜וּר תָּֽמְכ֣וּ בְיָדָ֗יו מִזֶּ֤ה אֶחָד֙ וּמִזֶּ֣ה אֶחָ֔ד וַיְהִ֥י יָדָ֛יו אֱמוּנָ֖ה עַד־בֹּ֥א הַשָּֽׁמֶשׁ . (שם י"ז, י"ב)

המצב קשה, העם נמצא ברגעים קשים, יש משבר מנהיגות. משה מרגיש כמעט חוסר אונים והוא צועק לקב"ה –

… מָ֥ה אֶעֱשֶׂ֖ה לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה ע֥וֹד מְעַ֖ט וּסְקָלֻֽנִי. (שם ד').

מיד נדבר על הרקע למלחמה אבל צריך לדייק אותו. היום מוקם צבא ההגנה לישראל. איך צריך להיראות רמטכ"ל? קבינט מלחמה? איך אנחנו צריכים להיראות? מהו במקורו היום הקדוש הזה כ"ח באייר? לימים זהו יום פטירתו של שמואל הנביא (גם שם יש בחז"ל דיון האם כ"ח או כ"ט). לימים מאוחרים יותר הרמב"ם יקבע את היום הזה ליום שמחה משפחתית לדורות – היום בו הוא מוצא את ספר התורה, כתר ארם צובא. אבל אנחנו נתמקד בכ"ח באייר הראשון.

מלחמה אמונית על התודעה

כולנו זוכרים את הרקע למלחמה אבל בואו נדייק אותו. שני הצדדים הם עמלק וישראל. היום מדברים על 'משק חימושים' – גם אז היה 'משק חימושים' רציני. בני ישראל יצאו "חמושים" מארץ מצרים. עד עכשיו לא היה צורך להשתמש בתחמושת. רק לפני חמישה שבועות חצינו את ים סוף ועם ישראל ביקשו שם שפת הים לחזור למצרים – כי המצרים רדפו אחריהם. מי שנכנס ובקע את הים בכניסתו היה נחשון בן עמינדב שבתוך כל אחד מאיתנו ואחרי שחצינו אותו אמרנו את השירה. לשירה הזו יש מגמה ומסקנה גדולה מעבר להודאה על הרגע, והיא – לבנות בית מקדש. אנחנו בדרך לירושלים, ואחרי שנקבל תורה בדרך בהר סיני –

תְּבִאֵ֗מוֹ וְתִטָּעֵ֙מוֹ֙ בְּהַ֣ר נַחֲלָֽתְךָ֔ מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛ פָּעַ֖לְתָּ ה' מִקְּדָ֕שׁ אֲדֹנָ֖י כּוֹנְנ֥וּ יָדֶֽיךָ. (שם ט"ו, י"ז)

בית מקדש של מעלה מכוון כנגד זה של מטה. מכון לשבתך. בהפטרה של השבת האחרונה, בחוקותי, קראנו –

כִּסֵּ֣א כָב֔וֹד מָר֖וֹם מֵרִאשׁ֑וֹן מְק֖וֹם מִקְדָּשֵֽׁנו. (ירמיהו י"ז, י"ב).

זה הסיפור. בכל קבלת שבת אנחנו שרים –

נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז מֵעוֹלָם אָתָּה. (תהילים צ"ג, ב')

שואלים חז"ל – מאז או מעולם? בעברית מודרנית יש ביטוי שאומר 'מאז ומעולם', אבל אלו שני זמנים סותרים, וצריך להבין את הסלנג הזה, כי 'מאז' זו נקודת זמן ספציפית, 'מעולם' זה תמיד. והתשובה היא 'אתה' מעולם, עצמות השי"ת היא מעולם, אך 'כסאך' נכון 'מאז', מ"אז ישיר משה ובני ישראל". שם הוקם הכסא. כסא כבוד, ועכשיו ה' יכול למלוך בכל העולם – "מקדש, ה' כוננו ידיך", ואז "ה' ימלוך לעולם ועד". כך מסתיימת השירה וזו מגמתה. אבל אחרי חמישה שבועות לפעמים מרגישים קצת חולשה. העולם נכנס לאופוריה ואולי גם אנחנו –

שָֽׁמְע֥וּ עַמִּ֖ים יִרְגָּז֑וּן חִ֣יל אָחַ֔ז יֹשְׁבֵ֖י פְּלָֽשֶׁת. (שמות ט"ו, י"ד)

המעצמה העולמית, מצרים, חוסלה. זו היתה בעצם 'מלחמת ששת הימים' הראשונה. יצאנו ממצרים ובליל שביעי של פסח העולם כולו עמד משתאה – "חיל אחז יושבי פלשת". אנחנו ניצחנו. כל אחד יעשה את ההשוואות עם המלחמה של לפני חמישים ושבע שנים, אבל אז האויב האולטימטיבי שלנו הבין את הסיפור – אתנו נלחמים על תודעה, על אמונה. אין לו סיכוי צבאית מולנו, הוא יודע את זה. הוא מבין ש"ה' נלחם להם במצרים", ולכן הוא מחפש דרכים לגרום לנו לא לממש את החלום. לאויב הזה קוראים עמלק והוא עושה הכל כדי להביא אותנו לרפידים, לרפות את ידינו, להביא אותנו לשאלות כמו "היש ה' בקרבנו אם אין" (שם י"ז, ז'). שם ברפידים, עוד לפני ששמענו את המילה 'עמלק' קלטנו מה עמלק עושה בנו – "אשר קרך בדרך" (דברים כ"ה, י"ח). תחזיקו טוב – בפרשת בחוקותי אותה קראנו בשבת האחרונה, כתוב שכל ענין הגלות בא על ענין הקרי – "והלכתם עמי קרי" (ויקרא כ"ו, כ"ג) – "והלכתי עמכם בחמת קרי" (שם כ"ח), ובעקבות זאת –

וְשָׁבַרְתִּ֖י אֶת־גְּא֣וֹן עֻזְּכֶ֑ם… (שם כ"ו, י"ט)

ומבאר שם רש"י שזה בית המקדש, זו ירושלים. זה אותו קרי של עמלק.

הצור שבהר סיני

עוד מעט נחזור ל"בחוקותי". האופוריה הזו, הבלבול הזה, מביא אותנו ברפידים לשאול "היש ה' בקרבנו אם אין". הסיבה האובייקטיבית היתה אמנם צמא למים. כל פרט פה חשוב – הקב"ה אומר למשה לקחת את המטה אשר היכה בו את היאור וללכת אל הצור בחורב. המרחק הוא קצר – משה נמצא ברפידים, והוא אמור ללכת אל הצור בחורב, להכות בצור שם, ממנו יצאו מים והעם ישתה. העם לא רואה את משה מכה בצור –

…וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל. (שמות י"ז, ו')

הוא קורא למקום הזה –

…מַסָּ֖ה וּמְרִיבָ֑ה עַל-רִ֣יב | בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְעַ֨ל נַסֹּתָ֤ם אֶת-ה֙' לֵאמֹ֔ר הֲיֵ֧שׁ ה' בְּקִרְבֵּ֖נוּ אִם-אָֽיִן. (שם ז')

והמפרשים רואים פה שני דברים – "על נסותם את ה'", ועל מריבות בינינו לבין עצמנו. עולה מהפסוקים כי המים יוצאים מהצור בחורב, וחשוב להדגיש את זה כי לא תמיד אנחנו זוכרים את זה. כבר דיברנו בזה פעם – אין אפשרות אחרת להבין את הדברים. מחורב לרפידים יש מרחק, חורב נמצא בעליה. זו הגבעה שעליה עומד משה רבנו – זו שעליה יושב משה עם אהרן וחור בקבינט המלחמה. לא למדנו את זה בגן – זהו הר סיני. המים שיוצאים שם אינם רק "מי עדן" טובים לשתיה אלא הם נחל רפידים. לשם באים זקני ישראל ואז כשמשה מכה בצור, הוא שולח את יהושע חזרה אל העם ומצווה אותו לנהל את המלחמה הראשונה בתולדות עם ישראל אחרי שיצאו ממצרים, צבאות ה', מול עמלק.

האם יהושע אמור למחות את עמלק או לא? בואו נראה. עמלק רוצה שלא לאפשר לנו לממש את החלום שעליו חלמנו בשירת הים. הוא לא רוצה שנבנה מקדש אלא לעצור את זה, והקב"ה נשבע שם –

…כְּתֹ֨ב זֹ֤את זִכָּרוֹן֙ בַּסֵּ֔פֶר וְשִׂ֖ים בְּאׇזְנֵ֣י יְהוֹשֻׁ֑עַ כִּֽי־מָחֹ֤ה אֶמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָֽיִם… כִּֽי־יָד֙ עַל־כֵּ֣ס יָ֔הּ מִלְחָמָ֥ה לַ-ה' בַּֽעֲמָלֵ֑ק מִדֹּ֖ר דֹּֽר. (שם י"ד-ט"ז)

וברש"י שם –

…נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵין שְׁמוֹ שָׁלֵם וְאֵין כִּסְאוֹ שָׁלֵם, עַד שֶׁיִּמָּחֶה שְׁמוֹ שֶׁל עֲמָלֵק כֻּלּוֹ; וּכְשֶׁיִּמָּחֶה שְׁמוֹ, יִהְיֶה הַשֵּׁם שָׁלֵם וְהַכִּסֵּא שָׁלֵם.

כסא מבטא מלכות, וענינו של עמלק הוא שלא לאפשר לזה להתרחש. זהו יום ירושלים, כ"ח באייר, לפני שלשת אלפים ושלש מאות שנה, חודש וחצי אחרי שיצאנו מצרים בדרך לקבלת התורה. התכנית היא שאחרי קבלת התורה נגיע מיד ל"הר נחלתך מכון לשבתך", ניכנס יחד עם משה רבנו ונגלה את שם ה' בעולם בגאולה שלמה. ההכרזה הבאה היתה צריכה להיות "הר הבית בידינו". הרמטכ"ל הוא יהושע, וכך אכן צריך להיראות רמטכ"ל – "נער משרת משה", שלא "ימיש מתוך האהל". זה התואר שלו – "משרת משה", הוא זה שמעביר התורה ממשה שסיני. על הענווה הזו שלו וההכנעה נדבר מיד. משרת דווקא. המשרת של העבד. כך מתחיל ספר יהושע בהפטרה שקראנו בשמחת תורה –

וַֽיְהִ֗י אַחֲרֵ֛י מ֥וֹת מֹשֶׁ֖ה עֶ֣בֶד ה' וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֔וּן מְשָׁרֵ֥ת מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹֽר. (יהושע א', א')

המשרת של העבד של האינסוף. עוד נדבר על זה בהמשך.

מלחמה ל-ה' בעמלק

כולנו יודעים שמהלך המלחמה לא מתרחש בגלל מה שאנחנו עושים פה למטה –

וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְגַּבְּרִים; וְאִם לָאו, הָיוּ נוֹפְלִין. (משנה ר"ה, ג', ח')

וזה הפירוש לכבדות ידיו של משה – הן היו כבדות כי האמונה שלנו עדיין היתה צריכה חיזוק גדול. הכנעה שתביא לזקיפות הקומה. להלן נרחיב בזה – הכנעה שתביא לקומה זקופה.

ואז מופיע –

וַיַּֽחֲל֧שׁ יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת-עֲמָלֵ֥ק וְאֶת-עַמּ֖וֹ לְפִי-חָֽרֶב. (שמות שם י"ג)

למה הוא לא מחה אותם? מה הכוונה ב'לחלוש'? הרי כל הפסוקים כולם מדברים על מחיית עמלק וזכרו. רש"י במקום אומר –

חָתַךְ רָאשֵׁי גִּבּוֹרָיו, וְלֹא הִשְׁאִיר אֶלָּא חַלָּשִׁים שֶׁבָּהֶם; וְלֹא הֲרָגָם כֻּלָּם. מִכָּאן אָנוּ לְמֵדִים שֶׁעָשׂוּ עַל פִּי הַדִּבּוּר שֶׁל שְׁכִינָה.

תקשיבו טוב; בשירת הים נאמר –

ה' יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד. (שמות ט"ו, י"ח)

'ימלוך' – לעתיד ולא בהווה, כי השאירו לנו לסיים את המלאכה ולערוך את המלכת הקב"ה, ובמלחמת עמלק ההיא בה ישב משה על האבן, ויהושע הרמטכ"ל ניהל – הוא חולש על פי דיבור של שכינה ולא הורג את כולם ומשאיר לנו את מצוות "תמחה את זכר עמלק". הפרשה הזו חוזרת על עצמה מאוחר יותר בכי תצא, ממש לפני הכניסה לארץ, אחרי שמתארים את המלך, שנלחם תחילה את מלחמת עמלק, מקבץ נדחי ישראל ובונה את בית המקדש –

זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם.. תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח. (דברים כ"ה, י"ז-י"ט)

מה הוא עשה לך? – "קרך בדרך". ו'למחות אותו' זה להבין שהמלחמה בו איננה מלחמת 'חימושים' או חרבות. כך הוקם צה"ל בכ"ח באייר. מטרת המלחמה ברפידים היא גילוי כסאו ושמו של הקב"ה. כבר למדנו לא פעם שעמלק מגיע בהיסטוריה התנכ"ית בכל פעם במקום אחר, כדי ללמדנו שאין זו מלחמה על גיאוגרפיה או טופוגרפיה. זה לא תלוי תקציבים הרתעה או טכנולוגיה. הוא מגיע בכל פעם שאנחנו עומדים לממש את "מכון לשבתך .. מקדש ה' כוננו ידיך". הוא מגיע ברפידים, הוא יגיע אצל שאול אחרי מינויו למלך ולקראת הקמת מקדש, הוא יגיע אצל אסתר ומרדכי אחרי הצהרת כורש, במשכן בבית ראשון ובבית שני – ואף בכ"ח באייר תשכ"ז.

שני סוגי שופרות

ברשותם, לפני שנחזור לעמלק ולפרשה, נדלג לזמננו, אל שנת תשכ"ז, להתוועדות של הרבי מליובאוויטש זיע"א בשבת בראשית תשכ"ח (תורת מנחם נ"א, עמ' 184 ואילך), מוצאי שמחת תורה לפני חמישים שבע שנה. יש פעמים מעטות בלבד שאנו נפגשים בגדולי עולם, לא באמירת נבואות אלא כשהם מגדירים דברים שאתה לאט לאט מתחיל להבין מה שאתה לא מסוגל להבין. הזמן הוא מוצאי מלחמת ששת הימים. הרבי מדבר אז על שני פסוקים בסוף ברכת השופרות של תפילת ראש השנה –

וְעַל יְדֵי עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים כָּתוּב לֵאמֹר, כָּל ישְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ, כִּנְשׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקוֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ. וְנֶאֱמַר, וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר, וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְהִשְׁתַּחֲווּ לַ-ה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָיִם… (נוסח ברכת שופרות, מוסף לראש השנה)

הפסוק הראשון מדובר עם כל יושבי תבל. הפסוק השני מדבר על הר הקודש בירושלים ועל כך שהאובדים יבואו וישתחוו לה', ואז ייתקע בשופר גדול. והפסוק האחרון שלאחריו ממשיכה התפילה –

וְנֶאֱמַר, וַ-ה' עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה, וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ, וַ-ה' א-להים בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע, וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן: ה' צְבָאוֹת יָגֵן עֲלֵיהֶם, כֵּן תָּגֵן עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁלוֹמֶך. אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ, וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵינוּ, וְקָרֵב פְּזוּרֵינוּ מִבֵּין הַגּוֹיִם, וּנְפוּצוֹתֵינוּ כַּנֵּס מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ. וַהֲבִיאֵנוּ לְצִיּוֹן עִירְךָ בְּרִנָּה וְלִירוּשָׁלַיִם בֵּית מִקְדָּשְׁךָ בְּשִׂמְחַת עוֹלָם, וְשָׁם נַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ אֶת קָרְבְּנוֹת חוֹבוֹתֵינוּ, כִּמְצֻוָּה עָלֵינוּ בְּתוֹרָתֶךָ, עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדֶּךָ מִפִּי כְבוֹדֶךָ, כָּאָמוּר: וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם, וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצוֹצְרוֹת עַל עוֹלוֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם, וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ קוֹל שׁוֹפָר, וּמַאֲזִין תְּרוּעָה וְאֵין דּוֹמֶה לָּךְ: בָּרוּךְ אַתָּה ה', שׁוֹמֵעַ קוֹל תְּרוּעַת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים. (שם)

אגב, הביטוי 'רחמים' לא מופיע לא בברכת מלכויות ולא בברכת זכרונות אלא רק כאן.

הרבי מנסה להסביר מהו עניינו של 'השופר הגדול'. הזכרנו לא פעם את מאמר השופרות המפורסם של הרב קוק זצ"ל שנאמר בשנת תרצ"ד, שש שנים לפני השואה, על ההתעוררות לארץ ישראל, אך הפעם נלך בכיון אחר.

קריאת קירוב אבהית

אכן רוב המפרשים רואים בשופר הגדול את הביטו להתעוררות, לחירות. כולנו גדלנו על התמונה של השופר על רקע הר הבית. הרבי מנתח את ההבדל בין שופר 'סערות תימן' לבין 'השופר הגדול' של ירושלים. הוא פותח בתיאור שממש חוויה לשמוע אותו, שאומר שהשופר הראשון של סערות תימן המופיע בנבואת זכריה, מדבר על תקופה שהשופר יהיה קשור למלחמות סוערות בין אומות העולם ויגרמו למהפכות בסדרי העולם. זה המושג של "סערות תימן", והמפרשים באמת דנים האם תימן המוזכרת בפסוק היא יוון, מצרים או אומה אחרת. ואז יהיו אסונות נוראיים אצל בני ישראל שיזכירו אפילו ליהודים הרחוקים שהם יהודים. ואבל אז יהיה שופר נוסף זה הגדול של הר הקודש בירושלים. הרבי ממש קורא לנו מראה לנו מה החמצנו ומנסה לעורר אותנו לומר לנו מה לעשות ואיך –

ובפרטיות יותר, מלחמת העולם הראשונה פרצה בעקבות הריגת אדם אחד [יורש העצר של האימפריה האוסטרו-הונגרית, פרנץ פרדיננד, אחיינו של הקיסר פרץ יוזף] וכתוצאה מזה התחילה מלחמה שהקיפה והבעירה את העולם כולו. [זו היתה מלחמה בין אומות. מיליון יהודים נהרגו במלחמה היא והחלה התעוררות יהודית גדולה – ציונית ורוחנית]. ומלחמת העולם השני' התחילה ע"י אדם שלא הי' ראוי לשום דבר, ללא מעלות כלל – מציאות של העדר ("אַ גאָרניט") בכל המובנים, ובתחילה, אפילו חוצפה לא היתה לו, כידוע ההיסטוריא שלו. ואעפ"כ, נפל פחד על יותר משמונים מליון אנשים באותה מדינה [גרמניה] שקיבלו את מרותו לחלוטין וכן על העולם בכלל שאף שידעו בבירור שהוא מתכנן ורוצה לבלוע את כל העולם התייראו לעצור אותו.

אבל שני אלה עדיין אינם השופר הגדול. ואילו ישעיהו הנביא נתנבא על תקופה מאוחרת יותר – "והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים". אז יהיה שופר גדול, זעזוע חזק אצל כל בני ישראל אפילו הרחוקים ביותר במובן הרוחני [שופר שבא לזעזע את בני ישראל לא רק לארץ ישראל אלא כלפי הקב"ה, להכנעה, לתקן את "רפו ידיהם", את הקרי שנוצר מעמלק] שיזדעזעו ויתעוררו ע"י קריאת הקירוב האבהית שהשי"ת קורא לבני ישראל כדי שהדבר יבוא לידי ביטוי בהתמסרות עמוקה לקב"ה לקיים את מצוותיו מתוך יראת שמים שלמה [בלי לעגל פינות. זה יהיה השופר הגדול והוא יתקע בירושלים ויביא אותנו להשתחוות – אל ההכנעה שתביא לקומה הזקופה] התקופה הזו התחילה במאורעות של הקיץ האחרון בארץ ישראל [הכוונה היא למלחמת ששת הימים], שגרמו לזעזוע אצל כל בני ישראל.

אני רוצה להזכיר קצת על אותה תקופה. המבוגרים בינינו זוכרים את תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים. אצל הרבי נוצר אז המבצע הראשון – מבצע תפילין, והוא מסביר את מה שעומד מאחורי המבצע ע"פ הפסוק "וְרָאוּ כָּל־עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים, כ"ח, י'), והוא שולח חסידים להניח תפילין בכל מקום – אצל חיילים, בכל באסטה בשוק. אני זוכר בתור ילד את המבצעים האלה. בית הורי נ"ע היה כק"מ מהחומה בממילא.

זעזוע פנימי מהשופר הגדול

ואז הוא ממשיך –

ראינו במוחש שבעקבות המאורעות שהיו בארץ ישראל בקיץ האחרון, תקופת ההמתנה ומלחמת ששת הימים, הזדעזעו כל בני ישראל. כל אחד מישראל, גם מי שנמצא בפינה נידחת בעולם, נזדעזע לגמרי בשעה שיהודים בארץ ישראל עמדו במצב של סכנה. ובא לידי התעוררות והתעלות בשעה שבחסדי ה' היתה הצלה נסית ליהודים בארץ ישראל.

נתן שרנסקי סיפר לי יותר מפעם, והוא גם כתב על זה בספרו, שכאשר היה סטודנט במוסקבה אסור היה להם לדעת שהם יהודים (הוריו הסתירו את יהדותם ולא סיפרו לו על כך), ומה שעורר אותו ואת כל האנשים אז ברוסיה היא שהקג"ב לא הצליח לעצור את העוצמה של מלחמת ששת הימים, את הניצחון. הקריאה "הר הבית בידינו" עוררה אותם שם במוסקבה.

זעזוע כזה והתעוררות כזו לא היו אפילו ששעה שאירעו הגזרות והשמדות ל"ע שלא היו כמותם בדורנו זה [הכוונה לשואה]. שמאורעות אלו היו השמדה בפועל, היו בנוגע לששה מיליון יהודים ואעפ"כ לא גרמו סוג כזה של זעזוע כמו שהיה בעקבות מאורעות בארץ ישראל, כשהפעם היו רק דאגה ופחד שלא יקרה מאומה ליהודים בארץ ישראל ח"ו… משמעותם של אירועים אלו היא התחלת התגשמות נבואת ישעיהו הנביא אודות השופר הגדול. במאורעות אלו התחילה תקופה חדשה בהכנת בני ישראל לקראת משיח צדקנו… שבה הקב"ה מצידו קרא קריאה אלוקית לנשמה האלוקית שיש בכל אחד מבני ישראל…

רק נזכור שאנחנו עכשיו במלחמה של שמונה חודשים בעזה המורתעת…^[1]

נחזור לדברי הרבי –

אפילו האובדים והנידחים….

אנחנו רואים איך הרבי חוזר לפשט בפסוק – האובדים והנידחים אינם רק פיזית אלא התעוררו רוחנית.

…והצליח לזעזע אותם על ידי השופר הגדול, וממתין למענה של בני ישראל על קריאתו על ידי זה שהם מצידם ינצלו את ההתעוררות להתמסרות לקב"ה ולהתחזקות בקיום התורה והמצוות. ואילו זכינו [הוא לא מדבר על החמצות עכשיו אלא על תקוות מתוך ההחמצות] והיינו מנצלים כמו שצריך את הרגע של הזעזוע משיח היה בא מיד ומוציא את כל בני ישראל מהגלות.

אלו דברים שהוא אומר בהתוועדות במוצאי תשכ"ז. הייתי ילד בן שבע וחצי בכיתה ב' – זה מה שהרגשתי. מעולם לא הגדירו את מה שהרגיש ילד קטן בן שבע וחצי במילים כאלו, באופן כזה. אילו היינו זוכים והיינו מנצלים כמו שצריך את הרגע של הזעזוע, משיח היה בא מיד ומוציא את כולנו מהגלות –

אבל לדאבוננו עדיין לא זכינו לכך ולכן ממתין הקב"ה עתה שברגע זה ינצלו את ההתעוררות כדי להתחזק בשמירת התורה והמצוות…

מה שהרבי אומר זה – 'חבר'ה בלי אופוריה זה יביא למלחמת יום כיפור, לאוסלו, למנהרות הכותל ולשמחת תורה תשפ"ד'. רבותי, לנו נשאר למחות את זכר עמלק, זה התפקיד שלנו, כי יהושע רק חלש אותם לפי דיבור השכינה, אבל את החימושים ואת המים אנחנו מקבלים מהר חורב ואי ההתעוררות שלנו מחלישה את משה. הוא מרים את ידיו רק כשאנחנו מבינים מאיפה הכל מגיע.

החמצנו את ההכנעה

רוצים לדעת מה זה "והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים"? – זה פלאי פלאות. מה שהחמצנו בכ"ח באייר הוא את ההשתחוויה, את הענווה, את ההכנעה. ששה ימים מול כל צבאות ערב. היום מדברים על חזית אחת או שתי חזיתות? – נלחמנו אז מול כל צבאות ערב וברית המועצות, מול מיגים רוסיים. אני עוד שומע באזני היום את קול קהיר ברדיו ששידר כל יום "נזרוק אתכם לים ילדים יהודים, תגידו להורים שלכם".

"ייתקע בשופר גדול" שוודאי תפקידו לעורר אותנו לבוא אל הארץ והוא אכן עשה את זה, אבל העמלקים של הדור שלנו, אז בתשכ"ז תפסו שלמרות ש"שמעו עמים וירגזון, חיל אחז יושבי פלשת", וקרתה פה קריעת ים סוף, הם הבינו שהם לא יכולים להילחם איתנו, ש-'ה' א-לקים נלחם להם במצרים' ולכן הם התחילו לחורר בנו את התודעה, את האמונה. לא נעים לומר בקול רם – מאז לא ניצחנו, אפילו לא פעם אחת. לא צבאית.

ההתעוררות של העשיה בירושלם מאז כ"ח באייר הוכפלה, שולשה ורובעה ואף יותר. נידחי ישראל. תוך ששה ימים המדינה שלנו הפכה לכמעט פי שלשה – אבל האם זה גרם לנו להשתחוויה? – זו העבודה שלנו עכשיו.

שיא הברכות – הכנעה

תשמעו מילה מהפרשה של יום ירושלים.^[2] בפרשת בחוקותי, ממנה אנחנו מגיעים ליום ירושלים ולפרשת במדבר, מופיע דבר מופלא; כשאבא מעניש הוא עושה את זה עם מגמה, עם אהבה. יש לו מטרה בעונש. הפרשה אומרת שהלכנו עם ה' 'קרי', ורש"י מביא שני פירושים. האחד בשם רבותינו –

רבותינו אמרו עראי במקרה שאינו אלא לפרקים כן תלכו עראי במצות… (רש"י ויקרא כ"ו, כ"א)

כלומר שהיינו עראיים במצוות, לא הלכנו בחוקותיו של הקב"ה. אך הוא אומר שאין זה הפירוש הדקדוקי, ואז הוא מביא פירוש שני בשם מנחם בן סרוק –

ומנחם פירש לשון מניעה וכן (משלי כה) הוקר רגלך וכן יקר רוח (משלי יז) וקרוב ל' זה לתרגומו של אונקלוס ל' קושי שמקשים לבם להמנע מהתקרב אלי. (שם)

היינו לשון מניעה, ללכת בקשֵה. הוא מצטט פסוקים ואונקלוס אכן מתרגם לשון קושי – "בְּקַשְׁיוּ". ללכת קרי זה בעצם לא להיות כנוע. פרעה הלך קשה עם הקב"ה והקב"ה הקשה את לבו. המגמה של כל הברכות של בחוקותי – "ואולך אתכם קוממיות", ורש"י מבאר שם – "בקומה זקופה". שואל מרן השפת אמת זיע"א –

ואולך אתכם קוממיות פירש"י מת"כ בקומה זקופה. אע"פ שאמרו חכמים שאסור לילך בקומה זקופה [שהרי זו שחצנות, גאווה] אך כאשר יהי' התיקון כראוי כמו לעתיד יוכל האדם לקבל מורא שמים [יראה, הכנעה] אף בקומה זקופה. (שפ"א, בחוקותי, תרל"ו)

תיאור העתיד בברכות הוא מופלא – "והשיג לכם בציר את זרע", "שלום בארץ", "אין מחריד" ועוד, אבל מה התיאור הכי מופלא? – שהכנעה לקב"ה וקומה זקופה לא יהיו סותרים זה את זה. והוא ממשיך –

כי הרי כך נברא [האדם, להיות בקומה זקופה. אלא] רק שבעוה"ז מחמת הבלי עולם אי אפשר לקבל היראה רק ע"י כפיפות קומה והכנעה רבה [אין אפשרות אחרת. אם לא תשתחווה לקב"ה תקבל מחדל כמו מלחמת יום כיפור ואף יותר מזה. אם אתה רוצה לשלוח רמטכ"ל לנצח את עמלק, שלח את העניו, את המשרת, את העבד של העבד של אינסוף. אם אתה רוצה להקים קבינט מלחמה שיילחם בעמלק – תהיה משה ותביא איתך את אהרן וחור שמייצגים את המלכות ואת הכהונה. שלשת הכתרים האלה – תורה (משה), כהונה (אהרן) ומלכות (חור), ויחד יהיו ידינו אמונה. זה לא סיפור היסטורי אלא עלינו. כל אחד מאיתנו צריך להיות משה שיושב על האבן, להיות יהושע שמשדר לכולם שהמים יוצאים מהצור בחורב]. וזה עצמו ענין אמרם ז"ל בתו"כ על 'והתהלכתי בתוככם' – אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול לא תיראו ממני? ת"ל והייתי לכם לאלהים… אני ה"א' כו'. [קירוב אבהי – 'תרגעו ילדים, ביום וחצי אני אביא אתכם לכל שטחי ארץ ישראל שמעולם לא ראיתם, לכמעט פי שלשה ממה שהייתם ערב המלחמה'. אני זוכר איך שהיינו ילדים בחופש הגדול בין כיתה ב' לג', והלכתי יחד עם אחי הגדול – ילד בן אחד עשרה וחצי – בקסבה בחברון בבטחה, לבד, כמו מנהלי העולם] פי' [שהברכה היא] שיוכלו לקבל עומ"ש כמו שהם בלי השתנות ושפלות יתירה כנ"ל. והיא ההבטחה שיוכלו לילך בקומה זקופה כנ"ל. (שם)

קירור שמביא לטומאה

רעי ואהובי, זה דבר לא ייאמן – כל תיאור התוכחה הזו של 'אתם הולכים עמי קרי – וגם אני אלך אתכם קרי' וכו', כשקרי הכונה היא לגאווה, בקשיות. גם את עמלק באר רש"י שקרי זה לשון קירור. זו האמירה העמלקית – 'מה אתם מתרגשים ואומרים הקב"ה? זה הכל סטטיסטיקה. אפשר לקרר. אל תתרגשו. תהיו ריאליים. מבצעי תפילים זה טוב ליומיים אחרי זה חייבים לחזור לריאליה'. זה עומק הביאור של לשון עראי – 'הרי סטטיסטית כל כמה שנים יש איזה התפוצצות בעזה או בלבנון'… מכירים את כל הפרשנים והאלופים והלשעברים שיודעים הכל, נכון?… וזה מייצר טומאה, שהוא הפירוש השלישי ברש"י שם למושג קרי.

וְנָתַתִּ֤י אֶת־עָֽרֵיכֶם֙ חׇרְבָּ֔ה וַהֲשִׁמּוֹתִ֖י אֶת־מִקְדְּשֵׁיכֶ֑ם וְלֹ֣א אָרִ֔יחַ בְּרֵ֖יחַ נִיחֹֽחֲכֶֽם. וַהֲשִׁמֹּתִ֥י אֲנִ֖י אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָֽׁמְמ֤וּ עָלֶ֙יהָ֙ אֹֽיְבֵיכֶ֔ם הַיֹּשְׁבִ֖ים בָּֽהּ. (שם כ"ו ,ל"א-ל"ב)

אתם לא עשיתם שמיטות בארץ, אז הארץ הפכה להיות קשה. הארץ רוצה לחזור ולהתרכך, ומה יקרה לכם? נדלג על מה שיקרה לאדמה ונגיע ישר למה שייקרה לישראל –

וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֗ם וְהֵבֵ֤אתִי מֹ֨רֶךְ֙ בִּלְבָבָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹֽיְבֵיהֶ֑ם.. (ויקרא כ"ו, ל"ו)

מורך זה רע מאד, זה פחד נוראי, אבל מורך זה שסוף סוף הלב מתרכך, סוף סוף יש הכנעה. ואז –

… וְרָדַ֣ף אֹתָ֗ם ק֚וֹל עָלֶ֣ה נִדָּ֔ף וְנָס֧וּ מְנֻֽסַת־חֶ֛רֶב וְנָפְל֖וּ וְאֵ֥ין רֹדֵֽף. וְכָשְׁל֧וּ אִישׁ־בְּאָחִ֛יו כְּמִפְּנֵי־חֶ֖רֶב וְרֹדֵ֣ף אָ֑יִן וְלֹא־תִֽהְיֶ֤ה לָכֶם֙ תְּקוּמָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹֽיְבֵיכֶֽם. וַאֲבַדְתֶּ֖ם בַּגּוֹיִ֑ם וְאָכְלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֶ֖רֶץ אֹיְבֵיכֶֽם. וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֗ם יִמַּ֙קּוּ֙ בַּֽעֲוֺנָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹיְבֵיכֶ֑ם וְאַ֛ף בַּעֲוֺנֹ֥ת אֲבֹתָ֖ם אִתָּ֥ם יִמָּֽקּוּ. (שם ל"ו-ל"ט)

שמענו את המילה הזו? נֶמֶק. אחרי המורך מגיע הנמק, הדם לא מגיע לאבר. האדמה שהייתם בטוחים בה ואמרתם שהקב"ה לא יכול לצוות את ברכתו עליה בשנה השישית, זרקה אותנו – ואנחנו צריכים לעבור תהליך של מורך ונמק, ואז-

וְהִתְוַדּ֤וּ אֶת־עֲוֺנָם֙ וְאֶת־עֲוֺן אֲבֹתָ֔ם בְּמַעֲלָ֖ם אֲשֶׁ֣ר מָֽעֲלוּ־בִ֑י וְאַ֕ף אֲשֶׁר־הָֽלְכ֥וּ עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי. אַף־אֲנִ֗י אֵלֵ֤ךְ עִמָּם֙ בְּקֶ֔רִי וְהֵבֵאתִ֣י אֹתָ֔ם בְּאֶ֖רֶץ אֹיְבֵיהֶ֑ם אוֹ־אָ֣ז יִכָּנַ֗ע לְבָבָם֙ הֶֽעָרֵ֔ל וְאָ֖ז יִרְצ֥וּ אֶת־עֲוֺנָֽם. (שם מ'-מ"א)

אז נגיע להכנעה ואז –

וְזָכַרְתִּ֖י אֶת־בְּרִיתִ֣י יַעֲק֑וֹב וְאַף֩ אֶת־בְּרִיתִ֨י יִצְחָ֜ק וְאַ֨ף אֶת־בְּרִיתִ֧י אַבְרָהָ֛ם אֶזְכֹּ֖ר וְהָאָ֥רֶץ אֶזְכֹּֽר. (שם מ"ב)

אז הם גם יבינו ש –

וְאַף־גַּם־זֹ֠את בִּֽהְיוֹתָ֞ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֗ם לֹֽא־מְאַסְתִּ֤ים וְלֹֽא־גְעַלְתִּים֙ לְכַלֹּתָ֔ם לְהָפֵ֥ר בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י ה' אֱלֹהֵיהֶֽם. (שם מ"ד)

כל מה שעשיתי היה להביא אותם להכנעה ולהביא אותם לקומה זקופה. לא לקומה זקופה מטומטמת, לגאוות אלילים, ליהירות כסילים כפרנית, אלא להכנעה שהיא ורק היא מגמת השופר הגדול שייתקע בעיר ויזעזע אותי כדי שאכנע ואז הכניעה והקומה הזקופה יהפכו לאחד. זוהי זקיפות הקומה שלנו בעולם, שאנחנו פנויים אליו ית'.

ארץ כנען

אתם יודעים את איזו ארץ קיבלנו? עם איזו ארץ אנחנו נלחמים? על מה נלחמים? – "את ארץ כנען", שעלינו נאסר לעשות כמעשה ארץ כנען. היא נקראת כך על שם כנען, שהיה האיש הכנוע לתאוותיו, הוא עבד העבדים, מודל הכניעה, אדם מופרע שמסרס^[3] את הסבא הזקן שלו. הוא הגילוי של כמה נמוך אפשר להגיע מתוך היהירות הזו, מתוך אובדן הסמכות הכי מופרע שיכול להיות. בין חם לאביו היו חמש מאות שנה הפרש! הוא היה גדול העולם, נח, וזה הכח של כנען – כניעה טוטאלית לתאוות, לזריקת הסמכות, ומול זה אנחנו מתמודדים. והארץ הזו היא ארץ כנען כי תפקידנו הוא לגלות אם אפשר להיות באותה מידה כנוע למי שאמר והיה העולם, למי שהביא אותנו ב'קריאת קירוב אבהי' תוך יום לירושלים ולחברון ולשכם, דרך הקדושים האלה, החיילים שנהרגו במלחמה הזו – וכאז כן עתה. להיות ראויים להם פירושו לתפוס שאני מקבל הכנעה בלי שהקב"ה לוקח אותי לארצות אויבינו, ואני יכול להשתחוות לה' פה בהר הקודש בירושלים. ואז ההכנעה והקומה הזקופה יצטרפו יחד.

מעתה נבין איך ספר ויקרא שעוסק בסופו במצוות השמיטה מביא אותנו להכנעה הגדולה הזו. זה כל הסיפור – או שמיטה או שליטה. היום כל רב רוצה שיצמידו לשמו 'שליט"א'. שליט"א או שמיטה. מתי נפגוש כבר את הרב 'שמיטה'?..

מיסטר קרי

פרשות בהר ובחוקותי מצטרפות לחומש ולפרשת 'במדבר סיני' כי הקב"ה מדבר איתנו ממדבר – "ממדבר מתנה". ומי שמשפיל את עצמו כמדבר זוכה לקבל את המתנה בהר סיני. מי שעולה ברפידים שם לגבהים האלה, מחדיר לתוך עצמו את הרוע הזה את ה-"קרך בדרך", את הליכת הקרי הזו.

על בלעם כתוב שהוא הלך קרי – הוא יודע הכל, הוא הקונספציה, הוא הכל יודע, ומי שחושב אחרת ממנו הוא אתון-חמור. ואז מסבירה האתון ל'מיסטר קרי' הזה – 'תקשיב טוב, עם הקרי שלך אני רואה מלאך ה' הרבה יותר ממך, שחצן'. את הכל אתה תאבד. ומה עם זה שאתה בוגר הפקולטה לנבואה יותר ממשה רבנו ואני החמור רואה יותר ממך? – כי לי לבהמה הפשוטה יש הכנעה, ואילו לך, מיסטר בלעם קרי, אין את זה.

בלעם ועמלק הם אדוני הקרי. או אז נכנע ואז נהיה מדבר וממדבר מתנה.

אמרנו כבר פעם, שמשפטי פתיחת מגילת העצמאות אינם נכונים. מישהו החליט ככה לכתוב אבל זה ממש לא נכון –

בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית… (מגילת העצמאות)

העם היהודי לא קם בארץ ישראל אלא במצרים. גם דמותו הרוחנית והדתית לא עוצבה בה אלא דווקא בגלות. כל הספרות התורנית הגדולה, החל מהגמרא והפוסקים ועד לספרות הרוח וההשקפה, חסידות ומוסר, נכתבה ברובה בגלות. ובכן – גם צבא ההגנה לישראל לא הוקם בארץ אלא דווקא במדבר סיני, ברפידים, בכ"ח באייר, בין 'חסד שבמלכות' ל'גבורה שבמלכות'. שנזכה במהרה לחסד ולרחמים, למלכות שבמלכות, לגאולה שלמה וישועה שלמה ולהכנעה שלמה וקומה זקופה בב"א.

1. תרשו לי להוסיף משהו בסוגריים. היום, קצת צפונה מאיתנו בחורפיש, כפר דרוזי, התרחש אסון גדול מאד. כתב"ם של החיזבאללה התפוצץ ונפצעו שם רבים ואף נהרגו. שם היה גר מי שהיה בעבר סגן מפקד אוגדת עזה, אל"מ נָבִּיה מֶרְעִי. הוא נהרג בעזה במהומות שפרצו בעקבות פתיחת היציאה הצפונית ממנהרות הכותל, לפני כעשרים ושמונה שנה. גם אז הם ימ"ש טענו שזו אינתיפאדת אל-אקצה, וכמו תמיד זו היתה עוד החמצה שלנו בהבנת הטיפול בפורעים האלה. הרי זה היה ממש מיד אחרי הסכמי אוסלו, וזה הוכיח עד כמה הם רוצים את ההסכמים האלה, וזו היתה ההקדמה להסכם הכניעה הבא שקראו לו "הסכם חברון". ↑

2. ואגב, אני הייתי משנה את השם של היום ולא קורא לו "יום ירושלים" שבמקרא הוא תיאור לחורבן העיר (תהילים קל"ז, ז'). ↑

3. או רובעו, ע"פ פירוש אחר בחז"ל וברש"י. ↑