וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ. לפרשת וירא תשפד

לפדות את הי-ה שבתוכי

אנחנו נמצאים בתוך מלחמה קשה, כואבת ומכוננת. שמעתי היום לפני שעה קלה על ילד אחד מכפר עזה, ילד בן שלש, ששני הוריו נרצחו והוא חטוף שם, לבד. אינני יודע את שמו אך מאז שסיפרו לי אני רואה אותו כל הזמן לנגד עיני. בתוך הקדושים אני רואה גם את הק' פדיה מנחם בן חברי ואהובי הרב מיכאל (מיכי) מרק הי"ד. פרשתנו חותמת את כל ענין הניסיונות של אברהם אבינו, ועוסקת בדרך לגאולה, איך מתוך המלחמה הגדולה הזו הולך ומופיע אורו של משיח בעולם, אבל לפני שניכנס לפרשה אני רוצה לעסוק בשם הזה, פדיה, שאיננו נפוץ כל כך.

פדיה הוא שם תנכ"י. הוא מופיע גם במשפחת מלכי יהודה, זה היה שמו של סבו של המלך יהויקים, אבי אמו. בספר מלכים כתוב כך –

בֶּן־עֶשְׂרִ֨ים וְחָמֵ֤שׁ שָׁנָה֙ יְהוֹיָקִ֣ים בְּמׇלְכ֔וֹ וְאַחַ֤ת עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה מָלַ֖ךְ בִּירוּשָׁלִָ֑ים וְשֵׁ֣ם אִמּ֔וֹ זְבוּדָּ֥ה בַת־פְּדָיָ֖ה מִן־רוּמָֽה. (מל"ב כ"ג, ל"ו)

הוא מופיע גם יחד עם החכמים הנמצאים סביב עזרא הסופר כאשר הוא קורא את התורה לעיני כל ירושלים וישראל –

וַֽיַּעֲמֹ֞ד עֶזְרָ֣א הַסֹּפֵ֗ר עַֽל־מִגְדַּל־עֵץ֮ אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֣וּ לַדָּבָר֒ וַיַּֽעֲמֹ֣ד אֶצְל֡וֹ מַתִּתְיָ֡ה וְשֶׁ֡מַע וַ֠עֲנָיָ֠ה וְאוּרִיָּ֧ה וְחִלְקִיָּ֛ה וּמַעֲשֵׂיָ֖ה עַל־יְמִינ֑וֹ וּמִשְּׂמֹאל֗וֹ פְּ֠דָיָ֠ה וּמִֽישָׁאֵ֧ל וּמַלְכִּיָּ֛ה וְחָשֻׁ֥ם וְחַשְׁבַּדָּ֖נָה זְכַרְיָ֥ה מְשֻׁלָּֽם. (נחמיה, ח', ד')

פדיה. השם הזה עומד מולי.

מאה עשרים ושלש פעמים 'הללויה'

אני מבקש להיכנס לפרשה שלנו הפעם ממקום אחר, ממזמורי תהילים. כולנו מכירים את הפסוק בתהילים –

מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ. (תהילים קי"ח, ה')

מה הפירוש של זה? מי ענה לי – הקב"ה? ומה הוא ענה?

אתם יודעים, המילה 'הללויה' המופיעה בהלל ובפסוקי תהילים נוספים הפכה למילה בינלאומית. יש הלכה מרתקת ברמב"ם בענייני ההלל, שאמנם אנחנו לא נוהגים לפיה, אך יש בין אחינו התימנים האותנטיים שנוהגים כהוראתו בליל הסדר ואולי אף בהזדמנויות נוספות. וכך מביא הרמב"ם בהל' חנוכה –

מנהג קריאת ההלל בימי חכמים הראשונים כך היה. אחר שמברך הגדול שמקרא את ההלל מתחיל ואומר הללויה וכל העם עונין הללויה, וחוזר ואומר הללו עבדי ה' וכל העם עונין הללויה, וחוזר ואומר הללו את שם ה' וכל העם עונין הללויה, וחוזר ואומר יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם וכל העם עונין הללויה, וכן על כל דבר, עד שנמצאו עונין בכל ההלל הללויה מאה ושלש ועשרים פעמים, סימן להם שנותיו של אהרן. (רמב"ם הל' חנוכה, ג', י"ב)

גם הרמב"ם מודע לכך שרוב הציבור אינו נוהג כך אלא שזה היה המנהג הקדום. שמענו את הרמב"ם? מאה עשרים ושלש פעמים – 'הללויה'. נחשוב על בית כנסת שבכל רגל בשנה וגם בחנוכה ור"ח, מאה עשרים ושלשה פעמים הציבור עונה שם 'הללויה'. זעקות של כל הציבור. ברשותכם, לעילוי כל הנשמות וכדי שיתקיים בנו 'פדיה מנחם', אני מבקש ללמוד יחד כמה פסוקים בהלל ונתבונן בהבדל ובאיך עובד דוד המלך מהמילה י-ה לכינוי שם הוי"ה (שאנחנו הוגים בשם אדנות).^[1] גם הגוים כאמור לקחו את המילה הזו "הללויה" והפכו אותה למילה בינלאומית. זה דבר פלא פלאות.

במקרא המילה 'י-ה' מופיעה פעמיים בלבד. האחת בעמלק –

וַיֹּ֗אמֶר כִּֽי־יָד֙ עַל־כֵּ֣ס יָ֔הּ מִלְחָמָ֥ה לַ-ה' בַּֽעֲמָלֵ֑ק מִדֹּ֖ר דֹּֽר. (שמות י"ז, ט"ז)

ופעם נוספת מוקדמת בשירת הים –

עׇזִּ֤י וְזִמְרָת֙ יָ֔הּ וַֽיְהִי־לִ֖י לִֽישׁוּעָ֑ה זֶ֤ה אֵלִי֙ וְאַנְוֵ֔הוּ אֱלֹהֵ֥י אָבִ֖י וַאֲרֹמְמֶֽנְהוּ. (שמות ט"ו, ב')

י-ה יהי לי לישועה. והדבר הנדיר הוא שדוד המלך בתהילים חוזר על הפסוק הזה מילה במילה.

לשמוע אנקת אסיר

בואו נתחיל עם פסוקי התהילים במזמור קי"ח –

מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ. (תהילים קי"ח, ה')

נשים לב למילה 'ענני' – השורש שלה עוד יחזור בהמשך המזמור. מה שמתואר בפסוק הוא שאני, המשורר, המתפלל, קראתי מהמיצר והקב"ה ענה לי מתוך המרחב. וצריך להבין – לכאורה הוא היה צריך להוציא אותי אל המרחב ולא לענות לי מתוכו. 'מן המיצר קראתי י-ה – ענני בעזרת ה' יהיה טוב'. מה הפירוש של לענות 'במרחב י-ה'?

אגב, שני פרקים לפני כן, מתוארים הדברים הבאים –

לֹ֣א הַ֭מֵּתִים יְהַֽלְלוּ-יָ֑הּ וְ֝לֹ֗א כָּל-יֹרְדֵ֥י דוּמָֽה.  וַאֲנַ֤חְנוּ | נְבָ֘רֵ֤ךְ יָ֗הּ מֵֽעַתָּ֥ה וְעַד-עוֹלָ֗ם הַֽלְלוּיָֽהּ. (קט"וי"ז-י"ח),

הפסוק האחרון הזה חותם לנו את "אשרי" בתפילות היום יום, אבל הוא לא חלק מאותו מזמור (אותו מזמור, קמ"ה, חותם ב-" תְּהִלַּת הוי"ה יְדַבֶּר פִּי וִיבָרֵךְ כָּל בָּשָׂר שֵׁם קָדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד", כלומר שהקב"ה יברך כל בשר, את כל העולם, אבל לנו יש ייחוס מיוחד – "ואנחנו נברך י-ה…") אלא בעצם המקור שלו כאן.

מיד נחזור לפסוקי ההלל, אבל מרגע ששמעתי על נפילתו של פדיה הי"ד, לא עוזב אותי בנוסף גם הפסוק הבא –

תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ. (שם ק"ב, י"ט)

המפרשים מסבירים שמדובר על עם שייברא מחדש בדור האחרון. התפקיד שלנו הוא להלל י-ה (ולא שם הוי"ה סתם). ומיד לאחר מכן כתוב –

לִשְׁמֹעַ אֶנְקַת אָסִיר לְפַתֵּחַ בְּנֵי תְמוּתָה. (שם כ"א)

אנחנו שומעים את האנקה של הילדים הקטנים בני השלש, החטופים שם באיזו מנהרה, בלי הוריהם? זה התפקיד שלנו –

לְסַפֵּ֣ר בְּ֭צִיּוֹן שֵׁ֣ם הוי"ה. וּ֝תְהִלָּת֗וֹ בִּירוּשָׁלִָֽם… אֹמַ֗ר אֵלִ֗י אַֽל־תַּ֭עֲלֵנִי בַּחֲצִ֣י יָמָ֑י בְּד֖וֹר דּוֹרִ֣ים שְׁנוֹתֶֽיךָ… הֵ֤מָּה ׀ יֹאבֵדוּ֮ וְאַתָּ֢ה תַ֫עֲמֹ֥ד.. (שם כ"ב-כ"ה)

דחה דחיתני לנפול וה' עזרני

נחזור לפסוקי ההלל. אחרי הפסוק הזה בו מתואר שאנחנו נברך י-ה, המתים לא יהללו י-ה אלא רק העם שיברא מחדש הוא יידע להלל את י-ה, כתוב כך –

בְּחַצְר֤וֹת ׀ בֵּ֤ית הוי"ה בְּֽת֘וֹכֵ֤כִי יְֽרוּשָׁלִָ֗ם הַֽלְלוּ־יָֽהּ. (קט"ז, כ"ה)

שם, אחרי שאקים את בית המקדש, את בית ה' בתוככי ירושלים – שם הללו י-ה. ואז אנחנו עוברים ופונים אל העולם שאולי מתחיל היום להבין קצת –

הַֽלְל֣וּ אֶת־הוי"ה כׇּל־גּוֹיִ֑ם שַׁ֝בְּח֗וּהוּ כׇּל־הָאֻמִּֽים. (קי"ז א')

מהם אנחנו מבקשים לא להלל י-ה אלא להלל את ה', את שם הוי"ה.

כִּ֥י גָ֘בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ ׀ חַסְדּ֗וֹ וֶאֱמֶת־הוי"ה לְעוֹלָ֗ם הַֽלְלוּ־יָֽהּ. (שם ב')

זה יהיה הסיום (ולאחריו "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו").

נחזור לפסוקים בהם פתחנו. "מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה". את הפסוק הזה אנחנו אומרים גם לפני תקיעת השופר בראש השנה. אחר כך עובר דוד מהשם י-ה לשם הוי"ה –

הוי"ה לִ֭י לֹ֣א אִירָ֑א מַה-יַּעֲשֶׂ֖ה לִ֣י אָדָֽם. הוי"ה לִ֭י בְּעֹזְרָ֑י וַ֝אֲנִ֗י אֶרְאֶ֥ה בְשֹׂנְאָֽי. ט֗וֹב לַחֲס֥וֹת בַּהוי"ה מִ֝בְּטֹ֗חַ בָּאָדָֽם. ט֗וֹב לַחֲס֥וֹת בַּהוי"ה מִ֝בְּטֹ֗חַ בִּנְדִיבִֽים. (ז'-ט')

בואו נחשוב. כשאנחנו אומרים את המילה 'הלל', זה מקביל לשיבוח, שירה, שמחה, אבל בעצם ההלל עוסק באדם שאפפוהו חבלי מוות. הוא נמצא במיצר של המיצר – "מיצרי שאול מצאוני". המציאוֹת שלו הן צרה ויגון, והוא מצליח לקרוא בשם ה', ואנחנו קוראים לו בכל פסוק ופסוק – "הללויה", כמו שראינו ברמב"ם. זה קשה מאד. האדם הזה שנמצא במיצר אומר את המילים הבאות – "הוי"ה לי לא אירא". הוא במיצר, הוא מגיע למסקנה שאין עם מי לדבר. אין משא ומתן, אין פרטנר, והוא מגיע מבין שטוב לחסות ב-ה' מבטוח באדם. אולי יש נדיבים? ביידן? בלינקן? – והוא רואה שאין לו אף אחד, גם לא נדיבים. הוא במיצר לבדו. והנה תיאור המיצר שלו –

כָּל-גּוֹיִ֥ם סְבָב֑וּנִי בְּשֵׁ֥ם הוי"ה כִּ֣י אֲמִילַֽם. (י')

לפני רגע הוא קרא לגוים להלל את שם ה' ("הללו את ה' כל גוים") וכעת הוא לבד. הם מכתרים אותי, מסובבים אותי. רש"י מסביר שהמילה 'אמילם' באה מפעולת המילה, כריתת הערלה – ע"י שאני מזכיר את שם ה'. אבל הצרות לא נגמרות בכך. המיצר הוא הרבה יותר קשה –

סַבּ֥וּנִי גַם-סְבָב֑וּנִי בְּשֵׁ֥ם הוי"ה כִּ֣י אֲמִילַֽם. (י"א)

סיבוב ועוד סיבוב. אתה בחושך והם אוגפים אותך. זה מפחיד אבל לפחות זה לא כואב. אתה לא מרגיש את זה בבשר, בגוף. אך הנה גם זה מגיע –

סַבּ֤וּנִי כִדְבוֹרִ֗ים דֹּ֭עֲכוּ כְּאֵ֣שׁ קוֹצִ֑ים בְּשֵׁ֥ם הוי"ה כִּ֣י אֲמִילַֽם. (י"ב)

זה ממשיך לכאבים בבשר – כדבורים, כאש קוצים. ועכשיו בא פסוק קשה מאד –

דַּחֹ֣ה דְחִיתַ֣נִי לִנְפֹּ֑ל וַ֖הוי"ה עֲזָרָֽנִי. (י"ג)

זה פסוק קשה להבנה. עם מי מדבר המשורר? מי דחה אותו ליפול? לכאורה הוא מדבר עם ה'. אז למי הוא אומר "דחה דחיתני"? – גם ל-ה'! אתה, רבש"ע, דוחה אותי לנפול. אגב בעברית לכאורה צריך לומר "ליפול" ופה כתוב עם נ' – כי 'לנפול' זה ליפול עד שער הנ', הכי הכי למטה. אבל מצד שני – אתה דחיתני לנפול – והוי"ה עזרני?! איך הוא עובר לגוף שלישי באמצע הדיבור עם הקב"ה?! רעי ואהובי, מי שלא עוקב פה בשינויים בין שם הוי"ה לבין שם י-ה מפספס את כל הענין של המזמור הזה. צריך להבין – המשורר מתפלל ל-י-ה, הוא מקיים את "ואנחנו נברך י-ה", הוא אומר מאה עשרים ושלש פעם הללויה, הוא "עם נברא יהלל י-ה", הוא מגיע עד להכי למטה, למיצר, ותכף נבין למה הוא הגיע לשם ומה קורה לו שם. הוא לא אמר את המילה י-ה מאז המיצר, אבל הנה עכשיו –

עָזִּ֣י וְזִמְרָ֣ת יָ֑הּ וַֽיְהִי-לִ֝֗י לִֽישׁוּעָֽה. (שם י"ד)

היום קוראים לזה 'גניבה ספרותית', זה הרי פסוק של עם ישראל בשירת הים. דוד המלך מצטט אותנו, את כולנו! רש"י מסביר שם בשירת הים ש'זמרת' זה לא זמר, שירה אלא לשון זמירה, כיסוח, זמיר עריצים.^[2] כלומר ה' שהוא עזי, זומר וזומר (גם המשורר פה רוצה למול את הסובבים אותו). קודם הוא דיבר אל הקב"ה בגוף שני ("דחה דחיתני") ואילו עכשיו הוא עובר לגוף שלישי ("ויהי לי") ואז הוא עובר לתחושה חזקה, למשהו אחר –

ק֤וֹל | רִנָּ֬ה וִֽישׁוּעָ֗ה בְּאָהֳלֵ֥י צַדִּיקִ֑ים יְמִ֥ין הוי"ה עֹ֣שָׂה חָֽיִל. (ט"ו)

איזה קול רינה וישועה? מאיפה זה מגיע? בנוסף, בפעם הראשונה מופיע פה הצדיק – אהלי צדיקים. נזכור את המילה הזו להמשך.

יְמִ֣ין הוי"ה רוֹמֵמָ֑ה יְמִ֥ין הוי"ה עֹ֣שָׂה חָֽיִל. (ט"ז)

ועכשיו הוא חוזר לי-ה –

לֹֽא אָמ֥וּת כִּי-אֶֽחְיֶ֑ה וַ֝אֲסַפֵּ֗ר מַֽעֲשֵׂ֥י יָֽהּ. (י"ז)

"לא אמות" אז ברור "כי אחיה". לשם מה הכפילות הזו? – אלא לא אמות כאשר אחיה ואספר את מעשי י-ה (בניגוד למעשי הוי"ה). ומה הם מעשי י-ה? –

יַסֹּ֣ר יִסְּרַ֣נִּי יָּ֑הּ… (י"ח)

האם אלו מעשי י-ה? הייסורים? אין סיפורים יותר טובים?

אשרי הגבר אשר תיסרנו יה

זה אותו דוד המלך שאומר בשיר של יום רביעי –

אֵל-נְקָמ֥וֹת הוי"ה אֵ֖ל נְקָמ֣וֹת הוֹפִֽיַע. (צ"ד, א')

את המילים האלה אנחנו צריכים לזעוק היום יותר מבכל יום – "אל נקמות הופיע"! והוא ממשיך ואומר שם –

וַ֭יֹּ֣אמְרוּ לֹ֣א יִרְאֶה-יָּ֑הּ וְלֹא-יָ֝בִ֗ין אֱלֹהֵ֥י יַעֲקֹֽב.

אותם הרשעים שעולזים בפסוק שלפני כן –

בִּ֭ינוּ בֹּעֲרִ֣ים בָּעָ֑ם וּ֝כְסִילִ֗ים מָתַ֥י תַּשְׂכִּֽילוּ… הֲיֹסֵ֣ר גּ֭וֹיִם הֲלֹ֣א יוֹכִ֑יחַ הַֽמְלַמֵּ֖ד אָדָ֣ם דָּֽעַת. הוי"ה יֹ֭דֵעַ מַחְשְׁב֣וֹת אָדָ֑ם כִּי-הֵ֥מָּה הָֽבֶל. אַשְׁרֵ֤י | הַגֶּ֣בֶר אֲשֶׁר-תְּיַסְּרֶ֣נּוּ יָּ֑הּ וּֽמִתּוֹרָתְךָ֥ תְלַמְּדֶֽנּוּ.

זוכרים על אילו ייסורים מדברים שם? –

הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים. עַד מָתַי רְשָׁעִים הוי"ה עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ… עַמְּךָ הוי"ה יְדַכְּאוּ וְנַחֲלָתְךָ יְעַנּוּ. אַלְמָנָה וְגֵר יַהֲרֹגוּ וִיתוֹמִים יְרַצֵּחוּ.

זו מהותם, זה עניינם – לדכא את עמך, להרוג אלמנות ולרצוח יתומים.

וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָּהּ וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב.

אנחנו נברך י-ה, ואילו הם אומרים "לא יראה י-ה".

בִּינוּ בֹּעֲרִים בָּעָם וּכְסִילִים מָתַי תַּשְׂכִּילוּ. הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע אִם יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט.

נו, בסדר הוא שומע אבל בינתיים יתומים נרצחים, ויש ייסורים, יש דיכוי של עם ישראל. אז מה עוזר שהוא רואה? הנה התשובה של משורר, של המאמין, של המתפלל –

הוי"ה יֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת אָדָם כִּי הֵמָּה הָבֶל. אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ.

מה הולך פה?

לְהַשְׁקִ֣יט ל֖וֹ מִ֣ימֵי רָ֑ע עַ֤ד יִכָּרֶ֖ה לָרָשָׁ֣ע שָֽׁחַת. כִּ֤י | לֹא-יִטֹּ֣שׁ הוי"ה עַמּ֑וֹ וְ֝נַחֲלָת֗וֹ לֹ֣א יַעֲזֹֽב. כִּֽי-עַד-צֶ֭דֶק יָשׁ֣וּב מִשְׁפָּ֑ט וְ֝אַחֲרָ֗יו כָּל-יִשְׁרֵי-לֵֽב. מִֽי-יָק֣וּם לִ֭י עִם-מְרֵעִ֑ים מִֽי-יִתְיַצֵּ֥ב לִ֝י עִם-פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן. לוּלֵ֣י הוי"ה עֶזְרָ֣תָה לִּ֑י כִּמְעַ֓ט | שָֽׁכְנָ֖ה דוּמָ֣ה נַפְשִֽׁי. אִם-אָ֭מַרְתִּי מָ֣טָה רַגְלִ֑י חַסְדְּךָ֥ הוי"ה יִסְעָדֵֽנִי. בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י תַּ֝נְחוּמֶ֗יךָ יְֽשַׁעַשְׁע֥וּ נַפְשִֽׁי. הַֽ֭יְחָבְרְךָ כִּסֵּ֣א הַוּ֑וֹת יֹצֵ֖ר עָמָ֣ל עֲלֵי-חֹֽק.  יָ֭גוֹדּוּ עַל-נֶ֣פֶשׁ צַדִּ֑יק וְדָ֖ם נָקִ֣י יַרְשִֽׁיעוּ.

והסיום –

וַיְהִ֬י הוי"ה לִ֣י לְמִשְׂגָּ֑ב וֵ֝אלֹהַ֗י לְצ֣וּר מַחְסִֽי. וַיָּ֤שֶׁב עֲלֵיהֶ֨ם | אֶת-אוֹנָ֗ם וּבְרָעָתָ֥ם יַצְמִיתֵ֑ם יַ֝צְמִיתֵ֗ם הוי"ה אֱלֹהֵֽינוּ. (צ"ד)

זה השער ל-ה'

נחזור למזמור שלנו קי"ח. נגיד עכשיו משפט קשה – כל עוד אני לא יודע לספר מעשי י-ה, אני לא באמת חי. צריך ללמוד לומר מאה עשרים ושלש פעמים 'הללויה', כמנין שנותיו של אהרן.

יַסֹּ֣ר יִסְּרַ֣נִּי יָּ֑הּ וְ֝לַמָּ֗וֶת לֹ֣א נְתָנָֽנִי. (קי"ח, י"ח)

זוכרים את הצדיקים באהלים עם הקול רינה וישועה של פס' ט"ו? הנה הם מגיעים –

פִּתְחוּ-לִ֥י שַׁעֲרֵי-צֶ֑דֶק אָֽבֹא-בָ֝ם אוֹדֶ֥ה יָֽהּ. זֶֽה-הַשַּׁ֥עַר לַהוי"ה צַ֝דִּיקִ֗ים יָבֹ֥אוּ בֽוֹ. (שם י"ט-כ')

השער להוי"ה הוא "יסור יסרני י-ה ולמות לא נתנני", לספר מעשי י-ה. ולפני שנמשיך להסביר, נראה את הפסוק הבא –

א֭וֹדְךָ כִּ֣י עֲנִיתָ֑נִי וַתְּהִי-לִ֝֗י לִֽישׁוּעָֽה. (שם כ"א)

קודם היה "ויהי לי לישועה" ועכשיו "ותהי לי לישועה". ההבדל בין 'ויהי' ל-'ותהי' הוא ש'ויהי' זה גוף שלישי, זה סיפור. כלומר אני מודה לך, או מודה בפניך, כי "עניתני". המילה השורש ע.נ.ה כבר הופיע פעם אחת במזמור הזה – "מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה". כלומר הוא ענני במרחב ואני כעת מודה לך שעניתני במרחב י-ה. איזה מרחב? צריך להבין (וכך המזמור ממשיך הלאה עד סופו).

קונספצ-י'ה

רעי ואהובי, בואו וננסה להסביר פה משהו. ההבדל בין י-ה ובין שם הוי"ה בפשטות (שהרי אלו דברים פנימיים ואפשר לדבר עליהם רבות ועדיין לא להבין שום דבר), הוא ששם הוי"ה בנוי מארבע אותיות – י – ה – ו – ה. ה-יו"ד מייצגת את החכמה, הה"א הראשונה מייצגת את הבינה, ושתיהן הן מה שאנחנו קוראים "מוחין". אחרי זה באה הוא"ו שמיייצגת את המידות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד) ובנוסף היא גם ההמשכה מלמעלה למטה – איך הדברים נמשכים מלמעלה, מהעולמות העליונים, למטה, והה"א האחרונה היא המלכות, איך זה מופיע פה בעולם שלנו.

בפשטות ה-י' וה-ה' הן המוחין. נדבר על האדם עצמו – אני לא יכול להיכנס למוח ואף לא יכול לנתח את המוח. אני כן יכול לפגוש את המעשה האלוקי איך שהוא מופיע אלי, דרך ה-ו'. המלחמה בעמלק היא "יד על כס י-ה". אין לי יכולת לתפוס את י-ה לעולם ולעולמי עולמים. כמו באדם, אני יכול לתפוס איך זה מופיע בפעולות שלך, במידות, בחסד ובגבורה וכו'. אני רואה איך הם מופיעים בפעולות שלך.

אי אפשר לומר את המילים האלה אבל פירוש הפסוק "מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה" הוא הדברים הבאים – אני קורא לקב"ה מן המיצר בשם י-ה והוא עונה לי ואומר 'המיצר שאתה נמצא בו הוא המרחב י-ה. רק עכשיו אפשר להגיע למרחב'. ננסה להסביר – כל עוד לא שמעתי את התשובה הזאת חשבתי שאולי אולי אקבל איזו עזרה מאדם, וכששמעתי את התשובה הזו חשבתי מה יעשה לי אדם. חשבתי אולי "עוזריי – ואני אראה בשונאיי", חשבתי אולי אבטח באדם או אולי בנדיבים, אבל כשגיליתי ש-"כל נדיבים סבבוני, סבבוני גם סבוני, סבבוני כדבורים דועכו כאש קוצים" ואני מאבד את כל ההשגות שלי אני מאבד את כל האחיזה, אין לי במה להיאחז – גם את אחיזה בהשגה האמונית אני מאבד, הכל. היום מדברים על 'הקונספציה', 'נשברה הקונספציה'. קונספציה זו תובנה, קונספט, רעיון – וכל העולם מרגיש שכל הקונספציות הלכו לו לאיבוד, גם שלי. לכן המסקנה אליה הגעתי היא, וכך אני מרגיש היום, שהקונספט היחיד שנשאר היום הוא – י-ה. זו בעצם מילה בעברית – 'קונספצ – י-ה'. "תכתב את לדור אחרון ועם נברא יהלל י-ה".

אל תקימו ועדות חקירה, אין צורך. ואם תקימו – אנחנו, כולנו האשמים. "מן המיצר קראתי י-ה" פירושו הוא שרק כשהגעתי למיצר של המיצר של המיצר – הוא ית' "ענני" ואמר לי 'סוף סוף הגעת למרחב'. עד עכשיו אמרת שהגעת לשם אבל רק עכשיו באמת הגעת לשם. ולכן עכשיו – "אודך כי עניתני". "מעשי י-ה" הם שאתה מאבד את כל מה שיש לך, אתה לא באמת קולט מה קורה פה, שמיני עצרת תשפ"ד (ואגב, בגלל הקונספציות האלה אנחנו משתמשים בביטוי 'שביעי באוקטובר'. זה לא התעסקות בקטנות – זה מעצבן. אנחנו יודעים מצוין שמלחמת העולם השניה פרצה בהפצצת גרמניה את ורשה ויהודיה לא בספטמבר 1939, אלא בראש השנה ת"ש. גם אל באבי יאר זרקו אותנו ביום הכיפורים, ולא בספטמבר. ובבורות שמו אותנו ביום כיפור ובשמחת תורה. תהיו בטוחים שגם האויבים שלנו מכירים את הלוח העברי ופועלים נגדנו לפיו. גם אותם לא מעניין השביעי באוקטובר. רק אנחנו תקועים בקונספציות של שביעי באוקטובר. אין אוקטובר, יש רק י-ה!).

יסור יסרני י-ה

וכל מה ש"גוים סבוני, סבוני גם סבבוני, ודועכו כאש קוצים וסבוני כדבורים", זה בא כדי שאני אבין שיש לי רק דרך אחת לפעול בעולם הזה – "בשם ה' כי אמילם". אני יודע שאמילם זה לכרות, אבל בואו נקשיב לתוכן המילה הזאת. מה עשה פדיה הי"ד וחבריו הלכו לעשות בעזה עיה"ק תובב"א? הם הלכו לקיים את זה. הנדסו לנו את התודעה שעזה זה מקום רע, 'קן צרעות'. הרי לשם הלך דוד המלך, שמשון, שם כתב רבי ישראל נג'ארה את הפיוט המופלא "יה ריבון" והתפלל –

אֱלָהָא דִּי לֵיהּ יְקָר וּרְבוּתָא, פְּרוֹק יַת עָנָךְ מִפּוּם־אַרְיָוָתָא, וְאַפֵּיק עַמָּךְ מִגּוֹ גָלוּתָא, עַמָּא דִּי בְחַרְתְּ מִכָּל אֻמַּיָּא.

שם היינו עד מאורעות תרפ"ט. אבל אני לא רוצה לדבר עוד על קונספציות כי זה נשמע כאילו אני מדבר על מישהו אחר בעוד האמת היא שאני מדבר עלי, על עצמי – כשמדווחים ש'עשרת אלפים מטרות הושמדו' או מספר כזה או אחר, צריך להפנים שלא הושמדו עשרת אלפים מטרות אלא עשרת אלפים קונספציות שאנחנו יצרנו הושמדו. "ענני" – זו הדרך היחידה להגיע למרחב. עכשיו הקונספט הוא י-ה.

אנחנו מבינים איך בנוי ההלל אצל הרמב"ם, בלשון החכמים הראשונים? הגדול מברך ומקרא והם עונים – מאה עשרים ושלש פעם כמנין שנותיו של אהרן. למה דווקא כמנין הזה? – כי כשאהרן מת נסתלקו ענני הכבוד ורק אז הבנו שהיו לנו ענני כבוד, לא שמנו לב לזה, הרי נולדנו בענני כבוד. זה טבעי. ואז הגיע הכנעני מלך ערד להילחם עם ישראל, ורש"י מבאר שהיו אלו עמלקים מחופשים לכנענים – כמו שהיה פה בשמחת תורה עמלקים מחופשים לכנענים. ועם ישראל התחיל לברוח, רוצה לחזור למצרים, הוא לא יכול בלי אהרן, בלי ענני הכבוד. מאה עשרים ושלש פעם לומר הללו י-ה – לא 'הללו הוי"ה', זה כל גוי יכול. "יכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל י-ה".

חבר'ה, זה השער להוי"ה. אתה רוצה לדעת איך אפשר להיות באהלי צדיקים ולשמוע "קול רנה וישועה"? במקום לרוץ מוואטסאפ לוואטסאפ, ומידיעה לידיעה, ומחדשות לחדשות ומפרשן לפרשן – אגיד לך איך נכנסים לאהלי צדיקים – "זה השער להוי"ה". הצדיקים חיים י-ה ומבינים ש"יסור יסרני י-ה". אדמו"ר הזקן זיע"א באגרת י"א מאגה"ק מבאר את הפסוק הזה ואומר שהמשמעות שלו היא שזה מפני שהייסורים באים מהאין שהוא העדן שמעל לעולם הבא, ורק מפני שהם לא מושגים ולא נתפסים אצלנו הם מופיעים פה כייסורים. האם אנחנו מסוגלים לתפוס את זה?

פדיה – "והוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו". מתי נפדה את ה-יה' שבתוכנו? תשפ"ד – ל' פדיון, פ"ד תעניות.

לזרוק את כל ההשגות לפח

אתם יודעים מה זה ניסיונות? האדמו"ר בעל פרי הארץ זיע"א שואל שאלה מעניינת מאד. אברהם אבינו נופל לכבשן האש. זה ניסיון נורא, אז למה לא כתוב על זה שום מילה בתורה? שאלה שניה – עקדת יצחק, הניסיון העשירי, נקראת ניסיון של אברהם. למה זה לא נחשב ניסיון של יצחק? הרי הוא היה בן שלושים ושבע!

אומר הפרי הארץ דברים מופלאים – זה שאברהם אבינו החליט למסור את הנפש לא קשור לניסיון. זו מצווה קשה אבל מי שמאמין בקב"ה ברור שזה מה שהוא יעשה. הנה, תראו את כל הילדים שלנו שיצאו למלחמה, יצאו לשלום ובעז"ה ישובו לשלום. זה לא ניסיון. זה שאברהם בחר בקב"ה כשהאופציות שלו היו או נמרוד או הקב"ה, זה בכלל לא ניסיון. לא צריך כתוב על זה שום דבר בתורה באמת. גם זה שיצחק מוסר את נפשו כי הקב"ה אמר, ואבא שלו אמר לו – זה לא ניסיון. זה קשה אבל לא ניסיון. אז מה זה ניסיון? ההגדרה של ניסיון היא שאתה בן מאה שלושים ושבע, ואומר לך הקב"ה כך –

קַח־נָ֠א אֶת־בִּנְךָ֨ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֙בְתָּ֙ אֶת־יִצְחָ֔ק… (בראשית כ"ב, ב')

כל ההשגות שהשגת עד היום, כל מה שבנית מתוך אמונה שלך משך כמעט מאה וארבעים שנה, ואצלך זה בתחום המושג – כלומר זה בהוי"ה ולא רק בי-ה, את הכל קח ותזרוק לפח. מה שיישאר לך עכשיו זו אמונה אמיתית ביוצר בראשית יש מאין עכשיו, בי-ה. נסביר שוב כי קשה לתפוס את זה; ניסיון הוא כשאדם בעבודת ה' שלו מגיע בחייו לרמת אמונה מסוימת ונוצרו לו השגות – הוא לימד את העולם בחרן לקרוא בשם ה', הוא לימד "אין עוד מלבדו", לימד את העולם מה זה חסד, נטע אשל בבאר שבע, הוא לימד את העולם איך להתפלל על רשעי סדום וכו', ועכשיו בא הקב"ה ואומר לו 'קח את כל מה שאתה מאמין בו, את כל מה שהשגת, כולל את "כי ביצחק יקרא לך זרע" – ותזרוק לפח'. אפס אחיזה. מה נשאר לך? – כלום. ואז הגעת לאמונה – שלא נשאר לך כלום כלום הגעת לאמונה. "מן המיצר קראתי יה ענני" – ועכשיו אתה "במרחב י-ה".

אחרי ההבנה הזאת אפשר לעבור על כל הניסיונות של אברהם ולהבין אותם. גירוש ישמעאל, הוא ניסיון לא בגלל שזה קשה נפשית. וודאי שזה קשה נפשית – זה הבן שלו, אבל הוא נחשב ניסיון כי זה לקחת את כל הקונספציות שלך, את התפילות שלך – "לו ישמעאל יחיה לפניך", את כל האמונה שהנחלת לעולם ולזרוק, לגנוז. הקב"ה אמר – 'קח וזרוק'. יש לך עכשיו אפס השגה, כלום, אתה לא מבין. "סבוני גם סבבוני כדבורים" – ומתוך זה "ואנחנו נברך י-ה". אוי, זו העבודה הכי קשה בעולם. הקונספט הוא י-ה. ועל זה מתחוללת המלחמה שאנחנו נמצאים בה היום.

לנצח כשאין לך כלום

נסביר את המעלה הגדולה של המלחמה הזו. עד היום היו שתי מלחמות בעם ישראל, במדינת ישראל, שבהפתעה אדירה ובניגוד לכל התחזיות ניצחנו – האחת מלחמת השחרור והשניה מלחמת ששת הימים. היו גם מבצעים, היתה מלחמת יום כיפור. אבל למה ניצחנו בשתי המלחמות האלה? אני הייתי ילד קטן בן כשבע וחצי במלחמת ששת הימים בירושלים, ניצחנו שם כי הגענו לשיא השפל – ומשם התחלנו לנצח. זה המכנה המשותף בין שתי המלחמות הללו וגם לשמחת תורה תשפ"ד. אני זוכר כילד קטן את 'קול קהיר' ברדיו משדר בעברית בנוסח מצרי-ערבי מנוול – "ילדים, נזרוק אתכם לים!" הם אמרו שם. אני זוכר את המקלט של אז, את הסבתות שחשבו שאנחנו חוזרים לאירופה. גדלתי כק"מ אווירי מהחומה בממילא. מוטה גור לא חלם להגיע להר הבית. הוא היה מתוכנן לצנוח באל עריש בסיני. הצנחנים לא הכירו את הדרכים בעיר העתיקה ונזקקו לשאול סבתות זקנות במאה שערים ובבית הכרם. האלוף בר כוכבא-בריל, היה המח"ט – מירושלים עד טול כרם. מח"ט אחד! הבאתי אותו פעם לישיבת חורב בה לימדתי, והוא סיפר שהוא לחם בלי מפות – "הלכנו בלי לדעת ובלי להכיר את המקומות. לא ידענו כלום, הכל היתה הפתעה. בכל מקום שהגענו הרימו דגל לבן, ואז הבנו שיש שם כפר, שיש שם יישוב ערבי". הגענו לשם מהשפל הכי נמוך שיכול להיות. אנחנו דור הקונספציות אז אנחנו לא מפסיקים לשיר שירים על הגבורה ועל "באב אל וואד" וכו'. האם אנחנו מודעים לכל הניסים שהיו? מה קרה עד שפתאום האויבים הערבים האלה החליטו ללכת על הפסקת אש? היינו כבר בלי תחמושת, לא היה לנו כלום. אנחנו מזכירים את השיירות לירושלים – כל השיירות לירושלים פוצצו. שיירת הע"ח להר הצופים פוצצה ונהרגו בה שבעים ושמונה אנשים, שיירת נבי דניאל ועוד. מתי עברנו למתקפה? – זה דור שבא מהשואה, הבין שאין לו כלום, רק מקלות, ואז קמנו ויצרנו לעצמנו את הנשקים שלנו – "ועם נברא יהלל יה". בשביל זה צריך להגיע לאין. יש מאין. אין עוד מלבדו. כשאני מבין ש'יש מאין' אז "אשרי הגבר אשר תייסרנו יה" כי זה האין שמשם העדן ומשם החכמה.

במלחמת יום הכיפורים באנו בדיוק מהמקום ההפוך, גם במבצעים באנו מהמקום ההפוך. לא נשכח, אי אפשר לשכוח, מה היה בשמיני עצרת תשפ"ד. הקב"ה נתן לנו שבע שעות של שואה, 'בקטנה', במרוכז. ב-1942 זה היה במשך שנה יום יום. אחר כך התעשתנו, אבל ככה הרגשנו במשך כמה שעות – אז נו, שרפתם כבר את הקונספציות, הגעתם למיצר או שאתם עדיין מחפשים את האשמים? סיימתם להקים ועדות חקירה? אפשר להתפנות להללו-יה מאה עשרים ושלש פעמים? וזה כמנין שנותיו של אהרן לא רק בגלל ענני הכבוד אלא גם כי זה אפשר רק אם אתה נדבק במידותיו של אהרן. מי אשם? אני.

אודך כי עניתני – ותהי לי לישועה

לשרוף את הקונספציות ולהבין שהקונספט הוא י-ה. "זה השער להוי"ה", ואז "צדיקים יבואו בו" ואז יהיה "קול רנה וישועה" בעזרת ה'. ואז נראה ימין ה' עושה חיל, נראה את ימין ה' רוממה.

למה כמנין שנותיו של אהרן? – נגיד משפט אחרון. חבר'ה, תפסיקו עם ה-'אמרנו לכם' ועם הנבואות שהתגשמו, וההוא שידע וההוא שאמר. לא כך נברא עם מחדש. עם נברא מחדש – בענווה, באיך אני עובר לקונספט של י-ה. והדרך שאני יכול לעשות את זה היא רק דרך מידותיו של אהרן. נכון, זה מצטלם פחות טוב, וזה גם נראה פחות הירואי מלרוץ מאינסטגרם לאינסטרגם ומאשם לאשם – אבל זה בורא עם.

במלחמת העצמאות האמיתית שאנחנו נמצאים בה עכשיו, אנחנו נמצאים במקום הכל כך ענק הזה, במיצר הכל כך מיצרי הזה, "אודך כי עניתני" – במרחב י-ה – "ותהי לי" – אתה, הי-ה – "לישועה". עליך אמרתי את הפסוק – "דחה דחיתני לנפול". אנחנו תופסים איזה צער השכינה, איזו אהבה, איזה ייסורים זה, שהקב"ה, י-ה, "דחה דחיתני לנפול" והוא אומר – תגיד אתה עוד לא תפסת שהקונספט הוא י-ה? צריך עוד לדחות אותך לנפול? עד נ' פול? – ורק אז הבנתי שב-'דחה דחיתני' הזה – ה' עזרני. ניסיונות.

שבעז"ה הקב"ה יזכה את כולנו ויתקיים בנו 'פדיה מנחם', ונזכה לראות באמת "ותהי לי לישועה", בקרוב ממש.

1. הערת העורכים – לאורך השיעור הרב מסביר את ההבדל בין של הוי"ה לבין השם י-ה, וציטוטי פסוקים עם שם ה' מרובים. כדי שלא להדפיס את השמות הקדושים הפכנו בפסוקים את שם ה' וכתבנו שם הוי"ה. ↑

2. "ולשון וזמרת לשון 'לא תזמור' (ויקרא כה), 'זמיר עריצים' (ישעיהו כה), ל' כסוח וכריתה…" (רש"י שמות ט"ו, ב') ↑