וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ. לפרשת תולדות תשפד

את השיעור הפעם אני מבקש להקדיש לקבוצת גיבורים שהתחדשה לנו במלחמה הנוכחית – אחינו ואחיותינו שפונו והועברו ממקומם ומבתיהם שבקווי הגבול. "הפליטים", במובן היפה של המילה. באנגלית קוראים לזה Refugees, אבל אולי בהקשר שלנו צריך לקרוא להם Refujews. זה מצב לא פשוט ולא קל המעבר ממקום למקום. אני רוצה לדבר על המילה הזו, וממנה נלמד פרק חשוב לחיים.

שארית הפליטה

כאשר עובדיה מדבר על הגאולה הוא מתנבא בלשון הזו –

וּבְהַ֥ר צִיּ֛וֹן תִּהְיֶ֥ה פְלֵיטָ֖ה וְהָ֣יָה קֹ֑דֶשׁ וְיָֽרְשׁוּ֙ בֵּ֣ית יַֽעֲקֹ֔ב אֵ֖ת מוֹרָֽשֵׁיהֶֽם. (עובדיה, א', י"ז)

פליטה, פליטים. חזון עובדיה, פרק אחד בסך הכל, הוא ההפטרה של פרשת וישלח. זה מופיע אחרי תיאורו של עובדיה את אדום, רומי. עובדיה היה בעצמו גר אדומי והוא מתאר את השורש של גלות אדום ועשו, את מה שעוללו אדום לישראל, ושם מתואר גם איך בסוף עשו יבוא ויראה איך הכל יפול –

הֲל֛וֹא בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא נְאֻם ה' וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו… כִּי-קָרוֹב יוֹם-ה' עַל-כָּל-הַגּוֹיִם. כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ. כִּי כַּאֲשֶׁר שְׁתִיתֶם עַל-הַר קָדְשִׁי יִשְׁתּוּ כָל-הַגּוֹיִם תָּמִיד וְשָׁתוּ וְלָעוּ וְהָיוּ כְּלוֹא הָיוּ. וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ; וְיָרְשׁוּ בֵּית יַעֲקֹב אֵת מוֹרָשֵׁיהֶם. וְהָיָה בֵית-יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא-יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי ה' דִּבֵּר. (שם שם ט"ו-י"ח)

שם מתואר כל קיבוץ הגלויות, איך חוזרים מכל הגלויות –

וְיָרְשׁוּ הַנֶּגֶב אֶת-הַר עֵשָׂו וְהַשְּׁפֵלָה אֶת-פְּלִשְׁתִּים וְיָרְשׁוּ אֶת-שְׂדֵה אֶפְרַיִם וְאֵת שְׂדֵה שֹׁמְרוֹן וּבִנְיָמִן אֶת-הַגִּלְעָד. וְגָלֻת הַחֵל-הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-כְּנַעֲנִים עַד-צָרְפַת וְגָלֻת יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד יִרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב. וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת-הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַ-ה' הַמְּלוּכָה. (שם שם י"ט-כ"א)

הפשט הפשוט של הפסוק בו פתחנו, "ובהר ציון תהיה פליטה", הוא שכל הפליטים ישובו מן הגלות. המילה "פליטה" מתארת מצב קשה, זה אפילו פחות משארית. 'שארית' זה מה שנשאר בסוף הארוחה שלא נגעו בו, אבל 'פליטה' זה מה שנפלט החוצה, אלו שהגיע לחוף מבטחים, וכעת אין להם בית. זה מתאר מצב 'לא רצוני', כמו בתינוק שפולט אוכל באופן לא רצוני.

החפץ חיים זיע"א היה מזכיר את הפסוק הזה בימים הקשים, במלחמת העולם הראשונה ולאחריה, וכאשר דיברו איתו על יהודי אירופה ואמרו לו שח"ו יכולה להיות עוד מלחמה ומה יהיה על יהודי אירופה, הוא נהג לצטט את הפסוק הזה – "בהר ציון תהיה פליטה והיה קודש", וכוונתו היתה, כפי שאגב המפרשים מפרשים על הפסוק, שיהיה קיבוץ גלויות גדול. אבל אני חושב שאנחנו היום נמצאים במשהו יותר גדול, כי אם מדובר רק על קיבוץ גלויות רגיל, לכאורה היה צריך להיות בפסוק "ולהר ציון תבוא הפליטה", לא "תהיה פליטה". לפי המפרשים הפשטנים, 'הקודש' הם עם ישראל, שעליהם דובר כמה פסוקים קודם לכן. אך זה פירוש קצת קשה. בהמשך עוד נחזור לפסוק הזה אבל נתחיל את הכל מתוך לימוד סיפור יעקב ועשו, מפרשת הברכות, וכפי שזה מצטייר עיניו של יצחק דווקא. נלמד את פשוטו של מקרא, וננסה הפעם להיכנס ללב, לנשמה של יצחק אבינו, בדקה הספציפית בה מתברר לו שהוא לא ברך את עשו.

ממה נחרד יצחק?

כאשר יעקב עומד לפי יצחק ומביא לו את מטעמי העיזים, יצחק מברר עוד ועוד בירורים מי העומד לפניו –

וַיָּבֹ֥א אֶל-אָבִ֖יו וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֑י וַיֹּ֣אמֶר הִנֶּ֔נִּי מִ֥י אַתָּ֖ה בְּנִֽי. וַיֹּ֨אמֶר יַֽעֲקֹ֜ב אֶל-אָבִ֗יו אָֽנֹכִי֙ עֵשָׂ֣ו בְּכֹרֶ֔ךָ עָשִׂ֕יתִי כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֵלָ֑י קוּם-נָ֣א שְׁבָ֗ה וְאָכְלָה֙ מִצֵּידִ֔י בַּֽעֲב֖וּר תְּבָֽרֲכַ֥נִּי נַפְשֶֽׁךָ. וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶל-בְּנ֔וֹ מַה-זֶּ֛ה מִהַ֥רְתָּ לִמְצֹ֖א בְּנִ֑י וַיֹּ֕אמֶר כִּ֥י הִקְרָ֛ה ה' אֱלֹהֶ֖יךָ לְפָנָֽי. וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶֽל-יַֽעֲקֹ֔ב גְּשָׁה-נָּ֥א וַֽאֲמֻֽשְׁךָ֖ בְּנִ֑י הַֽאַתָּ֥ה זֶ֛ה בְּנִ֥י עֵשָׂ֖ו אִם-לֹֽא. וַיִּגַּ֧שׁ יַֽעֲקֹ֛ב אֶל-יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיְמֻשֵּׁ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר הַקֹּל֙ ק֣וֹל יַֽעֲקֹ֔ב וְהַיָּדַ֖יִם יְדֵ֥י עֵשָֽׂו. וְלֹ֣א הִכִּיר֔וֹ כִּֽי-הָי֣וּ יָדָ֗יו כִּידֵ֛י עֵשָׂ֥ו אָחִ֖יו שְׂעִרֹ֑ת וַֽיְבָֽרֲכֵֽהוּ. וַיֹּ֕אמֶר אַתָּ֥ה זֶ֖ה בְּנִ֣י עֵשָׂ֑ו וַיֹּ֖אמֶר אָֽנִי. (בראשית, כ"ז, י"ח'-כ"ד)

יש ליצחק ספק לגבי זהות מי שעומד לפניו אבל הוא ממשיך ומברך אותו –

וַיֹּ֗אמֶר הַגִּ֤שָׁה לִּי֙ וְאֹֽכְלָה֙ מִצֵּ֣יד בְּנִ֔י לְמַ֥עַן תְּבָֽרֶכְךָ֖ נַפְשִׁ֑י וַיַּגֶּשׁ-לוֹ֙ וַיֹּאכַ֔ל וַיָּ֧בֵא ל֥וֹ֥ יַ֖יִן וַיֵּֽשְׁתְּ. וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו יִצְחָ֣ק אָבִ֑יו גְּשָׁה-נָּ֥א וּֽשֲׁקָה-לִּ֖י בְּנִֽי. וַיִּגַּשׁ֙ וַיִּֽשַּׁק-ל֔וֹ וַיָּ֛רַח אֶת-רֵ֥יחַ בְּגָדָ֖יו וַֽיְבָֽרֲכֵ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר רְאֵה֙ רֵ֣יחַ בְּנִ֔י כְּרֵ֣יחַ שָׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּֽרֲכ֖וֹ ה'. וְיִֽתֶּן-לְךָ֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים מִטַּל֙ הַשָּׁמַ֔יִם וּמִשְׁמַנֵּ֖י הָאָ֑רֶץ וְרֹ֥ב דָּגָ֖ן וְתִירֽשׁ. יַֽעַבְד֣וּךָ עַמִּ֗ים וְיִֽשְׁתַּחֲו֤וּ לְךָ֙ לְאֻמִּ֔ים הֱוֵ֤ה גְבִיר֙ לְאַחֶ֔יךָ וְיִשְׁתַּֽחֲו֥וּ לְ֖ךָ בְּנֵ֣י אִמֶּ֑ךָ אֹֽרֲרֶ֣יךָ אָר֔וּר וּֽמְבָֽרֲכֶ֖יךָ בָּרֽוּךְ. (שם כ"ה-כ"ט)

ואז מגיעה קבוצת הפסוקים שמתארת את הרגע אליו אני מבקש להגיע –

וַיְהִ֗י^[1] כַּֽאֲשֶׁ֨ר כִּלָּ֣ה יִצְחָק֘ לְבָרֵ֣ךְ אֶת-יַֽעֲקֹב֒ וַיְהִ֗י אַ֣ךְ יָצֹ֤א יָצָא֙ יַֽעֲקֹ֔ב מֵאֵ֥ת פְּנֵ֖י יִצְחָ֣ק אָבִ֑יו^[2] וְעֵשָׂ֣ו אָחִ֔יו בָּ֖א מִצֵּידֽוֹ. וַיַּ֤עַשׂ גַּם-הוּא֙ מַטְעַמִּ֔ים וַיָּבֵ֖א לְאָבִ֑יו וַיֹּ֣אמֶר לְאָבִ֗יו יָקֻ֤ם אָבִי֙ וְיֹאכַל֙ מִצֵּ֣יד בְּנ֔וֹ בַּֽעֲבֻ֖ר תְּבָֽרֲכַ֥נִּי נַפְשֶֽׁךָ. וַיֹּ֥אמֶר ל֛וֹ יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו מִי-אָ֑תָּה וַיֹּ֕אמֶר אֲנִ֛י בִּנְךָ֥ בְכֹֽרְךָ֖ עֵשָֽׂו. וַיֶּֽחֱרַ֨ד יִצְחָ֣ק חֲרָדָה֘ גְּדֹלָ֣ה עַד-מְאֹד֒ וַיֹּ֡אמֶר מִֽי-אֵפ֡וֹא ה֣וּא הַצָּֽד-צַ֩יִד֩ וַיָּ֨בֵא לִ֜י וָֽאֹכַ֥ל מִכֹּ֛ל בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא וָֽאֲבָֽרֲכֵ֑הוּ גַּם-בָּר֖וּךְ יִֽהְיֶֽה. (שם ל'-ל"ג)

כפי שאמרנו, הפעם נתמקד ביצחק דווקא ולא ביעקב, עשו או רבקה. החרדה הזו, הרגע הספציפי הזה גורם ליצחק להתחיל להיות פעיל מאד – מתחילה שם שיחה ערה בינו לבין עשו, אחר כך הוא קורא ליעקב, שולח אותו לפדן ארם לקחת לו אשה, נותן לו את ברכת אברהם וכו', אבל בואו נתמקד בשניה הזו. רש"י שם אומר –

ויחרד. …ומדרשו ראה גיהנם פתוחה מתחתיו.

רש"י רוצה שנרגיש פה משהו. רש"י מנסה להבין מה יש ליצחק להיחרד כל כך. ממה הוא מפחד? הרי התמונה ברורה – אם זה לא עשו, אז מי זה כבר יכול להיות אם לא יעקב?! ואם אתה, יצחק, חושב שהוא לא ראוי לברכה הזו – אז תבטל את הברכה, תגיד שזה היה מקח טעות, אבל יצחק אומר ומדגיש עוד לפני שעשו פוצה את פיו – "גם ברוך יהיה". ברור ליצחק שמי שקיבל את ברכתו של עשו היה יעקב והוא ראוי לברכות הללו!

יצחק יודע בדיוק מי הוא עשו

בואו ננתח את המשפט שאמר רש"י – "ראה גיהנם פתוחה מתחתיו". בואו נזכור, יצחק פה בן מאה עשרים ושלש.^[3] ליצחק הייתה מחשבה צלולה וסדורה כל ימיו ומי שסבור שיצחק, כפי "שניסו למכור לנו", לא בדיוק ידע מה קרה שם – ה' ירחם עליו. בפסוק שלפני הברכות (כ"ו ל"ה) מבואר שנשיו החיתיות של עשו היו "מורת רוח ליצחק ולרבקה" כבר עשרים ושלש שנים. הוא יודע היטב איפה עשו נמצא. על הפסוק הבא, בו כתוב "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות", מביא רש"י את פירושו הראשון –

ותכהין. בעשנן של אלו (שהיו מעשנות ומקטירות לעבודת אלילים).

כלומר כהות עיניו של יצחק הוא תוצאה מהסבל שסבל יצחק מתי הנשים החיתיות, הגויות האלה של עשו, שנמצאות אצלו בבית. הוא יודע בדיוק מי זה עשו. אגב, לא תמיד שמים לב לזה אבל פרשת הברכות תחומה בנושא הזה של מורת הרוח מנשים החיתיות, לא רק לפני הברכות אלא גם בסוף. כך אומרת רבקה ליצחק –

וַתֹּ֤אמֶר רִבְקָה֙ אֶל-יִצְחָ֔ק קַ֣צְתִּי בְחַיַּ֔י מִפְּנֵ֖י בְּנ֣וֹת חֵ֑ת אִם-לֹקֵ֣חַ יַֽ֠עֲקֹ֠ב אִשָּׁ֨ה מִבְּנוֹת-חֵ֤ת כָּאֵ֨לֶּה֙ מִבְּנ֣וֹת הָאָ֔רֶץ לָ֥מָּה לִּ֖י חַיִּֽים. (שם כ"ז, מ"ו)

וגם בהמשך, בסיום הפרשה, עשו הולך ונושא את בת ישמעאל –

וַיַּ֣רְא עֵשָׂ֔ו כִּ֥י רָע֖וֹת בְּנ֣וֹת כְּנָ֑עַן בְּעֵינֵ֖י יִצְחָ֥ק אָבִֽיו. וַיֵּ֥לֶךְ עֵשָׂ֖ו אֶל-יִשְׁמָעֵ֑אל וַיִּקַּ֡ח אֶֽת-מָֽחֲלַ֣ת | בַּת-יִשְׁמָעֵ֨אל בֶּן-אַבְרָהָ֜ם אֲח֧וֹת נְבָי֛וֹת עַל-נָשָׁ֖יו ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה. (שם כ"ח, ז'-ח')

כאילו שעשו רוצה 'לעשות טוב' לאבא ולכן הוא לוקח אישה שאיננה חיתית אלא מהמשפחה, מהדוד, ואיך אומר שם רש"י? –

על נשיו. הוסיף רשעה על רשעתו (ר"ל מרשעת על מרשעיות שהיו לו כבר וק"ל) שלא גרש את הראשונות.

אז יצחק יודע בדיוק מי הוא עשו וכשהוא מבקש לתת את הברכה דווקא לו הוא יודע מה הוא רוצה. מבחינתו יהיה לו הכח להביא בעולם את החיבור בין יעקב ועשו למקום השלם שלו שממנו תצמח הגאולה.

הכוחות המיוחדים של יצחק

צריך להבין את זה לעומק; יצחק יודע מה יקרה אם שני בניו לא יהיו יחד – הוא יודע הכל. הוא רואה ברוה"ק שלו אלפיים ושלשת אלפים שנה קדימה, והוא רוצה שיעקב ועשו יהיו מעין "יששכר וזבולון" אבל במובן הכי עמוק של הביטוי, כי אין עוד שבטים חוץ מהם. הם כל זרעו. הוא שומר את "ברכת אברהם" ולא נותן אותה לעשו אך גם לא ליעקב המחופש. את ברכת אברהם הוא מתכנן לתת ליעקב, כפי שאכן הוא עושה בסוף הפרשה –

וְיִֽתֶּן-לְךָ֙ אֶת-בִּרְכַּ֣ת אַבְרָהָ֔ם לְךָ֖ וּלְזַרְעֲךָ֣ אִתָּ֑ךְ לְרִשְׁתְּךָ֙ אֶת-אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֔יךָ אֲשֶׁר-נָתַ֥ן אֱלֹהִ֖ים לְאַבְרָהָֽם. (שם ד')

את זה הוא מעניק ליעקב ושולח אותו לחרן לאחי אמו –

ק֥וּם לֵךְ֙ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֔ם בֵּ֥יתָה בְתוּאֵ֖ל אֲבִ֣י אִמֶּ֑ךָ וְקַח-לְךָ֤ מִשָּׁם֙ אִשָּׁ֔ה מִבְּנ֥וֹת לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמֶּֽךָ. וְאֵ֤ל שַׁדַּי֙ יְבָרֵ֣ךְ אֹֽתְךָ֔ וְיַפְרְךָ֖ וְיַרְבֶּ֑ךָ וְהָיִ֖יתָ לִקְהַ֥ל עַמִּֽים. וְיִֽתֶּן-לְךָ֙ אֶת-בִּרְכַּ֣ת אַבְרָהָ֔ם… (שם ב-ד')

ברכת אברהם מיועדת מלכתחילה ליעקב. לעשו הוא רוצה לתת את ברכת החומר. הוא לא רוצה שזה יהיה רחוק, שזה יהיה ברומא, שזה יהיה באדום. ליצחק יש כוחות יחודיים שאין לאף אחד – הוא זה שיכול להחזיר את ישמעאל מבאר לחי רואי, ולגרום לו לעשות תשובה עוד בחיי אברהם.^[4] יצחק הולך ומחזיר את הגר לאברהם כקטורה. הוא המגורש מבאר לבאר, בעזה ובגרר, ורק אליו יבואו אבימלך ופיכל והוא ידבר אליהם בשפה שמבינים פה במזרח התיכון –

וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ יִצְחָ֔ק מַדּ֖וּעַ בָּאתֶ֣ם אֵלָ֑י וְאַתֶּם֙ שְׂנֵאתֶ֣ם אֹתִ֔י וַֽתְּשַׁלְּח֖וּנִי מֵֽאִתְּכֶֽם. (שם כ"ו, כ"ז)

והוא יגרום להם להודות –

וַיֹּֽאמְר֗וּ רָא֣וֹ רָאִ֘ינוּ֘ כִּֽי-הָיָ֣ה ה' | עִמָּךְ֒… (שם כ"ח)

יש לו כח להפוך את כל המציאות, הוא הבן הנעקד. הוא יכול לקחת ארץ בשנת בצורת, ברעב בנגב, ולמצוא בה – בארץ הקשה ובשנה הקשה – "מאה שערים", והוא פועל מאה עשרים ושלש שנים להביא את עשו אל המקום שהוא יקבל את ברכת ה' של 'טל השמים ושמני הארץ', ויחד עם יעקב הם יגיעו אל הגאולה הגדולה של "יעלו מושיעים בהר ציון", של "והיה ה' למלך", של יעקב ועשו. זה כל העמל שלו.

מבחינת יצחק – מי שעמד לפניו הוא זה שהיה ראוי לברכה. זה ברור לו ליצחק ברוח קדשו – כי אם "לא הכירו" אז הוא היה צריך לברר מי עומד פה ולא לתת לו את הברכה מספק.^[5] תברר, תקרא לרבקה, תקרא למישהו שיגיד לך מי זה. אתה הרי אומר לו "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו". גם בחושיו המקודשים, הוא מפעיל את חוש הריח כשהוא מחליט לברך –

וַיָּ֛רַח אֶת-רֵ֥יחַ בְּגָדָ֖יו וַֽיְבָֽרֲכֵ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר רְאֵה֙ רֵ֣יחַ בְּנִ֔י כְּרֵ֣יחַ שָׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּֽרֲכ֖וֹ ה'.

וכמאמר חז"ל המובא ברש"י –

וירח וגו'. והלא אין ריח רע יותר משטף העזים, אלא מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן. כריח שדה אשר ברכו ה'. שנתן בו ריח טוב, וזה שדה תפוחים… (שם)

גן עדן, חקל תפוחין קדישין. 'זה הדבר שצריך לברך אותו – זה מה שאמר לי הקב"ה'.

קריסת הקונספציה

ואז נכנס עשו – ומאה עשרים ושלש שנות תפיסת עולם, חינוך, קונספציה, קורסות ברגע אחד, בבום אחד. וזה רק מתחיל; הוא עוצם את עיניו ורואה את הגיהנם פתוחה מתחתיו. הוא רואה הכל – הוא רואה את שער טיטוס, את בית המקדש הראשון, בית שני, את האינקוויזיציה, את השואה – את הגהנם פתוחה תחתיו. "וַיֶּֽחֱרַ֨ד יִצְחָ֣ק חֲרָדָה֘ גְּדֹלָ֣ה עַד-מְאֹד֒…" – ונשים לב אף לטעמי המקרא שמדגישים את זה. "…וַיֹּ֡אמֶר מִֽי-אֵפ֡וֹא ה֣וּא הַצָּֽד-צַ֩יִד֩…" – זו שאלה רטורית, כי הוא יודע מי הוא הצד והוא גם יודע שהוא לא עומד לקבל תשובה לשאלה הזו, כי הוא ממשיך בעצמו ואומר – "… גַּם-בָּר֖וּךְ יִֽהְיֶֽה". "וַיָּ֨בֵא לִ֜י וָֽאֹכַ֥ל מִכֹּ֛ל",^[6] וכפי שמסבירים חז"ל ומובא ברש"י – "מכל טעמים שבקשתי לטעום טעמתי בו".

'ואני מה?' שואל עשו, והתשובה – "הן גביר שמתיו". "בא אחיך במרמה". איך אומר האבן עזרא? – זה בכלל לא משנה איך זה קרה. הגיהנום הזו ש"פתוחה תחתיו" משמעה הרגע שבו ביקשתי להאיר את העולם, לקדש את ה', להביא אור ולמנוע את העולם מטרגדיה שאתה יודע שעומדת להתרחש, בוודאות, ופתאום הקב"ה אומר לך תמחוק את הכל, את כל הקונספציה – מעכשיו מתחיל עולם חדש. ומי שהריח לפני רגע גן עדן בכניסתו של יעקב, רואה עכשיו את הגיהנום פתוחה תחתיו, רואה את כל מה שעומד לקרות. אדם נורמלי יכול להיתקף בייאוש, אך ברגע הזה, יצחק שהיה די פסיבי עד עכשיו, הופך להיות גיבור הסיפור – הוא מדבר עם עשו ומסביר לו את המהלך, הוא קורא ליעקב, הוא שולח אותו לפדן ארם, מנחה אותו את הדרך ומעביר לו את ברכת אברהם. זו העולה התמימה שכל חלומו היה שהגאולה כבר התחילה ועכשיו הוא מבין שמתחיל מהלך ארוך, חדש ואחר לגמרי בגאולת העולם.

שמנו לב מתי כל סיפור הברכות הזה התרחש? – בליל הסדר.^[7] רבקה עשתה שני גדיי עיזים האחד לקרבן חגיגה והאחד קרבן פסח, כך מביא שם רש"י. זה גם היה יום ההולדת של יצחק כי ארבע מאות שנה היה מאז לידת יצחק ועד ליציאת מצרים.^[8] זה גם היה ליל ברית בין הבתרים – שלשים שנה וארבע מאות שנה. בלילה הזה קורא יצחק לעשו ומבקש לחבר את בניו ולהוביל עולם של "יעקב ועשו". זה מה שחונך אליו עשו, עד שבעוד עשרים שנה, כאשר יפגשו עשו ויעקב בפרשת וישלח הוא יגיד ליעקב – 'בוא נחזור למה שאבא רצה. בוא נתחיל מההתחלה'.

הרגע הזה הוא הרגע שבו כל העולם הרוחני, החיובי, מתרסק לך ואתה צריך להתחיל את הכל מאפס.

גדול קידוש ה' מחילול ה'

יש ביטוי בחז"ל שרבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה חוזר עליו רבות –

גדול קידוש השם יותר מחילול השם. (ירושלמי קידושין ד', א')

איזה ביטוי מוזר. אפשר לחשוב שזה איזה חידוש שקידוש ה' גדול מחילול ה… הרי ברור שקידוש ה' גדול. מה הפשט בזה? הרצי"ה זצ"ל היה מסביר פה דבר עמוק שבחודש האחרון, בארבעים הימים האחרונים מאז שמיני עצרת, מקבל הבנה חדשה לכל העולם. הוא הסביר שהפשט הוא שגדול הוא קידוש ה' הבא מתוך חילול ה', יותר מקידוש ה' שבא מתוך מקידוש ה'. נסביר – ליישב את גוש קטיף זה ודאי קידוש ה'. להיעקר, לעבור את הטרגדיה הנוראית ההיא, זה חילול ה'. לחוות את השעות הראשונות של שמיני עצרת תשפ"ד זה וודאי חילול ה' נורא. זו השפלה, תחושת של שפלות, להיות "פליטה" – "בהר ציון תהיה פליטה". זה דבר אחד לבוא מהשואה לארץ, אבל זה דבר אחר לגמרי לעבור גלות כזו כשאתה בארץ עצמה. כל קידוש ה' שתכננת התרסק. הכל קרס. זה קורה לנו בחיים לא מעט פעמים ולא תמיד אנחנו שמים לב לזה, ואז מגיע ואקום, חלל, חילול ה', ושם ה' לא נראה אלא יש הסתר גמור, הכל נראה היפך. והרגע הזה של חילול ה' הוא רגע שקידוש ה' שייצמח ממנו – וזו לא אמירה כללית אלא זה מחייב אותי – יהיה גדול יותר מהקידוש ה' שצומח מהקידוש ה' שאני מבין לאין ערוך! זה הרגע שבו יצחק רואה גיהנום פתוחה תחתיו. הוא ביקש רק דבר אחד בחייו – לקדש שם שמים. הוא מכיר את עשו, הוא זה שמלמד אותו איך לעשות את הציד, כמו שרש"י מלמד שם –

וצודה לי. מן ההפקר ולא מן הגזל. (שם כ"ז, ג' ברש"י)

הוא רוצה לחבר בינו לבין יעקב – 'אחיך יעקב יקבל את ברכת אברהם ואתה תהיה יחד אתו'. הוא עבר את זה על בשרו עם ישמעאל. הוא יודע את הסיפור, הוא גם יודע מה תהיה גודל הטרגדיה אם זה לא יצליח להתרחש, ובאבחה אחת הוא תופס שעכשיו מתחיל החילול ה', שבליל הסדר באותה שנה אצל יצחק מתחילה המלחמה בין יעקב לעשו. הוא כבר שומע את זה בתוך תוכו את עשו אומר "ימלאו ימי אבל אביו ואהרגה את יעקב אחי" (בראשית כ"ז, מ"א). הוא יודע שזה ענין של זמן, הוא יודע שאולי הם יפגשו שם במחניים יעקב ועשו אבל הוא כבר רואה את רומא ואת ירושלים, הוא רואה את המקדש חרב, את השריפות – הוא רואה הכל. גם את שמיני עצרת תשפ"ד הוא רואה. הוא גם רואה את עשו ואת ישמעאל – עשו לא 'עבד עליו' לא עם הבנות החיתיות ולא עם מחלת בת ישמעאל. ובמקום הזה הוא צריך לתפוס שקידוש ה' שבא מתוך חילול ה' – גדול יותר מקידוש ה' שבא מקידוש ה'. זה משהו שקשה לתפוס אותו, מכיון שכאשר קידוש ה' בא מקידוש ה' עדיין אני תופס שם מקום, הרי "אני בניתי את היישוב, אני הקמתי את הישיבה, אני חינכתי", אני פה. אבל כשקידוש ה' בא מחילול ה' – גיהנום פתוחה תחתי, איבדתי כל השגה, אני לא אוחז בכלום – ועכשיו אני צריך לקדש את ה' מחדש מתוך חילול ה'.

מתפילה שלא נענתה – בא משיח

זה קורה לכל אחד מהאבות. אברהם אבינו – כמה פרקים מוקדשים לניסיון שלו להציל את סדום. והוא יודע מי הם סדום, שהרי כבר כאשר לוט נפרד ממנו ובוחר להתיישב שם כתוב – "ואנשי סדום רעים וחטאים". הקב"ה אומר לו "זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד" (בראשית י"ח, כ') הוא מכיר את המדרשים על אותה ריבה, ואיך הם חותכים ידיים ורגליים ומה הם עושים למכניסי אורחים. הם האנטיתזה שלו. רש"י מסביר שם את הסיבה שהקב"ה מודיע לו מה הוא עומד לעשות לאברהם –

… לא יפה לי לעשות דבר זה שלא מדעתו אני נתתי לו את הארץ הזאת וחמשה כרכין הללו שלו הן… קראתי אותו אברהם אב המון גוים ואשמיד את הבנים ולא אודיע לאב שהוא אוהבי?. (רש"י שם י"ח, י"ז)

מה הפשט בהסבר הזה? זה לא סתם. תפקידו של הצדיק הוא לקדש את ה', היינו כשיש חלל, ואקום – צריך לקדש שם שמיים, לא יתכן ששם ה' לא יופיע שם. אברהם יוצא למלחמה כדי להציל לא את לוט אלא כדי להחזיר חטופים וחטופות סדומיים, את הרכוש ואת הנשים הסדומיים, כי כל עניינו של הצדיק בעולם הוא כפי שחז"ל אומרים על הפסוק "אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע…" (תהילים מ"ה, ח') –

אהבת לצדק את בריותי, ותשנא רשע – מאנת לחייבן (ב"ר מ"ט ט').

זה לא בגלל שהוא נחמד אלא מפני שהעולם הזה נברא כדי לגלות את האור, כדי לעשות קידוש ה'. ואז הוא מגיע למלחמה מול הקב"ה – "ויגש אברהם ויאמר…" (שם י"ח, כ"ג) ואומר שם רש"י ש'ניגש' הוא לשון מלחמה, לשון פיוס ולשון תפילה. והוא אומר לקב"ה במילה שנשמעת צורמת, קשה – "חלילה לך", כלומר 'חלל הוא לך', זה חילול ה' אם אין נקודת אור בסדום. לא יכול להיות שהעולם נברא ובמקום מסוים בעולם אין נקודת אור, ואני – אברהם אבינו – תפקידי לגלות אותה. על הפסוק –

אֵ֣לֶּה תוֹלְד֧וֹת הַשָּׁמַ֛יִם וְהָאָ֖רֶץ בְּהִבָּֽרְאָ֑ם בְּי֗וֹם עֲשׂ֛וֹת ה' אֱלֹהִ֖ים אֶ֥רֶץ וְשָׁמָֽיִם. (שם ב', ד')

כך מתחילה הבריאה, אומרים חז"ל –

אמר רבי יהושע בן קרחה "בהבראם" – באברהם, בזכותו של אברהם. (בראשית רבה י"ב, ט')

אבל אז – "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה'" (שם י"ט, כ"ז), הוא משקיף ורואה את סדום ועמורה – "והנה כל הארץ כקיטור הכבשן". הכל הלך, הכל שרוף. כל תפילות היו לכאורה לשווא, אין קידוש ה'. אבל – "ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה …" (שם י"ט, כ"ט). ומה עושה אברהם? – הוא הולך לתקן תפילת שחרית. "אשר עמד שם את פני ה'" – עמידה זה לקום ולעמוד מחדש עמידה שמעולם לא עמדתי כך לפני כן. אנחנו כנראה היינו לוקחים איזה סוף שבוע להירגע, אולי גם תרופות, אבל אברהם נעמד ומתחיל את תפילת שחרית, להפוך דין לרחמים – ומשם, מתפילה זו, משלח הקב"ה את לוט מההפיכה, ובנותיו באות עליו במערה ומשם יוצאים מואב ובן עמי, משם יוצאת רות המואביה ודוד המלך ומהם יוצא משיח, אורו של משיח.

'שינוי קטן' בתוכניות של יעקב

גדול קידוש ה' מחילול ה' זו איננה ידיעה רעיונית שזה מתרחש שם וכדאי שאני אהיה מודע לזה – אלא הבנה פנימית עמוקה שאני צריך לפעול שם. כמה שעות ייקח לי מהחילול ה' של שמחת תורה בבוקר עד להתעשתות? ליכולת להבין שאולי דברים שניסינו להחדיר לעצמנו עשרות שנים לא יכולים להצליח והם יבואו מתוך חילול ה'? והתפקיד שלי הוא להיות שם, לשחרר השגות, להבין שאני לא משיג ולא מבין כלום. גדול קידוש ה' שבא מחילול ה' יותר מקידוש ה' שבא מקידוש ה'.

נחשוב על יעקב אבינו כשהוא בן מאה ושלשים. הוא יודע בוודאות גמורה שמה שהיה אסור שיקרה – 'הילדים שלי חייבים להיות מאוחדים. ננצח רק באחדות. אני לא יכול להרשות לעצמי שיהיה לי ילד אחד כמו עשו או כמו ישמעאל'. הוא גולה ללבן מפני עשו, הוא עובר את כל מה שהוא עובר, בורח מלבן, חוזר ומגיע הביתה לארץ והוא מבקש לישב בשלוה – והוא באמת מאמין שהגאולה יכולה להופיע. בברית בן הבתרים הרי נאמר לאברהם "ודור רביעי ישובו עד הנה" והוא, יעקב, ובניו הם אכן דור רביעי ששבים מהגלות, ואז – מכירת יוסף, ואז עשרים ושתיים שנה – "עלי היו כולנה… אותי שכלתם… כאשר שכולתי שכלתי". ואז הוא רואה את העגלות ומבין שיוסף חי. ובמקום לשלוח ליוסף איזה פפירוס שכתוב בו 'קח שבועיים שלשה, סגור ת'עניינים ותחזור הביתה' – הוא יורד לבאר שבע, שם נגלה אליו הקב"ה ואומר לו 'שלום עליכם. תשמע טוב יעקב אבינו, הקידוש ה' שתכננת שנמשיך בארץ ישראל, מקבל שינוי קטן בתוכנית – באלפי השנים הקרובות אתם עוברים לגלות. סע לשלום' –

… אַל־תִּירָא֙ מֵרְדָ֣ה מִצְרַ֔יְמָה כִּֽי־לְג֥וֹי גָּד֖וֹל אֲשִֽׂימְךָ֥ שָֽׁם. (שם מ"ו, ג')

איזה חילול ה'! איך מתאר הנביא יחזקאל בכמה מקומות? – אין חילול ה' יותר מהגלות. חילול ה' שכל החלומות כל המאוויים שלו נדחים. 'הרי אבא שלח אותי ללבן, והנה חזרתי ועכשיו גם יוסף פה – אז בואו נמשיך', הוא בן מאה שלושים, מה אתה עושה עכשיו? – הוא הולך להביא עצי שיטים כדי שבניו יוכלו לבנות משכן במדבר.^[9] הוא מכין מהר את כל מערכת החינוך^[10] כדי ללמד אותנו איך להעלות ניצוצות ממצרים. הוא נעשה זה שיוביל את הגדול קידוש ה' מחילול ה' – כלומר מתוך חילול ה'. הוא יהיה גדול יותר כי שם אני לא הופעתי. כי שם גם מאה ושלושים שנות יעקב אבינו התרסקו אל האמונה המוחלטת.

ויותר בעומק – חילול ה' בעולם מתי התחיל? עוד לפני שאדם הראשון נברא. הקב"ה ברא את העולם ע"י עשיית חלל פנוי. איך שלא נבין את המושג הזה, הקב"ה יצר מקום שבו הוא כאילו לא מופיע, שלי יש בו בחירה חופשית, שאני יכול לכפור. הוא יצר חילול ה' ושם את האדם שם כדי שיעשה קידוש ה' מתוך חילול ה'. כל העולם הזה הוא 'גדול קידוש ה' הבא מתוך חילול ה". וזה העומק של מאמר חז"ל "נתאווה הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתוניים" (מדרש תנחומא נשא ט"ז).

לגלות את הקב"ה מחדש

נחזור לפסוק שפתחנו בו בעובדיה. "ובהר ה' תהיה פליטה" משמעו – ודאי, אנחנו הדור שראה או שמע מאבותיו שראו איך "גלות החל הזה לפני ישראל" מצרפת ומספרד, שראה איך הם נשרפו ונחנקו, והפליטה בלבד הגיעה להר ציון, והוא ראה איך בהר ציון בית יעקב יורש את מורשיהם. איך בית יעקב אש ובית יוסף להבה – הוא ראה. אבל אני חושב שבתשפ"ד עלינו עוד שלב; לא שם היינו ונותרה הפליטה ובאה הנה, אלא בתשפ"ד יש פליטה בהר ציון, החילול ה' הזה שעברנו אחרי שבעים וחמש שנות מדינה, ריסק לא רק קונספציות כלליות אלא שהוא עומד להעלות אותנו לקידוש ה' מתוך חילול ה' שגדול יותר מקידוש ה' שבא מתוך קידוש ה' המדהים שהיה פה – והיה פה.

שום קידוש ה' שהיה פה לפני לא יכול היה לייצר את הערגה המחודשת הזו לעזה עיה"ק תובב"א,^[11] ולא משנה איפה נמצאים. קורה כאן דבר נוסף גדול מאד שלא מדברים עליו. יש היום בעם ישראל עשרות אלפים, אולי מאות אלפים, של אנשים שגלו מבתיהם. יוסף הצדיק העביר את כל המצרים –

וְאֶ֨ת־הָעָ֔ם הֶעֱבִ֥יר אֹת֖וֹ לֶעָרִ֑ים מִקְצֵ֥ה גְבוּל־מִצְרַ֖יִם וְעַד־קָצֵֽהוּ. (שם מ"ז, כ"א)

למה? מה המטרה שלו? רש"י מביא שזה היה כדי להסיר חרפה מאחיו, שלא יקראו לאחיו ולמשפחותיהם 'גולים' כאשר הם יבואו למצרים. בעומק, הפשט הוא שהוא רוצה לחנך את העולם, לקדש את ה', לגלות את האור ולכן הוא מל את כל המצרים, ולכן הוא גם רוצה ללמד אותם שכאשר אתה בפליטה, כשאתה לא ה'בעל-בית' אתה מגלה את הקב"ה מחדש. התחושה הזו שהכל מתברר. גהינום פתוחה תחתיו. זו ההבנה שהמהלכים האלה באים להגדיל את הקידוש ה' ולהגדיל את המקום שאני יכול לפעול בעולם, להגדיל את זה למחוזות שלא היו לפני כן. זה מה שעובר מאברהם יצחק ויעקב.

"ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד" – כל העולם מתערער, כל המציאות, והוא יודע מה זה ייצור. זה ההבדל בינו לבינינו -הוא רואה את הכל בעיני רוחו הקדושות, הוא רואה גיהינום. נחשוב לרגע על אבא שלנו, סבא יצחק, מה הוא עבר ברגע הזה – אולי היום אנחנו טיפה יכולים להבין מה הוא ראה, ולהבין שבאותה שניה אתה אוסף את הכוחות ולא אומר "בכל זאת נתגבר", אלא אומר "מזה יופיע קידוש ה' שעוד לא הופיע בעולם".

"ומהר ציון תהיה פליטה – והיה קודש" היינו שהקודש יקבל משמעות חדשה. ומה יהיה אז? – אז יהיה "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו" (עובדיה א', כ"א) ואז "והיתה לה' המלוכה" (שם). המפגש ההוא שרציתי ליצור אז בין יעקב ועשו יקבל שדרוג, יתעלה לרמה אחרת, שלא יכולתי לדמיין לפני כן בשום דימיון שלי.

אין מקיפין בחילול ה'

אני לא מתכנן את החילול ה', חס ושלום, "אין מקיפין בחילול ה'" (קידושין מ'.), בשום אופן – לא בפנימי ולא במקיף – אבל כשאני פוגש אותו בעל כרחי, שם מופיע מבחן הקידוש ה' שלי. האם אני מבין שזה המהלך האלוקי, שעשה חלל, שהעלים את עצמו, כדי שהנשמה תרד לתוך הגוף ותהיה "ירידה זו צורך עליה" (ניגון 'הנשמה יורדת', ספר ניגוני חב"ד) שתעלה את הכל למעלה. כאילו שכשברא הקב"ה את העולם הוא ראה גיהנום פתוחה תחתיו, הוא ראה את הכל, ומשם הוא לקח אותי האדם, שם אותי ואמר לי – תקדש את ה'. ונקדשתי. "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי" (יחזקאל ל"ח, כ"ג). "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש". "והיה בית יעקב לאש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום" – "ועלו מושיעים בהר ציון… והיתה לה' המלוכה".

שנזכה לראות בנגלה ממש את "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", כי ההרגשה היא שאנחנו כל כך קרובים לשם בב"א.

1. ויהי לשון צער. ↑

2. ממש רואים מלשון הכתוב את ההתאמצות של התורה לדייק ברגע הספציפי הזה. ↑

3. יצחק היה בן שישים שנה בלדת אותם (בראשית כ"ה, כ"ו) והבנים עכשיו, בעת הברכות, הם בני שישים ושלש כפי שיתבאר בהמשך הפרשה. ↑

4. כמובא בסוף פרשת חיי שרה. ↑

5. "ספק ברכות – להקל". ↑

6. "ת"ר שלשה הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא אלו הן אברהם יצחק ויעקב אברהם דכתיב ביה 'בכל' (בראשית כד, א), יצחק דכתיב ביה 'מכל' (בראשית כז, לג) , יעקב דכתיב ביה 'כל' (בראשית לג, יא)" (ב"ב ט"ז:-י"ז.), והוא מה שאומרים בנוסח ברכת המזון – "בכל, מכל, כל". ↑

7. עי' רש"י בראשית כ"ז, ט'. ↑

8. עי' רש"י שמות י"ב, מ'. ↑

9. עי' רש"י על שמות כ"ה, ה'. ↑

10. עי' רש"י בראשית מ"ו, מ"ח ↑

11. אם היינו אומרים משפט כזה לפני חודש וחצי היו מסתכלים עלינו במקרה הטוב כתימהוניים.. ↑