ונקדשתי בתוך בני ישראל. לפרשת אמור תשפד

'ימסור עצמו על מנת למות'

פרשת אמור נקראת השנה בשבוע שבו אנו מציינים את יום הזיכרון ואת יום עצמאות, הימים בהם אנו מתייחדים עם זכר הקדושים, והאמת היא שבעצם בשנה הזו זה מתרחש בכל יום ויום, ואנו מתפללים עוד ועוד לעצמאות אמיתית ולגאולה שלמה. בפרשה מופיעה מצוות עשה ייחודית שכולנו עולים בה מדרגה השנה. זו מצות עשה מרתקת שנמנית במניין המצוות על אף שהיא לא נאמרת בלשון של מצוות עשה –

וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת-שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י ה' מְקַדִּשְׁכֶֽם. (ויקרא כ"ב ל"ב)

"לא תחללו" זו מצוות לא תעשה והמילה" ונקדשתי" היא ציווי למצוות עשה. רש"י שואל –

ולא תחללו. …ממשמע שנאמר ולא תחללו, מה תלמוד לומר ונקדשתי?…

בדרך כלל אנחנו רצים ישר לתשובה של רש"י, אבל צריך להתעמק בשאלה קודם כל. הקב"ה כאילו אומר לנו בפסוק 'אם לא תחללו אז אני אתקדש'. הכוונה בלחלל היא ליצור חלל, ואקום, והשאלה של רש"י היא – מכיון שהקב"ה 'מלא כל הארץ כבודו', הרי שאם אנחנו לא יוצרים חלל, הרי שהקב"ה מתקדש מעצמו כביכול. מדוע צריך ציווי נפרד של "ונקדשתי", הרי זה קורה מכל מקום. והתשובה של רש"י –

…  מסור עצמך וקדש שמי. יכול ביחיד? תלמוד לומר בתוך בני ישראל, וכשהוא מוסר עצמו ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא מסרו עצמן על מנת הנס שנאמר והן לא ידיע להוא לך מלכא וגו' (דניאל ג, יח) מציל ולא מציל ידיע להוי לך וגו'. (רש"י שם)

אלו דברים קשים שרש"י אומר – ברור שצריכים להתפלל על נס אבל כאשר אדם מוסר את עצמו מצוות העשה היא שהוא לא חושב על הנס אלא מוסר את עצמו למות על קדושת ה'. איזו מצווה נוראית! חנניה, מישאל ועזריה לא מסרו עצמם על מנת שיתרחש להם נס אלא הקב"ה עשה להם אותו. זו ההגדרה של המצווה – "מסור עצמך וקדש שמי… וכשמוסר עצמו ימסור עצמו על מנת למות". זו ההלכה, זו מצוות עשה.

יציאת מצרים על תנאי

נחזור לפסוק וננסה להבין מה כתוב בו. "אני ה' מקדשכם" – מי מקדש את מי, אנחנו את ה' או הוא אותנו? ראשית נדקדק – אנחנו מקדשים לא את ה', זה לא ניתן, הוא "קדוש קדוש קדוש מלא כל הארץ כבודו" אלא את שמו. אנו מקדשים את שמו או חלילה מחללים את שמו. שם של דבר הוא אופן ההופעה שלו בעולם – האם שמו, הופעתו מקודשת, לא עצמותו ית' כאמור, או שחלילה יש חלל בהופעת שמו. ומאד מעניין שהמצווה הזו לא נאמרת בלשון אקטיבית. למה לא כתוב במפורש – 'קדש את שמי', כפי שרש"י הביא בשם חז"ל? העולה מכך הוא שהאדם מצווה לעשות את המצווה אבל הקדושה נובעת מהקב"ה, וצריך להבין מה כתוב פה. נראה את הפסוק הבא, שנראה לכאורה לא כל כך קשור למה שקדם לו –

הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י ה'. (שם ל"ג)

הדברים ידועים וברורים אבל מה זה קשור ל-"ונקדשתי"? מה זה מוסיף? רש"י אומר –

המוציא אתכם. על מנת כן. אני ה'. נאמן לשלם שכר.

רש"י בעצם מביא את דברי התורת כהנים, מדרש ספרא –

המוציא אתכם מארץ מצרים. על תנאי הוצאתי אתכם מארץ מצרים. על תנאי שתמסרו את עצמכם לקדש את שמי… (תורת כהנים, אמור, ח')

שמענו? הקב"ה הוציא אותנו ממצרים על תנאי שנמסור את עצמנו לקדש את שמו ית'! שואל המדרש – אז מה כוונת סוף הפסוק "להיות לכם לאלקים"? והוא עונה –

להיות לכם לאלקים. על כרחכם. (שם)

אנחנו שמים לב? זו מצווה שאתה צריך לעשות ולקיים לרצונך, אבל בוודאי שזה לא ממש לרצוני כי התורה רוצה שנחיה, "וחי בהם", ולא שנמות. יש כאן דבר מופלא, מצד אחד – לרצוננו ומצד שני – 'על כרחכם'. צריך להבין את זה לעומק.

בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי

בואו נראה את דברי הרמב"ם, ואני מודה שהמילים שלו מתנגנות באזני כל יום הזיכרון ויום העצמאות האחרונים, וגם לאחריהם –

מצוות עשה ט היא מצווה לקדש את ה', היא שצונו לקדש את שמו. והוא אמרו "ונקדשתי בתוך בני ישראל". וענין זאת המצוה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם ושלא נפחד בהיזק שום מזיק, ואע"פ שבא עלינו מכריח לבקש ממנו לכפותנו שלא נשמע אליו (נ"א – לכפור בו ית')^[1] אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו אע"פ שלבותינו מאמינים בו יתעלה. וזאת היא מצות קדוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם, רוצה לומר התרת עצמנו (נ"א – למסור נפשנו) למות ביד האנס בעבור אהבתו יתעלה וההאמנה באחדותו כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה בזמן נבוכדנצר הרשע כשצוה (נ"א – כשגזר) להשתחוות לצלם^[2] והשתחוו לו כל ההמון וישראל בכלל^[3] ולא היה שם מקדש שם שמים אבל פחדו הכל והיתה בזה חרפה לכל ישראל על אשר אבדה (נ"א – נעדרה) זאת המצוה מכללם (ולא היה שם מי שייקיים אותה). (ספר המצוות, מ"ע ט')

מי ששומע את הדברים האלה של הרמב"ם יילמד מעתה את ההיסטוריה של מגילת אסתר אחרת לגמרי. זו הבעיה שהייתה – שלא היה מי שיקדש שם שמיים, והחיילים הקדושים שלנו ובתוכם אלו המופלאים שאומרים ממש בפיהם או כותבים את זה "לשם ייחוד קדושת שם שמיים" – הם מלמדים אותנו היום את העניין הגדול הזה של קידוש שם שמיים.

ולא נצטותה זאת המצוה אלא לכמו המעמד המפורסם הגדול ההוא אשר פחד ממנו כל העולם, ולהיות פרסום היחוד בזה יעד השם על ידי ישעיה שלא תשלם חרפת ישראל בזה המעמד (נ"א – בעת ההיא) ושיראו בהם בחורים (נ"א – ילדים) בעת ההיא הקשה לא יפחידם המות ויתירו נפשם ויפרסמו (ויחזקו) האמונה ויקדשו את השם ברבים, כמו שהבטיחנו (נ"א – שציונו ית' ע"י משה רבנו) באמרו "לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי" וגו'. (שם)

כלומר, אלמלא באו חנניה, מישאל ועזריה וחבריהם משנת תשפ"ד וקידשו את השם, היתה חלילה חרפת ישראל נשלמת – וכימים ההם בזמן הזה עם חיילי צה"ל שמקדשים שם שמיים ברבים בכל הסרטונים המופלאים שלהם לפני הכניסה לרפיח וכו' עם אמירת התהילים והתפילות בעזה. זו נבואת ישעיה בפרק כ"ט (כ"ב-כ"ג), שהיתה על המעמד הזה, כאשר תופיע החרפה. אבותינו ואבות אבותינו לפני דורות לימדו אותנו מה זה למסור את הנפש על קדושת ה' כשבאו להמיר את דתם בספרד ובפורטוגל, במסעי הצלב, באשכנז. האיגרת הראשונה שכותב הרמב"ם היא אגרת השמד. מי שמכיר את ההיסטוריה הפרטית של הרמב"ם יודע שהוא עובר עם משפחתו שנים של בריחה מהשמד. הוא עצמו היה בהיחבא חמש שנים מפני כך, בתחפושת של מוסלמי – הוא יודע מה הוא אומר. הוא יוצא כאן מכליו ואומר "יעד השם על ידי ישעיה שלא תשלם חרפת ישראל בזה המעמד ויבואו ילדים". אנחנו רואים את זה השנה כל שבוע ושבוע – "בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו ויקדישו את שמי". ומסיים שם הרמב"ם –

ולשון ספרא "על מנת כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקדשו שמי ברבים". ובגמרא (סנהדרין עד:) אמרו בן נח מצווה על קדושת השם או אינו מצווה, תא שמע שבע מצות נצטוו בני נח ואם אתה אומר כן תמניא הוו, הנה נתבאר לך שהיא מכלל מיני המצות המחוייבות לישראל, ושמו ראיתם על זאת המצוה מאמרו ונקדשתי בתוך בני ישראל. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק שביעי מסנהדרין. (שם)

כלומר בני נח, שלכאורה מצווים גם הם באמונה בה' ואסורים בעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אינם מצווים במצווה הזו, כי הם יכולים לעשות את עצמם כלפי חוץ עובדים עבודה זרה, אבל יהודי אסור לו לעשות את עצמו עובד ע"ז. זה יהרג ואל יעבור. אנחנו זוכרים את המעשה עם חנה ושבעת בניה, שם הבן הקטן התנגד לעשות רק ב'כאילו'. אצלנו – "על מנת כך הוצאתי אתכם… שתקדשו שמי".

המצווה הקשה מכולם

שנזכה מהרה לקידוש ה' מחיים ובשמחה, אבל אם יש קידוש ה' בעולם – זו המציאות הזו של "ונקדשתי", ונסביר;

יש כל מיני פעמים שמופיע הביטוי "על מנת כן הוצאתי אתכם" – על מנת שתשמרו את המצוות, על מנת שתישמרו ממאכלות אסורים וכו'. אבל מה שכתוב פה זה הרבה יותר חזק. פרעה הרגיל אותנו במצרים שבשביל לחיות, לשרוד, לקבל את התלוש החודשי אנחנו נהיה מוכנים לתת הכל – וכך הגענו למ"ט שערי טומאה. כי לכאורה מה יותר חשוב מהחיים? מה יותר חשוב מלהביא פרנסה הביתה?, אבל הקב"ה אומר – 'הוצאתי אתכם ממצרים על מנת, כדי, שאתם תגלו שחיים שאין להם תוכן אינסופי שעליו כדאי למות הם חיי חרפה'. קשה לומר את זה אבל חייבים לומר ולהפנים את זה. זה או פרעה שאומר לך 'אני אתן לך תקציב, הכל יהיה בסדר. "לכו לסבלותיכם". אל תבלבלו את המוח. "מי ה' אשר אשמע בקולו". אם תדברו יותר מדי על ה' – "תכבד העבודה על האנשים". עוד מכות, עוד מגלבים'. כדי שנצא ממצרים היינו חייבים להגיע לשביעי של פסח, להיכנס לים ולמסור את הנפש. חז"ל שואלים "למה זכה יהודה למלכות?", והם עונים שזה היה בגלל שנחשון בן עמינדב מסר את הנפש ולימד אותנו מסירות נפש. אנחנו אומרים כל יום את שירת הים וחושבים על הנס שעשה לנו הקב"ה, שבקע את הים, ושהמים עמדו וכו' – אבל כל הניסים האלה התחילו ב-'מסור עצמך על שמי'. המצרים אמרו 'תחזרו', והקב"ה אמר – 'תמשיכו להר סיני', ואנחנו מסרנו את הנפש.

אגב, כולם זוכרים שהשם נחשון בן עמינדב לא מופיע בשום מקום במקרא בהקשר לקריעת ים סוף, כמו גם שלא מופיע שהיה זה שבט יהודה שהיה ראשון להיכנס למים שם, אבל זו המהות שיש בכל אחד ואחת מאיתנו, זה היהודה, שם הוי"ה שיש בתוכנו, שם הוי"ה שמפוזר ב-ד' כנפות תבל, ובתוך הפיזור הזה זו מהות שם הוי"ה.

זו מצוות עשה שהיא הסרת החרפה בעולם, היא הקשה שבמצוות, ועל תנאי שנקיימה הקב"ה הוציא אותנו ממצרים, כאומר – 'אין לי צורך בעוד מומיה באו"ם, אין לי צורך שתהיה עוד מדינה בעולם עם כלכלה ותחבורה וכו'. אני צריך עם שמוסר את עצמו על שמי'.

ועכשיו, מוסיף ואומר הרמב"ם, בזה לא נגמרת מצוות קידוש ה'. יש גם את מצוות קידוש ה' בחיים, קידוש ה' שבכל יום – כאשר אדם חשב לעבור עברה ואנס את עצמו לא לעשותה, הוא נושך את שפתיו ומצליח להתגבר –

וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר בעולם לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד אלא מפני הבורא ברוך הוא כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו הרי זה מקדש את השם. (הל' יסודי התורה ה', י')

אבל איך עם יכול להגיע למדרגה כזו? – זה ייתכן אך ורק אם הוא תופס שהמצווה היא 'מסור עצמך על שמי'. ואיך היא נקראת? – 'ונקדשתי'. זה פלא פלאות – 'את ההתקדשות עצמה אני כבר אעשה' אומר הקב"ה. כי קידוש ה' בעצם וכפי שמתארים הנביאים זה כשאין גלות, שההשפלה של ישראל והביזוי שלהם ע"י הגויים נגמרים. אבל כשאתה מוסר עצמך אז אני מלמעלה 'ונקדשתי', והמצווה הזו עד כדי כך פלאית – אתה מוסר את עצמך שלא על מנת נס, כי המוסר את עצמו על מנת נס לא נעשה לו נס. כלומר אתה, יהודי, מצווה לקיים את המצווה, וכך גם אני, הקב"ה, מקיים אותה 'ונקדשתי'. שמענו על עוד מצווה כזו?! המצווה היא למסור את הנפש ואז הקב"ה יתקדש בכך, ובעצם אתה אומר 'אני יודע רבש"ע, שהחיים פה הם אינם כך וכך החמצן שאני נושם או דו-תחמוצת הפחמן שאני פולט, אלא חיים הם הנפש האלוקית שלי. לקדש את שמך בעולם'.

זו מצווה מופלאה. הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן – איזה מדרגות אלו, ומה אנחנו בכלל מבינים בהם.

לעבור מקמפוס לקמפוס

"ולא תחללו את שם קדשי" היא מצוות לא תעשה, ומשמעותה היא שלא יהיה וואקום, כי אם יש ואקום – יש פה איזה נבוכדנצר שמחליט בעולם מה הולך, הוא מנהל את העולם. ויכול להיות שיש מיליון יהודים שהגיעו מסיבות ריאליות כאלה ואחרות למסקנה שלא הגיוני ליפול לכבשן האש – וזאת החרפה, זה החילוק בינינו לבין כל העולם. בני נח לא מצווים בכך – זו המדרגה שרק אנחנו צריכים להגיע אליה, ואפשר להגיע אליה רק כי "אני ה' מקדשכם". זה לא אנחנו – זה הקב"ה.

זה הרי גם לא הגיוני, הרי הקב"ה רוצה שנקיים מצוות אז אנחנו צריכים לחיות בשביל זה. לא עדיף שנעשה כאילו אנחנו עובדים עבודה זרה ובינתיים אותו נוגש וצר ימות פעמיים? מה הקב"ה רוצה ממני? – 'על תנאי שתמסרו את שמי הוצאתי אתכם ממצרים'. אם אתה צריך לומר בבלוף שלא ח"ו "ה' אלוקינו ה' אחד" – אין שום טעם לחיים שלך. הטעם הוא למסור את עצמך על שמי. מי שתופס את זה – יש טעם לחייו. כן, זו אותה התורה שלימדה אותנו לפני כמה פרקים "וחי בהם" – ולא שימות בהם, ומי שנאמר בו יעבור ואל יהרג, אז אבוי לו אם הוא נהרג, אבל באותם הרגעים והמצבים בשעת השמד או שלא בשעת השמד אלא במצוות של ג"ע, שפ"ד וע"ז, מי שלא תופס את זה – בכלל לא יצא ממצרים. הוא עובר מקמפוס כזה לקמפוס אחר של אותה מצרים. הוא עובר מ'העיקר החיים' ל-'העיקר הפרנסה', ל-'עזוב אותך משטויות, העיקר בריאות..' – ואז בא הקב"ה ומגלה לנו את אותם הילדים המופלאים האלה שלנו – 'בראותנו ילדינו מעשה ידיו בקרבנו'. שם ועל ידם מוסרת החרפה.

לקדש את עצם החיים

דרך הפסוק הזה, שמתאר את המצווה לקדש את שם ה' שמוטלת עלינו אבל בעצם נעשית מלמעלה – 'ונקדשתי' – ומסתיים ב-"אני ה' מקדישכם", נוכל להסביר גם המיקום שלו בפרשה. הוא מופיע בעצם בצומת שבין שתי פרשיות. הפסוקים הבאים לאחריו יהיו –

וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר. דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם מֽוֹעֲדֵ֣י ה' אֲשֶׁר-תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מֽוֹעֲדָֽי. (שם כ"ג, א'-ב')

ולאחריהם תופיע רשימה איך מקדשים את החודש, איך מעברים את השנה, שלשה רגלים, שבת וכו' – פרשה ארוכה. מכאן ואילך ימשיך הספר עד סופו בעניינים אותם עם ישראל מקדש בעצמו כיחיד אבל בעיקר ע"י בית הדין – שמיטה, יובל, וכל מה שמסתעף מהמצוות הללו, כשאנחנו יודעים שכאשר היובל יחזור לנהוג יחזרו איתו ויונהגו מחדש עוד עניינים רבים של התורה. אלו פרקים שבהם התורה מלמדת איך עם ישראל מקדש את המציאות מלמטה, וכל זה לא יכול להגיע בלי "ונקדשתי", ולהלן.

אם נציץ בחומש ויקרא מתחילתו נראה שעשרת הפרקים הראשונים עסקו בקרבנות, ואילו מפרק י"א ועד פרק כ"ב התורה עוסקת לפי הסדר בטהרה, בקדושת נפש האדם – מאכלות אסורות, נגעים, צרעת, זיבה, נידה, טומאות וכו'. ואז, אחרי תיאור עבודת כהן גדול ביום הכיפורים, התורה מתארת את איסורי העריות, לאחר מכן פרשת קדושים עם מצוות לקט, שכחה ופאה שבה – כלומר היא מתארת את האופן שבו כולנו נהיים קדושים, ואז באה פרשת אמור, הפרשה שלנו, שהמחצית הראשונה שלה עוסקת בקדושת הכהנים, והכהן הגדול קדוש אף מאחיו – כלומר איך מדיוק פרשת העריות הופכים ליותר קדושים ויותר קדושים.

ואז באה התוצאה, או נכון יותר הדרך להגיע לשם – הרבה פעמים נאמר לנו עד עכשיו 'קדושים תהיו', 'והתקדשתם', 'והייתם לי קדושים' וכו', ועכשיו באה המצווה של זה ואומרת – "ונקדשתי בתוך בני ישראל… אני ה' מקדישכם", כלומר לא רק בעריות, לא רק בלקט שכחה ופאה בשדה, וביום הכיפורים, ובמאכלות – אלא את עצם הנפש, את החיים, צריך לקדש. התורה שאומרת לנו "וחי בהם", שאומרת לנו את כל מה שאומרות לנו הסבתות והדודות שלנו ש-'העיקר הבריאות', ו'העיקר החיים' ו'העיקר להיות' וכיו"ב – באה ואומרת לנו עכשיו שהעיקר זה לא הבריאות, והעיקר זה לא החיים כאן, אלא העיקר זה איך החיים ומה אתה עושה עם החיים שניתנו לך, כי אז יש משמעות לכל. "על תנאי הוצאתי אתכם מארץ מצרים". כלומר זה הסיום של כל הפרקים והנושאים שהיו לפני כן, אבל יחד עם זה, זו הקדמה לפרקים הבאים – לפרשת המועדות, וכאן ניכנס לנקודה;

דייט עם הקב"ה – במועד

על החגים התורה דיברה כבר בכמה הזדמנויות נוספות. בפרשת משפטים למשל, גם בפרשת כי תשא ועוד. אבל כעת, זו הפעם הראשונה שהתורה קוראת להם בשם "מועדים", והמושג הזה מופיע פעמים רבות בפרשה. זו גם פעם ראשונה שמופיע כאן מושג נוסף – "מקראי קדש". נפגשנו במושג 'חגים', היו גם כינויים אחרים, אבל לא היה עוד 'מקראי קדש'. ומה 'החג' המרכזי שלא הופיע קודם ורק פה הוא מופיע? – ספירת העומר. אגב, מספר הפסוקים שהתורה מקדישה לקצירת העומר ולספירתו גבוה יותר ממספר הפסוקים של כל חג או מועד אחר המופיע בפרשה.

נשים לב לעוד נקודה. לגבי סוכות כתוב –

וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם בַּיּ֣וֹם הָֽרִאשׁ֗וֹן פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙ כַּפֹּ֣ת תְּמָרִ֔ים וַֽעֲנַ֥ף עֵץ-עָבֹ֖ת וְעַרְבֵי-נָ֑חַל וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵ֛י ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים. (שם מ')

המילה המרכזית פה היא "ושמחתם". זוהי הפעם הראשונה שיהודי מצווה לשמוח! לפני כן זה לא היה כתוב בשום מקום. "ושמחת בחגך" יופיע רק בחומש דברים. מהו 'מועד'? – הביטוי מועד הוא מעין חג אבל יש לו משמעות אחרת, שונה. 'מועד' זה לא רק זמן אלא גם מקום, כמו "אהל מועד". מועד משמעו התוועדות, פגישה של שניים. 'חג' זה לא שניים – זה סיבוב (לשון חוגה). כדי ששני אנשים יפגשו הם צריכים לסכם גם זמן וגם מקום, אבל הם צריכים גם דבר שלישי – הם צריכים שניהם לרצות להיפגש. אם צד אחד מתחרט ולא רוצה להיפגש, אז השני יגיע אבל יישאר לבד. לא תהיה פגישה. חייבים שנים למועד.

רבותי, הפרשה שלנו לא באה סתם כדי לספר לנו ולמנות את רשימת החגים. היא פותחת כאמור במילים –

מֽוֹעֲדֵ֣י ה' אֲשֶׁר-תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מֽוֹעֲדָֽי. (שם ב')

ואחרי כן היא אומרת שוב –

אֵ֚לֶּה מֽוֹעֲדֵ֣י ה' מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר-תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמֽוֹעֲדָֽם. (שם ד')

ורש"י מסביר במקום שהפסוק הראשון בא לומר שאנחנו צריכים לקדש את החודש – "אשר תקראו אותם מקראי קדש". 'מועד' זה כשנפגשים הדוד והכלה – וכידוע הכלל ההלכתי הוא שכלה לא מתקדשת אלא מדעתה. אין אופציה אחרת – היא חייבת לרצות בזה. רוצים שיהיה מועד? צריך שבית הדין יקבע את הזמן. איפה נפגש? בבית הבחירה, הבית שבחר בו הקב"ה, אך מי שמקדש את העיר ואת העזרות אלו הם ישראל, בית הדין. שמנו לב? – מועד זה פגישה בין החתן לכלה בהסכמת שני הצדדים, וכל העמים הם העדים.

אבל נשים לב – למילה מועד יש עוד משמעות בעברית. כשאני מועד, כואב לי. אני נופל. מועד זה נופל. אמר לי פעם האדמו"ר מספינקא שליט"א – "מועדים לשמחה", כשהוא מחייך. הוא התכוון לכך שכשמועדים, כשנופלים, זה כדי לבחון אותך האם אתה נמצא בשמחה. איזו מדרגה אדם צריך כדי לזכות לזה…

יש למילה הזו גם משמעות שלישית – מוּעד. אדם מועד לעולם, כמו שור מועד, כלומר – ברור שהוא יפול, כי הוא אדם. "מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדם" – הקב"ה אומר 'כדי שהמועדים יהיו מועדי, אתם צריכים לקרוא אותם מקראי קודש. אני לא יכול להתקדש בעולם בלי שאתם מייצרים לי מקום וזמן. אני קובע את המקום – את בית הבחירה, אני קובע גם את הזמן – עשור לחודש לדוגמא, אבל אתם קובעים מתי יחול הזמן הזה ואיפה הוא יהיה – ע"י שאתם מקדשים את החודש, ואתם מקדשים את העיר ואת העזרות. אתם מקדשים את הכל!'. והתורה לא השתמשה בביטוי הזה עד עכשיו כי לא ניתן להבין את המושג 'מועד' לפני ההקדמה של ספר ויקרא, ואי אפשר להבין איך יהודי יכול לייצר "מקראי קדש" לפני שהוא למד "ונקדשתי בתוך בני ישראל". אין אפשרות!

רק אחרי שאנחנו מקבלים עלינו את מצוות "ונקדשתי", אני מבין שאני יכול להיות זה שקובע את המועד, ושהקב"ה רוצה את הכלה הזו המועדת לעולם.

כמה זה שבע כפול שבע?

הידיעה הזו את הגבול שאליו אני יכול להגיע אבל שבעצם מה שאני פועל מביא לאינסוף ולהתקדשות מלמעלה, זה מה שנאמר בפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ובעוד פסוק שמיד נראה אותו. "ונקדשתי" – הקב"ה כאילו אומר לנו 'אתה מוסר את עצמך ומגיע למדרגה שאי אפשר להבין שאפשר להגיע אליה, שהיא המדרגה האחרונה שאתה יכול להגיע אליה, ואני אומר לך שאני אופיע את המציאות של 'ונקדשתי' – על ידך'. "ונקדשתי" זה למעלה ממה שהאדם יכול ליצור.

בואו נראה עכשיו פסוק, שכולנו מכירים ואולי אפילו שרים –

וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּֽחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת-עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּֽהְיֶֽינָה. עַ֣ד מִמָּֽחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַֽ-ה'. (שם ט"ו-ט"ז)

עכשיו באים לומר לי מה בעצם יקרה לי במועד; 'אדוני, בעצם בזה שאתה תחוג את פסח, שעליו כבר דיברנו כמה וכמה פעמים בפרשת בוא, משפטים וכי תשא, בוא תראה מה יקרה לך כשתחוג אותו'. חשבון אנחנו יודעים, נכון? כשסופרים שבע שבתות 'תמימות' מגיעים לארבעים ותשע, אז איך זה ההמשך – "תספרו חמישים יום"? אצלי 7X7 יוצא 49 ולא 50! איך אפשר להבין מה שכתוב פה? אז רש"י אומר –

עד ממחרת השבת השביעת תספרו. ולא עד בכלל, והן ארבעים ותשעה יום. חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'. ביום החמשים תקריבוה…

כלומר – נספור ארבעים ותשע, ויום החמישים הוא יום ההקרבה. אבל רש"י עצמו מבין שזה פירוש קשה ולכן הוא מביא פרוש אחר (ע"ש). נו, אז איך מבינים את זה? מבאר האדמו"ר הזקן זיע"א – בעומק, מה שמתרחש בספירת העומר הוא שבני ישראל שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה יצאו ממצרים ונאמר להם "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג', י"ב) – 'תעבדון' ולא 'תעבדו', שהאות ן' רומזת ליום החמישים, והם ספרו כל יום – בכל יום הם הזדככו והתעלו מעוד שער של טומאה, מעוד גורם שלילי, מעוד שער, ועל ידי כך הם התעלו לעוד דרגה נוספת של קדושה. כעבור שבעה שבועות, הם נטהרו ממ"ט טומאות שדבקו בהם.

לכבוש ארבעים ותשעה שערים

שבע הוא המספר שאני בהבנה שלי יכול להגיע אליו, זה המקסימום. שבע פעמים שבע. זו הסיבה, כך מופיע בספה"ק, שאנחנו לא סופרים "יום ראשון לעומר, יום שני לעומר וכו'", לשון שהיא הרבה יותר הגיונית – כי כשקצרו את העומר 'היום הוא היום הראשון/השני/השלישי וכו' לקצירת העומר', אלא "יום אחד, שני ימים, שלשה ימים וכו'". יום רומז לשער אחד של קדושה – "היום יום אחד לעומר". היום כבשנו שער אחד. "היום שלשה ועשרים ימים"- בקענו שלשה ועשרים ימים, שערים אותם התעלינו. וכל שנה ושנה מאיר אותו הכח שהיה כשיצאו ממצרים, והכח הזה היה כל כך גדול עד כדי כך שהתורה כלל לא מספרת שיוצאי מצרים ספרו אז חמישים יום, זו דרשה. אנחנו רק יודעים שהם הגיעו ליום החמישים לקבל את התורה. אנחנו סופרים כל שנה אותו דבר. והנה העיקר – ליכולת של האדם יש גבול. כמה שלא תתאמץ, אתה תוכל להגיע רק לארבעים ותשעה שערים. אדם לא יכול להגיע לשער החמישים שנשאר מעבר לגבולות ההשגה האנושיים, אלא שהקב"ה מעניק לנו את השער החמישים במתנה מלמעלה אחרי שאנחנו משיגים את ארבעים ותשעה השערים בכוחות עצמנו. אנחנו סופרים בפועל בעצם ארבעים ותשעה ימים אבל זה כאילו ספרנו חמישים כיוון שקיבלנו גם את שער הנו"ן, אז הקב"ה בהתגלות הזו אומר – 'זה אתם ספרתם חמישים יום'. אנחנו מבינים? – "על מנת כן הוצאתי אתכם, על מנת שתמסרו עצמכם", אני אהיה מקודש, אני "ונקדשתי", "אני ה' מקדשכם".

מועדי ה' זה תוצאה של 'ונקדשתי'. אני מוּעד לעולם, אני מוֹעד, אני נופל, אני לא יכול להגיע לשער החמישים, אבל רק אני יכול להביא לימות המשיח, רק אני יכול להביא ל-"תספרו חמישים יום", והקב"ה מעלה את זה כאילו אנחנו ספרנו את החמישים יום. אני לא מבין איך אפשר להגיע לשם, אבל כל העולם של מי שלא חי כדי לקלוט חמצן וכדי לקבל משכורת אלא כדי "וחי בהם" – על תנאי שתמסרו עצמכם על שמי, מי שחי כך, הוא יספור ארבעים ותשע ואז יתגלה שהוא בעצם ספר את החמישים מבלי שהוא בכלל יודע מה זה. איזה עומק זה!

"וספרתם לכם" – זה הכח שלכם. כמה? "שבע שבתות". ומה תהיה התוצאה של שבע כפול שבע? – חמישים. ולכל זה אפשר להגיע רק אחרי "ונקדשתי בתוך בני ישראל".

בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם

'חג השבועות' נקרא על דבר שבכלל לא מתרחש בחג הזה. הוא נקרה על שם שבעה שבועות שאנחנו ספרנו אותם ושכבר עברו והסתיימו אתמול. עכשיו אנחנו כבר בשבוע השמיני. והכתוב אפיל מדגיש את זה יותר –  וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַ-ה' בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם …" (במדבר כ"ח, כ"ו). אין תיאור כזה לחגים אחרים. אין "בסוכותיכם" או "בפסחיכם" או "ביום כיפורכם" וכו'. "בשבועותיכם" – אני לא קובע תאריך. אתם תגיעו ותביאו את העולם הזה למקום ששם ה' לא מתחלל בו עוד. על תנאי הוצאתי אתכם ממצרים, על תנאי שתמסרו את עצמכם לשמי, ואני אביא אתכם לזה היום החמישים ייקרא 'שבועותיכם" – ונקדשתי.

אני לא מוסר את עצמי על מנת שייעשה לי נס, כי מי שמוסר עצמו על כך אין נעשה לו נס, אבל הקידוש ה' הוא שכבר ייעשה נס עצו , שכבר יתגלה קידוש ה' בעולם, בחיים, בטוב המוחלט הנגלה והנראה.

זוהי פרשת אמור הנקראת בהשגחה בשבוע הזה של יום הזיכרון ויום העצמאות תשפ"ד – תהא שנת פדות נפשנו וגאולתנו ושיתקדש שם שמיים בכל העולמות בחיים גדולים בשיבת ה' שבות עמו, בשוב ה' שיבת ציון וייצאו וישובו כל הילידים הטהורים שלנו לחיים ולשלום ששים ושמחים ונזכה לראות משיח צדקנו הולך לפנינו לגאולה שלמה תכף ממש.

1. בדורות האחרונים פחות נחשפנו לאיומים כאלה אבל אם נסתכל בהיסטוריה שלנו נראה כי זה היה רלוונטי כמעט בכל קהילה וגלות – באשכנז, במשהד, בתימן, עיראק ועוד. ↑

2. כולנו זוכרים שבפורים כתוב "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה וילבש שק ואפר", כלומר שהוא ידע שהגזרה נגזרה של ישראל כי הם השתחוו לצלם בימי נבוכדנצר והקב"ה האריך אפו עד לזמן מרדכי ואסתר. ↑

3. חז"ל אומרים שחלקנו הגדול אמנם השתחווינו לו רק 'לפנים' ולא באמת, אך מ"מ לא היה מי שיקדש שם שמיים. ↑