ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני. שיעור לפרשת שמיני תשפה

מה ענין ההפטרה לפרשה?

נעמיק הפעם בהפטרת השבוע וננסה להבין את הקשר שלה לפרשה ומה אנחנו צריכים לקבל מהחיבור הזה, במיוחד בליל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שאמנם נקבע בניגוד לעמדת הרבנות הראשית, ואולי מכאן נוכל להתעלות מעל לענין ההספד האסור כמובן בחודש ניסן, אל התובנות וההפנמה שהן תמיד חשובות ונכונות, שנדמה כי השנה הזו, אפילו יותר מהשנה שעברה, הן נצרכות כאשר אנחנו חוזרים והולכים מהאזכרות של חיילינו וילדינו. מאז ילדותי, אינני זוכר עוד שנה בה דובר כל כך הרבה לאורך כל השנה על השואה כמו השנה. נראה שיש נקודה עמוקה מאד, אמונית, שמתארת תיאור עמוק של כל מה שהתקדמנו בו השנה.

ההפטרה מתארת את הסיפור המפורסם של העלאת ארון ה' עד לעיר דוד. בשלב מסוים היא מתארת את סיפורה של מיכל בת שאול, המשקיפה ורואה את דוד מפזז ומכרכר, ובשלב השלישי שלה היא מתארת את בקשתו של דוד מנתן הנביא לבנות מקדש לה' –

…רְאֵ֣ה נָ֔א אָנֹכִ֥י יוֹשֵׁ֖ב בְּבֵ֣ית אֲרָזִ֑ים וַֽאֲרוֹן֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים יֹשֵׁ֖ב בְּת֥וֹךְ הַיְרִיעָֽה. (שמו"ב ז', ב')

נתן מקבל באותו לילה את דבר ה' ומבטיח לדוד את ההבטחה הבאה –

…כִּ֣י יִמְלְא֣וּ יָמֶ֗יךָ וְשָֽׁכַבְתָּ֙ אֶת-אֲבֹתֶ֔יךָ וַהֲקִימֹתִ֤י אֶֽת-זַרְעֲךָ֙ אַחֲרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר יֵצֵ֖א מִמֵּעֶ֑יךָ וַהֲכִינֹתִ֖י אֶת-מַמְלַכְתּֽוֹ. ה֥וּא יִבְנֶה-בַּ֖יִת לִשְׁמִ֑י וְכֹנַנְתִּ֛י אֶת-כִּסֵּ֥א מַמְלַכְתּ֖וֹ עַד-עוֹלָֽם. אֲנִי֙ אֶהְיֶה-לּ֣וֹ לְאָ֔ב וְה֖וּא יִהְיֶה-לִּ֣י לְבֵ֑ן… (שם י"ב-י"ד)

והשאלה הגדולה היא מה עניינה של ההפטרה הזו, שנקראת לפי כל המנהגים ובכל העדות, לפרשת השבוע.

לשלוט גם על האינסטינקט

נראה את הפתיחה –

וַיָּ֣קָם | וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וְכָל-הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ מִֽבַּעֲלֵ֖י יְהוּדָ֑ה לְהַעֲל֣וֹת מִשָּׁ֗ם אֵ֚ת אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁר-נִקְרָ֣א שֵׁ֗ם שֵׁ֣ם ה' צְבָא֛וֹת יֹשֵׁ֥ב הַכְּרֻבִ֖ים עָלָֽיו. וַיַּרְכִּ֜בוּ אֶת-אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל-עֲגָלָ֣ה חֲדָשָׁ֔ה וַיִּשָּׂאֻ֔הוּ מִבֵּ֥ית אֲבִינָדָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֑ה וְעֻזָּ֣א וְאַחְי֗וֹ בְּנֵי֙ אֲבִ֣ינָדָ֔ב נֹהֲגִ֖ים אֶת-הָעֲגָלָ֥ה חֲדָשָֽׁה (שם ו', ב'-ג)

האם השם 'אבינדב' רומז לנו על גיבורי הפרשה – אביהוא ונדב? נראה להלן. הארון עומד להגיע אל האוהל שדוד כבר הכין לכבודו מראש בעיר דוד. אלו רגעים מכוננים מפני שאחרי שהארון אכן יגיע ליעדו, דוד יקבל את ברכת ה' דרך נתן הנביא לבנות את המקדש.

וַיִּשָּׂאֻ֗הוּ מִבֵּ֤ית אֲבִֽינָדָב֙ אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֔ה עִ֖ם אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֑ים וְאַחְי֕וֹ הֹלֵ֖ךְ לִפְנֵ֥י הָאָרֽוֹן. וְדָוִ֣ד וְכָל-בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל מְשַֽׂחֲקִים֙ לִפְנֵ֣י ה' בְּכֹ֖ל עֲצֵ֣י בְרוֹשִׁ֑ים וּבְכִנֹּר֤וֹת וּבִנְבָלִים֙ וּבְתֻפִּ֔ים וּבִמְנַֽעַנְעִ֖ים וּֽבְצֶלְצֶלִֽים. וַיָּבֹ֖אוּ עַד-גֹּ֣רֶן נָכ֑וֹן וַיִּשְׁלַ֨ח עֻזָּ֜א אֶל-אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ וַיֹּ֣אחֶז בּ֔וֹ כִּ֥י שָׁמְט֖וּ הַבָּקָֽר. וַיִּֽחַר-אַ֤ף ה֙' בְּעֻזָּ֔ה וַיַּכֵּ֥הוּ שָׁ֛ם הָאֱלֹהִ֖ים עַל-הַשַּׁ֑ל וַיָּ֣מָת שָׁ֔ם עִ֖ם אֲר֥וֹן הָאֱלֹהִֽים. (שם ד-ז')

המפרשים דנים מה בדיוק היה שם ואנחנו נלך עם הפירוש הפשוט של חז"ל שגם האברבנאל הולך בו, ולפיו קרה שם דבר מחריד ברמת הזעזוע של העונש. הבקר שמטו את הארון והוא עמד ליפול, ואז מתוך אינסטינקט, מנסה עוזה לתפוס ולהציל אותו – דבר שמן הסתם כל אחד מאיתנו היה עושה. אמנם אנחנו מכירים את המשפט ש-"הארון נושא את נושאיו" (סוטה ל"ה.), כפי שמסופר בחציית הירדן אצל יהושע, שם ראו שהארון נישא באורח טבעי. האברבנאל אומר מדהים – "כי חטא עוזה במיעוט אמונה בחושבו שיפול הארון ארצה" – שמענו? – "ולהיותו בלתי בוטח בה' ובלתי מאמין בהשגחתו בארון הקדש נענש במיתה". כלומר, האחיזה בארון הייתה אינסטינקטיבית, זה ברור שזה מה שתעשה כשקורה מקרה כזה והארון נשמט ליפול, אבל כנראה שבמדרגות העליונות הללו של העלאת הארון לעיר דוד, צריך להיות בהסתכלות רוחנית-אמונית כזו שהפעולות צריכות להיות ברמה גבוהה במיוחד, וחסרונן גורם למוות הנורא הזה. "ויכהו שם האלקים על השל" – 'של' בארמית זה שוגג. על עסקי שגגה, מבאר שם רש"י במקום. ותגובתו של דוד קשה –

וַיִּ֣חַר לְדָוִ֔ד עַל֩ אֲשֶׁ֨ר פָּרַ֧ץ ה' פֶּ֖רֶץ בְּעֻזָּ֑ה וַיִּקְרָ֞א לַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ פֶּ֣רֶץ עֻזָּ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה. (שם ח')

לדוד מאד כואב והוא לוקח את זה על עצמו ונושא באחריות.

וַיִּרָ֥א דָוִ֛ד אֶת-ה' בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֕אמֶר אֵ֛יךְ יָב֥וֹא אֵלַ֖י אֲר֥וֹן ה'. (שם ט')

'אני לא במדרגה כזו. אני צריך הוכחה, מופת, שאני כבר יכול להביא את ארון ה' ליעדו'. איזו מדרגה! חז"ל אומרים שדוד נענש כאן כיון שהוא קרא לדברי התורה "זמירות", ואמנם לא ניכנס לזה כעת, רק נראה איך שהוא לוקח את הכל על עצמו.

וְלֹֽא-אָבָ֣ה דָוִ֗ד לְהָסִ֥יר אֵלָ֛יו אֶת-אֲר֥וֹן ה' עַל-עִ֣יר דָּוִ֑ד וַיַּטֵּ֣הוּ דָוִ֔ד בֵּ֥ית עֹבֵֽד-אֱד֖וֹם הַגִּתִּֽי. וַיֵּשֶׁב֩ אֲר֨וֹן ה' בֵּ֣ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם הַגִּתִּ֖י שְׁלֹשָׁ֣ה חֳדָשִׁ֑ים וַיְבָ֧רֶךְ ה' אֶת-עֹבֵ֥ד אֱדֹ֖ם וְאֶת-כָּל-בֵּיתֽוֹ. וַיֻּגַּ֗ד לַמֶּ֣לֶךְ דָּוִד֮ לֵאמֹר֒ בֵּרַ֣ךְ ה' אֶת-בֵּ֨ית עֹבֵ֤ד אֱדֹם֙ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-ל֔וֹ בַּעֲב֖וּר אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֑ים… (שם י'-י"ב)

דוד רואה בכך סימן שהקב"ה התרצה ואפשר להמשיך –

…וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וַיַּעַל֩ אֶת-אֲר֨וֹן הָאֱלֹהִ֜ים מִבֵּ֨ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם עִ֥יר דָּוִ֖ד בְּשִׂמְחָֽה. (שם)

מה ענין שיחת מיכל ודוד לפרשה?

נשים לב להדרגתיות של מה שמתרחש פה. ההתחלה היתה בשמחה מופלאה. כולם היו משחקים לפני ה', דוד הולך איתם בשחוק, אחרי זה היה האסון שבעקבותיו "ויחר לדוד", קראו למקום פרץ עוזה, התנועה הנפשית של דוד התחלפה ליראה, ממש לא פיזוז וכרכור, ואחרי שלשה חודשים הוא מבין שאפשר להמשיך, והשמחה חוזרת אליו –

וַיְהִ֗י כִּ֧י צָעֲד֛וּ נֹשְׂאֵ֥י אֲרוֹן-ה' שִׁשָּׁ֣ה צְעָדִ֑ים וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא. (שם י"ג)

ששה צעדים בלבד – והם זובחים ומקריבים קרבנות (שהרי אין בית מקדש והדבר מותר). דוד שהלך עם כל ישראל בהתחלה בשמחה, מעלה עכשיו, אחרי האסון, את רמת השמחה –

וְדָוִ֛ד מְכַרְכֵּ֥ר בְּכָל-עֹ֖ז לִפְנֵ֣י ה' וְדָוִ֕ד חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד. וְדָוִד֙ וְכָל-בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל מַעֲלִ֖ים אֶת-אֲר֣וֹן ה' בִּתְרוּעָ֖ה וּבְק֥וֹל שׁוֹפָֽר. (שם י"ד-ט"ו)

בדרך כלל את אפוד הבד לובש הכהן הגדול ולא המלך. הרמב"ם בהלכותיו שם לב לנקודה ומבאר שהנביאים היו לובשים אפוד בד ומתבודדים כאשר היו רוצים שתשרה עליהם השכינה. כך היה גם בנוב עיר הכהנים, שהיו שם שמונים שלבשו אפודי בד, למרות שרק אחד היה כהן גדול ולא כולם. כלומר המלך דוד מקבל על עצמו איזו השראת שכינה גדולה.

וְהָיָה֙ אֲר֣וֹן ה' בָּ֖א עִ֣יר דָּוִ֑ד וּמִיכַ֨ל בַּת-שָׁא֜וּל נִשְׁקְפָ֣ה בְּעַ֣ד הַחַלּ֗וֹן וַתֵּ֨רֶא אֶת-הַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ מְפַזֵּ֤ז וּמְכַרְכֵּר֙ לִפְנֵ֣י ה' וַתִּ֥בֶז ל֖וֹ בְּלִבָּֽהּ. (שם ט"ז)

נשים לב למה שקרה פה – דוד עבר משמחה כללית שבה כולם שיחקו במנענעים ובמצלצלים, שמחה מתורבתת עם תזמורת, לשמחה של "מכרכר בכל עוז", ואילו עכשיו הוא "מפזז ומכרכר לפני ה'". עכשיו לא כתוב שהוא חגור אפוד בד. הוא כבר כל כך קרוב לקודש, וככל שהוא מתקרב לקודש השמחה אצלו מתרבה ומתפרצת עוד ועוד ובאופן שנראה לעיניים זרות לא טוב. מיכל היא אשתו האהובה של דוד. כאן היא נקראת "בת שאול" (ולהלן), אבל בכל המקומות היא נקראת "אשת דוד" כי היא אשתו העיקרית, יותר מכל הנשים, והיא מסתכלת מהחלון, רואה את דוד ובזה לו בליבה.

וַיָּבִ֜אוּ אֶת-אֲר֣וֹן ה' וַיַּצִּ֤גוּ אֹתוֹ֙ בִּמְקוֹמ֔וֹ בְּת֣וֹךְ הָאֹ֔הֶל אֲשֶׁ֥ר נָטָה-ל֖וֹ דָּוִ֑ד וַיַּ֨עַל דָּוִ֥ד עֹל֛וֹת לִפְנֵ֥י ה' וּשְׁלָמִֽים. וַיְכַ֣ל דָּוִ֔ד מֵהַעֲל֥וֹת הָעוֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיְבָ֣רֶךְ אֶת-הָעָ֔ם בְּשֵׁ֖ם ה' צְבָאֽוֹת. (שם י"ז-י"ח)

דוד עורך שולחן, טיש, לכל העם –

וַיְחַלֵּ֨ק לְכָל-הָעָ֜ם לְכָל-הֲמ֣וֹן יִשְׂרָאֵל֮ לְמֵאִ֣ישׁ וְעַד-אִשָּׁה֒ לְאִ֗ישׁ חַלַּ֥ת לֶ֙חֶם֙ אַחַ֔ת וְאֶשְׁפָּ֣ר אֶחָ֔ד וַאֲשִׁישָׁ֖ה אֶחָ֑ת וַיֵּ֥לֶךְ כָּל-הָעָ֖ם אִ֥ישׁ לְבֵיתֽוֹ. (שם י"ט)

כאן מסיימים הספרדים את ההפטרה. החלק הזה די ברור ומזכיר לנו הרבה דברים מהפרשה – מות עוזה בעת העלאת ארון ה' מזכיר את מות נדב ואביהוא בחנוכת המשכן בזמן שאש יורדת מהשמים ואוכלת את העולה. שם "וידם אהרן" וכאן "ויחר לדוד". דוד מגיע לעיר דוד ומברך את העם, וגם אהרן, אחרי שירדה האש מן השמים, יורד מהמזבח מעשות החטאת והעולה והשלמים ומברך את העם בברכת כהנים יחד עם משה בנשיאת ידיים. אבל אנחנו צריכים להמשיך ולברר את המשך הקשר – מה הקשר לסיפור של מיכל ודוד? לכאורה זה לא קשור, ובאמת לפי מנהג הספרדים, השיחה הקשה שתהיה בין דוד למיכל לא מופיעה כבר בהפטרה לשיטתם.

מפזז ומכרכר

בפסקה הבאה ממשיכה ההפטרה גם לפי מנהג התימנים וגם לפי מנהג האשכנזים, כשהאשכנזים ממשיכים אף לפסקה שלישית. הפסוק הבא נראה כבר כלא קשור לפרשה –

וַיָּ֥שָׁב דָּוִ֖ד לְבָרֵ֣ךְ אֶת-בֵּית֑וֹ וַתֵּצֵ֞א מִיכַ֤ל בַּת-שָׁאוּל֙ לִקְרַ֣את דָּוִ֔ד וַתֹּ֗אמֶר מַה-נִּכְבַּ֨ד הַיּ֜וֹם מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר נִגְלָ֤ה הַיּוֹם֙ לְעֵינֵ֨י אַמְה֣וֹת עֲבָדָ֔יו כְּהִגָּל֥וֹת נִגְל֖וֹת אַחַ֥ד הָרֵקִֽים. (שם כ')

זה ביטוי קשה מאד שמיכל מטיחה בדוד! והמענה של דוד קשה לנו לא פחות –

וַיֹּ֣אמֶר דָּוִד֮ אֶל-מִיכַל֒ לִפְנֵ֣י ה' אֲשֶׁ֨ר בָּֽחַר-בִּ֤י מֵֽאָבִיךְ֙ וּמִכָּל-בֵּית֔וֹ לְצַוֹּ֨ת אֹתִ֥י נָגִ֛יד עַל-עַ֥ם ה' עַל-יִשְׂרָאֵ֑ל וְשִׂחַקְתִּ֖י לִפְנֵ֥י ה'. (כ"א)

דוד, למה אתה 'מחזיר לה'? גם אם היא בזה לך בלבה – מה אתה מכניס פה את אבא שלה? הרי היא זו שהצילה אותך מאבא שלה? כזכור היא זו שהצילה את דוד מאביה ששלח אנשים להורגו (עי' שמו"א, י"ט)! והוא ממשיך –

וּנְקַלֹּ֤תִי עוֹד֙ מִזֹּ֔את וְהָיִ֥יתִי שָׁפָ֖ל בְּעֵינָ֑י וְעִם-הָֽאֲמָהוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתְּ עִמָּ֖ם אִכָּבֵֽדָה. (כ"ב)

'עצם הבחירה של הקב"ה בי, "לצוות אותי נגיד", הביאה אותי ל-"ושיחקתי לפני ה'", ואם יש לי על מה להתנצל זה רק על זה שלא עשיתי אף יותר' – "והייתי שפל בעיני". והכתוב אומר –

וּלְמִיכַל֙ בַּת-שָׁא֔וּל לֹֽא-הָ֥יָה לָ֖הּ יָ֑לֶד עַ֖ד י֥וֹם מוֹתָֽהּ. (שם כ"ג)

חז"ל אומרים שלפי פסוקים אחרים אפשר ללמוד שדווקא היה למיכל ילד בשם יִתְרְעָם (עי' סנהדרין כ"א.), והם אומרים שלמיכל ודוד לא היה ילד משותף ואם כן היה נולד להם ילד, מבית שאול ומבית דוד – הרי שהוא היה המשיח, אבל הכל נתקע. כאן מסיימים התימנים את ההפטרה וצריך להבין מה נותנת הפסקה הזו, ואילו האשכנזים ממשיכים עוד –

וַיְהִ֕י כִּי-יָשַׁ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ בְּבֵית֑וֹ וַ-ה' הֵנִֽיחַ-ל֥וֹ מִסָּבִ֖יב מִכָּל-אֹיְבָֽיו. (שם ז', א')

העלאת הארון גרמה לשלום עולמי, שלווה.

וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל-נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא רְאֵ֣ה נָ֔א אָנֹכִ֥י יוֹשֵׁ֖ב בְּבֵ֣ית אֲרָזִ֑ים וַֽאֲרוֹן֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים יֹשֵׁ֖ב בְּת֥וֹךְ הַיְרִיעָֽה. וַיֹּ֤אמֶר נָתָן֙ אֶל-הַמֶּ֔לֶךְ כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר בִּֽלְבָבְךָ֖ לֵ֣ךְ עֲשֵׂ֑ה כִּ֥י ה' עִמָּֽךְ. (שם ב'-ג')

זה פלא עצום. זה הסיפור שמוביל את דוד לרצות להקים את בית המקדש. הרמב"ם מזכיר בסוף הלכות סוכה את גודל השמחה שאדם צריך להגיע אליה בעבודת ה' שלו והוא מסתמך על המלך דוד מפזז ומכרכר, וכך היה בשמחת בית השואבה –

והיאך היתה שמחה זו? החליל מכה ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתים וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו… ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע… ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות. אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע. (הל' סוכה ולולב, ח' י"ג-י"ד)

ואז הוא עובר אל עובד ה' מאהבה –

השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן. עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב. וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה. ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני. ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וגו'. (שם ט"ו)

דוד – מעבד לבן

אבל אז בלילה הקב"ה מתגלה לנתן הנביא –

וַיְהִ֖י בַּלַּ֣יְלָה הַה֑וּא וַֽיְהִי֙ דְּבַר-ה' אֶל-נָתָ֖ן לֵאמֹֽר. לֵ֤ךְ וְאָֽמַרְתָּ֙ אֶל-עַבְדִּ֣י אֶל-דָּוִ֔ד כֹּ֖ה אָמַ֣ר ה' הַאַתָּ֛ה תִּבְנֶה-לִּ֥י בַ֖יִת לְשִׁבְתִּֽי. (שם ד'-ה')

הוא קורא לדוד ואומר "אל עבדי אל דוד". בחינת עבד.

כִּ֣י לֹ֤א יָשַׁ֙בְתִּי֙ בְּבַ֔יִת לְ֠מִיּוֹם הַעֲלֹתִ֞י אֶת-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִמִּצְרַ֔יִם וְעַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וָאֶֽהְיֶה֙ מִתְהַלֵּ֔ךְ בְּאֹ֖הֶל וּבְמִשְׁכָּֽן. בְּכֹ֥ל אֲשֶֽׁר-הִתְהַלַּכְתִּי֮ בְּכָל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ הֲדָבָ֣ר דִּבַּ֗רְתִּי אֶת-אַחַד֙ שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֣ר צִוִּ֗יתִי לִרְע֛וֹת אֶת-עַמִּ֥י אֶת-יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר לָ֛מָּה לֹֽא-בְנִיתֶ֥ם לִ֖י בֵּ֥ית אֲרָזִֽים. (שם ו'-ז')

זוכרים שדוד אמר למיכל שהקב"ה ציווה אותו לנגיד? כעת אומר לו הקב"ה 'האם ציויתי ממישהו מאחד שבטי ישראל – אולי רמז לשבט יהודה – לבקשה הזו'? כעת היינו מצפים שהקב"ה יאמר לדוד שהוא לא רוצה שהוא יבנה את הבית, אבל –

וְ֠עַתָּה כֹּֽה-תֹאמַ֞ר לְעַבְדִּ֣י לְדָוִ֗ד כֹּ֤ה אָמַר֙ ה' צְבָא֔וֹת אֲנִ֤י לְקַחְתִּ֙יךָ֙ מִן-הַנָּוֶ֔ה מֵאַחַ֖ר הַצֹּ֑אן לִֽהְי֣וֹת נָגִ֔יד עַל-עַמִּ֖י עַל-יִשְׂרָאֵֽל. (שם ח')

הנוה הוא גם נוה המדבר ממנו לקח הקב"ה את דוד, אך זהו גם שמו של המקדש – "זה אלי ואנוהו" – אבנה לו בית מקדש.^[1] הוא לקח את דוד מהנוה ודוד עומד לבנות נוה.

וָאֶהְיֶ֣ה עִמְּךָ֗ בְּכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר הָלַ֔כְתָּ וָאַכְרִ֥תָה אֶת-כָּל-אֹיְבֶ֖יךָ מִפָּנֶ֑יךָ וְעָשִׂ֤תִֽי לְךָ֙ שֵׁ֣ם גָּד֔וֹל כְּשֵׁ֥ם הַגְּדֹלִ֖ים אֲשֶׁ֥ר בָּאָֽרֶץ. (שם ט')

כלומר לא רק שאני לא רוצה שתבנה ושלא ציויתי אלא להיפך.

וְשַׂמְתִּ֣י מָ֠קוֹם לְעַמִּ֨י לְיִשְׂרָאֵ֤ל וּנְטַעְתִּיו֙ וְשָׁכַ֣ן תַּחְתָּ֔יו וְלֹ֥א יִרְגַּ֖ז ע֑וֹד וְלֹֽא-יֹסִ֤יפוּ בְנֵֽי-עַוְלָה֙ לְעַנּוֹת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֖ר בָּרִאשׁוֹנָֽה. וּלְמִן-הַיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר צִוִּ֤יתִי שֹֽׁפְטִים֙ עַל-עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַהֲנִיחֹ֥תִי לְךָ֖ מִכָּל-אֹיְבֶ֑יךָ וְהִגִּ֤יד לְךָ֙ ה' כִּי-בַ֖יִת יַעֲשֶׂה-לְּךָ֥ ה'. (שם י'-י"א)

כל ענין המשיח מופיע פה! איזו נבואה מופלאה.

כִּ֣י | יִמְלְא֣וּ יָמֶ֗יךָ וְשָֽׁכַבְתָּ֙ אֶת-אֲבֹתֶ֔יךָ וַהֲקִימֹתִ֤י אֶֽת-זַרְעֲךָ֙ אַחֲרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר יֵצֵ֖א מִמֵּעֶ֑יךָ וַהֲכִינֹתִ֖י אֶת-מַמְלַכְתּֽוֹ. ה֥וּא יִבְנֶה-בַּ֖יִת לִשְׁמִ֑י וְכֹנַנְתִּ֛י אֶת-כִּסֵּ֥א מַמְלַכְתּ֖וֹ עַד-עוֹלָֽם. אֲנִי֙ אֶהְיֶה-לּ֣וֹ לְאָ֔ב וְה֖וּא יִהְיֶה-לִּ֣י לְבֵ֑ן אֲשֶׁר֙ בְּהַ֣עֲוֹת֔וֹ וְהֹֽכַחְתִּיו֙ בְּשֵׁ֣בֶט אֲנָשִׁ֔ים וּבְנִגְעֵ֖י בְּנֵ֥י אָדָֽם. (שם י"ב-י"ד)

עד עכשיו דוד הופיע פה כעבד ואילו עכשיו מתפתח יחס מיוחד לדוד – בן.

וְחַסְדִּ֖י לֹא-יָס֣וּר מִמֶּ֑נּוּ כַּאֲשֶׁ֤ר הֲסִרֹ֙תִי֙ מֵעִ֣ם שָׁא֔וּל אֲשֶׁ֥ר הֲסִרֹ֖תִי מִלְּפָנֶֽיךָ. (ט"ו)

זה פסוק חשוב שלא שמים לב אליו. למה צריך להזכיר את שאול? – דוד עצמו השווה את עצמו אל שאול בשיחה הקשה שלו עם מיכל וכעת הקב"ה משווה אותו לשאול.

וְנֶאְמַ֨ן בֵּיתְךָ֧ וּמַֽמְלַכְתְּךָ֛ עַד-עוֹלָ֖ם לְפָנֶ֑יךָ כִּֽסְאֲךָ֔ יִהְיֶ֥ה נָכ֖וֹן עַד-עוֹלָֽם. כְּכֹל֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וּכְכֹ֖ל הַחִזָּי֣וֹן הַזֶּ֑ה כֵּ֛ן דִּבֶּ֥ר נָתָ֖ן אֶל-דָּוִֽד. (ט"ז-י"ז)

על פניו, כל החלק השני והשלישי, המרתקים כשלעצמם, נראים כלא קשורים לפרשה. אולי קצת הקמת המקדש, חנוכת המשכן. אבל מה החיבור העמוק של הסיפור? נדמה שיש כאן נקודה פלאית שקשורה לעומק הפרשה ולמציאות של החיים שלנו.

"וידום" – "ושבח"

נדב ואביהוא מתים, משה מדבר אל אהרן ומה תגובתו של אהרן? –

…הוּא֩ אֲשֶׁר-דִּבֶּ֨ר ה' לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל-פְּנֵ֥י כָל-הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַֽהֲרֹֽן. (ויקרא י'. ג')

הפירוש הפשוט של המילה וידם הוא שתיקה, וכך מתרגם אונקלוס ("ושתיק"). אמנם בתרגום אונקלוס בדפוס כתר תורה, בדפוסים ישנים כ-'תורה שלמה', מופיע תרגום מופלא ואחר למילה הזו. באים ומספרים לאהרן ששני בניו נשרפו באש.^[2] ואונקלוס מתרגם בדפוס הישן – "ושבח אהרן". זה תרגום קשה. כלומר הוא שמח ושיבח את מותם. בפרשה שלנו רגע לפני שהם הקריבו את האש הזרה מסופר שיצאה אש מן השמים ואכלה את העולה ואת החלבים, והעם שכל כך משתוקק לראות שהקב"ה כיפר על חטא העגל ושהוא משרה את שכינתו את עליהם, רואה את האש היורדת מהשמים –

וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י ה' וַתֹּ֨אכַל֙ עַל-הַמִּזְבֵּ֔חַ אֶת-הָֽעֹלָ֖ה וְאֶת-הַֽחֲלָבִ֑ים וַיַּ֤רְא כָּל-הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל-פְּנֵיהֶֽם. (שם ט', כ"ד)

ואונקלוס מתרגם שם את סוף הפסוק –

… וְשַׁבָּחוּ וּנְפָלוּ עַל אַפֵּיהוֹן.

ושני פסוקים אחרי זה אונקלוס (בדפוס ישן) מתרגם "ושבח" את המילה "וידום". איך אפשר להבין את זה?!

נחזור לדיון בהפטרה שהיא תמיד הסבר לעומק הפרשה, אך כאן נראה כאילו החלקים האחרונים שבה נראים כלא קשורים לפרץ עוזה. השיחה בין מיכל לדוד קשה מאד. מיכל בזה לדוד בליבה ודוד עונה לה בביטוי הנורא – "אשר בחר בי מאביך ומבית אביך". הוא לא מדבר על בחירת שבט יהודה אלא מדגיש לכאורה שזה ענין פרסונלי – "בחר בי מאביך". ובסוף ההפטרה, הקב"ה דרך נתן אומר לדוד שזרעו ישב אחריו "והוא יבנה לי בית לשמי" – "וחסדי לא אסיר ממנו כאשר הסירותי מעם שאול אשר הסירותי מלפניך", ונראה כאילו הקב"ה מאשר את הנוסח של דוד. מה הסיפור פה?

להיות בביטול אל הקודש

מה ההבדל בין דוד לשאול? למה שאול נפל בסיפור עם עמלק ואגג? – חטאו של שאול נבע מפני שהוא הפעיל את השכל שלו, את הסברה שלו, ולו באופן הכי מינימלי שיש. עבודתו של שאול היתה אדירה – בחור גבוה משכמו ומעלה, למעלה מכל העם, אבל הוא לא רצה להחרים את עמלק לגמרי כי על פי השכל היה צריך את מיטב הצאן והבקר לזבוח לה' – ולכן "מאס ה' בך מלהיות מלך". דוד המלך אומר למיכל – "אשר בחר בי מאביך" – שאול הלך אחרי הטעם ולכן ניטלה ממנו המלוכה ונמסרה אלי, והביטוי הוא "לצוות אותי נגיד", כלומר 'שהעבודה שלי היא בקבלת עול'. אם אתה רוצה שהמלוכה תהיה קיימת לעולם ולעולמי עולמים דרושה קבלת עול שמפשיטה אותך לגמרי וכל השאיפה היחידה שיש לך היא – "ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני", בלי שהשכל מגביל אותי. לכן מתוארת פה "כמיכל בת שאול" – זו טרגדיה כל כך נוראה שלא היה לה ולדוד ילד עד יום מותה. המשיח מתעכב.

מה נושא ההפטרה, מתחילתה ועד סופה? ה' פרץ פרץ בעוזה – נחזור לפשט – על זה שעוד לא הצלחתי באינסטינקט שלי, במאה אחוז, שהארון לא יפול. יש סיכוי למישהו מאיתנו להגיע לזה? תגידו, מה רוצים מעוזה? הרי זה אינסטינקט! זה מה שאמר האברבנאל בו פתחנו – כשלמדת שהארון נושא את נושאיו, האם זה חדר לך את כל האיברים פנימה או שזה נשאר בגדר רעיון יפה? לכן כל כך חרה לדוד והוא כל כך ירא היה מזה. הוא מבין שהוא עוד לא הגיע למדרגה הזו. כבר בשלב הזה, כל העם ודוד משחקים ומנענעים – כלומר הם עושים תזמורת, יש כלי נגינה מכובדים, אבל עוד אין כאן מלך שמפזז ומכרכר – עושה קולות מוזרים ומביכים. אין ביטול מוחלט!

אחרי מותו של עוזה דוד מבין שהוא לא יכול והארון עוד לא מוכן לרדת לעיר דוד והוא ירא וכן הוא מטה את הארון אל בית עובד אדום הגתי. הוא מחכה לראות שהקב"ה מוחל. מה יש בבית עובד, אדם שאיננו מכירים אותו? אנחנו רק יודעים משמו שהוא 'עובד' את ה', ודוד המלך אומר – זה מה שצריך. 'גתי' זה מהמילה גת, מקום דריכת הענבים. שם בדריכת הענבים עובדים את ה'. שלשה חודשים הוא נמצא שם – שלשה חודשים זו הגדרה הלכתית ל-"הוכר עוברה". אחרי שלשה חודשים מלאים דוד רואה שביתו של עובד אדום הגתי מתברך – והוא מבין שהוא יכול להמשיך. הוא חוגר את עצמו אפוד בד – לפני כן הוא לא היה חגור כך וגם בעיר דוד הוא לא עתיד להיות חגור בו. ראינו שאפוד בד הוא הכנה לקבלת שכינה – על האפוד שעל הכהן הגדול נמצא חושן האפוד שמביא את הכהן והופך אותו להיות הצינור של הקב"ה – ודוד מראה שכל אחד יכול להיות בביטול כזה לקודש, חגור אפוד בד. הוא מתבודד כמו נביא שמתכונן לנבואה והוא מכרכר בכל עוז והעם שמח אותו. היראה שלו מביאה אותו לעוד יותר פיזוז וכירכור, לעוד יותר שמחה. ה-"וידום" מביא לעוד יותר "ושבח", עד כמה שזה קשה לנו לתפוס.

האמת היא שכך אני מרגיש בשנה האחרונה, בימים האלה, על מה שמתרחש אצלנו בעם ישראל – וזה תהליך של שמונים השנה האחרונות. לאן הגענו, באיזו עבודה – לא אנחנו אלא כל הקדושים שנפלו על קדושת השם, החטופות והחטופים.

דוד ממשיך לעיר דוד וכשהוא מתקרב עוד ועוד אל הקודש רמת הכירכור והפיזוז שלו עולה. הוא כבר לא זקוק לאפוד הבד. שם קרוב אל האהל שהוא כבר נטע כדי להכניס אליו את הארון, הוא מגיע למדרגה כזו "ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני", לביטול הגמור ביותר. הרי הוא זה שלפני שלשה חודשים קרא למקום 'פרץ עוזה'. האם אני הייתי מסוגל להשתקם מזה? להתרומם? שכל אחד יעשה את החשבון לעצמו בשקט… ודוד שמח כעת מתוך יראתו, מתוך היראה הזו שהוא לא יכול היה להביא את הארון, אחרי שלשה חודשים הוא מגיע לפזז ולכרכר ולהביא את הארון.

עמידתו של רבי עקיבא

"ונקלותי עוד מזאת" – ר' אשר פריינד זצ"ל שאל פעם איך רבי עקיבא יכול היה לעמוד בטרגדיה הגדולה של מות עשרים וארבעה אלף תלמידיו בספירת עומר? עדיף לנו לא לעשות חשבון לכמה הלוויות הוא נזקק ללכת בכל יום בין פסח לעצרת באותה שנה. נתאר לעצמנו מה אמרו עליו, מה כתבו עליו. זה מפחיד אפילו כדוגמא – מחנך של"ע תלמיד אחד שלו נפטר, וכשזה חוזר עם עוד תלמיד או שניים אחרי שבוע – איך הוא מסוגל לתפקד? והרי הוא יודע שזה הוא. ואולי זה גם קשור למרד בר כוכבא – אז בכלל… איך הוא עמד בזה? ואנחנו יודעים שהוא עמד בזה כי אחרי שמתו כל אותם תלמידים הוא הולך ומוצא חמישה תלמידים שבדרום וכל התורה שבעל פה שיש לנו עד היום היא מהם – ר' שמעון, ר' יהודה, ר' מאיר. איך הוא הצליח?

שמעתי בשם ר' אשר זיע"א שאמר שהתשובה בסה"כ פשוטה אבל צריך לחזור קצת אחורה בסיפור. זוכרים שהוא יצא ללמוד תורה שתים עשרה שנה וכשחזר שמע את אשתו ופנה שוב לבית המדרש ורק אחרי 24 שנה חזר הביתה וכולם רקדו לקראתו, וכלבא שבוע בא וביקש להתיר את הנדר? גם אז, כשכולם שרו לו "ימים על ימי מלך תוסיף", וסיפרו כמה הוא יודע את כל הש"ס על פה קדימה ואחורה, ונסתר ונגלה וכו' – הוא חייך לתוך עצמו ואמר 'איזה אפס אני. אפס. זה הכל הקב"ה' – והוא האמין בזה באמת. וגם כשמתו עשרים וארבעה אלף תלמידיו הוא אמר – 'איזה אפס אני. אפס. הכל זה הקב"ה. התפקיד שלי הוא אחד – לגלות שרוצה האלוקים להעלות את ארון ה' לעיר דוד ולפזז ולכרכר, ולהעמיד חמישה תלמידים'. תשובתו של דוד המלך לא נבחרה על ידו באופן סתמי אלא הוא אמר לה – 'אשר בחר בי מאביך', כלומר הוא בחר בי – לא יותר מאבא שלך אלא – מתוך הלימוד של אביך. מאביך למדתי איך אני צריך להיות ומה עלי לעשות. אני צריך להיות "ונקלותי עוד מזאת". שפלות גמורה.

"וירונו כל העם ויפלו על פניהם" – "ושבחו", ומשה אומר לאהרן "בקרובי אקדש", ומתאר את מיתת הקדושים הקרובים – "וידום אהרן", ושתיקתו היא שתיקה שמשבחת את הקב"ה.

למען יזמרך כבוד ולא ידום

אגיד כעת דבר קשה. אני מרגיש היום, ליל כ"ו ניסן תשפ"ה,^[3] לגבי אחד הנושאים המרכזיים שגדלנו עליהם כילדים אחרי השואה, הניתוח והשאלות שאין עליהן תשובות והתשובה האמיתית שאיננו יודעים, ההרגשה שלי היא שהשנה הגענו לאהרן הכהן. וידום – ושבח. תשמעו את הילדים שלנו, את החיילים, את החטופות והחטופים שחזרו משם. הביטול הגמור שמביא אותי להבין שתפקידי הוא לדעת שאני לא יודע ואין לי שום הווא אמינא שאני יודע, ואני מביא לימות המשיח, אני מביא עולם שלם, שמכח קבלת העול הזו, הביטול הזה והתיקון הזה שבין שאול לדוד, הקב"ה יאמר לי "והוא יהיה לי לאב ואני אהיה לו לבן". "הוא יבנה בית לשמי".

כל החלק האחרון של ההפטרה הקב"ה במשך כעשרה פסוקים מסביר כביכול למה לא לבנות בית מקדש אבל בסוף הוא מהפך הכל ואומר – ועכשיו בנך כן יבנה את בית המקדש, כי הבאת את העולם ואת הכלים שלך לכזה ביטול גמור שעכשיו זה כבר לא אתה, "והייתי שפל בעיני" – וזה יבנה לי בית מקדש. זו פרשת שמיני.

את כל זה אומר דוד המלך בפסוק אחד –

לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם ה' אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ. (תהילים ל', י"ג)

הוא אומר לנו – אתם לא הבנתם את ה'וידום' של אהרן. הוידום הכי פנימי הוא מה שמוביל ל-"למען יזמרך". אתם לא מבינים איך? ברור שלא תבינו. אתם לא מסוגלים להבין איך, כי אי אפשר להבין איך. "והייתי שפל בעיני". "ונקלותי עוד מזאת". וכמו שראינו ברמב"ם לעיל –

וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני.

את כל סוד שמחת האדם בעשיית המצוות, את כל סוד תיקון הגלות של "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כ"ח, מ"ז) רואה הרמב"ם שם בהלכה במה שמלמד דוד – "אשר בחר בי מאביך". הוא לא אמר חלילה למיכל 'אני יותר טוב מאבא שלך'. מה הם ילדים קטנים, חלילה?! הוא אמר – 'אביך היה הגדול שבעולם. משכמו ומעלה, למעלה מכל העם, אבל את ואני צריכים תמיד לשאול את עצמנו מה קרה אז? איך זה התרחש? כי במדרגה המופלאה הזו של שאול היתה נדרשת עוד נקודה עמוקה של ביטול וכל מה שבאתי לעולם הוא כדי להביא אותה לידי ביטוי, ואם עד שזה יבוא לידי ביטוי זה יתעכב עוד קצת ולכן לך ולי לא יהיה ילד – אז זה יתעכב. אבל יבוא יום, יבואו דורות, ויבואו הורים וילדים שלא ישאלו שאלות. שיגידו ש'וידום' זה 'ושבח' זה לא חידוש כזה גדול. שיהיו מודלים לכך.

וחסדי לא יסור ממנו

בהפטרה יש שלשה חלקים. לעניות דעתי עיקרה של ההפטרה היא מהותו של דוד, מהשלב של "ויחר לדוד", "וירא דוד את ה'", איך הולכת ההתבטלות שלו וצוברת תאוצה מהמנענעים והצלצלים שבהתחלה, דרך חגירת אפוד הבד, אל הפיזוז והכירכור בעיר דוד ועד אל ה"ונקלותי" וה-"שפל בעיני", לבית הארזים ועד ל-"וחסדי לא יסור ממנו כאשר הסירותי מעם שאול".

הפטרת שמיני היא גם ההפטרה הראשונה אחרי הפסח, בספירת העומר של תלמידי רבי עקיבא, והיא הכח שאנחנו צריכים לקחת איתנו אחרי הפסח ואחרי גילוי משיח של שביעי ושל אחרון של פסח. שנזכה בעז"ה לגאולה שלמה וישועה שלמה עלינו ועל כל ישראל תכף ומיד במהרה ממש.

1. וכן – "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ… כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּו." (תהילים ע"ט, ו'-ז') ↑

2. אגב, ישנה דעה בפרשנים שמה שקרה לעוזה היה בדיוק אותו דבר – שריפה באש. ↑

3. יום הזיכרון הוקדם השנה ביום. ↑