להכיר אלוקות מהכּיוֹר. לפרשת כי תשא תשפד

מי לה' אלי

ואילו קריאת ראשון כוללת מספר נושאים מחולקים, מעין סעיף "שונות", דברים שנשארו בסוף אחרי העיסוק בבניית המשכן וטרם נגענו בהם – וצריך כמובן להבין את העומק בזה ומה המשותף לכל הנושאים הללו. זה מתחיל במחצית השקל, לצורך אדני המשכן ומאז ואילך לקרבנות הציבור.

תחילתה של הפרשה היא בשתי קריאות ארוכות מאד, ראשון ושני, שאין להן אח ורע בכל התורה. כל הפרשה היא מאה שלשים ותשעה פסוקים, מתוכם תשעים ושניים הם ראשון ושני! קריאת 'שני' מתארת את כל חטא העגל, וההסבר אגב שמובא לכך הוא שלקריאת שני מעלים את הלויים, שהם אלו שכאשר משה קרא ואמר "מי לה' אלי"^[1] התייצבו כל בני השבט (עיי"ש ברש"י). אמנם רק שלשת אלפים איש חטאו בעגל ומתו אז על ידי בני לוי אבל הם היו מכל השבטים, למעט שבט לוי שהיה כולו כשר. כשמשה יורד מההר ורואה את העגל ואת המחולות, לא מתחיל לחפש את האשמים. הוא לא שואל את אהרן "מי עשה את זה" אלא שואל – מי מקודש? מי ל-ה'? הוא מבין שהמצב הוא נורא אבל מה שהוא מחפש זה את נקודת הקדושה שאיתה אפשר יהיה להרים את הכל מחדש. אז באים אליו כל בני לוי והוא מצווה להם –

… כֹּֽה-אָמַ֤ר ה֙' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שִׂ֥ימוּ אִישׁ-חַרְבּ֖וֹ עַל-יְרֵכ֑וֹ עִבְר֨וּ וָשׁ֜וּבוּ מִשַּׁ֤עַר לָשַׁ֨עַר֙ בַּֽמַּֽחֲנֶ֔ה וְהִרְג֧וּ אִֽישׁ-אֶת-אָחִ֛יו וְאִ֥ישׁ אֶת-רֵעֵ֖הוּ וְאִ֥ישׁ אֶת-קְרֹבֽוֹ… וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה מִלְא֨וּ יֶדְכֶ֤ם הַיּוֹם֙ לַֽ-ה' כִּ֛י אִ֥ישׁ בִּבְנ֖וֹ וּבְאָחִ֑יו וְלָתֵ֧ת עֲלֵיכֶ֛ם הַיּ֖וֹם בְּרָכָֽה (שם כ"ז-כ"ט)

הם הורגים את עובדי הבעל, פעולה נוראית, אבל שם הם מתברכים להיות כהנים. כלומר החיפוש של משה רבנו בחטא העגל היא את נקודת האור, את הקודש, את הנקודה הטובה כפי שקורא לזה רבי נחמן זיע"א – מי יהיה המנוף שאיתו אפשר יהיה להרים את כל הסיפור. ואגב, זה הופך את הסיפור של אהרן לקשה הרבה יותר – כי כל שבט לוי כשר וכל כוחו של השבט נובע ממנו, מאהרן.

סעיף 'שונות'

אז זו עניינה של קריאת שני, ואילו קריאת ראשון כוללת מספר נושאים מחולקים, מעין סעיף "שונות", דברים שנשארו בסוף אחרי העיסוק בבניית המשכן וטרם נגענו בהם – וצריך כמובן להבין את העומק בזה ומה המשותף לכל הנושאים הללו. זה מתחיל במחצית השקל, לצורך אדני המשכן ומאז ואילך לקרבנות הציבור.^[2] הפרשיה השניה היא פרשת הכיור. כל הפרשנים שואלים למה הכיור מופיע פה ולא יחד עם כל כלי המשכן, והרי זה הכלי הראשון שנפגשים בו כשנכנסים לחצר המשכן, בין האולם ובין המזבח, והספורנו והחזקוני עונים בפשטות שלכיור יש תפקיד שונה מיתר הכלים – הוא רק מכין את הכהן לעבודתו. בלי הכיור לא ניתן להיכנס לבית המקדש, אבל זו רק הכנה לעבודה ולא עבודה ממש (ולהבדיל מזריקת דם, שחיטה, הקטרת קטורת וכיו"ב).

הנושא השלישי ב'ראשון' הוא שמן המשחה –

… וְאַתָּ֣ה קַח-לְךָ֘ בְּשָׂמִ֣ים רֹאשׁ֒ מָר-דְּרוֹר֙ חֲמֵ֣שׁ מֵא֔וֹת וְקִנְּמָן-בֶּ֥שֶׂם מַֽחֲצִית֖וֹ חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם וּקְנֵה-בֹ֖שֶׂם חֲמִשִּׁ֥ים וּמָאתָֽיִם. וְקִדָּ֕ה חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ וְשֶׁ֥מֶן זַ֖יִת הִֽין. וְעָשִׂ֣יתָ אֹת֗וֹ שֶׁ֚מֶן מִשְׁחַת-קֹ֔דֶשׁ… (שם ל', כ"ג-כ"ה)

עם השמן הזה מושחים את הכלים, את הבגדים ואת כל הכהנים ואת המלך, ובזה מתקדש הכל. ואז מופיעה אזהרה גדולה –

… שֶׁ֠מֶן מִשְׁחַת-קֹ֨דֶשׁ יִהְיֶ֥ה זֶ֛ה לִ֖י לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם. עַל-בְּשַׂ֤ר אָדָם֙ לֹ֣א יִיסָ֔ךְ וּ֨בְמַתְכֻּנְתּ֔וֹ לֹ֥א תַֽעֲשׂ֖וּ כָּמֹ֑הוּ קֹ֣דֶשׁ ה֔וּא קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם. אִ֚ישׁ אֲשֶׁ֣ר יִרְקַ֣ח כָּמֹ֔הוּ וַֽאֲשֶׁ֥ר יִתֵּ֛ן מִמֶּ֖נּוּ עַל-זָ֑ר וְנִכְרַ֖ת מֵֽעַמָּֽיו. (שם ל"א-ל"ג)

אסור לעשות שמן כזה לחולין, ורש"י מסביר שאותו שמן שעשה משה הספיק לכל הדורות.

הנושא הרביעי הוא קטורת הסמים. שוב נדמה שהאוירה של הקריאה היא אוירת "סעיף שונות"… על מזבח הקטורת דיברנו בשבוע שעבר ועכשיו התורה מתארת איך עושים אותה – אחד עשר סממנים וכו', וגם בה נאמר –

וְהַקְּטֹ֨רֶת֙ אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשֶׂ֔ה בְּמַ֨תְכֻּנְתָּ֔הּ לֹ֥א תַֽעֲשׂ֖וּ לָכֶ֑ם קֹ֛דֶשׁ תִּהְיֶ֥ה לְךָ֖ לַֽ-ה'. אִ֛ישׁ אֲשֶׁר-יַֽעֲשֶׂ֥ה כָמ֖וֹהָ לְהָרִ֣יחַ בָּ֑הּ וְנִכְרַ֖ת מֵֽעַמָּֽיו. (שם ל"ז-ל"ח)

כמו בשמן המשחה.

לאחר מכן באה התורה ומספרת לנו מי יהיה זה שאחראי על כל פרויקט הקמת המשכן, לפרטיו – בצלאל. הוא האחראי על הכלים והבגדים ועל שמן המשחה ועל קטורת הסמים, ויש לו גם ייחוס, לא רק משפחתי, אלא גם –

וָֽאֲמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛ה וּבִתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל-מְלָאכָֽה. (שם ל"א, ג')

והקריאה מסתיימת בנושא אחרון – שבת. איך נכנסת פה שבת? הרי כבר למדנו במעמד הר סיני על מצוות השבת! כותבת התורה –

.. אַ֥ךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ כִּי֩ א֨וֹת הִ֜וא בֵּינִ֤י וּבֵֽינֵיכֶם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם לָדַ֕עַת כִּ֛י אֲנִ֥י ה' מְקַדִּשְׁכֶֽם. (שם י"ג)

ומבאר רש"י –

אף על פי שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה, שבת אל תדחה מפניה. כל אכין ורקין מעוטין, למעט שבת ממלאכת המשכן.

לא בונים את המשכן בשבת. את קורבנות הציבור וודאי שמקריבים כל שבת אבל בנין המשכן לא דוחה את השבת.

אז הנה לנו ששה נושאים, לכאורה שאינם קשורים זה בזה. ננסה אולי להבין איך כל הנושאים האלה הם "כי תשא" ואיך הם נושא אחד, ואיך מכאן נכנסים לעגל ולאן זה יכול לקחת אותנו.

לקדש או לרחוץ

ברשותכם נתחיל בכיור הפעם, נלמד אותו בפני עצמו ונראה איזה רעיון יסודי הוא מלמד אותנו, בכח הזה של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" שבלעדיו לא נבין את תפקידנו בעולם, בחיים שלנו, במציאות.

לכאורה הכיור נראה הכלי הכי משעמם, הוא רק הכנה. תפקידו לכאורה הוא ניקוי. יש שם צנרת, חיבור לביוב… ראיתי מי שרצה לומר ששורש המילה כיור זה לכרות, כמו שכורים בור, לשון חפירה. מגמתו היא ניקיון הידיים והרגליים, ובפשטות זה גם מה שהכהנים מצווים לעשות בבואם אל המזבח. בנוסח האשכנזים מתחילים באמירת סדר הקורבנות לא בקרבן התמיד אלא בפסוקי הכיור –

וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר. וְעָשִׂ֜יתָ כִּיּ֥וֹר נְחֹ֛שֶׁת וְכַנּ֥וֹ נְחֹ֖שֶׁת לְרָחְצָ֑ה וְנָֽתַתָּ֣ אֹת֗וֹ בֵּֽין-אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ וּבֵ֣ין הַמִּזְבֵּ֔חַ וְנָֽתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָֽיִם. וְרָֽחֲצ֛וּ אַֽהֲרֹ֥ן וּבָנָ֖יו מִמֶּ֑נּוּ אֶת-יְדֵיהֶ֖ם וְאֶת-רַגְלֵיהֶֽם. בְּבֹאָ֞ם אֶל-אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד יִרְחֲצוּ-מַ֖יִם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ א֣וֹ בְגִשְׁתָּ֤ם אֶל-הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ לְשָׁרֵ֔ת לְהַקְטִ֥יר אִשֶּׁ֖ה לַה'. וְרָֽחֲצ֛וּ יְדֵיהֶ֥ם וְרַגְלֵיהֶ֖ם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ וְהָֽיְתָ֨ה לָהֶ֧ם חָק-עוֹלָ֛ם ל֥וֹ וּלְזַרְע֖וֹ לְדֹֽרֹתָֽם. (שמות ל', י"ז-כ"א)

שלא נתבלבל – הכהנים רוחצים את ידיהם לא בתוך הכיור אלא ממימיו. ומופיעה כאן פעמיים אזהרת מיתה ("ולא ימותו") ורש"י ישר מעיר –

ולא ימותו. הא אם לא ירחצו ימותו, שבתורה נאמרו כללות, ומכלל לאו אתה שומע הן. אל המזבח. החיצון, שאין כאן ביאת אהל מועד אלא בחצר. ולא ימותו. לחייב מיתה על המשמש במזבח ואינו רחוץ ידים ורגלים, שממיתה הראשונה לא שמענו אלא על הנכנס להיכל (רש"י שם)

כלומר כהן שנכנס ללא שרחץ ידיים ורגלים חייב מיתה. האם לכל עבודה? בוודאי, שהרי כתוב פה "בגשתם אל המזבח", ויש דיון בהלכה לגבי כהן שלא בא לעבוד אלא רק נכנס פנימה ומשתחווה לה' – האם הוא מתחייב מיתה אם לא קידש ידיו ורגליו תחילה או לא, ולפי שיטות רבות בראשונים הוא אכן מתחייב בכך.

מאד מעניין שאונקלוס, וכך זה נקרא בחז"ל ובהלכה, לא מתרגם את המילה "ורחצו" במובן של ניקוי – "ויסחון" (מעין היסח הדעת, ניקוי הדעת מהענין) אלא "ויקדשו", ואכן בהלכה זה נקרא "קידוש ידיים ורגליים –

מצות עשה לקדש כהן העובד ידיו ורגליו ואח"כ יעבוד שנאמר "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם" (רמב"ם הל' ביאת מקדש פרק ה' ,א')

בעברית 'לקדש' זה לעשות דבר פוזיטיבי ואילו ניקיון היא פעולה מניעתית, להסיר לכלוך. לכן הרמב"ם ממשיך ומסביר כיצד מתבצע אותו קידוש –

כיצד מצות קידוש? מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית ושוחה ומקדש. וכל החוצץ בטבילה חוצץ בקידוש ידים, ואינו מקדש כשהוא יושב מפני שהוא כעבודה, ואין עבודה אלא מעומד, שנאמר "לעמוד לשרת". (שם ט"ז)

ההתכופפות הזו היא פעולה מאד קשה – צריך להניח את כף יד ימין על כף רגל ימין וכף יד שמאל על כף רגל שמאל, להתכופף ולקדש ידיים ורגליים יחד. והכי חשוב – הכל צריך להיעשות בעמידה. אפילו כהן זקן אסור לו לשבת בעת קידוש הידיים והרגליים. "ועמד שם לשרת", כלומר שכל העבודות יהיו בעמידה. רגע, אבל קודם אמרנו שזה לא עבודה אלא הכנה שהרי התורה קראה לזה בלשון 'רחצה'?! ומה אכפת לך איך עושים את הניקיון הזה? – לא, אומר הרמב"ם, זו העבודה, אין זו רק הכנה!

במראות הצובאות

התורה בפרשת ויקהל מספרת איך עשו בפועל את הכיור –

וַיַּ֗עַשׂ אֵ֚ת הַכִּיּ֣וֹר נְח֔שֶׁת וְאֵ֖ת כַּנּ֣וֹ נְחֹ֑שֶׁת בְּמַרְאֹת֙ הַצֹּ֣בְאֹ֔ת אֲשֶׁ֣ר צָֽבְא֔וּ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד. (שמות ל"ח, ח')

ורש"י מתאר שם שהיה ויכוח בין הקב"ה למשה לגבי הכיור –

במראות הצובאות. בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשוים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים, כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם, ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה [המראה איפשרה לנשות ישראל לראות את עצמן כל אחת מהן יחד עם בעלה], ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהם לידי תאוה, ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר "תחת התפוח עוררתיך" (שיר השירים ח, ה), וזה שנאמר "במראות הצובאות", ונעשה הכיור מהם. [והיה לכיור תפקיד חשוב נוסף -] שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו למי שקנא לה בעלה ונסתרה. ותדע לך שהן מראות ממש, שהרי נאמר ונחשת התנופה שבעים ככר וגו' ויעש בה וגו', וכיור וכנו לא הוזכרו שם, למדת, שלא היה נחשת של כיור מנחשת התנופה, כך דרש רבי תנחומא (פקודי ט) וכן תרגם אונקלוס במחזין נשיא, והוא תרגום של מראות, מירוא"ש בלע"ז (שפיעגעל) וכן מצינו בישעיה (ג, כג) והגליונים, מתרגמינן ומחזיתא. (שם)

אז משה מאס במראות כשהביאו אותן אליו ואילו הקב"ה אמר לו "אלו חביבין עלי מן הכל". וצריך להבין – יכול להיות שתהיה מחלוקת, אבל שהמראות חביבות מהכל? יותר חביבות מהמנורה? מארון הקודש? מהכרובים? הרי בשוק הפשפשים לא היית נותן על זה שקל… אז הבנתי שיש פה דרשה יפה – האם משה לא הבין את הדרשה? משה רבנו מתווכח! הוא מואס והקב"ה אומר "קבל כי אלו חביבין עלי מן הכל". אז יש כלי אחד במשכן שנוצר על כורחו של משה! אבל עכשיו מגיע הדבר הבא – בפרשת פקודי מתוארים הברזים של הכיור – ארבעה דוודים, והכיור חייב להיות שארבעה כהנים יכולים להשתמש בו בו-זמנית. הגמרא בזבחים אומרת שלומדים את זה ממה שכתוב "וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו…" (שם מ', ל"א), שמשה השתמש בשבעת ימי המילואים בכיור כי שימש בכהונה.^[3] יוצא, אומר הרבי מליובאוויטש זיע"א, שמשה כאמור לא רצה לקבל את המראות הצובאות לכיור והיה שם בלגן סביב הכיור, אבל רק בו מכל כלי המשכן יש זֶכֶר, חותם, למשה! כל הכלים האחרים נעשו כפי שהקב"ה מצווה ואילו כאן צריך שיהיו ארבעה דוודים, כשהאחד הוא עבור משה. משה צריך להופיע דרך הכיור, למרות שהוא מתווכח עליו!

כיור גרעיני

נחזור להתחלה. את כל עניינו של הכיור נוכל להבין רק יחד עם משה רבנו. השיחה בין הקב"ה למשה 'תופסת אותי' כי כל עניינו של משה הוא מים. "כי מן המים משיתיהו" (שמות ב' י"ב). יש מים שמקדשים ויש מים הפוכים –

חֲכָמִים הִזָּהֲרוּ בְדִבְרֵיכֶם שֶׁמָּא תָחוּבוּ חוֹבַת גָּלוּת וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל. (אבות א', י"א)

הרמב"ם מסיים את הלכות מקוואות בכך שכל התורה נמשלה למים, מי החכמה. זה הבסיס, זו ההתחלה, בהתחלה העולם היה מים. וכדי להיכנס למשכן צריך לעבור את הכיור ולהיפגש שם עם משה. אני מדגיש שוב – זה ייחודי לכיור. בשום מקום אחר לא ניפגש במשכן עם משה, לא בכלים לא בבגדים, אלא רק כאן בכיור.

מהו הכיור? לענ"ד כיור בא מהמילה "כיוּר". הרמב"ם בהלכות שבת לומד על "ציור וכיור"^[4] – לעשות צורות בטיט. גם בתורה יש מילה שמתארת דבר דומה. בספר דברים כתוב שהקב"ה הוציא אותנו מכור הברזל –

וְאֶתְכֶם֙ לָקַ֣ח ה' וַיּוֹצִ֥א אֶתְכֶ֛ם מִכּ֥וּר הַבַּרְזֶ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם לִהְי֥וֹת ל֛וֹ לְעַ֥ם נַחֲלָ֖ה.. (דברים ד', כ')

כור הוא הכלי, הבור, כמו 'כור גרעיני' – הבור שבו צורפים את הזהב, את המתכת. תפקידו של הכיור איננו לרחוץ ידיים ורגלים. אני מבטיח לכם שכל מי שהגיע למשכן הגיע נקי ומצוחצח מהבית, אחרי ביקור בספא ועם חליפה שלשה חלקים. עומק המילה כיור בא מהמילה 'להכיר', כלומר לדעת;

מכיר או מנוכר?

זוכרים את רות המואביה? היא מגיעה אל שדהו של בועז. לא מקבלים אותה יותר מדי בסבר פנים יפות בהתחלה, והאמת היא שיש להם סיבות טובות לכך. היא נערה מואביה שחזרה עם נעמי משדה מואב. היא הולכת אחרי הנערות ומנסה ללקוט בשיבולים. בועז מגיע ושואל את הממונה מטעמו שם מי היא והוא עונה –

… נַעֲרָ֤ה מֽוֹאֲבִיָּה֙ הִ֔יא הַשָּׁ֥בָה עִֽם־נׇעֳמִ֖י מִשְּׂדֵ֥י מוֹאָֽב (רות ב',ו')

'שיקסע, לא ממש משלנו'. הוא מצווה עליו את האופן בו עליו להתנהג כלפיה, לאחר מכן פונה אליה ומרגיע ומקרב אותה, ואז היא שואלת אותו את השאלה הבאה –

וַתִּפֹּל֙ עַל-פָּנֶ֔יהָ וַתִּשְׁתַּ֖חוּ אָ֑רְצָה וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו מַדּוּעַ֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ לְהַכִּירֵ֔נִי וְאָנֹכִ֖י נָכְרִיָּֽה. (רות ב', י')

לימים, היא תבוא לבועז אל הגורן בלילה, ומתוך פחד הוא יאמר לה משפט להרגיע אותה –

… יְהִ֥י מַכִּירֵ֖ךְ בָּר֑וּךְ… (שם י"ט)

האם חשבנו על צמדי המילים הללו – נכרי, מנוכר או ניכר ומוכר? אלו שני הפכים. האם אני מנוכר כלפיך או שאני ניכר, מוכר לך? זה מה שמבקשת רות, מה שמבקשת המציאות, מה שמבקשת המואביות, הקליפה הנמוכה ביותר בעולם – היא מבקשת שנכיר אותה, בכור שלה. היא מסתכלת אל בועז ושואלת "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה". הידיים והרגליים שלי הם כלי הפעילות שלי ואיתם אני עושה הרבה דברים. האם אני מכיר אותם או שהן נוכריות לי? מה אני עושה בהן? האם אני יכול לקדש את ידי ואת רגלי? שיר הילדים המפורסם אומר "עשר אצבעות לי יש" – תפקיד הכיור, כמו תפקיד כור הברזל בו מזוקק הזהב, הוא להיות הכור בו מקדשים ידיים ורגליים. האם אני יכול לקדש את ידי ואת רגלי כדי שהן תהיינה מקודשות לייעוד, למציאות של קודש? והידיים כידוע עסקניות הן.

נטילת ידיים – קידוש ידיים

בואו נראה את דברי הרמב"ן המופלאים על הכיור. לא תמיד אנחנו שמים לב לדברים הללו כי הרמב"ן אומר אותם "על דרך האמת" כלומר שזהו פירוש פנימי, אך הפעם נוכל גם אנחנו להבין אותם, כערכנו –

ועל דרך האמת, בעבור היות ראש האדם וסופו הידים והרגליים, כי הידים למעלה מכל גופו בהגביהו אותן, והרגלים למטה, והם בצורת האדם [כלומר הגוף באמצע] רמז לעשר הספירות שיהיה כל גופו ביניהם, וכמו שאמרו בספר יצירה (פרק ו) 'כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו ובין עשר אצבעות רגליו במלת הלשון ובמלת המעור' [שתי הבריתות, של הלשון ושל המילה, נמצאות בין אצבעות הידיים לאצבעות הרגליים], לפיכך נצטוו משרתי עליון לרחוץ הידים והרגליים, והרחיצה הזאת לקדושה תרגם אותה אונקלוס [זה לא ניקיון אלא קדושה!], ומן הענין הזה תקנו רבותינו נטילת ידים לתפלה, שיתכוין לזה כטעם נשיאות כפים [הידיים פונות באופן טבעי כלפי מטה ואנחנו מצווים להפנות אותן למעלה, ליטול אותן, לכייר אותן להקדיש אותן]. והרחיצה היא המצוה, אבל הכיור צוה בו להזמנה ואיננו מעכב (זבחים כא:) ולא מצוה, כי ביום הכיפורים כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב שהיו עושין לכבודו (יומא מג:), אבל למדנו מן הכיור כי צריכה כלי. (שם י"ט)

אומר ר' צדוק הכהן מלובלין – זה ביאור נפלא אבל למה בפועל בתורה כלוב "ורחצו", לשון רחיצה? הוא לא עונה אלא אומר את הדבר הבא –

מאי דכתיב "ורחצו זקני העיר את ידיהם בנחל" [בפרשת עגלה ערופה מופיע שבמקרה שנמצא חלל שלא נודע מי היכהו, הפקר, זקני העיר יורדים אל הנחל ורוחצים שם את ידיהם ומבקשים כפרה לעם ישראל, ושם באמת מתרגם אונקלוס – "ויסחון" ולא לשון קידוש] והוא שאמרו "ורחצו" היינו אין לנו שום נגיעה וחלק בזה המעשה, כמו הכהן העובד שהוצרך לרחיצה היינו שיסיר נגיעתו ויבטל דעתו ורצונו נגד השי"ת וזהו שיקדשו". (צדקת הצדיק)

מהן הידיים והרגליים? הידיים והרגליים הם אלו שגורמים לי להיות מנוכר למה שאני רוצה להכיר. הידיים רוצות דבר אחד, הרגליים דבר אחר – האם אני יכול לקדש את ידי ואת רגלי? האם יש לזה סיכוי בכלל? אז סיימנו את כל מלאכת בנין המשכן וזה באמת יפה מאד, אבל האם יש לי יכולת להפוך את ידי ורגלי שתהיינה מקודשות בכור הזהב הזה? לכן כהן אסור לשבת בעת שהוא מקדש את ידיו ורגליו, וכמו שאומר הרמב"ם – זו העבודה, זו העבודה הכי קשה שיש. הכיור הוא העבודה הקשה ביותר. אחרי זה צריך להקריב עולה וכו', יש את עבודת כהן גדול ביום הכיפורים אבל אתה יודע מה העבודה הכי קשה? – הכיור.

ועכשיו נאמר את החידוש – אין לך סיכוי להצליח בזה בלי משה רבנו. חבל על הזמן שלך, זה לא יילך. בכיור צריך ברז של משה רבנו כי הוא בא להשקות את מי הסוטה שאני התנכרתי אליך ואתה אלי, והכל מנוכר, והאצבעות שלי מנוכרות למגמות שלי. הידיים והרגליים שלי מריצות אותי למקומות שאני בכלל לא מבין ולא יודע, ואני צריך לקדש אותן יחד – ידו הימנית ורגלו הימנית, אלו הן עשר הספירות של בירור המידות והמחשבות, ולהביא את המים האלה מהכח של משה.

אספקלריה חוזרת

מה היה הויכוח של משה והקב"ה על המראות הצובאות? בתורת החסידות שואלים למה כתוב "מראות הצובאות" בלשון רבים? ומבארים כי אמנם זה לשון רבים אבל 'מיעוט רבים שניים', ויש שני סוגי מראות. מראה בארמית זה איספקלריא – יש אספקלריה המאירה ויש אספקלריה שאינה מאירה. המאירה היא משה רבנו, אתה לא תופס נפח כלל, אתה רואה את האור הפנימי וחודר אותו פנימה. קוראים לזה "אור ישר", אור זרוע. אבל יש גם אור חוזר – אתה לא רואה את האור אבל הוא מקרין על הקיר ואתה מקבל אותו מההקרנה שלו. זה אור ברמה שונה, זה אספקלריה שאינה מאירה. כל הנביאים התנבאו באספקלריה שאינה מאירה שנאמר "כה אמר ה'" – כה זה 'כמו', אור חוזר. אבל משה רבנו התנבא באספקלריה מאירה שנאמר – "זה הדבר".

תפקידן של המראות הצובאות היה אור חוזר. אותה אישה באה במצרים לבעלה ואמרה לו "אני יותר יפה ממך". למה את לא יכולה לומר לו סתם שאת יפה? למה את צריכה להתגרות בו שאת יותר ממנו? הוא לא רואה?! – לא, הוא באמת לא רואה. באמת. הוא בעבודת פרך. הוא שקוע בשואה במצרים. כדי שהיא תוכל לפתות אותו היא היתה צריכה להראות לו את עצמו על הרקע שלה. כולנו זוכרים את הסיפור המפורסם של רבי נחמן על שני הציירים –

מַעֲשֶׂה בְּמֶלֶךְ אֶחָד שֶׁבָּנָה לְעַצְמוֹ פָּלָטִין וְקָרָא לִשְׁנֵי אֲנָשִׁים וְצִוָּה אוֹתָם שֶׁיְּצַיְּרוּ אֶת הַפָּלָטִין שֶׁלּוֹ. וְחִלֵּק לָהֶם אֶת הַפָּלָטִין לִשְׁנֵי חֲלָקִים. הַיְנוּ שֶׁמֶּחֱצָה הַפָּלָטִין יִהְיֶה מֻטָּל עַל הָאֶחָד לְצַיְּרוֹ וּמֶחֱצָה הַשֵּׁנִי יִהְיֶה מֻטָּל עַל הַשֵּׁנִי לְצַיְּרוֹ. וְקָבַע לָהֶם זְמַן שֶׁעַד אוֹתוֹ הַזְּמַן מְחֻיָּבִים הֵם לְצַיְּרוֹ. וְהָלְכוּ לָהֶם אֵלּוּ הַשְּׁנֵי אֲנָשִׁים. וְהָלַךְ אֶחָד מֵהֶם וְיָגַע וְטָרַח מְאד וְלִמֵּד עַצְמוֹ זאת הָאָמָּנוּת שֶׁל צִיּוּר וְכִיּוּר הֵיטֵב הֵיטֵב עַד שֶׁצִּיֵּר אֶת חֶלְקוֹ שֶׁהָיָה מֻטָּל עָלָיו בְּצִיּוּר יָפֶה וְנִפְלָא מְאד. וְצִּיֵּר שָׁם חַיּוֹת וְעוֹפוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בְּצִיּוּרִים נִפְלָאִים וְנָאִים מְאד. וְהַשֵּׁנִי לא שָׂם אֶל לִבּוֹ גְּזֵרַת הַמֶּלֶךְ וְלא עָסַק בָּזֶה כְּלָל. וְכַאֲשֶׁר הִגִּיעַ סָמוּךְ לַזְּמַן הַמֻּגְבָּל שֶׁהָיוּ צְרִיכִין לִגְמר מְלַאכְתָּם הִנֵּה הָרִאשׁוֹן כְּבָר גָּמַר מְלַאכְתּוֹ וְאָמָּנוּתוֹ בְּחֶלְקוֹ בְּצִיּוּר נָאֶה וְנִפְלָא מְאד. וְזֶה הַשֵּׁנִי הִתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ מַה זּאת עָשָׂה שֶׁכִּלָּה הַזְּמַן בְּהֶבֶל וָרִיק וְלא חָשׁ לִגְזֵרָא דְמַלְכָּא. וְהִתְחִיל לַחֲשׁב מַחֲשָׁבוֹת מַה לַּעֲשׂוֹת, כִּי בְּוַדַּאי בְּאֵלּוּ הַיָּמִים הַמּוּעָטִים הַסְּמוּכִים לַזְּמַן הַמֻּגְבָּל אִי אֶפְשָׁר לְתַקֵּן עוֹד לִלְמד לְעַצְמוֹ וְלַעֲשׂוֹת אָמָּנוּת הַצִּיּוּר לְצַיֵּר חֶלְקוֹ בְּזֶה הַזְּמַן הַמּוּעָט, כִּי הָיָה סָמוּךְ מְאד לַמּוֹעֵד הַקָּבוּעַ לָהֶם. וְנִתְיַשֵּׁב בְּדַעְתּוֹ וְהָלַךְ וְהֵטִיחַ כָּל חֶלְקוֹ בִּמְשִׁיחַת סַמָּנִין (שֶׁקּוֹרִין פָּאקִיסְט [סוג צבע שחור המבריק כמו מראה]) וְעָשָׂה פָּאקִיסְט שָׁחוֹר עַל כָּל חֶלְקוֹ. וְהַפָּאקִיסְט הָיָה כְּמוֹ אַסְפַּקְלַרְיָא (מראה) מַמָּשׁ שֶׁהָיוּ יְכוֹלִין לְהִתְרָאוֹת בּוֹ כְּמוֹ בְּאַסְפַּקְלַרְיָא מַמָּשׁ. וְהָלַךְ וְתָלָה וִילוֹן לִפְנֵי חֶלְקוֹ לְהַפְסִיק בֵּין חֶלְקוֹ וּבֵין חֵלֶק חֲבֵרוֹ. וַיְהִי כִּי הִגִּיעַ מוֹעֵד הַקָּבוּעַ שֶׁקָּבַע לָהֶם הַמֶּלֶךְ הָלַךְ הַמֶּלֶךְ לִרְאוֹת תַּבְנִית מְלַאכְתָּם אֲשֶׁר עָשׂוּ בְּאֵלּוּ הַיָּמִים. וְרָאָה חֵלֶק הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא מְצֻיָּר בְּצִיּוּרִים נָאִים וְנִפְלָאִים מְאד וּמְצֻיָּרִים שָׁם בְּחֶלְקוֹ צִפֳּרִים וְכוּ' בִּדְרָכִים נִפְלָאִים מְאד. וְחֵלֶק הַשֵּׁנִי הָיָה תָּלוּי בְּוִילוֹן וְחֹשֶׁךָ תַּחְתָּיו וְאֵין רוֹאִין שָׁם מְאוּמָה. וְעָמַד הַשֵּׁנִי וּפֵרַשׂ אֶת הַוִּילוֹן וְהִזְרִיחַ הַשֶּׁמֶשׁ וּבָאוּ וְהֵאִירוּ כָּל הַצִּיּוּרִים הַנִּפְלָאִים כֻּלָּם בְּחֶלְקוֹ מֵחֲמַת שֶׁהָיָה שָׁם הַפָּאקִיסְט שֶׁהָיָה מֵאִיר כְּמוֹ אַסְפַּקְלַרְיָא. עַל כֵּן כָּל הַצִּפֳּרִים הַמְצֻיָּרִין בְּחֵלֶק הָרִאשׁוֹן וּשְׁאָר כָּל הַצִּיּוּרִים הַנִּפְלָאִים כֻּלָּם נִרְאוּ בְּתוֹךְ חֶלְקוֹ וְכָל מַה שֶּׁרָאָה הַמֶּלֶךְ בְּחֵלֶק הָרִאשׁוֹן רָאָה גַּם כֵּן בְּחֶלְקוֹ שֶׁל זֶה. וְנוֹסַף לָזֶה שֶׁגַּם כָּל הַכֵּלִים הַנִּפְלָאִים וְכָל הַקְּרִידֶנְצְן (רְהִיטִים) וְכַיּוֹצֵא שֶׁהִכְנִיס הַמֶּלֶךְ לְתוֹךְ הַפָּלָטִין כֻּלָּם נִרְאוּ גַּם כֵּן בְּחֵלֶק הַשֵּׁנִי. וְכֵן כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה הַמֶּלֶךְ לְהַכְנִיס עוֹד כֵּלִים נִפְלָאִים לְתוֹךְ הַפָּלָטִין יִהְיוּ כֻּלָּם נִרְאִים בְּחֶלְקוֹ שֶׁל הַשֵּׁנִי, וְהוּטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְכוּ'. וְיוֹתֵר מִזֶּה אֵינִי זוֹכֵר (כָּל זֶה שָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בְּעַצְמִי). (חיי מוהר"ן. סיפורים חדשים, צ"ח)

הספור הזה מופיע גם בפולקלור הערבי, אך שם הסיום הוא שהמלך מילא שק בזהב והניחו ליד הציור הראשון, ואמר לשני הציירים: הא לכם שכרכם, זה מקבל את הזהב, וזה מקבל את בבואתו. רבנו זיע"א סיים כאמור אחרת – "והוטב הדבר לפני המלך".

מה בעצם עשה הצייר השני? הוא אמר – 'אני לא יכול לצייר אור ישר, אבל אני יכול, אדוני המלך, לעשות שכאשר תביט בציור שלי, במראה, תראה בו גם אותך וגם אותי'.

הויכוח בין משה לקב"ה

משה רבנו רוצה שלפחות במשכן נהיה כולנו במדרגה של "אור ישר", שלפחות במשכן לא נדבר על היצר הרע ועל התאוות שלנו – רק לשעה קלה שאתה נכנס לשם. 'אחרי זה תמשיכו לדבר אחרי זה על העגל שלכם אבל עכשיו תפסיקו עם זה לרגע אחד'. הוא היה מואס בזה, "איכס, איכס" – כי זה באמת איכס ובאמת צריך למאוס בזה, וגם כשהקב"ה מנסה להרגיע אותו הוא לא נרגע. אבל אז אומר לו הקב"ה – 'עכשיו אני רוצה שמהמיאוס הזה יהיה אור חוזר! אני רוצה שעשר אצבעות הידיים ועשר אצבעות הרגליים, שברית הלשון וברית המעור, שכל הנפילות והסיבות שבגללן אנחנו לא יכולים לקדש ידיים ורגליים – שכל זה יכנס בעבודה, ולכן אני צריך פה את המראות הצובאות. "קבל כי אלו חביבין מן הכל", אבל לא סתם 'קבל' אלא – כדי שאפשר יהיה לעשות את הכור הזה, כדי שאפשר יהיה להיכנס לכיור הזה – אתה תהיה בו! וכל יהודי שיכנס למשכן יהיה אז כמו משה – "כי המים משיתיהו". הוא יעבור את הכיור של משה, הוא ימַשה מהמים ויוכל למשות איתו את הכל וכך הוא ימשיך קדימה.

האם כעת הבנו מה זה כיור, מה זה כיוּר, מה זה כור, מה זה להפוך נכרי למכיר?

למה אנחנו נופלים בחיים? כי אנחנו נוכרים לעצמנו ולזולתנו. אנחנו מאמינים בדברים גדולים אבל לעיתים רבות אני לא מכיר בעצמי, בידיים שלי, ברגליים שלי, בזולת. "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני?". ומה עונה לה בועז? – 'את האמא של המשיח. כי כשאני אצליח להפוך את הנכרי למוכר ולהעביר את כל העולם דרך הכיור הזה – אני אייצר את הכיוּר שממנו יבוא עולם של משיח'. חוק עולם הוא הכיור.

מבשרי אחזה א-לוה

זו פרשה פלאית ואפשר עוד להעמיק בה, אך כעת נחזור לתחילת הפרשה, וכפי שהרחבנו על הכיור כך ראוי להרחיב על כל ששת הנושאים שבתחילת הפרשה, אך זמננו מוגבל;

שאלנו מה המשותף לכל אותם ששה נושאים. מהו אותו שמן משחת קדש? זה לקחת את כל החפצים שיש – מצד אחד את ארון הקודש המרהיב עם הכרובים שעליו ומצד שני את בקבוקון השמן העשוי מזכוכית שפחות מרגש אותנו, את הידיים ואת הרגליים של הכהנים, את ראש של המלך, ולקחת מור-דרור, בושם שאני מצליח לכתוש את הכי מר ולייצר מרקחת בשמים יחד עם שמן משחה – שמן שהופך את האדם ל'משוח', וכפי שמתרגם אונקלוס את המושג "שמן המשחה – "מְשַׁח רְבוּת", הדבר שמגדל ומקדש את האדם – ולהפוך אותך, את הידיים ואת הרגליים שלך, לקודש.

ויש שם דין מיוחד – "עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ וּבְמַתְכֻּנְתּ֔וֹ לֹא תַֽעֲשׂוּ כָּמֹהוּ קֹדֶשׁ הוּא". מה זה בשר? ומה זה אדם? באנגלית בשר זה "meat", אבל בעברית יש לזה משמעות אחרת. האדם הוא עפר מן האדמה ונשמת חיים מן השמיים. האדם הוא היצור שעליו נאמר "אדמה לעליון", האדם הוא מה שיחזקאל רואה במראה המרכבה כדמות האל עצמו. האדם זו דמות וצלם אלוקים. תחזיקו טוב – בשר בא מהמילה בשורה. הביטוי "בשר אדם" אומר שהאדם איננו משקל חתיכות הבשר שיש לו על עצמות הידיים והרגליים אלא זו הבשורה שמבשרת על חיבור הארץ והשמיים, ושהאדם הזה הוא נצחיות ולכן הבשר בא לכייר אותך, לצייר אותך. יש לך בשר-אדם! בשר האדם איננו האדם אבל הבשר יכול להיות קודש כי הוא הכלי שנותן לאדם להופיע. זה כמו "וינקרים" שמאותתים ומסמנים לא שיש מקדימה רכב אלא שיש שם בני אדם, יש שם אמא ותינוק, בתוך רכב! יש כאן בשורה, יש פה בשר אדם.

יכול אדם לקחת את שמן משחת הקודש ולמשוח בו סתם – אז הוא ייכרת מעמיו, יכול אדם לקחת את קטורת הסמים – מה היא הקטורת? הקטורת גם היא "קדש יהיה לי לכם לדורותיכם". הקטורת כוללת גם את החלבנה שריחה רע. אין לו שום סיכוי אבל אפשר את כל עשרת הסממנים האלה לתת להם משמעות אחרת לגמרי אם יש קצת חלבנה שהופכת את כולם למשהו אחר לגמרי.

כך גם הפרשה על בצלאל. זה לא סיפור על איזה ילד פלא מוכשר אלא סיפור על איך אדם יכול להתמלא ברוח א-להים. זוכרים איך בחר פרעה ביוסף למשול על מצרים? – "הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱ-לֹהִים בּוֹ" (בראשית מ"א ל"ח), עם רוח א-להים כזאת אני יכול לבנות משכן, עם רוח א-להים כזאת אני יכול לבנות כיור, ואני יכול לקדש ידיים ורגליים.

ומהי הפרשה האחרונה בראשון האחרון הזה? זה געוואלד. 'אדוני, אתה חושב שהבנת מה התפקיד בלבנות משכן? לקדש את העולם? נפלא. עכשיו בוא נבדוק באמת אם הבנת – בשבת קדש אתה גם בונה משכן? אם תגיד שכן, הרי שלא הבנת. למה? כי איך אתה יכול לקדש? בגלל ש"אני ה' מקדישכם", והשבת היא אות ביני וביניכם, וכדי שאתה תוכל לקדש אתה צריך להתבטל אלי, להיות בטל אל המקור, ולכן "ושמרו בני ישראל את השבת" – אם תבינו מהו מקור הקודש, תוכלו לקדש את כל העולם. אתה רוצה לקדש ידיים ורגליים? – אתה צריך את משה. אתה רוצה לבנות משכן? אתה צריך לבוא משבת'.

ובמה התחילה כל הפרשה הזו? במחצית השקל. "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". אתם חושבים שזה פטנט למיוחדים? שזה רק לליגה לאומית? רק לגדולי העולם? – "מחצית השקל בשקל הקודש". מטבע של אש. עפר ואש – איך תתכן מטבע של אש? לאש אין משקל, אין צורה, איך זה יכול להיות? – אתה מבין שיש לך כח לקדש ידיים ורגליים? לקדש את כל הכלים? לרומם ולקדש את כל החלקים שבך כאשר תכיר ולא תהיה נכרי גם לחלבנה, אתה מבין? אתה מבין שאת כל הכח הזה אתה צריך לקבל ממי-החכמה, ממשה, ובלי להידבק בו לא תוכל לעשות כלום? ואתה מבין שכל זה ייתכן רק כאשר אתה בטל אל המקור ופועל ממנו – "ישמח משה במתנת חלקו" בשבת קודש?

כי נפלתי – קמתי

מה יעשה משה כאשר הוא יראה את העגל בהמשך הפרשה? – הוא לא יקים ועדת חקירה לבדוק מי האשמים אלא יברר וישאל "מי לה' אלי". מי מוכן לקודש? כי מי שמוכן – יניף וירומם את כולנו.

חז"ל אומרים שלא היו ישראל ראויים לאותו המעשה של חטא העגל. אחרי "ראשון" כל כך מרומם חטא העגל הוא מכה כואבת במיוחד, אחרי בניית כל המשכן – ולמה כל זה קרה? כדי להורות תשובה לציבור. מסביר אדמו"ר בעל הפרי הארץ זיע"א – הם הרי נפלו גם לפני כן. חטאו בים סוף, "המבלי אין קברים במצרים", הם רצו את השלל המצרי – זו לא הפעם הראשונה, אבל הרבה פעמים אתה נופל ואומר 'בסדר, אז נפלתי, נמשיך הלאה', וזה לא נובע מחיפוף אלא בגלל שאתה לא מכיר בכוחות המקודשים שלך שאתה באמת יכול לעלות, ואז בא הקב"ה ומפיל אותך יותר קשה, ואז אתה מבין שבלעדיו אתה לא יכול, ואז אתה מבין שיש לך בחירה ואז מתגלה הכח של שבט לוי, ואז מתגלה הכח של שבט לוי שיש בך ובך ובכל אחד.

אי אפשר להגיע לסיפור חטא העגל של קריאת שני בלי לומר לפני כן שהקב"ה נתן לנו כלים לקדש ידיים ורגליים, לכן כשניפגש עם חטא העגל, ממנו נוכל להתרומם ולחפש את אותה נקודה טובה פנימית, נקודת משה, ולהכיר – שאני כבר לא אאמין בכלום והכל יהיה נכרי לי, יבוא הכח שממנו אני אכיר.

איך יאמר משה רבנו אחרי חטא העגל? – "אם נא מצאתי חן בעיניך", כלומר – 'אתה אומר שמצאתי חן בעיניך?' כמו רות שאמרה לבועז "מצאתי חן בעיניך להכירני" – אז "הודיעני נא את דרכיך ואדעך למען אמצא חן בעיניך" (שמות ל"ג י"ג).

"כי תשא את ראש" – שנדע שבתוך-תוך תוכנו יש לנו את היכולת לקדש ולהפך נוכריות להיכרות. זה כור הכיור שדרכו וממנו יכול כל אחד להיכנס אל המשכן, ונדע להתמודד עם השני של חטא העגל ועם הידיעה איך מזה אפשר לפרוח ולצמוח בשמן משחת קדש.

1. ונזכור שמשה היה הראשון לקריאה הזו ואילו מתתיהו החשמונאי היה שזה שחזר עליה, לא להיפך… ↑

2. אגב, את פרשת מחצית השקל נקרא גם השבת כפרשת השבוע, ובעז"ה גם בשבת הבאה במפטיר, כפרשת שקלים. ↑

3. ועי' ברש"י שם – "יום שמיני למילואים הושוו כולם לכהונה ותרגומו ויקדשון מניה בו ביום קדש משה עמה". ↑

4. עי' רמב"ם הל' שבת י"ז, ט"ו. ↑