מנחם משיב נפשי. לפרשת דברים תשפה

לידתו של משיח

הלילה הוא ליל ההילולא של האריז"ל הק' (ה' מנחם אב), ולפעמים אנחנו לא מודעים עד כמה תורתו חודרת אותנו בכל רגע. במנחה של תשעה באב, למשל, אנו מוסיפים תפילה מיוחדת, יש קהילות מעטות שאומרות אותה גם בשחרית, והיא תפילת נחם –

נַחֵם ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת אֲבֵלֵי צִיּוֹן וְאֵת אֲבֵלֵי יְרוּשָׁלַיִם וְאֶת הָעִיר הָאֲבֵלָה וְהַחֲרֵבָה וְהַבְּזוּיָה וְהַשּׁוֹמֵמָה. הָאֲבֵלָה מִבְּלִי בָנֶיהָ וְהַחֲרֵבָה מִמְּעוֹנוֹתֶיהָ. וְהַבְּזוּיָה מִכְּבוֹדָהּ. וְהַשּׁוֹמֵמָה מֵאֵין יוֹשֵׁב. וְהִיא יוֹשֶׁבֶת וְרֹאשָׁהּ חָפוּי כְּאִשָּׁה עֲקָרָה שֶׁלֹּא יָלָדָה. וַיְבַלְּעוּהָ לִגְיוֹנוֹת, וַיִּירָשׁוּהָ עוֹבְדֵי פְסִילִים, וַיָּטִילוּ אֶת עַמְּךָ יִשרָאֵל לֶחָרֶב, וַיַּהַרְגוּ בְּזָדוֹן חֲסִידֵי עֶלְיוֹן. עַל כֵּן צִיּוֹן בְּמַר תִּבְכֶּה. וִירוּשָׁלַיִם תִּתֵּן קוֹלָהּ. לִבִּי לִבִּי עַל חַלְלֵיהֶם. מֵעַי מֵעַי עַל חַלְלֵיהֶם. כִּי אַתָּה ה' בָּאֵשׁ הִצַּתָּהּ. וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבְנוֹתָהּ, כָּאָמוּר: "וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְּתוֹכָה", בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְנַחֵם צִיּוֹן וּבוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם. (נוסח תפילת נחם לתשעה באב)

בשער הכוונות מובא בשם האריז"ל שאומרים את זה דווקא בשעת המנחה כי זמן מנחה הוא זמן לידתו של המשיח. זה שתשעה באב הוא יום לידתו של המשיח באופן כללי, מופיע כבר הרבה לפני האר"י הק'. זה מופיע כבר במדרש איכה על הפסוק –

…  כִּֽי־רָחַ֥ק מִמֶּ֛נִּי מְנַחֵ֖ם מֵשִׁ֣יב נַפְשִׁ֑י… (איכה א', ט"ז)

החודש שלנו מקרא "מנחם אב" ובדרך כלל אנחנו מבינים אתה במובן שאנחנו מבקשים לקבל נחמה מאבא. בתורת חסידות לומדים זאת שגם אבא מבקש נחמה מאיתנו. אנחנו מנחמים אותו ית'. אבל היום ננסה אי"ה בהמשך ללמוד בזה משמעות אף יותר עמוקה.

החקלאי שמכר את המחרשה

וכך מופיע שם במדרש, שאולי חלקו מוכר אך כדאי לראות את כולו, והוא מתאר סיפור שמתרחש בימי הבית השני –

עובדא הוה בחד בר נש דהוה קא רדי, געת חדא תורתיה, עבר עלוי חד ערבי, א"ל מה את א"ל יהודאי אנא, א"ל שרי תורך ושרי פדנך א"ל למה? א"ל דבית מקדשין דיהודאי חרב. א"ל מנא ידעת? א"ל ידיעת מן געייתא דתורך. עד דהוה עסיק עמיה, געת זמנא אחריתא. א"ל אסור תורך אסר פדנך. דאתייליד פריקהון דיהודאי. א"ל מה שמיה? א"ל מנחם שמיה. ואבוהי מה שמיא? א"ל חזקיה. א"ל והיכן שריין? א"ל בבירת ערבי, בדבית לחם יהודה. זבן ההוא גברא תורוי' זבן פדניה, והוה מזבין לבידין דינוקין, עלל לקרתא ונפק לקרתא, עלל למדינה ונפק למדינה, עד דמטא לתמן, אתיין כל כפרייא למיזבן מניה', וההיא אתתא אימיה דההוא ינוקא לא זבנית מניה. א"ל למה לית את זבנית לבידין דינוקין? אמרה ליה דחשייה קשיי' דינוקא, א"ל למה? אמרה לי' דעל רגלוי חרב בית מקדשא, אמר לה רחיצין אנו במריה עלמא, דעל רגלוי חרב ועל רגלוי מתבני. אָמְרָה לֵיהּ לֵית לִי פְּרִיטִין. אָמַר לַהּ וְהוּא מָה אִכְפַּת לֵיהּ? אֵתַיִי זֻבְנִין לֵיהּ! א"ל את הוי נסיבא לך מן אילין לבידין דינוקן, ולבתר יומין אנא אתי לביתך ונסב פריעיך, נסבה ואזלה, לבתר יומין אמר האי גברא איזיל ואיחמי ההוא ינוקא מאי קא עביד, אמר לה ההוא ינוקא מאי קא עביד, אמרה ליה לא אמרי לך דחשיה קשיי אפילו על רגלוי נחשא, דמן ההוא שעתא אתיין רוחן ועלעולין, טעניניה ואזלין להון. אמר לה ולא כך אמרתי לך דעל רגלוי חרב ועל רגלוי מתבני.

תרגום – מעשה שהיה ביהודי אחד שעמד וחרש את שדהו ולפתע געתה פרתו. עבר שם ערבי אחד ואמר לו: מי אתה? אמר לו 'יהודי אני'. אמר לו "יהודי, יהודי! התר פרתך והתרך מחרשתך, שכן פרתך געתה ואמרה שברגעים אלו חרב בית המקדש". עד שהתעסק עמו, חלפו כמה רגעים והפרה געתה שוב. "יהודי, יהודי!" שוב קרא אליו עובר האורח. "אסור את פרתך ואסור את מחרשתך, שכבר נולד המשיח, מושיען של ישראל". "מה שמו של המשיח?" שאל היהודי. "מנחם", ענה הערבי, "ומה שם אביו?" המשיך היהודי לשאול. "חזקיה", ענה. "והיכן הוא שרוי, מתגורר"? – "בבירת המלך (אולי באיזור הערבי) של בית לחם יהודה" הייתה התשובה. כששמע זאת היהודי, הלך ומכר את פרתו ואת מחרשתו והחל למכור סדינים וחיתולים לתינוקות. הוא נדד מעיר לעיר, ונכנס ממדינה למדינה, כשהוא מוכר את מרכולתו, עד שיום אחד הגיע לבית לחם יהודה. באו כל הנשים ורכשו ממנו את הסדינים מלבד אישה אחת, אימו של תינוק בשם מנחם. "מדוע אינך רוכשת צעצוע לתינוקך מנחם?" שאלו אותה הנשים האחרות, והיא השיבה: "הלוואי וייחנקו את שונאיהם של ישראל (היא השתמשה בביטוי בלשון סגי נהור כשמשמעותו שרצונה, חלילה, לקלל את ישראל עצמם), שכן התינוק נולד ביום בו חרב בית המקדש!". שמע זאת היהודי וידע כי זהו התינוק. בשביל השיחה הזו הוא עשה את כל השינוי בחייו. אמר לה – "מובטחים אנו מבורא עולם שכשם שלרגליו חרב^[1] הבית כך לרגליו הוא יבשר על בניינו של בית המקדש. אמרה לו אין לי כסף. אמר לה – מה אכפת לי? קחי סדינים לבנך ואחרי זמן תפרעי לי את החוב ותשלמי לי". חלפו ימים והוא שב לבקר באותו מקום. אמר 'אלך ואראה את אותו תינוק, מה מעשיו'. בא אצלה ושאל – מה מעשיו של התינוק שלך?", אמרה לו – "מאז היום שבאת ושאלת עליו, באה רוח סערה וחטפה אותו מידי". וזהו שנאמר "רחק ממני מנחם משיב נפשי". (מדרש איכה רבה א', נ"א, ירושלמי ברכות פ"ב)

"אימו של מנחם", כל מהותה היתה להיות אימו של מנחם, וכפי שמופיע במגילת רות שאומרות השכנות לנעמי – "וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ…" (רות ד', ט"ו) – ובאו הרוחות והסערות ונשאו אותו ממנה. זה סיפור פלאי, והוא מופיע גם בתלמוד הירושלמי וגם במדרש איכה והוא המקור שמשיח נולד ביום תשעה באב.

לשטוף את הבית בתשעה באב

האמונה הזו חדורה חזק מאד גם במסורת שלנו. כתוב בבית יוסף שהיה מנהג אצל הנשים שבמנחה של תשעה באב היו רוחצות את פניהן. לכאורה זה קשה כי זה מנוגד להלכה כי בתשעה באב יש איסור רחיצה, אך ההסבר הוא שבמנחה של תשעה בא נולד המשיח. יש מנהג נוסף, שמוכר היטב בקרב יוצאי מרוקו וצפון אפריקה, שנהגו הנשים לשטוף את הבית במנחה של תשעה באב, חלקן אפילו לסייד ולצבוע אותו, ולמרות שיצאו נגד המנהג הזה הוא מנהג מאד חזק. יש סיפור מדהים בהקשר של המנהג הזה שמספר שפעם הגיע החיד"א זיע"א, מגדולי חכמי ופוסקי מרוקו, לעיר אחת ושאלו אותו על המנהג הזה – שהרי "איך אפשר, הרי זה מנוגד להלכה וזו בעיה קשה וחייבים לאסור!". אבל מצד שני זה מנהג כל כך חזק אצל הנשים במרוקו. אמר החיד"א – "אמנם זה מנהג חזק ובעז"ה משיח יגיע, אבל אין מה לעשות, הלכה היא הלכה וצריך להקפיד לא לעשות את זה". למחרת הוא יצא לרחוב, ושמע שם שיחה של שתי נשים, בה אמרה האחת לשניה – "שמעת מה אמר הרב החיד"א? הוא נתן דרשה ואמר השנה משיח לא בא!". איך ששמע זאת החיד"א, הוא הלך וכינס את כל העיר והודיע ברבים – 'אני חוזר בי. אפשר וצריך להמשיך במנהג לשטוף את הבית במנחה של תשעה באב!". אמונה זה דבר יותר חזק מכל הלכה.

חשבתי לעצמי, כידוע משיח יבוא מהמקומות הכי נמוכים, ואנחנו חיים בתקופה ובדור שלא צריך להסביר את זה, זה נראה לנו ברור ומובן, אבל עדיין יש להבין מה ענין הלידה? ומהי 'אמא של מנחם'?

רבן יוחנן בן זכאי שעוזב את ירושלים ומבקש "תן לי יבנה וחכמיה" הוא אותו רבן יוחנן שדור וחצי לאחר מכן, יבוא רבי עקיבא, תלמיד תלמידו, ויאמר עליו את הפסוק "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" (ישעיהו מ"ד כ"ה), שלא נכון עשה רבן יוחנן.

משיב חכמים אחור

הסיפור הוא מפורסם ונורא –

אַבָּא סִקְרָא, רֵישׁ בִּרְיוֹנֵי דִּירוּשָׁלַיִם, בַּר אֲחָתֵיהּ (בן אחותו) דְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הֲוָה. שְׁלַח לֵיהּ: תָּא בְּצִינְעָא לְגַבַּאי (בוא אלי בצנעה). אֲתָא. אֲמַר לֵיהּ: עַד אֵימַת עָבְדִיתוּ הָכִי, וְקָטְלִיתוּ לֵיהּ לְעָלְמָא בְּכַפְנָא? (עד מתי תמשיכו לשרוף את מחסני המזון ותמיתו את עם ישראל ברעב?) אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֶיעֱבֵיד, דְּאִי אָמֵינָא לְהוּ מִידֵּי קָטְלוּ לִי! (מה אעשה? אם אני אומר להם משהו יהרגו גם אותי) אֲמַר לֵיהּ: חֲזִי לִי תַּקַּנְתָּא לְדִידִי דְּאֶיפּוֹק, אֶפְשָׁר דְּהָוֵי הַצָּלָה פּוּרְתָּא (אמר לו: תן לי אפשרות לצאת, אולי אצליח להציל משהו). אֲמַר לֵיהּ: נְקוֹט נַפְשָׁךְ בִּקְצִירֵי, וְלֵיתוֹ כּוּלֵּי עָלְמָא וְלִישַׁיְּילוּ בָּךְ, וְאַיְיתִי מִידֵּי סַרְיָא וְאַגְנִי גַּבָּךְ, וְלֵימְרוּ דְּנָח נַפְשָׁךְ. וְלִיעַיְּילוּ בָּךְ תַּלְמִידָךְ וְלָא לֵיעוּל בָּךְ אִינִישׁ אַחֲרִינָא, דְּלָא לַרְגְּשׁוּן בָּךְ דְּקַלִּיל אַתְּ, דְּאִינְהוּ יָדְעִי דְּחַיָּיא קַלִּיל מִמִּיתָא (אמר לו: עשה את עצמך כאילו אתה חולה ויבואו כולם לבקר אותך, ואז תביא משהו בעל ריח רע ושים במיטתך ויגידו שנפטרת, ויבואו תלמידיך וישאו את מיטתך. ולא ישא אף אחד אחר את המיטה, שלא ירגישו שאתה קל יותר, שהרי ידוע שהחי קל יותר מן המת). עָבֵיד הָכִי. נִכְנַס בּוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִצַּד אֶחָד, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מִצַּד אַחֵר. כִּי מְטוֹ לְפִיתְחָא, בְּעוֹ לְמִדְקְרֵיהּ (כאשר הגיעו שער העיר רצו השומרים לדוקרו). אֲמַר לְהוּ: יֹאמְרוּ: רַבָּן דָּקְרוּ! בְּעוֹ לְמִדְחֲפֵיהּ. אֲמַר לְהוּ: יֹאמְרוּ: רַבָּן דָּחֲפוּ! פְּתַחוּ לֵיהּ בָּבָא, נְפַק. כִּי מְטָא לְהָתָם, אֲמַר: שְׁלָמָא עֲלָךְ מַלְכָּא, שְׁלָמָא עֲלָךְ מַלְכָּא (שלום עליך המלך). אֲמַר לֵיהּ: מִיחַיְּיבַתְּ תְּרֵי (קְטָלָא) [קָטְלִי], חֲדָא דְּלָאו מַלְכָּא אֲנָא וְקָא קָרֵית לִי מַלְכָּא, וְתוּ אִי מַלְכָּא אֲנָא עַד הָאִידָּנָא אַמַּאי לָא אָתֵית לְגַבַּאי (אתה מחוייב מיתה פעמיים. ראשית, מכיון שאני לא מלך וקראת לי מלך. ושנית, אם אני מלך, מדוע לא באת אליי עד עכשיו?). אֲמַר לֵיהּ: דְּקָאָמְרַתְּ לָאו מַלְכָּא אֲנָא, אִיבְרָא מַלְכָּא אַתְּ; דְּאִי לָאו מַלְכָּא אַתְּ לָא מִימַּסְרָא יְרוּשָׁלַיִם בִּידָךְ, דִּכְתִיב: ״וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל״ – וְאֵין ״אַדִּיר״ אֶלָּא מֶלֶךְ, דִּכְתִיב: ״וְהָיָה אַדִּירוֹ מִמֶּנּוּ וְגוֹ׳״; וְאֵין ״לְבָנוֹן״ אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן״. וּדְקָאָמְרַתְּ: אִי מַלְכָּא אֲנָא, אַמַּאי לָא קָאָתֵית לְגַבַּאי עַד הָאִידָּנָא – בִּרְיוֹנֵי דְּאִית בַּן לָא שָׁבְקִינַן (זה שאמרת שאינך מלך אינו נכון. אתה באמת מלך, שהרי ירושלים נמסרת רק ביד מלך, שהרי כתוב "והלבנון באדיר יפול", ואין אדיר אלא מלך, דכתיב: "והיה אדירו ממנו" וגו', ואין לבנון אלא ביהמ"ק, שנאמר: "ההר הטוב הזה והלבנון". וזה ששאלת מדוע לא באתי אליך עד עכשיו, הבריונים בירושלים לא נתנו לי)… אַדְּהָכִי, אֲתָא פְּרֵיסְתְּקָא עֲלֵיהּ מֵרוֹמִי, אֲמַר לֵיהּ: קוּם, דְּמִית לֵיהּ קֵיסָר, וְאָמְרִי הָנְהוּ חֲשִׁיבֵי דְּרוֹמִי לְאוֹתֹיבָךָ בְּרֵישָׁא (עוד הם מדברים, הגיע שליח מרומי ואמר לו: קום, כי מת הקיסר, וחשובי רומי החליטו להושיבך בראש). הֲוָה סָיֵים חַד (מסאני) [מְסָאנֵיהּ]. בְּעָא לְמִסְיְימֵהּ לְאַחֲרִינָא, לָא עָיֵיל. בְּעָא לְמִישְׁלְפֵיהּ לְאִידַּךְ, לָא נְפַק. אֲמַר: מַאי הַאי? אֲמַר לֵיהּ: לָא תִּצְטַעַר, שְׁמוּעָה טוֹבָה אַתְיָא לָךְ, דִּכְתִיב: ״שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם״. אֶלָּא מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? לֵיתֵי אִינִישׁ דְּלָא מְיַתְּבָא דַּעְתָּךְ מִינֵּיהּ, וְלַחֲלֹיף קַמָּךְ, דִּכְתִיב: ״וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם״. עֲבַד הָכִי, עֲיַיל (היה אספסיינוס באמצע נעילת נעליו, רצה לנעול את הנעל השניה ולא הצליח. רצה לחלוץ את הנעל הראשונה, וגם זה לא עלה בידו. שאל: מה קרה לי? אמר לו: אל תדאג. שמעת שמועה טובה, וכתוב 'שמועה טובה תדשן עצם". אלא מה היא תקנתי? יביאו לפניך אדם שאינך אוהב, שהרי כתוב: "ורוח נכאה תיבש גרם". עשה כך והצליח). אֲמַר לֵיהּ: וּמֵאַחַר דְּחָכְמִיתוּ כּוּלֵּי הַאי, עַד הָאִידָּנָא אַמַּאי לָא אָתֵיתוּ לְגַבַּאי? אֲמַר לֵיהּ: וְלָא אֲמַרִי לָךְ?! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא נָמֵי אֲמַרִי לָךְ! אֲמַר לֵיהּ: מֵיזָל אָזֵילְנָא, וְאִינָשׁ אַחֲרִינָא מְשַׁדַּרְנָא; אֶלָּא בָּעֵי מִינַּאי מִידֵּי דְּאֶתֵּן לָךְ (אני הולך, ואשלח מישהו אחר לכבוש את ירושלים. בקש ממני משהו ואתן לך). אֲמַר לֵיהּ: תֵּן לִי יַבְנֶה וַחֲכָמֶיהָ, וְשׁוּשִׁילְתָּא דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְאָסְווֹתָא דְּמַסַּיִין לֵיהּ לְרַבִּי צָדוֹק (תן לי יבנה וחכמיה, וקיים את שושלתו של רבן גמליאל, ורפואה לרפא את ר' צדוק). קָרֵי עֲלֵיהּ רַב יוֹסֵף, וְאִיתֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא: ״מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל״, אִיבְּעִי לְמֵימַר לֵיהּ: לִשְׁבְּקִינְהוּ הָדָא זִימְנָא. וְהוּא סָבַר: דִּלְמָא כּוּלֵּי הַאי לָא עָבֵיד, וְהַצָּלָה פּוּרְתָּא נָמֵי לָא הָוֵי (היה עליו לומר שיעזוב את ירושלים ולא יכבוש אותה בהזדמנות זו. ורבן יוחנן בן זכאי חשב שבקשה כל-כך גדולה הוא לא יסכים, ואז לא תהיה אפילו הצלה חלקית). (גיטין נ"ו)

בכך הקים רבן יוחנן את הסנהדרין מחדש ביבנה וכל תורה שבעל פה שיש לנו עד ימינו זה בזכותו!

הכינו כסא לחזקיה שבא ללוותני

אגב על אותו רבן יוחנן בן זכאי מסופר שבשעה שמת נכנסו תלמידיו –

וּכְשֶׁחָלָה רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְבַקְּרוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם הִתְחִיל לִבְכּוֹת. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: ״נֵר יִשְׂרָאֵל, עַמּוּד הַיְּמִינִי, פַּטִּישׁ הֶחָזָק״, מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה? אָמַר לָהֶם: אִילּוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם הָיוּ מוֹלִיכִין אוֹתִי, שֶׁהַיּוֹם כָּאן וּמָחָר בַּקֶּבֶר, שֶׁאִם כּוֹעֵס עָלַי אֵין כַּעֲסוֹ כַּעַס עוֹלָם, וְאִם אוֹסְרֵנִי – אֵין אִיסּוּרוֹ אִיסּוּר עוֹלָם, וְאִם מְמִיתֵנִי – אֵין מִיתָתוֹ מִיתַת עוֹלָם, וַאֲנִי יָכוֹל לְפַיְּיסוֹ בִּדְבָרִים וּלְשַׁחֲדוֹ בְּמָמוֹן, אַף עַל פִּי כֵן הָיִיתִי בּוֹכֶה, וְעַכְשָׁיו שֶׁמּוֹלִיכִים אוֹתִי לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא חַי וְקַיָּים לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, שֶׁאִם כּוֹעֵס עָלַי – כַּעֲסוֹ כַּעַס עוֹלָם, וְאִם אוֹסְרֵנִי – אִיסּוּרוֹ אִיסּוּר עוֹלָם, וְאִם מְמִיתֵנִי – מִיתָתוֹ מִיתַת עוֹלָם, וְאֵינִי יָכוֹל לְפַיְּיסוֹ בִּדְבָרִים וְלֹא לְשַׁחֲדוֹ בְּמָמוֹן. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לְפָנַי שְׁנֵי דְרָכִים, אַחַת שֶׁל גַּן עֵדֶן וְאַחַת שֶׁל גֵּיהִנָּם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בְּאֵיזוֹ מוֹלִיכִים אוֹתִי, וְלֹא אֶבְכֶּה?! אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּינוּ, בָּרְכֵנוּ. אָמַר לָהֶם: ״יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם כְּמוֹרָא בָּשָׂר וָדָם״. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: עַד כָּאן? אָמַר לָהֶם: וּלְוַאי, תֵּדְעוּ כְּשֶׁאָדָם עוֹבֵר עֲבֵירָה אוֹמֵר: ״שֶׁלֹּא יִרְאַנִי אָדָם״. בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ, אָמַר לָהֶם: פַּנּוּ כֵּלִים מִפְּנֵי הַטּוּמְאָה, וְהָכִינוּ כִּסֵּא לְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה שֶׁבָּא (ללוותני). (ברכות כ"ח:)

תלמידיו של רבן יוחנן הם לא ילדים, אלו גדולי ישראל – רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי יוסי ורבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך, וזה האיחול והברכה שהוא מברך אותם לפני מותו! וגם הוא, בוכה על שאינו יודע באיזו דרך מוליכין אותו אחר מותו – מדובר ברבן יוחנן! נזכרתי בגמרא הזו כי חזקיה היה שמו של אביו של המשיח במדרש הראשון שהבאנו.

תעלומת רבי שמעון בן נתנאל

אם אתם זוכרים, המשנה באבות מספרת על תלמידיו של רבן יוחנן, שלשלת הדורות שהעביר את כל התורה שבעל פה מירושלים שלפני החורבן אל העולם שאחרי החורבן –

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, וְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ… אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן טוֹבָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר טוֹב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן טוֹב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֵב טוֹב. (אבות ב', ח'-ט')

הכי מסקרן ומוזר פה הוא רבי שמעון בן נתנאל שחורג מהקו של שאר חבריו. לב טוב, שכן טוב, עין טובה – אלו תכונות יסוד, אבל מה זה הרואה את הנולד? אחר כך ממשיך רבן יוחנן ושואל אותם –

אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן רָעָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר רָע. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן רָע. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַלֹּוֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם. אֶחָד הַלֹּוֶה מִן הָאָדָם, כְּלֹוֶה מִן הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לז) 'לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם, וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן'. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֵב רָע. (שם)

כל התלמידים אומרים את ההיפך ממה שאמרו קודם, חוץ מרבי שמעון ששוב אומר דברים לא מובנים והם גם לכאורה אינם הפוכים ממה שאמר בהתחלה – "הלווה ואינו משלם", וגם מצטט פסוקים. בהמשך אומרים כל אחד מהתלמידים הללו שלשה דברים –

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ (בֶּן חֲנַנְיָה) אוֹמֵר עַיִן הָרָע, וְיֵצֶר הָרָע, וְשִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם, רַבִּי יוֹסֵי (הַכֹּהֵן) אוֹמֵר יְהִי מָמוֹן חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ. וְהַתְקֵן עַצְמָךְ לִלְמוֹד תּוֹרָה, שֶׁאֵינָהּ יְרֻשָּׁה לָךְ. וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם… רַבִּי אֶלְעָזָר (בֶּן עֲרָךְ) אוֹמֵר הֱוֵי שָׁקוּד לִלְמוֹד תּוֹרָה, וְדַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לָאַפִּיקוֹרוֹס. וְדַע לִפְנֵי מִי אַתָּה עָמֵל. וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ שְׂכַר פְּעֻלָּתָךְ. (שם י-י"ד)

הם אומרים עקרונות יסוד, אבל רבי שמעון בן נתנאל שוב אומר דברים שונים ואף מוזרים –

רַבִּי שִׁמְעוֹן (בֶּן נְתַנְאֵל) אוֹמֵר: הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע (וּבִתְפִלָּה). וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב) כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה. וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמָךְ. (שם י"ג)

להיות זהיר בקריאת שמע זה חשוב מאד אבל זו הלכה פשוטה, חיוב מן התורה, ולכאורה אין מקומה במסכת אבות שעוסקת במילי דחסידותא! וגם ההקשר של דבריו בהמשך לא מובן ונראה לא קשור להתחלה – "אל תהי רשע בפני עצמך".

הרואה את הנולד

רעי ואהובי, לעניות דעתי, הרואה את הנולד זה כל החיים. מי שהיה פעם בחדר לידה יבין את זה. אמא שרואה את התינוק שלה בפעם הראשונה, מיד כשהוא נולד, אף פעם לא תחשוב על איך הוא יהיה במתמטיקה או מה יהיה מצבו הכלכלי מול החותן ביום מן הימים וכיו"ב. היא רק חושבת "איזה מלאך, איזו נשמה, כפרה שלי". וזו הנקודה של רבי שמעון בן נתנאל – האם אתה יכול להסתכל במראה ולראות 'נולד'? האם אתה יכול להישיר מבט אלי, אל חבר, ולראות 'נולד'? האם אתה יכול להסתובב ברחוב ולראות את היהודי שלידך 'נולד'? את כל המציאות 'נולדת' ומתהווה ברגע זה? לראות את הכל מתחיל ממש מההתחלה עכשיו?

בא רבי שמעון בן נתנאל ואומר לראות את הנולד זה יותר מכל שאר הדברים האחרים שאמרנו כי היכולת לעצום את העיניים ולנסות לראות עכשיו את ההוא המסכן, חסר הסיכוי הזה, החולה הזה, החוטא הזה, הפצוע הזה – האם אתה יכול לראות אותו 'נולד'? יש לך מושג איזה וכמה אנרגיות אתה תעביר אליו במבט כזה, אם רק תראה את הנולד? כמה כוחות?!

זה חדש לך שדברים נולדים? "אני היום ילידתיך" (תהילים ב', ז'). רבי שמעון בן נתנאל לא אמר את הרעיונות הנפלאים והחשובים של "דע מה שתשיב לאפיקורס" ושכל מעשיך יהיו לשם שמיים, אלא "הווי זהיר בקריאת שמע ובתפילה" – קריאת שמע נאמרת פעמיים ביום, ובה אנחנו מכסים את העיניים עם היד ורואים 'נולד' במקום לראות מת כשהעיניים פקוחות. פשוט לדעת להסתכל. לומר שהוי"ה ה' שהוא מהווה את העולם ממש עכשיו – הוא ה' אחד. "הווי זהיר" זה גם להיזהר, אבל זה גם להאיר, לשון זוהר, אור – דע מה מקור האור שלך. האם הוא המידע שראית עכשיו באינטרנט על המחלה, על המצב שלך, או שמא האור שלך נובע משמע ישראל המהווה הוא אלוקינו המהווה הוא אחד, כי הכל אחד – גם אם במצב כזה או במצב אחר, כי הוא רואה את הנולד?!

אנחנו אומרים קריאת שמע וממנה ממשיכים לתפילה, תפילת שמונה עשרה, כי אין לך להתפלל אם לא אמרת "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" בעומק ובהבנה. האם אתה באמת מאמין ב-"רפאנו"? האם אתה מאמין ב-"סלח לנו", ב-"חנון המרבה לסלוח"? מופיע בתניא שאם אתה לא מאמין שהקב"ה חנון המרבה לסלוח הרי שהברכה שלך לבטלה ואסור לך לברך אותה. אם יש לך ספק – אסור לך לברך כי "ספק ברכות להקל".

הרואה את הנולד. אבל כשאתה מתפלל אל תעשה את תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים, ממש כמו בשעת צירי הלידה – זה המקום הכי קרוב למוות והכי קרוב לחיים, וממנו ייצא שאתה לא תהיה רשע בפני עצמך. ראיתם פעם תינוק רשע? אין דבר כזה. אם תראה נולד לא תהיה רשע בפני עצמך.

הרואה את הנולד זה דבר קשה, רגעים קשים ואנחנו הגברים צריכים ללמוד את זה מנשותינו. זו נקודה שבה הקיים מתפרק לגמרי, מקום שהכל מתחיל בו באמת באמת מההתחלה. הכל מתהווה מחדש ואין שום קונספציה שעוצרת אותך. לראות נולד הוא דבר שכל כך טבעי לנו וכל כך רחוק מאיתנו.

אף לילות ייסרוני כליותי

הקדשנו את השיעור להחלמת חנה בת שרה יונה ומרגלית בת יהודית שעברו אתמול נתוחי תרומת והשתלת כליה מזו לזו, וחשבתי לעצמי שזה דבר לא ייאמן, וצריך לברר אותו. איפה מופיעה המילה כליות בתהילים? –

אֲבָרֵךְ אֶת ה' אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי. (תהילים ט"ז, ז')

לא זכיתי להיות איש מדע אבל הבנתי דבר עצום. חיפשתי למה קוראים לכליה – 'כליה'? שאלתי גם את הרופאים. הכליה היא איבר מיוחד – אחרי שתורמים כליה אחת, השניה תתפקד בתור שתיים, בעז"ה. זה פלא – יש אפשרות גם להוריד אוזן אחת והשניה תמשיך ותתפקד כמו שתיים? אולי ריאה? רגל? אז למה מלכתחילה הקב"ה נתן לנו שתי כליות?

חלק מהאיברים בגוף הם בלשון זכר – לב, כבד, אף למשל, ויש גם בלשון נקבה – ריאה, בלוטה, עין. אבל אין עוד איבר בגוף שצורת הנקבה שלו היא עם י' לפני הסיום. למה כליה ולא 'כֶלָה'? יש רק עוד תיאור אחד בעברית שכאשר הוא הופך מזכר לנקבה הוא מקבל י' באופן דומה – צורת הנקבה של 'רֵעַ' היא 'רעיה'. אבל רעיה היא לא ממש חברה, כי "כנס רעים" זה אמנם כנס חברים אבל "כנס רעיות" זה לא כנס חברות אלא כנס נשים נשואות. המילה רעיה מופיעה רק בשיר השירים. הרעיה היא 'האשה של', הכלה של הדוד, היא כנסת ישראל – "רעייתי בין הבנות". רע בארמית זה לא רק חבר אלא גם רצון – רעוא. הרעיה היא העושה את רצונו של הקב"ה – כל הרצון שלו מופיע דרכה, היא הרעיה שלו.

נחזור לכליה – אולי זה מלשון כלי, אולי מלשון "נכספה וגם כלתה". מי שחסרה לו כליה – זו התמודדות נוראה וקשה, ממש אין לו חיים. כליה זה מלשון "כלות הנפש". שלשת אלפים שנה אחרי שדוד כתב את תהילים, מסתבר שיש לי בגוף איבר שמישהו כלה אליו, משתוקק וכוסף אליו, ושהאיבר הזה כוסף להגיע למקום שלו, ואתה שומר החינם שלו.

לתת צדקה זה זה לתת כסף, נכון? וכסף גם הוא לשון כיסופים. לך יש אלף דולר – מתוכם חמש מאות דולר הקב"ה שם אצלך כפקיד בנק שתשמור אותם לחלוקה למישהו שכוסף אליהם, צדקה. הכסף הזה הוא הכיסופים שאיתו יכולים להחיות. השאלה היא האם זה שלך או שמא זה של י'ה. אתה מחזיק את הכלי – ואם זה שלו, הרי שהכל יכול להיוולד מחדש.

כמו לפני לידה

ביומיים-שלשה שלפני תרומת הכליה, אמרה לי רעייתי חני תחי' שהתחושה שלה היא "כמו לפני לידה", ואני לא הבנתי את כוונתה, אך אני חושב שכעת יש לי יותר מושג; אשה עוברת הריון, לא תמיד קל. את מכירה את התינוק שעתיד להיוולד? ולמרות זאת את משוכנעת שתקבלי אותו כמות שהוא, נכון? אבל אולי הוא לא נחמד? אולי הוא דומה לצד השני, הפחות נחמד של המשפחה? אולי הוא יהיה מעצבן? – הרי את תתני לא את החיים שלך בכל מצב. אבל פה, בהריון, יש איזו נקודה – הרי הוא ברחם שלי. הוא הילד שלי, הוא החיים שלי. ואילו בתרומת כליה?

שאלתי את רעייתי – "את יודעת למי את נותנת את הכליה שלך? אולי היא לא נחמדה? אולי הוא אחר?", והיא ענתה לי – "זו לידה! היא יכולה עכשיו להיוולד. אני הולכת להוליד!". אמא אומרת על התינוק שעוד לא נולד לה שהוא 'נשמה', שהוא 'מלאך' – כי היא יודעת שזה לא שלה, כי היא יודעת שזה מלמעלה, שהוא י'ה, כי את יודעת שאת כלי- י'ה. וכשאת משוכנעת שאת כבר כלי-י'ה, נותנים לך עוד ציר כדי שבטוח תהיי משוכנעת, ועוד אחד ועוד אחד.

מי שעמד ליד חדרי לידה שמע הרבה צעקות של "אלוקים!" ולא רק בגלל תפילות, אלא בגלל שפה נמצאים עכשיו אלוקויות ואלוקות חשה אלוקות. פתאם את הופכת להיות לכלי ביד ה', כלי-י'ה, ואת בכלל לא צריכה להכיר את התינוק – הרי זה הקב"ה! זה הרואה את הנולד.

זה כל כך עמוק וכל כך פשוט. "הוי זהיר בקריאת שמע" – כשעוצמים את העיניים, לא רואים אור, לא זוהרים, אבל הדרך היחידה שלך לראות אור אמיתי היא לעצום את העיניים מכל הקונספציות שאתה מכיר. לא מספיק? אז הנה עוד ציר ועוד אחד, עד שהעיניים יעצמו, וכשהן יעצמו תגיד "ברוך אתה ה' גאל ישראל" ותתפלל. ואז זה לא יהיה קבע אלא תחנונים ואז אין בכלל אפשרות שתהיה רשע בפני עצמך.

רגע, אבל התינוקת הזו, במקרה דנן של השתלת הכליה היא בכלל אלמנה עם ילדים בת חמישים או שישים, היא לא תינוקת. האם אני עדיין יכול לחיות בתודעה של כלי-י'ה? כן, אתה יכול!

מנחם ציון ובונה ירושלים

ביום שחרב המקדש לא קיבלנו כח – נולד המשיח. וקוראים לו מנחם, שבעברית זה לא רק אחד שאומר לך מילות ניחומים כשקשה לך אלא זה גם מי שמהפך לך את כל העולם, כמו שזה בא לידי ביטוי בפסוק –

וַיִּנָּ֖חֶם ה' עַל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת לְעַמּֽוֹ. (שמות ל"ב, י"ד)

להינחם זה להתהפך, להתחרט, לחשוב מחדש, להחליט הפוך, להבין שכל מה שידעתי הוא לא נכון! כשאני בא לנחם אדם, ל"ע ברגע הקשה שלו, אני בא ואומר לו "אני אתך", אבל אז הוא אומר לי – 'תודה רבה אבל כשאתה הולך אני נשאר לבד', ואז אני אומר לו עוד מילה – 'קשה לי לומר את זה, אח שלי, אבל דע ש'מנחם ציון' הוא גם 'בונה ירושלים'. המקום ינחם, מן השמיים תנוחמו – והכוונה בזה היא 'אח מתוק, בוא נראה הפוך. אולי מה שאתה ואני קוראים מוות זו העוצמה הגדולה ביותר של איזה שהם חיים שאנחנו לא יכולים לתפוס בכלים שלנו וצריך כלי-י'ה בשביל להבין את זה? בוא נתנחם, בוא נתהפך, בוא נראה נולד'.

אין לי מושג איך עושים את זה אבל אני יודע איך לבקש מהקב"ה לנחם אותי. "מה שמו? מנחם שמו". היהודי הזה היה עומד וחורש – החרישה היא ההכנה לזריעה. יש לו תכנית לעונה הקרובה. הוא בונה את עולמו הכלכלי, יש לו תכנית. הוא לא בטלן, הוא חורש. וכשאתה חורש ובונה את כל התכניות שלך, ובצדק, אתה לא יכול לשמוע את מה שגועה הפרה. הפרה היא החי, הטבע, זו החיה היחידה ששמה הוא על שם התפקיד שלה – פרה, לפרות ולרבות. יש הרבה בהמות אבל היא היחידה שזה שמה וזה תפקידה, היא נותנת חלב. במקומות של עבודה זרה עשו אותה לאלוהים – בהודו למשל. היא פרה. והפרה הזו גועה, והטבע הזה פרה ורבה וממשיך טכנית, והוא גועה כי הוא מרגיש שבית המקדש חרב, וכשבית המקדש של היהודים חרב, הפרה גועה אחרת – הכל נגמר, אין טעם יותר לכל הפריה והרביה בעולם כי אין בית מקדש יותר.

מודה אני לפניך

בבית המקדש יש מזבח ובמקומו, כך מביא הרמב"ם להלכה, נוצר האדם ע"י הקב"ה "עפר מן האדמה" –

המזבח מקומו מכוון ביותר ואין משנין אותו ממקומו לעולם… ומסורת ביד הכל: שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא. אמרו חכמים: אדם ממקום כפרתו נברא. (רמב"ם הל' בית הבחירה, א', א'-ב')

לנו קשה מאד לדעת את מיקומו המדויק של המזבח, וחז"ל מביאים ששמואל ודוד לא ידעו אף הם את המיקום עד שהם התעמקו בסוגיה ובא הנביא וגילה את זה לדוד, אבל מקום המזבח הוא מקום הלידה של העולם, הוא הכח לראות את הנולד. והנסכים שאתה מביא עם הקרבן, והחטאת שאתה מביא, והאשם וכו' – אתה בא להיולד מחדש. שם נולד האדם.

"וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ב', ז') – האם אנחנו לא מבינים למה כל המלחמה שאנחנו נמצאים בה היא על אל-אקצה? אנחנו לא תופסים שכל המלחמה של כל העולם היא על הנקודה הזו, של ההיוולדות – האם העולם נולד? זו מלחמה על האם ינצחו אלו שרוצים להיוולד ולהוליד ילדים או חלילה אלו שרוצים למות ולהמית?

אם התשובה על השאלה 'האם העולם יכול להיוולד?' היא חיובית, זה אומר שגם אתה מלך איראן, מלך אשור, מלך בבל – גם אתם תהיו כלי-י'ה. האם אתם מוכנים לקבל את זה ולהוריד את הכתר, ולהבין ש-"ה' אלוקי ישראל מלך"?

הפרה גועה, בית המקדש חרב, והיהודי ממשיך וחורש. חרישה זה הדבר הכי נפלא שיש – הוא חורש לקראת הזריעה. חורש בעברית זה אותו שורש של חרש. כשאתה חורש – אתה חרש לקולות האחרים. וזה בסדר גמור, רק תהיה מודע לזה שאתה חרש. לפעמים אתה חוטף מכה שמטרתה היא להוציא אותך מהחרשות שלך, כי אתה מצידך לא רוצה להפסיק את החרישה – וזה בסדר, אבל תאזין. ומי שכן יודע לזהות את הקול של הפרה, כשהיהודי לא מודע לזה שבית המקדש שלו, כלומר של כל העולם, כלומר מקום הלידה של כל העולם, חרב – זה דווקא הערבי, שמחכה שאנחנו נביא לו כבר את הבשורה של "בית תפילה לכל העמים". והוא אומר לו – "יהודי, התר פרתך, התר מחרשתך". השאלה היחידה שאתה צריך לענות עליה, ולוואי שנדע תמיד לענות עליה, היא "מי אתה?", כמו שהוא שאל אותו בתחילת המדרש. וזו השגה גדולה לענות "אני יהודי", כי יכולות להיות הרבה תשובות אחרות כשאתה חורש – אני חקלאי, מהנדס, עורך דין, אני איש העולם, אני רב גדול עם שטריימל. כל מיני תשובות טפשיות יכולות להיות, אבל רק אחת אמיתית – יהודי. שורש המילה "יהודי" היא להודות. מי שמודה הוא מי שבטל אל מקורו. זו המילה הראשונה שאנחנו אומרים כל בוקר – "מודה אני לפניך". 'תראה אבא, הכל אני יכול, חוץ מלהיוולד מחדש כל בוקר. את זה אני לא יכול. זה אתה החלטת'. כשאתה אומר חזק את המילה הזו אתה מתחיל לראות את הנולד.

לרצות לשמוע בכי של תינוק

"יהודי אני". ואז הוא שומע את הפרה בפעם השניה ואומר לו – "יהודי, יהודי, אסור פרתך, אסור מחרשתך שהגואל שלכם נולד". במאמר המוסגר – היום אני יכול להבין למה רבן יוחנן לא ביקש מהקיסר שלא יחריב את ירושלים ואני גם מבין שרבי עקיבא לא ביקש לחלוק על רב רבותיו. כולם אומרים שהוא לא ביקש את ירושלים כי לא היה סיכוי לזה להתקבל וכו' אבל אז קשה על רבי עקיבא – האם הוא חשב שזה כן היה מתקבל? האם זה ויכוח פוליטי? לעניות דעתי אם רבן יוחנן היה מבקש את ירושלים הקיסר לא היה מחריב אותה, אבל רבן יוחנן אמר 'בבית ראשון כבר היינו, וגם בבית שני. אני לא רוצה בית מקדש שקיים בגלל טובות של קיסר. אנחנו שואפים והולכים ללידה מחודשת של בית מקדש אמיתי, שאנחנו בונים אותו מלמטה והקב"ה בונה אותו מלמעלה, ובינתיים תהיה יבנה וחכמיה ושם נלמד לחרוש'. וזה – 'אסור פרתך, אסור מחרשתך', אבל היהודי לא שומע לערבי ולא עושה את זה ובמקום זה הוא מוכר את הפרה ואת המחרישה והולך לקנות לבדים של תינוקות, מייצר טיטולים, כי הוא רוצה לפגוש את אמא של מנחם. הוא הולך להיפגש עם תינוקות ואימהות. הוא לא ידע לשמוע עד עכשיו, הוא היה חרש, ולכן עכשיו הוא רוצה לשמוע בכי של לידה, של תינוק. הוא מסתובב בכל הערים ומגיע לבירת ערבא בבית לחם יהודה, שם מקומו של ישי בית הלחמי "בן פרצי", שם "נשמחה ונגילה". ומה עושים שם בבירת ערבא של בית לחם יהודה? – שם רחל בוכה על בניה כי איננו, שם היא יודעת לא שישובו בנים לגבולם בעתיד אלא ש-"שבו בנים לגבולם", רק שאנחנו צריכים להתבונן ולראות את הנולד. שם הוא שומע את כל הנשים אומרות "אמא של מנחם, קחי לבדין לתינוק שלך" – עכשיו הנשים הן המחרשות והפרות של הסיפור הקודם. הן קוראות ואומרות לאמא של מנחם – כל העולם תלוי בך! כל העולם יכול לכלות ורק כאשר הוא כלה (נגמר) הוא כלה (מתעלה). אין עוד שפה כזו בעולם! רק כשהוא כלה הוא הופך לכלי-י'ה.

עכשיו נבין איך הקב"ה קורא לנו כשהוא אוהב אותנו – 'כלה', כלה שלי. את כבר אלפיים שנה כלה וכל רגע ורגע את יותר ויותר כלה. את כלי-י'ה.

תמיד הבנתי את הפסוק שציטטנו לעיל "אֲבָרֵךְ אֶת ה' אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי" (תהילים ט"ז, ז') שזה לשון ייסורים. אולי זה נכון, אבל לא כך מפרשים חז"ל ולא המפרשים. כליות הן היועצות, המלמדות. חז"ל אומרים שאברהם אבינו למד את תורתו משתי כליותיו שנעשו לו כשני רבנים שהיו נובעות ומלמדות אותו חכמה ותורה (ע"פ ילקו"ש בראשית כ"ה, א'). אנחנו מכירים את הביטוי "מוסר כליות". הקב"ה נתן לי דרך הכליות עצה – "אף לילות", גם בחושך, בלילה, מלמדות אותי הכליות ש –

שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט. (שם ח')

וזה גם הפוך – רק כאשר "שויתי ה' לנגדי תמיד" אני אשמע את הקול של כליותיי. "כי מימיני בל אמוט" – אני לא יודע פה אם מדובר על כליה אחת או על השניה, עם הימים אני אסתדר – אתה בראת אותי כך כדי שאני אלמד את זה שיש לי כח להוליד את האחות שלי, שאינני יודע מי היא אבל היא הבת שלך, כפי שאני הבן שלך. "אנו לי-ה ועינינו לי-ה".

לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן

הוא נעשה מוכר לבדין, ואמא של מנחם לא באה לקנות לבדין. הכח של אמא, והגיע הזמן שאנחנו האבות נבין אותו, הוא הכח לחיות את האינסוף ולומר דוגרי שזה קשה ואי אפשר לסבול את זה – ודי עם כל הדרשות שלך שהכל בסדר. היא מרשה לעצמה לומר "שיחנקו שונאיהם של ישראל", היא לא רב חשוב – לה מותר לדבר. היא אמו של המשיח. והיא לוקחת את הלבדין בהשאלה, היא לווה כסף. זוכרים מה אמר רבי שמעון בן נתנאל, שהוא ההיפך של "הרואה את הנולד"? – "הלווה ואינו משלם". היא לווה כסף. האם אתה מבין שכולנו לווים? שכל מה שיש לי בחיים זו הלוואה? אתה מתכנן להחזיר את ההלוואה שקיבלת? חשבת על זה בביזנס האחרון? "אחד הלווה מן האדם ואחד הלווה מן המקום" – כן, אתה לווה.

הפסוק אותו ציטט רבי שמעון בן נתנאל היה –

לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן. (תהילים ל"ז, כ"א)

הפירוש שם הוא – אני הרשע של הפסוק וזה בסדר. אני אעשה תשובה בעז"ה. הצדיק של הפסוק, כך מבארים שם המפרשים, הוא הקב"ה שהוא חונן ונותן – הוא יודע שלא תמיד אני מחזיר את ההלוואה, הוא יודע, ולמרות זאת הוא חונן ונותן. איך? הוא נתן לאחד מאה דולר כדי שהוא ייתן ממנו לאחר עשרים. איך זה להיות פקיד עו"ש של הקב"ה? זה תפקיד חשוב. אתה מנכ"ל הבנק שלו ית'. הוא הפקיד אצלך כליה כזו – רק לך. הוא שלח המון חכמים ורופאים וכו' כדי שיבדקו שזה מתאים בדיוק מוחלט למישהו אחר.

דוד המלך אומר בתהילים –

הֵן אֱמֶת חָפַצְתָּ בַטֻּחוֹת וּבְסָתֻם חָכְמָה תוֹדִיעֵנִי. (תהילים נ"א ח')

מבאר שם רש"י ש-"טוחות" הן הכליות, שהן פתוחות וסתומות. יש אמת שאתה חפץ אותה בטוחות ודרך הסתום אתה מודיע לי את חכמתך. אבל התנאי הוא שתזכור שאתה לווה ואתה זוכה לשלם, וזה בסדר שלפעמים אתה קצת שוכח את זה אבל תזכור שכאשר אתה שוכח אז אתה הרשע של הפסוק, ולמרות זאת – הקב"ה "צדיק חונן ונותן" – יש לך עוד צ'אנס ועוד צ'אנס.

אמא של מנחם

וכך אומר לה הרוכל הזה שפעם היה חורש – 'אני, את, אתה – מה אכפת לי מכסף'. האם הבנו לאיזו מדרגה של איש עסקים הוא הגיע? הוא לא אומר לה 'קחי ואני כבר אסתדר', אלא "מה אכפת לי?" – ממש כמו "השלך על ה' יהבך" (תהילים נ"ה כ"ג), כלומר 'קחי, הרי את משלמת לי פי מיליון ממה שאני נותן לך. את נותנת לכלי-י'ה שלי את המקום שהקב"ה רוצה, את מגלה אותי. קחי ואני חוזר ופורע'. והוא חוזר ומחפש אותה והיא אומרת לו " מאז שראיתני באו הרוחות ונשאוהו", פירוש – הוא נמצא, מנחם, הוא קיים, הוא נולד כל פעם מחדש, הוא נולד בתשעה באב. לאו דווקא ביום הזה, בתאריך ט' באב, אלא הוא נולד כשאתה קולט את תשעה באב, כשאתה במנחה של תשעה באב הוא נולד. כשהבית נשרף ואת שוטפת את הרצפה הוא נולד. כשהחיד"א מתנצל כדי לא להפריע לאמונה של הנשים שלנו, אז הוא נולד.

הוא לא נולד בכל דור אלא בכל יום, רק שבאו הרוחות ונשאוהו. וכשאני אהפוך ואת תיעשי לכלי-י'ה – הוא יהיה. הוא רק רחק ממני. "כי רחק ממני מנחם משיב נפשי". אמא של מנחם אומרת את מה שרק היא יכולה להגיד – 'שום דבר אחר לא משיב את נפשי חוץ מהגעגוע למנחם. שום חלופה, שום קשקוש ושום קונספציה לא מהווה תחליף למנחם. רק הוא משיב נפשי'.

זה דבר מופלא שיהודים קוראים לחודש הזה "מנחם אב". לענ"ד לא רק על זה שאבא מנחם אותנו או שאנחנו מנחמים אותו אלא אולי גם על שמו של המשיח, על שם מנחם הזה, על שם הכח להיוולד והכח להוליד. מנחם הוא המשיח שנקרא 'הילד של הקב"ה'. הוא האבא שנותן לנו כח באמת לראות את הנולד, להבין באמת שכאשר דברים מתפרקים במעגלים הכי קרובים – נולד משיח, נולדת אלוקות. והזכות הזו שכל הפרות של העולם וכל הערבים של העולם, גם אם לא תמיד מתחשק לנו לחשוב באופן הזה, מחכים כבר לשמוע את זה בגעיות. וההבנה שלנו שהקב"ה לא מוותר עלינו ולפעמים נותן לנו כאלו כאפות רק כדי שנפסיק את החירשות שלנו, כדי שנבין שאנחנו לא חורשים לזריעה שחשבתי שאני חורש לקראתה, אלא אני בכלל חורש את התלם של המשיח. דמיינתי שאני חורש איזה מפעל גדול – והקב"ה לוקח אותי להבין את מה אני באמת חורש.

בימים האחרונים אני מסתובב בשיבא ורואה את החיילים הגיבורים האלה שלנו, ואתה רואה ילדים ששומעים את הגעיה, שמכרו כבר חמש מאות או שש מאות ימים במילואים את הפרה ואת המחרשה שלהם, והפכו להיות מוכרי לבדין לתינוקות כדי למצוא ילד אחד שלנו, חי או חלילה כאן מת. רק מי שרואים נולד יכולים להיות רוכלים איפה שאומרים להם – בעזה, בלבנון, באיראן, עד שנמצא את אמא של מנחם, ואז נמצא גם את מנחם, ופה הוא משיב נפשי. הרוחות נשאו אותו אבל הוא נולד והעולם ייבנה איתו מחדש.

קרא עלי מועד

פתחנו באר"י הק' ונסיים איתו. האמת היא שבכל בוקר אנחנו פותחים איתו את היום. הוא קבע שלפני שאנחנו הולכים להתפלל, עלינו לקבל על עצמנו מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך". רש"י במסכת שבת מסביר את הפסוק הזה ואומר ש'רעך' הוא הקב"ה. זה לא ייאמן. כן, כן – הקב"ה. הבנת, מותק? "ואהבת לרעך כמוך" זה לא שבמקרה בגלל שנאת חינם חרב הבית. שנאת חינם היא שהקונספציה שלי תגרום לחרישה טובה יותר, ואהבת חינם היא להבין שהכליה שלי היא בכלל לא הכליה שלי, היא של הקב"ה. והדרך שלי להגיע לאהבת ה' היא רק דרכך, דרך "ואהבת לרעך כמוך".

שבעז"ה הקב"ה ייתן לנו בתשעה באב הקרוב לחגוג כבר את הלידה ממש, לחגוג כמו שלא חגגנו אף פעם ומעולם לא הבנו.

בתשעה באב לא אומרים תחנון, אף פעם לאורך כל ההיסטוריה מעולם לא אמרו, כי היום הזה נקרא "מועד". חז"ל מביאים פסוק ומפרשים אותו באופן שנשמע ציני –

… קָרָ֥א עָלַ֛י מוֹעֵ֖ד לִשְׁבֹּ֣ר בַּחוּרָ֑י… (איכה א', ט"ו)

בפשט הכוונה היא שהקב"ה קבע זמן, מועד, לשבר, אך מזה למדו חז"ל שלא אומרים תחנון ביום הזה. איך זה? – יום יבוא ונפגוש בחורים שיסבירו לנו ששבר הוא המשבר עליו היולדת יולדת, ובינתיים אל תגידו תחנון, ומאידך גם לא הלל, כי עוד לא נוצר ההלל הראוי לתשעה באב. אנחנו בכלל לא מבינים מה הולך ביום הזה. אתם חורשים, אומר לנו הקב"ה, ובלעדיכם אני לא יכול לעשות כלום. אתם חורשים אבל מדי פעם תזכרו שאתם חרשים. תעצמו את העיניים חזק, תשמעו את הקול ותזכרו שתשעה באב הוא מועד. אתם מביאים לימות המשיח. "כל ימי חייך – להביא לימות המשיח" – אתה, את ואני. לא מאמינים? תראו את הנולד!

מאיסה שכולה אהבה

ומילה לסיום. סיומה של מגילת איכה הוא בשני פסוקים –

הֲשִׁיבֵ֨נוּ ה' אֵלֶ֙יךָ֙  וְֽנָשׁ֔וּבָה חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם. כִּ֚י אִם־מָאֹ֣ס מְאַסְתָּ֔נוּ קָצַ֥פְתָּ עָלֵ֖ינוּ עַד־מְאֹֽד. (איכה ה' י"ט-כ')

תקשיבו לזה בקריאת המגילה השנה, ובעז"ה גם כשיבוא משיח, נמשיך לקרוא את המגילה, וכפי שאומר הרבי מקוצק זיע"א, רק שאז זה יהיה עם טעמים של מגילת אסתר ועם ברכת שהחיינו גדולה, ואז נתחיל להבין את המגילה הזו סוף סוף.

הפסוק האחרון נשמע קשה לאוזנינו, ואכן נקבע שעל מנת שלא נסיים בו חוזרים על הפסוק שלפניו שוב, כל הקהל יחד – "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם", ועדיין – הרי הפסוק האחרון קיים. אז האם באמת יש שתי אופציות? או שתשיב אותנו ותחדש ימינו כקדם או "מאס מאסתנו"? חס וחלילה. בואו נקשיב למדרש – רבש"ע, אנחנו רוצים לשוב ואתה תשיב אותנו, תתן לנו לראות את הנולד ותחדש את ימינו כקדם כאילו עכשיו נולדנו. תחשוב שאשתך עכשיו על ידך היא תינוקת – היא יפה, נכון?. ובוא נדבר דוגרי, רבש"ע – מכירים אחד שיוצא לדייטים, מבלבל לבחורה את המוח, משגע אותה לגמרי? ואחרי שהוא ישב אצל הפסיכולוג הוא הבין שזה לא מתאים והם החליטו לחתוך סופית. יומיים אחרי זה הוא שולח לה פתאום הודעת סמס – 'וגם תדעי שאת מעצבנת אותי!". בא אליו איש חכם ואומר לו – 'תשמע מותק, אם באמת נמאס לך ממנה, למה אתה שולח אליה סמסים?, הרי נמאס לך!'. ככה מסתיימת המגילה – 'אבא בוא נדבר רגע דוגרי, הרי אם חלילה היית מואס אותנו לגמרי, לא היית קוצף עלינו עד מאד, ואם אתה קוצף עדיין, זה רק מעיד שלא מאסת אותנו מעולם. פשוט רצית עוד ציר לידה. אתה מאוהב בנו בלי הפסקה, ולא הפסקנו לעניין אותך לרגע, ואתה מחכה כל הזמן – ולכן "השיבנו אליך ונשובה חדש ימינו כקדם", שנזכה לגאולה שלמה בב"א.

1. כמדומני שהניקוד הנכון הוא לא "חָרַב" אלא "חָרֵב", ואכמ"ל. ↑