מצבא הגנה לישראל – אל צבאות ה'. לפרשת שלח לך תשפה

אגרות שניות

אני מבקש לפתוח את הלימוד הפעם בתאריך המיוחד של היום – כ"ג בסיון. כולנו מרגישים את משק כנפי ההיסטוריה במציאות הפלאית שלנו, והנקודה של היום היא משמעותית מאד במה שיש בה וגם במה שעדיין אין בה אך בעז"ה יהיה בה בקרוב. כולנו זוכרים שהתאריך הזה, כ"ג בסיון, היה אמור להיות יום שמחה גדול בלוח השנה שכן בו התרחשה כל ההפיכה של פורים כמתואר במגילת אסתר – ביום זה נקראו סופרי המלך, ומרדכי כתב את האגרות השניות כשהוא יושב בבית המן.

במיוחד יש חשיבות היסטורית לתאריכים המוזכרים במגילת אסתר, ובתוכם התאריך של היום, שכן כתוב במגילה –

וְהַיָּמִ֣ים הָ֠אֵלֶּה נִזְכָּרִ֨ים וְנַעֲשִׂ֜ים בְּכָל-דּ֣וֹר וָד֗וֹר… (אסתר ט', כ"ח)

צריך להבין את הכח שלנו בימים הללו, אך יש כאן נקודה שאסור לנו לפספס אותה, ולשם כך נזכיר לרגע את סיפור המגילה וממנו נגיע גם לפרשת השבוע. בי"ג ניסן הוציא המן את האגרות הראשונות בהן הוא קבע שבעוד שנים עשר חודש, בי"ג אדר הבא, יחול היום בו תתקיים הגזרה –

… לְהַשְׁמִ֡יד לַהֲרֹ֣ג וּלְאַבֵּ֣ד אֶת-כָּל-הַ֠יְּהוּדִים מִנַּ֨עַר וְעַד-זָקֵ֨ן טַ֤ף וְנָשִׁים֙ בְּי֣וֹם אֶחָ֔ד בִּשְׁלוֹשָׁ֥ה עָשָׂ֛ר לְחֹ֥דֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂ֖ר הוּא-חֹ֣דֶשׁ אֲדָ֑ר וּשְׁלָלָ֖ם לָבֽוֹז. (שם ג', י"ג)

המלך והמן ישבו לשתות, העיר שושן נבוכה והגזרה הוחלה על כל מדינות הגלובוס. זו הפעם הראשונה שנגזרת גזרת השמדה טוטאלית. היא מוגדרת ליום אחד ספציפי ומנקזת אליה שנים של עבודה מאומצת של המן הרשע. למרדכי נודע הסיפור, הוא מציע שק ואפר לרבים, אסתר אומרת לו "וצומו עלי שלשת ימים לילה ויום" והם מחליטים לבטל באותה את ליל הסדר. ביום השלישי היא ניגשת אל המלך ומזמינה אותו ואת המן למשתה הראשון שלה. במשתה הזה היא מבקשת על המשתה השני שלמחרת, ובאותו לילה, הלילה שבין המשתאות – "נדדה שנת המלך". כל זה מתרחש בחול המועד פסח. נזכור שבאותה שנה לא היה ליל סדר בעם ישראל וכולם צמו כהוראת אסתר. בט"ז בניסן (או בי"ז בניסן) נתלה המן הרשע – "וחמת המלך שככה". באותו יום נתן המלך אחשורוש את בית המן לאסתר, ומרדכי בא לפני המלך – והסוד מתגלה. הסרת הטבעת מהמלך להמן שהתרחשה בתחילת המגילה (שם ג', י') מתהפכת והנה המלך מעביר את טבעתו למרדכי והוא מתמנה על בית המן.

המגבלות החוקיות של אחשורוש

עכשיו נגיע לסיפור שלנו –

בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא נָתַ֞ן הַמֶּ֤לֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ֙ לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה אֶת-בֵּ֥ית הָמָ֖ן צֹרֵ֣ר הַיְּהוּדִ֑ים וּמָרְדֳּכַ֗י בָּ֚א לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ כִּֽי-הִגִּ֥ידָה אֶסְתֵּ֖ר מַ֥ה הוּא-לָֽהּ. וַיָּ֨סַר הַמֶּ֜לֶךְ אֶת-טַבַּעְתּ֗וֹ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱבִיר֙ מֵֽהָמָ֔ן וַֽיִּתְּנָ֖הּ לְמָרְדֳּכָ֑י וַתָּ֧שֶׂם אֶסְתֵּ֛ר אֶֽת-מָרְדֳּכַ֖י עַל-בֵּ֥ית הָמָֽן. וַתּ֣וֹסֶף אֶסְתֵּ֗ר וַתְּדַבֵּר֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וַתִּפֹּ֖ל לִפְנֵ֣י רַגְלָ֑יו וַתֵּ֣בְךְּ וַתִּתְחַנֶּן-ל֗וֹ לְהַֽעֲבִיר֙ אֶת-רָעַת֙ הָמָ֣ן הָֽאֲגָגִ֔י וְאֵת֙ מַֽחֲשַׁבְתּ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר חָשַׁ֖ב עַל-הַיְּהוּדִֽים. וַיּ֤וֹשֶׁט הַמֶּ֙לֶךְ֙ לְאֶסְתֵּ֔ר אֵ֖ת שַׁרְבִ֣ט הַזָּהָ֑ב וַתָּ֣קָם אֶסְתֵּ֔ר וַֽתַּעֲמֹ֖ד לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ. וַ֠תֹּאמֶר אִם-עַל-הַמֶּ֨לֶךְ ט֜וֹב וְאִם-מָצָ֧אתִי חֵ֣ן לְפָנָ֗יו וְכָשֵׁ֤ר הַדָּבָר֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וְטוֹבָ֥ה אֲנִ֖י בְּעֵינָ֑יו יִכָּתֵ֞ב לְהָשִׁ֣יב אֶת-הַסְּפָרִ֗ים מַחֲשֶׁ֜בֶת הָמָ֤ן בֶּֽן-הַמְּדָ֙תָא֙ הָאֲגָגִ֔י אֲשֶׁ֣ר כָּתַ֗ב לְאַבֵּד֙ אֶת-הַיְּהוּדִ֔ים אֲשֶׁ֖ר בְּכָל-מְדִינ֥וֹת הַמֶּֽלֶךְ. כִּ֠י אֵיכָכָ֤ה אוּכַל֙ וְֽרָאִ֔יתִי בָּרָעָ֖ה אֲשֶׁר-יִמְצָ֣א אֶת-עַמִּ֑י וְאֵֽיכָכָ֤ה אוּכַל֙ וְֽרָאִ֔יתִי בְּאָבְדַ֖ן מוֹלַדְתִּֽי. (שם ח', א'-ו')

כאן צריך לשים לב לנקודה אדירה שתסביר לנו את התשובה לשאלות הקשות ביותר שבמגילה, ולענ"ד השבוע אנחנו נמצאים בעיצומו של שינוי היסטורי בעולם שאנחנו לא מודעים לו מספיק ולכה"פ לא מדברים בו מספיק.

אסתר נופלת לפני המלך, בוכה ומתחננת ומבקשת להשיב את ספרי מחשבת המן. כמה ימים לפני כן נוצר בעולם חוק שעל פיו מותר וצריך להשמיד יהודים, את כל היהודים, והנה היא מבקשת מהמלך בקשה שלפי כל הבכיות וההתחננויות שלה נראית כגדולה יותר מהבקשה הראשונה, והיא להשיב את הספרים הראשונים, לבטל את החוק הזה מהעולם. אך היא לא נענית בחיוב לבקשה הזו ולענ"ד כאן נמצאת הנקודה של מגילת אסתר (ולכן אף אין אמירת הלל בפורים) – עוד מעט נראה שביום הזה היתה "אורה ושמחה" לא רק ליהודים אלא לכל העולם. המלך עונה לאסתר ואומר – 'עשיתי כבר ואני יכול לעשות הרבה דברים, אבל אי אפשר להשיב את הספרים' –

וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֤לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ֙ לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה וּֽלְמָרְדֳּכַ֖י הַיְּהוּדִ֑י הִנֵּ֨ה בֵית-הָמָ֜ן נָתַ֣תִּי לְאֶסְתֵּ֗ר וְאֹתוֹ֙ תָּל֣וּ עַל-הָעֵ֔ץ עַ֛ל אֲשֶׁר-שָׁלַ֥ח יָד֖וֹ בַּיְּהוּדִֽים. וְ֠אַתֶּם כִּתְב֨וּ עַל-הַיְּהוּדִ֜ים כַּטּ֤וֹב בְּעֵֽינֵיכֶם֙ בְּשֵׁ֣ם הַמֶּ֔לֶךְ וְחִתְמ֖וּ בְּטַבַּ֣עַת הַמֶּ֑לֶךְ כִּֽי-כְתָ֞ב אֲשֶׁר-נִכְתָּ֣ב בְּשֵׁם-הַמֶּ֗לֶךְ וְנַחְתּ֛וֹם בְּטַבַּ֥עַת הַמֶּ֖לֶךְ אֵ֥ין לְהָשִֽׁיב. (שם ז'-ח')

כלומר – 'אל מול הספרים ההם, תייצרו ספרים חדשים, כטוב בעיניכם אבל לפי המגבלה שאי אפשר לבטל את הקודמים'.

להיקהל ולעמוד על נפשם

מה עושים אסתר ומרדכי? –

וַיִּקָּרְא֣וּ סֹפְרֵֽי-הַמֶּ֣לֶךְ בָּֽעֵת-הַ֠הִיא בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁלִישִׁ֜י הוּא-חֹ֣דֶשׁ סִיוָ֗ן בִּשְׁלוֹשָׁ֣ה וְעֶשְׂרִים֮ בּוֹ֒ וַיִּכָּתֵ֣ב כְּֽכָל-אֲשֶׁר-צִוָּ֣ה מָרְדֳּכַ֣י אֶל-הַיְּהוּדִ֡ים וְאֶ֣ל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִֽים-וְהַפַּחוֹת֩ וְשָׂרֵ֨י הַמְּדִינ֜וֹת אֲשֶׁ֣ר מֵהֹ֣דּוּ וְעַד-כּ֗וּשׁ שֶׁ֣בַע וְעֶשְׂרִ֤ים וּמֵאָה֙ מְדִינָ֔ה מְדִינָ֤ה וּמְדִינָה֙ כִּכְתָבָ֔הּ וְעַ֥ם וָעָ֖ם כִּלְשֹׁנ֑וֹ וְאֶ֨ל-הַיְּהוּדִ֔ים כִּכְתָבָ֖ם וְכִלְשׁוֹנָֽם. (שם ט')

החודש השלישי "בשלשה ועשרים בו" הוא כ"ג סיון, שבעים יום אחרי תאריך כתיבת הספרים הראשונים. לכאורה אנחנו רוצים למהר בשליחת האגרות החדשות כי הספרים הראשונים, של המן, כבר רצים ומופצים ומשפיעים בכל איראן ובכל מדינות המלך, אבל מרדכי ממתין שבעים יום ורק אז שולח את הספרים החדשים. ומה נכתב בהם? –

וַיִּכְתֹּ֗ב בְּשֵׁם֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹ֔שׁ וַיַּחְתֹּ֖ם בְּטַבַּ֣עַת הַמֶּ֑לֶךְ וַיִּשְׁלַ֣ח סְפָרִ֡ים בְּיַד֩ הָרָצִ֨ים בַּסּוּסִ֜ים רֹכְבֵ֤י הָרֶ֙כֶשׁ֙ הָֽאֲחַשְׁתְּרָנִ֔ים בְּנֵ֖י הָֽרַמָּכִֽים. אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן הַמֶּ֜לֶךְ לַיְּהוּדִ֣ים אֲשֶׁ֣ר בְּכָל-עִיר-וָעִ֗יר לְהִקָּהֵל֮ וְלַעֲמֹ֣ד עַל-נַפְשָׁ֒ם לְהַשְׁמִיד֩ וְלַהֲרֹ֨ג וּלְאַבֵּ֜ד אֶת-כָּל-חֵ֨יל עַ֧ם וּמְדִינָ֛ה הַצָּרִ֥ים אֹתָ֖ם טַ֣ף וְנָשִׁ֑ים וּשְׁלָלָ֖ם לָבֽוֹז. בְּי֣וֹם אֶחָ֔ד בְּכָל-מְדִינ֖וֹת הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ בִּשְׁלוֹשָׁ֥ה עָשָׂ֛ר לְחֹ֥דֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂ֖ר הוּא-חֹ֥דֶשׁ אֲדָֽר. פַּתְשֶׁ֣גֶן הַכְּתָ֗ב לְהִנָּ֤תֵֽן דָּת֙ בְּכָל-מְדִינָ֣ה וּמְדִינָ֔ה גָּל֖וּי לְכָל-הָעַמִּ֑ים וְלִהְי֨וֹת הַיְּהוּדִ֤ים עֲתִידִים֙ לַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה לְהִנָּקֵ֖ם מֵאֹיְבֵיהֶֽם. (שם י'-י"ג)

כלומר ביום הזה הוקם 'צבא הגנה לישראל' – "להיקהל ולעמוד על נפשם". צבא זה יכול להינקם מאויביו ולהשמיד את מי שרוצה להרוג אותו.

הָרָצִ֞ים רֹכְבֵ֤י הָרֶ֙כֶשׁ֙ הָֽאֲחַשְׁתְּרָנִ֔ים יָֽצְא֛וּ מְבֹהָלִ֥ים וּדְחוּפִ֖ים בִּדְבַ֣ר הַמֶּ֑לֶךְ וְהַדָּ֥ת נִתְּנָ֖ה בְּשׁוּשַׁ֥ן הַבִּירָֽה. (שם י"ד)

המפרשים שואלים על מה הדחיפות? והם עונים – כדי שאולי יש מקומות שעדיין הספרים הראשונים טרם הגיעו אליהם ואפשר יהיה לתפוס אותם לפני ההפצה. אבל אם כך, נשאלת השאלה – אז למה חיכו שבעים יום? והתשובה העמוקה לזה היא שמרדכי חיכה שהתשובה שעשינו עם השק ואפר תחלחל פנימה בעם ישראל, והוא מבין שצריך את כל הזמן הזה לכך. יום כ"ג סיון הוא כנראה יום עם איכות מופלאה שמיד נדבר בה, שבו ניתנה הדת בשושן הבירה – יהודים זכאים להגן על עצמם. לכאורה זו שמחה עצומה, אבל עוד מעט נראה שזה רק לכאורה.

וּמָרְדֳּכַ֞י יָצָ֣א מִלִּפְנֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ בִּלְב֤וּשׁ מַלְכוּת֙ תְּכֵ֣לֶת וָח֔וּר וַעֲטֶ֤רֶת זָהָב֙ גְּדוֹלָ֔ה וְתַכְרִ֥יךְ בּ֖וּץ וְאַרְגָּמָ֑ן וְהָעִ֣יר שׁוּשָׁ֔ן צָהֲלָ֖ה וְשָׂמֵֽחָה. לַיְּהוּדִ֕ים הָֽיְתָ֥ה אוֹרָ֖ה וְשִׂמְחָ֑ה וְשָׂשֹׂ֖ן וִיקָֽר. (שם ט"ו)

כולנו שרים את הפסוק הזה, מתחפשים וכו' ובטעות חושבים שמדובר על פורים – אבל באמת זה היה בכ"ג בסיון!

וּבְכָל-מְדִינָ֨ה וּמְדִינָ֜ה וּבְכָל-עִ֣יר וָעִ֗יר מְקוֹם֙ אֲשֶׁ֨ר דְּבַר-הַמֶּ֤לֶךְ וְדָתוֹ֙ מַגִּ֔יעַ שִׂמְחָ֤ה וְשָׂשׂוֹן֙ לַיְּהוּדִ֔ים מִשְׁתֶּ֖ה וְי֣וֹם ט֑וֹב וְרַבִּ֞ים מֵֽעַמֵּ֤י הָאָ֙רֶץ֙ מִֽתְיַהֲדִ֔ים כִּֽי-נָפַ֥ל פַּֽחַד-הַיְּהוּדִ֖ים עֲלֵיהֶֽם. (שם ט"ז)

כלומר בכל תאריך שבו הגיעו הרצים עם החוקים, האגרות החדשות, למקום מסוים, עשו שם חגיגת פורים משלהם, משתה ושמחה משלהם, בנוסף למה שנקבע לעשות את הימים י"ד-ט"ו באדר כפורים. זה לענ"ד המקור לחגיגות הפורים שנהגו בכל מיני מקומות בתפוצות ישראל על ניסי הצלה מקומיים – "פורים שני", פורים דפרנקפורט, פורים בגדד, פורים פירנצה ועוד. אז זה מה שקרה מאז כ"ג בסיון ועד ליום י"ג באדר בשנה שלאחר מכן, כתשעה חודשים, ואז כולנו יודעים –

וּבִשְׁנֵים֩ עָשָׂ֨ר חֹ֜דֶשׁ הוּא-חֹ֣דֶשׁ אֲדָ֗ר בִּשְׁלוֹשָׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ בּ֔וֹ אֲשֶׁ֨ר הִגִּ֧יעַ דְּבַר-הַמֶּ֛לֶךְ וְדָת֖וֹ לְהֵעָשׂ֑וֹת בַּיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר שִׂבְּר֜וּ אֹיְבֵ֤י הַיְּהוּדִים֙ לִשְׁל֣וֹט בָּהֶ֔ם וְנַהֲפ֣וֹךְ ה֔וּא אֲשֶׁ֨ר יִשְׁלְט֧וּ הַיְּהוּדִ֛ים הֵ֖מָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶֽם. (שם ט', א')

שאלה שכל הפוסקים והמפרשים דנים בה היא – אם כן והתאריך הזה כל כך חשוב ומהפכני, איך זה שהוא לא הפך ליום חג? ליום שמישהו מציין אותו? הרי קרה פה דבר מופלא, כל ה-"אורה ושמחה וששון ויקר" התרחש, ביום הזה יצא מרדכי מלפני המלך, אז הוקמה בעולם היכולת של יהודים להינקם מאויביהם בהבנת כל העולם! מה חסר פה?

יהודי יכול להיות בעה"ב על הנהגת העולם

לענ"ד כאן נמצאת נקודת הנקודות. אכן ליום הזה יש כוחות מופלאים. לפני ארבעים ושתיים שנה, בהתוועדות אצל הרבי מליובאוויטש זיע"א, בשבת פר' שלח, כ"ג בסיון תשמ"ג, הרבי דיבר על התאריך המופלא הזה ואמר –

בכ"ג סיון מדי שנה בשנה, נקראים סופרי המלך, מלכו של עולם, שאחרית וראשית שלו, והם כותבים "ככל אשר ציוה מרדכי עליהם וגו'", דקאי על כל אחד ואחד מישראל "עם מרדכי", מכיון שהנהגתו היא [שהוא איש יהודי] באופן של "לא יכרע ולא ישתחווה" שהוא נעשה הבעל הבית המצווה מה לכתוב "ככל אשר אשר ציוה מרדכי". (שיחת הרבי מליובאוויטש זיע"א שבת מברכים חודש תמוז, כ"ג סיון תשמ"ג)

טראמפ מוזמן גם הוא להצטרף כמובן ובעז"ה יזכה לכך אבל יש לדעת כי יש בעל הבית והוא מרדכי שבכל אחד ואחת מאיתנו. היחיד שנכתב שם העם כשמו הוא מרדכי -"עם מרדכי". והרבי ממשיך –

וכל זה נפעל [בתאריך הזה] באופן של מהירות – "עד מהרה ירוץ דברו… ונמשך למטה מטה, בענייני ודרכי הטבע דווקא, ע"ד המסופר במגילה – "וישלח ספרים ביד הרצים בסוסים רכבי הרכש האחשתרנים בני הרמכים" – עניינים של טבע דווקא. "והימים האלה נזכרים ונעשים" כמבואר בכתבי האריז"ל שכאשר נזכרים כדבעי ['לא יכרע ולא ישתחווה'] אזי נעשים שוב אותם העניינים שהיו אז בפעם הראשונה. ועל דרך זה בענינינו שכאשר "נזכרים" כדבעי אודות המאורע הנ"ל שאירע אז בכ"ג סיון אזי "נעשים" כל עניינים אלו מחדש. (שם)

והוא ממשיך ומדבר על תפקיד השליחים לצאת לכל מקום, "הרצים יצאו דחופים", ותקן את כל חשכת הגלות, שכל יהודי יכול לתקן זאת, ואז הוא אומר כך –

…בכ"ג סיון שאז נקראים "סופרי המלך", מלכו של עולם, וכותבים "ככל אשר ציוה מרדכי", היינו שכאו"א מישראל… נעשה בעל הבית על כללות הנהגת העולם, כך שכל הדברים נעשים בהתאם לרצונו "ככל אשר ציון מרדכי". כלומר מבלי הבט על המעמד והמצב שהיה עד עתה – אומרת "תורת אמת" שבכ"ג סיון נפעל הענין של "ויקראו סופרי המלך ויכתב ככל אשר ציוה מרדכי וגו', עד לסיום הענין: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" [שהוא באותו ענין ויום], וכפי שהיה בימים ההם שלמרות שפל המצב, שהיו נתונים בני ישראל, ועד שהיה מקום לטענה ש"ישנו מן המצוות" ועד כדי כך שהיה בית דין מסוים שגזר גזרה איומה על בני ישראל ר"ל, אעפ"כ כאשר בא התאריך דכ"ג סיון, הנה לא זו בלבד שנתבטלה הגזרה שנכתבה באגרות הראשונות… ועד שלא נשאר ממנה רושם כלל, אלא עוד זאת ש-"ויקראו סופרי המלך… ויכתב ככל אשר ציוה מרדכי", היינו שנשלחו אגרות שניות, שתוכנן היה מן הקצה אל הקצה באופן של ואתהפכא… (שם)

זה באמת דבר פלאי, אז למה אנחנו לא מציינים את היום הזה?

ואני מבקש לתת לשאלה הזו תוקף הלכתי; בשו"ע יש סימן שמזכיר את הימים של מגילת תענית (אירועים שהיו מוקדם יותר בהיסטוריה, בימי בית ראשון), ומופיע שם דבר מענין שהתרחש לפני שהיה כל הסיפור הזה, תענית מוקדמת –

אלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם ואף על פי שמקצתן בראש חדש יש מי שאומר שיתענו בו (וטוב שלא להשלים בראש חדש): …בכ"ג בסיון בטלו הביכורים מלעלות לירושלים בימי ירבעם בן נבט. (שו"ע או"ח, תק"פ, ב')

זהו היום כאשר פרש ירבעם מרחבעם ורצה לנתק בין מדינת יהודה למדינת עשרת השבטים, הוא אסר לעלות לירושלים ובעיקר אסר להעלות את הביכורים לירושלים.^[1] ושואלים הפוסקים – איך אפשר לקבוע תענית ביום זה, הרי עתיד להיות ביום הזה כל הענין הגדול של השמחה, והן מבארים שיש ביום הזה גם את הענין הזה וגם את הענין השני. ועוד יותר מעניין, בפרשת השבוע החולף, בהעלותך, מופיע גם תאריך חשוב; ב-כ' באייר יצאנו למסע מהר חורב, שלשה ימים הלכנו ואז התחיל חודש של קברות התאווה, כ"ב אייר-כ"ב סיון, ואז בכ"ג סיון מדברת מרים במשה ומצטרעת שבעה ימים, עד כ"ט בסיון ואז נשלחים המרגלים. האם יש קשר בין הדברים הללו שהתרחשו באותו תאריך?

כ"ג בסיון אינו חג שלם

בואו נחזור למגילת אסתר, נראה את הפשט שם ולאחר מכן נשוב אל יתר המאורעות של היום הזה. בכ"ג בסיון התרחש קידוש השם הגדול ביותר של העולם, של הגלות. אנחנו בגלות ושם קיים "צבא הגנה לישראל". הגלות הזו היא גם הגלות הפיסית אבל מה שאסתר מתחננת הוא דבר אחר לגמרי. היא מתחננת שייצא בעולם חוק, במלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, שיאמר שאין מקום תחת השמיים לאדם שרוצה להשמיד יהודים. זה נגד החוק, זה נגד הבריאה, נגד הטבע. אין אפשרות כזו. אין לזה קיום בעולם. אך את זה אנחנו לא מקבלים במגילת אסתר. כ"ג סיון איננו חג שלם עדיין. הוא רק "ונהפוך הוא" מקצה לקצה". בסידור 'בית יעקב' לר' יעקב עמדין זיע"א הוא מביא שבכ"ג בסיון ניתן לנו כח להקדים תרופה למכה לכל הגלויות, והוא מתאר שבגזרות ת"ח-ת"ט, גזרות חמלינצקי ימ"ש, הימים הללו של כ' סיון, כ"ג סיון וכיו"ב, היו ימים קשים ונתחברו עליהם סליחות, נקבעו כימי תענית, והקדמת התרופה לכל המכות הללו זה כ"ג סיון – אבל זה עוד לא אמירת הלל.

חז"ל אומרים שלא אומרים הלל בפורים כי זה היה נס שהתרחש בחו"ל, אבל אם כן – גם פסח וסוכות ושבועות היו גם הם בחו"ל?! תשובה שניה שחז"ל מביאים היא שעדיין אנחנו עבדי אחשוורוש, והפשט בזה הוא שלא קיבלנו מאחשוורוש את מה שרצינו. עוד לא הגיעה השעה להתעלות למקום שבו יבוא האחשוורוש – והוא יכול להיות גם טראמפ או מישהו אחר, המלך הטיפש או החכם, המלכותא דארעא, ויגיד את האמירה הבאה – 'כל העולם כולו יסבול כל עוד יש אפשרות רשמית לפגוע ביהודי אחד. יהודי הוא אינסוף. זה היפך החוק, זה היפך הבריאה לעשות כן'. וזה אף הבירור של הפרשיות שלנו, ואני מרגיש שזה נכון גם באופן כללי, כלפי כלל ישראל, וגם באופן פרטי. אפשר לחיות בגלות, במקום שבו אתה לא מצפה למה שבעצם בשבילו נבראת, וזה באמת דבר עצום שמדינה יכולה להגן על עצמה, שעם יכול להגן על עצמו, שמדינה קמה ואומרת "אני אגן על הילדים שלי שנמצאים בכל מקום על פני הגלובוס". זה באמת דבר מדהים, אבל לא זו הגאולה השלמה. זו רק הקדמת תרופה למכה כדי לצאת מחשכת הגלות. כל עכבר מגן על הילדים הקטנים שלו, זה טבע העולם, זה התפקיד האנושי-חייתי שלנו – וזה אכן פלא שזה מתאפשר ומתרחש גם באומה שכולם רוצים לכלות אותה וכו', אבל לא זו התכלית!

קריאה מקורית בארץ ישראל

אני חושב שאני מרגיש את מה שכולנו מרגישים אבל אני מבקש להדגיש את הנקודה הזו בדווקא. בי"ז בסיון, בשבוע שעבר, ביום חמישי בלילה, ראינו את ראש הממשלה שהיה בכותל המערבי, שאמנם זכינו לחזור אליו אבל הוא התזכורת הגדולה שאנחנו עדיין בגלות שהרי אנחנו עדיין לא בבית המקדש, והוא היה שם עם נשיא ארגנטינה וכשהוא עטוי טלית הוא טמן בו פתק שכתוב בו "ט"ז סיון תשפ"ה, הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה. בנימין נתניהו". וכל זה אחרי שפורסם שבישיבת הקבינט שקדמה לאישור המבצע, כל השרים חילקו ביניהם את ספר התהילים ואמרו "מי שברך" לכל הכוחות הפועלים באיראן, ואז יצאו למבצע – ביום י"ז בסיון, לא כצבא ההגנה לישראל, לא רק להשמיד את הגרעין, על אף שאין חולק שזה חשוב מאד, גם לא רק כדי להשמיד את הטילים הבליסטיים, על אף שזה חשוב מאד – אלא כדי להשמיד את הרעיון של האפשרות להשמדת ישראל בעולם. לומר שמי שרוצה להשמיד את ישראל רוצה בעצם להשמיד את הקב"ה (ורק מכיון שהוא לא מסוגל לכך אז הוא משמיד את ישראל).

י"ז סיון בהיסטוריה הוא היום שבו עברו מאה וחמישים ימים מאז תחילת המבול, לשיטת רבי יהושע, ותיבת נח נחה על הרי אררט (עי' רש"י בראשית ח', ד'). יש בעולם מבול אבל אנחנו לא מתבלבלים ויודעים שהוא מטהר את העולם. נכון, הוא גובה את המחירים הכי כבדים שאפשר אבל אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה תפקידנו? ולמה רוצים להשמיד אותנו?

המושג "צבא ההגנה לישראל" שאנחנו מורידים בפניו את הכובע, ואנחנו חלק ממנו והוא – אנחנו, הוא מושג שיש בו הסכמה למציאות כפי שהיא – 'מה אתה רוצה? אפשר לשנות את העולם? במקסימום יהיה לנו אישור להתגונן ביום י"ג באדר. יהיה לנו אישור להיקהל ולעמוד על נפשנו, ונצטרך אישור מיוחד כדי לתלות את עשרת בני המן. ולמה צריך אישור מיוחד כדי לתלות אותם? כי זה קשור בעצם לבקשה השניה, להשמיד את רעיון השמדת ישראל, שלא קיבלנו רישיון לכך במגילה שהרי 'הם כבר לא מסכנים אתכם עכשיו. הם בלתי מעורבים'…

הבסיס של הכל נמצא ב'חומש בפני עצמו' שבפרשת בהעלותך. דיברנו על כך בשבוע שעבר^[2] – שתי הנוני"ן ההפוכות מתארות חומש בפני עצמו.^[3] חז"ל אומרים על הפסוק "חצבה עמודיה שבעה" שיש שבעה חומשים (עי"ש בהרחבה). מה הרעיון? בואו נזכר ביסוד שנאמר שם ומשם ניזכר בימים שלנו ובתקופה בה אנחנו נמצאים, ומשם גם נבין את פרשת המרגלים וכו'.

רוח אחרת עמו

אגב, המהרש"א שואל – הבנתי שצריך לסמן את שני הפסוקים הללו אבל למה דווקא באותיות נו"ן? ולמה הפוך? – והוא עונה שבמזמור קמ"ה בתהילים, "תהילה לדוד", שמסודר על סדר הא"ב, חסרה האות נו"ן, כי נו"ן מתאר נפילה, והגמרא בברכות אומרת שלמרות שדוד המלך דילג על האות כדי שלא תהיה נפילה, הוא חזר וסמכה באות ס' – "סומך ה' לכל הנופלים" (עי' רש"י תהילים קמ"ה י"ד). הנו"נין מתארים את הנפילות, "ויהי העם כמתאוננים", להבדיל בין פורענות לפורענות (עי"ש ברש"י), תחילת כל הנפילות, אבל הם מתארים את הנ' בהתהפכותה, ולזה יש שתי אפשרויות –

אמר רבי יוחנן מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי? מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל דכתיב (עמוס ה, ב) 'נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל', במערבא מתרצי לה הכי 'נפלה ולא תוסיף לנפול עוד, קום בתולת ישראל'. אמר רב נחמן בר יצחק אפילו הכי חזר דוד וסמכן ברוח הקודש שנאמר (תהלים קמה, יד) סומך ה' לכל הנופלים. (ברכות ד:)

בבבל קראו את הפסוק באופן אחד ואילו במערבא, בארץ ישראל, הקריאה היא שונה. שם "הן עם כלביא יקום". הנפילה הזו, הנו"ן, מגלה איך זה שכשהגעת הכי הכי נמוך והכי למטה זה מפני שהקב"ה נתאווה שתהיה לו דירה בתחתוניים, ומשם, מהכי הכי למטה, משם תעלה למקום הכי גבוה שיש. קריאה של (תורת) בבל מול קריאה של (תורת) ארץ ישראל. ולכן במגילת אסתר אין הלל.

ראיתי היום דבר מופלא בפרשה שלנו, שלח. כתוב שם –

וְעַבְדִּ֣י כָלֵ֗ב עֵ֣קֶב הָֽיְתָ֞ה ר֤וּחַ אַחֶ֙רֶת֙ עִמּ֔וֹ וַיְמַלֵּ֖א אַחֲרָ֑י וַהֲבִֽיאֹתִ֗יו אֶל־הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁר־בָּ֣א שָׁ֔מָּה וְזַרְע֖וֹ יוֹרִשֶֽׁנָּה. (במדבר י"ד, כ"ד)

וכולם מסבירים שכלב מילא את לבו ברוח גדולה של אמונה, גדולה וגבורה בניגוד למרגלים וכו'. שואלים המפרשים – למה יהושע לא מוזכר פה גם? יש בזה כל מיני הסברים. האור החיים הק' מסביר שבפשט זה בא לומר למה כלב זוכה למה שיהושע לא זכה. יהושע – משה רבנו כבר התפלל עליו מלכתחילה ואילו כלב לא קיבל את זה. ליהושע היתה רוח אחת – רוח משה, 'רוח המפקד', אבל "עבדי כלב" היתה לו גם "רוח אחרת עמו ", רוח רעה, ולמרות זאת הוא הלך והשתטח על קברי אבות וזבח את הרוח האחרת ולכן מגיע לו שכר גדול יותר מליהושע. הוא הפך את הנפילה, את היצר הרע, הוא נאבק. זה פלאי פלאות. זה כפי שאמרנו שבנו"ן הפוכה שאפשר לעלות הכי גבוה.

"ויהי בנסוע הארון – ובנחה יאמר"

נחזור ל"ויהי בנסוע הארון", ונזכור את הארון כי המעפילים בפרשתנו מוכים ע"י עמלק אך ורק מפני שהם הולכים למקום אשר "ארון ברית ה' ומשה" – הם לא נמצאים בו, אלא נשארו במחנה.

׆ וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה  ה' וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ. (שם י', ל"ה)

כשאני אומר למישהו לקום אני מתכוון ש-'תקום, תתאושש, תהיה לך תקומה' וכיו"ב אבל מה הכוונה "קומה ה'"? עם מי אתה מדבר? – ארון ברית ה' ומשה זה מנגנון אחד, מאוחד. אומר שם רש"י –

מְשַׂנְאֶיךָ. אֵלּוּ שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל; שֶׁכָּל הַשּׂוֹנֵא אֶת יִשְׂרָאֵל – שׂוֹנֵא אֶת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ" (תהלים פג, ג) וּמִי הֵם? "עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד (שם ד, ספרי שם). (שם ברש"י)

יש שני סוגים של אויבים. יש שונאים, אלו הפרוקסיס, אלו שפועלים בגלוי נגד ישראל, ויש "משנאיך" – אלו שכל הזמן דואגים שיהיו כל הזמן עוד ועוד ועוד נגד ישראל, להסית ולהתסיס נגד ישראל. זה התפקיד שלהם כל חייהם.

בעל הטורים אומר שהפסוק הזה כולל שתים עשרה מילים כנגד מספר המילים שבפסוק החותם את התורה, ואילו הפסוק הבא –

וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה ה' רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל ׆. (שם ל"ז)

מקביל לפסוק הפותח את התורה – "בראשית ברא אלקים". כלומר החומש הזה הוא סוף התורה ותחילת התורה.^[4]

אז מה זה "קומה ה'"? מה התוכן של הפסוק הזה? אומר רש"י פשט –

קוּמָה ה'. לְפִי שֶׁהָיָה מַקְדִּים לִפְנֵיהֶם מַהֲלַךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, הָיָה מֹשֶׁה אוֹמֵר: עֲמֹד וְהַמְתֵּן לָנוּ, וְאַל תִּתְרַחֵק יוֹתֵר… (שם ברש"י)

תפקידו של משה הוא לדאוג שלא תהיה מציאות שבה חלילה הקב"ה מתנתק לרגע מעם ישראל, מאיתנו. משה הוא הממצע, הוא זה שמביא את ה-"קומה ה'". זוכרים שכאשר קנה אברהם את מערת המכפלה מאת עפרון החתי אמר שם רש"י -"תְּקוּמָה הָיְתָה לוֹ, שֶׁיָּצָא מִיַּד הֶדְיוֹט לְיַד מֶלֶךְ" (בראשית כ"ג, י"ז), אז מה כאן התקומה? – ה'קומה' הוא שיש לו ית' עכשיו פה דירה בתחתוניים.

וה' זה ישראל וישראל זה ה', אבל איך אפשר להכין פצצות גרעין ברחבי איראן כדי לירות על הקב"ה? איך זה אפשרי? אני מבין שהרעיון להשמיד את הקב"ה אצלם הוא כל כך חזק ומהותי עד שהם מוכנים להרעיב 90 מיליון אזרחים רק כדי שיהיה להם גרעין. אני לא מבין למה אבל אני מבין את העיקרון שזה קיים אצלם. יש להם אינסוף כסף אבל הכל מושקע במינהרות ובנשק להשמדה וכו' וכלום לא הולך לטובת האזרחים, אוכל וכו' – אני מבין שהתופעה הזו קיימת, אבל מה הרצון הזה? ממה הוא נובע?

ואז בא הפסוק השני – "שובה ה'", ומבאר רש"י שם –

שׁוּבָה ה'. מְנַחֵם תִּרְגְּמוֹ לְשׁוֹן מַרְגּוֹעַ; וְכֵן: "בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן" (ישעיהו ל,טו).

'רבש"ע, תרגיע', אומר כביכול משה. איזה חומש מענין. חומש שבא מנו"נין הפוכות! ומה זה המשך הפסוק "רבבות אלפי ישראל"? –

רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. מַגִּיד שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל פְּחוּתִים מִשְּׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁתֵּי רְבָבוֹת (ספרי שם; יבמות ס"ד ע"א). (רש"י שם)

שני אלפים ושתי רבבות זה עשרים ושתים אלף, שזה בדיוק מספר הלווים בפרשת נשא. "רכב א-להים רבותים אלפי שנאן" – כשבא הקב"ה לתת לנו את התורה הוא בא עם עשרים ושנים אלף מלאכים (עי' תנדב"א רבה, כ"ב, א'). עשרים ושתיים אלו אותיות התורה "נגילה ונשמחה ב"ך" (שיה"ש א', ד') – האותיות בהן ברא הקב"ה את העולם שבו ניתנה התורה, ועשרים ושניים אלף המלאכים אלו עשרים ושניים אלף הלווים – וכל אחד מאיתנו מייצג את מלאכים והלוויים הללו. ומשה רבנו אחראי על צמצום הפערים, כמו שבטיול שנתי יש אחד שאחראי על כל 'הפדלאות' שנשרכים מאחור – הוא אחראי לעשות תקומה לשכינה, אחראי על איך מרגיעים. כי אין השכינה שורה אלא במציאות כזו של ישראל.

עם זו יצרתי לי – תהילתי יספרו

לפני שנגיע לפרשת שלח אנחנו חייבים להגיע להתחלה של הכל. אמרנו שאנחנו מבינים שיש מציאות כזו של רצון להשמדת ישראל והשמדת הקב"ה. אבל תגידו לי – משעמם לכם?, כל החמינאים, ההמנים, ההיטלרים וכו' – באמת כל כך משעמם לכם? מה אתם רוצים? למה באמת הם רוצים להשמיד אותנו? למה לא הצליח לנו להשיב את הספרים שכתב המן בן המדתא האגגי? ובמאמר המוסגר; המחבל המנוול עם החליפה המגונדרת מראמאללה, ראש הרשות, עוד לא שינה אפילו את הסעיף ראשון באמנה הפלשטינאית שקורא להשמדת ישראל. הוא לא השתנה בכלום – הרי בהסכמי אוסלו הם חתמו שהם ישנו את זה, ולשיטתם "זה רק טכני שזה עוד לא נמחק", אבל אנחנו יודעים היטב למה באמת הם לא עשו עם זה כלום. ממה זה נובע? מה זה בא לעשות בנו? מה הסיפור פה?

הסיפור פה פשוט – הקב"ה לא "בחר בנו מכל העמים" כי הוא צריך עוד נציג באו"ם. יש לו שם יותר מדי אנשים, אינפלציה. הוא גם לא בחר בנו כדי לסדר עבודה וממשלה ומשרדים לעוד כמה אנשים בעולם. הוא בחר בנו רק לצורך אחד – ישראל מספרים תהילות ה' בעולם. "להודיע לבני האדם גבורותיו" (תהילים קמ"ה י"ב). האות נו"ן חסרה ב"תהילה לדוד" כי עדיין לא "מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור" (שם י"ג).

"עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיהו מ"ג כ"א). הרעיון הזה נאמר לאברהם אבינו בתחילת לך לך – אני "אעשך לגוי גדול" ואילו אתה "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך". כל משפחות האדמה בעולם שהפכו ממשפחות לשבעים אומות במגדל בבל כשפיצחו ראשי האחד את השני, כל העולם הזה יצטרך להכיר את האלוקות ולהבין למה ירדה הנשמה הזו לגוף ומה מגמת העולם הזה. לצורך זה אתה וצאצאיך, אברהם, תרדו לגלות, תסתובבו ותגלו ניצוצות קדושה, לצורך זה "אל תירא מרדה מצריימה, אנכי ארד עמך ואנכי אעלך גם עלה" (בראשית מ"ו, ד'), אומר הקב"ה ליעקב – אל תפחד, אני אעשה אותך לגוי גדול. האם זה מה שינחם את יעקב? הרי יעקב רוצה לחזור הביתה, ולא להפוך לגוי גדול במצרים! מבאר האוה"ח הק' – אתה יורד לשם ל'תקופה קצרה' של מאתיים-שלש מאות שנה, ואני אתן לך את הכוחות לברר את כל הניצוצות, להפוך לגוי גדול – היינו הברכה שניתנה לאברהם אבינו "ואעשך לגוי גדול". כמה גדול? – גדול שמגלה את תהילות ה' בעולם. מי שמגלה את זה בעולם הוא אויבם של מי שהקב"ה מפריע להם בעולם, והם משתכללים. גאולת העולם איננה בכך שאני יכול להגן על עצמי ואפילו לא כשהעולם מודה שיש לי זכות להגן על עצמי. זו עדיין גלות של החלטת או"ם, שב"ה שאנחנו יכולים להקים איתה את חברת הביטוח הגדולה ביותר של העם היהודי שנקראת "מדינת ישראל", אבל זו עדיין לא גאולה, ושלא נתבלבל לגבי זה.

גאולה זה להבין שעם ישראל זה הקב"ה והקב"ה זה עם ישראל. ומי שמגלה את זה בעולם זה מורה הדרך שלנו, התייר, שיודע לסדר את הטיול ולהעמיד את ארון ברית ה' שבטח כזה שהארון וישראל יוכלו לפעול יחד, כדי שיהיה רגוע בעולם, למעלה ולמטה, ובלי זה העולם לא יהיה רגוע.

יהודי = משיחי

האירוע הראשון שהתרחש בהיסטוריה בעולם ביום הזה היה שמרים דיברה במשה. ומכאן כל ספר במדבר עוסק בשאלה הזו – האם אני מבין את התפקיד של משה, ושכל אחד מאיתנו הוא "עם מרדכי", בחינת משה. בספה"ק מופיע שמרדכי הוא גילוי משה בעולם (ע"פ מדרש אסת"ר ו', ב'). התפקיד שלו הוא לא לכרוע ולא להשתחוות. לא נולדתי כדי שהאו"ם יכיר בי. הביטוי שתבע בן גוריון 'או"ם – שמו"ם' נכון גם על הרגע שהוא הכיר בי. אכן אני מודה לקב"ה הודעה גמורה ועצומה על כך, ואין ספק שזה דבר גדול. אבל אנחנו מתבלבלים לפעמים – אתחלתא דגאולה זה דבר מצוין אבל הגמרא כבר אומרת ש"מלחמות נמי אתחלתא דגאולה" (מגילה י"ז:), אבל האם אנחנו רוצים מלחמות? אנחנו מסתפקים במלחמות? לכן אנחנו לא יכולים לומר הלל על מה שהתרחש בכ"ג במגילת אסתר.

את הפסוק "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" אנחנו מזכירים בכל פעם שאנחנו יוצאים משבת המלכה, כדי להתמודד עם יציאת הנשמה היתרה של שבת, כדי להתמודד עם 'שביזות מוצ"ש'. זה הכוח שלי, זו הקדמת התרופה למכה שאמר ר' יעקב עמדין, כדי שנוכל להתמודד עם כל החושך שבמציאות הגלותית. "ובכל עיר ועיר מקום אשר דבר מלך מגיע" – חייבים להודות לקב"ה על כל רגע כזה, אבל האם זהו סוף הדרך?!

אין בכלל חשיבות לדיון מי יוריד את המתקן הגרעיני בפורדו ובאיזה מפציץ או באיזה אופן, אלא יש חשיבות להבנה שהעולם "המתורבת" בא להצטרף לחוק שנחקק עכשיו, שצבא ההגנה לישראל לשעבר הופך לצבא ישראל, לצבאות ה', לצבא שבא לגלות בעולם הזה שהחוק שמתיר להשמיד יהודי משמעו להשמיד את העולם, לבטל את האוזון, להשמיד את כדור הארץ. לזה העולם צריך לבוא ולהצטרף. ובהשגחה הקב"ה מסדר שאנחנו נוביל את זה – לא רק כהגנה אלא כמהלך שהוא כל המהלך שלנו. קוראים לזה "משיחי"? לא צריך להיבהל מזה. כבר אמרנו שלומר "יהודי משיחי" זו כפילות, כמו שאומרים "מים אחרונים וואסער", כי כל יהודי במהותו הוא משיחי. אני 'משיחי' כעובדה ו'הזוי' כברכה, ועוד מעט בעז"ה נוכל להזות על עצמנו אפר פרה אדומה שלישי ושביעי ונהיה הזויים – משיחים הזויים, אבל יחד עם כל זה אנחנו היחידים הריאליים מכל העולם, כי כל 'הלא הזויים' האלה מקבלים כעובדה לגיטימית את זה שרוצים להשמיד אותנו – 'למה זה כל כך נורא שיש אמנה פלשטינאית שאומרת שצריך להשמיד את היהודים? מה קרה?'…

אני לא מעונין שאף אחד ירים דגל לבן בעולם. אני רוצה שירימו דגל כחול-לבן, ועליו כתוב "עם ישראל חי", עם ציוד של ביכורים, כמו בגן. מי שירצה בזה – נקבל אותו בברכה. אהלן וסהלן. מי שלא – מקומו בגיהנום. זו האמת, וזה לא משנה איפה הוא גר – בת"א, ירושלים, שכם, רמאללה או טהרן. האם אתה מבין את "ויהי בנסוע" או לא?

"ויהי בנסוע" משמעו האם אנחנו גורמים לעולם להבין את זה או חלילה לא גורמים להם להבין את זה. האם אנחנו נותנים מרגוע לשכינה או יוצרים עצבנות בעולם. "ובנוחה יאמר שובה ה'" – לשון מרגוע, אומר שם רש"י בשם מנחם בן סרוק.

שני צדדים לאותו סיפור

חודש "מנחם אב" הוא הזמן שאבא רוצה שכבר ננחם אותו. אי אפשר יותר. אלו נרווים, עצבים, שהעולם כבר לא יכול לעמוד בהם – כשאנחנו מתרחקים מהארון. ואז זה בשני אופנים של חטאים. האחד הוא כחטא המרגלים, שאומרים בדיוק מה שמרו המעפילים וההבדל היחיד הוא שהמעפילים באו בכיסוי של "ציונות ועליה לארץ" והמרגלים עשו את זה בתבוסתנות בחו"ל. שניהם אומרים שאפשר להסתדר בלי ארון בית ה' ומשה, ושניהם גם מקבלים את העובדה שיש עמלקי בהר והם רוצים להכות ולכתות אותי, רק שהמעפילים טוענים שהם מספיק חזקים כדי להכות אותם חזרה -וזה נובע מאמונה ומתשובה – "הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו" (במדבר י"ד, מ'), וידוי, אבל זה בלתי אפשרי בלי לתפוס את מהות התפקיד שלך שהוא רק כשאתה מופיע את הקב"ה, אחרת יש לעמלק כח. ואז התוצאה היא – "ויכום ויכתום עד החרמה", וכפי שמבאר שם רש"י "מכה אחר מכה", מעין מה שהיה בעגל, שם משה כתת אותו.

ומה אומרים המרגלים? הם טוענים שלפי העובדות יש נפילים, יש בני ענק. הקב"ה אמר שאם הם ילכו עם ארון ה' ומשה הכל יתהפך – "כי לחמנו הם, סר צלם מעליהם וה' איתנו" (י"ד ט') – זה בדיוק "ויהי בנסוע הארון". "אל תיראום" (שם) – ובנוחה יאמר שובה", לשון "בשובה ונחת תיוושעון", והמרגלים כנגדם אומרים – 'חבר'ה, תהיו ריאליים!', אבל זה נחשב כפירה כי הם אומרים "כי חזק הוא ממנו" (שם י"ג, ל"א) – כלפי מעלה וכלפי עצמם וזה היינו הך. כלומר הם טוענים שאפשר להסתפק במציאות כזו שיש בה נפילים בני ענק, "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" – 'כולם קוברים שם מתים, זו המציאות וצריך להתרגל אליה'.

וזה כל כך קשה באמת שהרי גם כלב כפי שראינו כמעט ונגרר לזה , ורוח אחרת היתה עמו – אבל הוא הולך להשתטח על קברי אבות, מפנה את לבו ונלחם בזה. המרגלים והמעפילים הם שני צדדים של אותו סיפור, ואני לא יודע מה הייתה הטרגדיה היותר גדולה – שהרי זו התפרסה על פני ארבעים שנה וזו היתה מיד.

כ"ג בחודש סיון. תאריך שע"פ חז"ל הוא מפורש בתורה – בו נצטרעה מרים. "הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר" (שם י"ב, ב'). יש בחינת משה שמחברת את הארון ואותי. וכמו שמבאר רש"י בפרשת חוקת –

שמשה הוא ישראל וישראל הם משה, לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל. (במדבר כ"א, כ"א)

משה זה ישראל, וישראל הם משה. ואז ביום הזה מגיע ירבעם בן נבט ומבטל את הביכורים ומפריד בין ארון ברית ה' ובין המחנה. ואז בא מרדכי היהודי בכ"ג בסיון, וזו לענ"ד התשובה העיקרית לשאלה למה הוא בחר ביום הזה בדווקא, כי החלום שלו היה שעד כ"ג בסיון ניתן יהיה לתקן את כ"ג בסיון, ולהשיב את הספרים אשר כתב המן, ואף משזה לא קרה – זה כוחו של עם ישראל – "אף על פי שיתמהמה אחכה לו שיבוא", ואני אגיע אל "ליהודים היתה אורה ושמחה", ואני אהיה בשיא השמחה כי אני יודע שהתהליך ממשיך. אני לא מתבלבל, ומאידך אי ההתבלבלות שלי לא מבלבלת אותי כדי שלא אומר לאן אני שואף ופועל להגיע – שזה יכול להיות הכי נורא. מי שלא יודע להודות ולשמוח בכך שכעת אפשר לנו "לעמוד ולהיקהל על נפשם" – לא מבין שום דבר, ויחד עם זאת, מי שלא מבין שההיקהלות והעמידה על הנפש איננה סוף הסיפור, איננה היעד הסופי, איננה הגאולה אליה אנחנו מייחלים, אלא שזה "מלחמות נמי אתחלתא דגאולה", ובעז"ה ננצח – גם הוא לא הבין דבר. כל מה שדיברנו עכשיו על כלל ישראל הינו יסוד חשוב בעבודת ה' הפרטית של כל אחד.

לעשות את הגשמי כלי לאלוקות

ב'היום יום' של י"ז בסיון כתוב –

שלא ליהנות מעולם הזה במלא המובן – הוא רק הכנה טובה לעבודה; ענין העבודה הוא לעשות הגשמי כלי לאלוקות. (ספר היום יום להרבי הריי"צ, י"ז סיון)

זה משפט כל כך גדול. הפרישות, הצדקות אומרת 'יש בעצם עולם, אבל אני פורש ממנו', וזו אכן הדרך ויש דברים מהם אכן צריך לפרוש, אבל אין זו הקדושה, לא זו מטרת ירידת הנשמה לעולם. מטרת הירידה איננה להקים תיבה (וכפי שהזכרנו שיום י"ז בסיון היה היום בו נחה תיבת נח על הרי אררט), ואיננה להישאר בתיבה ולומר – 'רבש"ע, זה מצוין פה בפנים. אני רוצה להישאר פה. מי צריך עולם?', אלא המטרה היא לחכות בתוך התיבה את כל זמן המבול וכשהמבול נפסק צריך להקים עולם מחדש ולעשות אותו חדש, אחרי הנוני"ן, אחרי הכל, יחד עם חם ועם כנען, ואת הבכייה שבבחירה מתוך בני נח, נשלח דווקא לארץ כנען ומשם יהיה "ונברכו בך כל משפחות האדמה".

הפרישות איננה תכלית העבודה. לא בשביל זה ירדה הנשמה לעום אלא כדי לעשות את הגשמי כלי לאלוקות. בגלות היתה תפיסה שאמרה – 'יש עולם, יש נפילים, יש בני ענק. אנחנו ניכנס לשטייטל ונוריד את הראש עד שיבוא המשיח', ולפעמים באמת זה היה נכון והיינו צריכים את זה. גם במעפילות יש תפיסה גלותית חדשה – 'אני יכול לנצח את עמלק. תנו לי ארבעים ושמונה שעות ואני כובש את עזה עוד פעם'. אבל זה לא הנושא. הנושא הוא האם אני רוצה לבנות את העולם הזה ולהפוך אותו את העולם הגשמי שיהיה כלי לאלוקות. האם אני מבין שכל זה תלוי ב-"ויהי בנסוע הארון… ובנחה יאמר", פרשה שהיא ספר, חומש בפני עצמו?!

"וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה". בספר דברים משה חוזר על פרשת המרגלים והמעפילים אך שם לא כתוב הפסוק הזה אלא שהקב"ה אומר למשה "…אֱמֹר לָהֶם לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם" (דברים א', מ"ב) – 'אינני' הוא הקב"ה, והוא ארון ברית ה' ומשה ואתם. האיזון הזה הוא "אינני". "לֵית שְׁכִינְתִי בֵּינֵיכוֹן" כפי שמתרגם שם אונקלוס. ויהי בנסוע – ובנחה. תרגיע – שובה ונחת, קומה ה' – כ"ג סיון.

קרייתא זו הלילא

והימים האלה נזכרים ונעשים, ולכל יהודי ויהודי, כפי שאמר הרבי, יש בימים האלה כח שלא היה לפני כן. "ויקראו סופרי המלך ויכתבו ככל אשר ציוה להם מרדכי" כי כולנו "עם מרדכי" ועלינו להידבק בבחינת מרדכי שכל הייחוס שלו הוא שהוא "איש יהודי". הוא לא מרדכי רבנו, והוא איננו כהן וכו' אלא יהודי – שלא יכרע ולא ישתחווה, כי המגמה נשארת. והוא מוכן לחכות שבעים יום הכח הגדול הוא שאם אני עדיין צריך להיות פה ולשים מס על איי הארץ ולפעול שהעולם יהיה כלי האלוקות ועדיין לא הגעתי לבטל את חוקי המן הרשע – אז נחכה עוד קצת ובעז"ה הילדים שלי בכ"ג סיון בשנת תשפ"ה יעשו את זה, ואז הרצים ייצאו דחופים ומבוהלים בדבר המלך, ואז זה יינתן. אני לא התבלבלתי – אל תגידו הלל בינתיים, אנחנו מחכים שזה יקרה במלואו. זו התשובה האחרונה האחרונה שם בגמרא – "קרייתא זו הלילא" (מגילה י"ד.) – קריאתה (של המגילה) היא ההלל שלה, כלומר שבמגילה עצמה כתוב לך למה לא אומרים הלל, במגילה כתוב לך שעדיין לא הגענו לזה. זה הלל של מגילה – זה יישאר לעתיד כדי לדעת שכל הדרך הביאה אותנו למה שנזכה לו בעתיד, אבל דע לך שיום כ"ג בסיון הוא יום עצום, פלאי פלאות. אגב, יש מנהג בקרב חסידים שלא מתחתנים במחצית השניה של החודש, והשפת אמת הקפיד על כך אבל בכ"ג בסיון מוחרג מזה כי הוא יום המסוגל, ובנו התחתן ביום הזה. כח מופלא שהמשכו הוא שעם מרדכי ימשיך את מרדכי, ומה שעדיין לא הגענו אליו בכ"ג בסיון בשנה ההיא במגילה, כי עוד יש מה לתקן בכל מה שצריך תיקון – אי"ה נגיע אליו. ומהכח הזה של "נזכרים ונעשים" יגיע "ונהפוך הוא" לגאולה שלמה ונראה זאת בעינינו איך שהעולם מתהפך, בב"א.

להיות השָמָש של עם ישראל

נסיים בסיפור קצר שכאשר התמנה הנציב העליון הרברט סמואל על ישראל אחרי הצהרת בלפור שקבעה כי יש להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, כתב לו מרן הרב קוק זצ"ל במכתב רשמי שהוא מבקש ממנו להעביר את ברכותינו להוד מלכותו המלך ג'ורג' ירום הודו על הזכות שזכתה בריטניה זכתה להיות השמש של עם ישראל ברגע הגדול הזה. אז גם עכשיו ב"ה מתחילים שמשים חדשים לעם ישראל לרגעים גדולים בתקומתם בעגלא ובזמן קריב.

1. כי העליה לרגל היא בג' רגלים ואילו הביכורים עולים לירושלים משבועות ועד סוכות ועד חנוכה. ↑

2. עי' בשיחה "על פי ה' ביד משה" גיליון 'טועמיה-חיים' בהעלותך תשפ"ה. ↑

3. קל לזכור את ההקשר שכן יש בו בחומש הזה, פ"ה תיבות, אותיות, כפי שנת תשפ"ה. ↑

4. ועי' בפרי צדיק לר' צדוק הכהן מלובלין שמבאר את ענין האותיות ההפוכות – שהפסוק הראשון הוא כנגד סוף התורה והפסוק השני הוא כנגד תחילת התורה, עי"ש. ↑