האויב האמיתי לגאולה. פרשת ואתחנן תשפו

מערכת הגיליון וכל תלמידי הרב שולחים תנחומים ואבלים יחד עם מו"ר הרב אלון שליט"א ומשפחתו,

עם פטירתה בלא עת של כלתו היקרה, הרבנית

חן ב"ר אלכסנדר שלמה אלון ע"ה

אשתו של בנו בכורו, ידידנו היקר, הרב צבי שליט"א.

ת.נ.צ.ב.ה.

פן תשכח

אנחנו נמצאים בערב תשעה באב ועוסקים בפרשת השבוע שהיא גם הקריאה של תשעה באב, "כי תוליד בנים ובני בנים" (קריאת שני של הפרשה), וכדי להיכנס לזה נתחיל ונקדים בפסוקים שלפני כן.

משה רבנו מדבר עם עם ישראל על מעמד הר סיני ואולי זהו מרכזה של הפרשה. הוא מזכיר את עשרת הדיברות וחוזר שוב ושוב שלא נשכח את מה שראו עינינו, ושאם נזכור את מה שראינו נהיה חכמים בעיני העולם –

וּשְׁמַרְתֶּ֘ם וַֽעֲשִׂיתֶ֒ם כִּ֣י הִ֤וא חָכְמַתְכֶם֙ וּבִ֣ינַתְכֶ֔ם לְעֵינֵ֖י הָֽעַמִּ֑ים אֲשֶׁ֣ר יִשְׁמְע֗וּן אֵ֚ת כָּל-הַֽחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָמְר֗וּ רַ֚ק עַם-חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן הַגּ֥וֹי הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה. כִּ֚י מִי-ג֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר-ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים קְרֹבִ֣ים אֵלָ֑יו כַּֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ בְּכָל-קָרְאֵ֖נוּ אֵלָֽיו. וּמִי֙ גּ֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר-ל֛וֹ חֻקִּ֥ים וּמִשְׁפָּטִ֖ים צַדִּיקִ֑ם כְּכֹל֙ הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם. רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן-תִּשְׁכַּ֨ח אֶת-הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר-רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן-יָס֨וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וְהֽוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ. י֗וֹם אֲשֶׁ֨ר עָמַ֜דְתָּ לִפְנֵ֨י ה' אֱלֹהֶיךָ֘ בְּחֹרֵב֒… (דברים ד', ו'-י')

ורש"י אומר כאן משפט מדהים –

רק השמר לך וגו' פן תשכח את הדברים. אז, כשלא תשכחו אותם ותעשום על אמתתם, תחשבו חכמים ונבונים ואם תעוותו אותם מתוך שכחה, תחשבו שוטים. (שם ט' ברש"י)

כל תפקידך בעולם הוא שלא לשכוח, שלא לעוות מתוך שיכחה. אבל באמת איך לא שוכחים? הרי כל אדם בעולם שוכח דברים כאלה ואחרים. זה טבעי.

וה' התאנף בי

זו השאלה המרכזית שלנו ונגיע אליה בהמשך, אבל אני רוצה כרגע להתחיל בדברים הבאים – בכל פרק ד' כמעט מזהיר משה רבנו את עם ישראל מתוך מעמד הר סיני את האזהרה הגדולה של עבודה זרה. הוא מזכיר לנו איך עמדנו תחת ההר והוא מגדיר פעם ועוד פעם שלא ראינו שום תמונה, רק קול –

וַיְדַבֵּ֧ר ה' אֲלֵיכֶ֖ם מִתּ֣וֹךְ הָאֵ֑שׁ ק֤וֹל דְּבָרִים֙ אַתֶּ֣ם שֹֽׁמְעִ֔ים וּתְמוּנָ֛ה אֵֽינְכֶ֥ם רֹאִ֖ים זֽוּלָתִ֥י קֽוֹל. (שם י"ב)

בקולו הוא אמר לנו את עשרת הדברים, 'ואותי הוא ציוה ללמד אתכם בעת ההיא "ללמד אתכם חוקים ומשפטים לעשותכם אותם בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה" (שם י"ד)', והוא מזהיר פעם אחר פעם שלא לראות כל תמונה –

וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם מְאֹ֖ד לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶ֑ם כִּ֣י לֹ֤א רְאִיתֶם֙ כָּל-תְּמוּנָ֔ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֨ר ה' אֲלֵיכֶ֛ם בְּחֹרֵ֖ב מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ. פֶּ֨ן-תַּשְׁחִת֔וּן וַֽעֲשִׂיתֶ֥ם לָכֶ֛ם פֶּ֖סֶל תְּמוּנַ֣ת כָּל-סָ֑מֶל תַּבְנִ֥ית זָכָ֖ר א֥וֹ נְקֵבָֽה. תַּבְנִ֕ית כָּל-בְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בָּאָ֑רֶץ תַּבְנִית֙ כָּל-צִפּ֣וֹר כָּנָ֔ף אֲשֶׁ֥ר תָּע֖וּף בַּשָּׁמָֽיִם. תַּבְנִ֕ית כָּל-רֹמֵ֖שׂ בַּֽאֲדָמָ֑ה תַּבְנִ֛ית כָּל-דָּגָ֥ה אֲשֶׁר-בַּמַּ֖יִם מִתַּ֥חַת לָאָֽרֶץ. וּפֶן-תִּשָּׂ֨א עֵינֶ֜יךָ הַשָּׁמַ֗יְמָה וְֽ֠רָאִיתָ אֶת-הַשֶּׁ֨מֶשׁ וְאֶת-הַיָּרֵ֜חַ וְאֶת-הַכּֽוֹכָבִ֗ים כֹּ֚ל צְבָ֣א הַשָּׁמַ֔יִם וְנִדַּחְתָּ֛ וְהִשְׁתַּֽחֲוִ֥יתָ לָהֶ֖ם וַֽעֲבַדְתָּ֑ם אֲשֶׁ֨ר חָלַ֜ק ה' אֱלֹהֶ֨יךָ֙ אֹתָ֔ם לְכֹל֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כָּל-הַשָּׁמָֽיִם (שם ט"ו-י"ט)

שוב ושוב הוא מזהיר מלעשות תמונות ודמויות, והוא אומר –

הִשָּֽׁמְר֣וּ לָכֶ֗ם פֶּֽן-תִּשְׁכְּחוּ֙ אֶת-בְּרִ֤ית ה֙' אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר כָּרַ֖ת עִמָּכֶ֑ם וַֽעֲשִׂיתֶ֨ם לָכֶ֥ם פֶּ֨סֶל֙ תְּמ֣וּנַת כֹּ֔ל אֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ ה' אֱלֹהֶֽיךָ. כִּ֚י ה' אֱלֹהֶ֔יךָ אֵ֥שׁ אֹֽכְלָ֖ה ה֑וּא אֵ֖ל קַנָּֽא. (שם כ"ג-כ"ד)

משם ממשיך משה לפרשת הקריאה של תשעה באב, וגם פה הוא חוזר על ענין התמונה –

כִּֽי-תוֹלִ֤יד בָּנִים֙ וּבְנֵ֣י בָנִ֔ים וְנֽוֹשַׁנְתֶּ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְהִשְׁחַתֶּ֗ם וַֽעֲשִׂ֤יתֶם פֶּ֨סֶל֙ תְּמ֣וּנַת כֹּ֔ל וַֽעֲשִׂיתֶ֥ם הָרַ֛ע בְּעֵינֵֽי ה'-אֱלֹהֶ֖יךָ לְהַכְעִיסֽוֹ. (שם כ"ה)

ורש"י מבאר –  "תמונת כל. תמונת כל דבר", ואז הוא מתאר את העונש הגדול העתיד על מי שיעשה כן –

הַֽעִידֹתִי֩ בָכֶ֨ם הַיּ֜וֹם אֶת-הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת-הָאָ֗רֶץ כִּֽי-אָבֹ֣ד תֹּֽאבֵדוּ֘ן מַהֵר֒ מֵעַ֣ל הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹֽבְרִ֧ים אֶת-הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ לֹא-תַֽאֲרִיכֻ֤ן יָמִים֙ עָלֶ֔יהָ כִּ֥י הִשָּׁמֵ֖ד תִּשָּֽׁמֵדֽוּן. וְהֵפִ֧יץ יְהֹוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם בָּֽעַמִּ֑ים… (שם כ"ו-כ"ז)

אבל עוד לפני שניכנס לקריאה של תשעה באב אני רוצה שנשים לב לנקודה פלאית בפרשה. תוך כדי דיבוריו של משה על הזהירות שלא לעשות תמונות, הוא אומר את המילים הבאות –

וְאֶתְכֶם֙ לָקַ֣ח ה' וַיּוֹצִ֥א אֶתְכֶ֛ם מִכּ֥וּר הַבַּרְזֶ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם לִהְי֥וֹת ל֛וֹ לְעַ֥ם נַֽחֲלָ֖ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה. וַֽ-ה' הִתְאַנַּף-בִּ֖י עַל-דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּשָּׁבַ֗ע לְבִלְתִּ֤י עָבְרִי֙ אֶת-הַיַּרְדֵּ֔ן וּֽלְבִלְתִּי-בֹא֙ אֶל-הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁר֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַֽחֲלָֽה. כִּ֣י אָֽנֹכִ֥י מֵת֙ בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֵינֶ֥נִּי עֹבֵ֖ר אֶת-הַיַּרְדֵּ֑ן וְאַתֶּם֙ עֹֽבְרִ֔ים וִֽירִשְׁתֶּ֕ם אֶת-הָאָ֥רֶץ הַטּוֹבָ֖ה הַזֹּֽאת. (שם כ'-כ"ב)

ה' התאנף במשה – איך זה קשור לפה? הפסוק הזה תמוה מאד וכל המפרשים תמהים ועסוקים בשאלה הזו. משה רבנו, באמצע האזהרות שלו אותנו שלא נשכח את מעמד הר סיני ולא נגיע לתמונה, פסל או עבודה זרה כאשר ניכנס לארץ, אומר לנו פתאום דברים לא קשורים לכאורה! בפרשה הקודמת הוא כבר גילה לנו תגלית 'פצצה', שה' התאנף בו בגללנו (עי' שם א', ל"ז) – אנחנו עד עכשיו ידענו שזה היה בגלל מי מריבה, ועכשיו הוא שוב אומר שה' התאנף בו על דברינו. למה הוא מתכוון? זה משהו ספציפי או כללי? וברור שלא מדובר פה על מי מריבה וגם לא על חטא המרגלים – אז על מה כן מדובר?

זוהי שאלת מפתח להבנת כל הפרשה.

מה הקשר בין זה שמשה מת בארץ הזו ולא עובר את הירדן לבין שה' התאנף בו "על דבריכם"? על אילו דברים מדובר? גם מי שאולי ינסה לקשר את זה לחטא העגל, עבודה זרה – הרי שמשה רבנו וודאי לא קשור לחטא העגל. זו פרשיה קשה ביותר. נשאיר את זה פתוח ונחזור לזה עוד מעט.

'השמד תישמדון' או 'כי אל רחום'?

בינתיים בואו ניכנס לפס' הבא, לקריאת תשעה באב. אנחנו זוכרים שהפרשה מדברת על החוויה הגדולה של מעמד הר סיני, להיזהר מלהגיע חלילה לעבודה זרה ואז היא אומרת את הדברים הבאים (ואותה בחרו רבותינו להיקרא בתשעה באב)-

כִּֽי-תוֹלִ֤יד בָּנִים֙ וּבְנֵ֣י בָנִ֔ים וְנֽוֹשַׁנְתֶּ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְהִשְׁחַתֶּ֗ם וַֽעֲשִׂ֤יתֶם פֶּ֨סֶל֙ תְּמ֣וּנַת כֹּ֔ל וַֽעֲשִׂיתֶ֥ם הָרַ֛ע בְּעֵינֵֽי ה'-אֱלֹהֶ֖יךָ לְהַכְעִיסֽוֹ. הַֽעִידֹתִי֩ בָכֶ֨ם הַיּ֜וֹם אֶת-הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת-הָאָ֗רֶץ כִּֽי-אָבֹ֣ד תֹּֽאבֵדוּ֘ן מַהֵר֒ מֵעַ֣ל הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹֽבְרִ֧ים אֶת-הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ לֹא-תַֽאֲרִיכֻ֤ן יָמִים֙ עָלֶ֔יהָ כִּ֥י הִשָּׁמֵ֖ד תִּשָּֽׁמֵדֽוּן. (שם כ"ה-כ"ו)

נדמה שזה הפסוק אולי הקשה ביותר בתורה מבחינת תיאור השמדה. הוא כל כך קשה שאלמלא הפסוק שבא אחריו היינו נבהלים מאד, כי כשקוראים אותו בפני עצמו, בלי לקרוא את ההמשך, נראה שיש אופציה כזו לאבדון מוחלט של עם ישראל חלילה. אמנם הקושי (המנחם) הוא בפסוק הבא –

וְהֵפִ֧יץ ה' אֶתְכֶ֖ם בָּֽעַמִּ֑ים וְנִשְׁאַרְתֶּם֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר בַּגּוֹיִ֕ם אֲשֶׁ֨ר יְנַהֵ֧ג ה' אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה. (שם כ"ז)

איך הוא יפיץ אותנו אם רק לפני רגע הוא השמיד אותנו? מה זה היה, רק משחק איומים? ומה יקרה שם? –

וַֽעֲבַדְתֶּם-שָׁ֣ם אֱלֹהִ֔ים מַֽעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֣י אָדָ֑ם עֵ֣ץ וָאֶ֔בֶן אֲשֶׁ֤ר לֹֽא-יִרְאוּן֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּן וְלֹ֥א יֹֽאכְל֖וּן וְלֹ֥א יְרִיחֻֽן. (שם כ"ח)

הפסוק מתאר את המציאות הרוחנית בעם ישראל בעקבות הגלות, אבל צריך להבין איך זה קשור לכל הסיפור שבו התחלנו – מעמד הר סיני וכו'.

וּבִקַּשְׁתֶּ֥ם מִשָּׁ֛ם אֶת-ה' אֱלֹהֶ֖יךָ וּמָצָ֑אתָ כִּ֣י תִדְרְשֶׁ֔נּוּ בְּכָל-לְבָֽבְךָ֖ וּבְכָל-נַפְשֶֽׁךָ. (שם כ"ט)

כלומר, הפרשיה שהתחילה בפסוק הכי מאיים שיש, אומרת עכשיו שדווקא מהמקום הכי קשה הזה נבקש את ה'. ולא עוד אלא –

בַּצַּ֣ר לְךָ֔ וּמְצָא֕וּךָ כֹּ֖ל הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה בְּאַֽחֲרִית֙ הַיָּמִ֔ים וְשַׁבְתָּ֙ עַד-ה' אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָֽׁמַעְתָּ֖ בְּקֹלֽוֹ. כִּ֣י אֵ֤ל רַחוּם֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֣א יַשְׁחִיתֶ֑ךָ וְלֹ֤א יִשְׁכַּח֙ אֶת-בְּרִ֣ית אֲבֹתֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לָהֶֽם. (שם ל'-ל"א)

הפרשה הזו שמתחילה בזה שה' הוא אש אוכלה, אל קנא, ו-"אבד תאבדון והישמד תישמדון", מסתיימת בכמה ה' הוא אל רחום שלא ישחית אותנו ולא ישכח את הברית שנשבע לאבותינו!

כי צדיק ה' אלקינו

ואז התורה ממשיכה וחוזרת בסיפור שלם אל מעמד הר סיני –

כִּ֣י שְׁאַל-נָא֩ לְיָמִ֨ים רִֽאשֹׁנִ֜ים אֲשֶׁר-הָי֣וּ לְפָנֶ֗יךָ לְמִן-הַיּוֹם֙ אֲשֶׁר֩ בָּרָ֨א אֱלֹהִ֤ים | אָדָם֙ עַל-הָאָ֔רֶץ וּלְמִקְצֵ֥ה הַשָּׁמַ֖יִם וְעַד-קְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם הֲנִֽהְיָ֗ה כַּדָּבָ֤ר הַגָּדוֹל֙ הַזֶּ֔ה א֖וֹ הֲנִשְׁמַ֥ע כָּמֹֽהוּ. הֲשָׁ֣מַ֥ע עָם֩ ק֨וֹל אֱלֹהִ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ-הָאֵ֛שׁ כַּֽאֲשֶׁר-שָׁמַ֥עְתָּ אַתָּ֖ה וַיֶּֽחִי. א֣וֹ | הֲנִסָּ֣ה אֱלֹהִ֗ים לָ֠בוֹא לָקַ֨חַת ל֣וֹ גוֹי֘ מִקֶּ֣רֶב גּוֹי֒ בְּמַסֹּת֩ בְּאֹתֹ֨ת וּבְמֽוֹפְתִ֜ים וּבְמִלְחָמָ֗ה וּבְיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֽוֹרָאִ֖ים גְּדֹלִ֑ים כְּ֠כֹל אֲשֶׁר-עָשָׂ֨ה לָכֶ֜ם ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֶֽיךָ. אַתָּה֙ הָרְאֵ֣תָ לָדַ֔עַת כִּ֥י ה' הוּא הָֽאֱלֹהִ֑ים אֵ֥ין ע֖וֹד מִלְּבַדּֽוֹ. מִן-הַשָּׁמַ֛יִם הִשְׁמִֽיעֲךָ֥ אֶת-קֹל֖וֹ לְיַסְּרֶ֑ךָּ וְעַל-הָאָ֗רֶץ הֶרְאֲךָ֙ אֶת-אִשּׁ֣וֹ הַגְּדוֹלָ֔ה וּדְבָרָ֥יו שָׁמַ֖עְתָּ מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ. וְתַ֗חַת כִּ֤י אָהַב֙ אֶת-אֲבֹתֶ֔יךָ וַיִּבְחַ֥ר בְּזַרְע֖וֹ אַֽחֲרָ֑יו וַיּוֹצִֽאֲךָ֧ בְּפָנָ֛יו בְּכֹח֥וֹ הַגָּדֹ֖ל מִמִּצְרָֽיִם. לְהוֹרִ֗ישׁ גּוֹיִ֛ם גְּדֹלִ֧ים וַֽעֲצֻמִ֛ים מִמְּךָ֖ מִפָּנֶ֑יךָ לַֽהֲבִֽיאֲךָ֗ לָֽתֶת-לְךָ֧ אֶת-אַרְצָ֛ם נַֽחֲלָ֖ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה. וְיָֽדַעְתָּ֣ הַיּ֗וֹם וַֽהֲשֵֽׁבֹתָ֘ אֶל-לְבָבֶךָ֒ כִּ֤י ה֙' ה֣וּא הָֽאֱלֹהִ֔ים בַּשָּׁמַ֣יִם מִמַּ֔עַל וְעַל-הָאָ֖רֶץ מִתָּ֑חַת אֵ֖ין עֽוֹד. וְשָֽׁמַרְתָּ֞ אֶת-חֻקָּ֣יו וְאֶת-מִצְוֹתָ֗יו אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ הַיּ֔וֹם אֲשֶׁר֙ יִיטַ֣ב לְךָ֔ וּלְבָנֶ֖יךָ אַֽחֲרֶ֑יךָ וּלְמַ֨עַן תַּֽאֲרִ֤יךְ יָמִים֙ עַל-הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר ה' אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ כָּל-הַיָּמִֽים. (שם ל"ב-מ')

רבותי, ברור לנו התיאור כאן של מעמד הר סיני, אבל למה זה נקבע להיות הקריאה של תשעה באב? רש"י אומר דבר מעניין שכבר הזכרנו יותר מפעם ובו נתחיל ונחבר את זה לדברים הקודמים. הפשט במילה "ונושנתם בארץ" הוא שאחרי שאתם תתבססו בארץ אתם תתיישנו בה, ומתוך זה אתם תשחיתו וכו'. אבל רש"י מלמד –

ונושנתם. רמז להם שיגלו ממנה לסוף שמונה מאות וחמשים ושתים שנה  כמנין ונושנתם, והוא הקדים והגלם לסוף שמונה מאות וחמשים, והקדים שתי שנים לונושנתם, כדי שלא יתקיים בהם כי אבד תאבדון, וזהו שנאמר, וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו (דניאל ט, י"ד) צדקה עשה עמנו, שמהר להביאה ב' שנים לפני זמנה (סנהדרין לח). (שם כ"ה)

זה שהתורה משתמשת במילה "ונושנתם", שהיא ביטוי ייחודי, בא ללמד אותנו שיעור ומזה גם נבין את פשר קביעתם של חז"ל את הפסוקים הללו כקריאת תשעה באב. רש"י מלמד אותנו פה גימטרי'ה, בסגנון בעל הטורים. חורבן הבית הראשון התרחש שמונה מאות וחמישים שנה אחרי שנכנסו לארץ; בספר מלכים כתוב ששלמה בנה את הבית

וַיְהִ֣י בִשְׁמוֹנִ֣ים שָׁנָ֣ה וְאַרְבַּ֣ע מֵא֣וֹת שָׁנָ֡ה לְצֵ֣את בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֣ל מֵאֶֽרֶץ־מִצְרַ֩יִם֩ בַּשָּׁנָ֨ה הָרְבִיעִ֜ית בְּחֹ֣דֶשׁ זִ֗ו ה֚וּא הַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י לִמְלֹ֥ךְ שְׁלֹמֹ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּ֥בֶן הַבַּ֖יִת לַ-ה'. (מלכ"א, ז', א')

נעשה יחד את החשבון – אם מורידים מארבע מאות ושמונים את ארבעים שנות המדבר ומצד שני מוסיפים את ארבע מאות ועשר השנים שהבית הראשון עמד, נגיע לשמונה וחמישים שנה בדיוק. ורש"י אומר לנו כאן דבר מופלא – הקב"ה היה צריך לכאורה להגלות אותנו רק לסוף שמונה מאות חמישים ושתיים שנה, אך הוא הקדים את גלותנו בשנתיים לשנה השמונה מאות וחמישים, כדי שלא יתקיים בנו "כי אבד תאבדון". הקב"ה שקד על הבאת הרעה עלינו בגלל שהוא צדיק – "צדקה עשה עמנו שמיהר להביאה שתי שנים לפני זמנה".

הפשט לפי רש"י הוא שכאשר נוליד בנים ובני בנים בארץ, נגיע לנקודת זמן מסוימת בה נהיה כבר במצב של "הישמד תישמדון", כבר לא יהיה לנו במה להיאחז, ואז יבוא הקב"ה ויקדים שתי שנים, רגע לפני שלא נוכל לשוב עוד, כמו שכל חומר בלה, כמו כל אומה שנגמרת, ויוציא אותנו לגלות רגע לפני "ונושנתם", ויעשה איתנו צדקה ויביא עלינו את החורבן שנתיים לפני המועד האחרון והמקורי שלו. זה פלא פלאות. בואו נסביר את זה ומתוך זה נבין גם את אמירתו של משה שה' התאנף בו;

להשתדל בדרך הטבע אבל הכל יהיה נס

שאלנו למה משה רבנו עוסק כאן כל כך הרבה במעמד הר סיני ולמה מעמד הר סיני הוא הקריאה של תשעה באב. על פניו, אם היו שואלים אותנו על הפסוקים הללו, רובנו לא היינו זוכרים לקשר אותם עם תשעה באב, וסביר יותר שהיינו מקשרים אותם דווקא עם שמחת תורה או חג השבועות. אלא שרבותינו באו וניסו ללמד אותנו את הסוד של תשעה באב ובשבילו יש להקדים את כל הפרשה הזו. מתחילת ספר דברים אומר משה רבנו לעם ישראל שכאשר הקב"ה קרא לו לקחת את עם ישראל להנהיג את ישראל, עוד בסנה, כתב המינוי כלל שתי משימות – להוציא אותנו מארץ מצרים ולהעלות אותנו אל ארץ זבת חלב ודבש. 'והנה זכינו לצאת ממצרים, עמדנו למרגלות הר סיני ועברנו עוד ארבעים שנה – אך לארץ ישראל אני לא זוכה להכניס אתכם'. הוא גם אומר להם בתחילת הספר –

ה' אֱלֹהֵ֛ינוּ דִּבֶּ֥ר אֵלֵ֖ינוּ בְּחֹרֵ֣ב לֵאמֹ֑ר רַב-לָכֶ֥ם שֶׁ֖בֶת בָּהָ֥ר הַזֶּֽה. פְּנ֣וּ | וּסְע֣וּ לָכֶ֗ם וּבֹ֨אוּ הַ֥ר הָֽאֱמֹרִי֘ וְאֶל-כָּל-שְׁכֵנָיו֒ בָּֽעֲרָבָ֥ה בָהָ֛ר וּבַשְּׁפֵלָ֥ה וּבַנֶּ֖גֶב וּבְח֣וֹף הַיָּ֑ם אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַֽעֲנִי֙ וְהַלְּבָנ֔וֹן עַד-הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר-פְּרָֽת. (דברים א', ו'-ז')

בפשוטם של דברים, המשמעות של הדברים היא שעם ישראל רצה מאד להישאר בהר סיני ולא לבוא אל הר האמורי. בהר סיני היה לנו הכל – התלמוד, עמוד אש ועמוד ענן, ומשכן, ותורה מן השמיים, ומנורה. הכל. וכשבאים לארץ ישראל הניסים צריכים להמשיך להתרחש. נשים לב טוב לנקודה הזו; היעד הסופי של הקב"ה איננו הר סיני. היעד הוא לבוא לארץ, וכאן מגלה לנו משה רבנו תגלית שאסור לנו לשכוח אותה לרגע – אלמלא שלחנו מרגלים לא היינו צריכים לכלי מלחמה ולכלי זיין והיינו נכנסים לארץ בלי מלחמה. זו נקודה גדולה. זה לא הר סיני, שהוא מציאות שכולה מנותקת מהטבע, שכולה מעין עולם הבא, מציאות של מן שיורד מהשמיים וענני כבוד ובאר ומשה שעולה להר לארבעים יום וארבעים לילה בלי שום אכילה ושתיה. המציאות בכניסתנו לארץ היתה אמורה להיות כדלקמן – אכן יהיו נפילים ויהיו בני ענק, אבל כאשר אנחנו נכנס לארץ הם יפלו מאליהם. אנחנו צריכים להכין את עצמנו למלחמה אבל בפועל לא נצטרך לזה. ארץ ישראל היא היעד הגדול כי "נתאווה הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתוניים", ולכן אתם צריכים לבוא למקום שבו זורעים וקוצרים.

בתחילת הפרשה משה רבנו מבקש להיכנס לארץ גם אם לא כמשה רבנו אז להיכנס כעוף, כפרח או ככל צורה אחרת שיש בעולם, והגמרא במסכת סוטה שואלת לפשר הרצון הזה ובמקום לענות את התשובה שאנחנו היינו עונים, שמשה רבנו רצה לזכות לקדושת הארץ, למצוות ישוב ארץ ישראל, היא אומרת –

דרש רבי שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י? וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך?! אלא כך אמר משה הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי. (סוטה י"ד.)

נשים לב – הוא לא אמר "כדי שאני אקיים את המצוות", כי אם הקב"ה אמר לך שלא אז אתה לא צריך לקיים אותן. משה רבנו אומר שהיעד להגיע לארץ ישראל הוא להגיע למציאות שבה אני מרומם אותה. ארץ ישראל איננה מציאות שאין בה עבודה זרה, זו איננה מציאות שמיימית שיש בה עמוד ענן ועמוד האש. ארץ ישראל היא ארץ טבעית לחלוטין ואתה צריך להיכנס לארץ ולדעת שאם ניכנס באמונה השלמה הזו – הנפילים ובני הענק לא יילחמו בנו. לפעמים קשה לנו לקלוט את זה – אילולא היינו חוטאים בעגל היו כל האומות יושבות ארץ ישראל משלימות עם ישראל ומקבלות אותנו בזרועות פתוחות^[1] כי בעומק העולם כולו רוצה את זה. אנחנו חששנו מזה. אנחנו חטאנו במרגלים וגם במעפילים באופן שדבקנו בהר סיני. לא חשבנו שנוכל לעמוד במציאות של ארץ ישראל. והנה עכשיו בא משה רבנו ואומר – 'העובדה היא שאני לא נכנס לארץ, ואני אגיד לכם מה הדבר הכי חשוב לזכור כשתכנסו לארץ ומזה תבינו למה אני לא נכנס'.

מדרגת משה, מדרגת יהושע

על המילים "ואתכם לקח ה' ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים…" (שם ד', כ'), מבאר הכלי יקר שכור הברזל הוא מקום שבו מזקקים את הזהב. לוקחים סיגים, עם שנמצא במ"ט שערי טומאה במצרים, ומזככים אותו וצורפים אותו עוד ועוד, עד שהוא הופך לזהב טהור, והזהב הזה הולך לקבל את התורה בהר סיני והולך לארץ ש"זהב הארץ ההיא טוב", הזהב המזוכך הזה יגלה איך הקב"ה חודר את המציאות. הזהב הוא חומר שנשאר ונשאר על אף כל הקשיים והתהליכים שהוא עובר, ובעל המלאכה שהקב"ה מינה לזיקוק הזה היה משה. ואומר הכלי יקר שמשה רבנו אמר לעם ישראל – 'אני לא זוכה להכניס אתכם לארץ כי אם אני אכניס אתכם לארץ אתם תהפכו אותי לעבודה זרה! החשש הוא שבארץ ישראל אתם תשכחו את הדברים אשר ראו עיניכים, תשכחו את הדי. אן. איי. שהקב"ה חקק בנו שהוא "אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד". במעמד הר סיני נבחרתם לעם סגולה מכל העמים. הייתם כולכם בהר סיני וראיתן איך כל המציאות שלכם חדורה אלוקות –

…כשנתן הקב"ה את התורה פתח להם שבעה רקיעים, וכשם שקרע את העליונים, כך קרע את התחתונים וראו שהוא יחידי. (רש"י שם ד', ל"ה)

ועכשיו אתם צריכים לקחת את החוויה שלכם בהר סיני ולזכור את היסוד הזה שחקוק בכם – אתם לא ככל העמים! לכל העמים הוא חלק את השמש ואת הירח, ואילו איתכם הוא לא חלק את השמש ואת הירח ולא הטעה אתכם לעבוד אותם. הוא חקק בתוככם את הנקודה של "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו" וכיון שכך, אם אתם תזכרו את הכח האלוקי המיוחד שלכם, אתם תבינו את המטרה שלשמה אתם נכנסים לארץ – כדי לגלות את השי"ת בעולם לעיני כל העולם. אם תזכרו "את הדברים אשר ראו עיניך", שהוא יחידי בעולמו ושבעצם אין טבע, ושגם בניסיון של ארץ ישראל הדברים הם כך'.

בהר סיני ובמדבר זה קל – פותחים את העיניים ורואים שכל המציאות היא ניסית, אלוקית. פעם אחת קיטרנו על הלחם הקלוקל, אמרנו שאנחנו לא רוצים יותר מן, לחם מן השמים, אלא לחם מן הארץ, רוצים טבע, ומיד שילח ה' בנו את הנחשים השרפים ואומרים שם המפרשים שקיבלנו בדיוק מה שרצינו – הנחשים היו שם כל הזמן, רק שעד עכשיו הקב"ה מנע מהם מלהתקרב אלינו ועכשיו "וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים" (במדבר כ"א, ו') – הוא שיחרר אותם ונתן להם להתנהג בטבעיות, בדיוק מה שרצינו. הטבע הוא שבמדבר יש נחשים, ואז נבהלנו ואמרנו "חטאנו כי דיברנו בה' ובך" (שם ז'). במדבר היינו במן ובשליו וקריעת ים סוף וכו', וכאשר פעם אחת היתה מלחמה במדבר, זו היתה המלחמה בעמלק לפני מעמד הר סיני, שם היו משה ויהושע. משה עומד ומרים את ידיו וככה מתנהלת המלחמה. עם ישראל לא אמורים להתמודד עם הנפילים ובני הענק. וכשמשה מרים את ידיו – יהושע חולש "את עמלק ואת עמו לפי חרב" (שמות י"ז, י"ג). צריך להיכנס לים אבל משה מכה על הים ורוח קדים וכל המציאות היא ניסית. 'אבל אני לא יכול להיכנס אתכם לארץ', אומר משה לעם ישראל, 'כי כך אמר לי הקב"ה – "וה' התאנף בי על דבריכם" היינו על המדרגה שלכם שאתם עדיין צריכים את יהושע שייכנס איתכם לארץ, את פני הלבנה, את הדרך להילחם מתוך מציאות של יהושע', כי אם משה יעשה את זה אתם הפכו אותו לעבודה זרה ח"ו, כך מבאר הכלי יקר.

רש"י מבאר "ויתאנף בי ה' על דבריכם – על אודותיכם", פירוש למענכם!, "כי אנכי מת בארץ הזאת אינני עובר את הירדן", ושוב רש"י –" מאחר שמת מהיכן יעבור?, אלא אף עצמותי אינם עוברין" (שם). אסור שמישהו יידע את מקום קבורתי כי זה יהפוך חלילה לעבודה זרה.

ולכן לא תעשו שום תמונה אלא תזכרו את הקול, היינו הקול האלוקי שיש בכל אחד מאיתנו. זהו הקול הפנימי, הנשמה שמתפללת, הקול של האינסוף, זה הקול שבעצם בעומק בעומק בתפילה שיהודי מתפלל הוא צריך לשמוע את הקול הזה ולחתוך בשפתיו כדי שהקול הזה יישמע בלי שהמחשבות תוסתנה.

מטרת על מול מטרות הביניים

כי מה בעצם הקושי שיכול להיווצר? הקושי הוא שאתה תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ, ואם לא היה כתוב ההמשך זה היה נראה נפלא – יש ילדים, נכדים, דורי דורות. מה לא טוב בזה? ואז מגיע "והשחתם" – אתם תשכחו את הדי. אן. איי. המיוחד שלכם, את מה שאתם באמת, זה יישחת ויאבד. חשבתי השבוע בלימוד שלנו שאנחנו כידוע חיים במלחמה, ולפעמים נדמה לנו שהאויב המרכזי שנמצא מולנו הוא העמים שמאיימים עלינו וחיים פה סביבנו, מרחוק או מקרוב, אבל באמת זה כל כך הפוך. האויב האמיתי של האדם בחייו הוא אחר. לאדם, לכל אדם, יש תכלית, מטרה. מהי התכלית של האדם בעולם? נדמיין את זה בדברים הכי פשוטים – אדם מקים מפעל, יש לו איזה חזון. האויב שלו איננו המפעל שעומד ממול. דווקא המפעל שממולו מייצר תחרות, מצוינות. האויב שלך מלהגיע למטרת העל הן מטרות הביניים שאתה מייצר. ואני לא מזלזל במטרות הביניים. הן חשובות אבל אני צריך להבין שמטרת העל שלי היא לגלות את שם ה' בעולם, ובכללה עומד הפסוק "…וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב', ד') ואין אלו רעיונות ערטילאיים אלא זוהי המטרה, זהו החזון. היינו על הר סיני ושם קיבלנו את החזון הזה בטבע שלנו – "אתה הראת לדעת כי ה' הוא הא-להים אין עוד מלבדו", ראינו איך כל הטבע מתכופף לאלוקות וכל הטבע מתכופף לעם ישראל כאשר הוא חי את האלוקות. אדם צריך שיהיה לו חזון אבל הוא צריך לחיות אותו ולדעת שהוא מציאותי – וזוהי מטרת העל שלנו.

כשאנחנו מדברים על מלחמה וניצחון, כמה אנחנו באמת מתכוונים לזה שארץ ישראל בעצם אמורה להיכבש ללא מלחמה? ממש כמו אצל יהושע – מכינים את המלחמה מול חומות יריחו והקב"ה הוא שמפיל את החומות, לא אנחנו. ובעי לא הצלחנו רק כי אנחנו נפלנו ושכחנו לרגע את החזון. כי הולדנו בנים ובני בנים ונושנו בארץ – זה היה אמנם בקטנה, רק עכן, אבל כאשר תוליד בנים ובני בנים, ונגיד עכשיו דבר חריף – אז אתה מייצר דורות על גבי דורות ששכחו את החזון ולא יודעים מהי התכלית ואתה בכלל לא יודע מה אתה עושה פה. ואז צריך להוציא ממך את כל מטרות הביניים שהפכת אותן לאלו-ה שלך, להחריב לך את הכל, "ובצר לך ובקשת את ה' אלהיך" – ושם תמצא אותו כי אתה תזכור מה ומי אתה. זה מזעזע לחשוב על זה.

תשעה באב הוא הנס שלנו כי הוא הגיע אחרי "ונושנתם בארץ", אחרי שמונה מאות וחמישים שנה, ורק מי שנמצא בארץ יכול להגיע לזה שיש בית מקדש מצד אחד ומצד שני "היכל ה' היכל ה' המה", ולא להבין מה הסתירה בין בית מקדש לבין להקריב בבוקר ילד למולך בגיא בן הינום ואחרי הצהריים לשוב אל בית המקדש – 'הרי אני חי ככה כבר כמעט ארבע מאות ועשר שנים!'. מה הבעיה?! לאט לאט אני מייצר מטרות ביניים, ובית המקדש הראשון גם הוא יכול להיות מטרת ביניים, גם מדינה או מיליון דברים אחרים. צריך לזכור שיש מטרת-על אחת – "אתה הראת לדעת כי ה' הוא הא-להים אין עוד"!

הניצחון המוחלט 'בית תפילה לכל העמים'

וְתַ֗חַת כִּ֤י אָהַב֙ אֶת-אֲבֹתֶ֔יךָ וַיִּבְחַ֥ר בְּזַרְע֖וֹ אַֽחֲרָ֑יו וַיּוֹצִֽאֲךָ֧ בְּפָנָ֛יו בְּכֹח֥וֹ הַגָּדֹ֖ל מִמִּצְרָֽיִם. לְהוֹרִ֗ישׁ גּוֹיִ֛ם גְּדֹלִ֧ים וַֽעֲצֻמִ֛ים מִמְּךָ֖ מִפָּנֶ֑יךָ לַֽהֲבִֽיאֲךָ֗ לָֽתֶת-לְךָ֧ אֶת-אַרְצָ֛ם נַֽחֲלָ֖ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה. (שם ל"ו-ל"ז)

הוא מוריש את הגוים האלה מפניך. אתה נכנס לארץ והוא מוריש, ואתה צריך לזכור כל יום ולהזכיר לעצמך ש –

וְיָֽדַעְתָּ֣ הַיּ֗וֹם וַֽהֲשֵֽׁבֹתָ֘ אֶל-לְבָבֶךָ֒ כִּ֤י ה֙' ה֣וּא הָֽאֱלֹהִ֔ים בַּשָּׁמַ֣יִם מִמַּ֔עַל וְעַל-הָאָ֖רֶץ מִתָּ֑חַת אֵ֖ין עֽוֹד. (שם ל"ח)

והסכנה הגדולה ביותר לאין עוד זה אתה עצמך ומטרות הביניים שלך… ה' לקח אותנו והכניס אותנו לכור הברזל, שם עשינו את העבודה והוצאנו מאיתנו את הסיגים, הגענו להר סיני אבל הסתבר שאנחנו עדיין לא יכולים להיכנס לארץ ישראל במדרגתו של משה אלא רק עם מדרגתו של יהושע, ואומר משה רבנו – 'וכך הוא רצונו של הקב"ה. אני אמנם לא אכנס לארץ אבל אני אכנס לעולם הבא, אני ממשיך לפעול. אני פועל כל הזמן מול בית פעור, אני ממשיך להזכיר לכם מה אתם בעולם. אני מושה אתכם'. הפרשה האחרונה שאומר משה רבנו היא פרשת 'וילך משה' וכל המפרשים שואלים מאיפה ולאן הוא הלך, ומבואר בזוה"ק שמשה רבנו לא הפסיק לפעול וללכת, ממדרגה למדרגה, גם עכשיו הוא הולך ומושה אותנו.

זה געוואלד, הפרשה של תשעה באב באה לומר לנו את מה שחשבנו ואולי מאוחר מדי. השבת שלפני תשעה באב נקראת שבת חזון, כי "באין חזון יפרע עם" (משלי כ"ט, י"ח). האם אתה מאמין באמת באמת שאילולי חטא העגל היו האומות משלימות עם ישראל? אתה מאמין באמת שהקב"ה נתן לנו עוד צ'אנס בחטא המרגלים ואמר "ראה נתתי לפניכם את הארץ בואו ורשו את הארץ" – אלמלא שלחו מרגלים אין מערער בדבר ואינם צריכים מלחמה, אם לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין"? – אם אתה מאמין בזה, אתה לא תרד מהחלום של הניצחון המוחלט האמיתי של בית תפילה לכל העמים. אתה לא תתבלבל. אתה לא תייצר כל יום דגלים אחרים.

חורבן לשם בנין

בעומק, תשעה באב הוא שהקב"ה לא מוותר לנו והוא מזכיר לנו "כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך" (דברים ד', ל"א) ואם אנחנו חלילה נתיישן, כששיא ההתיישנות, שיא ההסתרה – "ואנכי הסתר אסתיר פני" – זה כשאתה בטוח שהכל טוב כי אתה מדומיין במטרות הביניים שלך – יש לך מדינה מצוינת ויש לך קבוצות כדורסל מעולות ואתה מנצח במונדיאל, הכל הולך לך, אבל לאט לאט אתה יכול לשכוח שהענין העיקרי והמרכזי שלך הוא הקול האלוקי שצריך להופיע דרכך לעולם והוא זה שיגאל אותו. בעומק, חורבן המקדש הוא הידיעה שכל קונספציה של בשר ודם צריכה להיחרב כדי שייבנה הבית השלישי, ההוא מהשמיים למעלה עם העשיה שלנו פה ומהקולות שאנחנו שומעים את האלקות, מאלפיים שנות תפילה ועשייה. גם מה ששלמה המלך בונה צריך להיחרב, גם מה שעזרא ונחמיה בנו – כי מה שבשר ודם בונה בסופו של דבר נחרב, אבל כשעם ישראל עובר את כל התהליך וזוכר את הנקודה הזו "אז, כשלא תשכחו אותם ותעשום על אמתתם, תחשבו חכמים ונבונים ואם תעוותו אותם מתוך שכחה, תחשבו שוטים" (שם ד' ט' ברש"י) – איזה ביטוי נוראי!

זו הרי משנה מפורשת באבות – "כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו" (אבות ג', ח'). על מה מדובר שם? איך יכול להיות? הרי אדם באופן טבעי שוכח. אבל זוהי הנקודה; אדם שוכח מצד הטבע, מצד הנפש הבהמית, מצד הגוף והמציאות, ואילו את הקול האלוקי שבך אתה לא שוכח. הוא "לא יסור מלבבך כל ימי חייך", ואותו תודיע לבניך ולבני בניך.

שמנו לב לכפילות שיש פה? – "והודעתם לבניך ולבני בניך", וזה יהיה הכח כדי שלא יווצר מצב שכאשר "תוליד בנים ובני בנים – ונושנתם". אם תישמר "לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך", את הקולות שראית בסיני, ותעשה את הדברים הללו אז כל העולם יבין את זה וילך לזה ותחשבו חכמים בעיני כל העולם, אך אם חלילה תעוותו אותם מתוך שכחה, כלומר תבואו עם מיליון ק"ג תורה אבל גם עם מיליון ק"ג של מטרות ביניים – אז תחשבו שוטים, יזלזלו בכם.

קריאת התורה של תשעה באב היא הידיעה שהקול האלוקי חקוק בנו ולא יעזור כלום, ואל רחום ה' אלוקינו ואם חלילה חלילה נתיישן בארץ – הוא יבוא רגע קט לפני הדקה התשעים ויציל אותנו מעצמנו כדי שלא נישמד ח"ו. זה לא בגלל שאנחנו בנינו וכו', אלא זה בגלל שאנחנו ממשיכים לשמוע את הקול של הר סיני. תשעה באב הוא היום שבו נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ ישראל, כלומר אילולי היום המרגלים לא היו חוטאים ולא היינו צריכים מלחמה ולא היינו צריכים לכלי זיין. לא היינו מתיישנים בארץ אלא היינו נכנסים לארץ עם משה ולא היה חשש שהיינו הופכים את המציאות הזו לאלילות והיינו מביאים את מטרת העל הזו לא רק אלינו אלא לכל העולם. תשעה באב הוא היום שבו כל זה יחזור ויתהפך מפני שהדי. אן. איי. הזה שניתן לנו בהר סיני מחקק בנו, זו הנקודה שלנו.

השכל וידוע אותי

בדרך כלל כשיש פרשה קשה, דווקא תשעה באב, אחרי פרשה כל כך מעודדת של "וידעת היום והשבות אל לבבך… ושמרת את חוקיו למען תאריך ימים על האדמה וכו", היינו מצפים להפטרה קצת יותר מעודדת אבל דווקא אחרי זה אנחנו קוראים גם הפטרה קשה – "אסוף אסיפם נאם ה'..". ירמיהו מתאר – "עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי הׇשְׁבָּרְתִּי קָדַרְתִּי שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי" (ח' כ"א), "מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי" (שם כ"ג), "כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת, (שם ט', כ')- נורא קשה, אבל שני הפסוקים האחרונים הם פלא פלאות –

כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר ה' אַל־יִתְהַלֵּ֤ל חָכָם֙ בְּחׇכְמָת֔וֹ וְאַל־יִתְהַלֵּ֥ל הַגִּבּ֖וֹר בִּגְבוּרָת֑וֹ אַל־יִתְהַלֵּ֥ל עָשִׁ֖יר בְּעׇשְׁרֽוֹ. כִּ֣י אִם־בְּזֹ֞את יִתְהַלֵּ֣ל הַמִּתְהַלֵּ֗ל הַשְׂכֵּל֮ וְיָדֹ֣עַ אוֹתִי֒ כִּ֚י אֲנִ֣י ה' עֹ֥שֶׂה חֶ֛סֶד מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה בָּאָ֑רֶץ כִּֽי־בְאֵ֥לֶּה חָפַ֖צְתִּי נְאֻם־ה'. (שם ט', כ"ב-כ"ג)

מה שכתוב פה הוא שהתהוללות בחכמה היא מטרת ביניים, ההתהוללות בגבורה – גם היא מטרת ביניים, וכן בעושר. ועל זה אבדה הארץ, על עזבם את תורתי. "מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר. וַיֹּאמֶר ה' עַל עׇזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ" (שם י"ב-י"ג) – עזבם את תורתי זה החכם שהתהולל בחכמתו והגיבור בגבורתו והעשיר בעשרו.

על מה יתהלל המתהלל? – השכל וידוע אותי. "לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח" כי אם להשיג את ה', "ומלאה הארץ דעה את ה'". "אין עוד מלבדו". "אתה הראת לדעת". כי כאשר "השכל וידוע אותי" – יופיע בעולם חסד ומשפט וצדקה, "כי באלה חפצתי נאם ה'".

זה יסוד כל כך גדול. בית ראשון על מה חרב, בית שני על מה. כשאנשים עסוקים במטרות הביניים שלהם וזה הופך להיות אצלם למטרת העל, אז גם אין הרבה סיכוי שלא נגיע לשנאת חינם, כי כל אחד מייצר מטרת ביניים שהיא תוצר של בשר ודם, ואז לכל אחד יש את המטרה שלו והן לא מתחברות אלא מתנגשות. בהר סיני כל העם ראו את הקולות כאיש אחד בלב אחד, והכל מתחבר בנקודת האינסוף, באין עוד מלבדו.

חדש ימינו כקדם

סיומה של מגילת איכה מביא אותנו למהות של כל היום הזה של תשעה באב –

הֲשִׁיבֵ֨נוּ ה' ׀ אֵלֶ֙יךָ֙ ונשוב וְֽנָשׁ֔וּבָה חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם. (איכה ד', כ"א)

חז"ל אומרים שכשהגיעו ישראל למעמד הר סיני "פסקה זוהמתן", שכשנולד אדם הראשון הוא היה במדרגה כל כך גבוהה אך אז הגיעה זוהמת הנחש והחטא, וכשעמדנו על הר סיני פסקה הזוהמה הזו אבל לא יכולנו לעמוד בזה כי אנחנו לא הגענו עדיין אל המדרגה שזה יהפוך להיות המציאות הקבועה שלנו, אילו היינו נכנסים לארץ במדרגה הזו הרי שזו היתה הופכת להיות המציאות, אבל יש לנו הבטחה של הקב"ה שאנחנו יכולים ועוד ניכנס ונגיע לזה.

אז מה קרה שם במעמד הר סיני? כל העם ראו את הקולות וממילא זה היה "איש אחד בלב אחד", ממילא זה "ויחן", כי כשאתה עסוק במטרות הביניים שלך וההוא עסוק במטרות שלו, אז אין אינסוף שבא להתגלות במציאות, ואז לא רק שיבוא חורבן אז טוב שיבוא חורבן ויבטל לך את מטרת הביניים שלך ויחזיר אותך למקור. מטרת הביניים שלך היא האויב שלך וחורבן הקונספציה שלך הוא הישועה שלך, רק שהכאב בכך הוא גדול, ולכן תשעה באב הוא יום החורבן הקשה ביותר אך הוא גם נקרא "מועד", כי הוא הרגע שבו כל הקונספציות ומטרות הביניים נשברות, וחוזרת ההבנה שהעשיר בעשרו והחכם בחכמתו והגיבור בגבורתו זה הבל הבלים. זה לא מה שמשאיר משהו בעולם, אז תחשבו שוטים. 'אם תעוותו אותם בשכחה' – "על עזבם את תורתי", וחז"ל בארו – "על שלא ברכו בתורה תחילה" (ב"מ פ"ה:), כלומר על זה שלא הבינו שיש לנו את הנקודה האלוקית שה' בחר בנו מכל העמים לגלות שאין עוד מלבדו ושה' אלוקי מישראל מלך ומלכותו בכל משלה. ושבכל אחד ואחת מאיתנו זה תקוע בדי. אן. איי. ש-"אתה הראת לדעת" וממילא יש לך כח "להוריש גויים גדולים ועצומים" ולדעת את זה "היום והשבות אל לבבך" ולהביא את זה לידי ביטוי במציאות ולעשות להשי"ת דירה בתחתוניים.

שנזכה אל מול "ונושנתם בארץ", להתחדש מהרה בארץ, כסיומה של מגילת איכה "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם". ההתחדשות הזו מול ההתיישנות, תכף ומיד, בגאולה שלמה, ישועות ונחמות.

1. עי' אורות המלחמה לרב קוק זצ"ל, פרק ד'. ↑