רוח בני האדם העולה היא למעלה. פרשת משפטים תשפו

---

חזרה משולשת

לקראת סופה של פרשת המשפטים, לפני שמתחיל הסיפור של "הנני שולח מלאך לפניך" וכו', עוברת התורה לדבר על המועדים ועל שנת השמיטה, כשהמפרשים מבארים את ההקשר בין העניינים – מדובר שם על הפן הסוציאלי שבמועדים; התורה מדברת שם על "…וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כ"ג, ט'), ולכן "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ …" (שם י-י"א) – מדובר על האביון והדל וכו', אבל אני מבקש לעסוק דווקא במשפט אחד ספציפי שמופיע שם,  זה שחותם בעצם את כל החלק המשפטי של הפרשה –

…לֹֽא-תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּֽחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ. (שמות כ"ג, י"ט)

גם בלי ההקדמה של כל המשפטים, סוגית בשר בחלב היא סוגיה מרתקת שצריך להיכנס אליה פעם, ונזכיר את מה שכולם זוכרים – שהאיסור הזה מופיע שלש פעמים בתורה. אצלנו זוהי הפעם הראשונה, ומעניין לראות את ההקשר; עם סיום העיסוק בחגים, אחרי שדיברנו על פסח ושבועות, שם כתוב –

רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית ה' אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא-תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּֽחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ. (שם)

אז מעבר לשאלה הראשונה של מה ענין בשר בחלב לנושא המועדים, שמיד ניכנס אליה, צריך גם להבין מה הקשר לראשית הביכורים? השאלה הזו מתעצמת מפני הפעם הבאה שהאיסור הזה מוזכר היא בפרשת כי תשא, וגם שם זה מופיע בהקשר של המועדים, ושוב בסיומם –

רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית ה' אֱלֹהֶ֑יךָ לֹא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ. (שם ל"ד, כ"ו)

המפרשים טוענים שהשוני המרכזי שקיים בין הפרשה הזו לקודמת הוא שהראשונה נאמרה לפני חטא העגל, לפי רש"י על כל פנים, והשניה לאחריו, אבל צריך להבין מדוע בכלל מוזכר שוב הנושא של "לא תבשל" ולמה זה צמוד ל-"ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוקיך".

אכילה, הנאה, בישול

הפעם השלישית והאחרונה שזה מופיע הינה בחומש דברים בפרשת ראה, בסיום של נושא אחר – סימני מאכלות ועופות אסורים –

לֹ֣א תֹאכְל֣וּ כׇל־נְ֠בֵלָ֠ה לַגֵּ֨ר אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶ֜יךָ תִּתְּנֶ֣נָּה וַאֲכָלָ֗הּ א֤וֹ מָכֹר֙ לְנׇכְרִ֔י כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַ-ה' אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ. (דברים י"ד, כ"א)

ונשים לב; כתוב כאן במפורש שנבלה מותרת בהנאה. אפשר למכור אותה, ליהנות מתמורת המכירה, לתת אותה לגר תושב שבקרבך. ואז, בצמוד לאמירה של "כי עם קדוש אתה", שוב בא הציווי "לא תבשל גדי". רש"י אומר שני דברים שצריך ללמוד אותם – ראשית הוא מתייחס לחזרה המשולשת, ומבאר שהאיסור הוא גם על בישול, גם על הנאה וגם על אכילה. נדייק – זה שהדבר אסור באכילה הוא הכי מובן. אמנם אנחנו עדיין לא מבינים למה זה אסור ואנחנו גם לא מנסים להבין את גזרות הכתוב. מה שגזר הקב"ה הוא גזור ואין להרהר אחריו,[1] אבל אנחנו מכירים כל מיני דברים שהתורה עצמה אוסרת באכילה, כשבהם היא אף רומזת על מטרת האיסור. למשל –

אַל־תְּשַׁקְּצוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכׇל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֑ץ וְלֹ֤א תִֽטַּמְּאוּ֙ בָּהֶ֔ם וְנִטְמֵתֶ֖ם בָּֽם. כִּ֣י אֲנִ֣י ה֮' אֱלֹֽהֵיכֶ֒ם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם֙ וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָ֑נִי… (ויקרא י"א, מ"ג-מ"ד)

האכילה משפיעה וגורמת למשהו לא טוב, לשיקוץ וכו'. אבל כאן יש דבר נוסף – הבנו מדוע איסור נאסר, נבלה נאסרת, אבל מה יש בבשר בחלב? הרי כל אחד בפני עצמו הוא מותר! ועוד – למה אסור אפילו ליהנות מזה? הרגע אמרנו שמנבלה מותר לי ליהנות! איטליז של יהודי שמוכר בשר גלאט למהדרין, יכול בלי פקפוק למכור גם בשר נבלות לגויים, במקום נפרד. אין עם זה בעיה. אז למה אסור ליהנות מבשר בחלב?

ועכשיו הדבר השלישי והקיצוני ביותר – למה אסור לבשל בשר בחלב? אני רוצה לבשל חול וטיט ולזרוק לפח – מותר. אז מה הבעיה בעצם הבישול של בשר בחלב, אם אני לא עושה עם כלום? אין עוד מצווה כזו במאכלות! ונדייק – שלש פעמים כתוב בפסוק שאסור לבשל בשר בחלב, כלומר העיקר פה הוא הבישול דווקא, וממנו אנחנו לומדים גם להנאה וגם לאכילה.

איסור ערבוב

לפני שנמשיך נקדים עוד דבר. אם יש משהו שמאפיין באופן מובהק בית יהודי, בהנהגות שלו – זה בשר בחלב. מטבח כשר הוא מטבח שיש בו סט כלים נפרד חלבי וסט נפרד לבשרי והפרדות והרחקות וכו'. ואנחנו יודעים לאילו חומרות והרחקות אנחנו מגיעים בנושא הזה – מחכים כך וכך שעות בין אכילת חלב אחרי בשר, והסכינים וכו'. מאיפה כל זה הגיע?

זה מאד מוזר – האיסור לבשל "גדי בחלב אמו"  הוא כשיש לי עז בחצר, ואני חולב אותה ומקבל ממנה חלב. העז הזו המליטה גדי – ואסור לי לבשל את הגדי הזה בחלב אמו. אבל מה יהיה הדין במקרה שאני רוצה לבשל חיה או בהמה טמאה עם חלב? – למרות שההיגיון היה אומר שגם זה אסור, הרי שבמקרה כזה לא עוברים על האיסור![2] אז מה הענין פה?

אז כדי לענות על כל השאלות אנחנו צריכים ראשית לכל לנתק את הנושא הזה מכל דיני מאכלות אסורות. זה לא קשור לזה כי האיסור העיקרי פה הוא איננו אכילה. צריך להכניס את זה למשפחת התערובות המותרות; בדרך כלל כשאנחנו מדברים על תערובות אנחנו מקשרים את זה למקרה שחתיכת איסור נפלה לקדירה של היתר. אבל אם אני בנאדם רציני, ומקפיד על הכל – לעולם לא יפול אצלי שום דבר אסור כי הוא לא ייכנס אלי למטבח מלכתחילה. לעומת זאת – בשר בחלב יכול לקרות אצל כל אחד, כי לכולם יש בשר כשר בבית וחלב כשר בבית. הכל בד"ץ! וזה שהאיסור הוא לא באכילה אלא בבישול, זה אומר שמדובר כאן בתערובות מותרות, משהו מהמשפחה של –

לֹֽא־תַחֲרֹ֥שׁ בְּשׁוֹר־וּבַחֲמֹ֖ר יַחְדָּֽו. (דברים כ"ב, י')

בשור בנפרד מותר לחרוש, גם בכמה שוורים יחד, וכן בחמור מותר לחרוש בפני עצמו – אבל שניהם יחד נאסרו. למה? הקב"ה כנראה לא רוצה שנערבב. הוא ית' ברא את העולם "למינו", והוא רוצה שנשמור על ההפרדה הזו. עוד דוגמא דומה היא מצוות שעטנז. מותר ללבוש בגד העשוי פשתן ומותר ללבוש בגד שנטווה מצמר – אבל בגד שנעשה משניהם יחד אסור. דוגמא אחרונה – כלאי הכרם. אפשר לאכול ענבים וזיתים ותבואה, אבל אסור לזרוע אותם יחד.

ולמרות שצירפנו את איסור בשר בחלב למשפחת התערובות, כולנו נודה שהאיסור הזה 'מככב' פה יותר משאר הדוגמאות, ונסביר למה – כאן האיסור כל כך טוטאלי והוא דווקא בדברים המותרים. וזה לא דומה – אין לי לבוש כלאיים שהוא אסור בהנאה או בהכנה. בשר בחלב זה יותר קיצוני מיתר הדוגמאות. באים ולוקחים אותי לגדי ולחלב, שני דברים הכי ביתיים ומותרים שיש לכל אחד בבית, בסיס האכילה, ואומרים לי אסור לך לאכול, אסור לך ליהנות ובעיקר – אסור לך לבשל.

הסוגיה הזו מעניינת ונצרף אליה עוד נקודה שהזכרנו – הפסוק הזה תמיד בא וחותם פרשות. זה מין "פינאלה", זה היעד, לשם אנו נגיע, ולמרות שהיא חותמת פרשות נדמה שבפרשת משפטים מותר לשאול לא רק מה לזה ומה לפרשת משפטים אלא – אם זה הסיום של החלק המשפטי של הפרשה, אז אולי אם נבין את זה, זה יוכל להרים ולרומם לנו קצת את ההבנה של פרשת משפטים כולה? ואני לא רק מתכוון לדבר היסודי ש'משפטים' הן מצוות שברורות לכל אדם בשכל ו'חוקים' לעומת זאת לא, ובאים לומר לנו שגם חוקים אתה צריך לנסות להבין קצת מה שאתה מסוגל, אבל גם משפטים אתה צריך לקיים לא בגלל שאתה מבין אלא בגלל שהקב"ה ציוה – כי זה לא קשור בדווקא לבישול גדי בחלב אלא גם למצוות אחרות, ואנחנו עוסקים היום דווקא בזה – למה זה דווקא נקבע כסיומה של פרשת המשפטים?

המערכת הוגטיבית והמערכת האנימלית

בואו ניצמד לדברים מופלאים של רש"ר הירש זצ"ל בניתוח עמוק ומעניין שהוא עושה למצווה הזו, ומכאן נוכל להתייחס לכל השאלות ששאלנו. כשחושבים על ברואי העולם – הצומח, חי והמדבר – אנחנו פוגשים בשני חלקים בחיים האורגניים, שממלאים את התפקיד שנותן לכל אחד מהם את תפקידו. לצומח להיות צומח, לחי להיות חי ולמדבר להיות מדבר; כבר הצומח אנחנו פוגשים את שני החלקים הללו וברמה הנמוכה ביותר, הפסיבית – התפקידים הם ההזנה והרביה. מה צריך ומה הוא רוצה? הוא רוצה להיות ניזון והוא רוצה להתרבות. אם לא נפריע לו ואם נעשה את תפקידנו, לזה הוא זקוק – תזונה ורביה. גם אצל בעל החיים קיימות שתי המערכות הללו הגם שבאופן מפותח יותר. אמנם מעבר לשתי המערכות הללו קיימת אצל בעל החיים מערכת שלישית שהיא המערכת האנימלית, הוטרינרית. כלומר כל בעל חיים באשר הוא רוצה להיזון ולפרות אבל כדי שזה יבוא לידי מימוש הוא פועל באופן אקטיבי. יש לו תחושות, הוא מפעיל שרירים. הנמר, כמו הצמח רוצה להיזון, ובמובן הזה בעל החיים הוא כמו צמח שיש בו רוח חיים, ובה הוא טורף ומתרבה. כך זה אצל כל חיה ובריה. אז לגבי הצומח דיברנו על מערכת התזונה והרביה, ואילו בחי אנחנו מדברים על מערכת התזונה והרביה ועל המערכת הנוספת של רוח החיים. בלע"ז קוראים לזה 'המערכת הווגטיבית', הצומחת, ו-'המערכת האנימלית'.

בעומק גם באדם זה קיים – הוא רוצה להיזון והוא רוצה לפרות. הוא פועל כבעל חיים במובן הזה שיש לו רוח חיים, תחושות, תנועות וכיו"ב, אבל יש בו דבר נוסף וחשוב מאד מעבר לשתי המערכות הללו – יש בו מערכת שלישית והיא המאפיינת אותו כאדם. ואני לא מדבר עכשיו על הנפש האלוקית אלא דווקא על החכמה האנושית, התבונה, על מה שמרומם אותו מעל ליצרים החייתיים.

האלוקים עשה את האדם ישר

כדי למלא את הרצון הווגטיבי, לאכול ולהתרבות, בעל החיים מפעיל את המערכת האנימלית. כלומר המערכת הגבוהה יותר, זו של רוח החיים, משועבדת למערכת הנמוכה יותר של התזונה והרביה. לצומח אין את המערכת הגבוהה של רוח החיים האקטיבית, ואילו אצל בעל החיים רואים איך הוא משעבד את החלק המתקשר שלו – נביחה, געיה, שאגה, קירקור, תנועה וכיו"ב – אל המערכת של התזונה והרביה, וכיון שהוא משעבד את העליון לתחתון, הוא בעצם מערב את שניהם יחד, וכאן מגיע תפקידו של האדם.

כשברא הקב"ה את האדם הוא ברא אותו "עם הראש למעלה". בלוח היום יום מופיע הסיפור הנפלא הבא, שכאשר שאל אדמו"ר המהר"ש מליובאוויטש זיע"א, בהיותו כבן שבע, את סבו, אדמו"ר הצמח צדק, לביאור הפסוק בקהלת "…רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר… (קהלת, ז', כ"ט), ענה לו הסבא –

מענה ה"צמח צדק" לאאזמו"ר [מהר"ש] בהיותו כבן שבע: החסד ויתרון המעלה אשר האלוקים עשה את האדם ישר להיות הולך בקומה זקופה הוא, דהגם שהולך על הארץ, מכל מקום הוא רואה את השמים, לא כן בהולך על ארבע דאינו רואה אלא את הארץ. (לוח היום יום ,י"ג שבט)

ההולך על ארבע לא רואה את השמיים אלא רק את האדמה. המושג הזה הוא מושג עמוק – אומרים שאם האדם היה הולך על ארבע כמו הבהמות, לא היו לנו כאבי גב – אבל כנראה שהאדם, שהוא ברוא יותר מכל יצורי האדמה, שיש לו את כל הכוחות והוא יכול להשיג ולהגיע לכל הדברים הכי 'משוגעים' שיש, יש בו גם את הכח להידמות לעליון.

התורה אומרת "כי האדם עץ השדה" (דברים כ', י"ט), ובאר על כך המהר"ל שאם ניקח את האדם נגלה שהוא כמו עץ השדה – אבל הפוך, היינו שאצל העץ הוא מתחיל בשורש הנטוע בתוך האדמה, ממנו יוצא גזע וממנו יוצאים ענפים, עלים ופירות, ולעומתו אצל האדם, ענפיו, הרגליים עומדות על הקרקע, הגזע, הוא הוא הגוף מעליהם, והראש שהוא השורש נמצא הכי למעלה, וממשיך ואומר המהר"ל שאכן שורשו של האדם הם השמיים ולא האדמה ולכן זה לא הפוך.

תינוק המגיע אל לב אמו

נחזור. אצל האדם רואים את החלקים שדיברנו עליהם אצל החי והצומח. החלק של התזונה והרביה הוא החלק התחתון שבאדם. החלק של התנועות, התיקשור, המיוחדות שבו, הרגשות – מעל, ומעל הכל נמצא המוח. ועכשיו נגיע לרב הירש – החלב והבשר אצל הבהמה מבטאים את שתי המערכות שדיברנו עליהם. החלב הוא חומר תזונה, הגדי יונק מאמו, חומר תזונה שמופרש לצורך הרביה. החלב היה דם והוא נהפך לחלב כאשר העז מיניקה. להבדיל – גם אצל האדם זה כך.

חז"ל שואלים למה התינוק יונק משדי אמו, ושדי אמו נמצאים בליבה של האמא? למה דדי האשה נמצאים בלב, בניגוד לכל בעלי החיים שאצלם הם נמצאים במקום הערווה, מקום הטינופת? ותשובתם היא מדהימה – הכל כדי שהתינוק יינוק מהלב ולא חלילה משם. השאלה היא מה הוא יונק – האם הוא יונק מהלב הזה, על שני חלליו המכילים את הנפש, מה המפגש הראשון שלו? כל עגל, חתול ויונק הכי קטן שיש, יודע ללכת למקום שממנו הוא יצא ואילו תינוק האדם יודע ללכת אל שדי אמו, אל לבה של אמא. זה פלא עצום.

שתי המערכות בבהמה מיוצגות בחלב, מערכת התזונה והרביה, ואילו הבשר מייצג את החלק האנימלי. אלו הן שתי מערכות, שתי רשויות. והבהמה שהולכת עם הראש למטה מורידה את הכל למטה, וכמו שמופיע בפסוק –

מִ֣י יוֹדֵ֗עַ ר֚וּחַ בְּנֵ֣י הָאָדָ֔ם הָעֹלָ֥ה הִ֖יא לְמָ֑עְלָה וְר֙וּחַ֙ הַבְּהֵמָ֔ה הַיֹּרֶ֥דֶת הִ֖יא לְמַ֥טָּה לָאָֽרֶץ. (קהלת ג', כ"א)

האדם שנברא כמלך הבריאה,[3] תפקידו הוא שלא יבוללו-יתערבבו שתי המערכות הללו ושלא תשתעבד המערכת הגבוהה יותר לזו הנמוכה ממנה. אצל הבהמה, המערכת האנימלית, הגבוהה, משתעבדת למערכת התזונה, אבל אצל האדם אסור שזה יקרה. וזה מדהים – כי אסור לו לאדם לקלוט בגופו ואסור לו ליהנות בממנו ואסור לו אפילו סתם לערבב חומרי בשר בחלב יחד, כי בכך הוא יאבד חלילה את תפקידו, שהוא לעשות את הסדר בעולם. העולם נברא "למינו" והאדם נעשה ישר כדי להעלות את העולם למעלה. לכן המדובר בפסוק הוא "גדי בחלב אמו", וחז"ל אומרים שאין זה דווקא גדי ואמא כמובן. גדי ואמא זה השיא אבל גם כל ערבוב מעין זה הוא אסור. גדי בפני עצמו הוא מותר וחלב גם הוא מותר כשהוא לבד – ולכאורה הדבר הכי טבעי הוא לאכול את הגדי עם האמא. זה גדל בבית, בחצר. ואפילו שם ודווקא שם בא מבחנו של האדם, ובייחוד של האדם היהודי, של "עם קדוש אתה לה' אלוקיך", והוא – האם אתה לא מערבב את המערכות אלא מעלה ומרומם אותן? לא תבשל גדי בחלב אמו.

תן דעתך שלא תקלקל

בבהמה טמאה זה לא קשור אל היהודי. זה מנותק ממנו. זה שהבהמה התנבלה, דבר שאין לאדם שליטה עליו, מעין 'כוח עליון', לא אומר שהוא צריך להיפגע ולא ליהנות ממנה, על אף איסור האכילה שלה. לעומת זאת הגדי בחלב אמו, שהאדם לכאורה שולט בערבוב הזה וזה כל כך קרוב אליו, בא בצמוד לציווי על "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוקיך", שמשמעו – 'שמע בן אדם, כל גידולי האדמה והשדה שמיועדים בסופו של דבר להנאתך, "כל מה שבראתי בשבילך בראתי – תן דעתך שלא תקלקל" (קהלת רבה ז', י"ג) – שלא תקלקל כלומר שהכל יהיה נתון להעלאה למעלה, לשלטון ה' ולתורתו. תקדיש את הכל לשמו. אל תהפוך את היחס, אל תתמסר ותתמכר להנאה, אל תהפוך את היעד למעלה לירידה למטה. ולא רק באכילה אלא הינך נדרש שלא להיות בדרגת הבהמה, גם לא זו הקרובה אליך. יכול להיות שהעז או הגדי הם החברים הכי טובים של הילד שלך, אבל אתה צריך להבחין בינם לבינך. רוח הבהמה יורדת היא למטה, תפקידה הוא ליהנות מהעולם ברמתה. אתה לא יכול לצפות ממנה ליהנות מהנוף או מהמוזיקה שהתנגנה כשהיא רעתה באחו. היא לא בתודעה לכל זה, ולכן אתה גם לא יכול להרשות לעצמך לנהוג כמותה. אתה אמור שלא לערבב את החלק האנימלי עם החלק הוגטיבי, החלק החי עם החלק הצומח. אתה אמור להעלות ולרומם את הכל.

עם קדוש אתה לה' אלוקיך

והשיא של הכל בא ואומר שלכך אפשר להגיע רק כשאתה תופס שאתה "עם קדוש לה' אלוקיך". זוהי קדושת האדם הישראלי, קדושת היהודי. אם אתה תפעל הפוך והחלק האנימלי ישרת את החלק של התזונה, ואת הכל תעשה בעצם כדי לאכול, כדי לפרות ולרבות, הרי שגם החשיבה שלך תופעל רק לשם כך, וכל מגמתך וכל תוכניותיך ופעולותיך בעולם יהיו להפעלת החלק האנימלי ולדאגה שהצלחות תהיינה מלאות. איזה גבול דק מתוח בין היותך אדם להיותך בהמה – "נמשל כבהמות נדמו" (תהילים מ"ט, י"ג)! במקרה כזה חלילה מה שיקרה הוא שכל הייעוד שלך בעולם הזה יתבטל.

כמה נפלא הוא שהציווי הזה מופיע דווקא בסיום פרשיית המועדים, כי מה הייעוד של כל מועדי השנה? – השנה מתחילה בפסח, ממשיכה לשבועות ומסתיימת בסוכות, שם אתה אוסף את הפירות, את הדולרים, ובעצם נהנה מכל זה, אבל השאלה היא מה אתה עושה עם זה, אח יקר? לאן זה לוקח אותך? האם הכל יהיה כמעין מעגל סגור כזה, שבו מערכת התזונה הנמוכה מפעילה את החלק הגבוה שמפעיל את החלק הנמוך, וחוזר חלילה, עד שבסוף אתה הופך למשועבד, עם הרבה שכל אמנם אבל בחיי כלב, או שלחילופין אתה תפריח מהאדמה את ביכורי אדמתך, ותביא אותם בית ה' אלוקיך? זה פלא פלאות.

"ראשית ביכורי אדמתך". הרי אין מי שהפסוק הזה לא מזכיר לו את קין והבל, את קין שהביא מנחה אבל לא ידע להביא את הראשית, ובלי שהוא בכלל שם לב, ברגע שהבל 'לא בא לו טוב בעין', הפך להיות למי שבעצמו הגדיר את החשש שלו –

הֵן֩ גֵּרַ֨שְׁתָּ אֹתִ֜י הַיּ֗וֹם מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה וּמִפָּנֶ֖יךָ אֶסָּתֵ֑ר וְהָיִ֜יתִי נָ֤ע וָנָד֙ בָּאָ֔רֶץ וְהָיָ֥ה כׇל־מֹצְאִ֖י יַֽהַרְגֵֽנִי. (בראשית ד', י"ד)

כלומר, 'כל חיה תוכל להרוג אותי, כי כי נדמיתי לה ואני לא מושל בה. כי אין לי את העליונות שלי, כי הראשית שלי בהבאת האדמה איננה כדי להביא לבית ה' אלוקיך'. וכמה נפלא הוא שסופה של פרשת המשפטים באה לומר שבעצם כל "המשפטים אשר תשים לפניהם" באים בעצם כדי לייצר בעולם מציאות שיודעת להתבטל לייעד שלה. לא כדייניהם דיינינו – דיינינו יושבים אצל המזבח ומרוממים את עצמם על ידי שהם מתבטלים לרצון ה'.

כל מה שאמרנו בבשר וחלב קיים בעצם בכל עולמו של האדם – מה יהיה עולם התובנות שתיצור, מה עם עולם המשפט? האם אתה הולך להביא בסוף את הכל אל היעד של "לא תבשל גדי בחלב אמו"? האם בסופו של דבר כל העולם נמצא אצלך ב-"בראשית ביכורי אדמתך"?

לחיות במקום הנכון

חז"ל אומרים על הפסוק" בראשית ברא א-להים" – "בשביל ישראל שנקראו ראשית, בשביל התורה שנקראת ראשית", וגם "בשביל הביכורים שנקראו ראשית". בשביל הראשית הזו שאת ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוקיך, בשביל זה, כשזה הנושא המניע – אתה "לא תבשל גדי בחלב אמו". אתה לא תדרדר את עצמך ואת העולם ואת המערכת לצורך התזונה והרביה שלך, לדולר שאתה צריך להרוויח, לאגו כשהוא צריך לבוא לידי ביטוי.

"לא תבשל גדי בחלב אמו", אם אנחנו מבינים נכון, הוא הסיכום האולטימטיבי למבחן שלך אם אתה באמת נמצא וחי במקום הנכון של "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". האם אתה באמת ולא באופן מליצי יכול לחיות בתודעה של "מה הראשונים נאמרו מסיני אף אלו מסיני"? האם אתה באמת יכול לחיות בעולם שבו גם בלי קולות, ברקים, הר עשן וקול שופר גדול מאד, אתה מסוגל לחיות בסיני? הבשר בחלב שמגדיר את הבית היהודי, את ה-KOSHER HOUSE, את הבית הכשר יותר מכל דבר אחר, יותר מהלכות טרפות ותערובות ונבלות וכיו"ב, הוא הסוד הזה, ומיקומו בסופה של פרשת משפטים הוא חידוש נפלא – איך אתה, שהתחלת את פרשת משפטים בצמידות הסנהדרין אל המזבח, איך אתה מגיע בסוף לכך שאתה מביא את ראשית ביכורי אדמתך ומניחם בקרנות המזבח ומוודא לעצמך שאתה לא מבשל גדי בחלב אמו.

שנזכה להיות בסיני גם כשאנחנו בין הסירים, עם הגדי או עם החלב.

---

[1] ולמרות שהרמב"ם לימד אותנו שאם אנחנו יכולים להבין טעם במצווה, שיכול לרומם אותנו, הרי שאנחנו עושים כך, וכך נהגו למעשה.

[2] וזה נלמד מכך שכתוב 'גדי' שלש פעמים – גדי ולא חיה טמאה, גדי ולא בהמה טמאה וכו'.

[3] וכידוע מל"ך ראשי תיבות מוח, לב, כבד, ואכמ"ל.