רישא דעשו מונח בעטפיה דיצחק. פרשת תולדות תשפו

ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי

חלק גדול מהפרשה שלנו עוסק ביעקב ועשו, וההפטרה פותחת בפסוק שכולנו מזהים איתו, גם אם יש למי מאיתנו רגשות 'צמחוניים' כאלו או אחרים –

מַשָּׂ֥א דְבַר־ה' אֶל־יִשְׂרָאֵ֑ל בְּיַ֖ד מַלְאָכִֽי. אָהַ֤בְתִּי אֶתְכֶם֙ אָמַ֣ר ה' וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמָּ֣ה אֲהַבְתָּ֑נוּ הֲלוֹא־אָ֨ח עֵשָׂ֤ו לְיַֽעֲקֹב֙ נְאֻם-ה' וָאֹהַ֖ב אֶֽת־יַעֲקֹֽב. וְאֶת־עֵשָׂ֖ו שָׂנֵ֑אתִי וָאָשִׂ֤ים אֶת־הָרָיו֙ שְׁמָמָ֔ה וְאֶת־נַחֲלָת֖וֹ לְתַנּ֥וֹת מִדְבָּֽר. (מלאכי, א', א'-ג')

מלאכי הוא הנביא החותם את כל תקופת הנבואה ובמילים "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (שם ג', כ"ד), וכמה מדהים שהוא לא פותח באהבה גדולה אלא בהגדרת ההבדל האדיר בין יעקב לעשו. והוא ממשיך לתאר את השנאה לעשו, וכך גם אנחנו תרגלנו – "הלכה עשו שונא ליעקב", אבל מהקריאה בפרשה נדמה דווקא שיצחק לא כל כך שונא את עשו, אולי להיפך –

וַיֶּֽאֱהַ֥ב יִצְחָ֛ק אֶת-עֵשָׂ֖ו כִּי-צַ֣יִד בְּפִ֑יו וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶת-יַֽעֲקֹֽב. (בראשית כ"ה, כ"ח)

ורבקה אם יעקב ועשו עושה הכל כדי ששני בניה יגיעו בסוף לנקודה משותפת, והדברים רק מתחילים בפרשה שלנו אך הם ממשיכים לאורך כל ההיסטוריה, בשבטים, ועד למשיח.

הפרשה שלנו נקראת "תולדות" למרות שכבר היתה פרשת קודמת שהיתה יכולה להיקרא תולדות גם היא – "ואלה תולדות נח", והפרשה שלנו, אם היינו ממשיכים באותו קו, היתה צריכה להיקרא פרשת "יצחק", והיא במהותה אכן עוסקת ביצחק, אבל כמדומני שהיא נקראת "תולדות" כי היא עוברת לעסוק בתולדות, בכל אחד מאיתנו יש יעקב ועשו, יש המלחמה הפנימית הזו. אנחנו עדיין באבות אבל סיפור התרוצצות הבנים בקרבה של רבקה מתחיל כבר כאן.

אשכל שניכם יום אחד

גם לאברהם היה בן נוסף, ישמעאל, אבל לגביו יש תחושה אחרת לגמרי – הוא היה בן האמה, הוא גוי, בנה של הגר, ואילו עשו הוא הבן של יצחק ורבקה בדיוק כמו יעקב. עד לרגע האחרון, עשו יתווכח עם בניו של יעקב על חלקו במערת המכפלה ואף יבוא על כך למלחמה מולם. רש"י אומר בפרשה שלנו שכאשר מצווה רבקה את יעקב לברוח לחרן היא לא מסתפקת בציווי לברוח כי 'אחיך רוצה להרוג אותך' אלא מוסיפה אומרת –

…לָמָ֥ה אֶשְׁכַּ֛ל גַּם-שְׁנֵיכֶ֖ם י֥וֹם אֶחָֽד. (שם כ"ז, מ"ה)

היא אמא גם של עשו! ורש"י אומר שם –

…ורוח הקדש נזרקה בה, ונתנבאה שביום אחד ימותו, כמו שמפורש בפרק המקנא לאשתו (סוטה יג:).

הגמרא בסוטה מספרת סיפור מדהים ועליו מתבסס רש"י, שכאשר הגיעו בני יעקב ממצרים לקבור את יעקב במערת המכפלה, הגיע עשו ועיכב את הקבורה בטענה – 'יעקב קבר פה את לאה, וזה היה החלק שלו, ואילו החלק שאתם רוצים לקבור בו אותו עכשיו הוא שלי. זה מגיע לי. אני יורש בדיוק כמותו'. הבנים טוענים כנגד עשו – 'והלא מכרת את חלקך במערה לאבא שלנו יעקב', והוא עונה להם – 'תראו לי את שטר המכירה'. התחילו לחשוב ונזכרו שהשטר נשאר במצרים. לישמעאל לא היתה יכולה להיות טענה דומה. על ישמעאל נאמר במפורש – "כי לא ירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק", הוא איננו יורש, הוא יקבל מתנות כמו בני קטורה אבל היורש החוקי של אברהם הוא יצחק, ויורשי יצחק הם יעקב ועשו. ואז נפתלי קל הרגליים רץ מהר למצרים להביא את השטר, ובינתיים הגיע חושים בן דן שהיה כבד שמיעה ולא הבין לגמרי את נסיבות הויכוח, ועד שהסבירו לו הוא אמר – 'ועד שיבוא נפתלי מארץ ממצרים יהא אבי-אבא מוטל בביזיון? מה, נחכה עכשיו?', ולקח חרב והוריד לעשו את ראשו ועל זה אמרה רבקה לעיל – "למה אשכל גם שניכם יום אחד". ואמנם הם לא מתו ביום אחד אבל נקברו באותו יום,^[1] וכך מביא במקום יונתן בן עוזיאל, שהראש הכרות של עשו נתגלגל לחיקו של יצחק במערה –

רישא דעשו מונח בעטפיה דיצחק (תרגום יונתן שם, נ', י"ג)

יש מחלוקת אגב, בין המדרשים מה קרה עם גופו של עשו. לדעה אחת גופו נתגלגל להר שעיר ושם נקבר ולדעה אחרת הוא נקבר בחברון בשדה מחוץ למערה, ב-"חקל כפילתא". אני מזכיר את זה כי פתחנו בשנאת הקב"ה את עשו ואפשר להבין את זה בקלות אפילו רק מעצם טענתו על מקום הקבורה במערה עד מותו. אבל מצד שני היחס של יצחק לעשו מחייב הבנה, והבנה עמוקה.

ואלה תולדות יצחק – עשו ובניו

נתחיל את הכל במדרש רבה על המילה הראשונה של הפרשה – "ואלה תולדות". הזכרנו קודם את פרשת נח שפותחת במילים "אלה תולדות נח", כאשר המילה תולדות מופיעה בלי ו' החיבור, ואילו כאן בפרשתנו המילה כולל את ו' החיבור. ישנו כלל גדול ולפיו אם המשפט פותח בלי ו' החיבור הרי שזה בא "לפסול את הראשונים", כלומר אנחנו מתחילים עכשיו דף חדש ומנוגד למה שהיה קודם לכן. והמדרש אומר כך –

אמר רבי אבהו בכל מקום שכתוב 'ואלה' מוסיף על הראשונים ובכל מקום שכתוב 'אלה' פוסל את הראשונים. כיצד?… (שם ו, ט) 'אלה תולדות נח' ומה פסל? דורו של אנוש ודור המבול וקינן וחביריו לפיכך אמר (שם י, ב) 'בני יפת גומר ומגוג'. וכיוצא בו (שם כה, יב) "ואלה תֹּלְדֹת ישמעאל בן אברם" מוסיף על הראשונים. ומי הם? מה שכתוב למעלה שנאמר (שם, ב) 'ותלד לו את זמרן ואת יקשן'. ואף כאן 'ואלה תֹּלְדֹת ישמעאל בן אברהם בכור ישמעאל נביות' רשעים היו כיוצא בהן. כיוצא בו (שם, יט) "ואלה תּוֹלְדֹת יצחק בן אברהם" מוסיף על הראשונים, על מה שכתוב למעלה הימנו – בני ישמעאל. ומי היה? זה עשו ובניו שהיה בנו של יצחק. וא"כ יש לומר הואיל ואין כתוב אלא ואלה תולדות אף יעקב שהוא תולדות יצחק בכלל עשו.. (שמו"ר ל' ג')

כלומר הפרשה הקודמת מסתיימת ב-"ואלה תולדות ישמעאל" ומתוארים שם כל תולדותיו והיו לו שנים עשר נשיאים ואחריו מופיע יצחק. חיבור יפה – ישמעאל ויצחק. אבל המדרש מוסיף ומפרש מיהם תולדות יצחק, ואומר שזה היה עשו ולא יעקב! כלומר שמוסיף על הראשונים הכוונה היא לעשו שהיה רשע כמו בני ישמעאל, ומי שמדייק יראה שהמילה תולדות בפרשה כתובה עם ו' אחד, בין האות תי"ו ללמ"ד אך לא בין הלמ"ד לת"ו הסוף – "תולדת", וממשיך המדרש ואומר –

לכך תולדת יצחק חסר להוציא יעקב מכלל הרשעים. (שם)

יוצא מזה כך שבעצם תולדות יצחק הוא עשו ולא יעקב! רש"י אומר "ואלה תולדות יצחק. יעקב ועשו האמורים בפרשה", וצריך להבין את הרש"י הזה אבל המדרש אומר שהתולדות שדומים לישמעאל הם עשו ובניו, וכתוב תולדת בלי ו' כדי שנדע שלא מדובר פה ביעקב. זה מדהים.

התחלנו את השיעור בשאלה איך זה יצחק אוהב את עשו ורוצה לברך אותו, אבל עכשיו השאלה כבר הופכת למשהו אחר לגמרי. זה כבר פיצוץ אטומי – שעיקר תולדותיו של יצחק הוא עשו ולא יעקב. יכול להיות?!

אגב, מבחינת הפשט, הרי הפרשה עוסקת ביעקב ועשו יחד, תאומים, אז איך יכול המדרש לבוא ולומר שתולדות יצחק הם עשו בלבד? הרי היא לא עוסקת בעשו יותר מאשר ביעקב. יש כאן דבר עמוק ועלינו להבין אותו שמהות הענין של תולדת יצחק זה לא יעקב אלא עשו. מה הכוונה?

'בן האמה' מול 'ישראל מומר'

רבותי, הענין עמוק מאד ויש פה יסוד לכל ההמשך של ספר בראשית,. אנחנו מתחילים כעת את החצי השני של הספר. עד עכשיו היה העיסוק באבות, ביסודות, בבריאה – "הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם.." (ישעיהו נ"א, ב'), ועכשיו, אחרי שפגשנו בשבוע שעבר בחתונה של יצחק ורבקה אנחנו עוברים אל התולדות, ואנחנו צריכים להבין גם את עשו וגם את יעקב.

הפרשה עוסקת באופן כללי ביצחק – תולדותיו, הליכתו לגרר, חפירת הבארות, הגירושים שמגרשים אותו ועד לברכות שהוא מברך ועד לשליחתו את יעקב לחרן. בשיחה נפלאה של הרבי מליובאוויטש זיע"א, הוא מנתח את המדרש וטוען שאם רוצים באמת להבין את החידוש שבעבודת יצחק לעומת עבודת אברהם, הרי שהחידוש בעבודת יצחק היה היחס שלו לעשו, בניגוד למערכת היחסים בין אברהם לישמעאל. בואו נשווה, ממש כפי שעשה המדרש, בין הקשר שבין אברהם לישמעאל לבין הקשר שבין יצחק ועשו (וליעקב עוד נגיע בהמשך), ואני אומר שאנחנו חייבים לברר כעת את העשו, ואת העשו שבתוך כולנו, כדי שנוכל להגיע ליעקב.^[2] המלחמה בין יעקב לעשו מתנהלת לאורך כל ההיסטוריה, עד הדקה האחרונה, אנחנו כל הזמן במאבק מולו.

מצד אחד ישמעאל כפי שאמרנו הוא איננו משלנו, הוא בן האמה, אבל מצד שני הוא חזר בתשובה עוד בחיי אברהם אביו. אברהם מת "בשיבה טובה" כיון שהוא ראה את ישמעאל עושה תשובה, והוא ממשיך בתשובה שלו עד יום מותו, גם אחרי מות אברהם. לעומת זאת על עשו לא רק שאנחנו לא רואים שהוא חזר בתשובה אלא ראינו ברש"י שעד הרגע האחרון הוא עוד בא להילחם על השקרים שלו – הרי מכרת את הבכורה ליעקב?! הוא לא שב בתשובה, אבל מאידך ההגדרה שלו בהלכה היא "ישראל מומר" והוא בוודאי נקרא יורש של יצחק. בחומש דברים מסופר שכאשר נכנסו לארץ היה איסור לעבור דרך שעיר, מלך אדום לא נתן לנו לעבור –

אַל־תִּתְגָּר֣וּ בָ֔ם כִּ֠י לֹֽא־אֶתֵּ֤ן לָכֶם֙ מֵֽאַרְצָ֔ם עַ֖ד מִדְרַ֣ךְ כַּף־רָ֑גֶל כִּֽי־יְרֻשָּׁ֣ה לְעֵשָׂ֔ו נָתַ֖תִּי… (דברים ב', ה')

והפשט הוא שהירושה של עשו היא מיצחק. זה החלק שמגיע לו. הוא יורש. הברכות תהיינה העבודה שאנחנו נעשה עם רבקה כדי לארגן את העניינים. עם ישמעאל לא צריך לעשות את זה. ממנו צריך רק להיפרד, להתגרש.

אז מצד אחד ישמעאל הוא דמות יותר מתוקנת וחיובית. הוא דמות נעימה, וודאי בסופו. הוא חוזר יחד עם הגר – ע"י יצחק שמחזיר אותו – והוא מקדים את יצחק לפניו בקבורת אברהם. מה שאין כן עשו – בקבורת יצחק הוא ידרוש להיות ראשון. הוא לא מקבל את מכירתו את הבכורה. גם למי שמפרש שבאותה פגישה, כפי שרש"י אכן מציע, בין עשו ויעקב בפרשת וישלח, ששם אכן נכמרו רחמי עשו והיה אוהב את יעקב – זה היה היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. זה היה רגע אחד שהוא ראה בו את הגאולה ורצה להגיע אליה, אבל "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב" (ספרי במדבר ס"ט וברש"י בראשית ל"ג, ד').

אגב, אי אפשר רק לומר שישמעאל הוא בן האמה ועשו הוא בן הגבירה. גם ליעקב יש שפחות – בלהה וזלפה הן שפחות והמעמד שלהן בעת שהן ניתנו ליעקב היה 'שפחה', בעוד הגר ניתנה לאברהם כבר מההתחלה ע"י שרה כאשה –

וַתִּקַּ֞ח שָׂרַ֣י אֵֽשֶׁת־אַבְרָ֗ם אֶת־הָגָ֤ר הַמִּצְרִית֙ שִׁפְחָתָ֔הּ… וַתִּתֵּ֥ן אֹתָ֛הּ לְאַבְרָ֥ם אִישָׁ֖הּ ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה. (בראשית ט"ז, ג')

אך בני השפחות הם שווים לחלוטין לאחיהם לגמרי – שנים עשר שבטי י'ה. כלומר ברור שעל כל פנים לפני מתן תורה גם בן אמה יכול להיות יורש לגיטימי ולהיות מסווג כבן ישראל – מה שלא קרה אצל ישמעאל, ולכן זה מהותי. זו נקודה עמוקה וצריך להיכנס אליה לעומק.

אגב, אם עשו כל כך רשע, איך זה שיצחק עושה הכל כדי שראשו יהיה קבור בחיקו? הרי אסור לקבור רשע אצל צדיק, ואנו מכירים בנביא סיפור שלם על אלישע שמת ונקבר והכניסו שם נביא שקר והיה צריך נס של תחיית המתים כדי להוציא אותו (עי' מל"ב י"ג), אז עשו אצל יצחק?! מה הרעיון?

תקוות ראשו של עשו

ההסבר הוא עמוק מאד ופשוט מאד גם יחד, ויש לו נפקא מינה לחיים שלנו. ההבדל בין עשו לישמעאל הוא פשוט, וכדי להבין אותו צריך להבין את אברהם ואת יצחק, אבל נתחיל דווקא מהסוף – הרשעות של עשו היא מצד גופו. גופו של עשו הוא רע גמור, אמנם הראש שלו, כשהוא מנותק מהגוף, מהמציאות הנמוכה שלו, הוא איננו רשע. זו נקודה עמוקה – ל'רישא' (הראש) של עשו יש קשר ברור ליצחק וזה מה שמביא את יצחק ואת רבקה אמו ומביא אף את הקב"ה לכך שיצחק כן יברך את עשו. הרי כל התרגיל הארוך הזה, לחכות עד גיל ששים ושלש ורק אז לגלות להם את הברכות – למה אי אפשר היה להקדים הכל באיזה עשרים-שלשים שנה כדי לגלות להם את כל הסיפור? וחוץ מזה, האם אתם באמת חושבים שיצחק לא ידע מיהו עשו האמיתי? באמת?! הרי זה סיפור עוד מהגן… הרי בפסוק שלפני הברכות כתוב מפורש –

וַיְהִ֤י עֵשָׂו֙ בֶּן-אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וַיִּקַּ֤ח אִשָּׁה֙ אֶת-יְהוּדִ֔ית בַּת-בְּאֵרִ֖י הַֽחִתִּ֑י וְאֶת-בָּ֣שְׂמַ֔ת בַּת-אֵילֹ֖ן הַֽחִתִּֽי. וַתִּֽהְיֶ֖ין מֹ֣רַת ר֑וּחַ לְיִצְחָ֖ק וּלְרִבְקָֽה. (שם כ"ו, ל"ד-ל"ה)

ומיד אחרי זה, כשהפסוק הבא מתאר את עיניו של יצחק שכהו מראות, מבאר רש"י –

ותכהין. בעשנן של אלו (שהיו מעשנות ומקטירות לעבודת אלילים). (רש"י, שם כ"ז א')

אז אתם רוצים לומר שיצחק לא ידע מיהו עשו? הרי מאז שהוא התחתן עם החיתיות הללו והביא אותן אליו הביתה עברו עשרים ושלש שנה! עשו כבר יכול להיות סבא. אז יצחק ידע בדיוק, ורבקה ידעה – וגם הקב"ה יודע.

מה זה "רישא דעשו"? כדי להבין את זה אנחנו צריכים כאמור להבין את אברהם, את יצחק ואת ההבדלים שביניהם. אצל ישמעאל ההשפעה של אברהם היתה באופן כזה שזה הביא אותו לעשות תשובה, וזה נשמע מצוין אבל מצד שני גם אחרי שהוא חזר בתשובה הוא נשאר בעצם נפרד ומנותק מאברהם. הוא בעצם לא יורש. הוא גוי. הוא לא יכול להוציא אותו ידי חובה בקידוש. הוא הבן שלו אבל הוא מתייחס אחרי אמא שלו בלבד. מבחינה עובדתית הוא יותר נחמד מעשו. זוכרים את יונה הנביא שמסרב ללכת לנינוה לעורר אותם לתשובה כי אם הם יעשו תשובה אז מה יאמרו על היהודים? זה די דומה.

עשו הוא חתיכת אגוז קשה, עקשן, ומצד הגוף שלו הוא ירוד לאין ערוך מישמעאל, הוא מסוכן ורע מישמעאל, ולכן הוא לא חזר בתשובה באמת, כי לחזור בתשובה משמעו זה שהגוף והמוח קשורים זה בזה. אתה לא יכול לחזור בתשובה רק במוח… אבל מצד ראשו, "רישא דעשו", מצד העשו הרעיוני כשהוא מנותק מהגוף אז הוא ב"עיטפיה דיצחק". היינו השבוע במערת המכפלה ושם דיברנו שצריך לדמיין את ראשו של עשו עטוף בגופו של יצחק. לדמיין את זה לא כ'ממלא' אלא כ'מקיף', כדבר שאי אפשר להגדיר אותו אבל הוא מהות החיים שלי וצריך להבין אותו.

ניצחון בנוקאאוט

תמיד אנחנו אומרים שאברהם מייצג את מידת החסד ויצחק את הגבורה. סיפור חפירת הבארות הוא הגבורה; עבודת אברהם היא מלמעלה למטה. היא באה להוריד את האלוקות עד הכי למטה שיש – עד לערבים עם אבק על רגליהם, עד למצרים שטופי הזימה, בחרן וכו'. "ויקרא שם בשם ה' אל עולם", ואומרים חז"ל "אל תיקרא ויקרא אלא ויקריא" – אברהם הולך ומגלה את האלוקות בכל העולם.

לעומת זאת עבודתו של יצחק היא להיפך – מלמטה למעלה. נסביר – חפירה זה מלמטה למעלה. ניקח לדוגמא את עניין המים. אברהם מביא מים מלמעלה למטה. נדמיין שאנחנו מביאים מים ממקור עליון לתוך בריכה נמוכה הקבועה בקרקע. המים אמנם לא יכולים לצאת משם, אבל עם הזמן המים קצת מתעפשים ואחרי תקופה מסוימת הם הופכים לעכורים ואפילו לדי מגעילים. אי אפשר לשנות את המים, אי אפשר לסלק את האיטום. זה מה שקרה לבארות שחפרו אברהם ועבדיו אחרי מות אברהם – הפלישתים באו וסתמו אותם. כך היה עם כל רבבות המאמינים שהביא אברהם מחרן – מכולם נשאר רק דמשק אליעזר.

עכשיו בואו נראה מה זה לחפור באר. עוד מאז שהיינו בגן אהבנו את דמותו של אברהם שהצטיירה לנו כדמות קדושה של יהודי זקן עם זקן לבן ארוך, ולעומתו יצחק תמיד היה דמות יותר קשוחה, זה שנעקד ולא מזיל דמעה, עם שיער שחור כזה. אבל יש דרך אחת לגרום למים לפכות, להתחדש ולהתרענן – לחפור בארות, לסלק את העפר, את העצים ואת האבנים שמכסים על המים ולגלות שיש שם מים חיים מתחת לאדמה. איך מגלים מים במעבה האדמה? כשחופרים עמוק למטה והמים פורצים משם למעלה. זו עבודה בפנימיות – אני לא רק משפיע על הלמטה אלא אני מזכך אותו מהגסות שלו. בעומק – החיות האלוקית תתגלה מחפירת הבארות וזו הסיבה שאת הבארות שסיתמו פלישתים אחרי מות אברהם, יצחק ועבדיו מצליחים לחפור מחדש.

ומה קורה אחרי כן? – הפלישתים מגרשים אותו ואז הוא חופר באר במקום החדש ומגלה גם שם מים, ואז גם משם מגרשים אותו עד שהוא מגיע לרחובות ואז אבימלך מלך גרר וחבר מריעיו באים אליו. ת'אמת, אם אנחנו היינו חופרים באר, משקיעים שם סכומי כסף עצומים והיו באים לגרש אותנו משם – היינו מתעצבנים, נכון? זה מתסכל. הפסדנו הרבה כסף וגם אם אחרי כמה ימים יעבור הדיכאון. אבל יצחק זה היה אחרת לגמרי; אצל יצחק, כאשר גרשו אותו מהבאר הראשונה "עסק" שנקראה על שם שהתעסקו עמו, הוא אמר לכל הרועים שלו – 'חבר'ה, ניצחנו אותם כבר בנוקאאוט, ועוד מעט ננצח גם בנקודות'. בטח אמרו עליו שהוא ירד מהפסים, אבל הוא הסביר – 'הרי המלחמה שלי איננה בגלל שאני רוצה להיות פה. אני לא רוצה להיות פה, ואני נמצא פה רק בגלל שגרשו אותו משם. היה רעב והקב"ה אמר לי לא לרדת למצרים אז באתי לפה, אבל אין לי ענין במקום הזה. כל מה שאני בא לגלות הוא שבמעבה האדמה יש מים חיים כי אלוקים רוצה. עכשיו הם באו לגרש אותי כי הם רוצים להראות שאין מים חיים ואין אלוקות במקומות הללו. הם לוקחים אותי למקום יותר קשה אבל גם שם אני אגלה את זה – ולכן כבר עכשיו ניצחתי בעצם זה שהם מעבירים אותי לשם!'.

מעשה בשני מורים

הבאר השניה, היא עוד שלב בגאולה, עוד שלב בעבודה. אחרי הבאר השלישית, כבר באים אליו אבימלך ופיכל ואז יצחק מדבר אליהם כמו שצריך לדבר במזרח התיכון –

וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ יִצְחָ֔ק מַדּ֖וּעַ בָּאתֶ֣ם אֵלָ֑י וְאַתֶּם֙ שְׂנֵאתֶ֣ם אֹתִ֔י וַֽתְּשַׁלְּח֖וּנִי מֵֽאִתְּכֶֽם. (שם כ"ו, כ"ז)

הוא מדבר אליהם דוגרי לפרצוף, ובמילים שלנו – 'לכו מפה, אין לי שום ענין אתכם. עופו מפה'. ומה הם אומרים לו? –

וַיֹּֽאמְר֗וּ רָא֣וֹ רָאִ֘ינוּ֘ כִּֽי-הָיָ֣ה ה' עִמָּךְ֒ וַנֹּ֗אמֶר תְּהִ֨י נָ֥א אָלָ֛ה בֵּֽינוֹתֵ֖ינוּ בֵּינֵ֣ינוּ וּבֵינֶ֑ךָ וְנִכְרְתָ֥ה בְרִ֖ית עִמָּֽךְ. (שם כ"ח)

רש"י מבאר את הכפילות של "ראו ראינו" –

ראו ראינו. ראו באביך, ראינו בך. (שם)

לא הבנתי. מה הם ראו באברהם? הרי את הבארות של אברהם הם סתמו, ועוד בשנת בצורת ורעב. 'ראו' זה לשון עתיד, זה עיקרון, זה 'בעזרת ה'. 'בעקבות חפירת הבארות שלך, יצחק, אנחנו רואים ומבינים עכשיו מה אברהם עשה'. תראה מה שאתה עשית בחפירה שלך, אתה גילית בחפירה שלך שהגוף עצמו, שהמציאות יכולה להזדכך!

זה יסביר לנו קצת את מה שאני מנסה לבאר במושג 'רישא דעשו' – לא שאני יכול להשפיע על הלמטה כי הלמטה עצמו לא באמת באמת מתהפך, זה יהיה בשלב שני. ננסה לבאר את זה בדוגמא, שהורים ומורים יבינו; בוא נדמיין כיתה מופרעת שאף מורה לא מעיז להיכנס לשם. בלאגן, זורקים דברים, אף מורה לא יכול לפתוח את הפה וכו'. ואז מגיע איש חינוך מופלא, עם זקן לבן ומבקש להיכנס. והוא מצליח להשפיע עליהם נעם ורוך, ובהתחלה הוא אולי אפילו משחק איתם כדורגל ושר איתם אבל לאט לאט הוא מצליח לגלות להם אלוקות ונותן להם כוחות וחיות כו' – והכיתה משתנה במאה ושמונים מעלות. הם רואים אלוקות בעולם. זה תענוג להיכנס לכיתה, כולם מברכים אותך. אמנם אחרי תקופה המורה הזה יוצא לפנסיה, עובר דירה או פשוט נפטר מן העולם. מי ימשיך אותו? עכשיו מגיע מורה קצת פחות מרשים, אבל הכיתה כבר מוכנה לקבל אותו בעקבות התהליך שהם עברו, והוא מנסה ללמד אותם וכשהם מספרים לו באיזו סוגיה הם היו ומסבירים לו את הפשט שהם למדו הוא אומר להם – 'מה? הרי יש כאן עומק אחר ועמוק לגמרי שלא ראיתם. אתם יודעים לאיזה עומק אפשר להגיע פה?'. הוא מגלה להם כאלו עומקים שהם לא חלמו עליהם ולא ראו, והם בהלם. אז אולי הוא מגלה להם עומקים חדשים אבל כל מה שהוא יכול לגלות להם וללמוד אותם, הכל זה בזכות המורה הראשון. המורה הראשון, אברהם, הוא ששינה את כל המציאות ואיפשר את המציאות הזו בעולם, להביא אלוקות לעולם, זה מה שמאפשר עכשיו ליצחק לבוא ולחפור בארות מלמטה. זו נקודה אדירה, שני שלבים, שתי עבודות, והתוצאות שלהן הם ישמעאל ועשו.

אמרנו שהיתרון של חופר הבארות הוא שהוא הופך את המציאות, אבל גם לאברהם יש יתרון בעבודתו – הוא משנה את המקום, את האוירה במקום. וכיון שכך – זה לא משנה איפה הוא נמצא. הוא יכול להיות בחרן או במצרים. אבל כשיצחק רוצה לרדת למצרים אומר לו הקב"ה – 'לא! בסוג העבודה שלך אתה לא תשנה את המקום. העבודה שלך היא להיות עולה תמימה ואתה תשהה בעולם במקום הכי גבוה וממנו אתה תרים את כל העולם. אתה תשנה מבפנים את כל המציאות, אתה תזכך את הכל'. זה מדהים.

קדושתו של יצחק

עכשיו נבין את המדרש שהבאנו קודם לכן "ואלה תולדת יצחק" ו' מוסיף על הראשונים, ונבין את ההבדל בין עשו לבין ישמעאל; עבודת אברהם היתה כאמור השפעה מלמעלה למטה ולכן גם התולדות שלו נשארים למטה. הם "בן האמה", אבל גם כשהם למטה, ההשפעה של אברהם משפיעה עליהם ומחזירה אותם בתשובה. ישמעאל לא יתהפך, הוא נשאר פרא אדם, ולכן אחרי מותו של אברהם הוא יפול, וגם אם הוא יחזיק עוד קצת מעמד הרי שבניו כבר יפלו. לכן חז"ל אומרים –

הרואה ישמעאל בחלום תפלתו נשמעת, ודוקא ישמעאל בן אברהם, אבל טייעא בעלמא לא. (ברכות נ"ו:)

לישמעאל יש כוחות גדולים, אבל דווקא לישמעאל עצמו ולא לבניו, כי השפעת אברהם עדיין מורגשת בו אבל אחרי זמן וחילופי הדורות – הוא לא מתהפך. בניו כבר יישארו רחוקים ונמוכים. לעומת זאת אצל יצחק, יצחק מעלה את הלמטה עצמו. העולם עצמו מזדכך ולכן תולדותיו שייכים כבר לדרגה שלו, זה 'יורש'. לכן הוא לא יכול לקחת שפחה, כאשה שניה, כי הוא לא יכול להשפיע במה שלא קשור לדרגה שלו.

אגיד עכשיו דבר פלא; כאשר הקב"ה פונה אל אברהם בעקדת יצחק הוא אומר לו –

וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֜יו מַלְאַ֤ךְ ה֙' מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֖אמֶר אַבְרָהָ֣ם ׀ אַבְרָהָ֑ם… (שם כ"ב, י"א)

המתבונן בחומש בחלק מהדפוסים רואה שיש קו הפרדה בין האברהם הראשון לבין השני. כך מופיע גם אצל יעקב, כאשר הוא יורד למצרים בדרכו לפגוש את יוסף, והקב"ה נגלה אליו בלילה –

וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֤ים | לְיִשְׂרָאֵל֙ בְּמַרְאֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֣ב ׀ יַעֲקֹ֑ב… (שם מ"ו ב')

לעומת זאת אצל יצחק לא מופיע דבר כזה, וחז"ל בזוה"ק אומרים שהפָסֵק הזה בא כי יש אברהם של העולם שלמעלה ויש אברהם של העולם שלמטה, יש יעקב למעלה ויש למטה. אפילו אצל אברהם ואצל יעקב, שהם מרכבה לה', יש למעלה ויש למטה כי יש שני עולמות. אבל יצחק הוא אותו יצחק ולכן אין "יצחק יצחק". זה מבהיל!

יצחק הוא אחד כי הלמטה אצלו מתהפך. עשו הוא מומר אבל הוא ישראל מומר, הוא יורש. וכאן באה הנקודה הגדולה – כל זה נכון ומדויק רק לגבי ראשו של עשו, "רישא דעשו" ולא לגופו. לראשו של עשו, לחלק העליון, לשורש – זה מקומו ב"עיטפיה דיצחק". יודעים מה יצא מראשו של עשו? מהדי. אן. אי שלו? מהמוחין שלו? – אונקלוס הגר, רבי מאיר שהיה בנו או נכדו של נירון קיסר ועוד. "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" אומרים חז"ל. אבל הגוף שלו? תסתכלו על רומא, על כל הבושת הזו של התרבות העשווית, של האדומיות. זה הפירוש של מה שפתחנו בו – "ואת עשו שנאתי ואשים את עריו שממה". גאון עשו, השחץ שלו – בכל אלו עוסקת ההפטרה, בגוף של עשו. אבל ראשו? – זוכרים מה קרה בפגישה בין יעקב ועשו בתחילת פרשת וישלח? פתאום ראשו של עשו התעורר ונכמרו רחמיו והוא רצה ללכת איתו. הראשים שלהם מתחבקים והם נופלים – "וישקהו". הרישא והרישא. ואז אמר לו יעקב – 'אתה צודק, אבל מה לעשות ובגוף, אני עדיין לא נמצא במקום שאני יכול להיות עם מקני וילדיי במקום שהוא רק הרישא שלך. כי חלילה אם אנחנו נהיה מושפעים מהגוף שלך – 'הלך עלינו'…'. זה דבר מדהים.

לכן יצחק לא משפיע בחוץ לארץ. יעקב זה שילוב של אברהם ויצחק גם יחד. מצד אחד הוא כן יורד לחוצה לארץ ומשפיע שם אבל מצד שני מיטתו שלמה, אין אצלו ישמעאל. הוא החיבור של האבות יחד.

וירח את ריח בוגדיו

מעתה נבין את ברכותיו של יצחק. גם רבקה תופסת מה זה עשו ולכן גם הקב"ה רוצה שיצחק יברך את עשו. כתוב בפרשה שיצחק ברך את יעקב מכח חוש הריח,^[3] ממש כפי שהמשיח עתיד לברך –

וַהֲרִיח֖וֹ בְּיִרְאַ֣ת ה' וְלֹֽא־לְמַרְאֵ֤ה עֵינָיו֙ יִשְׁפּ֔וֹט וְלֹא־לְמִשְׁמַ֥ע אׇזְנָ֖יו יוֹכִֽיחַ. (ישעיהו י"א, ג')

הריח הוא החוש הכי רוחני. חוש המישוש קבע לו שהעומד לפניו הוא יעקב, הקול קבע לו שזה דווקא עשו, והוא מקבל החלטה לברך לפי חוש הריח – נשמת החיים. חז"ל אומרים שם –

"וירח את ריח בגדיו" אל תיקרי "בגדיו" אלא בוגדיו. (סנהדרין ל"ז.)

הוא הריח את הבוגדים העשווים שנראים אצל יעקב כהכי עשווים שיש וחז"ל מביאים שם דוגמאות נוראיות של 'יקום איש צרורות' ו'יוסף משיתא', שמתהפכים ברגע האמת, כי הירושה הזו של יצחק מתעוררת בהם ברישא והם מתגלים. זה לא ייאמן.

אנחנו עומדים בערב ראש חודש כסלו ונדמה שהמסקנות כל כך ברורות. מה זה 'גופיה דעשו'? תראו מה יוון משפיעה בנו עד היום. מישהו פעם אמר לי שזה לא שיוון השפיעה עלינו, אלא אלו המתיוונים שהשפיעו על היוונים, וזה כל כך נכון. כאשר ה'גופיה דעשו' מופיע הוא נורא הרבה יותר מכל ישמעאל, כי ישמעאל עתיד לעשות תשובה, ואילו עשו מנותק מראשו.

החידוש של חודש כסלו הוא שהרישא של עשו הוא בעיטפיה דיצחק. בואו נחשוב על זה בעומק. אנחנו מדברים על עשו, שלפני מתן תורה שהיה באמת רשע, מומר ורוצח. ולעומת זאת, אם נחשוב על כל יהודי היום, שלפעמים נמצא ב'גופיה דעשו', ובהתנהגות שלו אתה מזועזע כל כך עד שאפילו ישמעאל לא מתנהג כך, אבל באמת – רוב אלו במקרה הכי גרוע הם תינוקות שנשבו. עשו לא שחרר לשניה את רצונו להרוג את יעקב, כלומר לחסל את כל העם. ויצחק מעביר לנו את הדי. אן. איי – "וירח את ריח בגדיו" – היינו שיש בי נקודת עשו!

יונה בן אמיתי לא רוצה ללכת לנינונה כי הוא אומר שהגוים שם הם קלי תשובה, הם מין ישמעאלים כאלה, שכאשר אתה משפיע עליהם מים מלמעלה – זה עובד, זה משפיע עליהם, אבל היצחקיות היא נקודה כזו שמזככת מלמטה. מי שחופר את הבארות יוכל לחפור גם בעשו ולגלות גם שם מים חיים. הוא יחפור גם ברישא דעשו ולא יוותר עליו, וזה הדבר הפלאי.

עשו שבתוכי

איך הגיע ראשו של עשו לגופו של יצחק? לא מפני שאנחנו הלכנו והתקרבנו לעשו. חושים בן דן ניתק בין הראש לגוף. איך כתוב שם באבות? – "… הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א', י"ב), ורבותינו זצ"ל תמיד הדגישו שיש לקרב את הבריות לתורה ולא להיפך חלילה – את התורה אליהם. "מקרבן לתורה". אני צריך לדעת לעסוק ברישא דעשו, ואם אני באמת שליח אמיתי שמבין את תפקידו ועוסק רק בראש – אז אני לא רואה את הגוף שלו אלא רק את ראשו. זו העבודה שלנו. האם אני יכול לראות את ה'רישא דעשו'? את גופו אנחנו רואים בבירור על כל גבעה, אבל האם אני יכול לקלוט את מצבו הפנימי? את הבעצם שלו? את הבפנים שבזכות יצחק "וירח את ריח בגדיו אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו" הוא מזכך את הפנים, את הראש היהודי שבעומק ובשורש רוצה לקיים את כל התורה כולה?

חז"ל אומרים והרמב"ם מביא להלכה "כופין אותו עד שאומר רוצה אני" (משנה ערכין ה', ו' ועוד) – כי בפנים הוא באמת רוצה. האם את זה אני מסוגל לתפוס? זוהי פרשת תולדות!

זה פלא. רבקה לא מוכנה לוותר על כך שיצחק ילמד אותנו לא רק את הברכה ליעקב אלא גם את העשו שבנו, את הבוגדיו שבתוכי, ושום דבר לא יעזור לי – יש בעולם יצחק שהלמטה שלו והראש שלו הם אחד. זה יצחק הנעקד, הבן הנעקד שבו ישבית מדייננו.

הסיפור על ראשו של עשו איננו על איזה עשו רחוק אלא על הכח של כל אחד מאיתנו לנסות ולעלות מההתעסקות ב'גופיה דעשו' לעיסוק ב-'רישא דעשו'. זו העבודה של כל החיים, של אהבת ישראל, וכל אחד צריך לחשוב על זה איך הוא עושה את זה. וזה רק בבן היורש, הבן של יצחק ורבקה, האח התאום שלי, זה רק בישראל. וכשנדע לעשות את זה – נדע גם לפעול בזה בתוכנו, כי היאוש שלפעמים אני נכנס עליו הוא כשנדמה לי שכל הרעיונות הגדולים לא משנים באמת את ה'גופיה' ואז אני מגיע למסקנה שאני מבלבל את המח ואין לי סיכוי, ואז אני נופל. אבל אם אני אתפוס שכאשר יצחק ברך את יעקב המחופש לעשו הוא חיפש גם את העשווים שבתוך יעקב והוא רצה את יעקב המחופש הזה כדי לברך את הנקודה שנראית עשו, שכך רצה הקב"ה, שהוא יברך את העשו המחופש, כדי שהבוגד הזה שבתוך תוכו יש בו באמת 'רישא' גדול – יתברך ע"י יצחק.

מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי

חז"ל אומרים –

שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב. (תנדב"א רבה כ"ה, א')

ובשם אדמו"ר מקוצק זיע"א אמרו שיהודי צריך לדעת שלעולם מעשיו לא יגיעו למעשי אבותיו. וכי יכול להיות שמעשינו יגיעו עד למעשיהם? זה לא ריאלי. אלא הפירוש הוא שעלינו לשאוף שתהיה איזושהי נגיעה, מגע, השקה למעשי אבותי. שנדע שאנחנו על המסלול, שהעבודה שלנו היא אמיתית, וגם אני ארצה לראות את הרישא, ואם אני אכן ארצה בכך הרי שזכות אבותי תעמוד לי שאני גם אזכה לראות זאת בסוף, ואז תעמוד לי זכות אבותי שגם הרישא יגלה שבעצם בעצם – גם אני יורש, שגם מה שנראה בוגד הוא בעצם יעקב מחופש לעשו.

"ואלה תולדת יצחק" – עשו ובניו, שמגלים את עבודת יצחק שהיא עבודתנו אולי היום יותר מאי פעם.

1. "…כיון שהגיעו למערת המכפלה אתא עשו קא מעכב אמר להן (בראשית לה, כז) ממרא קרית הארבע היא חברון ואמר רבי יצחק קרית ארבע ארבע זוגות היו אדם וחוה אברהם ושרה יצחק ורבקה יעקב ולאה איהו קברה ללאה בדידיה והאי דפייש דידי הוא אמרו ליה זבינתה אמר להו נהי דזביני בכירותא פשיטותא מי זביני אמרו ליה אין דכתיב (בראשית נ, ה) בקברי אשר כריתי לי וא"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק אין כירה אלא לשון מכירה שכן בכרכי הים קורין למכירה כירה אמר להו הבו לי איגרתא אמרו ליה איגרתא בארעא דמצרים היא ומאן ניזיל ניזיל נפתלי דקליל כי איילתא דכתיב (בראשית מט, כא) נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר א"ר אבהו אל תקרי אמרי שפר אלא אמרי ספר. חושים בריה דדן תמן הוה, ויקירן ליה אודניה. אמר להו: מאי האי? ואמרו ליה: קא מעכב האי, עד דאתי נפתלי מארעא דמצרים. אמר להו: ועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים, יהא אבי אבא מוטל בבזיון? שקל קולפא, מחייה ארישיה. נתרן עיניה ונפלו אכרעא דיעקב. פתחינהו יעקב לעיניה ואחיך. והיינו דכתיב (תהלים נח, יא) ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע". באותה שעה נתקיימה נבואתה של רבקה, דכתיב (בראשית כז, מה) "למה אשכל גם שניכם יום אחד?" ואף על גב דמיתתן לא ביום אחד הואי, קבורתן מיהא ביום אחד הואי. (סוטה י"ג.) ↑

2. מה שאנחנו לא נעשה לגבי ישמעאל שכן הוא איננו משלנו. הוא בן האמה. אכן הוא מאברהם אבל גם בני קטורה הם מאברהם אבל הם לא מתייחסים אליו ולא נחשבים יהודים, לעומת עשו שהוא אח תאום שלנו. ↑

3. "…וַיָּ֛רַח אֶת-רֵ֥יחַ בְּגָדָ֖יו וַֽיְבָֽרֲכֵ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר רְאֵה֙ רֵ֣יחַ בְּנִ֔י כְּרֵ֣יחַ שָׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּֽרֲכ֖וֹ ה'" (שם כ"ז, כ"ז). ↑