הנני הולך לעמי

חז"ל אמרו ש-"משה כתב ספרו ופרשת בלעם…" (ב"ב י"ד:) ובתוך פרשת ברכות בלעם יש לנו שלש ברכות ועוד אחת. הראשונה הפותחת היא –

כִּֽי-מֵרֹ֤אשׁ צֻרִים֙ אֶרְאֶ֔נּוּ וּמִגְּבָע֖וֹת אֲשׁוּרֶ֑נּוּ הֶן-עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב. (במדבר כ"ג, ט')

בברכה השניה נאמר –

הֶן-עָם֙ כְּלָבִ֣יא יָק֔וּם וְכַֽאֲרִ֖י יִתְנַשָּׂ֑א לֹ֤א יִשְׁכַּב֙ עַד-יֹ֣אכַל טֶ֔רֶף וְדַם-חֲלָלִ֖ים יִשְׁתֶּֽה. (שם כ"ד)

ואז מגיעים לברכה השלישית הפותחת במילים –

מַה-טֹּ֥בוּ אֹֽהָלֶ֖יךָ יַֽעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל. (שם כ"ד ה')

ומסתיימת במילים –

כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּֽאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ מְבָֽרְכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ וְאֹֽרְרֶ֖יךָ אָרֽוּר. (שם ט')

עם סיום שלש הברכות הללו, נשבר בלק לגמרי, חורה אפו בבלעם, הוא סופק את כפיו ואומר לבלעם –

לָקֹ֤ב אֹֽיְבַי֙ קְרָאתִ֔יךָ וְהִנֵּה֙ בֵּרַ֣כְתָּ בָרֵ֔ךְ זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִֽים. וְעַתָּ֖ה בְּרַח-לְךָ֣ אֶל-מְקוֹמֶ֑ךָ אָמַ֨רְתִּי֙ כַּבֵּ֣ד אֲכַבֶּדְךָ֔ וְהִנֵּ֛ה מְנָֽעֲךָ֥ ה' מִכָּבֽוֹד. (שם י'-י"א)

ב'לשון עדינה' הוא פשוט מעיף אותו לכל הרוחות. בלעם, לפני שנפרד ממנו, נותן לו ברכה 'צ'ופר', 'על חשבון הבית', מבלי שהוא נתבקש לכך, אבל הפעם זו ברכה שקשורה לאחרית הימים. אולי נכון יותר להגדיר את מילותיו כעצה יותר מאשר ברכה –

וְעַתָּ֕ה הִנְנִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לְעַמִּ֑י לְכָה֙ אִיעָ֣צְךָ֔ אֲשֶׁ֨ר יַֽעֲשֶׂ֜ה הָעָ֥ם הַזֶּ֛ה לְעַמְּךָ֖ בְּאַֽחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים. (שם י"ד)

האמת היא שכבר בפסוק הזה ישנם שני קשיים גדולים שרש"י במקום שם לב אליהם; האחד, לאיזה עם אתה הולך, בלעם? הרי אין לך עם, אתה בלי-עם. ורש"י עונה –

הולך לעמי. מעתה הריני כשאר עמי שנסתלק הקב"ה מעלי.

כלומר בלעם לא הולך לחבריו, לשבט שלו, לטריטוריה לו, אלא 'אני עכשיו חוזר להיות כמו כל אדם אחר בעולם. הקב"ה הסתלק מעלי'. זה מוזר כי עכשיו הוא עומד לדבר בנבואותיו על המשיח, על כל בני העולם שיכירו בה' אלוקי ישראל מלך, על "ראשית גוים עמלק" וכו', ואם כן, ואין זה ברוח נבואה, איך הוא יודע לחזות ולהתנבא כל כך קדימה?

בעל הלבוש עונה על כך ואומר שהנבואה הבאה והגדולה הזו שיאמר עתה בלעם תיאמר מ-'אדי הדלק' האחרונים של הכח הנבואי שהקב"ה נתן לו, מהשיריים של מה שנשאר לו. אבל זה פלא גדול – נבואה כל כך גדולה, והיא נובעת מהשאריות, מהאדים?!

שאלה השניה גדולה יותר. המילה 'עם' מופיעה בפרשה הרבה פעמים – "הן עם לבדד ישכון", אפילו השם 'בלעם' כולל אותה, "הנני הולך לעמי" וכו', ואז הוא אומר לבלק – 'אני רוצה להגיד לך מה יעשה העם הזה, עם ישראל, "לעמך באחרית הימים". עמו של בלק הוא מואב, אבל מואב כמעט ולא תופס מקום בפסוקים הבאים, בנבואה האחרונה של בלעם. הדבר היחיד שיופיע לגבי מואב יהיה על דוד המלך שימחץ את פאתי מואב, אבל עיקר הנבואה תהיה על אדום, עמלק –

וְיֵ֖רְדְּ מִֽיַּעֲקֹ֑ב וְהֶֽאֱבִ֥יד שָׂרִ֖יד מֵעִֽיר. (שם י"ט)

רש"י אומר שהכוונה שם היא לרומי. ומה לגבי מואב? גם מה שנאמר שם לגבי מואב הוא על תקופת דוד המלך ולא על אחרית הימים כפי שהוא הקדים ואמר.

הרמב"ם מביא מהפסוקים הללו, ואף רש"י לומד כן, שכל האמונה במשיח וכל החיוב לדעת על המשיח הם מהפסוקים האלה וזה אחרית הימים, אז מה הכוונה "אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים"?!

להבין את ראשיתו של עמלק

אז שאלנו שתי שאלות – האחת היא שהוא אומר את זה לכאורה מסברה ולא מנבואה, והשניה – במקום לדבר על מואב כפי שהוא הבטיח, הוא מדבר בעיקר על אדום כשהנקודה המרכזית שלכאורה בכלל לא היתה בסיפור הזה עד עכשיו היא עמלק, במילים –

…רֵאשִׁ֤ית גּוֹיִם֙ עֲמָלֵ֔ק וְאַֽחֲרִית֖וֹ עֲדֵ֥י אֹבֵֽד. (שם כ')

ננסה להבין איך הנקודה הזו של עמלק קשורה לכל הברכות ולכל הסיפור של מואב, שלכאורה אלו שני עמים נפרדים לגמרי, וכן לעמוד על הביטוי "ראשית גוים עמלק", שהרי מבחינה היסטורית וודאי שאין הוא נכון; עמלק הוא נכדו של עשו, נינו של יצחק אבינו, בן דוד שני או שלישי שלנו. הוא וודאי אינו "ראשית גוים". כבר אצל נח יש שבעים אומות. רש"י אומר שהפירוש הוא כתרגומו של אונקלוס שמתרגם שעמלק היה העם הראשון שבא להילחם בישראל, ולכן אחריתו עדי אובד –

…רֵישׁ קְרָבַיָּא דְּיִשְׂרָאֵל הֲוָה עֲמָלֵק וְסוֹפֵיהּ לְעָלְמָא יֵיבַד.

תחילת הקרבות, המלחמות. אבל צריך להבין מה המשמעות של זה, ואני חושב שמי שמתבונן לעומק יבחין שלא רק שכל ברכותיו של בלעם יהיו קשורות לעמלק אלא שכל המהלכים במדבר ובשנה הארבעים קשורים לעמלק, וכל הגאולה היא הדיון בין "עם לבדד ישכון", בין ישראל שנקראו "ראשית", לבין עמלק. מזה נבין את עמלק או אף את סיפור העולם כולו ומה מעכב את אחרית הימים, מה הסיפור של מה שאנחנו צריכים לגלות בעולם, וזה הרבה יותר פשוט ממה שאנחנו חושבים. צריך להבין איך בא בלעם ודווקא מתוך סברה ולא מתוך נבואה – "הריני כשאר עמי"- אומר את כל זה ומדבר על המשיח, ושעמלק "אחריתו עדי אובד", ומתוך זה אף נגיע בסוף להבין את "עם לבדד ישכון".

הופעותיו של עמלק

בואו ניזכר בעמלק, נלמד לרגע היסטוריה ונגלה דבר פלאי. אומר כבר בהתחלה משפט חריף שאולי יישמע מוזר אבל נסביר אותו; החטא הגדול ביותר של עמלק הוא שבגללו הוקם צה"ל. זה נשמע מוזר, נכון? בואו נסביר;

עמלק היה הראשון שבא להילחם בישראל, "ראשית גוים עמלק", ואין הכוונה שהוא הגיע ביום ראשון ואחרים באו יומיים אחריו, אלא יש כאן דבר אחר לגמרי. כולנו זוכרים את המצווה "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כ"ז, י"ז). בפשטות מדובר על המפגש עם עמלק ברפידים, אחרי שחצינו את ים סוף ולפני שהגענו למעמד הר סיני, שם צמאנו למים, הקב"ה אמר למשה רבנו ללכת אל הצור ולהכות בו ואז פתאום –

וַיָּבֹ֖א עֲמָלֵ֑ק וַיִּלָּ֥חֶם עִם־יִשְׂרָאֵ֖ל בִּרְפִידִֽם. (שמות י"ז, ח')

כאילו בלי שום הקשר, בלי הכנה מראש, בלי שידענו מי הם ומאיפה הם באו. משה מבקש מיהושע לבחור אנשים למלחמה, והוא יושב על ראש הגבעה, מרים את ידיו וכך גוברים ישראל. זה אמת ואכן על זה צריך לכוון במצוות "זכור את אשר עשה לך עמלק" אבל בואו נבחן את זה מחדש;

עמלק מופיע שלש פעמים בדרך בצאתנו ממצרים בדרכנו לארץ. הראשונה היא כאמור ברפידים, לפני ר"ח סיון. הפעם השניה, וזה מרתק, שבה מופיע עמלק באופן נגלה היא בחטא המעפילים, אבל באמת הוא הופיע גם פעם אחת קצת לפני כן ואני מבקש לטעון שכל נפילת המרגלים וחטאם קשורה עם עמלק. בואו ניזכר במעפילים – אחרי שישראל קיבלו את העונש של "יום לשנה יום לשנה" (במדבר י"ד, ל"ד) ונגזר עליהם למות במדבר, קמה קבוצת אנשים שבאה וטוענת "הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו" (שם מ'), אומר להם משה, ןזה היה בתשעה באב בבוקר או ב-י' באב, בשנה השניה לצאתם ממצרים –

…לָ֥מָּה זֶּ֛ה אַתֶּ֥ם עֹבְרִ֖ים אֶת־פִּ֣י ה' וְהִ֖וא לֹ֥א תִצְלָֽח. אַֽל־תַּעֲל֔וּ כִּ֛י אֵ֥ין ה' בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְלֹא֙ תִּנָּ֣גְפ֔וּ לִפְנֵ֖י אֹיְבֵיכֶֽם. (במדבר י"ד, מ"א-מ"ב)

אבל האנשים נמצאים שם בתנועה נפשית של תשובה – "חטאנו ל-ה'", ולא מוכנים לקבל. משה ממשיך ואומר להם –

כִּי֩ הָעֲמָלֵקִ֨י וְהַכְּנַעֲנִ֥י שָׁם֙ לִפְנֵיכֶ֔ם וּנְפַלְתֶּ֖ם בֶּחָ֑רֶב… (שם מ"ג)

שמענו? – העמלקי שם. איך הוא הגיע לשם? לא שמענו על זה קודם לכן. אנחנו יודעים שאנחנו הולכים לארץ זבת חלב ודבש, ארץ שבעה עממים, אבל העמלקי אינו אחד מהם. מה הוא עושה שם בהר בכניסה לארץ ישראל? אך הם לא מקשיבים למשה –

וַיַּעְפִּ֕לוּ לַעֲל֖וֹת אֶל־רֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַאֲר֤וֹן בְּרִית־ה֙' וּמֹשֶׁ֔ה לֹא־מָ֖שׁוּ מִקֶּ֥רֶב הַֽמַּחֲנֶֽה. (שם מ"ד)

והתוצאה –

וַיֵּ֤רֶד הָעֲמָלֵקִי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בָּהָ֣ר הַה֑וּא וַיַּכּ֥וּם וַֽיַּכְּת֖וּם עַד־הַֽחׇרְמָֽה. (שם מ"ה)

עוד מעט נראה שההר ההוא הוא הר הנגב. בספר דברים כאשר משה חוזר על הסיפור הוא אומר שהעמלקים באו והכו אתכם ועשו לכם "כאשר תעשינה הדבורים" (דברים א', מ"ד) – הדבורים עוקצות ולא אכפת להן שהם תמותנה מזה. עוד מעט נראה שעמלק הם 'יחידת הלוחמים המתאבדים' של אדום, נכדו של עשו.

עמלק יושב בארץ הנגב

אבל אמרנו שעמלק הופיע כבר לפני המעפילים אצל המרגלים. כאשר משה שולח את המרגלים לתור את הארץ הוא אומר להם –

…עֲל֥וּ זֶה֙ בַּנֶּ֔גֶב וַעֲלִיתֶ֖ם אֶת־הָהָֽר. וּרְאִיתֶ֥ם אֶת־הָאָ֖רֶץ מַה־הִ֑וא וְאֶת־הָעָם֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עָלֶ֔יהָ הֶחָזָ֥ק הוּא֙ הֲרָפֶ֔ה הַמְעַ֥ט ה֖וּא אִם־רָֽב. (במדבר י"ג, י"ז-י"ח)

הוא לא אומר להם מילה על עמלק והכוונה הפשוטה היא למי משבעת העממין. אבל אחרי זה כתוב כך –

וַיַּעֲל֣וּ בַנֶּ֘גֶב֮ וַיָּבֹ֣א עַד־חֶבְרוֹ֒ן… (שם כ"ב)

כולם עלו בנגב אבל כולנו זוכרים שמי שבא לחברון היה רק כלב בן יפונה, שלא רצה להתפתות לעצת המרגלים. כלומר השלב שבו הוא התחיל להרגיש שהמרגלים מתחילים להשתלט עליו,^[1] הוא כשהם הגיעו לנגב. מה היה בנגב? כאשר המרגלים חוזרים הם מספרים למשה מה היה שם –

וַיְסַפְּרוּ־לוֹ֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ בָּ֕אנוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר שְׁלַחְתָּ֑נוּ וְ֠גַ֠ם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה־פִּרְיָֽהּ. אֶ֚פֶס כִּֽי־עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻר֤וֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד וְגַם־יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם. עֲמָלֵ֥ק יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֣רֶץ הַנֶּ֑גֶב… (שם כ"ז-כ"ט)

שמענו? הם מספרים על עמלק שהיה בנגב – ושם התחיל כלב להרגיש שהמרגלים עוד רגע מפילים גם אותו ולכן הוא פרש מהם והלך לחברון להתפלל! מה זה העמלק הזה?!

אגב, אם אנחנו צודקים, נבין למה יהושע לא נפל עם המרגלים. משה אכן הוסיף לו את האות י' לשמו וקרא לו יהושע במקום הושע, אבל כל המפרשים תמהים, שהרי הוא כבר נקרא 'יהושע' ברפידים, במלחמת עמלק – זה מדהים. יהושע לא נופל במרגלים כי הנפילה שלהם היתה ברוח העמלקית, ואילו הוא כבר מחוסן לזה. הוא מונה להיות הרמטכ"ל של צה"ל כנגד עמלק, כבר ברפידים! רוחו היתה שלמה יחד עם רוחו של משה כבר שם, וכפי שפרש שם רש"י את המילים "בחר לנו אנשים" –

בְּחַר לָנוּ. לִי וּלְךָ; הִשְׁוָהוּ לוֹ. מִכָּאן אָמְרוּ (אבות פ"ד מי"ב; אדר"נ פכ"ז) יְהַי כְּבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלְּךָ. (שמות י"ז, ט' ברש"י)

היינו שהם היו באותה רוח, באותה מחשבה, תלמיד ורבו מאוחדים כנגד עמלק.

הכנעני יושב הנגב

עכשיו נגיע לפעם השלישית בה מופיע עמלק – פרשת חקת, בשנה הארבעים. הגענו יחד עם משה, אהרן ומרים לקדש, עיר קצה אדום, שם פנינו למלך אדום כדי לעבור דרכו לארץ ולא בגלל שהוא היה הראשון בשטח אלא כי כל סיפור הגאולה הוא אדום –

וְהָיָ֨ה אֱד֜וֹם יְרֵשָׁ֗ה וְהָיָ֧ה יְרֵשָׁ֛ה שֵׂעִ֖יר אֹֽיְבָ֑יו וְיִשְׂרָאֵ֖ל עֹ֥שֶׂה חָֽיִל.  וְיֵ֖רְדְּ מִֽיַּעֲקֹ֑ב וְהֶֽאֱבִ֥יד שָׂרִ֖יד מֵעִֽיר. (במדבר כ"ד, י"ח-י"ט)

ומבאר רש"י –

וירד מיעקב. ועוד יהיה מושל אחר מיעקב. והאביד שריד מעיר. מעיר החשובה של אדום והיא רומי, ועל מלך המשיח אומר כן, שנאמר בו וירד מים עד ים (תהלים עב, ח) ולא יהיה שריד לבית עשו (עובדיה א, יח).

וההמשך הוא – "וירא את עמלק" (שם כ'). אבל בואו נחזור לקדש; הגענו לקדש ואנחנו עומדים לדבר אל מלך אדום (לכן הוקדמה לזה פרשת פרה אדומה, ולהלן). מלך אדום מסרב לתת לנו לעבור דרכו, ואז פנינו למלך מואב, כך על פי יפתח הגלעדי שמובא בהפטרת חוקת, ומשקיבלנו תשובות שליליות מהם התחלנו לסבוב את ארץ אדום ומואב שבעקבות הסיבוב הזה הגיע כל סיפור בלק ובלעם. שם, כשסבבנו את ארץ אדום –

וַיִּשְׁמַ֞ע הַכְּנַעֲנִ֤י מֶֽלֶךְ־עֲרָד֙ יֹשֵׁ֣ב הַנֶּ֔גֶב כִּ֚י בָּ֣א יִשְׂרָאֵ֔ל דֶּ֖רֶךְ הָאֲתָרִ֑ים וַיִּלָּ֙חֶם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּ֥שְׁבְּ מִמֶּ֖נּוּ שֶֽׁבִי. (שם כ"א, א')

רש"י תמה שם מיהו הכנעני היושב בנגב, שהרי אנחנו יודעים מפר' המרגלים שבנגב יושב העמלקי, והוא עונה –

יֹשֵׁב הַנֶּגֶב. זֶה עֲמָלֵק, שֶׁנֶּאֱמַר: "עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב" (במדבר יג, כט) וְשִׁנָּה אֶת לְשׁוֹנוֹ לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן כְּנַעַן, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל מִתְפַּלְּלִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָתֵת כְּנַעֲנִים בְּיָדָם, וְהֵם אֵינָן כְּנַעֲנִים. רָאוּ יִשְׂרָאֵל לְבוּשֵׁיהֶם כִּלְבוּשֵׁי עֲמָלֵקִים, וּלְשׁוֹנָם לְשׁוֹן כְּנַעַן; אָמְרוּ: נִתְפַּלֵּל סְתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי".

ולכן, כיון שישראל לא ידעו באמת מיהם הבאים מולם, התפללו על "העם הזה" באופן כללי –

וַיִּדַּ֨ר יִשְׂרָאֵ֥ל נֶ֛דֶר לַֽ-ה' וַיֹּאמַ֑ר אִם־נָתֹ֨ן תִּתֵּ֜ן אֶת־הָעָ֤ם הַזֶּה֙ בְּיָדִ֔י וְהַֽחֲרַמְתִּ֖י אֶת־עָרֵיהֶֽם. (שם ב')

כלומר "אני לא אגע בשום דבר שלהם", וכפי שהיא אצל שאול שנצטווה להחרים את כל מה שהיה לעמלק ובזה הוא נפל שחמל על הצאן.

וַיִּשְׁמַ֨ע ה' בְּק֣וֹל יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתֵּן֙ אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֔י וַיַּחֲרֵ֥ם אֶתְהֶ֖ם וְאֶת־עָרֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם חׇרְמָֽה. (שם ג')

נזכור שגם במעפילים הכאת עמלק את ישראל היתה "עד החרמה", ואלו שני מקומות נפרדים.

ישראל לבדם עתידים לרשת את כל העולם

נעצור כאן, נעשה סדר ונראה איך זה כל ההיסטוריה כולה. זה לא יאמן עד כמה זה פשוט. בשביל מה נוצר עם ישראל? מה תפקידו בעולם? הקב"ה אמר לאברהם אבינו שתפקידו הוא להעמיד גוי גדול שתפקידו יהיה – "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית י"ב, ג'). כל משפחות האדמה יהיו כענפים שמתברכים ממך, אברהם. אתם מכירים עץ שמבריכים את ענפיו בקרקע? כל ענף שירצה להופיע יהיה מוברך דרכך. "ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה" (נוסח תפילת הימים הנוראים). כל זה יקרה כי אתם, ישראל, תגיעו לארץ ישראל ותקימו בית תפילה לכל העמים, בלי שום מלחמה –

לולא חטא העגל היו האומות יושבות ארץ ישראל, משלימות עם ישראל ומודות להם, כי שם ד' הנקרא עליהם היה מעורר בהן יראת הרוממות, ולא היתה שום שיטת מלחמה נוהגת, וההשפעה היתה הולכת בדרכי שלום כבימות המשיח. (אורות המלחמה למרן הראי"ה קוק זצ"ל, ד')

זה חז"ל מפורש. חטא העגל ייצר בעולם את מלאך המוות, "וביום פקדי ופקדתי" – ואין לך דור, אין לך חטא שאין בו מפירעון עוון העגל. איך הגענו לחטא העגל? בואו נראה; רגע לפני שמגיעים להר סיני כשהתוכנית היא להגיע ליעד בו נקבל את התורה ונלך איתה ועם משה רבנו, עם לוחות מעשה אלוקים,^[2] מה שהיה מעמד הר סיני של "קול גדול ולא יסף" שכל הטבע היה חדור אלוקות, יהיה באבנים, ומשה רבנו ייכנס איתנו לארץ ואין מלחמות, אין עזה, איראן, אין חמאס. כלומר הם קיימים אבל כולם קוראים "ה' אלוקי ישראל מלך". זה נשמע מוזר? כולם מצטטים היום את הפסוק "הן עם לבדד ישכון". זה טוב? לא טוב? הפכו את זה למן משפט כזה ולא שמים לב לפשט שלו. רש"י מפנה אותנו לתרגום אונקלוס שמבאר –

הָא עַמָּא בִּלְחוֹדֵיהוֹן עֲתִידִין דְּיַחְסְנוּן עָלְמָא.

כלומר – הם, ישראל, יהיו העם בלבדם שעתידים לרשת את כל העולם. רגע, מה?! אנחנו אמורים לנהל גם את טורקמיניסטאן?! רק שנבין עד כמה אנחנו לא נמצאים תודעתית במקום של הגאולה אליה אנחנו שואפים… משמעות המשפט הזה היא "לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם" (רמב"ם הל' מלכים י"ב, ד') או על אף אחד, אלא כדי יהיה עם אחד שיגלה בעולם ש"ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו משלה" וממילא כולם יקבלו ממנו. הפעם הראשונה שזה נאמר היתה אצל יצחק שם אמר לו הקב"ה "אל תרד מצרימה, שכון בארץ" (בראשית כ"ו, ב') – תגלה את השכינה פה. משמעות הברכה הזו היא שאין שום יישות נוספת כי הכל בטל לאלוקות וכשכולם יבינו שישראל מגלים בעולם שכל מה שיש פה זה רק אלוקות אז יהיה "ונברכו בך כל משפחות האדמה". זה הפשט של "הן עם לבדד ישכון".

"ובגוים לא יתחשב" פירושו לא שהוא יהיה הכי חזק כי הוא ניצח אחרים, זה לא ביחס לאחרים, אלא שהוא יגלה את השכינה בעולם. אגב, חז"ל מבארים ש-"שכון בארץ" זה או לשון שכונה או לשון שכינה (עי' בראשית רבה ס"ד, ג'). כל השכונה שלנו, כל הגלובוס, יכיר את ה' אלוקי ישראל – ובשביל זה נברא עם ישראל, כדי ש"עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיהו מ"ג, כ"א).

הסיבה שממנה פחדו אילי מואב

בואו נחזור להתחלה – עם ישראל הולכים להר סיני ובדרך לשם, זה מדהים, עברנו בים סוף שנקרע ושרנו שירה שבה הזכרנו כמה אומות –

שָֽׁמְע֥וּ עַמִּ֖ים יִרְגָּז֑וּן חִ֣יל אָחַ֔ז יֹשְׁבֵ֖י פְּלָֽשֶׁת. (שמות ט"ו, י"ד)

חז"ל אומרים שעמלק, "אשר קרך בדרך", הכוונה היא שכל העמים ראו את האמבטיה הרותחת הזו, את ישראל, אבל רק עמלק הוא זה שקפץ פנימה. אבל רגע, עמלק הוא חלק מאדום, נכדו של עשו –

אָ֤ז נִבְהֲלוּ֙ אַלּוּפֵ֣י אֱד֔וֹם אֵילֵ֣י מוֹאָ֔ב יֹֽאחֲזֵ֖מוֹ רָ֑עַד נָמֹ֕גוּ כֹּ֖ל יֹשְׁבֵ֥י כְנָֽעַן. (שם ט"ו)

אלו אדום ומואב מהפרשה שלנו. שואל רש"י למה הם פחדו, הרי ישראל נצטוו שלא להתגרות בהם! מבאר שם רש"י –

אַלּוּפֵי אֱדוֹם, אֵילֵי מוֹאָב. וַהֲלֹא לֹא הָיָה לָהֶם לִירָא כְּלוּם, שֶׁהֲרֵי לֹא עֲלֵיהֶם הוֹלְכִים? אֶלָּא מִפְּנֵי אֲנִינוּת, שֶׁהָיוּ מִתְאוֹנְנִים וּמִצְטַעֲרִים עַל כְּבוֹדָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל (מכילתא כאן). נָמֹגוּ. נָמַסּוּ, כְּמוֹ "בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה" (תהלים סה, יא). אָמְרוּ: עָלֵינוּ הֵם בָּאִים, לְכַלּוֹתֵינוּ וְלִירַשׁ אֶת אַרְצֵנוּ.

הם פחדו מזה שישראל ימשלו בעולם ויגלו את מלכותו של הקב"ה! הם לא פחדו על עצמם אלא הבינו שנגמר הזמן של השקר, ואז –

תִּפֹּ֨ל עֲלֵיהֶ֤ם אֵימָ֙תָה֙ וָפַ֔חַד בִּגְדֹ֥ל זְרוֹעֲךָ֖ יִדְּמ֣וּ כָּאָ֑בֶן עַד־יַעֲבֹ֤ר עַמְּךָ֙ ה' עַֽד־יַעֲבֹ֖ר עַם־ז֥וּ קָנִֽיתָ. (שם ט"ז)

שואל שם אונקלוס למה כתוב פעמיים "עד יעבור"? והוא מתרגם –

עַד דְּיִעְבַּר עַמָּךְ ה' יָת אַרְנוֹנָא עַד דְּיִעְבַּר עַמָּא דְּנָן דִּפְרַקְתָּא יָת יַרְדְּנָא.

עד שיעברו את נחלי ארנון – בשנה הארבעים, מול אדום, ועד שנעבור את הירדן, ואז –

תְּבִאֵ֗מוֹ וְתִטָּעֵ֙מוֹ֙ בְּהַ֣ר נַחֲלָֽתְךָ֔ מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛ פָּעַ֖לְתָּ ה' מִקְּדָ֕שׁ אֲדֹנָ֖י כּוֹנְנ֥וּ יָדֶֽיךָ. ה' יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד. (שם י"ז-י"ח)

מסביר שם רש"י את המילה "ועד" –

לְעוֹלָם וָעֶד. לְשׁוֹן עוֹלָמִית הוּא, וְהַוָּי"ו בּוֹ יְסוֹד…

לעולם. מקדש לעולם.

להפסיד במלחמה – ולנצח

האם הבנו מה רוצה עמלק לעשות? מה זה "אשר קרך"? – זה לא סתם שהוא היה הראשון שנלחם בנו. הוא גאון העולם, עמלק! כל מה שהוא רוצה לעשות זה שגם אנחנו נילחם. לא אכפת לו שנצטיין במלחמה, שילמדו את התו"ל שלנו בכל העולם – אבל שנביא את העולם למצב של מלחמה. שתהיה מלחמה של ישראל בעולם. שיהיה 'בגוים יתחשב', שתהיה מציאות של מלחמה בעולם.

עמלק נוצח ברפידים, גם בעזה ובאיראן, אבל אנחנו שומעים עד עכשיו אותם טוענים השכם והערב שהם ניצחו, ואנחנו, ובעצם כל המערב, מלגלגים עליהם – "אתם נורמליים? איך ניצחתם?". כבר אמרתי לא אחת שהגיע הזמן שניקח את האויבים שלנו ברצינות ונקשיב למה שהם אומרים – כשהם אומרים שהם רוצים להשמיד אותנו צריך להבין שזה ברצינות, וגם כאשר הם אומרים שהם ניצחו – הם יודעים על מה הם מדברים. מבחינת עמלק ניצחון זה עצם המלחמה. לא מעניין אותם שחצי או רוב העם שלהם או אפילו כולם ימות. הם יצוצו במקום אחר. כל הופעה של עמלק בתנ"ך היא במיקום אחר. עמלק זה מהות ועניינו הוא לגרום לישראל להיות בלחימה. במקום שאנחנו נפיץ את אור ה', נספר את תהילת ה', אנחנו נאלצים להילחם. עצם קיומה של המלחמה זה הניצחון של עמלק, ולא משנה שאנחנו מנצחים והם מפסידים – כי מיד אחרי זה בא השטן, בא היצר הרע, ואחרי מעמד הר סיני כשמשה מאחר בכמה שעות, הוא נכנס בנו וטוען "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו" (שמות ל"ב, כ"ג), ואז נוצר עגל ומכיון שיש עגל יש מלאך המוות וממילא יש מלחמות בעולם. אנחנו ניכנס לארץ ישראל אבל זה יהיה כרוך במלחמות. מבחינתו של עמלק עצם זה הוא הניצחון. הוא על הסוס. זה מה שהוא מחפש.

אילו לא שלחו מרגלים לא נצרכו לכלי זין

חולפת שנה וקצת, מעמד הר סיני היה ב-ו' סיון, חטא העגל היה בט"ז תמוז, ושנה אחרי זה בתשעה באב חוזרים המרגלים. כשמשה שלח אותם הוא ציוה –

רְאֵ֛ה נָתַ֥תִּי לִפְנֵיכֶ֖ם אֶת־הָאָ֑רֶץ בֹּ֚אוּ וּרְשׁ֣וּ אֶת־הָאָ֔רֶץ… (דברים א', ח')

ורש"י מבאר שם בשם הספרי –

בֹּאוּ וּרְשׁוּ. אֵין מְעַרְעֵר בַּדָּבָר וְאֵינְכֶם צְרִיכִים לְמִלְחָמָה. אִלּוּ לֹא שָׁלְחוּ מְרַגְּלִים, לֹא הָיוּ צְרִיכִים לִכְלֵי זַיִן.

מה עכשיו מחכה לעם ישראל? עמל, שרוצה לומר להם – 'אתם אולי תנצחו אבל אתם חייבים להילחם', וכאשר חייבים להילחם מתחילות השאלות – אולי לא כדאי להיכנס, אולי כן כדאי וכו'. "עמלק יושב בארץ הנגב".

ואז נגזרת הגזרה על ארבעים שנות נדודי המדבר, ובשנה הארבעים מגיעים כל העדה מדבר צין, עדה שלמה שכל מי שהיה צריך למות במדבר כבר מת ונגמרה הגזרה של ארבעים השנה, ומשה מנסה לומר למלך אדום – 'אנחנו באים לעבור דרכך לארצנו ובכך נביא את הגאולה השלמה, "דרך המלך נלך" ונביא את המשיח', ולכן לפני שמשה רבנו פונה למלך אדום הוא מלמד אותנו את פרשת פרה אדומה – 'אנחנו עומדים לטהר את העולם מטומאת המוות', ובכך לא יהיה מקום עוד לעמלק, אבל אז בא "הכנעני מלך ערד יושב הנגב" להילחם עם ישראל. הוא שוב מחופש – כבר שלשת אלפים שנה שהוא מתחפש וכל פעם למשהו אחר, כל פעם פרוקסי אחר, הוא יחידת החוד של אדום, החיצוניות של אדום הוא עמלק ואין לו בעיה למסור את הנפש ולמות – ואז מתרחש חטא מי מריבה. הם טוענים שהם ניצחו וכל זמן שיש איראני אחד חי שרוצה להשמיד את עם ישראל ומאלץ אותי להתעסק בלחימה במקום להביא את העולם לגאולה שלו הרי שהוא ניצח כי זה כל עניינו.

ממה נבהלו אלופי אדום? הם נבהלו מזה שישראל עומדים להיכנס לארץ וה' אלוקי ישראל ימלוך. מה יש לך בלק מעם ישראל?, הרי הם לא יעשו לך כלום שהרי הם מצווים "אל תתגר בהם מלחמה"? – זה הפחד. ואז בערד עמלק מפסיד, מכים אותו, אבל הוא מצליח לגרום לנו להקים את צה"ל ולצאת למלחמה. נכון, צה"ל ינצח בסיחון ובעוג, אבל כשאנחנו נכנסים גם עם הכוחות שלנו ולא רק עם כוחות העל של הקב"ה, ועל אף שזה מה שצריך להיות בדיעבד, וכשאנחנו שוכחים לפעמים שהכל צריך להיות טהור מהשורש – אנחנו יכולים חלילה גם ליפול בשיטים עם בנות מואב, ואז זמרי וכו'.

הפסד ושמו הקמת צה"ל

ומה קורה אצל שאול? אם לא היה נופל שאול בעמלק היה מוקם בית המקדש וה' היה מלך "ומלכותו בכל משלה" והיו מסתיימות המלחמות בעולם. אך שאול לא מצליח ודוד יקום להילחם בעמלק והקב"ה יגיד לו – 'דוד המלך, אתה לא יכול לבנות את בית המקדש כי אתה עסקת במלחמה', ונכון שזו היתה המצווה – אבל מהותו של המשיח היא לגלות לעולם שאנחנו מביאים לעולם אלוקות, "הן עם לבדד ישכון", שלא יהיה שום דבר בעולם חוץ מאשר הופעת האלוקות.

רוצים לראות איך עמלק ממשיך לנצח? – נקפוץ למגילת אסתר. האם ניצחנו שם את עמלק? לכאורה כן, יש לנו את חג פורים, אבל מנגד האיראנים טוענים שלא ניצחנו אותם אלא הם ניצחו. והתשובה – לא ניצחנו את עמלק. אסתר בוכה ומתחננת לפני המלך שיבטל את הספרים שכתב המן להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, לבטל את הרעיון ההמני מהעולם, היא מבקשת ממנו 'בוא נגיע אל הניצחון המוחלט האמיתי דהיינו אל השלום', לזה שה' אלוקי ישראל מלך', אבל זה לא קורה. הרגנו שם במגילה את עמלק אבל מה המקסימום שהצלחנו לעשות בעקבות זה שמרדכי ואסתר קיבלו את המלכות? – הקמנו מחדש את צה"ל וקיבלנו אישור "להיקהל ולעמוד על נפשם" ולעשות באויבי היהודים כמו שרצו לעשות לנו. זה דבר ענק, בוודאי, אבל האם זו המטרה שלנו?!

המשפט הראשון שיוצא לבלעם הרשע מהפה הוא –

כִּֽי-מֵרֹ֤אשׁ צֻרִים֙ אֶרְאֶ֔נּוּ וּמִגְּבָע֖וֹת אֲשׁוּרֶ֑נּוּ הֶן-עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן… (כ"ג, ט')

יש בעולם עם אחד שלא נוצר כמו כל העמים. הוא לא נוצר כדי שיהיה לו מקום באו"ם-שמו"ם-כלום, הוא לא נוצר כדי שתהיה לו מדינה, ממשלה או אפילו צבא, אלא הוא נוצר כדי להקים בית תפילה לכל העמים ולהביא לכל העולם את האלוקות ואת השלום, והעם הזה יהיה לבדד והוא ימשול בכל העולם – מילימטר לא פחות מזה. "ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".

פירוש "ראשית גוים עמלק" הוא שהם היו הראשית שיש גויים, וגם ישראל הוא גוי, עם ככל העמים, וצריך להתחשב בזה. הראשית של הרעיון הזה, הראשון שיצר את הצורך במלחמה הוא עמלק. ברור שאנחנו צריכים להילחם באויבים, זו חובה, אבל זה גורם לי לשכוח שאין זו מטרת-העל הראשונה במעלה שלנו. אילו לא היינו נופלים בעגל לא היינו צריכים להילחם באף אחד. אלמלא חטאנו במרגלים לא היינו צריכים להילחם באף אחד. אילו לא היינו מכים בסלע במי מריבה לא היינו צריכים להילחם באף אחד, ובכל רגע בהיסטוריה שהגיעה ההזדמנות של סיום המלחמות ועלו מושיעים – מגיע עמלק כדי לוודא שאנחנו ממשיכים לעסוק בלהתבלבל במהי מגמת העל שלנו. זה נקרא "אשר קרך בדרך". זה לא היה רק ברפידים – זה היה גם במרגלים, גם במעפילים ובמלך ערד היושב בארץ הנגב.

זוכרים מה אמרו יהושע וכלב על המרגלים? –

אִם־חָפֵ֥ץ בָּ֙נוּ֙ ה' וְהֵבִ֤יא אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וּנְתָנָ֖הּ לָ֑נוּ אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־הִ֛וא זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ. אַ֣ךְ בַּ-ה֮' אַל־תִּמְרֹ֒דוּ֒ וְאַתֶּ֗ם אַל־תִּֽירְאוּ֙ אֶת־עַ֣ם הָאָ֔רֶץ כִּ֥י לַחְמֵ֖נוּ הֵ֑ם סָ֣ר צִלָּ֧ם מֵעֲלֵיהֶ֛ם… (במדבר י"ד, ח'-ט')

זה ביטוי מוזר "לחמנו הם". מה שהם אומרים לעם הוא בפשטות שהכניסה לארץ יכולה להיות בלי מלחמות, 'אבל אתם עכשיו לוקחים אותנו למקום אחרי שהושפעתם מעמלק!'. מהותו של עמלק היא לרתום אותי לתפיסת המלחמה.

סברה, לא נבואה

אמרתי השבוע למישהו שאני חושב שכל אזרח בישראל ראוי להיות ראש ממשלה, אנחנו חיים בדמוקרטיה, אלא אם כן הוא היה גנרל. תראו מה קורה במציאות. אם הוא היה גנרל – הוא חושב מלחמה, וגם אם הוא יחליף את החשיבה שלו ממלחמה זה יהיה לאיך בגוים הוא יתחשב שלא במלחמה, אבל "ה' אלוקי ישראל מלך" הוא שבכלל אין עמלק. "ראשית גוים עמלק – ואחריתו עדי אובד". "תמחה את זכר עמלק", היינו תמחה את הרעיון העמלקי הזה שבעולם צריך שתהיה מלחמה, שהגאולה תבוא במלחמה. וקשה לומר את זה, כי זו מצווה מפורשת וזה התפקיד שלנו, אבל צריך לזכור שזה נקבע להיות התפקיד שלנו רק בגלל שחטאנו בעגל, רק בגלל שחטאנו במרגלים או נפלנו במי מריבה או עם שאול, וכי הנס של אסתר היה בחו"ל ולא עלינו לארץ כדי שיחול עלינו הענין האלוקי כבראשונה!

ולכן בא בלעם ועושה סדר ואומר לבלק – 'תבין בלק יקר, אתה בסך הכל פרוקסי. אתה מרגיש עכשיו אולי שאתה איזה מלך גדול אבל עוד מעט אתה לא תהיה אפילו איזה צ'ופצ'יק בגלובוס'. יש מאבק בין רומא לירושלים, בין אדום לישראל, בין מלחמה לשלום. יש מאבק בין להביא לעולם אלוקות, בין "עם לבדד ישכון", לבין כל הדברים האלה שהם מנגדים לזה – "העם הזה לעמך". באחרית הימים – "וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹֽיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָֽיִל. וְיֵרְדְּ מִֽיַּעֲקֹב וְהֶֽאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר", היינו מרומא, ואז רואים את עמלק ואומרים "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד".

ולמה זה מופיע בסוף, ב-"הנני הולך לעמי"? הרי זו הנבואה הכי גדולה שלו! – כל מה שאמר בלעם לפני כן היה מכח הנבואה, ועכשיו נסתלק הקב"ה מעליו, ואז בא בלעם ואומר לבלק ובעצם הוא אומר את זה לנו – 'בלק, עד עכשיו דיברתי מכח הנבואה, אבל חוץ מהנבואה אני גם נחשב לאדם הכי חכם בעולם מאומות העולם. אני "יודע דעת עליון". ועכשיו אני אומר לך סברה ולא נבואה, אני מדבר אליך עם שכל – אם העולם הזה לא הולך למשיח, אם לעולם הזה אין "עם לבדד ישכון", אם העולם הזה לא יילך למקום הזה – אז בשביל מה הוא נברא?'. זו סברה פשוטה. האמונה במשיח היא 'האדים' של נבואת בלעם, היא הקריאה הפשוטה של כל העולם שיצעק – 'בשביל מה נבראנו? למה נוצר העולם? מה המטרה של כל זה אם לא לתקן את חטא העגל, את חטא המרגלים, לתקן את מציאות עמלק בעולם ולהביא אותו אל בית תפילה לכל העמים!'. 'מהמקום הזה שאני הולך לעמי, שנסתלק הקב"ה מעלי, אני אומר לך את זה'.

איתן מושבך

ואחרי שהוא מדבר על עמלק, הוא נושא את עיניו ורואה את הקיני ואומר לו –

…אֵיתָן֙ מֽוֹשָׁבֶ֔ךָ וְשִׂ֥ים בַּסֶּ֖לַע קִנֶּֽךָ. כִּ֥י אִם-יִֽהְיֶ֖ה לְבָ֣עֵֽר קָ֑יִן עַד-מָ֖ה אַשּׁ֥וּר תִּשְׁבֶּֽךָּ. (שם כ"א-כ"ב)

זה נשמע קצת כמו כתב חידה. הקיני, אומר רש"י, אלו הם בני יתרו, הגרים, "ורבים מעמי הארץ מתייהדים". איך הם קשורים לפה? במלחמת עמלק, עמלק ישב בתוך אוכלוסיה אזרחית, בגלבוע, ואז פונה שאול לפני שמואל אל הקיני ועושה "הקש בגג", ודובר צה"ל מודיע לאוכלוסיה האזרחית שם להתפנות ואומר להם – 'אתה עשית חסד עם ישראל כשהם יצאו ממצרים, הרי אתה יתרו ועמלק נתקע בך והוא לא יכול לסבול את מה שאתה ואת מה שאתה מייצג', ועכשיו בא בלעם ואומר ליתרו – 'אנחנו הרי חברים מפעם. פעם היינו שנינו יועצים לפרעה ואז אתה אמרת לעולם עד כמה צריך להרוס את עם ישראל. עכשיו אני מסתכל על עצמי – עוד יומיים-שלשה יגמרו אותי בחרב, אבל אני רואה אותך ואת הצאצאים שלך אחרי שהשתלבת עם עם ישראל. אני רואה את בני יתרו משתלבים בעם ישראל, יושבים בבתי הדין של ישראל, בעיר התמרים – אז תקשיב לי "איתן מושבך". יש לך יישוב חזק, איתן, "ושים בסלע קינך" – כי גם אם תוגלה לאשור "עד מה אשור תשבך". נניח שאתה תיגלה עם עשרת השבטים שסנחריב מלך אשור היגלה אותם, אז מה? יעברו כמה שנים בודדות, אלפיים או אלפיים חמש מאות שנה, ואתה תחזור (עיי"ש ברש"י). זה זמני – אבל אני אין לי קיום. אתה נתקעת במקום שיחזיר את הכל אל האלוקות'. "הן עם לבדד ישכון".

לתקן עולם במלכות שדי

כשהעם הזה הוקם, המטרה היתה שכל העמים יהיו ענפים שיתברכו בך כל משפחות האדמה. עמלק לקח את התפקיד לשבש לנו את המטרה העליונה, וכל עוד אנחנו תקועים במטרות הביניים של לנצח במלחמה ולא של הניצחון המוחלט, של ה' אלוקי ישראל מלך, של "בית תפילה לכל העמים", אז עמלק עדיין לא הגיע ל"אחריתו עדי אובד".

כל הדיבורים האלה על הכרעה, הכרעה מוחלטת וכו' הם מושגים שבאים להסביר לנו ש"אחריתו עדי אובד". כל תפקידו של עמלק הוא לגרום לנו לברר את הבירורים האלה, והכתישה שלו היא זו שתביא להופעה של "בית תפילה לכל העמים", להופעה של השלום. המלך המשיח נלחם מלחמת עמלק, אומר הרמב"ם, ומקבץ נדחי ישראל ובונה מקדש על מכונו ואז הוא מביא את כל העולם כולו "לתקן עולם במלכות שדי", במהרה בימינו.

1. עי' בשיעור "מצבא ההגנה לישראל – אל צבאות ה'", גיליון טועמיה, שלח, תשפ"ה, שם הזכרנו את דברי האור החיים הק' שפירוש המילים "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו" (במדבר י"ד, כ"ד), הכוונה שכלב, בניגוד ליהושע שקיבל ברכה מיוחדת ממשה רבנו לפני השליחות, אכן היתה לו התלבטות פנימית קשה אם לחבור למרגלים או להישאר נאמן למשה, והוא כמעט נפל בניסיון המרגלים כי היתה בו רוח אחרת, יצר הרע, אך הוא השתלט עליה והלך להשתטח בחברון על קברי אבות ומשם הוא קיבל את הכח להתמודדות. ↑

2. כלומר שהטבע חדור אלוקות ↑

פרשת חוקת פותחת ברוב שנים את קריאות התורה של חודש תמוז, ולכל הפחות היא נקראת במחצית הראשונה שלו,^[1] והיא אף קשורה מאד לעניינו של החודש; תחילתה של הפרשה בפרה אדומה, ורש"י מלמד אותנו שם באריכות שכל ענין הפרה האדומה הוא לתקן את חטא העגל, "משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמרו תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה ותכפר על העגל" (במדבר י"ט, ב' ברש"י). מעשה העגל נעשה בט"ז בתמוז, ולמחרת, בי"ז בתמוז, נשתברו הלוחות, והזוה"ק אומר שחודש תמוז הוא חודש מוּעד שצריך בו הרבה ישועות והרבה צריך להיזהר בו, ואכן בהיסטוריה היהודית זה היה חודש לא פשוט – בין המצרים וכו'. אמנם צריך באמת לתת את הדעת איך פרה אדומה באה לכפר על חטא העגל, שהרי הפרה מטהרת מטומאת מוות, ואילו העגל לכאורה אינו קשור לכך ואיך הדברים מתחברים? כמדומני שצריך להעמיק במהותו של החודש וכן בעניינה של פרשת חוקת שמכניסה אותנו אליו.

שם של עבודה זרה

יש דבר מעניין שכולנו מן הסתם שמנו לב אליו, והוא שתמוז הוא בכלל שם של אליל, של עבודה זרה. אין לנו אף חודש נוסף שנקרא על שם עבודה זרה, והגם שאין מן התורה שמות לחודשים כלל,^[2] והשמות שאנו מכירים הם אלו שעלו איתנו מבבל, אבל יש הלכה שאסור לקבוע שום דבר על שם עבודה זרה. נכון שכתוב שאם זו עבודה זרה שמוזכרת במקרא הרי שהמקרא כבר עיקר אותו משרשו, ועדיין – זה לא השם הכי סימפטי, אז למה קוראים לחודש תמוז?

השם תמוז מופיע בספר יחזקאל, שנתנבא בחו"ל, בגולת בבל, ובפרק ח' מראה לו הקב"ה את הסיבות לחורבן, את מה שקורה סביבות לחורבן –

וַיְהִ֣י בַּשָּׁנָ֣ה הַשִּׁשִּׁ֗ית בַּשִּׁשִּׁי֙ בַּחֲמִשָּׁ֣ה לַחֹ֔דֶשׁ אֲנִי֙ יוֹשֵׁ֣ב בְּבֵיתִ֔י וְזִקְנֵ֥י יְהוּדָ֖ה יוֹשְׁבִ֣ים לְפָנָ֑י וַתִּפֹּ֤ל עָלַי֙ שָׁ֔ם יַ֖ד ה' א-להים. וָאֶרְאֶ֗ה וְהִנֵּ֤ה דְמוּת֙ כְּמַרְאֵה־אֵ֔שׁ מִמַּרְאֵ֥ה מׇתְנָ֛יו וּלְמַ֖טָּה אֵ֑שׁ וּמִמׇּתְנָ֣יו וּלְמַ֔עְלָה כְּמַרְאֵה־זֹ֖הַר כְּעֵ֥ין הַחַשְׁמַֽלָה. וַיִּשְׁלַח֙ תַּבְנִ֣ית יָ֔ד וַיִּקָּחֵ֖נִי בְּצִיצִ֣ת רֹאשִׁ֑י וַתִּשָּׂ֣א אֹתִ֣י ר֣וּחַ בֵּֽין־הָאָ֣רֶץ וּבֵ֣ין הַשָּׁמַ֡יִם וַתָּבֵא֩ אֹתִ֨י יְרוּשָׁלַ֜מָה בְּמַרְא֣וֹת אֱלֹהִ֗ים אֶל־פֶּ֜תַח שַׁ֤עַר הַפְּנִימִית֙ הַפּוֹנֶ֣ה צָפ֔וֹנָה אֲשֶׁר־שָׁ֣ם מוֹשַׁ֔ב סֵ֖מֶל הַקִּנְאָ֥ה הַמַּקְנֶֽה… וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י בֶּן־אָדָ֕ם הֲרֹאֶ֥ה אַתָּ֖ה מָ֣ה הֵ֣ם עֹשִׂ֑ים תּוֹעֵב֨וֹת גְּדֹל֜וֹת אֲשֶׁ֥ר בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֣ל עֹשִׂ֣ים פֹּ֗ה לְרׇֽחֳקָה֙ מֵעַ֣ל מִקְדָּשִׁ֔י וְעוֹד֙ תָּשׁ֣וּב תִּרְאֶ֔ה תּוֹעֵב֖וֹת גְּדֹלֽוֹת. וַיָּבֵ֥א אֹתִ֖י אֶל־פֶּ֣תַח הֶחָצֵ֑ר וָאֶרְאֶ֕ה וְהִנֵּ֥ה חֹר־אֶחָ֖ד בַּקִּֽיר. וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י בֶּן־אָדָ֖ם חֲתׇר־נָ֣א בַקִּ֑יר וָאֶחְתֹּ֣ר בַּקִּ֔יר וְהִנֵּ֖ה פֶּ֥תַח אֶחָֽד. וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑י בֹּ֤א וּרְאֵה֙ אֶת־הַתּוֹעֵב֣וֹת הָרָע֔וֹת אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם עֹשִׂ֖ים פֹּֽה. וָאָבוֹא֮ וָאֶרְאֶה֒ וְהִנֵּ֨ה כׇל־תַּבְנִ֜ית רֶ֤מֶשׂ וּבְהֵמָה֙ שֶׁ֔קֶץ וְכׇל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל מְחֻקֶּ֥ה עַל־הַקִּ֖יר סָבִ֥יב סָבִֽיב. וְשִׁבְעִ֣ים אִ֣ישׁ מִזִּקְנֵ֣י בֵֽית־יִ֠שְׂרָאֵ֠ל וְיַאֲזַנְיָ֨הוּ בֶן־שָׁפָ֜ן עֹמֵ֤ד בְּתוֹכָם֙ עֹמְדִ֣ים לִפְנֵיהֶ֔ם וְאִ֥ישׁ מִקְטַרְתּ֖וֹ בְּיָד֑וֹ וַעֲתַ֥ר עֲנַֽן־הַקְּטֹ֖רֶת עֹלֶֽה. וַיֹּ֣אמֶר אֵלַי֮ הֲרָאִ֣יתָ בֶן־אָדָ֒ם אֲשֶׁ֨ר זִקְנֵ֤י בֵֽית־יִשְׂרָאֵל֙ עֹשִׂ֣ים בַּחֹ֔שֶׁךְ אִ֖ישׁ בְּחַדְרֵ֣י מַשְׂכִּית֑וֹ כִּ֣י אֹמְרִ֗ים אֵ֤ין ה֙' רֹאֶ֣ה אֹתָ֔נוּ עָזַ֥ב ה' אֶת־הָאָֽרֶץ. וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑י ע֣וֹד תָּשׁ֥וּב תִּרְאֶ֛ה תּוֹעֵב֥וֹת גְּדֹל֖וֹת אֲשֶׁר־הֵ֥מָּה עֹשִֽׂים. וַיָּבֵ֣א אֹתִ֗י אֶל־פֶּ֙תַח֙ שַׁ֣עַר בֵּית־ה' אֲשֶׁ֖ר אֶל־הַצָּפ֑וֹנָה וְהִנֵּה־שָׁם֙ הַנָּשִׁ֣ים יֹשְׁב֔וֹת מְבַכּ֖וֹת אֶת־הַתַּמּֽוּז. (יחזקאל ח', א'-י"ד)

רש"י מבאר שם במקום –

מבכות את התמוז. דמות א' שמחממות אותו מבפנים והיו עיניו של עופרת והם נתוכין מחום ההיסק ונראה כאלו בוכה ואומרת תקרובת הוא שואל.

זו היתה עבודה זרה ממתכת גדולה ועיניה מעופרת, ו"הנשים המבכות" אינן נשים שבכו, אלא תפקידן היה להדליק אש גדולה שחיממה והתיכה את העופרת של עיני האליל, וכאשר היו ניתכות, העופרת היתה נמסה, וזה היה נראה כאילו שהוא בוכה ומבקש שיקריבו לו תקרובות שונות. אז על שם זה נקרא החודש? אין שם יותר סימפטי?

לשמור בטהרה – ואז לטמא

עוד נשוב אל התמוז אבל נתחיל את לימודנו מתוך הפרשה שלנו. יש בפרה אדומה דין מרתק; דיני פרה אדומה שונים מכל המצוות האחרות. יש בה חומרות שאין כמעט בשום מקום אחר; המשנה אומרת שהיו צריכים להפריש את הכהן השורף את הפרה שבעה ימים קודם שריפתה מביתו, ממש כפי שהפרישו כהן גדול לפני יום הכיפורים. לא הכהן הגדול הוא השורף ובעצם כל מעשה הפרה איננו בכהן גדול, כשבתורה עצמה מצווה בכך אלעזר הכהן. ועוד – היה שם בית אבן, לשכה עשויה אבנים, כדי שלא תהיה שם טומאה, והיו מזים על הכהן כל שבעת הימים שמא הוא נטמא למת מבלי לדעת. הרמב"ם מתאר שהיו תשע פרות אדומות לאורך ההיסטוריה ואת העשירית יעשה המשיח שיגלה במהרה בימינו, וכל הכלים היו מתקדשים שם, "מעלות יתרות היו עושים בפרה אדומה". המשנה שואלת, איך ימצאו איש אשר מעולם לא נטמא למת? הרי אין למצוא מישהו כזה ברחוב, ולכן מבארת המשנה –

חֲצֵרוֹת הָיוּ בִירוּשָׁלַיִם בְּנוּיוֹת עַל גַּבֵּי סֶלַע וְתַחְתֵּיהֶם חָלוּל, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם. וּמְבִיאִים נָשִׁים עֻבָּרוֹת וְיוֹלְדוֹת שָׁם וּמְגַדְּלוֹת שָׁם אֶת בְּנֵיהֶן. וּמְבִיאִים שְׁוָרִים וְעַל גַּבֵּיהֶן דְּלָתוֹת, וְתִינוֹקוֹת יוֹשְׁבִין עַל גַּבֵּיהֶן וְכוֹסוֹת שֶׁל אֶבֶן בְּיָדָם. הִגִּיעוּ לַשִּׁלּוֹחַ, יָרְדוּ וּמִלְאוּם, וְעָלוּ וְיָשְׁבוּ עַל גַּבֵּיהֶן. (פרה ג', ב')

אין שום דבר דומה לזה בשום דבר אחר בתורה! נשים היו יולדות ילדים בטהרה ומגדלות אותם בטהרה לשם כך, והילדים היו יורדים לשילוח על גבי השוורים שעליהם לוחות עץ כדי להביא מים טהורים – תיאור מדהים. ואז הגיעו להר הבית ושם כבר הותר לילדים ללכת על רגליהם. הטבילו את התינוקות, והיו מקדשים ומזים על זה ששורף את הפרה וכו'. נזכור ששריפת הפרה נעשתה בהר משחה, 'גת שמנים' של ימינו. כדי להגיע להר משחה בנו גשר מיוחד –

וְכֶבֶשׁ הָיוּ עוֹשִׂים מֵהַר הַבַּיִת לְהַר הַמִּשְׁחָה, כִּפִּין עַל גַּבֵּי כִפִּין, וְכִפָּה כְנֶגֶד הָאֹטֶם, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם, שֶׁבּוֹ כֹהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה, וּפָרָה וְכָל מְסַעֲדֶיהָ, יוֹצְאִין לְהַר הַמִּשְׁחָה. (שם ו')

ואז הביאו את הכהן שצריך לעשות את הפרה, ולוקחים אותו, את האיש שעליו כתוב בפרשתנו "ולקח איש טהור את אפר שריפת הפרה", והיו מטמאים אותו שם, וחז"ל מסבירים שזה היה כנגד הצדוקים –

… וּמְטַמְּאִים הָיוּ אֶת הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה, מִפְּנֵי הַצְּדוֹקִים, שֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹמְרִים בִּמְעֹרְבֵי שֶׁמֶשׁ הָיְתָה נַעֲשֵׂית. (שם ז')

לאחר מכן היו מטבילין אותו, והוא שורף את הפרה כשהוא טבול יום, כלומר הוא עדיין לא יכול לאכול קרבנות גם לא לאכול תרומה (כי צריך לשם כך "הערב שמש"). וכל זאת למה? אחרי שהפרישו אותו מראש שבעה ימים ושמרו עליו שלא ייטמא, היזו עליו כל הימים – אז עכשיו באים ומטמאים אותו?! את כל זה עשו רק כדי להוציא מידי הבנת הצדוקים שטענו ש-"איש טהור" הכוונה לטהור לגמרי, היינו מי שיכול לאכול תרומה גדולה, להקריב קרבנות וכו', ואילו לפי הפרושים, מדובר בכל יהודי או יהודיה (כן, גם אישה כשרה לשרוף את הפרה האדומה, בניגוד לקרבנות אחרים!) שיכול לאכול מעשר שני בירושלים, כלומר שהוא בשלב של "טבול יום" בלבד. זו ההגדרה ההלכתית בניגוד לצדוקים שטענו "במעורבי שמש". וכל זה היה נעשה בטקס שלם בו סמכו הכהנים את ידיהם על אותו האיש, והוא טובל, עולה ומסתפג וכו' במקווה מיוחד שכל תפקידו וייעודו היה רק לטבילת העושה את אפר הפרה, ורק לאחר מכן ממשיכים עם השריפה. הרמב"ם מסביר שכל המעלות היתירות שעשו בפרה אדומה נקבעו רק כדי שלא יתבלבלו פה בין שני הכוחות המנוגדים שבה – מצד אחד כל הכנות הטהרה האפשריות כפי שתיארנו, ומאידך את הכהן שעושה את הפרה מטמאים כדי שהוא יהיה טבול יום, טהור באופן הכי מינימלי בכלל – כדי להוציא מליבם של הצדוקים. זה דבר מענין.

אז הטהרה מטומאת המוות, סיפור פרה אדומה, כוללת שני דברים סותרים. מצד אחד מערך טהרה שאין דומה לו – פרה אדומה שאין בה מום שלא עלה עליה עול, כלומר שאף פעם לא שמו עליה אפילו לא סוודר לרגע, והגם היא לא הרגישה את זה בכלל. ומאידך, האיש העושה את הפרה צריך להיות רק טבול יום בדווקא, ולשם כך מטמאים אותו כדי שהוא יטבול שם בהר המשחה, כדי להוציא מליבם של הצדוקים, וככל המחלוקות בין הצדוקים לפרושים, זה כנראה עקרוני ומרתק.

נסכם אם כן את השאלות – למה פרה אדומה מכפרת על חטא העגל ולמה עושים את "התרגיל" הזה עם לטמא את האיש העושה את אפר הפרה ואז לטהר אותו ובעצם בכך מוודאים שהוא איננו צדוקי?

ואני בתוך הגולה

ועוד דבר; פרשת פרה אדומה שבאה כאמור לתקן את חטא העגל והיא הפותחת את חודש תמוז, באה להכניס אותנו לעומק של מהות החודש הזה, של תיקון חטא העגל. חמישה דברים אירעו את אבותינו בי"ז בתמוז, כמאמר המשנה בתענית, ובו אנחנו מתחילים את תקופת בין המצרים. והאמת היא שאם נלך קצת אחורה, נגלה שהיו כמה דברים גדולים בחודש תמוז עוד לפני מה שאנחנו יודעים. אנחנו כן יודעים שב-ו' סיון עלה משה להר, בט"ז תמוז הוא ירד בעקבות חטא העגל, בי"ז נשתברו הלוחות, ואז בי"ח או בי"ט (מחלוקת בראשונים) עולה משה להר בשנית ומתחיל בסדר התפילות הגדולות של ארבעים הימים האמצעיים עד לערב ר"ח אלול, שם קורא לו הקב"ה ואומר לו לעלות פעם נוספת לעוד ארבעים יום ואז הוא ייתן לו את הלוחות השניים.

בואו נחזור להיסטוריה, למה שאנחנו יודעים מהמקרא עצמו. אותו יחזקאל הנביא מתנבא בחודש תמוז נבואה גדולה, ולא תמיד שמים לב לזה – בפרק הראשון הוא רואה את מעשה המרכבה המפורסם,^[3] עליה כתוב שאין דורשים במרכבה ברבים, שם כל הסודות. מה הוא בדיוק רואה שם? – הוא רואה את השמיים נפתחים ואז מראות אלוקים. הוא נמצא אז "בתוך הגולה", ומה התאריך? –

וַיְהִ֣י בִּשְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֗ה בָּֽרְבִיעִי֙ בַּחֲמִשָּׁ֣ה לַחֹ֔דֶשׁ וַאֲנִ֥י בְתֽוֹךְ־הַגּוֹלָ֖ה עַל־נְהַר־כְּבָ֑ר נִפְתְּחוּ֙ הַשָּׁמַ֔יִם וָאֶרְאֶ֖ה מַרְא֥וֹת אֱלֹהִֽים. (יחזקאל א', א')

ה' בתמוז. יחזקאל הוא הנביא היחיד שמתנבא בגולה, מחוץ לארץ, ולכן הוא דואג לאזכר את זה כבר בפסוק הפותח את ספרו – "ואני בתוך הגולה". יש כלל גדול שכל הנביאים התנבאו בארץ או עבור הארץ, וכל מה שמנבאים ורואים ירמיהו הנביא ואחרים בכל תיאור החורבן, רואה יחזקאל מהמקום של הגולה, ובמחזות המדהימים שלו לוקח אותו הקב"ה ברוח, בין השמים והארץ, והוא רואה את הדברים המזעזעים ביותר, אבל מאידך הוא גם זה שבסוף נבואתו, בתשעת הפרקים האחרונים של הספר, רואה את בית המקדש השלישי על מידותיו, על בניינו. כל מה שאנחנו יודעים על הבית השלישי, שייבנה ב"ב, הוא מיחזקאל, מהנביא ש"בתוך הגולה". ובואו נראה מה הוא ראה שם בה' תמוז –

בַּחֲמִשָּׁ֖ה לַחֹ֑דֶשׁ הִ֚יא הַשָּׁנָ֣ה הַחֲמִישִׁ֔ית לְגָל֖וּת הַמֶּ֥לֶךְ יוֹיָכִֽין. הָיֹ֣ה הָיָ֣ה דְבַר-ה' אֶל-יְחֶזְקֵ֨אל בֶּן-בּוּזִ֧י הַכֹּהֵ֛ן בְּאֶ֥רֶץ כַּשְׂדִּ֖ים עַל-נְהַר-כְּבָ֑ר וַתְּהִ֥י עָלָ֛יו שָׁ֖ם יַד-ה'. (שם ב'-ג')

כמה זה מודגש כאן שהוא בתוך הגולה, בארץ כשדים, על נהר כבר – ושם יד ה' והוא רואה את מה שאף אחד לא ראה, את המרכבה. הוא רואה רוח סערה באה מן הצפון, את דמויות החיות – הנשר, האריה, ואת דמות האדם עליהם. ממישהו זוכר מה זה "נפתחו והשמים ואראה מראות אלקים"? הרי כולנו היינו שם – מעמד הר סיני. שם מתארת התורה את מה שהיה במשפט אחד –

אַתָּה֙ הׇרְאֵ֣תָ לָדַ֔עַת כִּ֥י ה' ה֣וּא הָאֱלֹהִ֑ים אֵ֥ין ע֖וֹד מִלְּבַדּֽוֹ. (דברים ד', ל"ה)

רש"י מסביר שם –

הָרְאֵתָ. כְּתַרְגּוּמוֹ, "אִתַּחְזִיתָא". כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה, פָּתַח לָהֶם שִׁבְעָה רְקִיעִים (פסיקתא רבתי סוף פרשה כ), וּכְשֵׁם שֶׁקָּרַע אֶת הָעֶלְיוֹנִים כָּךְ קָרַע אֶת הַתַּחְתּוֹנִים וְרָאוּ שֶׁהוּא יְחִידִי; לְכָךְ נֶאֱמַר 'אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת'.

את דברי יחזקאל הללו, "נפתחו השמים ואראה מראות א-להים", אנחנו קוראים בהפטרת חג השבועות, במעמד הר סיני, הכי קרוב לאשמורת הבוקר שאפשר ברוב המקרים. "אתה הראת" משמעו שהקב"ה החדיר בכל יהודי את הראיה הברורה, את ההתקשרות שהוא יחידי בעולמו. ראינו את זה. ובה' בתמוז, אותו יחזקאל רואה במראות האלוקים גם את הגאולה וגם את החורבן הקשה ביותר, שמתואר על ידי הנשים המבכות את התמוז בשערי בית המקדש. אותו יחזקאל מזכיר לנו בפתיחת הספר את מהות החודש הזה; אנחנו רגילים לומר שצום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהפכו לנו ולכל בית ישראל לששון ולשמחה, אבל בינתיים חודש תמוז הוא חודש של חורבן והרבה כאב. אמנם בחסידות חב"ד חודש תמוז נחשב לחודש הגאולה – י"ב תמוז, ג' תמוז, ובהמשך נדבר ונרחיב על המהפכה הזו.

יום של גאולה

אם נעמיק לרגע נבין שי"ז בתמוז איננו היום בו נשתברו הלוחות ושט"ז בתמוז אינו היום בו חטאנו בעגל. מה היה אמור להיות בי"ז בתמוז מלכתחילה? אם העולם היה נוהג כפי שהוא צריך היה לנהוג, הרי שבי"ז בתמוז היה אמור משה רבנו לרדת מהר סיני אחרי ארבעים יום וארבעים לילה ולהביא לנו את הלוחות שהוא קיבל, לוחות אשר "מעשה אלוקים המה", אשר משני עבריהם הם כתובים, ולולי חטא העגל היינו מקבלים את הלוחות ונכנסים עם משה רבנו לארץ ישראל בגאולה שלמה והיו האומות יושבות ארץ ישראל מקבלות אותנו, והעולם כולו היה עולה מהמקומות הכי נמוכים שלו אל הגאולה השלמה, כשבמרכז העולם, בבית התפילה לכל העמים, היה ארון עדות עם הלוחות אשר "מעשה אלהים המה". שתי אבנים שכתובות משני עבריהם באופן ניסי ומופלא. כלומר י"ז תמוז אינו יום שאנחנו מבקשים שיהפוך לנו מאבל לשמחה אלא זה היה היום שיועד לגאולה מלכתחילה, לגאולת כל העולם, כל העתיד וההיסטוריה, ואף מלאך המוות היה נשחט.

תמוז הוא אור כל כך גדול, שמש רוחנית כל כך גבוהה, שמוסתרת בעולם, ושהדרך היחידה שניתן להסביר את זה היא על ידי האליל של התמוז – חום, היסק נוראי. הזכרנו לאחרונה שהמילה הזו, תמוז, בשפות כמו טורקית עתיקה ובשפות ים תיכוניות נוספות, היא שמו של חודש יולי. ההסבר הטכני הוא שזה חודש שחם בו מאד, אבל במהות – התמוז שהנשים מבכות אותו הוא הכיסוי שאתה מכסה כי אתה לא יכול לראות עדיין את אור השמש שמופנם בפנים, את המהפכה שצריכה להתרחש בחודש הזה.

מהנהגה ניסית להנהגה מכוסה

ומה קורה לפני ה' תמוז והרבה לפני נבואתו של יחזקאל? בג' תמוז, כך מופיע בסדר עולם רבה, עומד יהושע בן נון ואומר "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון". ג' תמוז. בימינו כבר כולם יודעים שג' תמוז הוא יום ההילולא של הרבי מליובאוויטש זיע"א, שהרבי עצמו קרא לו "אתחלתא דגאולה", שכן היה זה היום בו הומר עונשו של הרבי הריי"צ, חותנו, מעונש מוות לגלות בעיר קאסטרמא, והשיחרור שלו מהגלות הזו היה רק בי"ב בתמוז, אבל הרבי כותב שבאופנים מסוימים ג' תמוז גדול מי"ב תמוז, כי ג' תמוז הוא יציאה ממוות לחיים. אמנם גלות קשה אבל בעצם אז התגלו הכוחות הפנימיים העמוקים, שמוסתרים וחבויים בשמש שורפת של עבודת כוכבים ומזלות, של הנשים המבכות את התמוז בשער הפנימי של בית ה' – וזוהי המהות של כל הגאולה הפנימית שנמצאת מאחורי כל זה. מהותו של החודש הזה היא הכח להפך ולהבין שמה שמכוסה, "ואני בתוך הגולה", זה כיסוי קשה מאד, ימים קשים ומועדים של בין המצרים, אבל בפנים בפנים כולו אמור להתהפך לגאולה געשית עצומה.

כדאי לזכור מתי אומר יהושע את המשפט המפורסם של "שמש בגבעון דום", וזה אף קשור לפרשת השבוע שלנו, שעוסקת אחרי הפרה האדומה, בהיפוכים – במות אהרן, במות מרים, במי מריבה, ודווקא אז שרים ישראל "עלי באר ענו לה" (במדבר כ"א, י"ז), ובתוך הפרשה גם מקופלת בשקט בשקט המלחמה עם סיחון ועוג, וכפי שיספר משה בדברים על המלחמה הזו –

הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה אָחֵל֙ תֵּ֤ת פַּחְדְּךָ֙ וְיִרְאָ֣תְךָ֔ עַל־פְּנֵי֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כׇּל־הַשָּׁמָ֑יִם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁמְעוּן֙ שִׁמְעֲךָ֔ וְרָגְז֥וּ וְחָל֖וּ מִפָּנֶֽיךָ. (דברים ב', כ"ה)

ומסביר שם רש"י –

תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם. לִמֵּד שֶׁעָמְדָה חַמָּה לְמֹשֶׁה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת עוֹג [סְפָרִים אֲחֵרִים: סִיחוֹן], וְנוֹדַע הַדָּבָר "תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם" (ע"ז כ"ה ע"א).

בפרשת חוקת אנחנו עוברים בעצם מההנהגה הניסית המופלאה, ענני הכבוד נעלמים, הבאר נעלמת, על משה נגזר שלא ייכנס לארץ, וההנהגה תעבור מהרמה הניסית של לוחות ראשונים, של משה אהרן ומרים – אל יהושע. אפילו פרה אדומה בה מצווים משה ואהרן בתחילת הפרשה – מצוותה בסגן, אלעזר הכהן.

טהרה וקדושה – בכל יהודי

שאלנו למה צריך בפרה דומה את המתח הזה בין הטהרה הגמורה של האיש במשך שבעה ימים ובין זה שבאים לטמא אותו בהר המשחה – זורקים עליו שרץ וזקני בית דין עומדים עליו, סומכים ידיהם ואומרים לו 'עכשיו תטבול' אבל רק פעם אחת ולא יותר, כי באים לגלות לו את התגלית האדירה שהטהרה מטומאת המוות בעולם, ממחלת העולם, כוחה נובע מעצם זה שהוא יהודי ולא בגלל שהוא טהור ברמת תרומה גדולה או קורבנות. "ואסף איש טהור" – בין איש ובין אישה, ישראל, ולכן מטמאים אותו. על מה התווכחו פה הצדוקים? מה, הם נהיו צדיקים גדולים פתאום? אכפת להם מטהרה יתירה בישראל? אותם צדוקים שכפי שכתב הרמב"ם שמהם באה הנצרות רצו לטעון ולומר לנו 'הכח שיכול להפך את העולם לא קיים ביהודים 'רגילים' אלא רק בצדיקים, בכאלה שיכולים לאכול תרומה גדולה ולהיות טהורים ולהקריב קרבנות. זה לא סתם לכל יהודי'.

אמנם אנחנו יודעים שבעם ישראל פרה אדומה היא הדרך להיטהר מחטא העגל. לא איזה צדיק מטהר מחטא העגל. מטמאים את הכהן העוסק באפר הפרה בכוונה והוא טובל שם כדי להראות שהוא רק טבול יום ובטהרה האלמנטרית הבסיסית הזו שאיתה אפשר לאכול מעשר שני בירושלים – דווקא כך הוא עוסק באפר הפרה ודווקא באופן הזה מזים על טמא מת בשלישי ובשביעי והוא נטהר והופך להיות הזוי וכך מיטהרים מטומאת המוות של העולם, וזה תיקון חטא העגל וזו החזרה לי"ז בתמוז המקורי וזה התמוז – לשון היסק, זה "כי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱ-לֹהִים…" (תהילים פ"ד, י"ב), זו האלוקות המוסתרת בעולם שתתגלה ותופיע ע"י עם ישראל, ע"י כל אחד ואחת מאיתנו, איש ואשה – "איש טהור", טבול יום בלבד, זו כל הטהרה שצריך. אנחנו בונים את העולם, מייצרים גשרים, את הגשר הרוחני הסמלי בין הר הבית לבין כל החלק הבא, אנחנו בונים עולם שלם ומנסים לייצר בו את התינוקות הללו ואת הטהרה בעולם, אבל מה מטהר בסוף מטומאת המוות? – הכח הזה של עם ישראל.

יחזקאל בה' בתמוז רואה את השמים ואת מראות אלוקים, כמו שכל אחד מאיתנו ראה במעמד הר סיני, רק שאז פרחה נשמתנו והקב"ה החזיר אותן אלינו בטל של תחיית המתים, ויחזקאל מגלה איך בכל אחד מאיתנו נמצא הכח הזה. זוכרים את הביטוי הזה "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי" (מכילתא דשירה ג, ד"ה זה אלי)? את זה זה בא לבטא. ולכן זה דווקא יחזקאל הנביא של "ואני בתוך הגולה". היש מישהו מאיתנו שלא מרגיש את עצמו כך, בתוך הגולה?

יש למרן הרב קוק זצ"ל פסקה נפלאה ב'אורות הקודש' שמדברת מהנשמה של כל אחד ואחד – האני העצמי שנמצא בתוך הגולה.^[4] "ואני בתוך הגולה ואראה מראות אלוקים". זה אותו יחזקאל שרואה את הדברים הקשים ביותר, הנוראים ביותר, ירושלים במציאות גלותית, באים אליו זקני ירושלים ואומרים לו 'אנחנו לא רוצים להישאר פה בכל', והוא עונה להם – "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת…" (יחזקאל כ', ל"ב), והוא זה שרואה את בית המקדש השלישי.

עליונות אווירית

אתם יודעים מה זה ג' תמוז? אני מרגיש את הדברים האלה עכשיו בתמוז, ובעז"ה נראה את זה פה את כל מה שקורה עכשיו. אני ממש מרגיש את התהפכות ההבנה שאנחנו לוחמים מול כל איתני הטבע – וזה לא עלינו, לא רק לכבודנו אנו נלחמים. מסופר שם ביהושע שהמלחמה בכלל לא היתה נגד ישראל. נזכיר את הרקע – יושבי גבעון שהיתה עיר גדולה, ראו שעם ישראל מגיע והם הבינו שישראל עתידים להשמיד את יושבי הארץ, לכן הם באו והתחפשו לאנשים שבאו מארץ רחוקה, שקרנים, רמאים, וכרתו עם ישראל ברית ואז התגלה השקר שלהם אך יהושע פסק שיש לעמוד בברית הזו, ואז נקבע שהגבעונים יהיו חוטבי עצים ושואבי מים "עד היום הזה", ואז מגיעה הברית הזו למבחן. חמשת מלכי יבוס, אֲדֹנִי צֶדֶק מֶלֶךְ יְרוּשָׁלַ͏ִם, הוֹהָם מֶלֶךְ חֶבְרוֹן, פִּרְאָם מֶלֶךְ יַרְמוּת, יָפִיעַ מֶלֶךְ לָכִישׁ וְדְּבִיר מֶלֶךְ עֶגְלוֹן, התאגדו להילחם על גבעון החזקה, ואז פנו הגבעונים השקרנים ליהושע בבקשה לקיים את הברית ולעזור להם. ופה אנחנו עומדים להילחם לא כמו ביריחו, לא כמו בעי אלא כדי להציל את הגבעונים. לא בגלל שהיה איום גרעיני עלינו אלא כי צריך להקים "בית תפילה לכל העמים", כי עמים מטורפים לא קולטים בכלל שמישהו צריך להציל אותם, ואז מגיע הסיפור של "שמש בגבעון דום" –

וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ אַל־תִּירָ֣א מֵהֶ֔ם כִּ֥י בְיָדְךָ֖ נְתַתִּ֑ים לֹא־יַעֲמֹ֥ד אִ֛ישׁ מֵהֶ֖ם בְּפָנֶֽיךָ. וַיָּבֹ֧א אֲלֵיהֶ֛ם יְהוֹשֻׁ֖עַ פִּתְאֹ֑ם כׇּל־הַלַּ֕יְלָה עָלָ֖ה מִן־הַגִּלְגָּֽל. וַיְהֻמֵּ֤ם ה֙' לִפְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּכֵּ֥ם מַכָּֽה־גְדוֹלָ֖ה בְּגִבְע֑וֹן וַֽיִּרְדְּפֵ֗ם דֶּ֚רֶךְ מַעֲלֵ֣ה בֵית־חוֹרֹ֔ן וַיַּכֵּ֥ם עַד־עֲזֵקָ֖ה וְעַד־מַקֵּדָֽה. (יהושע י', ח'-י')

זו בכלל לא מלחמה שלנו אלא רק כדי להציל את גבעון הרמאים מחמשת מלכי יבוס!

וַיְהִ֞י בְּנֻסָ֣ם מִפְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הֵ֞ם בְּמוֹרַ֤ד בֵּית־חוֹרֹן֙ וַ-ה' הִשְׁלִ֣יךְ עֲלֵיהֶם֩ אֲבָנִ֨ים גְּדֹל֧וֹת מִן־הַשָּׁמַ֛יִם עַד־עֲזֵקָ֖ה וַיָּמֻ֑תוּ רַבִּ֗ים אֲשֶׁר־מֵ֙תוּ֙ בְּאַבְנֵ֣י הַבָּרָ֔ד מֵאֲשֶׁ֥ר הָרְג֛וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בֶּחָֽרֶב. (שם י"א)

למה חשוב לנו לדעת כמה מתו ושהם היו רבים שמתו בברד? – כי כולם ראו שזה מעל הטבע, כולם הבינו שאלו ניסים. כולם ראו "עליונות אווירית" לא מובנת.

ולא היה כיום ההוא – לשמוע ה' בקול איש

אָ֣ז יְדַבֵּ֤ר יְהוֹשֻׁעַ֙ לַֽה' בְּי֗וֹם תֵּ֤ת ה֙' אֶת־הָ֣אֱמֹרִ֔י לִפְנֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֹּ֣אמֶר לְעֵינֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל שֶׁ֚מֶשׁ בְּגִבְע֣וֹן דּ֔וֹם וְיָרֵ֖חַ בְּעֵ֥מֶק אַיָּלֽוֹן. (שם י"ב)

לא "ויאמר ה' אל יהושע" אלא "אז ידבר יהושע לה'"! אמרנו קודם שגם משה רבנו העמיד את החמה, וחז"ל אומרים שזה היה פעמיים – גם עם עמלק וגם עם עוג וסיחון, ולכאורה זה סותר את מה שכתוב בהמשך (להלן). הגמרא אומרת ששאל יהושע – 'רבש"ע, ראו את הניצחון אבל איך ידעו בכל העולם מה זה עם ישראל שחוזר הנה הביתה? מה הוא עושה לעולם? אז שיעמוד השמש'.

בסוגריים של רגע – למה חטאו ישראל בעגל? כי בושש משה לרדת מההר, הם התבלבלו עם השמש. בשש הם חשבו שזה אחרי השמש או לפני השמש. תמוז זה התיקון של כל הסיפור. ובעגל אמרנו "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו". נו, ואם לא ידעתם? ובאמת בא השטן והם ראו את משה מת במטה, סיפור קשה, אז מה היה הניסיון? –

וַיִּדֹּ֨ם הַשֶּׁ֜מֶשׁ וְיָרֵ֣חַ עָמָ֗ד עַד־יִקֹּ֥ם גּוֹי֙ אֹֽיְבָ֔יו הֲלֹא־הִ֥יא כְתוּבָ֖ה עַל־סֵ֣פֶר הַיָּשָׁ֑ר וַיַּעֲמֹ֤ד הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ בַּחֲצִ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְלֹא־אָ֥ץ לָב֖וֹא כְּי֥וֹם תָּמִֽים. (שם י"ג)

הטבע נעצר. חז"ל מסבירים שיהושע אמר – 'זה מה שכתוב כבר בספר בראשית, ספר הישר, על אפרים שיהושע היה משבטו – "וזרעו יהיה מלא הגוים" (בראשית מ"ח, י"ט). אם זה היה מתרחש לפני חטא העגל, לא היה חטא העגל, ולמה זה לא קרה? –

וְלֹ֨א הָיָ֜ה כַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ לְפָנָ֣יו וְאַחֲרָ֔יו לִשְׁמֹ֥עַ ה' בְּק֣וֹל אִ֑ישׁ כִּ֣י ה' נִלְחָ֖ם לְיִשְׂרָאֵֽל. (שם י"ד)

והמפרשים שואלים – הרי אמרנו שגם משה רבנו העמיד את החמה?! אמנם לפי המשך הפסוק זו לא שאלה בכלל – אצל משה החמה נעצרה כי הקב"ה עשה את הנס, אבל זה בכלל לא היה חידוש שה' יכול לעשות ניסים. לעומת זאת אצל יהושע – ה' שמע בקול יהושע! "ולא היה כיום ההוא… לשמוע ה' בקול איש". יהושע אמר לקב"ה – 'תלמד את כל העולם, את השמש והירח, את כל מערכות השמיים, מה יכול לעשות איש יהודי' – "לשמוע ה' בקול איש כי ה' נלחם לישראל". לכאורה הפסוק קשה – ה' לא נלחם כאן בכלל לישראל אלא לגבעון, אבל העומק בזה הוא שה' נלחם את מלחמותיו בעולם על ידי ישראל! ע"י ישראל יגלה העולם, יגלו הגבעונים שרימו, ויגלו אלו שיוותרו מהיבוסי, וממלכי הוהם ופיראם ואדוני-צדק וכו', מה יכול יהודי לעשות. ובסבלנות גדולה, כפי שאנחנו עוברים בימינו, במלחמתנו על הטהרה מטומאת המוות, המלחמה על תיקון חטא העגל, המלחמה שעֵת השלום שלה והדיבורים וכל מה שיש – מתרחש עכשיו בתמוז הזה. זה התחיל בסיון, והאמת שאף מוקדם יותר – בשמיני עצרת, ביום שבו ביקשו אומות העולם להשמיד אותנו. כמה עוד נצטרך לדמיין מה היה אמור להיות בתוכניות שלהם באותו יום של שמיני עצרת, ביום שבו הלביא והלביאה מזדווגים זה עם זה,^[5] ומה מגלה העולם בעקבות זאת. ומי מגלה את זה? לא הכהן הגדול אלא "איש טהור", כל יהודי, כל חייל יהודי טהור ומתוק. כל ישראל. ועולם שלם מגלה איך מה שמוסתר בו על ידי התמוז, מתגלה ע"י ישראל. זה מדהים – מישהו אמר לי שהכור הגרעיני בעיראק היה נקרא תמוז.^[6] מהי השמש? מה עומק הרעיון של אותו היסק התמוז והשמש? הרי האדם לא יכול לעמוד בשמש, הוא יסתנוור וימות! אבל הלוחות הראשונים היו צריכים להעלות את העולם לאור הזה שאליו הוא צריך להגיע.

פרה אדומה – מהות הגאולה

עשר פרות אדומות יש –

…תשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשנייה. ראשונה עשה משה רבינו, שנייה עשה עזרא ושבע מעזרא עד חורבן הבית והעשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה אכי"ר. (רמב"ם הל' פרה אדומה ג', ד')

הרבי מליובאוויטש זיע"א שואל למה הכניס הרמב"ם את זה לסדר ההלכות שלו? זה רעיון יפה אבל כאן זה הלכות! והוא מסביר שאתה חייב להבין שמהות הפרה האדומה היא מהות הגאולה, וכל מה שאנחנו אומרים "להביא לימות המשיח" זה להבין שהחודש המופלא הזה שלנו נקרא תמוז, והוא מזכיר את אותו אליל, את אותן נשים המבכות את התמוז, את העיניים ההן, את ההיסק, את בכי העיניים הלא רואות של העבודה זרה שמבקשות הנשים היושבות שם. יחזקאל אחרי שראה את הדברים הקשים, את שבעים זקני ישראל עובדים עבודה זרה, נלקח לראות את אותן הנשים המבכות לעבודה זרה בפתח בית ה' – והרי הנשים לא חטאו לפני כן, לא בעגל ולא בחטא המרגלים, והנה רואה יחזקאל כעת גם את הנשים חוטאות וגורמות לתמוז לבכות ולכל ישראל לבוא לעבוד אותו – כל זה סיפור כיסוי לאותו יחזקאל שבמראות האלוקים רואה בתחילת חודש תמוז את השמים נפתחים. על פי האברבנאל, אגב, הפסוק בא ללמדנו שבאותו יום, ה' תמוז, מתחילה גלות יהויכין – "ואני בתוך הגולה", ויחזקאל מגלה לנו איך במקום שנראה הכי הכי נמוך, במקום שנראה הכי למטה שיש – שם מתרחשת ההפיכה הגדולה.

זה פלאי פלאות שפרשת חוקת באה לגלות את מה שאמור להיות ואיך הוא מופיע מהמקומות הכי נמוכים שיש, הפרשה שמתחילה לתאר את "ואני בתוך הגולה" – אהרן מת, מרים מתה ועל משה נגזר שלא יכנס לארץ. משה פונה למלך אדום ואומר לו "כה אמר אחיך ישראל" מתוך כוונה להגיע לארץ באופן הכי נפלא, אך מלך אדום מכה בו במכה הקשה ביותר שיכולה להיות, וכל המציאות כולה נראית כאילו מתחילה תקופה הכי מכוסה, תקופה של הסתר פנים, ודווקא מתוך זה "אז ישיר ישראל עני באר ענו לה".

איש טהור

חודש תמוז, ואולי זה מה שמגלה הרבי ומגלה החסידות בדורות האחרונים, הוא איך מתוך ה-"ואני בתוך הגולה" הזה – דווקא משם הכל מתהפך, וחודש שהיה לאורך כל הדורות באמת, עובדתית, חודש קשה של בין המצרים, הופך להיות בפועל הופעה של אור, של גאולה שבאה להאיר את השמש האמיתית, את התמוז השיקרי שמחפה על האור, על השמש השורפת את המציאות ומראה שהוא יחידי בעולמו ומעלה אותנו לאור עליון ששייך לכל אחד ואחת מאיתנו – "איש טהור", והוא מתקן את העולם ויכול להפוך את העולם.

בעז"ה שנזכה כבר באמת, בנגלה, מתחת לעשרה טפחים, באור הגדול של "ואתא הקב"ה ושחט למלאך המוות" ויאמר למשחית הרף ולמלך המוות די, ותחת השבר והמוות של כל כך הרבה טהורים וקדושים שלוחמים בשבילנו ובשביל גבעון ובשביל העולם כולו, יתגלה איך כל הטבע יתהפך ויתעלה לגאולה שלמה במהרה בימינו.

1. לעיתים נדירות היא נקראת בא' דר"ח תמוז, ל' סיון. ↑

2. רק מופיע מיספור החודש – 'החודש הראשון', 'החודש השני' וכן הלאה. ↑

3. הפטרת חג השבועות. ↑

4. "ואני בתוך הגולה, האני הפנימי העצמי, של היחיד ושל הציבור, אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי ערך הקדושה והטהרה שלו, לפי ערך הגבורה העליונה, הספוגה מהאורה הטהורה של זיו מעלה, שהיא מתלהבת בקרבו…" (אורות הקודש ג', צ"ז) ↑

5. עי' סנהדרין ק"ו. ↑

6. שני הכורים הגרעיניים שסיפקה צרפת לעיראק והושמדו ע"י חיל האויר הישראלי בערב שבועות תשמ"א נקראו ע"י העיראקים "תמוז 1" ו-"תמוז 2". (ויקיפדיה). ↑

הלילה, ליל כ"ט בסיון, הוא היום בו נשלחו המרגלים מהמדבר לארץ ישראל, וארבעים יום לאחר מכן, בליל ט' באב, הם חוזרים וכל העדה פוצחת בבכיה שנקבעת לדורות.

אני מבקש לדבר הפעם בעיקר על המעבר של כולנו מאתמול להיום, והוא יסוד גדול בעבודת ה', אבל ניכנס לזה מתוך הפרשה בנקודה אחת מרתקת, מה הרגשנו אתמול ומה אנחנו מרגישים היום, אבל באותיות של תורה. כולנו מכירים את הסיפור המרכזי של הפרשה, מחלוקתו של קרח ועדתו, וכפי שאומרת המשנה שאין זו מחלוקת משה וקרח אלא קרח ועדתו, אבל קורה שם דבר מסוים שצריך לתת עליו את הדעת ונראה אותו מביאורו של רש"י.

ויפל על פניו

קרח יחד עם דתן, אבירם וכל עדתם, מגיעים ועומדים לפני משה –

וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן-יִצְהָ֥ר בֶּן-קְהָ֖ת בֶּן-לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַֽאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן-פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן. וַיָּקֻ֨מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַֽאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑ים נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי-שֵֽׁם. (במדבר ט"ז א'-ב')

אין אלו סתם אנשים אלא גדולי ישראל "נשיאי עדה, קריאי מועד, אנשי שם". לרוב השיטות והמפרשים זה התרחש מיד אחרי פרשת המרגלים.

וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל-מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל-אַהֲרֹ֗ן וַיֹּֽאמְר֣וּ אֲלֵהֶ֘ם רַב-לָכֶ֒ם כִּ֤י כָל-הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם ה' וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל-קְהַ֥ל ה'. (שם ג')

לא נתעכב על מה בדיוק היה טיעונו של קורח אלא הוא יתברר מהבירור שלנו וכפי שהוא בא לידי ביטוי בפסוק הבא, רק נאמר שטענתם לכאורה היא שמשה, האיש "הענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", ואהרן יחד איתו, מתנשאים גם יחד על שאר העם.

וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּפֹּ֖ל עַל-פָּנָֽיו. (שם ד')

כבר ראינו במרגלים שמשה ואהרן נופלים יחד – "וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם י"ד ה') ואילו כאן רק משה נופל על פניו למרות שהטענה היא גם על אהרן, ואולי בעיקר על אהרן ועל תפקידו ככהן גדול (כשמשה הוא רק "ועדת המינויים"). אז למה משה נופל על פניו? דבר שני שצריך להבין הוא מה משמעות הנפילה הזו. האם זו התשובה שלו אליהם? האם הוא מתפלל? ואולי הוא דווקא לא מתפלל כאן? אגב, חטא המרגלים נראה יותר חמור ושם הוא התחנן וטען כלפי הקב"ה – "מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר" (שם ט"ז) וצריך להבין למה דווקא פה הוא נופל על פניו ולא מתפלל עליהם, על החטא?!

סירחון רביעי

נראה את דברי רש"י –

ויפל על פניו. מפני המחלוקת… (רש"י שם)

כלומר משה אינו נופל כדי להתפלל אלא "מפני המחלוקת". אבל רש"י לא עוצר בכך אלא ממשיך ואומר –

…שכבר זה בידם סרחון רביעי. חטאו בעגל 'ויחל משה' (שמות לב, יא), במתאוננים 'ויתפלל משה' (במדבר יא, ב) במרגלים 'ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים' (שם יד, יג) במחלוקתו של קרח נתרשלו ידיו. משל לבן מלך שסרח על אביו ופייס עליו אוהבו, פעם ושתים ושלש, כשסרח רביעית נתרשלו ידי האוהב ההוא, אמר עד מתי אטריח על המלך שמא לא יקבל עוד ממני. (שם)

הביטוי הזה, סירחון, הוא הביטוי המרכזי כאן. כלומר רש"י מסביר למה משה לא התפלל הפעם – שלש פעמים הוא התפלל עליהם אך הפעם הרביעית הוא כבר לא מסוגל להתפלל, זה כבר מוגזם. חטא העגל היה לפני למעלה משנה וכולנו זוכרים מה היה שם. במתאוננים, בפרשת בהעלותך, מיד כשיצאו מהר סיני, עוד לפני קברות התאווה, הם התאוננו "רע באזני ה'" ושם כתוב –

וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאׇזְנֵ֣י ה' וַיִּשְׁמַ֤ע ה֙' וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר־בָּם֙ אֵ֣שׁ יְהֹוָ֔ה וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַֽמַּחֲנֶֽה. וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיִּתְפַּלֵּ֤ל מֹשֶׁה֙ אֶל־ה' וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ. (שם י"א, א'-ב')

העם לא צועק פה אל ה' אלא אל משה, וכפי שרש"י הסביר שם –

מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ, וְהָלַךְ הַבֵּן אֵצֶל אוֹהֲבוֹ שֶׁל אָבִיו וְאָמַר לוֹ: צֵא וּבַקֵּשׁ עָלַי מֵאַבָּא.

אז על פי רש"י העגל, המתאוננים, המרגלים וכעת בקרח זה נקרא סירחון. למה זה סירחון? לפי רש"י "ויפל משה על פניו" זה כמו בהלכה שאדם נעשה מועד אחרי שנפל שלש פעמים – גם כאן ישראל נעשו מועדים לסירחון ולכן כאן רפו ידיו של משה מלהתפלל עליהם. תמיד הבנו שהסירחון שסרחו הוא שהם חטאו, וזה נכון, אבל עדיין כתוב פה "סרח" ולא "חטא" וצריך להבין את הלשון הזו. ולמה בכלל רש"י מוסיף את המשל? מה הוא מוסיף?

וינסו אותי זה עשר פעמים

נוסיף כאן עוד שאלה לפני שניכנס להסבר; מדובר כאן כאמור על ארבעה ניסיונות שישראל ניסו אל הקב"ה במדבר – העגל, המתאוננים, המרגלים ועכשיו קרח, ולהם קורא רש"י "סירחונות". אבל היו עוד ניסיונות לאורך התקופה שמיד נראה מה הם, והם לא מוזכרים כאן. אגב, יש בפרשה שלנו עוד משהו שנקרא "סירחון" –

הִבָּ֣דְל֔וּ מִתּ֖וֹךְ הָֽעֵדָ֣ה הַזֹּ֑את וַֽאֲכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָֽגַע. וַיִּפְּל֤וּ עַל-פְּנֵיהֶם֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֕ל אֱלֹהֵ֥י הָֽרוּחֹ֖ת לְכָל-בָּשָׂ֑ר הָאִ֤ישׁ אֶחָד֙ יֶֽחֱטָ֔א וְעַ֥ל כָּל-הָֽעֵדָ֖ה תִּקְצֹֽף. (שם כ"א-כ"ב)

וצריך להבין את מה שהם אומרים כי הקב"ה עדיין לא אמר שהוא עומד לקצוף על כל העדה, איך הם יודעים שזה מה שיקרה? מסביר שם רש"י –

אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת. יוֹדֵעַ מַחֲשָׁבוֹת. אֵין מִדָּתְךָ כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁסָּרְחָה עָלָיו מִקְצַת מְדִינָה, אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי הַחוֹטֵא, לְפִיכָךְ כְּשֶׁהוּא כּוֹעֵס, נִפְרָע מִכֻּלָּם; אֲבָל אַתָּה, לְפָנֶיךָ גְּלוּיוֹת כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת, וְיוֹדֵעַ אַתָּה מִי הַחוֹטֵא. הָאִישׁ אֶחָד. הוּא הַחוֹטֵא, וְאַתָּה עַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יָפֶה אֲמַרְתֶּם; אֲנִי יוֹדֵעַ וּמוֹדִיעַ מִי חָטָא וּמִי לֹא חָטָא.

ולכן אומר להם הקב"ה מיד –

דַּבֵּ֥ר אֶל־הָעֵדָ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵֽעָלוּ֙ מִסָּבִ֔יב לְמִשְׁכַּן־קֹ֖רַח דָּתָ֥ן וַאֲבִירָֽם. (שם כ"ג)

גם כאן הביטוי הוא "מלך שסרחה עליו מדינה". מה הענין של הסירחון? ורש"י בעצם אומר שזה יעזור לנו להבין את הקשר בין חטא העגל, המתאוננים, המרגלים וקרח. וכן צריך להבין מה הקשר כי יש עוד ניסיונות שהיו והם לא מוזכרים פה, שהרי היו עד עכשיו בסך הכל עשרה ניסיונות, זה פסוק מפורש בפרשת שלח –

…וַיְנַסּ֣וּ אֹתִ֗י זֶ֚ה עֶ֣שֶׂר פְּעָמִ֔ים וְלֹ֥א שָׁמְע֖וּ בְּקוֹלִֽי. (שם י"ד, כ"ב)

ורש"י שם מסביר מה הם עשר הפעמים, ואגב, המתאוננים לא מופיעים שם בין עשרת הניסיונות –

זה עשר פעמים. שנים בים ושנים במן ושנים בשליו וכו', כדאיתא במסכת ערכין (טו)

מה הם עשרת הניסיונות הללו? שניים שהיו בים – שראו את מצרים רודפים אחריהם ואמרו "המבלי אין קברים במצרים", וכן כשיצאו מהים – "וימרו על ים בים סוף" (תהילים ק"ו ז') ומסבירים חז"ל שכשהם יצאו מהמים הם אמרו "וואו! נס אדיר, אבל אולי כמו שאנחנו יצאנו מהצד הזה, כך גם המצרים יצאו מהצד השני?" (עיי"ש ברש"י) ואז משה הראה להם "את מצרים מת על שפת הים". שני הניסיונות שהיו במן הם שלקטו ממנו בשבת וגם שהיו מי שהותירו ממנו למחרת "עד בקר" למרות שנצטוו שלא לעשות כן. שני הניסיונות בשליו – האחד היה כבר בחודש אייר הראשון אחרי שיצאו ממצרים, כשעברו את מרה, כשהם אמרו "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע" (שמות ט"ז, ג'), והשני – בקברות התאווה, אחרי המתאוננים. שניים במים – האחד במרה, שהמים היו מרים, שם משה השליך עץ וימתקו המים, והפעם השניה – בצור, כשהגיעו לרפידים ומשה היכה בצור ויצאו מים. אז אלו שמונה ניסיונות שלא נקראים סירחונות, ועוד שניים שמשלימים לנו לעשרה ניסיונות – העגל והמרגלים שנחשבים גם כסירחונות. ולעומת זאת המתאוננים לא נחשבים ניסיון אלא סירחון בלבד.

ואי אפשר לטעון שהמתאוננים זה לא דבר חשוב שהרי בחומש דברים משה עתיד לומר – "ובתבערה ובמסה ובקבות התאווה מקציפים הייתם…". אז ראשית רואים שקברות התוואה והמתאוננים (תבערה) אלו שני דברים נפרדים, ובתבערה בערה בם אש ה' – בשלשת ימי התבערה נשרפו כל שבעים גדולי ישראל^[1] עד שמשה היה צריך לגייס שבעים זקנים חדשים. זו היתה טרגדיה. אז רואים שהמתאוננים כן היה סיפור גדול ולמרות זאת הוא לא נחשב כניסיון. ועוד – גם אי אפשר לנסות לטעון שאולי לא כולם חטאו שם, כי כתוב "והיה העם כמתאוננים רע באזני ה'", ואכמ"ל.

דרך שלשת ימים

רעי ואהובי, נתחיל את ההסבר שלנו במתאוננים ואני רוצה לשתף בתחושה שלי מהבוקר – היום בבוקר הרגשתי שאנחנו יוצאים ממעמד הר סיני, היום הבנתי את סיפור המתאוננים. ניכנס לזה לאט. רש"י מסביר מה היה שם במתאוננים; עם ישראל היה למרגלות הר סיני שנה שלמה פחות עשרה ימים. אמנם הם חטאו שם בעגל אבל עכשיו הם שם כשהמשכן בנוי, אחרי מעמד הר סיני, אחרי שקיבלו את הלוחות השניים, שכינה שורה עליהם וכו', וכך הם מתחילים את המסע הגדול אל היעד הנכסף. כל זה בכ' אייר –

וַיְהִ֞י בַּשָּׁנָ֧ה הַשֵּׁנִ֛ית בַּחֹ֥דֶשׁ הַשֵּׁנִ֖י בְּעֶשְׂרִ֣ים בַּחֹ֑דֶשׁ נַעֲלָה֙ הֶֽעָנָ֔ן מֵעַ֖ל מִשְׁכַּ֥ן הָעֵדֻֽת. (שם י', י"א)

וַיִּסְעוּ֙ מֵהַ֣ר ה' דֶּ֖רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים… (שם ל"ג)

הם הולכים דרך שלשת ימים ורש"י מסביר שם דבר חשוב –

דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים. מַהֲלַךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים הָלְכוּ בְּיוֹם אֶחָד, שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ לְהַכְנִיסָם לָאָרֶץ מִיָּד.

כלומר הם לא הלכו שלשה ימים אלא הלכו ביום אחד דרך של שלשה ימים, ועל זה הם התאוננו –

…אמרו 'אוי לנו, כמה לבטנו בדרך הזה שלשה ימים שלא נחנו מעינוי הדרך'. (רש"י שם י"א, א')

הקב"ה רק רצה לטובתנו שניכנס מהר לארץ והם התאוננו. שואל השפת אמת שאלה שהיא יסוד היסודות וממנה נבחין בין חטא לסירחון – 'רבש"ע, אנחנו היינו מאתיים ועשר שנים במצריים, ואמנם אתה רוצה לקחת אותנו לארץ אבל עכשיו אני מסובב בילדים וגם הנכדים פה, וזה קשה. זו הליכה במהירות עצומה של פי שלש ממהלך רגיל. אנחנו לא כולנו בני שש עשרה עם כושר גופני'. ובאופן אחר נשאל – מה הרעיון של הזירוז הזה? הרי אם אתה רבש"ע רוצה שנגיע מהר, ואתה הרי כל-יכול, אז תעשה לנו את זה על כנפי נשרים או באופן אחר שלא יהיה טורח, בדרך קצרה או באמת שייקח עוד יומיים. מה הרעיון של החיפזון הזה?

ביטול – תורה

שלשה ימים הוא מושג בתורה. למשל, כאשר אברהם הולך עם יצחק לעקדה כתוב "ביום השלישי ויישא את עיניו וירא את המקום מרחוק", ורש"י מסביר שם שאם זה לא היה בשלשה ימים אלא מיד, היו כל המלאכים טוענים 'זה בכלל לא ניסיון. הוא היה באקסטזה', שלשה ימים זה ביישוב הדעת. אז הקב"ה רצה להביא אותנו דרך שלשה ימים ביום אחד – מה הרווחנו?

מבאר השפ"א בשם סבו החידושי הרי"ם, שארץ ישראל כידוע נקנית בייסורין, והקב"ה רצה שביום הזה, היום שבו יצאנו מהר סיני, נסגור את כל סאת הייסורים שאנחנו צריכים לעבור. יום אחד – ולא יהיו חיילי הנדסה הרוגים בעזה, ולא יהיה גרעין באיראן. כל הייסורים של עם ישראל היו צריכים להתמצות ביום הזה, ותפקידנו היה רק לקבל את זה באהבה, ולומר שהכל לטובה. "משכני אחריך נרוצה" (שיה"ש א', ד') – הנשמה מבקשת, רבש"ע אני רוצה להיות נמשכת אחריך ברצון. לא משיכה כמו שמושכים פרה אלא שאני ארוץ מעצמי. כמו כלב שרץ איתך יחד כדי להיצמד אליך. "משכני" זה קנין משיכה כמו בבהמה, להיות בביטול כזה שאני מבין שאני לא מבין, ואני מבטל את כל רצונותיי, והדבר שאני הכי רוצה הוא הדבר שאתה רבש"ע רוצה. בלשון המשנה זה נקרא –

בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ. (אבות ב', ד')

נחשוב על ילד קטן שרואה עגבניה בצלחת של מישהו אחר ורוצה אותה ומתחיל לצעוק ולבכות שהוא רוצה את זה. הוא באמת רוצה את זה, אבל באותו רגע מגיעה דודה נחמדה ומביאה לו ארטיק שוקולד. בשניה אחת הוא יוותר על העגבניה וילך לקחת את הארטיק. הרצון שלו לעגבניה נגמר באותו רגע ומתחלף ברצון אחר. ואם אחרי זה יבוא מישהו נוסף והוא יראה אצלו עוגת פיסטוק – אז הוא ירצה את העוגת פיסטוק ולא את הארטיק שוקולד. זו מערכת הרצונות שלנו בחיים -אני לא יכול לבטל את רצוני, כי אני באמת רוצה את העגבניה, או את הארטיק שוקולד. "בטל רצונך בפני רצונו" הוא שהרצון שאתה הכי רוצה בתוכך, את ההכי ארטיק פיסטוק, זהו רצון ה', ואז כל הרצונות האחרים מתבטלים, ואז אתה יכול להגיע למדרגה של "משכני אחריך נרוצה". זו העבודה הכי קשה שיש בעולם. אבל מתי הניסיונות האלו באמת? – לא רק כשזה קל אלא גם ובעיקר בשעה של פורענויות. "ואהבת את ה' א-להיך בל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" – גם כשהוא לוקח את נפשך. גם אז אתה צריך להיות בביטול אליו ית' וזה מאד קשה.

הניסיון במתאוננים היה לקבל באהבה את מהלך שלשת הימים האלה. להיות בביטול. לבטל את רצונך מפני רצונו. במאמר המוסגר, שמעתי מהאדמו"ר מספינקא שליט"א היום, על הצדיק הירושלמי ר' אשר פריינד זיע"א, שפעם כשהוא עדיין היה עטוף טלית ועטור בתפילין, ניגשו אליו הרבה אנשים והוא דיבר ודיבר וכו', ובין האנשים שהיו סביבו היה גם איזה ראש ישיבה חשוב אחד שבא ללמוד איתו ובשלב מסוים תמה על ההתנהלות הזו והפטיר – "ביטול תורה". שמע זאת ר' אשר ואמר – "זה נכון. ביטול זה כל התורה". להיות בביטול זה כל התורה כולה. נפלא.

לטוס בשמי טהרן

מה אמרו המתאוננים? – "כמה לובטנו בדרך". שמנו לב למילה הזו? לב"ט זה לשון התלבטות, אבל בסיכול אותיות זה בט"ל, ביטול, ובאופן אחר – בל"ט, להתבלט. אתה מתלבט ואז מתבלט או שאתה מתבטל לרצונו ית'. וכבר הזכרנו לא אחת את לשון הרמ"א על השו"ע בהלכות תפילה –

ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם… (שו"ע או"ח צ"ח א')

שפלות האדם זה לא כמה אתה מסכן אלא זה ענין של גאות ושפל, זכר ונקבה – הקב"ה בגאות, ברוממות, והאדם בשפל. אתה צריך לתת לקב"ה מקום להיכנס לחיים שלך, וזה מה שמאפשר לגדולת ה' להופיע באולם. "כמה לובטנו בדרך". ומה כן היינו צריכים? – לקבל באהבה את הייסורים הללו.

אגב, יש עוד שורש אחד שמסתתר באותיות הללו – טב"ל. לטבול את עצמך במקווה, את כולך, בלי להשאיר אפילו אצבע אחת בחוץ כי אז לא עולה לי הטבילה. הביטול חייב להיות במלואו, בלי התלבטויות. אוי, איזה ניסיון זה.

ולמה זה קרה, המתאוננים, מיד אחרי שיצאנו מהר סיני? היום אחרי תפילת שחרית הבנתי את זה והרגשתי את זה לראשונה. בשניים עשר הימים האחרונים, מתחילת המלחמה באיראן ועד אתמול, היינו כולנו בביטול גמור. טסנו יחד עם הטייסים המדהימים שלנו והיינו יחד איתם באיספהאן, בנתנז, בטהרן. הבנו שאנחנו לא מבינים שום דבר, שאנחנו נמצאים בנס. קראנו לזה בכל מיני כינויים – תנ"כי, נס, לא מובן וכו', ועל אף שהיו גם בימים האלה אסונות ונהרגו בעורף יהודים, ניצולת שואה בת 95 בבת-ים, בב"ש, בפ"ת, אבל יחד עם זה היינו על כנפי נשרים, באופוריה ניסית, והבנו שאנחנו לא מבינים איך הקב"ה מנהל את המערכה הזו או את העולם בכלל.

לעומת זאת הבוקר, ירדנו מהמטוסים שבשמי טהרן וחזרנו אל הסימטאות הארורות של עזה, ושוב חזרנו לשאול, אולי אפילו בכעס מסוים – למה היו צריכים הבחורים האלה להיהרג? למה לא מפציצים אותם? ולמה וכו'?. אבל רגע, לפני יום הבנו שאנחנו לא מבינים כלום, אז לאן זה נעלם? מה קרה מאתמול להיום?!

זה מה שקרה בכ' באייר במדבר כשיצאנו מהר סיני. שנה פחות עשרה ימים נסתיימה ועכשיו ארון ברית ה' לוקח קצת פער, "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה'" ומריצים אותנו קצת יותר מהר מהרגיל כדי להחדיר בנו דרך שלשת ימים ביום אחד, כדי שנקבל את זה באהבה. האם אתה יכול עדיין להיות בתחושה של אתמול? נכון, לא היה קל – רצנו לממ"דים, בדקנו באתרעות, היה מתח באויר, אבל היינו בהר סיני, ופתאום כיון שאני מתבלט כי 'יעני' אני מבין, אז אני מוציא אצבע מחוץ למקווה ואני כבר לא מסוגל להתבטל?! געוואלד.

לא מבין כלום

אתמול היה כ"ח סיון וכל התורה שהיתה לי בראש היתה על שניים עשר הימים שהתחילו בי"ז בסיון והסתיימו בכ"ח סיון. עוד דבר שהיה בי"ז סיון הוא שביום הזה עלה הרבי מליובאוויטש זיע"א על סיפון האניה בפורטוגל, אחרי שיצא מהתופת של אירופה הנאצית יחד עם אשתו הרבנית, לעבר ארה"ב, ובכ"ח סיון היה נס ההצלה והם ירדו ממנה בניו יורק. אני באופן אישי הגעתי לתפילה אתמול בבוקר 'תפוס' בתורות הללו של כ"ח סיון, הכח של סיון וכו', ופתאום כשהגענו לכ"ט סיון – זה נגמר. לא בגלל התאריך אלא כי המחשבות שלנו חזרו להיות בתודעה של עזה – "למה? בשביל מה נמצאים שם? ולמה לא מפציצים? וכו'". אבל רגע, אמרנו לפני רגע שאנחנו לא מבינים כלום והכל זו הנהגה מלמעלה. אתמול נתת דרשות על זה שאתה לא מבין כלום וטוב לך כך, אז לאן זה נעלם?

איך עונה איוב לאשתו כשהיא מציעה לו "ברך אלהים ומות'? –

…כְּדַבֵּ֞ר אַחַ֤ת הַנְּבָלוֹת֙ תְּדַבֵּ֔רִי גַּ֣ם אֶת־הַטּ֗וֹב נְקַבֵּל֙ מֵאֵ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים וְאֶת־הָרָ֖ע לֹ֣א נְקַבֵּ֑ל… (איוב ב'י')

הזו התשובה שלנו?! כל עבודת ה' שלנו היא התבערה הזו.

זו התבערה השלישית שעם ישראל עובר בתקופה הקצרה ההיא; הראשונה היתה לראות את הר סיני בוער, השניה היתה לראות את האש יורדת למשכן בר"ח ניסן, וכעת התבערה השלישית.

בתבערה הראשונה הם רצו לראות את הקב"ה, "רצוננו לראות את מלכנו", לא לשמוע מפי משה אבל הבינו שהם לא יכולים, פרחה נשמתם וה' החזיר אותם בטל של תחיית המתים, והם חזרו לכלים שלהם, בהר סיני. התבערה השניה כשירדה אש על המשכן זה היה מדהים אבל נדב ואביהוא מתו שם, וכעת במתאוננים "אש ה' בוערת בם", ורש"י אומר שהוא לא יודע אם "קצה המחנה" בו אחזה האש זה הקצה העליון של הקצינים או הקצה התחתון של המוקצים, אבל אני כן יודע שבתבערה נשרפו כל שבעים זקני ישראל.

המשותף לכל ארבעת הסירחונות בהם פתחנו – עגל, מתאוננים, מרגלים וקרח – הוא ששמונת הניסיונות האחרים הם מובנים מאד. יש פחד למות. אין שם כפירה בקב"ה חלילה אלא רק מחשבה 'למה יצאנו ממצרים? שם חיינו ופה אנחנו מתים' ולכן אני צועק. אני יוצא מהים ואני באמת מפחד שהמצרים באמת עוד רגע יצאו מהצד השני. זה טבעי מאד. במים – אני צמא ולכן אני צועק, וכן בשליו ובמן. נכון, זה לא בסדר, הייתי צריך להתגבר ולא ללקוט בשבת, לא להותיר עד בוקר, אבל זה היה טבעי שניצול שואה יפחד שלא יהיה לו מחר מה לאכול.

ומה קרה במתאוננים? שם אמרתי שזה רע! – "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'", ולכן חרה אפו ובערה בם אש ה'. לא היה שם פחד קיומי, לא חששתי מלמות ולא הייתי צמא. לא פחדתי מהאזעקות ושיורים עלי, אלא קבעתי קביעה – 'זה רע. אני לא רואה מה טוב פה'.

ומה קרה בעגל? העגל מצד אחד הוא ניסיון ככל הניסיונות, כי העם פחד שמשה לא חוזר מההר ומשה בשבילם היה הכל. זה ממש פחד מלמות, אבל הם אמרו דבר נוסף – 'זה לא טוב, ויש לי דבר יותר טוב, יש לי תחליף', ועשו עגל, והרגו את חור ורצו להרוג גם את אהרן – שני אלו שתמכו את ידי משה!

ומה הקשר של מה שקרה במתאוננים, שצעקו 'רע', לשבעים הזקנים שמתו שם? – כי זו העבודה שלך אדוני המנהיג, של זקני ישראל. זו העבודה שלך עם עצמך – אם המוח אכן שליט על הלב אז אולי הלב מרגיש קצת רע אבל המוח יעזור לו להצליח להתבטל. המנהיג שלך, הראש, יכול להתבטל ולומר 'אם הקב"ה רוצה שככה יהיה – אז זה טוב'. זה שאני בוכה כשאני צמא זה לגיטימי, זה ניסיון, אבל לומר רע זה משהו אחר לגמרי. זה הופך את הכל למסריח.

הדג מסריח מהראש

כשיש סירחון כולם מחפשים את המקור של הריח. זה משגע את כל מי שסביב, מאיפה זה בא, והתשובה היא – הדג מסריח מהראש, שלך.

יש לנו פה, במגדל, דייגים, והם הסבירו לי שכאשר הדג כבר מסריח אז הוא כולו מסריח, אבל לפני שהוא מתחיל להסריח אפשר לזהות בזימים שלו ואפילו בעיניים שהוא במצב לא טוב – ועדיין אפשר לפתור את זה, מראש. אבל אם לא פתרת את זה, אז המציאות כולה מסריחה. "מוח שליט על הלב", והראש אמור להשפיע על הלב כשהוא מתאונן וטוען שאין מים ולהסביר לו שזה לטובה.

איך אפשר להגיע לזה? מסביר השולחן ערוך –

חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה ובנפש חפצה כדרך שמברך בשמחה על הטובה כי הרעה לעובדי השם היא שמחתם וטובתם – כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את השם שהיא שמחה לו. (שו"ע או"ח, רכ"ב, ג')

שלא נצטרך לזה חלילה. השמחה הגדולה ביותר של יהודי היא כשהוא מצליח לעבוד את ה'. לעבוד את ה' משמעו להיות בביטול – "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו", לכן הוא יכנס לארץ "וזרעו יורישנה". נכון, היתה לו רוח אחרת, כפי שראינו בשבוע שעבר בפירוש האוה"ח הק', היה לו יצר הרע, הוא לא קיבל ברכות ואותיות לשמו ממשה רבנו כמו שקיבל יהושע, והוא הרגיש שאוטוטו הוא עומד ליפול חלילה יחד עם המרגלים, וגם לו היה קשה והוא צעק, גם הוא ברח באזעקות ואמר 'אוי אוי אוי' – אבל אז הוא הלך והשתטח על קברי אבות וזבח את יצרו ואמר "הכל לטובה". ואם חפץ בנו ה' – הרי שהוא יודע מה הוא עושה. וה-'ריאליה' לא בלבלה אותו כי הראש לא נתן לדג להסריח, כי המוח שלט על הלב, כי הדעת היתה שלמה. "בְנִי דַּע אֶת אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה" (דבה"י א' כ"ח, ט') – זוהי דעת שלמה.

לא היתה מחלוקת על העובדות בין המרגלים לבין כלב ויהושע. המחלוקת היתה אחת – אם חפץ בנו ה' ואם הכל הוא לטובה או חלילה לא. ואם הקב"ה אומר שכך יש לעשות, הרי שפשוט שהכל הוא לטובה. 'אז למה הוא עושה לנו את זה?' – כדי שאני ארומם את העולם והנפילים ובני הענק ינוצחו ויהיה כזה קידוש ה' בעולם ותהיה לו ית' דירה בתחתוניים. בשניים עשר הימים האחרונים הבנת את זה, אז מה קרה עכשיו? רק בגלל שיצאת מהאוירה הזו אתה כבר לא מבין את זה?! בסירחונות צריך לדעת מאיפה מתחיל הסירחון – מהראש.

מי רוצה להיות כהן גדול?

מהי טענת קורח? "כי כל העדה כולם קדושים" (במדבר ט"ז, ג'), ומסביר שם רש"י שאין הכוונה שכולנו בני אברהם יצחק ויעקב, אלא –

כֻּלָּם קְדֹשִׁים. כֻּלָּם שָׁמְעוּ דְּבָרִים בְּסִינַי מִפִּי הַגְּבוּרָה.

כולנו שמענו את הדיברות הראשונות מפי הגבורה במעמד הר סיני, כלומר כולנו היינו במדרגה הזו שם ולכן גם עכשיו אנחנו עדיין ב-"רצוננו לראות את מלכנו" ולכן 'אני רוצה להיות כהן גדול!'. עונה לו משה רבנו – 'אתה רוצה להיות כהן גדול? גם אני רוצה להיות כהן גדול. באמת!'. זה רש"י מפורש. תגיד, משה רבנו, הכל בסדר? מה זאת אומרת שאתה רוצה להיות כהן גדול? – 'כי כהן גדול הוא נבדל והוא עובד את ה'. אני אתפלל על כנסת ישראל ואהיה בקדש הקדשים וכו'. גם אני רוצה – אבל אני יודע שאם הקב"ה לא רוצה שאני אהיה כהן גדול, אז מה שהוא רוצה זה לטובה, ולכן מה שהוא רוצה – זה גם מה שאני רוצה, כי אני נמצא במדרגת ביטול' –

…וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה כִּ֥י  תַלִּ֖ינוּ עָלֵֽינוּ. (שמות ט"ז, ז')

…וְאַהֲרֹ֣ן מַה־ה֔וּא כִּ֥י תַלִּ֖ינוּ עָלָֽיו. (במדבר ט"ז, י"א)

אתם יודעים מהו אהרן? "מה הוא". הוא "מה", הוא בביטול.

חטא העגל היה ניסיון – שאלנו איפה משה, אבל הוא גם היה סירחון – כי 'אנחנו טוענים שזה רע ולכן אנחנו נעשה הפוך. נעשה "לָנוּ אֱ-לֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ" (שמות ל"ב א') ואשר יבואו לפנינו'. במקרה כזה, הראש צריך בירור. המתאוננים זה סירחון ולא ניסיון, כי לא היה שם ניסיון ספציפי – הם לא ביקשו מים או שליו, ולא אמרו שהם רעבים אלא רק טענו – 'אתמול היה כ"ח סיון, אתמול סיימנו לרחף בשמיים עם הטייסים, והיום הורדת אותנו חזרה לעזה, למציאות שאני לא מסוגל לקלוט בה שהכל לטובה. אין לי כח להגיע לשם ואז אני מרגיש שהכל נרקב'. מכירים את התחושה הזו שהכל מתחיל להירקב אבל אתה לא יודע מאיפה זה מסריח, ואתה צריך לטפל בראש?

ואז בא סיפור המרגלים שאמרו שלעלות לארץ זה רע, ומזה באה הכפירה, והוצאת הדיבה, ומזה מתגלגל סיפור קרח. וזה עומק דברי רש"י על נפילתו של משה על פניו בעקבות טענת קרח – "מפני המחלוקת", שאין הכוונה למחלוקת של שמה עם קרח. כי ברגע שאתה מגיע ותופס את הרע לא כדבר שהקב"ה עושה לטובה, ואם הוא עשה אותי לא כהן גדול ולא משה רבנו ולא לוי – כלומר אני לא מצליח לבטל את רצוני מפני רצונו ולהבין שהאופן שבו הוא עשה אותי הוא האופן הטוב ביותר וככה אני צריך לכתחילה להופיע, ושאני צריך לשפר את המצב שהקב"ה הביא אותי אליו מתוך הבנה שהכל לטובה, אז מזה נוצרת מחלוקת. כי אם אין ראש אחד, כהן גדול אחד, אם אין הקב"ה אחד ובית מקדש אחד – אז אני הופך ח"ו לקב"ה בעיני עצמי, ואז נוצרת מחלוקת. דתן רוצה דבר מסוים, אבירם רוצה דבר שני וקרח משהו אחר. זה מדהים.

לדעת שהכל לטובה

לזה התכוון רש"י כאשר הוא הביא את המשל למלך שסרחה עליו מדינה, שמלך בשר ודם אינו יודע מי בדיוק מי החוטא ולכן הוא מעניש את כולם. אבל רגע, אם הוא מתנהג כך ומעניש את כולם באופן קולקטיבי – אז הוא סתם מושחת! שיברר… אלא הפירוש הוא – שכשיש חוטא אחד אז באמת כולם מפיצים ריח לא טוב, רק שהקב"ה יודע לזהות את הזימים לפני שהריח הזה נוצר, ולכן אומר משה רבנו לקב"ה "האיש אחד ייחטא ועל כל העדה תקצוף", כלומר – רבש"ע, תבחין בין הסירחון שפשה בכולנו – ונכון שכולנו צועקים 'רע, רע, רע' – לבין המקור, ול"ע המקור הוא תמיד הראש. מעתה נבין את הקשר לשבעים הזקנים שבמעמד הר סיני נאמר עליהם "ויחזו את הא-להים ויאכלו וישתו" (שמות כ"ד, י"א), כלומר – 'אנחנו רוצים מדרגה אחרת. רע לנו לרדת למדרגה חדשה. אנחנו לא מקבלים את זה!'. הם לא טענו 'אנחנו צמאים, רוצים מים, אוכל וכיו"ב' – שאלו ניסיונות לגיטימיים כאמור. עכשיו אנחנו מדברים על סירחונות, ובזה יש סירחון שכולם מכירים אותו – כשהריח מתחיל להתפשט, אתה לא יודע איפה לעצור את זה ויש רק פתרון אחד – לבדוק בזימים, בראש, לעשות רצונך כרצונו, לקבל בדעת שלמה ובנפש חפצה לא רק בין י"ז סיון לכ"ח סיון אלא גם בכ"ט סיון.

בכ"ט סיון אנחנו מקבלים את הכח לתקן את המרגלים. היום הם נשלחו, ותיקון חטא המרגלים הוא לדעת שהכל הכל לטובה, ושאם חפץ בנו ה' אז מה שנראה לי הכי רע הוא הכי טוב. ואין דבר יותר קשה מזה, ואין דבר שבלעדיו אי אפשר לחיות יותר מזה.

ושמן על ראשך לא יחסר

פניו של משה נפלו 'מפני המחלוקת', כי הוא ראה את העולם נכנס למחלוקת בין המוח ללב. האדם עצמו נמצא במחלוקת. "כמה לובטנו בדרך", ואז זה מרגיש שהוא רוצה להתבלט והוא מרגיש שהוא רוצה להתבלט וכו'.

ולכן משה רבנו מעמיד מולם את המראה של אהרן הכהן – 'תראו את אהרן, תראו את הביטו, תראו את ה-'מה הוא". לגבי אהרן כתוב אחרי חטא העגל-

וּֽבְאַהֲרֹ֗ן הִתְאַנַּ֧ף ה' מְאֹ֖ד לְהַשְׁמִיד֑וֹ… (דברים ט', כ')

אבל הוא לא הפסיק לשניה אחת. הוא ביטל את עצמו והוא ממשיך להשרות שכינה בישראל. הוא כל כך פחד כשפתאום הוא לא ראה את האש יורדת בחנוכת המזבח וחשש שזה בגללו ובגלל מה שהיה בעגל, וכשהוא ראה את הנשיאים מביאים את קרבנם הוא חשש ואמר 'זה בגלל שחטאתי בעגל', ובכל פעם הוא קיבל כח וחיזוק והוא הבין שהוא צריך להיטיב את הנרות – לראות שהכל אור, שהכל לטובה, רק שתראה.

להדליק את הנר זה בראש. איך כתוב בפסוק? –

וְשֶׁ֖מֶן עַל־רֹאשְׁךָ֥ אַל־יֶחְסָֽר. (קהלת ט', ח')

ומבאר בעל התניא זיע"א (פרק ל"ה) בעקבות הזוה"ק שהאדם הוא נר, "נר ה' נשמת אדם", אבל כדי להדליק את הכל ולהישאר באש דולקת, לא אש שורפת, לא אש המחלוקת, צריך לעשות מעשים טובים שהם רצונו של הקב"ה. בטל רצונך מפני רצונו. אני מקווה שההסבר ברור – אש ששורפת היא אש של התבלטות. התלבטות שמביאה להתבלטות. יש לאדם לבטים והתלבטויות וזה טבעי, השאלה היא מה הוא עושה עם זה – האם הוא חלילה לוקח את להתבלטות, או להתבטלות לפניו ית'. האם הוא טובל בדעת, במי החכמה.

ובעז"ה מתוך הכוחות האדירים והמופלאים, התנ"כיים, הניסיים, שהיינו בתוכם ואנחנו עוד בתוכם ובכנפיהם אנחנו הולכים – יהיה לנו כח לרומם את עצמנו גם במקומות שבהם אנחנו לא רואים זה באופן כל כך ברור, להיטיב את הנרות, ושהמוח, הראש, יהיה שליט על הלב, בדעת שלמה ובנפש חפצה, שנדע שאת הכל עושה ה' יפה בעיתו, ובמהרה נראה ממש בטוב המושלם, הנראה, הנגלה – "ותחזינה עינינו" הרבה יותר מהר ממה שאנחנו מדמיינים. ושהחודש הזה, תמוז, יתהפך עלינו לטובה ולברכה, וצום הרביעי יהפוך לנו יחד עם כל החודש לששון ולשמחה, לישועה ונחמה במהרה בימינו. חודש טוב ומבורך.

1. "…והזקנים הראשונים היכן היו והלא אף במצרים ישבו עמהם שנאמר (שמות ג) לך ואספת את זקני ישראל אלא באש תבערה מתו וראוים היו מסיני לכך דכתיב (שמות כד) 'ויחזו את האלהים' שנהגו קלות ראש כנושך פתו ומדבר בפני המלך וזהו (שם) ויאכלו וישתו ולא רצה הקב"ה ליתן אבלות במתן תורה ופרע להם כאן" (רש"י במדבר י"א, ט"ז) ↑

אגרות שניות

אני מבקש לפתוח את הלימוד הפעם בתאריך המיוחד של היום – כ"ג בסיון. כולנו מרגישים את משק כנפי ההיסטוריה במציאות הפלאית שלנו, והנקודה של היום היא משמעותית מאד במה שיש בה וגם במה שעדיין אין בה אך בעז"ה יהיה בה בקרוב. כולנו זוכרים שהתאריך הזה, כ"ג בסיון, היה אמור להיות יום שמחה גדול בלוח השנה שכן בו התרחשה כל ההפיכה של פורים כמתואר במגילת אסתר – ביום זה נקראו סופרי המלך, ומרדכי כתב את האגרות השניות כשהוא יושב בבית המן.

במיוחד יש חשיבות היסטורית לתאריכים המוזכרים במגילת אסתר, ובתוכם התאריך של היום, שכן כתוב במגילה –

וְהַיָּמִ֣ים הָ֠אֵלֶּה נִזְכָּרִ֨ים וְנַעֲשִׂ֜ים בְּכָל-דּ֣וֹר וָד֗וֹר… (אסתר ט', כ"ח)

צריך להבין את הכח שלנו בימים הללו, אך יש כאן נקודה שאסור לנו לפספס אותה, ולשם כך נזכיר לרגע את סיפור המגילה וממנו נגיע גם לפרשת השבוע. בי"ג ניסן הוציא המן את האגרות הראשונות בהן הוא קבע שבעוד שנים עשר חודש, בי"ג אדר הבא, יחול היום בו תתקיים הגזרה –

… לְהַשְׁמִ֡יד לַהֲרֹ֣ג וּלְאַבֵּ֣ד אֶת-כָּל-הַ֠יְּהוּדִים מִנַּ֨עַר וְעַד-זָקֵ֨ן טַ֤ף וְנָשִׁים֙ בְּי֣וֹם אֶחָ֔ד בִּשְׁלוֹשָׁ֥ה עָשָׂ֛ר לְחֹ֥דֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂ֖ר הוּא-חֹ֣דֶשׁ אֲדָ֑ר וּשְׁלָלָ֖ם לָבֽוֹז. (שם ג', י"ג)

המלך והמן ישבו לשתות, העיר שושן נבוכה והגזרה הוחלה על כל מדינות הגלובוס. זו הפעם הראשונה שנגזרת גזרת השמדה טוטאלית. היא מוגדרת ליום אחד ספציפי ומנקזת אליה שנים של עבודה מאומצת של המן הרשע. למרדכי נודע הסיפור, הוא מציע שק ואפר לרבים, אסתר אומרת לו "וצומו עלי שלשת ימים לילה ויום" והם מחליטים לבטל באותה את ליל הסדר. ביום השלישי היא ניגשת אל המלך ומזמינה אותו ואת המן למשתה הראשון שלה. במשתה הזה היא מבקשת על המשתה השני שלמחרת, ובאותו לילה, הלילה שבין המשתאות – "נדדה שנת המלך". כל זה מתרחש בחול המועד פסח. נזכור שבאותה שנה לא היה ליל סדר בעם ישראל וכולם צמו כהוראת אסתר. בט"ז בניסן (או בי"ז בניסן) נתלה המן הרשע – "וחמת המלך שככה". באותו יום נתן המלך אחשורוש את בית המן לאסתר, ומרדכי בא לפני המלך – והסוד מתגלה. הסרת הטבעת מהמלך להמן שהתרחשה בתחילת המגילה (שם ג', י') מתהפכת והנה המלך מעביר את טבעתו למרדכי והוא מתמנה על בית המן.

המגבלות החוקיות של אחשורוש

עכשיו נגיע לסיפור שלנו –

בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא נָתַ֞ן הַמֶּ֤לֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ֙ לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה אֶת-בֵּ֥ית הָמָ֖ן צֹרֵ֣ר הַיְּהוּדִ֑ים וּמָרְדֳּכַ֗י בָּ֚א לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ כִּֽי-הִגִּ֥ידָה אֶסְתֵּ֖ר מַ֥ה הוּא-לָֽהּ. וַיָּ֨סַר הַמֶּ֜לֶךְ אֶת-טַבַּעְתּ֗וֹ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱבִיר֙ מֵֽהָמָ֔ן וַֽיִּתְּנָ֖הּ לְמָרְדֳּכָ֑י וַתָּ֧שֶׂם אֶסְתֵּ֛ר אֶֽת-מָרְדֳּכַ֖י עַל-בֵּ֥ית הָמָֽן. וַתּ֣וֹסֶף אֶסְתֵּ֗ר וַתְּדַבֵּר֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וַתִּפֹּ֖ל לִפְנֵ֣י רַגְלָ֑יו וַתֵּ֣בְךְּ וַתִּתְחַנֶּן-ל֗וֹ לְהַֽעֲבִיר֙ אֶת-רָעַת֙ הָמָ֣ן הָֽאֲגָגִ֔י וְאֵת֙ מַֽחֲשַׁבְתּ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר חָשַׁ֖ב עַל-הַיְּהוּדִֽים. וַיּ֤וֹשֶׁט הַמֶּ֙לֶךְ֙ לְאֶסְתֵּ֔ר אֵ֖ת שַׁרְבִ֣ט הַזָּהָ֑ב וַתָּ֣קָם אֶסְתֵּ֔ר וַֽתַּעֲמֹ֖ד לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ. וַ֠תֹּאמֶר אִם-עַל-הַמֶּ֨לֶךְ ט֜וֹב וְאִם-מָצָ֧אתִי חֵ֣ן לְפָנָ֗יו וְכָשֵׁ֤ר הַדָּבָר֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וְטוֹבָ֥ה אֲנִ֖י בְּעֵינָ֑יו יִכָּתֵ֞ב לְהָשִׁ֣יב אֶת-הַסְּפָרִ֗ים מַחֲשֶׁ֜בֶת הָמָ֤ן בֶּֽן-הַמְּדָ֙תָא֙ הָאֲגָגִ֔י אֲשֶׁ֣ר כָּתַ֗ב לְאַבֵּד֙ אֶת-הַיְּהוּדִ֔ים אֲשֶׁ֖ר בְּכָל-מְדִינ֥וֹת הַמֶּֽלֶךְ. כִּ֠י אֵיכָכָ֤ה אוּכַל֙ וְֽרָאִ֔יתִי בָּרָעָ֖ה אֲשֶׁר-יִמְצָ֣א אֶת-עַמִּ֑י וְאֵֽיכָכָ֤ה אוּכַל֙ וְֽרָאִ֔יתִי בְּאָבְדַ֖ן מוֹלַדְתִּֽי. (שם ח', א'-ו')

כאן צריך לשים לב לנקודה אדירה שתסביר לנו את התשובה לשאלות הקשות ביותר שבמגילה, ולענ"ד השבוע אנחנו נמצאים בעיצומו של שינוי היסטורי בעולם שאנחנו לא מודעים לו מספיק ולכה"פ לא מדברים בו מספיק.

אסתר נופלת לפני המלך, בוכה ומתחננת ומבקשת להשיב את ספרי מחשבת המן. כמה ימים לפני כן נוצר בעולם חוק שעל פיו מותר וצריך להשמיד יהודים, את כל היהודים, והנה היא מבקשת מהמלך בקשה שלפי כל הבכיות וההתחננויות שלה נראית כגדולה יותר מהבקשה הראשונה, והיא להשיב את הספרים הראשונים, לבטל את החוק הזה מהעולם. אך היא לא נענית בחיוב לבקשה הזו ולענ"ד כאן נמצאת הנקודה של מגילת אסתר (ולכן אף אין אמירת הלל בפורים) – עוד מעט נראה שביום הזה היתה "אורה ושמחה" לא רק ליהודים אלא לכל העולם. המלך עונה לאסתר ואומר – 'עשיתי כבר ואני יכול לעשות הרבה דברים, אבל אי אפשר להשיב את הספרים' –

וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֤לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ֙ לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה וּֽלְמָרְדֳּכַ֖י הַיְּהוּדִ֑י הִנֵּ֨ה בֵית-הָמָ֜ן נָתַ֣תִּי לְאֶסְתֵּ֗ר וְאֹתוֹ֙ תָּל֣וּ עַל-הָעֵ֔ץ עַ֛ל אֲשֶׁר-שָׁלַ֥ח יָד֖וֹ בַּיְּהוּדִֽים. וְ֠אַתֶּם כִּתְב֨וּ עַל-הַיְּהוּדִ֜ים כַּטּ֤וֹב בְּעֵֽינֵיכֶם֙ בְּשֵׁ֣ם הַמֶּ֔לֶךְ וְחִתְמ֖וּ בְּטַבַּ֣עַת הַמֶּ֑לֶךְ כִּֽי-כְתָ֞ב אֲשֶׁר-נִכְתָּ֣ב בְּשֵׁם-הַמֶּ֗לֶךְ וְנַחְתּ֛וֹם בְּטַבַּ֥עַת הַמֶּ֖לֶךְ אֵ֥ין לְהָשִֽׁיב. (שם ז'-ח')

כלומר – 'אל מול הספרים ההם, תייצרו ספרים חדשים, כטוב בעיניכם אבל לפי המגבלה שאי אפשר לבטל את הקודמים'.

להיקהל ולעמוד על נפשם

מה עושים אסתר ומרדכי? –

וַיִּקָּרְא֣וּ סֹפְרֵֽי-הַמֶּ֣לֶךְ בָּֽעֵת-הַ֠הִיא בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁלִישִׁ֜י הוּא-חֹ֣דֶשׁ סִיוָ֗ן בִּשְׁלוֹשָׁ֣ה וְעֶשְׂרִים֮ בּוֹ֒ וַיִּכָּתֵ֣ב כְּֽכָל-אֲשֶׁר-צִוָּ֣ה מָרְדֳּכַ֣י אֶל-הַיְּהוּדִ֡ים וְאֶ֣ל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִֽים-וְהַפַּחוֹת֩ וְשָׂרֵ֨י הַמְּדִינ֜וֹת אֲשֶׁ֣ר מֵהֹ֣דּוּ וְעַד-כּ֗וּשׁ שֶׁ֣בַע וְעֶשְׂרִ֤ים וּמֵאָה֙ מְדִינָ֔ה מְדִינָ֤ה וּמְדִינָה֙ כִּכְתָבָ֔הּ וְעַ֥ם וָעָ֖ם כִּלְשֹׁנ֑וֹ וְאֶ֨ל-הַיְּהוּדִ֔ים כִּכְתָבָ֖ם וְכִלְשׁוֹנָֽם. (שם ט')

החודש השלישי "בשלשה ועשרים בו" הוא כ"ג סיון, שבעים יום אחרי תאריך כתיבת הספרים הראשונים. לכאורה אנחנו רוצים למהר בשליחת האגרות החדשות כי הספרים הראשונים, של המן, כבר רצים ומופצים ומשפיעים בכל איראן ובכל מדינות המלך, אבל מרדכי ממתין שבעים יום ורק אז שולח את הספרים החדשים. ומה נכתב בהם? –

וַיִּכְתֹּ֗ב בְּשֵׁם֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹ֔שׁ וַיַּחְתֹּ֖ם בְּטַבַּ֣עַת הַמֶּ֑לֶךְ וַיִּשְׁלַ֣ח סְפָרִ֡ים בְּיַד֩ הָרָצִ֨ים בַּסּוּסִ֜ים רֹכְבֵ֤י הָרֶ֙כֶשׁ֙ הָֽאֲחַשְׁתְּרָנִ֔ים בְּנֵ֖י הָֽרַמָּכִֽים. אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן הַמֶּ֜לֶךְ לַיְּהוּדִ֣ים אֲשֶׁ֣ר בְּכָל-עִיר-וָעִ֗יר לְהִקָּהֵל֮ וְלַעֲמֹ֣ד עַל-נַפְשָׁ֒ם לְהַשְׁמִיד֩ וְלַהֲרֹ֨ג וּלְאַבֵּ֜ד אֶת-כָּל-חֵ֨יל עַ֧ם וּמְדִינָ֛ה הַצָּרִ֥ים אֹתָ֖ם טַ֣ף וְנָשִׁ֑ים וּשְׁלָלָ֖ם לָבֽוֹז. בְּי֣וֹם אֶחָ֔ד בְּכָל-מְדִינ֖וֹת הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ בִּשְׁלוֹשָׁ֥ה עָשָׂ֛ר לְחֹ֥דֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂ֖ר הוּא-חֹ֥דֶשׁ אֲדָֽר. פַּתְשֶׁ֣גֶן הַכְּתָ֗ב לְהִנָּ֤תֵֽן דָּת֙ בְּכָל-מְדִינָ֣ה וּמְדִינָ֔ה גָּל֖וּי לְכָל-הָעַמִּ֑ים וְלִהְי֨וֹת הַיְּהוּדִ֤ים עֲתִידִים֙ לַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה לְהִנָּקֵ֖ם מֵאֹיְבֵיהֶֽם. (שם י'-י"ג)

כלומר ביום הזה הוקם 'צבא הגנה לישראל' – "להיקהל ולעמוד על נפשם". צבא זה יכול להינקם מאויביו ולהשמיד את מי שרוצה להרוג אותו.

הָרָצִ֞ים רֹכְבֵ֤י הָרֶ֙כֶשׁ֙ הָֽאֲחַשְׁתְּרָנִ֔ים יָֽצְא֛וּ מְבֹהָלִ֥ים וּדְחוּפִ֖ים בִּדְבַ֣ר הַמֶּ֑לֶךְ וְהַדָּ֥ת נִתְּנָ֖ה בְּשׁוּשַׁ֥ן הַבִּירָֽה. (שם י"ד)

המפרשים שואלים על מה הדחיפות? והם עונים – כדי שאולי יש מקומות שעדיין הספרים הראשונים טרם הגיעו אליהם ואפשר יהיה לתפוס אותם לפני ההפצה. אבל אם כך, נשאלת השאלה – אז למה חיכו שבעים יום? והתשובה העמוקה לזה היא שמרדכי חיכה שהתשובה שעשינו עם השק ואפר תחלחל פנימה בעם ישראל, והוא מבין שצריך את כל הזמן הזה לכך. יום כ"ג סיון הוא כנראה יום עם איכות מופלאה שמיד נדבר בה, שבו ניתנה הדת בשושן הבירה – יהודים זכאים להגן על עצמם. לכאורה זו שמחה עצומה, אבל עוד מעט נראה שזה רק לכאורה.

וּמָרְדֳּכַ֞י יָצָ֣א מִלִּפְנֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ בִּלְב֤וּשׁ מַלְכוּת֙ תְּכֵ֣לֶת וָח֔וּר וַעֲטֶ֤רֶת זָהָב֙ גְּדוֹלָ֔ה וְתַכְרִ֥יךְ בּ֖וּץ וְאַרְגָּמָ֑ן וְהָעִ֣יר שׁוּשָׁ֔ן צָהֲלָ֖ה וְשָׂמֵֽחָה. לַיְּהוּדִ֕ים הָֽיְתָ֥ה אוֹרָ֖ה וְשִׂמְחָ֑ה וְשָׂשֹׂ֖ן וִיקָֽר. (שם ט"ו)

כולנו שרים את הפסוק הזה, מתחפשים וכו' ובטעות חושבים שמדובר על פורים – אבל באמת זה היה בכ"ג בסיון!

וּבְכָל-מְדִינָ֨ה וּמְדִינָ֜ה וּבְכָל-עִ֣יר וָעִ֗יר מְקוֹם֙ אֲשֶׁ֨ר דְּבַר-הַמֶּ֤לֶךְ וְדָתוֹ֙ מַגִּ֔יעַ שִׂמְחָ֤ה וְשָׂשׂוֹן֙ לַיְּהוּדִ֔ים מִשְׁתֶּ֖ה וְי֣וֹם ט֑וֹב וְרַבִּ֞ים מֵֽעַמֵּ֤י הָאָ֙רֶץ֙ מִֽתְיַהֲדִ֔ים כִּֽי-נָפַ֥ל פַּֽחַד-הַיְּהוּדִ֖ים עֲלֵיהֶֽם. (שם ט"ז)

כלומר בכל תאריך שבו הגיעו הרצים עם החוקים, האגרות החדשות, למקום מסוים, עשו שם חגיגת פורים משלהם, משתה ושמחה משלהם, בנוסף למה שנקבע לעשות את הימים י"ד-ט"ו באדר כפורים. זה לענ"ד המקור לחגיגות הפורים שנהגו בכל מיני מקומות בתפוצות ישראל על ניסי הצלה מקומיים – "פורים שני", פורים דפרנקפורט, פורים בגדד, פורים פירנצה ועוד. אז זה מה שקרה מאז כ"ג בסיון ועד ליום י"ג באדר בשנה שלאחר מכן, כתשעה חודשים, ואז כולנו יודעים –

וּבִשְׁנֵים֩ עָשָׂ֨ר חֹ֜דֶשׁ הוּא-חֹ֣דֶשׁ אֲדָ֗ר בִּשְׁלוֹשָׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ בּ֔וֹ אֲשֶׁ֨ר הִגִּ֧יעַ דְּבַר-הַמֶּ֛לֶךְ וְדָת֖וֹ לְהֵעָשׂ֑וֹת בַּיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר שִׂבְּר֜וּ אֹיְבֵ֤י הַיְּהוּדִים֙ לִשְׁל֣וֹט בָּהֶ֔ם וְנַהֲפ֣וֹךְ ה֔וּא אֲשֶׁ֨ר יִשְׁלְט֧וּ הַיְּהוּדִ֛ים הֵ֖מָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶֽם. (שם ט', א')

שאלה שכל הפוסקים והמפרשים דנים בה היא – אם כן והתאריך הזה כל כך חשוב ומהפכני, איך זה שהוא לא הפך ליום חג? ליום שמישהו מציין אותו? הרי קרה פה דבר מופלא, כל ה-"אורה ושמחה וששון ויקר" התרחש, ביום הזה יצא מרדכי מלפני המלך, אז הוקמה בעולם היכולת של יהודים להינקם מאויביהם בהבנת כל העולם! מה חסר פה?

יהודי יכול להיות בעה"ב על הנהגת העולם

לענ"ד כאן נמצאת נקודת הנקודות. אכן ליום הזה יש כוחות מופלאים. לפני ארבעים ושתיים שנה, בהתוועדות אצל הרבי מליובאוויטש זיע"א, בשבת פר' שלח, כ"ג בסיון תשמ"ג, הרבי דיבר על התאריך המופלא הזה ואמר –

בכ"ג סיון מדי שנה בשנה, נקראים סופרי המלך, מלכו של עולם, שאחרית וראשית שלו, והם כותבים "ככל אשר ציוה מרדכי עליהם וגו'", דקאי על כל אחד ואחד מישראל "עם מרדכי", מכיון שהנהגתו היא [שהוא איש יהודי] באופן של "לא יכרע ולא ישתחווה" שהוא נעשה הבעל הבית המצווה מה לכתוב "ככל אשר אשר ציוה מרדכי". (שיחת הרבי מליובאוויטש זיע"א שבת מברכים חודש תמוז, כ"ג סיון תשמ"ג)

טראמפ מוזמן גם הוא להצטרף כמובן ובעז"ה יזכה לכך אבל יש לדעת כי יש בעל הבית והוא מרדכי שבכל אחד ואחת מאיתנו. היחיד שנכתב שם העם כשמו הוא מרדכי -"עם מרדכי". והרבי ממשיך –

וכל זה נפעל [בתאריך הזה] באופן של מהירות – "עד מהרה ירוץ דברו… ונמשך למטה מטה, בענייני ודרכי הטבע דווקא, ע"ד המסופר במגילה – "וישלח ספרים ביד הרצים בסוסים רכבי הרכש האחשתרנים בני הרמכים" – עניינים של טבע דווקא. "והימים האלה נזכרים ונעשים" כמבואר בכתבי האריז"ל שכאשר נזכרים כדבעי ['לא יכרע ולא ישתחווה'] אזי נעשים שוב אותם העניינים שהיו אז בפעם הראשונה. ועל דרך זה בענינינו שכאשר "נזכרים" כדבעי אודות המאורע הנ"ל שאירע אז בכ"ג סיון אזי "נעשים" כל עניינים אלו מחדש. (שם)

והוא ממשיך ומדבר על תפקיד השליחים לצאת לכל מקום, "הרצים יצאו דחופים", ותקן את כל חשכת הגלות, שכל יהודי יכול לתקן זאת, ואז הוא אומר כך –

…בכ"ג סיון שאז נקראים "סופרי המלך", מלכו של עולם, וכותבים "ככל אשר ציוה מרדכי", היינו שכאו"א מישראל… נעשה בעל הבית על כללות הנהגת העולם, כך שכל הדברים נעשים בהתאם לרצונו "ככל אשר ציון מרדכי". כלומר מבלי הבט על המעמד והמצב שהיה עד עתה – אומרת "תורת אמת" שבכ"ג סיון נפעל הענין של "ויקראו סופרי המלך ויכתב ככל אשר ציוה מרדכי וגו', עד לסיום הענין: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" [שהוא באותו ענין ויום], וכפי שהיה בימים ההם שלמרות שפל המצב, שהיו נתונים בני ישראל, ועד שהיה מקום לטענה ש"ישנו מן המצוות" ועד כדי כך שהיה בית דין מסוים שגזר גזרה איומה על בני ישראל ר"ל, אעפ"כ כאשר בא התאריך דכ"ג סיון, הנה לא זו בלבד שנתבטלה הגזרה שנכתבה באגרות הראשונות… ועד שלא נשאר ממנה רושם כלל, אלא עוד זאת ש-"ויקראו סופרי המלך… ויכתב ככל אשר ציוה מרדכי", היינו שנשלחו אגרות שניות, שתוכנן היה מן הקצה אל הקצה באופן של ואתהפכא… (שם)

זה באמת דבר פלאי, אז למה אנחנו לא מציינים את היום הזה?

ואני מבקש לתת לשאלה הזו תוקף הלכתי; בשו"ע יש סימן שמזכיר את הימים של מגילת תענית (אירועים שהיו מוקדם יותר בהיסטוריה, בימי בית ראשון), ומופיע שם דבר מענין שהתרחש לפני שהיה כל הסיפור הזה, תענית מוקדמת –

אלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם ואף על פי שמקצתן בראש חדש יש מי שאומר שיתענו בו (וטוב שלא להשלים בראש חדש): …בכ"ג בסיון בטלו הביכורים מלעלות לירושלים בימי ירבעם בן נבט. (שו"ע או"ח, תק"פ, ב')

זהו היום כאשר פרש ירבעם מרחבעם ורצה לנתק בין מדינת יהודה למדינת עשרת השבטים, הוא אסר לעלות לירושלים ובעיקר אסר להעלות את הביכורים לירושלים.^[1] ושואלים הפוסקים – איך אפשר לקבוע תענית ביום זה, הרי עתיד להיות ביום הזה כל הענין הגדול של השמחה, והן מבארים שיש ביום הזה גם את הענין הזה וגם את הענין השני. ועוד יותר מעניין, בפרשת השבוע החולף, בהעלותך, מופיע גם תאריך חשוב; ב-כ' באייר יצאנו למסע מהר חורב, שלשה ימים הלכנו ואז התחיל חודש של קברות התאווה, כ"ב אייר-כ"ב סיון, ואז בכ"ג סיון מדברת מרים במשה ומצטרעת שבעה ימים, עד כ"ט בסיון ואז נשלחים המרגלים. האם יש קשר בין הדברים הללו שהתרחשו באותו תאריך?

כ"ג בסיון אינו חג שלם

בואו נחזור למגילת אסתר, נראה את הפשט שם ולאחר מכן נשוב אל יתר המאורעות של היום הזה. בכ"ג בסיון התרחש קידוש השם הגדול ביותר של העולם, של הגלות. אנחנו בגלות ושם קיים "צבא הגנה לישראל". הגלות הזו היא גם הגלות הפיסית אבל מה שאסתר מתחננת הוא דבר אחר לגמרי. היא מתחננת שייצא בעולם חוק, במלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, שיאמר שאין מקום תחת השמיים לאדם שרוצה להשמיד יהודים. זה נגד החוק, זה נגד הבריאה, נגד הטבע. אין אפשרות כזו. אין לזה קיום בעולם. אך את זה אנחנו לא מקבלים במגילת אסתר. כ"ג סיון איננו חג שלם עדיין. הוא רק "ונהפוך הוא" מקצה לקצה". בסידור 'בית יעקב' לר' יעקב עמדין זיע"א הוא מביא שבכ"ג בסיון ניתן לנו כח להקדים תרופה למכה לכל הגלויות, והוא מתאר שבגזרות ת"ח-ת"ט, גזרות חמלינצקי ימ"ש, הימים הללו של כ' סיון, כ"ג סיון וכיו"ב, היו ימים קשים ונתחברו עליהם סליחות, נקבעו כימי תענית, והקדמת התרופה לכל המכות הללו זה כ"ג סיון – אבל זה עוד לא אמירת הלל.

חז"ל אומרים שלא אומרים הלל בפורים כי זה היה נס שהתרחש בחו"ל, אבל אם כן – גם פסח וסוכות ושבועות היו גם הם בחו"ל?! תשובה שניה שחז"ל מביאים היא שעדיין אנחנו עבדי אחשוורוש, והפשט בזה הוא שלא קיבלנו מאחשוורוש את מה שרצינו. עוד לא הגיעה השעה להתעלות למקום שבו יבוא האחשוורוש – והוא יכול להיות גם טראמפ או מישהו אחר, המלך הטיפש או החכם, המלכותא דארעא, ויגיד את האמירה הבאה – 'כל העולם כולו יסבול כל עוד יש אפשרות רשמית לפגוע ביהודי אחד. יהודי הוא אינסוף. זה היפך החוק, זה היפך הבריאה לעשות כן'. וזה אף הבירור של הפרשיות שלנו, ואני מרגיש שזה נכון גם באופן כללי, כלפי כלל ישראל, וגם באופן פרטי. אפשר לחיות בגלות, במקום שבו אתה לא מצפה למה שבעצם בשבילו נבראת, וזה באמת דבר עצום שמדינה יכולה להגן על עצמה, שעם יכול להגן על עצמו, שמדינה קמה ואומרת "אני אגן על הילדים שלי שנמצאים בכל מקום על פני הגלובוס". זה באמת דבר מדהים, אבל לא זו הגאולה השלמה. זו רק הקדמת תרופה למכה כדי לצאת מחשכת הגלות. כל עכבר מגן על הילדים הקטנים שלו, זה טבע העולם, זה התפקיד האנושי-חייתי שלנו – וזה אכן פלא שזה מתאפשר ומתרחש גם באומה שכולם רוצים לכלות אותה וכו', אבל לא זו התכלית!

קריאה מקורית בארץ ישראל

אני חושב שאני מרגיש את מה שכולנו מרגישים אבל אני מבקש להדגיש את הנקודה הזו בדווקא. בי"ז בסיון, בשבוע שעבר, ביום חמישי בלילה, ראינו את ראש הממשלה שהיה בכותל המערבי, שאמנם זכינו לחזור אליו אבל הוא התזכורת הגדולה שאנחנו עדיין בגלות שהרי אנחנו עדיין לא בבית המקדש, והוא היה שם עם נשיא ארגנטינה וכשהוא עטוי טלית הוא טמן בו פתק שכתוב בו "ט"ז סיון תשפ"ה, הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה. בנימין נתניהו". וכל זה אחרי שפורסם שבישיבת הקבינט שקדמה לאישור המבצע, כל השרים חילקו ביניהם את ספר התהילים ואמרו "מי שברך" לכל הכוחות הפועלים באיראן, ואז יצאו למבצע – ביום י"ז בסיון, לא כצבא ההגנה לישראל, לא רק להשמיד את הגרעין, על אף שאין חולק שזה חשוב מאד, גם לא רק כדי להשמיד את הטילים הבליסטיים, על אף שזה חשוב מאד – אלא כדי להשמיד את הרעיון של האפשרות להשמדת ישראל בעולם. לומר שמי שרוצה להשמיד את ישראל רוצה בעצם להשמיד את הקב"ה (ורק מכיון שהוא לא מסוגל לכך אז הוא משמיד את ישראל).

י"ז סיון בהיסטוריה הוא היום שבו עברו מאה וחמישים ימים מאז תחילת המבול, לשיטת רבי יהושע, ותיבת נח נחה על הרי אררט (עי' רש"י בראשית ח', ד'). יש בעולם מבול אבל אנחנו לא מתבלבלים ויודעים שהוא מטהר את העולם. נכון, הוא גובה את המחירים הכי כבדים שאפשר אבל אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה תפקידנו? ולמה רוצים להשמיד אותנו?

המושג "צבא ההגנה לישראל" שאנחנו מורידים בפניו את הכובע, ואנחנו חלק ממנו והוא – אנחנו, הוא מושג שיש בו הסכמה למציאות כפי שהיא – 'מה אתה רוצה? אפשר לשנות את העולם? במקסימום יהיה לנו אישור להתגונן ביום י"ג באדר. יהיה לנו אישור להיקהל ולעמוד על נפשנו, ונצטרך אישור מיוחד כדי לתלות את עשרת בני המן. ולמה צריך אישור מיוחד כדי לתלות אותם? כי זה קשור בעצם לבקשה השניה, להשמיד את רעיון השמדת ישראל, שלא קיבלנו רישיון לכך במגילה שהרי 'הם כבר לא מסכנים אתכם עכשיו. הם בלתי מעורבים'…

הבסיס של הכל נמצא ב'חומש בפני עצמו' שבפרשת בהעלותך. דיברנו על כך בשבוע שעבר^[2] – שתי הנוני"ן ההפוכות מתארות חומש בפני עצמו.^[3] חז"ל אומרים על הפסוק "חצבה עמודיה שבעה" שיש שבעה חומשים (עי"ש בהרחבה). מה הרעיון? בואו נזכר ביסוד שנאמר שם ומשם ניזכר בימים שלנו ובתקופה בה אנחנו נמצאים, ומשם גם נבין את פרשת המרגלים וכו'.

רוח אחרת עמו

אגב, המהרש"א שואל – הבנתי שצריך לסמן את שני הפסוקים הללו אבל למה דווקא באותיות נו"ן? ולמה הפוך? – והוא עונה שבמזמור קמ"ה בתהילים, "תהילה לדוד", שמסודר על סדר הא"ב, חסרה האות נו"ן, כי נו"ן מתאר נפילה, והגמרא בברכות אומרת שלמרות שדוד המלך דילג על האות כדי שלא תהיה נפילה, הוא חזר וסמכה באות ס' – "סומך ה' לכל הנופלים" (עי' רש"י תהילים קמ"ה י"ד). הנו"נין מתארים את הנפילות, "ויהי העם כמתאוננים", להבדיל בין פורענות לפורענות (עי"ש ברש"י), תחילת כל הנפילות, אבל הם מתארים את הנ' בהתהפכותה, ולזה יש שתי אפשרויות –

אמר רבי יוחנן מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי? מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל דכתיב (עמוס ה, ב) 'נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל', במערבא מתרצי לה הכי 'נפלה ולא תוסיף לנפול עוד, קום בתולת ישראל'. אמר רב נחמן בר יצחק אפילו הכי חזר דוד וסמכן ברוח הקודש שנאמר (תהלים קמה, יד) סומך ה' לכל הנופלים. (ברכות ד:)

בבבל קראו את הפסוק באופן אחד ואילו במערבא, בארץ ישראל, הקריאה היא שונה. שם "הן עם כלביא יקום". הנפילה הזו, הנו"ן, מגלה איך זה שכשהגעת הכי הכי נמוך והכי למטה זה מפני שהקב"ה נתאווה שתהיה לו דירה בתחתוניים, ומשם, מהכי הכי למטה, משם תעלה למקום הכי גבוה שיש. קריאה של (תורת) בבל מול קריאה של (תורת) ארץ ישראל. ולכן במגילת אסתר אין הלל.

ראיתי היום דבר מופלא בפרשה שלנו, שלח. כתוב שם –

וְעַבְדִּ֣י כָלֵ֗ב עֵ֣קֶב הָֽיְתָ֞ה ר֤וּחַ אַחֶ֙רֶת֙ עִמּ֔וֹ וַיְמַלֵּ֖א אַחֲרָ֑י וַהֲבִֽיאֹתִ֗יו אֶל־הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁר־בָּ֣א שָׁ֔מָּה וְזַרְע֖וֹ יוֹרִשֶֽׁנָּה. (במדבר י"ד, כ"ד)

וכולם מסבירים שכלב מילא את לבו ברוח גדולה של אמונה, גדולה וגבורה בניגוד למרגלים וכו'. שואלים המפרשים – למה יהושע לא מוזכר פה גם? יש בזה כל מיני הסברים. האור החיים הק' מסביר שבפשט זה בא לומר למה כלב זוכה למה שיהושע לא זכה. יהושע – משה רבנו כבר התפלל עליו מלכתחילה ואילו כלב לא קיבל את זה. ליהושע היתה רוח אחת – רוח משה, 'רוח המפקד', אבל "עבדי כלב" היתה לו גם "רוח אחרת עמו ", רוח רעה, ולמרות זאת הוא הלך והשתטח על קברי אבות וזבח את הרוח האחרת ולכן מגיע לו שכר גדול יותר מליהושע. הוא הפך את הנפילה, את היצר הרע, הוא נאבק. זה פלאי פלאות. זה כפי שאמרנו שבנו"ן הפוכה שאפשר לעלות הכי גבוה.

"ויהי בנסוע הארון – ובנחה יאמר"

נחזור ל"ויהי בנסוע הארון", ונזכור את הארון כי המעפילים בפרשתנו מוכים ע"י עמלק אך ורק מפני שהם הולכים למקום אשר "ארון ברית ה' ומשה" – הם לא נמצאים בו, אלא נשארו במחנה.

׆ וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה  ה' וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ. (שם י', ל"ה)

כשאני אומר למישהו לקום אני מתכוון ש-'תקום, תתאושש, תהיה לך תקומה' וכיו"ב אבל מה הכוונה "קומה ה'"? עם מי אתה מדבר? – ארון ברית ה' ומשה זה מנגנון אחד, מאוחד. אומר שם רש"י –

מְשַׂנְאֶיךָ. אֵלּוּ שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל; שֶׁכָּל הַשּׂוֹנֵא אֶת יִשְׂרָאֵל – שׂוֹנֵא אֶת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ" (תהלים פג, ג) וּמִי הֵם? "עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד (שם ד, ספרי שם). (שם ברש"י)

יש שני סוגים של אויבים. יש שונאים, אלו הפרוקסיס, אלו שפועלים בגלוי נגד ישראל, ויש "משנאיך" – אלו שכל הזמן דואגים שיהיו כל הזמן עוד ועוד ועוד נגד ישראל, להסית ולהתסיס נגד ישראל. זה התפקיד שלהם כל חייהם.

בעל הטורים אומר שהפסוק הזה כולל שתים עשרה מילים כנגד מספר המילים שבפסוק החותם את התורה, ואילו הפסוק הבא –

וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה ה' רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל ׆. (שם ל"ז)

מקביל לפסוק הפותח את התורה – "בראשית ברא אלקים". כלומר החומש הזה הוא סוף התורה ותחילת התורה.^[4]

אז מה זה "קומה ה'"? מה התוכן של הפסוק הזה? אומר רש"י פשט –

קוּמָה ה'. לְפִי שֶׁהָיָה מַקְדִּים לִפְנֵיהֶם מַהֲלַךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, הָיָה מֹשֶׁה אוֹמֵר: עֲמֹד וְהַמְתֵּן לָנוּ, וְאַל תִּתְרַחֵק יוֹתֵר… (שם ברש"י)

תפקידו של משה הוא לדאוג שלא תהיה מציאות שבה חלילה הקב"ה מתנתק לרגע מעם ישראל, מאיתנו. משה הוא הממצע, הוא זה שמביא את ה-"קומה ה'". זוכרים שכאשר קנה אברהם את מערת המכפלה מאת עפרון החתי אמר שם רש"י -"תְּקוּמָה הָיְתָה לוֹ, שֶׁיָּצָא מִיַּד הֶדְיוֹט לְיַד מֶלֶךְ" (בראשית כ"ג, י"ז), אז מה כאן התקומה? – ה'קומה' הוא שיש לו ית' עכשיו פה דירה בתחתוניים.

וה' זה ישראל וישראל זה ה', אבל איך אפשר להכין פצצות גרעין ברחבי איראן כדי לירות על הקב"ה? איך זה אפשרי? אני מבין שהרעיון להשמיד את הקב"ה אצלם הוא כל כך חזק ומהותי עד שהם מוכנים להרעיב 90 מיליון אזרחים רק כדי שיהיה להם גרעין. אני לא מבין למה אבל אני מבין את העיקרון שזה קיים אצלם. יש להם אינסוף כסף אבל הכל מושקע במינהרות ובנשק להשמדה וכו' וכלום לא הולך לטובת האזרחים, אוכל וכו' – אני מבין שהתופעה הזו קיימת, אבל מה הרצון הזה? ממה הוא נובע?

ואז בא הפסוק השני – "שובה ה'", ומבאר רש"י שם –

שׁוּבָה ה'. מְנַחֵם תִּרְגְּמוֹ לְשׁוֹן מַרְגּוֹעַ; וְכֵן: "בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן" (ישעיהו ל,טו).

'רבש"ע, תרגיע', אומר כביכול משה. איזה חומש מענין. חומש שבא מנו"נין הפוכות! ומה זה המשך הפסוק "רבבות אלפי ישראל"? –

רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. מַגִּיד שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל פְּחוּתִים מִשְּׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁתֵּי רְבָבוֹת (ספרי שם; יבמות ס"ד ע"א). (רש"י שם)

שני אלפים ושתי רבבות זה עשרים ושתים אלף, שזה בדיוק מספר הלווים בפרשת נשא. "רכב א-להים רבותים אלפי שנאן" – כשבא הקב"ה לתת לנו את התורה הוא בא עם עשרים ושנים אלף מלאכים (עי' תנדב"א רבה, כ"ב, א'). עשרים ושתיים אלו אותיות התורה "נגילה ונשמחה ב"ך" (שיה"ש א', ד') – האותיות בהן ברא הקב"ה את העולם שבו ניתנה התורה, ועשרים ושניים אלף המלאכים אלו עשרים ושניים אלף הלווים – וכל אחד מאיתנו מייצג את מלאכים והלוויים הללו. ומשה רבנו אחראי על צמצום הפערים, כמו שבטיול שנתי יש אחד שאחראי על כל 'הפדלאות' שנשרכים מאחור – הוא אחראי לעשות תקומה לשכינה, אחראי על איך מרגיעים. כי אין השכינה שורה אלא במציאות כזו של ישראל.

עם זו יצרתי לי – תהילתי יספרו

לפני שנגיע לפרשת שלח אנחנו חייבים להגיע להתחלה של הכל. אמרנו שאנחנו מבינים שיש מציאות כזו של רצון להשמדת ישראל והשמדת הקב"ה. אבל תגידו לי – משעמם לכם?, כל החמינאים, ההמנים, ההיטלרים וכו' – באמת כל כך משעמם לכם? מה אתם רוצים? למה באמת הם רוצים להשמיד אותנו? למה לא הצליח לנו להשיב את הספרים שכתב המן בן המדתא האגגי? ובמאמר המוסגר; המחבל המנוול עם החליפה המגונדרת מראמאללה, ראש הרשות, עוד לא שינה אפילו את הסעיף ראשון באמנה הפלשטינאית שקורא להשמדת ישראל. הוא לא השתנה בכלום – הרי בהסכמי אוסלו הם חתמו שהם ישנו את זה, ולשיטתם "זה רק טכני שזה עוד לא נמחק", אבל אנחנו יודעים היטב למה באמת הם לא עשו עם זה כלום. ממה זה נובע? מה זה בא לעשות בנו? מה הסיפור פה?

הסיפור פה פשוט – הקב"ה לא "בחר בנו מכל העמים" כי הוא צריך עוד נציג באו"ם. יש לו שם יותר מדי אנשים, אינפלציה. הוא גם לא בחר בנו כדי לסדר עבודה וממשלה ומשרדים לעוד כמה אנשים בעולם. הוא בחר בנו רק לצורך אחד – ישראל מספרים תהילות ה' בעולם. "להודיע לבני האדם גבורותיו" (תהילים קמ"ה י"ב). האות נו"ן חסרה ב"תהילה לדוד" כי עדיין לא "מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור" (שם י"ג).

"עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיהו מ"ג כ"א). הרעיון הזה נאמר לאברהם אבינו בתחילת לך לך – אני "אעשך לגוי גדול" ואילו אתה "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך". כל משפחות האדמה בעולם שהפכו ממשפחות לשבעים אומות במגדל בבל כשפיצחו ראשי האחד את השני, כל העולם הזה יצטרך להכיר את האלוקות ולהבין למה ירדה הנשמה הזו לגוף ומה מגמת העולם הזה. לצורך זה אתה וצאצאיך, אברהם, תרדו לגלות, תסתובבו ותגלו ניצוצות קדושה, לצורך זה "אל תירא מרדה מצריימה, אנכי ארד עמך ואנכי אעלך גם עלה" (בראשית מ"ו, ד'), אומר הקב"ה ליעקב – אל תפחד, אני אעשה אותך לגוי גדול. האם זה מה שינחם את יעקב? הרי יעקב רוצה לחזור הביתה, ולא להפוך לגוי גדול במצרים! מבאר האוה"ח הק' – אתה יורד לשם ל'תקופה קצרה' של מאתיים-שלש מאות שנה, ואני אתן לך את הכוחות לברר את כל הניצוצות, להפוך לגוי גדול – היינו הברכה שניתנה לאברהם אבינו "ואעשך לגוי גדול". כמה גדול? – גדול שמגלה את תהילות ה' בעולם. מי שמגלה את זה בעולם הוא אויבם של מי שהקב"ה מפריע להם בעולם, והם משתכללים. גאולת העולם איננה בכך שאני יכול להגן על עצמי ואפילו לא כשהעולם מודה שיש לי זכות להגן על עצמי. זו עדיין גלות של החלטת או"ם, שב"ה שאנחנו יכולים להקים איתה את חברת הביטוח הגדולה ביותר של העם היהודי שנקראת "מדינת ישראל", אבל זו עדיין לא גאולה, ושלא נתבלבל לגבי זה.

גאולה זה להבין שעם ישראל זה הקב"ה והקב"ה זה עם ישראל. ומי שמגלה את זה בעולם זה מורה הדרך שלנו, התייר, שיודע לסדר את הטיול ולהעמיד את ארון ברית ה' שבטח כזה שהארון וישראל יוכלו לפעול יחד, כדי שיהיה רגוע בעולם, למעלה ולמטה, ובלי זה העולם לא יהיה רגוע.

יהודי = משיחי

האירוע הראשון שהתרחש בהיסטוריה בעולם ביום הזה היה שמרים דיברה במשה. ומכאן כל ספר במדבר עוסק בשאלה הזו – האם אני מבין את התפקיד של משה, ושכל אחד מאיתנו הוא "עם מרדכי", בחינת משה. בספה"ק מופיע שמרדכי הוא גילוי משה בעולם (ע"פ מדרש אסת"ר ו', ב'). התפקיד שלו הוא לא לכרוע ולא להשתחוות. לא נולדתי כדי שהאו"ם יכיר בי. הביטוי שתבע בן גוריון 'או"ם – שמו"ם' נכון גם על הרגע שהוא הכיר בי. אכן אני מודה לקב"ה הודעה גמורה ועצומה על כך, ואין ספק שזה דבר גדול. אבל אנחנו מתבלבלים לפעמים – אתחלתא דגאולה זה דבר מצוין אבל הגמרא כבר אומרת ש"מלחמות נמי אתחלתא דגאולה" (מגילה י"ז:), אבל האם אנחנו רוצים מלחמות? אנחנו מסתפקים במלחמות? לכן אנחנו לא יכולים לומר הלל על מה שהתרחש בכ"ג במגילת אסתר.

את הפסוק "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" אנחנו מזכירים בכל פעם שאנחנו יוצאים משבת המלכה, כדי להתמודד עם יציאת הנשמה היתרה של שבת, כדי להתמודד עם 'שביזות מוצ"ש'. זה הכוח שלי, זו הקדמת התרופה למכה שאמר ר' יעקב עמדין, כדי שנוכל להתמודד עם כל החושך שבמציאות הגלותית. "ובכל עיר ועיר מקום אשר דבר מלך מגיע" – חייבים להודות לקב"ה על כל רגע כזה, אבל האם זהו סוף הדרך?!

אין בכלל חשיבות לדיון מי יוריד את המתקן הגרעיני בפורדו ובאיזה מפציץ או באיזה אופן, אלא יש חשיבות להבנה שהעולם "המתורבת" בא להצטרף לחוק שנחקק עכשיו, שצבא ההגנה לישראל לשעבר הופך לצבא ישראל, לצבאות ה', לצבא שבא לגלות בעולם הזה שהחוק שמתיר להשמיד יהודי משמעו להשמיד את העולם, לבטל את האוזון, להשמיד את כדור הארץ. לזה העולם צריך לבוא ולהצטרף. ובהשגחה הקב"ה מסדר שאנחנו נוביל את זה – לא רק כהגנה אלא כמהלך שהוא כל המהלך שלנו. קוראים לזה "משיחי"? לא צריך להיבהל מזה. כבר אמרנו שלומר "יהודי משיחי" זו כפילות, כמו שאומרים "מים אחרונים וואסער", כי כל יהודי במהותו הוא משיחי. אני 'משיחי' כעובדה ו'הזוי' כברכה, ועוד מעט בעז"ה נוכל להזות על עצמנו אפר פרה אדומה שלישי ושביעי ונהיה הזויים – משיחים הזויים, אבל יחד עם כל זה אנחנו היחידים הריאליים מכל העולם, כי כל 'הלא הזויים' האלה מקבלים כעובדה לגיטימית את זה שרוצים להשמיד אותנו – 'למה זה כל כך נורא שיש אמנה פלשטינאית שאומרת שצריך להשמיד את היהודים? מה קרה?'…

אני לא מעונין שאף אחד ירים דגל לבן בעולם. אני רוצה שירימו דגל כחול-לבן, ועליו כתוב "עם ישראל חי", עם ציוד של ביכורים, כמו בגן. מי שירצה בזה – נקבל אותו בברכה. אהלן וסהלן. מי שלא – מקומו בגיהנום. זו האמת, וזה לא משנה איפה הוא גר – בת"א, ירושלים, שכם, רמאללה או טהרן. האם אתה מבין את "ויהי בנסוע" או לא?

"ויהי בנסוע" משמעו האם אנחנו גורמים לעולם להבין את זה או חלילה לא גורמים להם להבין את זה. האם אנחנו נותנים מרגוע לשכינה או יוצרים עצבנות בעולם. "ובנוחה יאמר שובה ה'" – לשון מרגוע, אומר שם רש"י בשם מנחם בן סרוק.

שני צדדים לאותו סיפור

חודש "מנחם אב" הוא הזמן שאבא רוצה שכבר ננחם אותו. אי אפשר יותר. אלו נרווים, עצבים, שהעולם כבר לא יכול לעמוד בהם – כשאנחנו מתרחקים מהארון. ואז זה בשני אופנים של חטאים. האחד הוא כחטא המרגלים, שאומרים בדיוק מה שמרו המעפילים וההבדל היחיד הוא שהמעפילים באו בכיסוי של "ציונות ועליה לארץ" והמרגלים עשו את זה בתבוסתנות בחו"ל. שניהם אומרים שאפשר להסתדר בלי ארון בית ה' ומשה, ושניהם גם מקבלים את העובדה שיש עמלקי בהר והם רוצים להכות ולכתות אותי, רק שהמעפילים טוענים שהם מספיק חזקים כדי להכות אותם חזרה -וזה נובע מאמונה ומתשובה – "הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו" (במדבר י"ד, מ'), וידוי, אבל זה בלתי אפשרי בלי לתפוס את מהות התפקיד שלך שהוא רק כשאתה מופיע את הקב"ה, אחרת יש לעמלק כח. ואז התוצאה היא – "ויכום ויכתום עד החרמה", וכפי שמבאר שם רש"י "מכה אחר מכה", מעין מה שהיה בעגל, שם משה כתת אותו.

ומה אומרים המרגלים? הם טוענים שלפי העובדות יש נפילים, יש בני ענק. הקב"ה אמר שאם הם ילכו עם ארון ה' ומשה הכל יתהפך – "כי לחמנו הם, סר צלם מעליהם וה' איתנו" (י"ד ט') – זה בדיוק "ויהי בנסוע הארון". "אל תיראום" (שם) – ובנוחה יאמר שובה", לשון "בשובה ונחת תיוושעון", והמרגלים כנגדם אומרים – 'חבר'ה, תהיו ריאליים!', אבל זה נחשב כפירה כי הם אומרים "כי חזק הוא ממנו" (שם י"ג, ל"א) – כלפי מעלה וכלפי עצמם וזה היינו הך. כלומר הם טוענים שאפשר להסתפק במציאות כזו שיש בה נפילים בני ענק, "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" – 'כולם קוברים שם מתים, זו המציאות וצריך להתרגל אליה'.

וזה כל כך קשה באמת שהרי גם כלב כפי שראינו כמעט ונגרר לזה , ורוח אחרת היתה עמו – אבל הוא הולך להשתטח על קברי אבות, מפנה את לבו ונלחם בזה. המרגלים והמעפילים הם שני צדדים של אותו סיפור, ואני לא יודע מה הייתה הטרגדיה היותר גדולה – שהרי זו התפרסה על פני ארבעים שנה וזו היתה מיד.

כ"ג בחודש סיון. תאריך שע"פ חז"ל הוא מפורש בתורה – בו נצטרעה מרים. "הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר" (שם י"ב, ב'). יש בחינת משה שמחברת את הארון ואותי. וכמו שמבאר רש"י בפרשת חוקת –

שמשה הוא ישראל וישראל הם משה, לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל. (במדבר כ"א, כ"א)

משה זה ישראל, וישראל הם משה. ואז ביום הזה מגיע ירבעם בן נבט ומבטל את הביכורים ומפריד בין ארון ברית ה' ובין המחנה. ואז בא מרדכי היהודי בכ"ג בסיון, וזו לענ"ד התשובה העיקרית לשאלה למה הוא בחר ביום הזה בדווקא, כי החלום שלו היה שעד כ"ג בסיון ניתן יהיה לתקן את כ"ג בסיון, ולהשיב את הספרים אשר כתב המן, ואף משזה לא קרה – זה כוחו של עם ישראל – "אף על פי שיתמהמה אחכה לו שיבוא", ואני אגיע אל "ליהודים היתה אורה ושמחה", ואני אהיה בשיא השמחה כי אני יודע שהתהליך ממשיך. אני לא מתבלבל, ומאידך אי ההתבלבלות שלי לא מבלבלת אותי כדי שלא אומר לאן אני שואף ופועל להגיע – שזה יכול להיות הכי נורא. מי שלא יודע להודות ולשמוח בכך שכעת אפשר לנו "לעמוד ולהיקהל על נפשם" – לא מבין שום דבר, ויחד עם זאת, מי שלא מבין שההיקהלות והעמידה על הנפש איננה סוף הסיפור, איננה היעד הסופי, איננה הגאולה אליה אנחנו מייחלים, אלא שזה "מלחמות נמי אתחלתא דגאולה", ובעז"ה ננצח – גם הוא לא הבין דבר. כל מה שדיברנו עכשיו על כלל ישראל הינו יסוד חשוב בעבודת ה' הפרטית של כל אחד.

לעשות את הגשמי כלי לאלוקות

ב'היום יום' של י"ז בסיון כתוב –

שלא ליהנות מעולם הזה במלא המובן – הוא רק הכנה טובה לעבודה; ענין העבודה הוא לעשות הגשמי כלי לאלוקות. (ספר היום יום להרבי הריי"צ, י"ז סיון)

זה משפט כל כך גדול. הפרישות, הצדקות אומרת 'יש בעצם עולם, אבל אני פורש ממנו', וזו אכן הדרך ויש דברים מהם אכן צריך לפרוש, אבל אין זו הקדושה, לא זו מטרת ירידת הנשמה לעולם. מטרת הירידה איננה להקים תיבה (וכפי שהזכרנו שיום י"ז בסיון היה היום בו נחה תיבת נח על הרי אררט), ואיננה להישאר בתיבה ולומר – 'רבש"ע, זה מצוין פה בפנים. אני רוצה להישאר פה. מי צריך עולם?', אלא המטרה היא לחכות בתוך התיבה את כל זמן המבול וכשהמבול נפסק צריך להקים עולם מחדש ולעשות אותו חדש, אחרי הנוני"ן, אחרי הכל, יחד עם חם ועם כנען, ואת הבכייה שבבחירה מתוך בני נח, נשלח דווקא לארץ כנען ומשם יהיה "ונברכו בך כל משפחות האדמה".

הפרישות איננה תכלית העבודה. לא בשביל זה ירדה הנשמה לעום אלא כדי לעשות את הגשמי כלי לאלוקות. בגלות היתה תפיסה שאמרה – 'יש עולם, יש נפילים, יש בני ענק. אנחנו ניכנס לשטייטל ונוריד את הראש עד שיבוא המשיח', ולפעמים באמת זה היה נכון והיינו צריכים את זה. גם במעפילות יש תפיסה גלותית חדשה – 'אני יכול לנצח את עמלק. תנו לי ארבעים ושמונה שעות ואני כובש את עזה עוד פעם'. אבל זה לא הנושא. הנושא הוא האם אני רוצה לבנות את העולם הזה ולהפוך אותו את העולם הגשמי שיהיה כלי לאלוקות. האם אני מבין שכל זה תלוי ב-"ויהי בנסוע הארון… ובנחה יאמר", פרשה שהיא ספר, חומש בפני עצמו?!

"וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה". בספר דברים משה חוזר על פרשת המרגלים והמעפילים אך שם לא כתוב הפסוק הזה אלא שהקב"ה אומר למשה "…אֱמֹר לָהֶם לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם" (דברים א', מ"ב) – 'אינני' הוא הקב"ה, והוא ארון ברית ה' ומשה ואתם. האיזון הזה הוא "אינני". "לֵית שְׁכִינְתִי בֵּינֵיכוֹן" כפי שמתרגם שם אונקלוס. ויהי בנסוע – ובנחה. תרגיע – שובה ונחת, קומה ה' – כ"ג סיון.

קרייתא זו הלילא

והימים האלה נזכרים ונעשים, ולכל יהודי ויהודי, כפי שאמר הרבי, יש בימים האלה כח שלא היה לפני כן. "ויקראו סופרי המלך ויכתבו ככל אשר ציוה להם מרדכי" כי כולנו "עם מרדכי" ועלינו להידבק בבחינת מרדכי שכל הייחוס שלו הוא שהוא "איש יהודי". הוא לא מרדכי רבנו, והוא איננו כהן וכו' אלא יהודי – שלא יכרע ולא ישתחווה, כי המגמה נשארת. והוא מוכן לחכות שבעים יום הכח הגדול הוא שאם אני עדיין צריך להיות פה ולשים מס על איי הארץ ולפעול שהעולם יהיה כלי האלוקות ועדיין לא הגעתי לבטל את חוקי המן הרשע – אז נחכה עוד קצת ובעז"ה הילדים שלי בכ"ג סיון בשנת תשפ"ה יעשו את זה, ואז הרצים ייצאו דחופים ומבוהלים בדבר המלך, ואז זה יינתן. אני לא התבלבלתי – אל תגידו הלל בינתיים, אנחנו מחכים שזה יקרה במלואו. זו התשובה האחרונה האחרונה שם בגמרא – "קרייתא זו הלילא" (מגילה י"ד.) – קריאתה (של המגילה) היא ההלל שלה, כלומר שבמגילה עצמה כתוב לך למה לא אומרים הלל, במגילה כתוב לך שעדיין לא הגענו לזה. זה הלל של מגילה – זה יישאר לעתיד כדי לדעת שכל הדרך הביאה אותנו למה שנזכה לו בעתיד, אבל דע לך שיום כ"ג בסיון הוא יום עצום, פלאי פלאות. אגב, יש מנהג בקרב חסידים שלא מתחתנים במחצית השניה של החודש, והשפת אמת הקפיד על כך אבל בכ"ג בסיון מוחרג מזה כי הוא יום המסוגל, ובנו התחתן ביום הזה. כח מופלא שהמשכו הוא שעם מרדכי ימשיך את מרדכי, ומה שעדיין לא הגענו אליו בכ"ג בסיון בשנה ההיא במגילה, כי עוד יש מה לתקן בכל מה שצריך תיקון – אי"ה נגיע אליו. ומהכח הזה של "נזכרים ונעשים" יגיע "ונהפוך הוא" לגאולה שלמה ונראה זאת בעינינו איך שהעולם מתהפך, בב"א.

להיות השָמָש של עם ישראל

נסיים בסיפור קצר שכאשר התמנה הנציב העליון הרברט סמואל על ישראל אחרי הצהרת בלפור שקבעה כי יש להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, כתב לו מרן הרב קוק זצ"ל במכתב רשמי שהוא מבקש ממנו להעביר את ברכותינו להוד מלכותו המלך ג'ורג' ירום הודו על הזכות שזכתה בריטניה זכתה להיות השמש של עם ישראל ברגע הגדול הזה. אז גם עכשיו ב"ה מתחילים שמשים חדשים לעם ישראל לרגעים גדולים בתקומתם בעגלא ובזמן קריב.

1. כי העליה לרגל היא בג' רגלים ואילו הביכורים עולים לירושלים משבועות ועד סוכות ועד חנוכה. ↑

2. עי' בשיחה "על פי ה' ביד משה" גיליון 'טועמיה-חיים' בהעלותך תשפ"ה. ↑

3. קל לזכור את ההקשר שכן יש בו בחומש הזה, פ"ה תיבות, אותיות, כפי שנת תשפ"ה. ↑

4. ועי' בפרי צדיק לר' צדוק הכהן מלובלין שמבאר את ענין האותיות ההפוכות – שהפסוק הראשון הוא כנגד סוף התורה והפסוק השני הוא כנגד תחילת התורה, עי"ש. ↑