פסוק מולחם

כולנו מכירים בעל פה את הפסוק המושר בהגבהת ספר התורה –

וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם משֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי ה' בְּיַד משֶׁה. (נוסח התפילה)

אמנם יש כאן דבר מרתק – אין בכלל פסוק כזה! זה נוסח מוזר שמשלב שני פסוקים שעל פניו אין ביניהם שום קשר. הנוסח הזה אינו מופיע באף אחד מסידורי הספרדים ואף בחלק מנוסחאות האשכנזים הוא איננו מופיע. צריך לנתח את הנוסח הזה, איך הוא התחבר ולהבין גם איך הוא קשור לפרשה שלנו. מה יש בנוסח הזה? החלק הראשון שלו מופיע בספר דברים –

וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל. (דברים ד' מ"ד)

הוא מופיע שם קצת לפני עשרת הדברות ובהקשר מיוחד – ערי מקלט, ואי"ה נגיע אליו בהמשך, אבל מאד הגיוני שכאשר מגביהים את ספר התורה אומרים אותו. כבר במסכת סופרים מופיע שיש לומר את הפסוק הזה בעת הגבהת ספר התורה, ורבים מהראשונים מצטטים את הברייתא הזו. כך למשל מופיע בבית יוסף –

כשמוציאין ס"ת אומר על הכל יתגדל ויתקדש וכו' מיד גולל ס"ת עד ג' דפין ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירין לפניו ולאחריו שמצוה לכל אנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע ולומר זאת התורה וכו' תורת ה' תמימה וכו' ע"כ. (בית יוסף על טור או"ח קל"ד)

אנחנו גם מכירים שלמנהג הספרדים להגביה לפני הקריאה ואילו מנהג האשכנזים הוא להגביהו לאחריה. אמנם עכשיו נגיע לנקודה המרכזית; בעל ערוך השולחן, מביא את המנהג האשכנזי ואומר –

ופלא שאנו אומרים "וזאת התורה… על פי ה' ביד משה", וכן נדפס בסידורים. וקשה טובא: חדא דאין זה פסוק בשום מקום, ד"וזאת התורה" הוא ב"ואתחנן", ו"על פי ה' ביד משה" הוא סוף פסוק ב"בהעלתך" במסעות. עוד, דבמסכת סופרים אינו כן, וכמו שכתבתי… ומראה לעם ופני הכתב כנגד פני המגביה. ומי שמסתכל היטב בהאותיות כראוי – יגיע לו אור גדול אם ראוי לכך (עיין מגן אברהם סעיף קטן ג'). (ערוך השולחן שם)

המנהג לומר את הנוסח הזה מופיע כבר בסידורי האשכנזים המוקדמים – אצל השל"ה לפני כשלש מאות שנה ולאחריו אצל ר' יעקב עמדין ועוד, אך אצל הספרדים אין זה מופיע ואף לא בנוסח האר"י של חב"ד. אז ראשית יש להבין מה הקשר בין שני הפסוקים המולחמים הללו – אין לכאורה משמעות לתוספת "על פי ה' ביד משה", שהוא סוף של פסוק המופיע בפרשת השבוע שלנו בענין הדגלים ומסע המחנות –

עַל-פִּ֤י ה֙' יַֽחֲנ֔וּ וְעַל-פִּ֥י ה' יִסָּ֑עוּ אֶת-מִשְׁמֶ֤רֶת ה֙' שָׁמָ֔רוּ עַל-פִּ֥י ה' בְּיַד-מֹשֶֽׁה. (במדבר ט', כ"ג)

וכאשר אנחנו מחברים את שני הפסוקים הללו אנחנו נוגעים בשאלה הלכתית קשה; יש כלל ולפיו כל פסוק שלא פסקו משה רבנו – אין פוסקים אותו.^[1] אנחנו לא יכולים לחתוך פסוק באמצעו, בוודאי שלא בסופו, ובוודאי ובוודאי שלא להוציא אותו מהקשרו – הרי כאן מתוארים ענייני המסעות, ואיך אנחנו מכניסים אותו להגבהת ספר תורה? אז ערוך השולחן אומר שזה לפלא בעיניו אבל בפועל כולם נוהגים כך! גם בין פוסקי זמננו, כותב על כך ר' אשר וייס ומפלפל בזה, ועובר על הראשונים והאחרונים, ולבסוף אומר שאמנם כיון שנהגו לומר כך אז יש להמשיך, אבל צריך לעיין ולהבין איך זה התחבר.

מה בין המסעות להוצאת ספר תורה

נחזור לכל זה עוד מעט אך בינתיים נכנס קצת לפרשת השבוע שלנו. התורה בפרשתנו מתארת את תחילת המסעות, ולפני שיוצאים למסעות, התורה מספרת מתי ולפי מה נסעו ומתי ולפי מה חנו. אגב, כל המבנה של הוצאת והכנסת ספר תורה מההיכל, לקוח מהפרשה שלנו, וזה נמצא אצל כל העדות. בפתיחת ההיכל כולם אומרים את הפסוק –

וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָֽאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה | ה' וְיָפֻ֨צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ. (במדבר י', ל"ה)

אמנם הספרדים מתחילים בפסוקים נוספים כמו "ויהי ה' אלוקינו עמנו", "הושיעה את עמך" וכו'. ובהכנסת הספר כולם אומרים –

וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה ה' רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל. (שם ל"ו)

מענין מאד שבהגבהת הספר אנחנו מזכירים את "על פי ה' ביד משה" שזה מופיע בהקשר עם המסעות, כלומר הספר יוצא מההיכל ואנחנו במסע עם הספר, "ארון ה' לפניהם", וזה דבר מענין שיש לבררו.

הערה מרתקת – בסידור הגר"א, שנדפס ע"י ר' נפתלי הרץ הלוי זצ"ל, שהיה רבה של יפו והמושבות לפני מרן הרב קוק זצ"ל, מובא בשם תלמידו של הגר"א, ר' חיים, שהיו אומרים את הפסוק כולו, כדי שלא לחתוך אותו באמצע, ולא בהגבהה אלא בהליכה מההיכל אל הבימה לפני הקריאה. אגב בסידור עולת ראי"ה של מרן הרב קוק מופיע שהנוסח לאמירה הוא –

וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל (על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו את משמרת ה' שמרו) על פי ה' ביד משה. (סידור עולת ראי"ה)

ושמעתי שכך נהג גם הרב אלישיב זצ"ל. וצריך להבין את הנוסח הזה כאמור, וכנראה שסביב לפגישה בין ספר התורה ביציאתו מההיכל והחזרתו להיכל אנחנו קשורים עם פרשת המסעות, ונקודת "על פי ה' ביד משה" היא קריטית והיא מחוברת ל-"וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל".

על פי הענן או על פי משה?

בפשוטו של מקרא בפרשתנו זה קשה מאד. אם נשאל את עצמנו מה היה הסימן שלפיו ידעו בני ישראל במדבר לנסוע או לחנות, התשובה הטבעית שנענה היא – הענן. זה מופיע מפורש בפסוק –

וּלְפִ֞י הֵֽעָ֤לוֹת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְאַ֣חֲרֵי-כֵ֔ן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבִמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכָּן-שָׁם֙ הֶֽעָנָ֔ן שָׁ֥ם יַֽחֲנ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל. (במדבר ט', י"ז)

ומה גורם לענן לשכון או לעלות מעלה? –

עַל-פִּ֣י ה' יִסְעוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל-פִּ֥י ה' יַֽחֲנ֑וּ כָּל-יְמֵ֗י אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכֹּ֧ן הֶֽעָנָ֛ן עַל-הַמִּשְׁכָּ֖ן יַֽחֲנֽוּ. (שם, י"ח)

והתורה מאריכה ומפרטת –

וּבְהַֽאֲרִ֧יךְ הֶֽעָנָ֛ן עַל-הַמִּשְׁכָּ֖ן יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וְשָֽׁמְר֧וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת-מִשְׁמֶ֥רֶת ה' וְלֹ֥א יִסָּֽעוּ. וְיֵ֞שׁ אֲשֶׁ֨ר יִֽהְיֶ֧ה הֶֽעָנָ֛ן יָמִ֥ים מִסְפָּ֖ר עַל-הַמִּשְׁכָּ֑ן עַל-פִּ֤י ה' יַֽחֲנ֔וּ וְעַל-פִּ֥י ה' יִסָּֽעוּ. וְיֵ֞שׁ אֲשֶׁ֨ר-יִֽהְיֶ֤ה הֶֽעָנָן֙ מֵעֶ֣רֶב עַד-בֹּ֔קֶר וְנַֽעֲלָ֧ה הֶֽעָנָ֛ן בַּבֹּ֖קֶר וְנָסָ֑עוּ א֚וֹ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה וְנַֽעֲלָ֥ה הֶֽעָנָ֖ן וְנָסָֽעוּ. אֽוֹ-יֹמַ֜יִם אוֹ-חֹ֣דֶשׁ אֽוֹ-יָמִ֗ים בְּהַֽאֲרִ֨יךְ הֶֽעָנָ֤ן עַל-הַמִּשְׁכָּן֙ לִשְׁכֹּ֣ן עָלָ֔יו יַֽחֲנ֥וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל וְלֹ֣א יִסָּ֑עוּ וּבְהֵעָֽלֹת֖וֹ יִסָּֽעוּ. (שם י"ט-כ"ב)

המפרשים אומרים שעם ישראל היה כל הזמן במצב 'הכן', שהרי המסע הוא לכיוון ארץ ישראל, ולכן יתכן שהוא יסתיים בעוד יום או אולי בעוד שנה. צריכים להיות מוכנים כל הזמן. אמנם אם כן והכל נעשה על פי הענן, איך קשור פה משה – "על פי ה' ביד משה"? איך משה נכנס פה לענן? לא הוא מוריד או מעלה את הענן! על זה מבאר רש"י –

על פי ה' יסעו. שנינו במלאכת המשכן, כיון שהיו ישראל נוסעים, היה עמוד הענן מתקפל ונמשך על גבי בני יהודה כמין קורה, תקעו והריעו ותקעו, ולא היה מהלך עד שמשה אומר קומה ה', ונסע דגל מחנה יהודה. זו בספרי (פ"ד:) ועל פי ה' יחנו. כיון שהיו ישראל חונים, עמוד הענן מתמר ועולה ונמשך על גבי בני יהודה כמין סוכה, ולא היה נפרש עד שמשה אומר שובה ה' רבבות אלפי ישראל, הוי אומר על פי ה' וביד משה. (שם י"ח-י"ט ברש"י)

כלומר, ברור שהעננים הם על פי ה' אך אין להם רשות להיפרס אלא כשמשה אומר להם! זה דבר געוואלד – "על פי ה' וביד משה". אז בואו נשמע עכשיו את הפסוקים, הן במסעות, במקור, והן בהקשר עם הוצאת ספר התורה – "ויהי בנסע הארן ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך". ראשית יש להבין מה פשר האמירה הזו של משה לקב"ה? למי הוא אומר את זה? לקב"ה?

בא שלישי והכריע ביניהם

הארון היה הולך, וכתוב שהם נסעו "מהר ה' דרך שלשת ימים" (שמות, י', ל"ג), כלומר הארון היה הולך מהר מדי ומשה היה מנסה לעכבו –

קומה ה'. לפי שהיה מקדים לפניהם מהלך שלשת ימים, היה משה אומר 'עמוד והמתן לנו ואל תתרחק יותר'… (רש"י, שם י', ל"ה)

מדהים! ואז –

ויפצו אויביך. המכונסין. וינסו משנאיך. אלו הרודפים. משנאיך. אלו שונאי ישראל, שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם… (שם)

וכן "ובנחה יאמר" – משה אמר ל-ה'. אנחנו מבינים את המשמעות של מה שכתוב פה?! המשמעות היא שכל מהלך המסעות מתרחש על פי ה' וביד משה!

זוכרים את הפסוק שחתם את פרשת נשא? –

וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵד֘ לְדַבֵּ֣ר אִתּוֹ֒ וַיִּשְׁמַ֨ע אֶת-הַקּ֜וֹל מִדַּבֵּ֣ר אֵלָ֗יו מֵעַ֤ל הַכַּפֹּ֨רֶת֙ אֲשֶׁר֙ עַל-אֲרֹ֣ן הָֽעֵדֻ֔ת מִבֵּ֖ין שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֑ים וַיְדַבֵּ֖ר אֵלָֽיו. (שם ז', פ"ט)

ובאר שם רש"י –

ובבא משה. שני כתובים המכחישים זה את זה בא שלישי והכריע ביניהם, כתוב אחד אומר 'וידבר ה' אליו מאהל מועד' (ויקרא א, א) והוא חוץ לפרכת, וכתוב אחד אומר 'ודברתי אתך מעל הכפרת' (שמות כח, כב), בא זה והכריע ביניהם – משה בא אל אהל מועד ושם שומע את הקול הבא מעל הכפרת מבין שני הכרובים, הקול יוצא מן השמים לבין שני הכרובים ומשם יצא לאהל מועד.

לפי הפסוק בויקרא עולה שהדיבור של הקב"ה אל משה היה מחוץ לאהל, אך לפי הפסוק בשמות עולה שזה היה דווקא "מעל הכפורת" שנמצאת בתך קדש הקדשים מעל הארון, וכך מכריע בין שניהם הפסוק בבמדבר – הקול מעל הכפורת שבתוך קדש הקודשים מִדַּבֵּר כל הזמן אבל אי אפשר לשומעו, ורק משה מפעיל את מנגנון השמיעה – צעד אחד לתוך אהל מועד ואז הקול יוצא מבין שני הכרובים ונשמע לאזניו של משה, ואין סתירה בין שני הפסוקים הראשונים. רק ע"י משה מופעל הקול הזה. זה היה כאשר המשכן מוקם, עומד – כך היה הסדר. משה בלבד שומע את הקול – את אותו קול עצום שהיה בהר סיני וכל העולם שמע באופן חד פעמי.

כנגד טענות המינים

אנחנו מתקדמים פה למשהו געוואלד, וצריך להבין אותו; עם ישראל נמצא במדבר והחל מעוד פסוקים בודדים הוא עומד ליפול פעם אחרי פעם בנקודה אחת שאיתה אנחנו מתמודדים על חיינו וכל ימינו – הכח לחבר את "על פי ה'" יחד עם "ביד משה". אין "על פי ה'" בלי "ביד משה". אני מאמין שתורת משה היא אמת והיא נצחית – "וגם בך יאמינו לעולם".

אני רוצה לחבר כאן כעת נקודה היסטורית מרתקת. היה יהודי גדול ויקר בשם פרופ' ר' אלעזר טויטו ז"ל, חוקר ומלמד גדול של התנ"ך, ויהיו הדברים לעילוי נשמתו ולנשמת בנו יוסי, ר' יוסף יעקב טויטו הי"ד, שהיה מפקד כיתת הכוננות ביישוב איתמר, בעת שנרצחה שם רחל שבו עם שלשה מבניה הי"ד, והוא זה שנכנס ומנע בגופו אסון גדול יותר. פרופ' טויטו טוען שיש סיבה היסטורית שאצל מנהגי הספרדים אין את ההוספה של "על פי ה' ביד משה" כפי שמופיע אצל האשכנזים. הוא מציע שבאשכנז כל ענין ההגבהה היה כאנטיתזה לנצרות הטמאה, שניסתה לטעון שתורת משה חסרה חלילה והם החליפו אותנו וכו' וההוספה של המילים הללו באה לבטא את ההדגשה ש"תורת ה' תמימה משיבת נפש" (פס' שהספרדים אומרים בהמשך) וזו היתה הצהרה כנגד אותה טענה וכפי שהיו הוספות אחרות במהלך התפילה, כמו למשל "שהם משתחווים והבל ולריק" ועוד, שהיו סביב מסעי הצלב, ובכוונה הכניסו את הפסוק פה למרות שהוא נראה כלא שייך.

נחזור עכשיו לרקע הפנימי שאנחנו צריכים להבין מתוך זה, "זכור ימות עולם" על מנת ש-"בינו שנות דור ודור", להבנה שאנחנו צריכים להפנים, שהולכת ומתבררת מרגע זה ולאורך הפרשיות הבאות – מרים שמדברת במשה, המרגלים שמדברים במשה, כלב עם כל מה שהוא מנסה לעצור את הסחף של העם מהמרגלים "ויהס כלב את העם אל משה", קרח וכו' – כל מה שהולך לקרות לנו במדבר, והשיא של זה מופיע דווקא במסעות, וזה מה שקורה בהוצאת ספר התורה.

מה שקורה בהוצאת ספר התורה הוא שאנחנו נכנסים בכל שבת ושבת, בכל פעם ופעם, לשבת המיוחדת שלנו, לפרשת בהעלותך. כידוע מסביב לפרשת "ויהי בנסוע" כתובות בספר התורה שתי אותיות נ' הפוכות, ויש דעה בחז"ל שיש לזה נפקא מינה להלכה, שאלו שני פסוקים הכוללים שמונים וחמש אותיות, וזהו חומש בפני עצמו. יש שדרשו את הפסוק "חצבה עמודיה שבעה" (משלי ט', א') שיש שבעה ספרי תורה ולא חמישה – בראשית, שמות, ויקרא, במדבר עד "ויהי בנסוע", "ויהי בנסוע", במדבר לאחר "ויהי בנסוע", ודברים.

החומש של ה-"ויהי בנסוע" מתאר את התורה במסעות, איך אנחנו נוסעים – הענן הולך לפנינו, עומד, וכדי לתפוס את זה אני חייב להבין שזה "על פי ה' – ביד משה", וזה דווקא בא לידי ביטוי במסעות יותר מבכל דבר אחר, כי כשאדם נמצא ברוגע אז די קל לו, ולכן התחילה התורה "בבא משה אל אהל מועד" והיא אומרת – 'דע לך שזה ממש כמו מעמד הר סיני. מעמד הר סיני נמשך על הזמן, אבל אתה צריך להיות בביטול למשה רבנו'. משה רבנו מבטא גם את הבחינה שכולנו צריכים להיות דבוקים במשה, ברעיון של משה, בביטול הזה של משה. "תורת משה" – תורת ה' היא תורת משה. הקול הזה שיוצא בסיני ושמע אותו כל העם אבל אנחנו כששמענו אותו מתנו, פרחה נשמתנו, ואמרנו למשה – "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו א-להים פן נמות" (שמות כ', ט"ו), זה נצח נצחים, ובכל המסעות שיהודי עובר בחייו יש כל מיני סיטרא אחרא, קליפות, פעם זה היה הנוצרים ופעמים אחרות זה הבלים אחרים. פלא עצום.

לראות אור אינסוף באותיות התורה

בספר שמות הקב"ה משתבח ביד החזקה – "כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו", כלומר הביטוי "יד חזקה" מתאר את הקב"ה עצמו, ואילו בסיום התורה כתוב –

וְלֹא־קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁר֙ יְדָע֣וֹ ה' פָּנִ֖ים אֶל־פָּנִֽים. לְכׇל־הָ֨אֹתֹ֜ת וְהַמּוֹפְתִ֗ים אֲשֶׁ֤ר שְׁלָחוֹ֙ ה' לַעֲשׂ֖וֹת בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לְפַרְעֹ֥ה וּלְכׇל־עֲבָדָ֖יו וּלְכׇל־אַרְצֽוֹ. וּלְכֹל֙ הַיָּ֣ד הַחֲזָקָ֔ה וּלְכֹ֖ל הַמּוֹרָ֣א הַגָּד֑וֹל אֲשֶׁר֙ עָשָׂ֣ה מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י כׇּל־יִשְׂרָאֵֽל. (דברים ל"ד י'-י"ב)

ולכן לעניות דעתי זה מודגש בהוצאת הספר, בהליכה עמו ובהגבהתו, כמו במסעות. אגב, לפי הרמב"ן, הגבהת ספר התורה היא מצווה דאורייתא. הוא אומר שכוונת הפסוק –

אָר֗וּר אֲשֶׁ֧ר לֹא־יָקִ֛ים אֶת־דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה־הַזֹּ֖את… (דברים כ"ז, כ"ו)

היא להגבהת הספר, שמראים את התורה לעיני כל הקהל, וזה מה שהזכרנו בתחילה בשם המגן אברהם "ומי שמסתכל היטב בהאותיות כראוי – יגיע לו אור גדול אם ראוי לכך". כשמשה רבנו יורד עם הלוחות השניים ביום הכיפורים, כל עם ישראל ראו ש-"קרן עור פני משה" – "ויראו מגשת אליו", וזהו אותו אור אינסוף שמגיע אלינו כשהוא עובר "על פי ה' ביד משה".

ונשים לב – במסעות זה מופיע במודגש כי שם זה הכי קשה. ספר במדבר הוא ספר המסעות. הוא נחתם בפרשת מסעי שמתחילה במילים –

אֵ֜לֶּה מַסְעֵ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֥ר יָצְא֛וּ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹֽן. וַיִּכְתֹּ֨ב מֹשֶׁ֜ה אֶת־מוֹצָאֵיהֶ֛ם לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל־פִּ֣י יְהֹוָ֑ה וְאֵ֥לֶּה מַסְעֵיהֶ֖ם לְמוֹצָאֵיהֶֽם. (במדבר ל"ג, א'-ב')

מה הכוונה "ויכתוב משה"? והלא את כל התורה כולה הוא כתב! אלא "על פי ה' ביד משה" – משה כותב את מסעות המדבר והם שמתארים את מסעותיו של כל יהודי בחייו לאורך כל הדרך. וזה מדהים שבאופן היסטורי זו ההתמודדות מול הנצרות וכך זה נכנס לנוסח התפילה האשכנזי. בתחילת השבוע הבא יחול יום כ' סיון שהוא יום שנקבע בו בעבר צום כנגד הגזרות הקשות שהיו בו בעת מסעי הצלב וכן גזרות ת"ח-ת"ט. בשבוע שעבר במוצאי חג השבועות מסופר על הגזרות שהיו בביתו של רבנו תם זיע"א שנכנסו לביתו ובזזו וקרעו את ספר התורה – זה היה היסוד שלהם, לקרוע את ספר התורה ולטעון שזה לא "על פי ה' ביד משה".

דרך משה אל כל אחד

נחזור לפסוק מדברים בו פתחנו – "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל". מה הכוונה "אשר שם משה"? לכאורה היה צריך להיות כתוב "אשר קיבל משה עבור בני ישראל", או אולי "אשר נתן משה". יש מדרש מדהים שמשנה את האות ש' באות ס' –

אמר ר' יהושע בן לוי: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "וזאת התורה אשר שם משה" (דברים ד, מד) "שם" נשמע כמו "סם", ללמד, כי מי שזכה – נעשית לו התורה סם חיים, ואם לא זכה – נעשית לו סם מיתה. (יומא ע"ב:)

אמנם הפירוש הפשוט הוא כמו בפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כ"א, א'), היינו "כשולחן הערוך ומוכן לבני האדם" (שם ברש"י). תסדר להם את השולחן עם כלים, מזלגות, סכינים וכו' כדי שהם יוכלו לאכול ולעכל ולהבין הכל. זאת התורה שמוגבהת עכשיו – זוכרים מה עבר פה בעולם באלפי השנים האחרונות? כמה תנועות חברתיות כמו קומוניסטים, קפיטליסטים וכו' – אך "זאת התורה". אם יבוא לכאן יהודי שהיה במעמד הר סיני הוא ימצא בדיוק את אותה התורה בלי שום שינוי בשום אות בדיוק כפי שהיא ניתנה לנו בסיני, "אשר שם משה לפני בני ישראל" – משה רבנו שם אותה לפנינו. הוא הניח את זה לכל אחד בכלי שלו, באופן שלו, בהטעמה שלו. זה הכח של משה, להביא את ה' ביד משה.

אגב, הביטוי "על פי ה' ביד משה" מופיע גם בפרשה הקודמת בהקשר אחר, אחרי שמשה פוקד את בני גרשון ובני מררי –

אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֔י מִשְׁפְּחֹ֖ת בְּנֵ֣י מְרָרִ֑י אֲשֶׁ֨ר פָּקַ֤ד מֹשֶׁה֙ וְאַֽהֲרֹ֔ן עַל-פִּ֥י ה' בְּיַד-מֹשֶֽׁה. (שם ד', מ"ה)

ושם הוא היה צריך לפקוד אותם מבין חודש ומעלה, ומבאר שם רש"י –

אמר משה לפני הקב"ה, היאך אני נכנס לתוך אהליהם לדעת מנין יונקיהם, אמר לו הקב"ה עשה אתה שלך ואני אעשה שלי, הלך משה ועמד על פתח האהל, והשכינה מקדמת לפניו, ובת קול יוצאה מן האוהל ואומרת, כך וכך תינוקות יש באוהל זה, לכך נאמר על פי ה'. (שם ג', ט"ז ברש"י)

כך גם הקים משה את המשכן – "על פי ה' ביד משה". משה נתקשה בהקמתו, הוא אמר לקב"ה 'אני לא יכול', אמר לו הקב"ה 'תעשה כאילו' –

אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא איך אפשר הקמתו על ידי אדם אמר לו עסוק אתה בידך נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו וזהו שנאמר הוקם המשכן הוקם מאליו (רש"י שמות, ל"ט, ל"ג)

כוחו של משה רבנו הוא כח הביטול הגמור שמאפשר לתורה להגיע לכלי הכי מזוכך ומבורר עלי אדמות ומתוכו כל אחד יכול להגיע לגם הוא לבחינת משה במדרגתו שלו. ומשה רבנו שם לפני בני ישראל את הכח הזה.

תורת משה עבדי

יש גמרא מדהימה בהקשר עם חג השבועות. אחרי שמלאכי השרת מתווכחים "מה לילוד אשה בינינו" ומשה עונה להם תשובה אחרי שהוא אוחז בכיסאו של הקב"ה, מופיע שם המשך –

וא"ר יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקב"ה בא שטן ואמר לפניו רבונו של עולם תורה היכן היא אמר לו נתתיה לארץ. הלך אצל ארץ אמר לה תורה היכן היא? אמרה לו (איוב כח, כג) אלהים הבין דרכה וגו'. הלך אצל ים ואמר לו אין עמדי, הלך אצל תהום א"ל אין בי שנאמר (איוב כח, יד) תהום אמר לא בי היא וים אמר אין עמדי. אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה. חזר ואמר לפני הקב"ה רבש"ע חיפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה, אמר לו לך אצל בן עמרם הלך אצל משה אמר לו תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא? אמר לו וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה? א"ל הקב"ה למשה משה בדאי אתה? אמר לפניו רבונו של עולם חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום אני אחזיק טובה לעצמי אמר לו הקב"ה למשה הואיל ומיעטת עצמך תקרא על שמך שנאמר (מלאכי ג, כב) זכרו תורת משה עבדי וגו'. (שבת פ"ט)

מה הכוונה ב-"וזאת התורה אשר משה לפני בני ישראל"? תורת ה' נקראת בפסוק האחרון של ספרי הנבואה, במלאכי, "תורת משה". תורת ה' היא תורת משה. השטן חיפש איזו יישות, מציאות, כי אם יש איזו מציאות עצמית אז יש לו רשות לקטרג. ואז הוא פונה למשה,^[2] ומשה אומר לו 'זה לא אני'. זו נקודה שקשה לתפוס אותה – "בבוא משה אל אהל מועד וישמע את קול מדבר אליו", כלומר אתה הוא זה שמפעיל את הקול האלוקי בהופעה שלו. הקול מדבר כל הזמן אבל מה שמפעיל אותו, הוויז שלפיו יהודי יכול לנסוע את מסעותיו כל חייו, "ויסעו ויחנו" – הוא "על פי ה' ביד משה".

כשנוסעים נעמד הענן כקורה, עמוד חזק, וכשנחים הוא נפרש כסוכה – אבל רק כאשר משה אומר לו לעשות כן. זוהי בחינת משה שבך, שבי. זה המבחן של ספר במדבר, והמסע הקצר הזה שאנחנו עושים בכל פעם שאנחנו פותחים את ארון הקודש, גם בימי שני וחמישי אבל בייחוד בשבת, ומתרגשים עם הפסוקים הללו, הוא המסע של ההליכה עם הספר, ושל הכח להתחבר אל קבלת העול, אל הביטול של משה. הביטול הגמור אל משה הוא הכח לחיות את "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל על פי ה' ביד משה".

זאת אשיב אל לבי

ירמיהו במגילת איכה, במסע הכי קשה שעבר נביא החורבן, מתאר איך המסע שלו ושל עם ישראל הולך והופך לעוד יותר קשה ועוד יותר קשה –

אֲנִ֤י הַגֶּ֙בֶר֙ רָאָ֣ה עֳנִ֔י בְּשֵׁ֖בֶט עֶבְרָתֽוֹ. אוֹתִ֥י נָהַ֛ג וַיֹּלַ֖ךְ חֹ֥שֶׁךְ וְלֹא־אֽוֹר. אַ֣ךְ בִּ֥י יָשֻׁ֛ב יַהֲפֹ֥ךְ יָד֖וֹ כׇּל־הַיּֽוֹם. (איכה ג', א'-ג')

וכך כל אות מחולקת שם לשלשה פסוקים, שלשה שלבים, שמתארים את הקושי שנוסף עוד ועוד –

גָּדַ֧ר בַּעֲדִ֛י וְלֹ֥א אֵצֵ֖א הִכְבִּ֥יד נְחׇשְׁתִּֽי. גַּ֣ם כִּ֤י אֶזְעַק֙ וַאֲשַׁוֵּ֔עַ שָׂתַ֖ם תְּפִלָּתִֽי. גָּדַ֤ר דְּרָכַי֙ בְּגָזִ֔ית נְתִיבֹתַ֖י עִוָּֽה. דֹּ֣ב אֹרֵ֥ב הוּא֙ לִ֔י  אֲרִ֖י בְּמִסְתָּרִֽים. (שם ז'-י')

המתח שחש המאמין כשהוא נופל, שהוא בחשכה, בהסתרה שבתוך ההסתרה, וזה הולך ומתעצם ומגיע לשיא באות ו' –

דָּרַ֤ךְ קַשְׁתּוֹ֙ וַיַּצִּיבֵ֔נִי כַּמַּטָּרָ֖א לַחֵֽץ. הֵבִיא֙ בְּכִלְיֹתָ֔י בְּנֵ֖י אַשְׁפָּתֽוֹ. הָיִ֤יתִי שְּׂחֹק֙ לְכׇל־עַמִּ֔י נְגִינָתָ֖ם כׇּל־הַיּֽוֹם. הִשְׂבִּיעַ֥נִי בַמְּרוֹרִ֖ים הִרְוַ֥נִי לַעֲנָֽה. וַיַּגְרֵ֤ס בֶּֽחָצָץ֙ שִׁנָּ֔י הִכְפִּישַׁ֖נִי בָּאֵֽפֶר. וַתִּזְנַ֧ח מִשָּׁל֛וֹם נַפְשִׁ֖י נָשִׁ֥יתִי טוֹבָֽה. וָאֹמַר֙ אָבַ֣ד נִצְחִ֔י וְתוֹחַלְתִּ֖י מֵ-ה'. (י"ב-י"ח)

ואז פתאום משהו מתהפך –

זֹ֛את אָשִׁ֥יב אֶל־לִבִּ֖י עַל־כֵּ֥ן אוֹחִֽיל. חַֽסְדֵ֤י ה֙' כִּ֣י לֹא־תָ֔מְנוּ כִּ֥י לֹא־כָל֖וּ רַחֲמָֽיו. (איכה ג' כ"א-כ"ב)

ולאחר מכן –

ט֣וֹב לַגֶּ֔בֶר כִּֽי־יִשָּׂ֥א עֹ֖ל בִּנְעוּרָֽיו. (שם כ"ז)

זה לא לפתע בהוקוס פוקוס, אלא זה תיאור של איך אני מתרומם מתוך ההכנעה הזו ומגיע למעלה ודווקא משם מגיעה ההתרוממות –

נַחְפְּשָׂ֤ה דְרָכֵ֙ינוּ֙ וְֽנַחְקֹ֔רָה וְנָשׁ֖וּבָה עַד־ה'. נִשָּׂ֤א לְבָבֵ֙נוּ֙ אֶל־כַּפָּ֔יִם אֶל־אֵ֖ל בַּשָּׁמָֽיִם. (שם מ'-מ"א)

זו ההבנה איך הקב"ה מהפך הכל. חז"ל שואלים על המילים "זאת אשיב אל לבי" – למה הכוונה? מהי אותה 'זאת'? והם עונים – את "וזאת התורה" אשיב אל לבי, והם אומרים –

יבא זה ויקבל זאת מזה לעם זו. יבא זה – זה משה דכתיב (שמות לב, א) כי זה משה האיש, ויקבל זאת – זו התורה דכתיב (דברים ד, מד) וזאת התורה אשר שם משה, מזה – זה הקב"ה דכתיב (שמות טו, ב) זה אלי ואנוהו, לעם זו – אלו ישראל שנאמר (שמות טו, טז) עם זו קנית. (מנחות נ"ג:) 

חרגו בתפילה במנהגי אשכנז עם המנגינה הנפלאה הזו שחדרה את כל העדות, וחיברו שני פסוקים.

אז יבדיל משה

ומשפט לסיום. אמרנו שהפסוק "וזאת התורה אשר שם משה" מופיע בחומש דברים, לפני עשרת הדברות אך צריך לומר גם שזה מופיע אחרי שמתואר מה היה במעמד הר סיני – "אתה הראת לדעת… וידעת היום והשבות אל לבבך", ואז במקום להגיע ישר ל-"ויקרא אל משה ויאמר אליו אנכי ה' אלקיך" ולכל עשרת הדברות, פתאום עוברים לפרשה קצרה שעוסקת באופן תמוה בערי מקלט –

אָ֣ז יַבְדִּ֤יל מֹשֶׁה֙ שָׁלֹ֣שׁ עָרִ֔ים בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן מִזְרְחָ֖ה שָֽׁמֶשׁ. (דברים ד', מ"א)

משה רבנו שלא נכנס לארץ מבדיל שלש ערים בעבר הירדן, ורש"י אומר שם מיד שאין לערים הללו שום תוקף כל עוד ערי המקלט שמיועדות לכך בעבר הירדן המערבי לא הובדלו והוקמו –

… ואע"פ שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שבארץ כנען אמר משה מצוה שאפשר לקיימה אקיימנה. (רש"י)

משה הפריש את הערים הללו "לנוס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת" –

אֶת־בֶּ֧צֶר בַּמִּדְבָּ֛ר בְּאֶ֥רֶץ הַמִּישֹׁ֖ר לָרֽאוּבֵנִ֑י וְאֶת־רָאמֹ֤ת בַּגִּלְעָד֙ לַגָּדִ֔י וְאֶת־גּוֹלָ֥ן בַּבָּשָׁ֖ן לַֽמְנַשִּֽׁי. (שם מ"ג)

ואז בא הפסוק הבא –

וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל. אֵ֚לֶּה הָֽעֵדֹ֔ת וְהַֽחֻקִּ֖ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם. בְּעֵ֨בֶר הַיַּרְדֵּ֜ן בַּגַּ֗יְא מ֚וּל בֵּ֣ית פְּע֔וֹר בְּאֶ֗רֶץ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה מֹשֶׁה֙ וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם… (שם מ"ד-מ"ו)

זה המשך אותה פרשה! ורק לאחר מכן באה פרשה חדשה, פתוחה – "ויקרא משה אל כל ישראל.. ה' אלוקינו כרת עמנו ברית בחורב… פנים בפנים" וכו'^[3] – ואז מגיעים לעשרת הדברות. ורש"י שם מבאר את המילים "וזאת התורה" –

וְזֹאת הַתּוֹרָה. זוֹ שֶׁהוּא עָתִיד לְסַדֵּר אַחַר פָּרָשָׁה זו. (שם ד', מ"א)

אז למה זה מופיע פה?

מסעי חיי בני ישראל

ראשונים אחרים, רבנו חיים פלטיאל ועוד, אומרים שהכוונה היא דווקא לתורה של ערי המקלט, אבל לענ"ד, חייבים לחבר את זה, וזה לא ייאמן – הרי משה רבנו עוד לא הבדיל ערי מקלט שקולטות, שפועלות. באמצע סיפור מעמד הר סיני, בין פרק ד' של "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו" לבין פרק ה' של "אנכי ה' אלוקיך" ותיאור עשרת הדברות, הוא מכניס את המסעות שאף אחד לא חולם עליהם – עיר מקלט. אדם לא יודע לאן הוא יכול להגיע במסעות חייו, בבלי דעת, "והוא לא שונא לו מתמול שלשום", ומשה רבנו מבדיל שלש ערי מקלט וכאשר הוא מתאר את המסעות שעתיד כל יהודי לעבור הוא אומר – "וזאת התורה אשר שם משה" ומתחיל את תורת עשרת הדברות. זה פלא פלאות. ובכל שבת קודש אנחנו פותחים את ההיכל ומוציאים את ספר התורה, וכפי שאמרנו בשם ר' חיים תלמיד הגר"א שהיה אומר את הפסוק הזה של "על פי ה'" תוך כדי ההליכה. אנחנו אמנם אומרים את זה בהגבהת הספר אבל המהלך הזה של "ויהי בנסוע"- "ובנחה יאמר" הוא אותו מהלך, ומתוך ההבנה שהקב"ה פועל אבל משה מפעיל את זה כלפַי, ולי יש את בחינת משה הזו, אני יכול להגיע לזה, "ונחנו מה", כי זה ניתן "על פי ה' ביד משה" – זה עבר בכלי אנושי, בשר ודם, ומשם זה יכול להגיע לכל אחד ואחד, וזה נצחי. נכון, תמיד יהיו כל מיני קליפות, רשעים, חולפים שיאמרו לנו שהתורה מוחלפת, וזה כבר לא לגמרי וזה לא פה או לא שם – אבל אנחנו יודעים ש-"על פי ה' ביד משה" וכך הוא שם את זה אצלנו, וכשאנחנו הקהל הולכים עם ספר התורה ומחזירים את ספר התורה, אנחנו נכנסים לחוויה הזו של סיפור המסעות. הענן עולה, הענן נח – אבל אין לו שום אפשרות לעשות דבר, לעלות או להיפרש, בלי שמשה אומר לו לעשות כן.

זה התהליך שעובר יהודי כשהוא מפנים לעצמו את הכח שלו בהליכה הזו שלו עם ספר התורה – "וזאת התורה".

1. "כל פסוקא דלא פסקיה משה רבינו אנן לא פסקינן" (מגילה כ"ב.)↑

2. אגב, הקב"ה אמר לו ללכת ל"בן עמרם" אך השטן בוחר ללכת "למשה" כי מבחינתו "בן עמרם" אינו עומד בפני עצמו, הוא בן של מישהו, והוא דווקא מחפש מישהו שהוא בפני עצמו, שיש לו יש, יישות עצמית. ↑

3. תחילת פרק ה', קריאת רביעי. ↑

נשא – גזע הנשימה שבמוח

אני מבקש להיכנס לפרשת נשא כפי שלמדנו גם את הפרשיות הקודמות, בהר-בחוקותי ובמדבר, דהיינו בהקשר של סביב חג השבועות. בדרך כלל השבת שאחרי מתן תורה היא פרשת נשא והרבי מליובאוויטש זיע"א אומר שזה אכן הביטוי של מה שהתרחש בנו בהר סיני, זו המעלה שאליה זוכה להגיע אליה האדם מתוך קבלת ולימוד התורה – "נשא". נשא זה גם להרים את הראש ולהינשא למעלה, אבל בעומק זה לרומם את המוח, ונסביר; גזע הנשימה שבמח הוא מקור כל כוחות האדם ומשם חיותו, וגם כשהלב מפסיק, לא עלינו, לתפקד עדיין יש את גזע הנשימה שבמוח. אמנם בעולם הזה גם למוח יש סוף ואילו "נשא את ראש" בעומק הוא לשאת את המוחין ולהתרומם ולהתעלות אל למעלה מגדרי המציאות, כפי שהמוחין זה למעלה מהגוף, כך ה-"נשא" זה עוד ועוד למעלה, ואולי באמת זה מה שמתרחש מכח מעמד הר סיני וחג השבועות – לא סתם על כך שלמדתי תורה וקיימתי מצווה ספציפית, אלא עצם ההגעה לרוממות אמיתית, להבנה שהאינסוף חדר את הסוף. ה' ירד על הר סיני, משה עלה אל הא-להים, נבחרנו לעם. כבר הזכרנו את המגן אברהם שאומר שכאשר אנו אומרים בתפילה "ובנו בחרת מכל עם ולשון" יש לכוון על מעמד הר סיני. בחג השבועות הנשמה של היהודי שהיא חלק אלו-ה ממעל ממש קיבלה את התורה שהיא הקשר בינה לבין הקב"ה, ובכלים האלה היא יכולה ללכת ולנשא את הראש. אמנם כדי להגיע לכך, נתחיל את לימודנו בחג השבועות, שעדיין לא באמת יצאנו ממנו.

לכל חג יש כמה ימים בהם אפשר להיכנס וללמוד על מהותו. פסח, סוכות – יש חוה"מ בו אפשר לעכל ולהעמיק על החג. לעומת זאת חג השבועות הוא יום אחד בלבד, וזה מחייב הבנה. אני מבקש לטעון שלפסח ולסוכות יש שבעה ימי עיכול ואילו לחג השבועות יש מאה ועשרים ימי עיכול. מחג השבועות מתחילים ארבעים יום שנגמרים באקורד צורם מאד – י"ז בתמוז, בו נשברו הלוחות וחטאנו בעגל, לאחר מכן ארבעים יום נוספים של תפילות ותחנונים, ולאחריהם ארבעים יום נוספים בהם ייקרא משה ע"י הקב"ה לעלות באל ההר בחשאי, וביום הכיפורים נקבל את התורה שגם הוא נקרא ע"י חז"ל "זמן מתן תורה"! האמת היא שהתורה שאנחנו לומדים עד היום היא זו שקיבלנו ביום הכיפורים (לוחות ראשונים כזכור נשברו).

מתן תורה או מתן תורתנו?

יש ביטוי עמוק אצל אדמו"ר הזקן. הוא שואל מה ההבדל בין "זמן מתן תורתנו" לבין יום הכיפורים, שלו קוראת המשנה "זמן מתן תורה"?. הגמרא בתענית אומרת –

"צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו". ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו. (תענית כ"ו.)

ורש"י מבאר שם –

זה מתן תורה. יום הכפורים שניתנו בו לוחות האחרונות.

בתרגום לעברית שלנו – מה שקרה בחג השבועות הוא שהתורה הפכה לתורתנו, שלנו. העברת בעלות. מעכשיו התורה רשומה על שמנו בטאבו – "זכרו תורת משה עבדי". ההוכחה שיש לנו בעלות על התורה היא חטא העגל, ולמרות החטא היא לא פגה אלא נשארה שלנו אינסופית ונצחית. החיבור הזה אל התורה עושה אותנו "נשא את ראש" – אנחנו מתעלים למעלה למעלה והחלק אלו-ה ממעל שלנו הופך להיות מציאות. גם הירידות, החטאים והנפילות, כל מה שהשטן מנסה לקטרג עלינו, כל הניסיונות האלה באמצע, רק מעידים על הבעלות הזו, וברגע שנירגע ונשמח באופן נגלה ולא רק בתור רעיון של בחירה – נוכל להבין ולהפנים את זה.

חג השבועות הוא חג הבחירה בישראל. זה החג בו אנחנו נעשים לאינסוף בעצמנו. הבחירה היא כזו שאיננה יכולה להיות מופרת בשום פנים ואופן, עד שגם חטא העגל אינו מפר אותה, וזה מה שמגלה שהתורה היא "תורת משה", והוא שמגלה לקב"ה ולנו ששום דבר אינו יכול להפר אותה. ובסוף מאה ועשרים הימים הללו, שהחלו בחג השבועות, "זמן מתן תורתנו", מגיע "זמן מתן תורה" – זו שבאה אלינו עם הפסוקים, המילים, ההלכות תורה שבעל פה וכו', ויורדת אלינו בכלים שלנו. אבל הבעלות על התורה כאמור נוצרה כבר בחג השבועות.

אדמו"ר הזקן מבאר ב'תורה אור' למה חג השבועות אורך יום אחד בלבד בניגוד לחג הפסח והסוכות שהם שבעה ימים, ואומר דבר עמוק – פסח וסוכות קשורים עם שבע המידות, כמו הבריאה. כל יום בבריאה מבטא את הספירה שלו, המידה שלו. לכן הרעיון של יציאת מצרים, שה' פסח על בתי בני ישראל "בנגפו את מצרים ואותנו הציל", משתלשל בזמן של שבעה ימים, כמו כל דבר בעולם.^[1] וכך גם סוכות. לעומת זאת חג השבועות שהוא זמן קבלת תורה "הוא בחינת יחידה שלמעלה מהתחלקות שבע מידות ולכן משתלשל בזמן באופן של יום אחד". זה דבר עמוק וגדול מאד וננסה יחד להבין אותו. מה שהוא רק יום אחד זה מפני שהוא הנקודה עצמה שאיננה מתפרטת ומתחלקת. זה למעלה מהתחלקות – זה אחדות בשלמותה, זו המהות. האמירה הזו תסביר לנו את כל ענייני חג השבועות אבל נתחיל דווקא מהימים שלנו, שאחרי חג השבועות.

עולת ראיה כבית שמאי

הימים בהם אנו נמצאים נקראים "שבעת ימי התשלומים", ימים בהם ממשיכים להקריב את קרבנות הנדבה והחגיגה שהביאו איתם עולי הרגלים (ואין הכוונה לעולת הראיה שמובאת כדי ש-"ולא יראו פני ריקם", וכל אחד מביא אותה, ועליה נדבר בהמשך). מותר לשחוט קרבן חגיגה ביום טוב לצורך אכילה אך לא היה די זמן להקריב את כולם, ולכן השלימו את ההקרבה שלהם בימים שאחרי החג (וכפי שבפסח והסכות המשיכו להקריב את הקרבנות הללו בחול המועד). בימים הללו, הגם שהם ימי חול, היתה בהם חגיגה גדולה בירושלים ובבית המקדש – כל הקרבנות המשיכו והיו מוקרבים במשך שבעת הימים הללו. זו אגב הסיבה שבימינו אנחנו לא אומרים תחנון בימים הללו עד וכולל י"ב בסיון.

עכשיו נדבר על אסרו חג של שבועות, ועל ענין הלכתי בו. אמרנו שיש חובה על כל עולה רגל להביא איתו קרבן "עולת ראיה", ועולה זו איננה נאכלת אלא עולה כליל לה'. יש מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל אם מקריבים ביום טוב את עולת הראיה הזו או מיד לאחריו. ממה נובעת המחלוקת? בית שמאי טוענים שכיוון שאסור לשחוט ביו"ט שלא על מנת לאכול וכן אסור להשתמש באש ביו"ט אלא רק לצורך אכילה הרי שמכיון שאין בעולת הראיה שום צורך אוכל נפש – אין להקריב אותה ביום טוב ולא מחללים עליה את היום. בשביל זה יש את ימי התשלומים של חול המועד (בפסח ובסוכות). לעומת זאת בית הלל טוענים שהבאת והקרבת קרן הראיה ביו"ט אינו קשור לשחיטה לצורך אכילה אלא זה חלק מקרבנות היום, כמו תמיד של שחר, של בין הערביים ומוסף – כך עולת ראיה תדחה את החג והגם שהיא קרבן יחיד.

לפי זה יוצא שבחג השבועות, לפי בית שמאי, עולות הראיה של החג יוקרבו רק אחרי החג, ביום חול! והמעניין הוא שאע"פ שלפי בית הלל יהיה מותר להקריב את עולות הראיה בשבועות, נפסק להלכה כי "בדבר זה עשו בית הלל כדבריהם (של בית שמאי) "והרבה מישראל נהגו כמותן להקריבם לאחר יום טוב" (שו"ע הרב), כלומר למרות שההלכה נפסקה כבית הלל, רבים מישראל ואף בית הלל עצמם נהגו כבית שמאי, ועיקר החידוש הוא בחג השבועות (כי ביתר החגים זה עדיין חוה"מ שהוא חלק מהחג), ולכן נקרא יום האסרו חג הזה בשם "יום טבוח". יוצא מזה דבר מרתק – לדעת בית שמאי, שהפכה למנהגם של רבים מישראל, את עולת הראיה של חג השבועות אני מביא ומקריב בכלל אחרי חג השבועות. בפסח והסוכות – ימי חול המועד הם עדיין חלק מהחג, אבל בשבועות – אנחנו כבר ביום חול רגיל! דווקא בשבועות היינו מצפים שבית שמאי יודו לבית הלל או שלכל הפחות לא יתפשט המנהג הזה לכלל ישראל, אבל זה מה שקרה בפועל. מה הרעיון?

מבחינה הגיונית, לוגית – עולת ראיה היא חובת החג, כשאני עולה לרגל אני חייב להביא איתי את הקרבן הזה כדי לא לראות את פני ה' ריקם, אז איך יכול להיות שאסרו עלי להביא את עולת הראיה בחג ואמרו לי להביא אותה יום אחרי כן – והיום זה הפך ל-"יום טבוח", שבעז"ה כשיבנה המקדש מחדש ב"ב נראה כולנו שאכן יום הטביחה הגדול איננו בחג עצמו אלא למחרת, באסרו חג?!

הר סיני או פיצה באילת?

יש כאן דבר עמוק ומופלא. עלינו להבין את ההבדל המהותי בין חג השבועות לפסח וסוכות – שהוא "למעלה מהתחלקות". ננסה לרדת לרמות הבסיסיות ופשוטות ביותר שכולנו מכירים ונבין את זה באופן מובהק. שמות החגים האחרים נקבעו על שם מה שאירע בחג עצמו – חנוכה – על שם החניה בכ"ה בכסלו, פסח – כי בט"ו בניסן הקב"ה פסח וכן הלאה, ואילו שמות חג השבועות המוכרים לנו הם על אירועים שהתרחשו לפני החג או לאחריו; "חג השבועות", על שם שבעת השבועות בהם ספרנו לעומר – ושהסתיימו ביום שלפני החג, "חג הביכורים" על שם הביכורים שיתחילו להביא רק אחרי החג. נעזוב את זה שאין לחג הזה בכלל שם עצמאי, השמות שיש לו מתארים את האחרי ואת הלפני. האם היום עצמו לא יכול להיות מתואר?!

אנחנו צריכים להיכנס לעניינו של חג השבועות, וזה עדיין לא מאוחר. זה היופי שבו – יש לנו מאה ועשרים יום לכך. תגידו, קבר רחל אומר לנו משהו? הכותל? מערת המכפלה? – ברור שכן. אבל האם "ג'בל מוסא" או סנטה קטרינה אומר לנו משהו? הרי היה שם, על הר סיני, האירוע הגדול והמכונן ביותר בהיסטוריה האנושית! איך יתכן שעם ישראל חזר להר סיני, הקשישים בינינו אולי עוד זוכרים את השיר "לא אגדה רעי ולא חלום עובר, הנה מול הר סיני, הנה הנה הסנה בוער",^[2] וכאשר הגענו לשם, החבר'ה שיצאו לטייל שם בחצי האי סיני – לא שמענו על יותר מדי אנשים שהלכו לשם לומר כמה קפיטל'ך תהילים או להתפלל. לא נעים לומר אבל מספרים שדווקא לנוצרים יש שם כנסיה ומנזר… ב'מצעד המקומות הקדושים' הר סיני לא נמצא אפילו ב'פינה לשיפוטכם'. כל בן תורה שיציעו לו לנסוע למערת המכפלה ישר יצטרף לנסיעה, אבל אם כשתהיה באילת יציעו לך לאכול פיצה או ללכת להר סיני – הרוב המוחלט יבחר בפיצה…

אז נכון שאנחנו יודעים שאחרי המעמד שהיה שם ההר חזר לרגילותו, אבל בכל זאת – שום דבר?! שום ענין אין במקום הזה?! זה פלא גדול.

כל דבר גדול בנוי בעצם על כמה מוטיבים. המקום, הזמן והנפש, כלומר האנשים. בואו נדבר על הזמן של חג השבועות – אין לו זמן. הוא יום אחד, אין לו תאריך – יש מחלוקת לגבי היום המדויק שבו התרחש המעמד שם ו' או ז' בסיון, אנחנו אומרים "זמן מתן תורתנו" ויכול להיות שזה בכלל רק ערב זמן מתן תורתנו – צריך להקים ועדת חקירה על זה! "זמן חרותנו" זה מדויק. אנחנו יודעים את השעה ואת הדקה שבה פסח הקב"ה במצרים, אז איך יכול להיות שבחג מתן תורה אנחנו בכלל לא סגורים על הזמן? – לא נשמע כדבר הזה בבית ספרנו!

רבן גמליאל גזר על רבי יהושע לבוא אליו במקלו ובפונדתו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת לפי חשבונו כדי להראות מהו בדיוק הזמן שבית דין קובע. דקה מדויקת – וזמן מתן תורתנו הוא מחלוקת?! התורה אומרת רק שבר"ח סיון הגענו למרגלות ההר ומשה עלה אל ההר אבל היא לא אומרת ו' סיון או זמן מדויק אחר!

אז לאירוע הזה אין זמן, המקום שבו הוא התרחש מוכר לכל אחד אבל אין לו שום חשיבות ועכשיו נגיע למוטיב השלישי, הנפש – אין לו לחג הזה שם, אין לו מצווה מיוחדת שמאפיינת אותו. ר' לוי יצחק מברדיטשב זיע"א אומר שהשם שנתנו לחג הזה, "עצרת", הוא כדי שידעו שהדבר היחיד שהוא מאופיין בו הוא שהוא עצרת, שלא עושים בו מלאכה. זהו. כדי שלא תחפש דברים אחרים – זה הדבר היחיד שלו – לא עושים בו מלאכה. אבל אין לו אפיון, אין לו הגדרה, אין זמן, אין מקום מובהק. כל מחלוקת הפרושים והצדוקים היתה על התאריך של החג הזה והנה בסוף הפרושים שקבעו שיש לו תאריך – ו' סיון – אומרים ש-"כן, יש תאריך לחג אבל לגבי זמן מתן תורה יש מחלוקת". ומי שיעיין טוב שם בגמרא (שבת פ"ט) יגלה שלמסקנת הגמרא מעמד הר סיני היה ב-ז' סיון. זה רציני?

ימין ושמאל אין כלל חול

התשובה לכל זה היא התשובה שמביאה אותנו מחג השבועות ל-"נשא", שבו פתחנו את הכל. זו המהות של כל החיים.

חירות, יציאה ממצרים, סוכה, הניצחון על היוונים, תקיעת שופר – כל אלו הן נקודות בהרמוניה של הקשר שלנו עם הקב"ה. הן קובעות את לוח השנה, ואילו חג השבועות, מעמד הר סיני, הוא איננו עוד איבר באיברים, ולכן הוא לא ניתן לאיפיון או לציור, אלא הוא הכח שלנו להיות עם נבחר במהותנו, בעצמות, דהיינו – התורה בחרה, כך לפי בית שמאי, שיום טבוח צריך להיות בז' בסיון ולא בחג השבועות, ושעם ישראל פתאום נוהג כמו בית שמאי במקרה הזה, לא כי זו ההלכה אלא כי ככה הם נוהגים, וזה כדי לומר לנו שמהותו של חג השבועות הוא היכולת להביא את עולת הראיה ביום חול ולגלות שיום החול הוא איננו חול. אין חול. נגמר החול. במעמד הר סיני החול הסתיים, הקב"ה חדר את המציאות ועם ישראל הפך להיות הבעלים על האינסוף. מהרגע הזה ואילך – זה למעלה מהזמן ולמעלה מהמקום, ולכן בכוונה קובעים את יום עולת הראיה של חג השבועות לא ב-ו' בסיון. אנחנו היום נמצאים ללא מקדש ולכן פחות מרגישים את זה (אלא רק שלא אומרים תחנון והתפילה מסתיימת קצת מוקדם יותר) אבל המשמעות שלכל חג יש שבעת ימי תשלומים היא שבסתם יום חול מקריבים קרבנות חגיגה. בפסח ובסוכות מקריבים את זה בחוה"מ כי גם הוא חלק מפסח אבל לכאורה מה ל-ט' בסיון ולחג השבועות? זה נפלא; חג השבועות הוא היום הראשון של ארבעים הימים שבסופם נינווה עתידה להיהפך. חג השבועות הוא היום הראשון בארבעים הימים שבסופם יש את "שבירת הלוחות" – וזה כוחו של חג השבועות. נבחרנו וזה בלתי ניתן להמרה! "ישראל וקודשא בריך הוא חד" – כפי שאי אפשר חלילה חלילה להחליף את הקב"ה, כך אי אפשר להחליף את ישראל.

העברת בעלות

זו אחת הסיבות שבגללו נקבע לקרוא את מגילת רות בחג השבועות – כי רות באה לגלות לנעמי, לבועז ולכולנו, שאם נבין או לא, הרי ש-" אל אשר תלכי אלך… עמך עמי וא-להיך א-להי" (רות א', ט"ז). השאלות אם יש עוד ילדים במעיי, אם זה הגיוני, אם "הלהן תשברנה… הלהן תעגנה" (שם י"ג) – אלו שאלות שמטרידות כנראה את הגואל, את טוב, אם זה ישחית את נחלתי או מה יגידו בבית הכנסת וכו', ואילו רות באה לגלות את האינסוף. רות הולכת יחד עם נעמי אל הכלום, אל ה-"ותהם כל העיר עליהן" (שם י"ט). זה כל כך לא הגיוני – לאן את הולכת? את הולכת לבית לחם שנעמי, ששרדה מהמשפחה הענקית הזו, עזבה, ושם בבית לחם רואים אותה כבוגדת או לכל הפחות כאשתו של הבוגד. הרי הם היו מנהיגי ישראל, גדולי העולם. אלימלך היה בנו של נחשון בן עמינדב, זה שיצאנו איתו ממצרים. זה לא יאמן. רות באה להודיע – 'חבר'ה, הכיליון הזה הוא העדות שאתם העם הנבחר. אתם נבהלים מהרשעים והגויים האלה שמהנדסים לכם את התודעה כבר אלפיים שנה ואומרים שאם חטאתם אז אתם כופרים והקב"ה כבר לא בוחר בכם יותר, ואילו ההוכחה שאנחנו נבחרים היא חג השבועות, בסוף זה יביא ליום הכיפורים'. כן, זה יעבור דרך חטא העגל, יעבור ירידות, זה יגיע לתשעה באב וחטא המרגלים, מאה ועשרים יום. כולנו סופרים שבעה שבועות בין פסח לשבועות אבל אחרי החג אף אחד לא שם לב למאה ועשרים הימים המופלאים הללו. זה מהלך אחד ארוך עד אלול ועד יום הכיפורים. זה מהלך של העברת הבעלות שבין זמן מתן תורתנו ליום חתונתו – יום מתן תורה.

אם יום הכיפורים, 'יום מתן תורה' הוא יום החתונה אז למה את הכתובה ואת התנאים וכל המנהגים היפים אנחנו אומרים בשבועות? – כי בשבועות זה עצם הייחוד, עצם הזיווג. ישראל התייצבו בתחתית ההר והקב"ה הגיע אליהם כחתן היוצא לקראת כלה. החתונה עצמה עתידה להיות ביום הכיפורים – שם יהיו הצילומים, החיבוקים וכו'. התמונות מהאירוע של שבועות נשרפו, לא נשאר מהם אלא שברי לוחות בלבד, אבל אז הועברה הבעלות מהשמיים אל הארץ.

העובדות הן טשטוש המציאות

אחרי שמלאכי השרת נכנעו כאשר אחז משה רבנו בכיסא הכבוד וטען כנגדם 'מה לכם לחפש בתורה הזו?', ממשיכה הגמרא ומספרת שהשטן הגיע לפני הקב"ה וטען –

וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד מֹשֶׁה מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּא שָׂטָן וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תּוֹרָה הֵיכָן הִיא? אָמַר לוֹ: נְתַתִּיהָ לָאָרֶץ. הָלַךְ אֵצֶל אֶרֶץ, אָמַר לָהּ: תּוֹרָה הֵיכָן הִיא? אָמְרָה לוֹ: ״אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְגוֹ׳״. הָלַךְ אֵצֶל יָם, וְאָמַר לוֹ: ״אֵין עִמָּדִי״. הָלַךְ אֵצֶל תְּהוֹם, אָמַר לוֹ: ״אֵין בִּי״. שֶׁנֶּאֱמַר: ״תְּהוֹם אָמַר לֹא בִי הִיא וְיָם אָמַר אֵין עִמָּדִי״, ״אֲבַדּוֹן וָמָוֶת אָמְרוּ בְּאׇזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ שִׁמְעָהּ״. חָזַר וְאָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חִיפַּשְׂתִּי בְּכׇל הָאָרֶץ וְלֹא מְצָאתִיהָ. אָמַר לוֹ: לֵךְ אֵצֶל בֶּן עַמְרָם. הָלַךְ אֵצֶל מֹשֶׁה אָמַר לוֹ: תּוֹרָה שֶׁנָּתַן לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵיכָן הִיא? אָמַר לוֹ: וְכִי מָה אֲנִי שֶׁנָּתַן לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹרָה? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מֹשֶׁה, בַּדַּאי אַתָּה?! אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חֶמודָּה גְּנוּזָה יֵשׁ לְךָ שֶׁאַתָּה מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּהּ בְּכׇל יוֹם, אֲנִי אַחְזִיק טוֹבָה לְעַצְמִי? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: הוֹאִיל וּמִיעַטְתָּ עַצְמְךָ תִּקָּרֵא עַל שִׁמְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי וְגוֹ׳". (שבת פ"ט.)

השמענו כאן את העברת הבעלות על התורה למשה? האם שמנו לב ש- מש"ה הוא אותיות הש"ם?!

מה שרצה השטן לומר כשהוא בא לקב"ה הוא – 'והרי עוד ארבעים יום הם עתידים לחטוא בעגל'. וכשהוא שואל איפה התורה אחרי שהיא ירדה לארץ הוא בעצם מנסה להראות שלא תיתכן יישות, מציאות, שיכולה לקבל את האינסוף ולהיות מוחדרת בה. "כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה" (ישעיהו נ"א ו') והים גם הוא "עד פה תבוא" (ע"פ איוב ל"ח, י"א) ואין מציאות שיכולה להכיל את זה, ואז אומר לו הקב"ה – 'אתה הלכת לכל מיני ישויות עצמיות, לא הלכת למי שביטל את עצמו באופן מוחלט וטוטאלי, לא הלכת למקום שבאמת יכול לגלות את הכוונה שבשבילה בראתי את העולם! כל התאווה שלי שתהיה לי דירה בתחתוניים יכולה לבוא רק בבן עמרם, במשה!'. ואז אומר לו משה – 'אני?! זה בכלל לא אני , זה הכל הקב"ה'. והוא צודק – כי מפני שהוא בטל אליו לגמרי אז משה הוא הקב"ה והקב"ה הוא משה. "איש האלוקים".

מה שקרה במעמד הר סיני היה שכל העם ראו את הקולות. לשניה אחת במדרגת משה אך לא עמדנו בזה ומתנו, פרחה נשמתנו, והיה צריך להחיותינו בטל של תחיית המתים, אבל הבנו את הכיוון אליו אנחנו צריכים לשאוף, ומה היעד, הבנו שאנחנו עצמנו בחינת משה, תורת משה. האינסוף חודר אותנו. בעלי התוספות שואלים שם –

תורה היכן היא. וא"ת וכי שטן לא היה יודע מתן תורה? [שהרי הוא היה שם בתוך הפמליא של מלאכי השרת שהתווכחו עם משה] וי"ל דאמרינן במדרש 'לפניו ילך דבר' שטרדו הקב"ה למלאך המות בשעת מתן תורה, שלא יקטרג לומר אומה שעתידה לחטוא לסוף מ' יום בעגל אתה נותן להם התורה. [כמו בשעת התקיעות בראש השנה, רק שבראש השנה זה נעשה עם השופר ואילו בשבועות זה בעצם זה שאנחנו אנחנו!] והוא שטן והוא מלאך המות כדאמרי' בפ"ק דב"ב (דף טז.)… (תוס' שם)

אנחנו תופסים את הנקודה כאן? כי אם השטן יכול היה לקטרג הוא היה בא ואומר את הדבר הכי הגיוני – 'אלה הולכים לקבל את התורה? הרי בעוד ארבעים יום הם עתידים לחטוא ברגל!', ומה הפשט שאין לו רשות לקטרג? והרי העובדות הן עובדות! – אלא בחג השבועות נקבע שהעובדות הן בעצם טשטוש של המציאות האמיתית. החטא הוא במקרה, הכל זה בנפילות לא רצוניות, אבל בעומק – העברת הבעלות התרחשה.

שאלנו למה אין לשבועות חול המועד, וענינו במילותיו של אדמו"ר הזקן – "כי כל החגים הם קשורים עם ז' המידות ולכן נשתלשל עניין זה בשבעה ימים" – כמו הבריאה כמו ספירת העומר, כמו שמיטות – "אבל חג השבועות זמן הקבלה של התורה הוא בחינת יחידה [ולא נפש, רוח, נשמה או חיה] שלמעלה מהתחלקות שבע המידות ולכן משתלשל בזמן באופן של יום אחד". זה דבר מופלא.

אחרי שהבנו קצת את החידוש הגדול של יום טבוח, את ההבנה שיום טבוח הוא בעצם שעם ישראל נהגו ואמרו 'אנחנו בית שמאי' לעניין זה, כשיוצא שבאמת עולת ראיה קרבה בזמן שהוא איננו לפי התורה – כי זה מה שבאמת רוצה חג השבועות, רוצה מעמד הר סיני, נסיים בציטוט מהרבי מליובאוויטש זיע"א. כתוב בכתבי האריז"ל שלעתיד לבוא תיפסק הלכה כבית שמאי, ומוסיף הרבי שבחג השבועות קיבלנו את כל התורה, נכלל בזה גם התורה שבעל פה, וגם את "כִּי תוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא וּמִשְׁפָּטִי לְאוֹר עַמִּים אַרְגִּיעַ" (ישעיהו נ"א, ד'), גם את תורת המשיח, התורה שלעתיד לבוא – ולכן בחג השבועות פסקו כבית שמאי למרות שלא נפסק כך להלכה, עם ישראל נהג כבית שמאי ויום טבוח היה ביום ז' סיון ולא ב-ו' סיון.

הקזת דם בערב שבועות

ומשפט אחרון, מרתק מאד, שלא תמיד שמים לב אליו. יש גמרא במסכת שבת שעוסקת בנושא רפואי – הקזת דם. בימים קדומים ראו בהקזת הדם כגורם רפואי חשוב שמועיל לריפוי, הוצאת חומרים מזיקים מהגוף, הוצאת עודפי דם במקרים של לחץ דם וכו'. אמנם יש בהליך הזה גם סכנות ולכן מגיל מסוים מפסיקים לעשות את זה. ואז אומרת הגמרא שיש ימים מסוימים בשנה שבהם לא מקיזים דם "מפני הסכנה". באיזה יום לא מקיזים בו דם מפני הסכנה? –

מעלי יומא דעצרתא סכנתא, וגזרו רבנן אכולהו מעלי יומא טבא משום יומא טבא דעצרת, דנפיק ביה זיקא ושמיה טבוח דאי לא קבלו ישראל תורה הוה טבח להו לבשרייהו ולדמייהו… (שבת קכ"ט:)

בערב חג השבועות לא מקיזים דם כי יש בו סכנה ואגב זה קבעו כך גם בערבי שאר ימים טובים, פסח וסוכות. ומה הסיבה? בערב חג השבועות יוצאת רוח ששמה 'טבוח', ואם לא היינו מקבלים עלינו את התורה היתה באה אותה רוח וטובחת בנו ח"ו. אנחנו זוכרים את המדרש המפורסם –

…דאמר ריש לקיש מאי דכתיב (בראשית א, לא) 'ויהי ערב ויהי בקר יום הששי'? ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו. (שבת פ"ח.)

אז בערב יום חג השבועות השטן עומד ומאיים. ומה הוא אומר? – "אני אטבח אותם". שואל שם המהרש"א – אם כך, היום הזה היה צריך להיקרא "יום הטובח" ולא "יום טבוח", כי זה היום המסוכן של השטן, והוא עונה – השטן הזה הוא היצר הרע, והוא מלאך המוות, והוא בא לטבוח את ישראל אם הם לא יקבלו את התורה, אבל כיון שקיבלו עליהם את התורה וכבשו את ייצרם, אז "אדרבה זבחו ישראל את היצר הרע" (ע"פ מהרש"א שם). מה שקרה בחג השבועות הוא שהעברת הבעלות באה ואמרה שאין לשטן כח לקטרג כי בעצם בחג הזה התגלה שישאל וקודשא בריך הוא חד. באין סוף יש יצר הרע? וודאי שלא, אז עכשיו זה האינסוף, ישראל. נכון, באופן טכני, צריך לחכות עוד מאה ועשרים יום עד יום הכיפורים, כמו מאה ועשרים ימי חיי אדם – עד שזה יתגלה ברגע האמיתי, שיבוא משיח ויתגלה ש"מלאה הארץ דעה את ה'". יוצא מפה דבר מדהים – ערב חג השבועות הוא היום שהשטן נמצא בשיא כוחו, זה יומא דסכנתא, יום טיבוח, והשטן עומד אומר – 'אני אטבח אותם, את בשרם ואת דמם', איזה ביטוי קשה, ולמה? – כי בעוד ארבעים יום הם יחטאו בעגל, ומה שקרה אחרי זה בחג השבועות הוא שעם ישראל אמר "נעשה ונשמע". שלש הכנות היו למעמד הר סיני – אחדות, טהרה וקבלת עול של "נעשה ונשמע", ובכך הם זבחו את היצר הרע ולשטן לא היה כח יותר לקטרג בחג השבועות. במהות – מה שפועל בחג השבועות בא לידי מימוש אחרי החג, וכך את עולת הראיה של החג מביאים רק ביום שלמחרת. "ונהגו ישראל כבית שמאי".

לו היה מקום בהר סיני שאליו היינו עולים לרגל מעין מה שאנחנו עושים בקבר רחל או בכותל, לא היינו מבינים שהר סיני הוא בלב ובמוח של כל אחד מאיתנו, והיינו רוצים ללכת למקום ההוא. אילו היה זמן, לא היינו מבינים שכל רגע ורגע הוא בעצם "ובנו בחרת מכל עם ולשון".

שבועות – בחינת 'יחידה'

תשאלו כל ילד, כשאומרים בתפילה "הוצאתנו ממצרים"- מה והתאריך, הוא ישר יענה שהכוונה היא לט"ו בניסן, ואם תטענו שהלא כתוב "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"?, הוא יענה לכם שזה ווארט יפה אבל יש תאריך מדויק. לעומת זאת, אם תשאלו ילד באיזה יום "בנו בחרת מכל עם ולשון"? הוא יגיד שזה בכל יום ויום, לכן בא המגן אברהם ואומר – 'לא, לא, לא – תכוון דווקא לחג השבועות'.

ולמה הצדוקים כל כך התווכחו על הנקודה הזו? – הרמב"ם אומר שכל הנצרות באה ויצאה מהצדוקים, והם לא היו מסוגלים לשאת את הרעיון שיש בחירה מוחלטת בעם ישראל ומזה הם פיתחו את כל רעיון הכפירה והחטא ושאפשר להחליף אותם חלילה ושהשטן בקטרוגו יכול לפעול. זו סיבת הויכוח שלהם, הסיבה למה דווקא חג השבועות 'שיגע' אותם יותר מכל חג אחר. מי שיודע להעמיק – זהו תוכן הבחירה של הקב"ה בנו.

חג השבועות נקרא "שבועות" על שם ערב החג, ו-"ביכורים" על שם מוצאי החג, ואילו החג עצמו הוא בחינת יחידה, למעלה מהתחלקות. הנקודה שבה מועברת הבעלות מהקב"ה אלינו, והקב"ה אומר לשטן – 'פיספסת. התורה עברה למשה ומעתה היא נקראת על שמו – "תורת משה עבדי".

זוהי הכניסה לשבת נשא – "נשא את ראש". החלק א-לוה ממעל, המוחין, גזע הנשימה, עד אינסוף.

רק לאחרונה שמתי לב ששתי פרשיות בלבד פותחות ונקראות בשורש לשאת. "נשא" ו-"כי תשא" שמתארת את חטא העגל. אויבינו ימ"ש טוענים שאנחנו לא יכולים כבר לשאת את הראש כי החליפו אותנו? לכן חטא העגל ומוצאי שבועות אלו שתי הפרשיות של נשיאת הראש. שנזכה לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות.

1. כך אורכו של השבוע הוא שבעה ימים, ספירת העומר היא שבע כפול שבע וכן שמיטה וכן יובל ועוד. ↑

2. מתוך השיר "מול הר סיני". מילים עלי מוהר, לחן משה וילנסקי. ↑

שבתא דרגלא

אנו נמצאים בערב שבת פר' במדבר ובערב חג השבועות, ובהשגחה פרטית למדנו כעת בשיעור גמרא במסכת ברכות דבר מענין. השבת שלפני פסח נקראת "שבת הגדול", השבת שלפני סוכות היא בדר"כ "שבת תשובה", ומה עם השבת שלפני חג השבועות? יש דיון לגבי הרגלים האם יש ענין להתחיל ללמוד את הלכות החג שלשים יום קודם לו ובשבועות זה נראה פחות רלוונטי כי אין כ"כ הרבה הלכות מיוחדות (ובוודאי בהשוואה לפסח ולסוכות), אבל הגמרא בברכות מספרת על "שבתא דריגלא" –

מרימר ומר זוטרא הוו מכנפי בי עשרה בשבתא דרגלא ומצלו והדר נפקא לפרקא. (ברכות ל'.)

ורש"י שם מסביר את מהות השבת הזו –

בשבתא דרגלא. שלפני פסח ועצרת וסוכות ומרימר בעירו ומר זוטרא בעירו היו הדרשנים ושחרית היו העם הולכים לבית המדרש וכשמגיע זמן ק"ש קורין והדרשן דורש והעם נשמטים ומתפללים איש איש לבדו ולכך הם היו מאספין להם י' שחרית קודם שילכו לבית המדרש וקורין ק"ש ומתפללים בסמיכת גאולה לתפלה והדר נפקי לפרקא ודרשי.

כלומר בשבת הזו היו באים העם לבית המדרש לשמוע את הדרשנים לקראת החג, ולפי זה יוצא שגם השבת שלפני שבועות היתה שבת מיוחדת. השבת הזו היא לא רק "שבתא דרגלא", אלא שיש בינה לבין שבועות קשר אף יותר מיוחד מהשבת שקודמת ליתר הרגלים;

צירי פרשיות השנה

הגמרא במגילה אומרת שמבנה קריאת התורה, פרשיות השבוע, נקבע סביב שני צירים, כשהאחד מהם היא השבת שלפני ראש השנה והשני היא השבת שלפני שבועות. הכלל שנקבע בגמרא הוא –

עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ר"ה. מאי טעמא? אמר אביי ואיתימא ריש לקיש כדי שתכלה השנה וקללותיה. בשלמא שבמשנה תורה איכא כדי שתכלה שנה וקללותיה, אלא שבתורת כהנים אטו עצרת ראש השנה היא? אין עצרת נמי ראש השנה היא, דתנן ובעצרת על פירות האילן. (מגילה ל"א.)

התוספות מעירים שם הערה חשובה – פרשת כי תבוא לעולם איננה צמודה לראש השנה אלא יש לאחריה שבת נוספת, ניצבים או ניצבים-וילך, ורק לאחר מכן יחול ראש השנה, וכן בחוקותי גם היא לעולם אינה צמודה לשבועות אלא פרשת במדבר מפרידה ביניהם^[1] –

…לכך נראה לי הטעם שאנו מחלקים אותן לפי שאנו רוצים להפסיק ולקרות שבת אחת קודם ר"ה בפרשה שלא תהא מדברת בקללות כלל שלא להסמיך הקללות לר"ה ומטעם זה אנו קורין במדבר סיני קודם עצרת כדי שלא להסמיך הקללות שבבחוקותי לעצרת… (תוס' שם, ד"ה משה מעצמו אמרם)

זה הסבר יפה מאד אבל כשמבקשים להעמיק עוד קצת רואים שבעצם הקללות שבפר' כי תבוא הן כל מעמד הברית שעל הר הברית והר עיבל, שלאחריו אומרת התורה – "אתם ניצבים היום כולכם", כלומר הברית הזאת, עם כל הקשיים והקללות היא זו שמעמידה אתכם (עיי"ש ברש"י), כלומר שהקללות באות לחזק. מטרת התוכחה איננה 'סתם' לתת לנו עונש אלא לטהר ולזכך את כלי הנפש, שכל מה שעברנו יטהר את הכלים שהם יהיו אלו שהברכות של השנה החדשה תחולנה עליהם, ואם כן 'ניצבים' זה המשך של פר' כי תבוא ומתוך כך נכנסים לראש השנה. מעתה יש עלינו להעמיק ולנסות לברר האם הכלל הזה קיים גם בבחוקותי ובמדבר, לקראת שבועות, ואם כן כיצד.

על הברית הזו הנאמרת בפר' בחוקותי, "והקימותי את בריתי אתכם", מבאר רש"י שהברית הזו לא תהיה כמו הברית הישנה אלא ברית חדשה וכפי שמנבא ירמיהו, ברית שלא תופר שנאמר –

הִנֵּ֛ה יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם־ה' וְכָרַתִּ֗י אֶת־בֵּ֧ית יִשְׂרָאֵ֛ל וְאֶת־בֵּ֥ית יְהוּדָ֖ה בְּרִ֥ית חֲדָשָֽׁה. לֹ֣א כַבְּרִ֗ית אֲשֶׁ֤ר כָּרַ֙תִּי֙ אֶת־אֲבוֹתָ֔ם בְּיוֹם֙ הֶחֱזִיקִ֣י בְיָדָ֔ם לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁר־הֵ֜מָּה הֵפֵ֣רוּ אֶת־בְּרִיתִ֗י וְאָנֹכִ֛י בָּעַ֥לְתִּי בָ֖ם נְאֻם־ה'. כִּ֣י זֹ֣את הַבְּרִ֡ית אֲשֶׁ֣ר אֶכְרֹת֩ אֶת־בֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל אַחֲרֵ֨י הַיָּמִ֤ים הָהֵם֙ נְאֻם־ה' נָתַ֤תִּי אֶת־תּֽוֹרָתִי֙ בְּקִרְבָּ֔ם וְעַל־לִבָּ֖ם אֶכְתְּﬞבֶ֑נָּה וְהָיִ֤יתִי לָהֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וְהֵ֖מָּה יִֽהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם. (ירמהיו ל"א, ל'-ל"ב)

ואז תבוא הגאולה השלמה מתוך כל אותן תוכחות שאנחנו נעבור, ומזה מגיעים לשבועות. זה נפלא אבל עדיין עלינו להבין מה תפקידה של פרשת במדבר (ובניגוד לפר' ניצבים שכבר ראינו לעיל שהיא חלק מהעמדת ישראל אחרי התוכחה).

ריקוד דגלים

לשאלה הזו נקדים עיסוק נוסף בפרשת במדבר. הקב"ה פוקד אותנו בתחילת החומש, בחודש השני בשנה השנית לצאת ישראל ממצרים, ואנו אמורים לצאת לצבאותינו במסע לארץ ישראל. בהמשך בפרק ב' מתארת התורה את הדגלים של השבטים. בשבוע שחלף חל יום שחרור ירושלים, ומי שצפה וראה בוודאי התרגש למראה ריקוד הדגלים ברחובות העיר. את צעדת ריקוד הדגלים יזם ר' יהודה חזני ז"ל אבל ריקוד הגדלים הראשון בהיסטוריה היה כנראה במדבר. האמת היא שצריך לשאול באופן יותר רחב – מה הרעיון של הדגל? מאיפה זה בא? ביום הזיכרון האחרון ראיתי שמשפחת בית יעקב, אבידן וב"ב האהובים, חידשו פרוכת של ארון קדש העשויה מדגל לזכרו של רועי הי"ד (נפל בקרבות עזה, ז' אייר תשפ"ד), ודיברו שם הרבה על הדגל ושם תפסה אותי התמונה של פרוכת העשויה דגל.

סיפור הדגלים מתחיל פה בפרשה, ושם כתוב כך –

אִ֣ישׁ עַל-דִּגְל֤וֹ בְאֹתֹת֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם יַֽחֲנ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מִנֶּ֕גֶד סָבִ֥יב לְאֹֽהֶל-מוֹעֵ֖ד יַֽחֲנֽוּ. (במדבר, ב', ב')

לכל שבט יש דגל, ויש ארבעה מחנות, אחד לכל כיוון, כשבמרכז נמצא המשכן ושם שוכן שבט לוי –

וְנָסַ֧ע אֹֽהֶל-מוֹעֵ֛ד מַֽחֲנֵ֥ה הַלְוִיִּ֖ם בְּת֣וֹךְ הַֽמַּחֲנֹ֑ת כַּֽאֲשֶׁ֤ר יַֽחֲנוּ֙ כֵּ֣ן יִסָּ֔עוּ אִ֥ישׁ עַל-יָד֖וֹ לְדִגְלֵיהֶֽם. (שם י"ז)

מאד מענין שלשבט לוי אין דגל. זו הפעם הראשונה שאנחנו פוגשים את מצעד הדגלנות הזה, את מושג הדגל שעומד להימשך לאורך ארבעים שנות הנדודים במדבר. כך נקרא גם בפרשת בהעלותך-

וַיְהִ֞י בַּשָּׁנָ֧ה הַשֵּׁנִ֛ית בַּחֹ֥דֶשׁ הַשֵּׁנִ֖י בְּעֶשְׂרִ֣ים בַּחֹ֑דֶשׁ נַֽעֲלָה֙ הֶֽעָנָ֔ן מֵעַ֖ל מִשְׁכַּ֥ן הָֽעֵדֻֽת. וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל לְמַסְעֵיהֶ֖ם מִמִּדְבַּ֣ר סִינָ֑י וַיִּשְׁכֹּ֥ן הֶֽעָנָ֖ן בְּמִדְבַּ֥ר פָּארָֽן. וַיִּסְע֖וּ בָּרִֽאשֹׁנָ֑ה עַל-פִּ֥י ה' בְּיַד-מֹשֶֽׁה. וַיִּסַּ֞ע דֶּ֣גֶל מַֽחֲנֵ֧ה בְנֵֽי-יְהוּדָ֛ה בָּרִֽאשֹׁנָ֖ה לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַ֨ל-צְבָא֔וֹ נַחְשׁ֖וֹן בֶּן-עַמִּֽינָדָֽב. (שם י', י"א-י"ד)

מסע הדגלים הזה איננו מתחיל פה לפי חז"ל. צריך להבין גם את המושג דגל וגם את הביטוי "באותות לבית אבותם". רש"י מסביר שלכל דגל היה צבע וציור המתאים לשבט, לבית האבות. כשיעקב ציווה על בניו לשאת את מיטתו למערת המכפלה הוא כבר קבע את הסדר הזה – יהודה במזרח, ראובן בדרום, אפרים במערב ודן בצפון, כשעם כל אחד מהם השבטים הנלווים לו. גם שם לוי לא נמנה כי הוא לא נושא את המיטה, ואילו כאן הוא איננו בדגלים כי הוא במרכז ולא לרוח כלשהי. כלומר לפי זה היתה להם מסורת שעברה אליהם והם הכירו את ענין הדגל ואופן החניה. אמנם יש מדרש פלאי שמתאר שהגעת ישראל לדגלים היתה ממקום אחר, ולפיו ריקוד הדגלים הראשון שראינו בעולם היה בחג השבועות במעמד הר סיני.

דגול מרבבה

כתוב בשיר השירים –

הֱבִיאַ֙נִי֙ אֶל־בֵּ֣ית הַיָּ֔יִן וְדִגְל֥וֹ עָלַ֖י אַהֲבָֽה. (שיר השירים ב', ד')

והמדרש בפרשתנו אומר כך –

הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן, בְּשָׁעָה שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַר סִינַי יָרְדוּ עִמּוֹ כ"ב רְבָבוֹת שֶׁל מַלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח, יח) "רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן אֲדֹנָי בָם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ" [כלומר שמרכבת הכבוד של השכינה היתה רבבות מלאכים], וְהָיוּ כֻלָּם עֲשׂוּיִם דְּגָלִים דְּגָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ה, י) "דָּגוּל מֵרְבָבָה"… (במדבר רבה ב', ג')

נשים לב לעברית. דגל הוא שם עצם. בדרך כלל אנחנו לא הופכים ששמות עצם לשמות תואר, כלומר לא אומרים ש-'אני איש רגול' כי יש לי רגל וכיו"ב. האם התואר 'דגול' קשור למילה דגל? לפי חז"ל כן. איש דגול הוא איש נכבד – האם זה קשור למילה דגל? לפי חז"ל דגול הוא מי שמדגילים אותו. כלומר הדגל כשלעצמו איננו כלום אלא תפקידו הוא להדגיל את הדגול. הקב"ה נקרא בשיר השירים "דגול מרבבה" – הוא היה דגול מרבבות המלאכים שבאים ומדגילים אותו.

…כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אוֹתָן יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם עֲשׂוּיִם דְּגָלִים דְּגָלִים, הִתְחִילוּ מִתְאַוִּים לִדְגָלִים, אָמְרוּ אַלְוַאי כָּךְ אָנוּ נַעֲשִׂים דְּגָלִים כְּמוֹתָן, לְכָךְ נֶאֱמַר: "הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן", זֶה סִינַי שֶׁנִּתְּנָה בּוֹ הַתּוֹרָה שֶׁנִּמְשְׁלָה בַּיַּיִן (משלי ט, ה) "וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי", הֱוֵי: אֶל בֵּית הַיָּיִן, זֶה סִינָי. וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה, אָמְרוּ אִלּוּלֵי הוּא מַגְדִּיל עָלַי אַהֲבָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים כ, ו) "נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ" וגו',^[2] אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה נִּתְאַוִּיתֶם לַעֲשׂוֹת דְּגָלִים? [כלומר – מהי התאוה שלכם? להיות דגלים?], חַיֵּיכֶם שֶׁאֲנִי מְמַלֵּא מִשְׁאֲלוֹתֵיכֶם (תהלים כ, ו) "יְמַלֵּא ה' כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ", מִיָּד הוֹדִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתָם לְיִשְׂרָאֵל וְאָמַר לְמשֶׁה לֵךְ עֲשֵׂה אוֹתָם דְּגָלִים כְּמוֹ שֶׁנִּתְאַוּוּ. (שם)

ומאותו רגע הם למדו להיות דגלים. במעמד הר סיני כל השמיים היו דגלים דגלים, ובני ישראל התחילו ללכת באותות לבית אבותם. המזמור הזה של "למנצח מזמור לדוד", תהילים כ' השגור בפי כולנו, עוסק לא במעמד הר סיני כי אם בעתיד, במשיח –

לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד. יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב. יִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ. (שם א'-ג')

בתחילת הפרק מדובר על האדם שנמצא בצרה וה' עונה לו ושולח לו עזרה. לא הקב"ה עצמו בא לעזור אלא שולח לו מלאכים, כפירוש האלשיך הק'. אבל זה מתפתח –

יִזְכֹּר כָּל מִנְחֹתֶךָ וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה. יִתֶּן לְךָ כִלְבָבֶךָ וְכָל עֲצָתְךָ יְמַלֵּא. (שם ד'-ה')

אבל אז בני ישראל עוברים שלב, ונשים לב – בהתחלה היתה לנו צרה שממנה רצינו להיוושע והקב"ה שלח לנו עזרה, אבל נראה את הפסוק הבא –

נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל יְמַלֵּא ה' כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ. (שם ו')

עד עכשיו המשורר תאר מה הקב"ה עשה לנו, ואילו כאן עם ישראל פתאום מדבר בלשון רבים ואנחנו לא רוצים את הישועה שלנו אלא את ישועת הקב"ה. השכינה בגלות ואנחנו רוצים לרנן בישועה שלך, רבש"ע, שהיא ישועת העולם. "ובשם א-להינו נדגול" – לדגול הכוונה היא להיות דגלים. זה עומק המדרש; להיות דגל זה שאין לך שום דבר משלך וכל מה שאתה רוצה הוא להדגיל משהו, לציין משהו. הדגלים באים לרכז את כל הפזורים מכל הצדדים ולרכז אותם לנקודה אחת והנקודה הזו הופכת להיות דגול, כשאני המדגיל אותה. צריך להבין את זה לאט לאט.

ישראל אמצעיים בין הש"י למלאכים

"נרננה לישועתך ובשם א-להינו נדגול" – איך המדרש קישר את זה למעמד הר סיני? פרשת במדבר היא השבת שלפני שבועות. זה כל כך עמוק ונפלא. עם ישראל מתאווה להעשות דגלים. עם ישראל רואה את המלאכים, את אותם אלו ששאלו "מה לילוד אישה בינינו" והם רוצים להידמות אליהם. זה מה שנקרא בחג השבועות – "רצוננו לראות את מלכנו" (רש"י שמות י"ט, ט'). השאיפה המקורית של העם היתה לשמוע ישירות מהקב"ה ולא ממשה ורק הקב"ה היה זה שבא ואמר "אנכי בא אליך בעב הענן". העם ראו את הקולות ורצו להיות דגלים. ה' יורד על הר סיני ובימים הללו שלפני מן תורה, אחרי שיצאנו ממצרים ואחרי חמישים יום של ספירה, אנחנו רוצים להמליך את הקב"ה לעשות אותו "דגול מרבבה", להיות מלאכים כלומר להגיע למדרגה כזו שאנחנו מזככים ומרימים את כל העולם, את כל ירידתו, ולהיות במדרגה שאף מלאך לא היה בה מעולם.

בואו נראה את דברי אדמו"ר בעל ה'שם משמואל' מסוכוטשוב זיע"א על המדרש הזה –

וזה שהתאוו ישראל להעשות דגלים דגלים, היינו שתהיה דבקותם בלי אמצעות המלאכים, כי לגודל אהבתם להדבק בהשי"ת לא הסתפקו בדבקות ע"י אמצעי [היינו שלא רצו את משה], וזה "ודגלו עלי אהבה" [דגלו – עלי. הוא דגול ממני וזו האהבה שתופיע בעולם ולשם ישראל רוצים להגיע. זה היובל, זו החירות] ובאמת שלעתיד לבא נאמר "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אלף שתהיה מחיצתם לפני ממלאכי השרת… [לעתיד לבוא אנחנו באמת מדלגים]. (שם משמואל במדבר, תרע"א, ד"ה 'במד"ר איש על')

אמנם שם במעמד הר סיני לא יכולנו לעמוד במדרגה כזו "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" ומתנו והקב"ה החיה אותנו בטל של תחיה. הרצון להיעשות דגלים צריך לעבור אצלנו הרבה שלבים ולכן צריך את משה שירים אותנו מכל הנפילות שלנו – בעגל, במרגלים, במתאווים וכו', וצריך שנקום שוב, עד שמתוך הברית הזו שהוצאתי אתכם ממצרים, הברית הישנה, של "ביום החזיקי בידם", הם יזדככו ויהיו דגלים כאלה –

…ואדרבה יהיו ישראל אמצעים בין הש"י למלאכים, שלגודל שפע האלוקות שתהיה אז לא יוכלו המלאכים לסבלו רק באמצעות ישראל שיהיו אז ברום המעלות בתכלית ההזדככות יותר ממלאכי השרת. (שם)

היינו שלעתיד לבוא – ומלאה הארץ את ה' כמים לים מכסים! הניצחון המוחלט והאמיתי, הנצח שבמלכות, הכח להגיע להארת האלוקות פה בעולם ע"י כל מה שעברנו והזדככנו, ומה שעלינו וירדנו ואיך שהעלינו את כל העולם על ידי זה וכו' – את זה לא יוכלו המלאכים לסובלו כי הם לא מבינים איך מגיעים למדרגה הזו מתוך הבחירה החופשית. וכמו מה שקרה למלאך שהיה ליד אברהם אבינו בעקדת יצחק בנו שאמר לו –

וַיֹּ֗אמֶר אַל־תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל־הַנַּ֔עַר וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֑וּמָה כִּ֣י ׀ עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־יְרֵ֤א אֱלֹהִים֙ אַ֔תָּה וְלֹ֥א חָשַׂ֛כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידְךָ֖ מִמֶּֽנִּי. (בראשית כ"ב, י"ב)

'עכשיו אני מבין למה אתה נבחרת', אומר המלאך לאברהם. וכן אמרו המלאכים למשה – 'יצר הרע יש ביניכם? קנאה יש ביניכם?' (שבת פ"ט.). נתאויתם להיעשות דגלים, ואז "ודגלו עלי אהבה" היינו שהמלאכים יקבלו מאיתנו. זו תהיה מהפכת העולם. המלאכים הם הילדים שלנו שמזדככים במקומות הכי קשים וחשוכים, ומשם מגלים איך כל העולם יכול להיות מואר באור אחר לגמרי. נצח שבמלכות. ואז המלאכים לא יוכלו לסבול ולהגיע לאור הזה.

והיו עיניך רואות את מוריך

מה שהיה במעמד הר סיני הוא שעלינו למעלה אך לא יכולנו לעמוד בזה, וכל התהליך שעומד להתרחש בעתיד, עומד לקחת אותנו למקום שבו העולם כולו יתרומם –

לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו"ם ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי העולם הבא. (רמב"ם הל' מלכים י"ב, ד')

כדי שתימלא הארץ דעה את ה' וכל העולם ירצה רק דבר אחד – "לדעה אותי, נאם ה'", וכל זה יוכל להיות רק באמצעות ישראל כי כולם יהיו חכמים גדולים שילמדו את העולם מפני "שיהיו אז ברום המעלות בתכלית ההזדככות יותר ממלאכי השרת" (שם משמואל שם).

השם משמואל מפנה שם לרש"י, לברכות של בלעם לבלק, ויש שם ברכה לא מובנת –

כִּ֤י לֹא־נַ֙חַשׁ֙ בְּיַעֲקֹ֔ב וְלֹא־קֶ֖סֶם בְּיִשְׂרָאֵ֑ל כָּעֵ֗ת יֵאָמֵ֤ר לְיַעֲקֹב֙ וּלְיִשְׂרָאֵ֔ל מַה־פָּ֖עַל אֵֽל. (במדבר כ"ג, כ"ג)

בעברית המודרנית שלנו, פירוש המילה "כעת" הוא עכשיו, אבל באמת המשמעות שלה היא כמו העת הזו יהיה זמן בעתיד שבו יאמר לישראל וכו'. זה יהיה זמן בעולם בעתיד, לא בהוקוס פוקוס, שהעולם כולו יזדכך ויגיע לאחרית, ועם ישראל, שניסו לקלל אותו פתאום יתגלה באופן אחר לגמרי אל שאר העולם, בחיבה, וכמו שרש"י שם מפרש –

כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וְגוֹמֵר. עוֹד עָתִיד לִהְיוֹת עֵת כָּעֵת הַזֹּאת אֲשֶׁר תִּגָּלֶה חִבָּתָן לְעֵין כֹּל, שֶׁהֵן יוֹשְׁבִין לְפָנָיו וְלוֹמְדִים תּוֹרָה מִפִּיו, וּמְחִיצָתָן לִפְנִים מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְהֵם [המלאכים] יִשְׁאֲלוּ לָהֶם [את ישראל]: מַה פָּעַל אֵל? וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ" (ישעיהו ל, כ).

כלומר יהיה זמן בעתיד שבו יבואו מלאכי השרת וישאלו את ישראל שלומדים תורה מפי הרבי שלהם הקב"ה – 'מה פעל אל?'. הם ישאלו אותנו תורה! אנחנו מכירים את הפסוק הזה שבו מסיים רש"י את הפירוש – "והיו עיניך רואות את מוריך", ותמיד אנחנו שמים אותו ליד תמונות של רבנים, שזה נחמד אבל זה לא הפשט. הפשט הוא שנראה את הקב"ה – זו העת העתידית, שבה "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו… כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה' …" (ירמיהו ל"א, ל"ג). "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל".

עכשיו בואו נראה את הפסוק שוב – "נרננה בישועתך ובשם א-להינו נדגול". אנחנו נדגול בשם ה', לא במובן המודרני של "נלך בדרך הזו" אלא אנחנו נהיה הדגלים שמדגילים אותו – ""ודגלו עלי אהבה", וזה "ימלא ה' כל משאלותיך".

ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר

ועכשיו נראה את סיום הפסוקים שם בתהילים ונאמר דבר למרות שזה די מפחיד לומר אותו –

עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ ה' מְשִׁיחוֹ יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ בִּגְבֻרוֹת יֵשַׁע יְמִינוֹ. (תהילים שם ז')

מי הדובר בפסוק הזה? מבאר האלשיך הק' חידוש – עכשיו הדובר הוא דוד המלך עצמו. דוד מתאר עכשיו שכאשר כל התהליך הזה יסתיים הוא מבין את מה שהקב"ה הבטיח לו, שממנו יבוא משיח – "עתה ידעתי כי הושיע ה' משיחו, יענהו משמי קדשו". אנחנו רוצים רבש"ע, לרנן בישועה לך – "נרננה בישועתך", שהעולם ייצא מהדיכאון ומהעצבות שלו ויופיע את האלוקות. בשביל מה באנו לעולם הזה אם לא להתאוות להיות לך דגלים דגלים, רבש"ע? בשביל המשכורות, בשביל הבונוס? מה יש פה בעולם חוץ מלהיות דגלים דגלים?

ואז ממשיך המזמור בשלשת הפסוקים שכולנו מכירים, שהיום אני מעז לחשוב עליהם מחדש –

אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר. הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד. ה' הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ. (שם ח'-י')

בדרך כלל אנו מסבירים, וזה אכן הפשט הפשוט, שהכוונה פה היא לגויים – לבבל, רומא וכו', הרשעים של אז והרשעים של היום – החותים, הפוטין וכיו"ב – "ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר". כלומר הם באים בשם הסוסים והרכבים שלהם ואנחנו באים אמנם עם הסוסים והרכבים שלנו אבל מזכירים בשם ה' אלוקינו ולא נירא מהם אלא "קמנו ונתעודד", אבל הנביא זכריה מתאר איך הוא רואה את המלאכים עם הרכבים והסוסים, הלבנים והאדומים, ולפי מה שראינו ב'שם משמואל' נבין כעת כי יגיע רגע שבו מלאכי השרת יבואו ללמוד אצלנו תורה ואז אולי אולי יתגלה משהו שאנחנו לא יכולים כעת לתפוס, משהו שהוא למעלה מהרכב ולמעלה מהמרכבה, למעלה מהכל – שהם ברכב והם בסוסים, ואנחנו, עם ישראל שעבר את הכל, שנתאווה לדגלים דגלים במעמד הר סיני ועם הדגלים הללו מתחיל את מסעו הארוך אל הגאולה, אנחנו הם אלו שיזכירו ויעוררו את העולם לא 'בשם ה' נזכיר' אלא "בשם ה' א-להינו נזכיר" – "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד".

היום אנחנו מבקשים מהמלאכים להזכיר אותנו – "… הַמַּזְכִּרִים אֶת ה' אַל דֳּמִי לָכֶם" (ישעיהו ס"ב, ו'), אבל כל המסלול שלנו הוא להביא לזה ש-"המה כרעו ונפלו" – לא רק הגויים, אלא כל העולם וגם המלאכים יפלו תחתינו, כי הגילוי שאנחנו נגלה בעולם הוא איך האלוקות חודרת את המציאות.

מה פעל אל

מה שהיה במעמד הר סיני בחג השבועות הוא שהאלוקות חדרה את המציאות. עוף לא פרח, ציפור לא צייץ, משה קיבל תורה – מסיני. מההר הבוער, מהאבנים – לא היה הד, לא היה אקו, כל המציאות היתה תורה – אבל התורה הזו עדיין לא חדרה את הכלים, ולכן צריך יהיה להגיע "לא כברית הישנה" אלא כברית החדשה שבה את "תורתי אתן בקרבם" וזה יבוא לידי ביטוי בכך שהמלאכים יבינו שאנחנו אמצעיים בין הקב"ה לבינם והם יבואו וישאלו – "מה פעל אל?", ואז, לא כמו בשיחה היא שהיתה בין משה רבנו בלבד לבינם, כולנו נהיה חלק מהשיחה הזו, כולנו ניצוץ משה, ונגיד להם – 'תורה זו שאתם רוצים, בואו ונגיד לכם מה כתוב בה – "לא תנאף" וכו'. בואו ונראה לכם איך כל הארץ דגלים דגלים, איך בשר ודם מדגיל את שם ה'.

זה פסוק השיא של המזמור – כאשר "הושיע ה' משיחו, יענהו משמי קדשו", אז "המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד" – כאשר "אנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר"!

כל מציאות הדגלים הזו, כל המהלך הזה הוא המהלך שלוקח אותנו באופן מופלא אל השבת הזו, 'שבתא דרגלא' שלפני חג השבועות, השבת שבין פר' בחוקותי לבין שבועות. יודעים מה קראנו בפר' בחוקותי? ראינו איך כל התוכחה באה לטהר ולזכך את הנפש ואת כלי הנפש, מעין "תכלה שנה וקללותיה". כתוב בספרים שחג שבועות הוא כמו יום הדין כדי להיכתב ולהיחתם בו בהתקשרות עם התורה. זה לא רק טכנית שאני אלמד יותר טוב אלא שהתורה תחדור אותי פנימה ואנחנו נופיע בעולם ומלאכי השרת יבואו לשאול אותנו "מה פעל אל", ואיתנו האדם כולו, העולם כולו, המציאות כולה, נתרומם לחיבור ללא שום אמצעי. "מה נתאוויתם להיעשות דגלים דגלים?". כל שיר השירים בנוי על "בית היין", שבו מתגלה דגלו שהוא עלי אהבה.

ופדויי ה' ישובון

ומשפט אחרון. חז"ל אומרים ש-"דגלו" מתאר גם את דילוגו. הם מביאים את זה בענין הלכתי, שהקב"ה כ"כ אוהב אותנו ואנחנו כ"כ רוצים להעשות דגלים, וכ"כ קשור איתנו, עד שגם אם מישהו מדלג חלילה ומשבש בתפילתו ובמקום לומר "אוהב עמו ישראל" הוא אומר "אויב עמו ישראל" – הרי שגם את זה הקב"ה מקבל באהבה – 'ודילוגו עלי אהבה'.^[3]

השפת אמת זיע"א מעלה את הדברים האלה לקומה הכי גבוהה ואומר –

…אבל בני ישראל דבקים בהשי"ת בעצמו. ואמרו חז"ל האבות הן הן המרכבה. א"כ דביקתם בהש"י בעצמו למעלה מהמרכבה [המלאכים הם המרכבה – זוכרים שהקב"ה הגיע "רכב ריבותיים"? – "איש בדגלו באותות לבית אבותם"] ולאשר כי בנ"י נתאוו להיות דבקים בשורש העליון שלהם – כי הם היפוך האומות… (שפ"א במדבר תרל"ה, ד"ה במדרש איש על דגלו)

אנחנו רואים את זה כיום בעינינו. אמרתי השבוע למישהו על הפסוק "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה" (ישעיהו נ"א, י"א), שכשאתה שומע את הילדים האלה שחזרו מהשבי, את אמילי דמארי, אגם ברגר, עומר שם טוב ואחרים, שהם מדברים על המושגים האמוניים האלה דווקא מתוך המקום שהם היו בו, חשבתי שהפשט של הפסוק איננו מדבר רק באלו שהקב"ה פדה, זה ברור, אלא שהקב"ה לקח לשם מישהו כמוני – שבעיניים הרגילות, בנסיבות הרגילות, אף אחד מאיתנו לא היה הולך לשמוע שיעורי חיזוק ואמונה מהחבר'ה האלה שהיו במסיבת הנובה או מבארי וניר עוז, ופתאום הם חוזרים משם, אלי שרעבי וחבריו, והם פדויי ה' – לא שה' פדה אלא הם שבים הנה פדויי ה' והם מגלים את שם ה' בעולם ברמה הכי הפוכה מכל דבר אחר, כי אומות עולם –

…שכולם רוצים להמשיך חיות לעצמם ובנ"י רוצים לבטל עצמם להקב"ה. לכן עשה השי"ת רצונם ונתן להם דגלים שהם רומזים לדברים עליונים שבשמים. [וע"ד הרמז באותות הם אותיות הוי' ית' שע"ז רמז הד' דגלים כמ"ש בספרים הקדושים]… (שם)

ואמת היא שגם המלאכים הם כאלה אבל הם לא עושים את זה מתוך הארציות, מתוך בחירה. והשפ"א אומר שזה הרעיון של הדילוג. הקב"ה דילג ופסח על בתי בני ישראל – "ודגלו עלי אהבה" – למה הוא אוהב גם את היהודי שמדלג ומשבש? כי הוא מבטא את הדגל הזה שהוא למעלה מהטבע, למעלה מהמציאות, מדלג מעל המציאות עד שהיא תגיע אל אותו הרגע שחג השבועות מתחיל אותו, הרגע שבו ה' יורד אל הר סיני ומשה עולה אל האלוקים ואז "במשוך היובל המה יעלו בהר", וזהו רגע ההקדמה לתחילת התהליך שמביא אותנו מהברית הזו של הר סיני, הברית שהקב"ה כרת אותנו ואת אבותינו בהחזיקו את ידינו במצרים ואנחנו הפרנו והוא בעל בנו כמתואר שם בירמיהו וכפי מה שמתואר בנו במציאות חיינו לאורך כל ההיסטוריה, עד ש-"והקימותי את בריתי איתכם", ברית חדשה, והדרך תעבור בדגלים –

…וזה בזכות אבות שזהו פעלו האבות לבנים לכשיהיו בוחרים בדרכיהם יהי' מסייע להם זכותם. ובמדרש יש שביחרו ולא קרבו והם האבות שקרבו הם את עצמם. וממילא הבנים הם קירבו אף שלא בחרו בזכות אבותם כנ"ל. וז"ש לבית אבותם וזה ג"כ מ"ש במדרש ודילוגו עלי אהבה. שניתן זה הכח לבנ"י שע"י השתוקקות ורצון שלהם יוכלו להתדבק אף למעלה ממדריגותיהם. (שם)

שבט ללא דגל

שאלנו בתחילת השיעור למה לשבט לוי אין דגל, והתשובה היא כי לוי נמצא באוהל מועד – הוא הדגל. אוהל מועד הוא הדבר שכולנו מדגילים אותו. כל מי שיש לו חלק ויש לו נחלה, יש לו אגו ויש לו נקודה אישית – מדגיל ונעשה דגלים דגלים לדגול מרבבה, וכל מה שעדיין נראה לנו מדלג ומתבלבל והכי רחוק, יהפוך לפדויי ה', ואולי גם אנחנו ניפדה ונהיה לפדויי ה' ואז "המה כרעו ונפלו" – הכל, כל המציאות שהאלוקות היא בשמיים אצל המלאכים ואנחנו פה בארץ, הכל יכרע וייפול, ויבואו אל ישראל ואל יעקב וישאלו "מה פעל אל?", ואנחנו – "בשם ה' אלוקינו נזכיר".

שבת בחוקותי חייבת לעבור דרך שבת במדבר ורק כך מגיעים אל חג השבועות. שנזכה לישועות ונחמות, גאולה שלמה "ותחזינה עינינו" ממש במהרה.

1. ולעיתים אף פר' נשא, כאשר ערב שבועות חל בשבת. ↑

2. הפסוק המלא הוא – "נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל יְמַלֵּא ה' כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ" (תהילים כ', ו') ולהלן. ↑

3. "אמר ר' אחא: עם הארץ שקורא לאהבה איבה, כגון: ואהבת, ואייבת – אמר הקדוש ברוך הוא: "ודילוגו עלי אהבה". (שיה"ש רבה ב', ד'). ↑

ברית חדשה

פרשת בחוקותי, שבה נעסוק הפעם, פותחת במילה "אם" – "אם בחוקותי", ובה נתמקד. אך לפני שניכנס לענין הזה, נתבונן בכך שכאשר סידרו רבותינו את פרשיות השבוע, הם קבעו את פרשת בחוקותי כעוגן, כך שהיא נקראת תמיד לפני חג השבועות (ולאחריה עוד פרשה אחת – "במדבר סיני"), כדי שניכנס לחג מתוך ההבנה של הברית הגדולה הזו בינינו לבין הקב"ה, ועוגן נוסף נקבע בפרשת כי תבוא, שתמיד תקדם לראש השנה (וגם כאן בין 'כי תבוא' לראש השנה יש עוד פרשה – 'ניצבים' או 'נצבים-וילך'), ועל זה אמרו "תכלה שנה וקללותיה", שאין זה מתייחס רק ל-'כי תבוא' אלא גם לברית הגדולה שאליה נגיע בעז"ה במעמד הר סיני ואת הכח אליה אנו מקבלים במעמד הר סיני. בכח המיוחד הזה נעסוק היום.

את הקללות אנחנו מכירים – הן קשות מאד והן נמנות בסדרות של שבע וכו', אך אם בחוקותיו של הקב"ה נלך הרי שלא רק שהמציאות הגשמית בעולם תתהפך, "והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג לכם את זרע ואכלתם לחמכם לשובע.. ואכלתם ישן נושן… ואשבור מטות עולכם ואולך אתכם קוממיות" (ויקרא כ"ו ה'-י"ג), אלא שכל המציאות התודעתית-אלוקית תשתנה בנו –

וּפָנִ֣יתִי אֲלֵיכֶ֔ם וְהִפְרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם וְהִרְבֵּיתִ֖י אֶתְכֶ֑ם וַֽהֲקִֽימֹתִ֥י אֶת-בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶֽם… וְלֹֽא-תִגְעַ֥ל נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם… (ויקרא כ"ו ט'-י"א)

ורש"י מסביר –

והקימתי את בריתי אתכם. ברית חדשה. לא כברית הראשונה שהפרתם אותה, אלא ברית חדשה שלא תופר, שנאמר וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה (ירמיה לא, ל) לא כברית וגו' (שם)

כלומר אין הכוונה שאם אתם תקיימו את הברית אז אני אקיים את החלק שלי, אלא הכוונה היא שאז נגיע לברית חדשה, לעולם חדש לגמרי. לפעמים הביטוי "ברית חדשה" עושה לנו קונוטציות שליליות בגלל טומאת הגויים, אבל דברי ירמיהו שרש"י מפנה אותנו אליהם מסבירים לנו בבירור –

הִנֵּ֛ה יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם־ה' וְכָרַתִּ֗י אֶת־בֵּ֧ית יִשְׂרָאֵ֛ל וְאֶת־בֵּ֥ית יְהוּדָ֖ה בְּרִ֥ית חֲדָשָֽׁה. לֹ֣א כַבְּרִ֗ית אֲשֶׁ֤ר כָּרַ֨תִּי֙ אֶת־אֲבוֹתָ֔ם בְּיוֹם֙ הֶחֱזִיקִ֣י בְיָדָ֔ם לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֖רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁר־הֵ֜מָּה הֵפֵ֣רוּ אֶת־בְּרִיתִ֗י וְאָנֹכִ֛י בָּעַ֥לְתִּי בָ֖ם נְאֻם־ה'. (ירמיהו ל"א, ל"א-ל"ב)

כלומר, פעם הייתי צריך להחזיק להם ביד, ובאמת יתכן שהם לא היו כלים מוכנים לזה ולכן בשלב מסוים הם התנערו מהברית – והיה תמיד מתח, אך –

כִּ֣י זֹ֣את הַבְּרִ֡ית אֲשֶׁ֣ר אֶכְרֹת֩ אֶת־בֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל אַחֲרֵ֨י הַיָּמִ֤ים הָהֵם֙ נְאֻם־ה' נָתַ֤תִּי אֶת־תּֽוֹרָתִי֙ בְּקִרְבָּ֔ם וְעַל־לִבָּ֖ם אֶכְתֲּבֶ֑נָּה וְהָיִ֤יתִי לָהֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וְהֵ֖מָּה יִֽהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם. (שם ל"ג)

הברית הזו תהיה בתוך הקישקע'ס שלהם (וכתרגום יהונתן בן עוזיאל – במעיהון), חקוקה בלבם. והסיום –

וְלֹ֧א יְלַמְּד֣וּ ע֗וֹד אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֜הוּ וְאִ֤ישׁ אֶת־אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר דְּע֖וּ אֶת־ה' כִּֽי־כוּלָּם֩ יֵדְע֨וּ אוֹתִ֜י לְמִקְטַנָּ֤ם וְעַד־גְּדוֹלָם֙ נְאֻם־ה' כִּ֤י אֶסְלַח֙ לַֽעֲוֹנָ֔ם וּלְחַטָּאתָ֖ם לֹ֥א אֶזְכָּר־עֽוֹד. (שם ל"ד)

ברית חדשה לכולם – כולל כולם. זו השאיפה ולשם אנו חותרים אבל זה לא כל כך פשוט, וכמו שממשיכה הפרשה –

וְאִם-בְּחֻקֹּתַ֣י תִּמְאָ֔סוּ וְאִ֥ם אֶת-מִשְׁפָּטַ֖י תִּגְעַ֣ל נַפְשְׁכֶ֑ם לְבִלְתִּ֤י עֲשׂוֹת֙ אֶת-כָּל-מִצְוֹתַ֔י לְהַפְרְכֶ֖ם אֶת-בְּרִיתִֽי. (ויקרא שם ט"ו)

ובאמת, איך אפשר ללכת בחוקותיך, רבש"ע, הרי המציאות כל כך קשה ומורכבת, ויש כל כך הרבה פיתויים ונפילות. איך מגיעים לזה?

שני פירושים למילה "אם"

למילה "אם" ישנם בחז"ל שני פירושים שונים. האחד, וכפי שרש"י מביא בתחילת הפרשה – זו מילת תנאי קלאסית. כלומר יש שתי אופציות – אם תעשו כך יהיה כך ואם לא תעשו יהיה אחרת. זה הפירוש הפשוט ונגיע אליו אי"ה מיד. אבל יש לחז"ל פירוש נוסף ואחר לגמרי למילה הזו – הלוואי. כמו "אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך". נראה את המדרש –

"אם בחקתי תלכו". מלמד שהמקום מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה. וכן הוא אומר: "לו [הלוואי] עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו כמעט [דהיינו 'כמו מעט'] אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי"(תהלים פא, יד). ואומר: "לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְו‍ֹתָי וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם וַיְהִי כַחוֹל זַרְעֶךָ וְצֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כִּמְעֹתָיו לֹא יִכָּרֵת וְלֹא יִשָּׁמֵד שְׁמוֹ מִלְּפָנָי"(ישעיהו מח, יח). וכן הוא אומר: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי ולשמר את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם"(דברים ה, כה) – מלמד שהמקום מתאוה שיהיו עמלים בתורה.

איזה פסוק מדהים. הקב"ה אומר "מי יתן"! – זה רעיון הבחירה החופשית. ישראל צריכים לבחור. הקב"ה נותן לנו את הבחירה וממליץ לנו "ובחרת בחיים" אבל אנחנו צריכים לבחור בעצמנו בכך. הקב"ה מתאווה, וכאילו מנחה אותנו לכיוון הנכון אבל הוא לא מתערב לנו בה ואנחנו צריכים להגיע לבחירה הנכונה לבדנו, ומזה תיווצר ברית חדשה שאנחנו יצרנו אותה. לא כמו זו שהיתה כשהוא הוציא אותנו ממצרים. הוא רק מכוונן אותנו קצת מרחוק ואנחנו נבחר בו.

את דברי חז"ל האלה לומדת הגמרא במסכת עבודה זרה, עם שינוי במילה –

תנו רבנן אם בחקתי תלכו (ויקרא כו, ג) – אין אם אלא לשון תחנונים… (ע"ז, ה'.)

ומסביר שם רש"י –

שהקב"ה מתחנן לפניהם שישמרו את התורה "לו עמי", היינו תחינה כמו הן לו יהי כדברך (בראשית ל). (שם ברש"י ד"ה וכן הוא אומר)

הוא לא רק מתאווה אלא הוא מתחנן. הוא מתפלל עלינו כל היום. עוד מעט נכנס לזה אבל בואו נחזור לפירוש הראשון של המילה "אם" בו פתחנו.

חיצוניות ישראלית ופנימיות שאינה יהודית

הפירוש הראשון כאילו אומר 'חבר'ה, תתחילו לתפוס את הענין הזה ברצינות'. אני מבקש את סליחתכם אבל מן הסתם מתוך הפירוש הזה נגלוש קצת לכל מה שכולנו חשים ומרגישים בימים בהם אנו חיים. יש מילתא דבדיחותא מפורסמת שמספרת על בעלים של יקב גדול ומפורסם שכאשר היה על ערש דווי כינס את בניו ולפני הסתלקותו אמר להם – "אני רוצה לספר לכם עכשיו סוד ששמרתי כל חיי, ובתנאי שלא תספרו לאף אחד – דעו לכם שאפשר לעשות יין, גם מענבים…". מה שאני מבקש לומר בחלק הראשון של השיעור היום הוא שצריך ללמוד גם פשט. אפשר לעשות יין גם מענבים וחשוב לדעת את זה.

"אם בחוקותי תלכו" פירושו הוא שאם חלילה לא, אז כל הדיבורים היפים לא יעזרו. וכשם שאם תלכו בחוקותי תגיעו לברית חדשה ויש מנגנון וודאי שיביא אתכם לשם, אך אתם צריכים לדעת שאם חלילה תסטו מהדרך – יקרו הדברים הקשים ביותר. לא נדבר הפעם על מה שיקרה לנו ממה שיעשו הגוים, זה פשוט ומפורש בפרשה, אלא 'אם' באופן החיובי הפוזיטיבי, אנחנו מדברים על מה יקרה לנו בברית החדשה השונה מהברית הישנה – "את תורתי אתן בקרבכם ועל לבכם אכתבנה", ואם בחוקותי תמאסו הרי שאל לכם לבלבל את עצמכם – שום דבר לא יעזור ואתם תגיעו להיפך הברית החדשה, לדברים הכי קשיים שיכולים להיות. נרחיב;

אני מבקש לצטט מאיגרת מפורסמת של מרן הרב קוק זצ"ל, שנכתבה לפני כמאה ועשרים שנה, שש שנים לפני מלחמת העולם הראשונה, שהוא כותב אותה מדם לבו. חלקו הראשון שווה לימוד ועיון שוב ושוב, והוא קורא לאותו מי ששולח אליו מכתב מסוים מיהודי גרמניה לבוא ולהצטרף ליישוב בארץ ולהרים את הענין הרוחני. הוא מדבר על הפער הגדול בין המציאות הרוחנית של היישוב הישן דאז לבין "הקולטורה" שנאחזת בתרבות החדשה, והוא אומר שאם לא נייצר פה איזה כח פנימי שכל כולו קדושה ויראת שמים שירים את כל עבודת התרבות והחקלאות והתעשיה, הרי שהוא צופה דברים קשים מאד, והוא מפרט ממה הוא מפחד –

אם נעזוב את שעת הכּשר [הוא טוען שבאותו זמן יש שעת כושר ויהודים יכולים לעלות לארץ ולהשתלב, כי כנגדם הוא רואה כוחות שליליים שמנסים להפריע לזה מבחנה רוחנית. הוא מדבר על אנשים ברמה הציונית], של התחלת התפתחות הישוב, והחלישות הגופנית והרוחנית וחסרון אמצעי המלחמה יבאו עד מרום קצם אצל שלומי אמונים שבא"י, והיד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת בגרגרים של היסתוריה ושל חיבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים כולו הוא אינו יהודי, העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף ג"כ לשנאת ישראל וארץ ישראל, כאשר כבר נוכחנו ע"פ הנסיון [כוונתו היא למתיוונים ועד להורדוס, תקופה שהפכה באידיאלים ולאומיות והפכה ללאומיות מזוייפת עם גרגירי היסטוריה כשהפנים כולו איננו יהודי וזה מה שהביא לכאן את רומא] – היד הטמאה הזאת תתגבר, אז אין די באר גודל האסון. (אגרות הראי"ה, א', אגרת קמ"ד)

שמענו את המילים הקשות? זה הרב קוק, אוהב ישראל הגדול, שהיה עבד לעם קדוש ביפו ובמושבות, שהלך באותן שנים למסע המושבות בארץ ישראל! וכדי לסיים בטוב נקרא גם את משפט הסיום שלו שמסקנתו היא קריאה ליהודים שלומי אמוני ישראל שיבואו כי יש כעת הזדמנות לתפוס עוצמה והשפעה. אמנם בסוף, קריאתו לא הצליחה ורוב אותם מי שהוא פונה אליהם נשארו ונשרפו שם הי"ד. רק נסיים בטוב ונביא את סוף דבריו –

אבל בד' בטחתי, שלא יתן למוט רגלנו, וכל חרד לדבר ד', וכל חפץ בישועת עמו וארץ קדשו, יעמד על דגלנו, ונתחיל ליסד בציון פינת יקרת, ולהחיות את הישוב החדש, על בסיס טהרת האמונה, המחוברת עם ששון החיים ודרישת משאלותיהם הצודקות, והי' ד' עמנו, לקומם הריסות עמנו לדור דורים. ואתה, עורך נכבד, שים נא ידך עמנו, ובא בראש כל חלוץ, לימין ד' רוממה. (שם)

ובאמת צריך לברר איך ייתכן שאנשים שחיים לאומיות ישראלית באמת, מחרפים את נפשם בצבא, מייצרים תרבות ישראלית כלפי חוץ כשהפנים איננו יהודי, איך זה יכול להיפך "למשחית ולמפלצת ולסוף גם לשנאת ישראל וארץ ישראל".

באגרת אחרת כותב הרב קוק "אני כותב לא מפני שיש לי כח לכתוב, אני כותב כי כבר אין לי כח לידום" (אגרות הראי"ה א', כד). שלא נפספס – אין פה משהו כנגד אדם מסוים, זו גם לא פוליטיקה. אין פה תסכול ולא 'לשעברים'. שלא נוריד מהערך של זה – זו תנועה שיש בה רמטכ"לים לשעבר וראשי ממשלות, סגני רמטכ"לים ו'ענקי משפט', שיכולה להיפך ולהיות סוכן לשנאת ישראל.

קשה יותר מאוטו-אנטישמיות

אם אנחנו מתפלאים איך ייתכן שמבפנים מבפנים בשעה של המלחמה הכי קשה ומוצדקת, אנשים שחרפו את נפשם שנים, יכולים לשרת את עלילות הדם הכי בזויות ומטונפות של ההיסטוריה, ממש כמו בימי הביניים, אבל מפה, מתוכנו, עם מדים וללא מדים, עם עברית צחה, איך זה יכול להתפתח ולהיות תפיסת עולם, תנועה, אז עלינו להבין שזה מפני שהפנים כולו בתוכו הוא איננו יהודי, ו-"אם בחוקותי תלכו" זה לא בדיחה. צריך לדעת את האמת – יין אפשר לעשות גם מענבים. אינני יודע מי המציא את התפיסה ש"אם בחוקותי תמאסו" זה לא נורא ובלבד שאתה נשאר קשור לצבא ולכלל ישראל שהרי כך בטוח שבסוף הוא יוביל וכו'. הרב קוק לפני מאה ועשרים שנה לימד אותנו הפוך – "אם היד הטמאה הזו תתגבר, אין די באר גודל האסון". וצריך להבין את זה לעומק. זה בא לידי ביטוי בתסכול של לשעברים אבל זה הרבה מעבר לזה, הרבה יותר שורשי – זה מאבק על האם השאיפה היא "ונתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה".

שלא תטעו, אני רגוע לגמרי, והרוגע זה נובע מתסכול אדיר שלהם שהם רואים שמאבדים את השטות הזו כאילו יש קיום לדבר ישראלי מבחוץ כשמבפנים אין שום דבר יהודי. אפילו "שמע ישראל" לא קיים שם. פטפטת, דיבורי תרבות מזויפים. אלו המילים של הרב זצ"ל, לא שלי – "המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת בגרגרים של היסתוריה ושל חיבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים כולו הוא אינו יהודי". ושלא נחשוב שאנחנו יכולים או צריכים ללמד את הרב קוק כמה חשובה השפה עברית, ומה חשיבותה של ההיסטוריה ושל הלאומיות. הוא קצת יודע מזה. אבל צריך לומר בקול ברור ש"אם בחוקותי תלכו" הרי שיהיה כך ואם חלילה בחוקותי תמאס נפשכם – הרי יהיה חלילה כך. וזה לא משנה אם היית גנרל או רמטכ"ל. בכלל לא משנה. אף אחד לא השתגע שם פתאום – זה המסלול המובנה.

ונאמר דבר עוד יותר קשה. אני לא מקבל במקרה הזה את ההסבר כאילו זו אוטו-אנטישמיות. זה יותר גרוע; אוטו אנטישמיות היתה מחלה של יהודים מומרים ששנאו את עצמם ואת יהדותם עד כדי כך שהיו כאלה שאבדו את עצמם לדעת, כמו למשל אוטו ויינינגר ועוד כל מיני מופרעים שכתבו ספרים שלמים על היהדות ואשר שימשו בסופו של דבר את התנועה הנאצית, בהפוך על הפוך – על מנת להסביר למה אין ליהודי סיכוי להשתנות גם אם הוא המיר את דתו, ולכן לטענתם יש לחסל גם את המומרים. כאן מדובר בדבר אחר. מצד אחד אני מעריץ את האנשים האלה כי הם היו המפקדים שלנו בצבא, אבל כשאתה יכול לקחת את כל החוץ ולהשתמש בכלים ולא להכניס פנימה את המנוע האמיתי, הרי שהכלים עצמם יכולים להתהפך עליך ולכן מהבחינה הזו זה יותר מסוכן. וככל שיגיע הרגע שמרגישים שאנו אכן מתקרבים לניצחון במלחמה, הלאומיות המזויפת שלהם מתעוררת בבהלה וחוששת ש-'הנה עוד מעט הם ידברו על הקב"ה ועל משיח עוד יותר ועוד יותר ולכן חייבים לגרום שזה לא יקרה'.

ללמוד אמונה מהחטופים

שיעורי האמונה הגדולים ביותר שאנחנו מקבלים בחודשים האחרונים ושבעז"ה עוד צפויים לנו עשרים ואחד שיעורים כאלו בקרוב, הם מהחטופים. לראות את אמילי דמארי, את אגם ברגר ועוד זועקים ש-"הכל זה מהקב"ה!", את עומר שם טוב מתאר איך הוא היה מדבר עם הקב"ה במנהרות. שמעתם אותו? הוא אמר שכאשר הוא התחיל את הדיבור שלו עם הקב"ה הוא פתח את דיבורו ואמר -"אבא, איך אתה היום? איך אתה מרגיש? מה איתך?'. האם אנחנו מבינים מהי "ברית חדשה" – "ואת תורתי אתן בקרבם ועל לבם אכתבנה"? אבא אתה הרי מתחנן כל הזמן שילכו בחוקותיך, אז איך אתה מרגיש? איך אתה עומד בצער הזה, בכאבים האלו? להרגיש צער השכינה.

אני האחרון שדואג, כי "אם בחוקותי" אומר שאם הקב"ה כל כך מתחנן שיהיה לנו אז לא תהיה לו ברירה ובסוף הכל יהיה בסדר, אבל רגע, לפני שנגיע לזה הגיע הזמן לומר את האמת כמו שפתחנו. זה שאתה רמטכ"ל ישראלי לא אומר שאתה לא יכול להפוך להיות חלק מתנועה שתהיה "משחית מפלצת, שנאת ישראל ושנאת ארץ ישראל" ומפתחת עלילות דם על רצח תינוקות, ומדברת על טיהור אתני כביכול שמבצעים הילדים שלנו, גם הילדים הפרטיים שלי, שנמצאים שם עכשיו במילואים.

אז שלא נתפלא – זו התכנית האלוקית של "אם בחוקותי". אל לנו לדבר ולעסוק רק במה יבוא מצד הגויים כי כך אנחנו מפספסים את הנקודה המרכזית. זו התכנית, שאם בחוקותי תמאסו, כלומר זה לא יהיה בפנים אלא רק בחוץ, באופן מזויף, שלא תהיו עמלים, לא יהיה לכם חלק בזה, אז יהיה כפי שכבר נוכחנו לדעת – המתיוונים היו מאד לאומיים, דיברו עברית צחה, אהבו את הארץ, גבולות המדינה החשמונאית היו אולי הרחבים ביותר מאז ומעולם – ובכל זאת הם הפכו להיות הסוכנים של הגרועים שבגרועים שבאויבינו.

"אבל ב-ה' בטחתי". זה לא מה שיהיה. אל דאגה, וכיון שכל כך בטוח שזה לא יהיה – קיים הלחץ הגדול אצל הצד של המשחית והמפלצת. ולכן התפילות שלנו הן על "אחינו כל בית ישראל" גם על מי שנמצאים בשביה רוחנית מופרעת כזו. ומצד שני – אל לנו להקל בכך ראש. זה מאבק רוחנית מול תנועה משומנת ומכוונת מבפנים ומבחוץ שלוקחת לתוכה את כל המערכות, את כל הזיוף של צורה ישראלית מבחוץ והפנים אינו יהודי בכלום, ולזה מצטרפות כל המערכות – בית המשפט העליון, התקשורת ואחרים. זו תפיסת עולם שלמה. כשאנחנו שומעים את כל הסיפורים מסמרי האזניים על החטיבה היהודית בשבת – צריך להבין מאיפה זה נובע. זה משחית, זה מפלצת של שנאת ישראל. זו ההגדרה. ישראלי, עברית, לבוש ישראלי, צורה ישראלית מבחוץ – ומבפנים "את חוקותי תמאסו", ומה שיקרה אז הוא "תגעל נפשי אתכם", ואולי אנחנו צריכים לנסות הפעם ללמוד את הפרשה בשימת לב לא למה שיבוא הגוי ויעשה פה אלא במה שיקרה לי אם לא אצליח להפנים את התורה הזו לתוכי. להכשיר את הכלי לקבל את הברית החדשה הזו של "תורתי בקרבם".

עד כאן – חלק א' של השיעור, ובו למדנו כי המילה "אם" היא מילת תנאי, וכפי שאמר שם רש"י –

…הרי שבע עבירות, הראשונה גוררת השניה, וכן עד השביעית, ואלו הן, לא למד, ולא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים, כופר במצות, כופר בעיקר. (ויקרא כ"ו, ט"ו, ברש"י)

ואז "ואף אני אעשה זאת לכן והפקדתי עליכם" – שבע פורענויות ועוד שבע וכו'. הכל מתחיל בכך שהחיצוניות היא ישראלית והפנימיות מנותקת מיהדות לגמרי.

תחנוניו של הקב"ה

והנה אנו מגיעים לעיקר – חלק ב', שאמנם יהיה קצר בלימודנו אבל הוא העיקר. בואו נראה את "היום יום" של כ"ד אייר –

"אם בחוקותי תלכו" אם זה הוא לשון תחנונים, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה, שכוונתו הלואי בחוקותי תלכו. וזה שהקב"ה כביכול, מתחנן לפניהם שישמרו את התורה, זה עצמו מסייע ונותן כח לאדם שיעמוד בבחירתו הטובה… (ספר היום יום לרבי הריי"צ, כ"ד אייר)

שני פירושים מביא כאן הרבי הריי"צ על "אם בחוקותי תלכו". אנחנו מכירים שיהודי יכול להגיע לפעמים לתובנה, למסקנה שכל מה שנתן לו את הכוחות היו אלו התפילות של סבתא, של אמא, עליו. מכירים? אנחנו יודעים מה יכולה אמא צדיקה להשפיע בתפילותיה על הילדים? אנחנו מכירים את זה שיהודים עולים בל"ג בעומר לציון הרשב"י ומבקשים להתפלל? תפילות לרחל אימנו? – רבותי, מה שעושה הקב"ה כל הזמן הוא שהוא מתחנן עלינו, ותחנוניו נותנים כח כביכול לאדם על מנת שהוא יוכל לבחור נכון וללכת בחוקותיו של הקב"ה. הקב"ה מתחנן!

אם הינו יכולים להיכנס – ולעולם לא נוכל – לאפס נקודה אפס של צער השכינה של תחנוניו של הקב"ה ית', הרי שמצד אחד היינו נשברים לראות את כאבו, ומאידך היינו קולטים שההליכה בחוקות ה' היא הרצון הכי פנימית שלו ית', זו התאווה שלו, לזה הוא מתחנן וזה מה שנותן כח לאדם לעשות את זה . שמענו איזה דבר מופלא זה?

"אם בחוקותי", מסביר הרבי הריי"צ – "אם – בחוקותי תלכו", כלומר על ידי התחנונים של הקב"ה אנחנו הולכים בחוקות ה', על ידי זה אנחנו מסוגלים לבחור בהליכה בדרכי ה'. זה געוואלד.

אחרי שלמדנו את חלק א' של השיעור, ואתה מתלבט אם בכלל לומר את זה אבל מבין שחייבים להסביר שיין עושים מענבים וחייבים ללמוד פשט, לומר את האמת – ש"אם בחוקותי תלכו" זה תנאי וכו', באים חז"ל ואומרים, שאחרי הפשט, העומק בא ומלמד אותנו שהקב"ה לא בא ונתן לנו בחירה חופשית והלך הביתה חלילה, הוא לא רק מכוון את היד שלנו, אין אלו הפילוסופיות שהקב"ה עוזר לי בבחירה הטובה. מה שבאמת עושה את זה אלו התחנונים שלו. אנחנו מסוגלים לדמיין את זה? אנחנו יכולים לדמיין את גודל הרצון העליון שלו ית'? אתה יודע שהדבר שאתה הכי עובד ופועל ממנו הוא הרצון? "אין דבר העומד בפני הרצון" הכוונה היא לרצון שלי לעשות כך או כך, אז נתאר לעצמנו על אחת כמה וכמה מהו הרצון של הקב"ה ומה באמת נותן לנו את הכח! אז אתה שבור בגלל שאתה רואה שזה קצת צובר תאוצה, הדבר המנגד, הקשה לך? האם הרצון של הקב"ה לא יותר חזק? הרי על זה הוא מתחנן ומבקש ושואל ומתפלל כל היום!

אני נושא עמי את צער השכינה

ר' אשר פריינד זצ"ל היה דורש על הפסוק "…וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב" (קהלת א', י"ח). ההסבר העממי הפשוט הוא שככל שאתה יודע יותר אתה כואב יותר ולכן עדיף לדעת כמה שפחות, אבל אין זה הפשט, כי הפירוש הפשוט העמוק הוא "יוסיף דעת" – דעת ה', אז אדרבה היה צריך להיות שמי שמוסיף דעת – מוסיף טוב! ולכן הוא הסביר – דעת זה התקשרות עם הקב"ה. הקב"ה הגביל את היכולת שלי להתקשר איתו ית' כי אם הייתי מוסיף דעת וחיבור אליו ית' הייתי מרגיש את צער השכינה, והמכאוב שהיה נגרם לי היה כזה שלא הייתי יכול לעמוד בו רגע אחד. שמענו?! רק מלראות את צער השכינה היה גורם לנו את המכאוב הגדול יותר.

וכעת אני מבין את זה, בשלב העמוק יותר של זה – שהקב"ה מתאווה, מתחנן וזה רצונו וזה מה שנותן לי את הכח!

בעל התניא פותח את חיבורו במשפט – "משביעין אותו תהי צדיק", וזקני החסידים היו קוראים את המילה הראשונה בש' שמאלית – "משֹביעין אותו תהי צדיק". השבועה שהקב"ה משביע את את הנשמה שיורדת לגוף איננה שבועה רגילה שלאחריה הוא פורש, חוזר למקומו ועוקב מרחוק "אם בחוקותי תכלו – ואם בחוקותי תמאסו". זו היתה ההבנה של חלק א' של השיעור. אלא אני משֹביע בך ואותך, היינו – 'אני נותן לך את הכח לעמוד בשבועה הזו, אני מתחנן, אני רוצה בכך'.

אני מת לפגוש את עומר שם טוב המתוק הזה. אנחנו מבינים איך מדברים עם הקב"ה? אם היינו מבינים את זה כמו שצריך היינו חיים בעולם אחר. 'טאטע, איך אתה מרגיש? איך אתה מסתדר?'. עומק הפשט פה הוא אם אני מצליח להתחבר עם התחנונים שלו ית', עם הרצון שלו – איזה כח עצום אני אקבל! היש דבר העומד בפני הרצון שלו?! – וזה הרצון שלו, לכל אחד ואחד מאיתנו מכל עם ישראל האהובים – זה מה שלימד אותנו הרב קוק – וגם אם אני שונא משהו מצד מעשיו, ורואה בו משחיתיות ומפלצתיות כי זה מה שנראה במציאות, הרי שאת התוכן הפנימי אני אוהב אהבת נפש, באמת, כי התוכן הפנימי הוא תחנוניו של הקב"ה וזה ודאי יותר חזק מכל התוכניות שלהם והדיפ-סטייטים והשיטות והפטנטים והמערכות. כן, יש משהו יותר חזק מכל זה – והוא הרבונו של עולם, והוא מתחנן ורוצה על כל אחד מאיתנו. זה מה שנותן לי את הכח ולחברי ולכל אחד ואחת מאיתנו.

"אם" הוא תנאי – תכיר את המציאות, אבל אז, כאשתה הולך להתפלל, דע לך שיש פה מישהו שמתפלל עליך פה עוד לפניך. כן, גם אם קמת בארבע בבוקר להתפלל, פשששש, וזה יפה מאד – האם אתה יודע מתי הקב"ה התחיל להתפלל עליך הבוקר? והוא מתחנן "בחוקותי תלכו", ומכח זה אנחנו יכולים ללכת בחוקותיו.

להלך במקומות הכי קשים – בכח "חוקותי"

והרבי הריי"צ מוסיף עוד משפט והסבר ובו נעמוד, בקריאה אחרת. ההסבר הראשון שלו היה שהתחנונים של הקב"ה הם הנותנים לנו כח ללכת בחוקותיו ית' אבל יש לו עוד קריאה, עמוקה מאד –

…ועוד זאת אשר בחוקותי תלכו דנעשית הנשמה מהלך. (שם)

זה נפלא. לפני ירידת הנשמה לעולם, כשהיא היתה תחת כסא הכבוד, היא היתה כמו המלאכים הנקראים "עומדים". אמנם בעולם הזה אנחנו צריכים ללכת – "בחוקותי תלכו". ואיך אפשר באמת ללכת פה בעולם הזה, הקשה והחומרי, עם כל הקשיים והמהמורות, בשבילים? איך מהלכים בעולם הזה? – על ידי 'חוקותי', על ידי התורה והמצוות, וכאשר אני הולך עם התורה והמצוות אני קונה תכונה של מהלך. חז"ל אומרים –

אמר רבי לוי בר חייא היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון" (תהלים פד, ח). (ברכות ס"ד.)

אנחנו מהלכים. ומאיפה יהיה לנו כח להלך? גם זה נמצא במדרש. אם בחוקותי, כלומר, הבחוקותי, התורה והמצוות הם רצון הקב"ה. את התחנונים ואת הרצון הפנימי שלו הוא הכניס לנו בתוך חוקותיו, ואז על ידי זה אתה יכול להפוך להיות ל-"תלכו". על ידי זה יש לך כח להלך בתוך המקומות הכי קשים, הכי סבוכים – על ידי חוקותי, מצוותי. השמירה על חוקות ה' תתן לנו כח להיות מהלך. איך כתוב בהמשך הפרשה? –

וְהִתְהַלַּכְתִּי֙ בְּת֣וֹכֲכֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וְאַתֶּ֖ם תִּֽהְיוּ-לִ֥י לְעָֽם. (ויקרא כ"ו, י"ב)

אטייל עמכם בן עדן, כלשון רש"י. "אם בחוקותי תלכו" – כשהתחנונים האלה מוחדרים אלינו דרך מצוותיו של הקב"ה, דרך תורתו – זה מה שנותן לי את הכל להיות מהלך. והתחנונים האלה שהקב"ה מתחנן – אין שום דבר שיכול לעמוד בפניהם. הם מקור הכח שלנו.

נצח שביסוד

"אם" – לשון תנאי, "אם" לשון תחנונים. הכח הזה שהקב"ה מתחנן ומחדיר בנו גם כאשר לנו כבר לעיתים אין כח ונמאס והכל נראה מיואש, אם נעצום לרגע את העיניים ונתפוס שהקב"ה מתחנן עלינו, מתחנן לפנינו, ונבין מה כח תאוותו ית' לפעול בעולם, נבין כמה אנחנו קרובים, מחוברים אל היעד הגדול הזה.

ומשפט סיכום. היום אנחנו בספירת "נצח שביסוד". היסדו היא ספירת הייחוד של איש ואשתו, של הקב"ה בנו ואנחנו בו, והנצח שביסוד זה לתפוס שלתחנונים שלנו יש גבול אבל הכח שלי להתקשר עם הקב"ה, גם אם הכל נראה כ"כ רחוק והפוך – מפני שהתחנונים של הקב"ה הם נצח, ומהכח הזה אני וודאי יכול להגיע – "והקימותי את בריתי אתכם", לא כברית הישנה כי אם ברית חדשה, "את תורתי אתן בקרבם ועל לבם אכתבנה".

ננסה הפעם להיכנס, בתוך השבוע של פרשת אמור, בעיקר לעניינו של היום, ל"ג בעומר, שמעמיד אותנו באחד הצמתים הכי מעניינים שיש, ובייחוד בדורנו ובימינו. האם אנו מכירים עוד יום בשנה שכולו סובב סביב אדם? אין עוד דבר כזה! יש אכן עוד תאריכים בהם נפטרו צדיקים גדולים, משה רבנו ועוד, אבל המקסימום בימים האלו הוא שלא אומרים תחנון. לעומת זאת השפעתו של רשב"י היא כה גדולה שכל אחד מאיתנו מכיר את זה מימים ימימה; החברים פה במגדל ובטבריה זוכרים שהיו יוצאים למירון כמה ימים לפני ל"ג בעומר עם אוהלים, והאשכנזים ברחביה גם הם דיברו על היום הזה אמנם קצת יותר בשקט, אבל המשותף הוא שלכולם ל"ג בעומר הוא קודש הקודשים.

אסור להתעסק עם רשב"י

נתחיל בהלכה. הרמב"ם לא מזכיר את ל"ג בעומר בשום ענין – לא לגבי תחנון, לא לגבי שמחה וכו'. בכלל הרמב"ם לא מזכיר את ענייני תלמידי רבי עקיבא, גם את האבלות על מותם הוא לא מזכיר. השו"ע כן מתייחס לזה ובסימן תצ"ג מזכיר את ל"ג בעומר אך לא את רשב"י (ולהלן), ואגב, הוא משתמש בביטוי "ל"ג לעומר", כמו שאנו, הספרדים והחסידים, נוהגים לספור את הימים (האשכנזים סופרים "בעומר"), ומענין שדווקא ביום הזה כולם מתאחדים סביב הביטוי "ל"ג בעומר". הרבי מליובאוויטש זיע"א מביא את זה ש-"ל"ג בעמר" בגימט' עולה משה, ומבחינת התודעה העממית אכן אין עוד מציאות שדומה לרשב"י.

מכל מקום, ריבוי השמחה ביום הזה אינו מופיע בהלכה אלא זהו דבר שאנחנו יודעים מהקבלה ומהעולם הפנימי – יום הילולא, יום שנתגלו בו כל סודות התורה וכיו"ב. מרן השו"ע כותב –

נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג לעומר, מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא; אבל לארס ולקדש, שפיר דמי, ונשואין נמי, מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו… נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות, ואין להסתפר עד יום ל"ד בבקר אלא א"כ חל יום ל"ג ערב שבת שאז מסתפרין בו מפני כבוד השבת. (שו"ע או"ח תצ"ג, א'-ב')

הוא מזכיר את תלמידי רבי עקיבא אך לא את רשב"י. הרמ"א מוסיף על דבריו –

ובמדינות אלו [באשכנז] אין נוהגין כדבריו, אלא מסתפרין ביום ל"ג ומרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון (מהרי"ל ומנהגים). ואין להסתפר עד ל"ג בעצמו ולא מבערב (מהרי"ל). מיהו אם חל ביום ראשון נוהגין להסתפר ביום שישי לכבוד שבת (מהרי"ל). ומי שהוא בעל ברית או מל בנו מותר להסתפר בספירה לכבוד המילה. (הגה מנהגים). (שם)

איזה ביטוי יפה – "ומרבים בו קצת שמחה". מרבים – קצת. צריך לדעת להרבות בקצת שמחה. אך גם הוא לא אומר מה הסיבה ולא מזכיר את רבי שמעון. על זה מביא המגן אברהם, מגדולי פוסקי הדורות, את המשפט המרתק הבא –

ומרבים בו. וכתוב בכוונות (דרושי הפסח דרוש י"ב)^[1] שגדול אחד היה רגיל לומר נחם בכל יום ואמרו גם בל"ג ונענש. (מג"א, שם)

כאשר מסתכלים במקור אותו הוא מצטט, בשער הכוונות, רואים שמופיע שם כך –

גם העיד הה"ר אברהם הלוי כי בשנה הנזכר הלך גם הוא שם והיה נוהג לומר בכל יום בברכת תשכון "נחם ה' אלקינו את אבלי ציון כולי", וגם בהיותו שם אמר נחם כו'. ואחר שגמר העמידה אמר לו מורי ז"ל כי ראה בהקיץ את רשב"י ע"ה עומד על קברו ואמר לו "אמור אל האיש הזה אברהם הלוי כי למה אומר נחם ביום שמחתינו והנה לכן הוא יהיה בנחמה בקרוב". ולא יצא חדש ימים עד שמת לו בן א' וקבל עליו תנחומין. וכתבתי כל זה להורות כי יש שרש במנהג הזה הנזכר. ובפרט כי רשב"י ע"ה הוא מחמשה תלמידיו הגדולים של ר"ע ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג לעומר כפי מה שביאר לעיל ביום ל"ג לעומר. (שער הכוונות שם)

כאשר הגיע האר"י הק' לצפת, לקח את התלמידים למירון משך ג' ימים, ור' אברהם הלוי הנזכר שהיה מתלמידיו היה עמם. זה סיפור מזעזע, ולא היינו מזכירים אותו אם הוא לא היה מופיע להלכה כנ"ל במג"א. כלומר המגן אברהם מזכיר שאי אמירת תחנון ביום זה היא בגלל שזה מסוכן. "אל תתעסקו עם רשב"י", אומר לנו המגן אברהם!

קללת "ואספת דגנך"

פתחנו בהלכה ומפה נכנס לפנימיות של העניינים. נאמר גם שיום הילולת רשב"י, לא רק שזה יום יחיד בלוח השנה שעושים כזה יארצייט למישהו, הרי שזה משפיע לא רק על הנפש אלא גם על המקום, מירון.^[2] זה המקום הכי מתויר בארץ אחרי הכותל המערבי (והכותל זה לא בגלל אדם מסוים אלא כי זה מקום המקדש). מאיפה זה בא?! וכמובן שליום הזה יש גם השפעה על הזמן – כאילו כל הימי הספירה מתנקזים ליום הזה של 'הוד שבהוד', שפרץ כבר מזמן את מתחם המקובלים והחסידים, והתפשט לכל שכבות העם. מה הסיפור של היום הזה ושל רשב"י?.

ונקצין את זה יותר – אם היו שואלים אותנו מי היא הדמות, מכל אנשי המקרא, התנאים והאמוראים, שאין סיכוי שכל ה'עמך' יידבק בה, סביר ביותר שהיינו עונים שזה יהיה רבי שמעון בר יוחאי. למה? – כי רשב"י הוא קיצוני, במובן החיובי של המושג, אבל באופן הכי קיצוני שיש, ובהכל. במחלוקת המפורסמת בינו לרבי ישמעאל על תורה ועבודה, על מתי ללמוד תורה ומתי לצאת לעסוק בפרנסה –

ת"ר ואספת דגנך. מה ת"ל? לפי שנא' (יהושע א, ח) 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' יכול דברים ככתבן? ת"ל ואספת דגנך – הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי ר' ישמעאל. ר"ש בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנא' (ישעיהו סא, ה) 'ועמדו זרים ורעו צאנכם' וגו' ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנא' (דברים יא, יד) 'ואספת דגנך'. ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנא' (דברים כח, מח) 'ועבדת את אויביך' וגו'. אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן כר' שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן. (ברכות ל"ה:)

לפי רשב"י, "ואספת דגנך" זו לא מצווה אלא סוג של קללה. לכתחילה צריך להיות "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", והגוים יעשו עבורנו את כל המלאכות! האם זה מתאים לציבור הרחב?, וכפי שאביי אומר בסוף – רבים ניסו לעשות כך "ולא עלתה בידם", אז איך רשב"י הפך להיות המודל של כל היהודים התמימים והפשוטים והמתוקים שאומרים פסוק בבוקר ובפסוק בלילה (ולפעמים פסוק של שמע ישראל רק כשמגיעים למירון)? וזה המג"א שפוסק כן להלכה שמסוכן לומר תחנון כשמגיעים לל"ג בעומר! מילא בר"ח או בשבת, אבל בל"ג בעומר?

לא עובר אחוז חסימה

בסיפור המפורסם על רשב"י במערה יש דוגמא קלאסית נוספת לקיצוניות הזו. הם הגיעו למערה בעקבות הדיון שהיה ביחס למעשי הרומאים –

…דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ויתיב יהודה בן גרים גבייהו. פתח רבי יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו – תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן – תקנו שווקין להושיב בהן זונות מרחצאות לעדן בהן עצמן גשרים ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות. אמרו – יהודה שעילה יתעלה, יוסי ששתק יגלה לציפורי, שמעון שגינה יהרג. (שבת ל"ג:)

זה דיון על איך להתייחס למציאות, איך להתייחס לטראמפ וההצהרות שלו לגבי קטאר עכשיו. ואז הם מחליטים לברוח –

אזל הוא ובריה טשו בי מדרשא. כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי. כי תקיף גזירתא א"ל לבריה נשים דעתן קלה עליהן דילמא מצערי לה ומגליא לן אזלו טשו במערתא… (שם)

הוא מפחד שיאלצו את אשתו לגלות את מקום מחבואו אז הוא בורח מבלי לומר אפילו לה להיכן. הוא נמצא בבדידות מוחלטת. פלא גדול. "עמך ישראל" לא מסוגל להדבק בכזו קיצוניות. זה לא עובר את אחוז החסימה. וההמשך ידוע – הם חיו כל השנים על אכילת חרובים בפלא שקשה לתפוס, וכשהם יוצאים, רשב"י ובנו ר' אלעזר –

איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא והוו משלחי מנייהו, והוו יתבי עד צוארייהו בחלא. כולי יומא גרסי, בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו והדר משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו. איתבו תריסר שני במערתא. אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא אמר – מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזירתיה? נפקו, חזו אינשי דקא כרבי וזרעי. אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה?! כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף, יצתה בת קול ואמרה להם להחריב עולמי יצאתם?! חיזרו למערתכם.

לא נעים לומר – לא אחוז חסימה אלא אפילו מנין או זימון קשה להבין איך הם השיגו עם קיצוניות שכזו ששורפת את כל המציאות! ומפה הוא הפך לדמות היחידה בכל לוח השנה שמשנים את כל מערך האוטובוסים הלאומי לפי זה. איך זה יתכן? ורק נסיים את הסיפור –

הדור אזול איתיבו תריסר ירחי שתא. אמרי משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש [אפילו הביטויים של הגמרא עליהם קיצוניים!]. יצתה בת קול ואמרה צאו ממערתכם. נפקו, כל היכא דהוה מחי ר' אלעזר, הוה מסי ר"ש. אמר לו בני, די לעולם אני ואתה. בהדי פניא דמעלי שבתא, חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא ורהיט בין השמשות. אמרו ליה הני למה לך? אמר להו לכבוד שבת. ותיסגי לך בחד? – חד כנגד (שמות כ, ז) זכור וחד כנגד (דברים ה, יא) שמור. א"ל לבריה חזי כמה חביבין מצות על ישראל יתיב דעתייהו. (שם)

שאלה – הפגישה שלהם עם אותו זקן היתה ממש סמוך לבין השמשות של כניסת השבת, וזה מאד יפה שהגמרא רוצה להראות עד כמה שרשב"י התפעל מהמצוות של עם ישראל, אבל האם לא היה נכון יותר שרשב"י יאמר לאותו זקן – 'יש לך מנהג יפה מאד, אבל למה כל כך מאוחר? למה לא הבאת את ההדסים הללו הביתה לפני שעתיים?', למה זה צריך להיות בקבלת השבת? פתאום עוברים לקיצוניות ההפוכה…

אני לא מסתפק בשאלה על איך זה שדמות אחת הופכת את התאריך לחג, גם בזמן וגם במקום, אלא השאלה היא – איך איך רשב"י עצמו נהפך לכזו דמות נעימה ועממית שכל העם מציין את היום הזה?

ולפני שנענה נשים לב לנקודה נוספת. לכאורה יש סתירה בין דברי רשב"י; אותו רשב"י ששיטתו היא "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" הוא אותו רשב"י שבמקום אחר אומר –

א"ר אמי מדבריו של ר' יוסי נלמוד אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצות (יהושע א, ח) 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ ורבא אמר מצוה לאומרו בפני עמי הארץ. (מנחות צ"ט:)

איך זה מסתדר עם דעת רשב"י בגמרא הקודמת שלפיה אדם צריך ללמוד תורה כל הזמן?

תלמיד צעיר שמסכסך בין רבותיו?!

ודבר אחד אחרון – נהגו לחלק בין רבי שמעון לפני שנכנס למערה לרבי שמעון שאחרי שיצא ממנה, אבל כשנכנסים לביוגרפיה המוקדמת שלו נתקלים בסיפור מדהים שלא ניכנס לכולו רק נזכיר פרט אחד בו. הגמרא מספרת שלפני חורבן הבית, רבן יוחנן בן זכאי יצא מירושלים בתוך הארון והגיע לקיסר וביקש ממנו כידוע את יבנה וחכמיה. תפקידו של ריב"ז היה אב בית הדין ואילו הנשיא שהיה מקביל אליו היה רבן שמעון בן גמליאל, בנו של הלל. רבן גמליאל הזקן, בנו של רבן שמעון בן גמליאל הזכרנו, מכונה גם 'רבן גמליאל דיבנה', והוא אמור לבסס את יבנה אחרי רבן יוחנן. צריך לזכור את ההקשר ההיסטורי – אנחנו עכשיו אחרי חורבן הבית, רבבות יהודים נשחטים בארץ ע"י הרומאים, אלפים אחרים נמכרים לעבדות וגולים. בזכות רבן יוחנן קיבלנו את יבנה, אך מעט אחרי זה הוא נפטר, מתמנה רבן גמליאל הזקן לנשיא, שאיתו אב בית הדין הוא רבי יהושע, תלמידו של רבן יוחנן ורבו של רבי עקיבא. נחשוב על האחריות שהיה מוטלת על כתפיהם. רשב"י בתקופה הזו הוא עדיין בחור, תלמיד צעיר (הוא תלמידו של רבי עקיבא). מספר שם על דיון הלכתי שנידון בבית המדרש – האם תפילת ערבית היא חובה או רשות, כלומר ברור לכל שצריך להתפלל ערבית אבל האם כשחז"ל תיקנו את התפילה הזו היא נתקנה באותה רמת חשיבות כמו שחרית ומנחה, כתמיד של שחר וכתמיד של בין הערביים, או שהיא רשות, והנפקא מינא להלכה יכולה להיות שכאשר יש מצווה אחרת עוברת, מה קודם למה, וכן שאין בתפילה הזו חזרת הש"ץ (ועל אף שעם ישראל קיבלו על עצמם את התפילה הזו בהמשך כחובה) –

תפלת הערב אין לה קבע: מאי אין לה קבע? אילימא דאי בעי מצלי כוליה ליליא ליתני תפלת הערב כל הלילה, אלא מאי אין לה קבע? כמאן דאמר תפלת ערבית רשות, דאמר רב יהודה אמר שמואל תפלת ערבית רבן גמליאל אומר חובה, ר' יהושע אומר רשות… (ברכות כ"ז:)

והגמרא שם מספרת סיפור –

ת"ר מעשה בתלמיד אחד שבא לפני ר' יהושע א"ל תפלת ערבית רשות או חובה אמר ליה רשות בא לפני רבן גמליאל א"ל תפלת ערבית רשות או חובה א"ל חובה א"ל והלא ר' יהושע אמר לי רשות? (שם)

זה נראה כאילו אותו תלמיד נוהג שלא כהוגן ומנסה לסכסך בין הנשיא לבין אב בית הדין! עונה לו רבן גמליאל –

א"ל המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבית המדרש. כשנכנסו בעלי תריסין עמד השואל ושאל תפלת ערבית רשות או חובה, א"ל רבן גמליאל חובה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שחולק בדבר זה? אמר ליה ר' יהושע לאו. א"ל והלא משמך אמרו לי רשות?! אמר ליה יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך, עמד רבי יהושע על רגליו ואמר אלמלא אני חי והוא מת יכול החי להכחיש את המת, ועכשיו שאני חי והוא חי היאך יכול החי להכחיש את החי? היה רבן גמליאל יושב ודורש ור' יהושע עומד על רגליו עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן עמוד ועמד. אמרי עד כמה נצעריה וניזיל? בר"ה אשתקד צעריה בבכורות, במעשה דר' צדוק צעריה, הכא נמי צעריה. תא ונעבריה. מאן נוקים ליה? נוקמיה לרבי יהושע – בעל מעשה הוא, נוקמיה לר' עקיבא–  דילמא עניש ליה דלית ליה זכות אבות, אלא נוקמיה לר' אלעזר בן עזריה דהוא חכם והוא עשיר והוא עשירי לעזרא. הוא חכם דאי מקשי ליה מפרק ליה, והוא עשיר דאי אית ליה לפלוחי לבי קיסר אף הוא אזל ופלח, והוא עשירי לעזרא דאית ליה זכות אבות ולא מצי עניש ליה… (שם)

בעקבות אותו מעשה העבירו את רבן גמליאל מתפקידו ומינו את רבי אלעזר בן עזריה, וכל עולם התורה ביום הזה משתנה והתברר שהויכוח בין רבן גמליאל לבין חכמים ורבי אלעזר בן עזריה היה האם אפשר להכניס כל אחד לבית המדרש או רק את מי שתוכו כברו, והגמרא מספרת על אותו יום שהתמנה רבי אלעזר בן עזריה לנשיא –

ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי. א"ר יוחנן פליגי בה אבא יוסף בן דוסתאי ורבנן חד אמר אתוספו ארבע מאה ספסלי וחד אמר שבע מאה ספסלי. (שם כ"ח.)

מאות ספסלים זה אומר אלפי תלמידים נוספים! בסוף ראו התנאים שאי אפשר להישאר ככה בלי רבן גמליאל אז קובעים נוסחת פשרה שלפיה עושים רוטציה – שלש שבתות היה דורש רבן גמליאל ושבת אחת רבי אלעזר בן עזריה. בסוף כל הסיפור הזה הגמרא מספרת לנו סוד, הדלפה מבפנים –

ואותו תלמיד ר' שמעון בן יוחאי הוה. (שם)

כלומר כבר מההתחלה הוא עשה בעיות, כבר בצעירותו! נחזור לשאלה שלנו – הזהו רשב"י שאנחנו מכירים?

היחיד והרבים שבתוך כל יהודי

בואו נתחיל מהמהות ומשם נגיע לכל השאלות. אני באופן אישי ממש מאוהב ביום הזה ל"ג בעומר. כולנו נמצאים בשלב החיים שבו אנחנו כולנו עוברים תהליכים פנימיים משמעותיים, ורק רבי שמעון בר יוחאי שיודע לומר את האמת ש"אין עוד מלבדו" זה באמת באמת, בהרגשה הכי פשוטה ותמימה של הלב, אומר שהאמת היא שהכל זה "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יומם ולילה". ורק הוא זה שיודע שכל יהודי, הכי פשוט שיש, הכי ממועט בכישוריו ובלי שום כיסויים של תורה, צידקות או דברים נפלאים נוספים, הכי בלי העומק של תורת העומק של רשב"י, גם בו מפעמת רוח אלוקית. כי לכאורה רק מבחינת התורה העמוקה של רשב"י, הוא היה אמור להיות הכי לא עממי שאפשר. הכל אצלו זה פנימיות וסודות ליודעי ח"ן, יחידי סגולה, חסידי עליון – "מי יעמוד על סודך", אז איך זה שכולם באים ועושים לכבודו 'על-האש'? איך זה שכולם יודעים לצטט "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת בדחק"?

רק רשב"י הוא זה שמגלה את עומק הביטול והענווה שאומרת שיהודי מעצם קיומו הוא "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יומם ולילה". מהותו היא "לא ימוש", ולכן כל יהודי מרגיש שרשב"י הוא המייצג האותנטי שלו, של כל נפש יהודי הומיה.

לכן רשב"י יכול לומר במקום אחד שאין בכלל מה לעסוק ב-"ואספת דגנך", ולכן אם אני מלא תורה אבל גם מלא קצת מעצמי, ולו טיפ-טיפה – יש לי התנגדות בסיסית לזה, כי זה לא מסתדר לי. "רבים עשו כרשב"י ולא עלתה בידם". תמיד הבנתי שהפירוש בזה הוא שזה לא מתאים לרבים אלא ליחידים, אבל אז זה מחזיר אותנו לשאלה – איך זה שהוא נהיה כל כך עממי? והתשובה – בכל יהודי יש את הרבים ויש את היחיד. היחיד שביהודי נקרא 'נפש, רוח, נשמה, יחידה'. היחידה שבי באה לידי ביטוי ברשב"י.

והשלב היותר עמוק – בתורתו של רשב"י כתוב שהיהודי שבשוק, שהולך להתעסק עם מסחר וכל מה שיש לו זה פסוק אחד בערב ופסוק אחד בבוקר, הוא ממלא את הרצון של לעשות לו ית' דירה בתחתוניים יותר ממה שרשב"י עושה במערה. שמענו טוב?! רשב"י מהמערה מזין אותו אבל הוא מזין את רשב"י במערה.

כשרשב"י יצא מהמערה וראה את אותו זקן מחזיק את ההדסים לפני כניסת השבת הוא לא התפעל פתאום – 'וואו, יהודי מחזיק שני הדסים', אלא ההתפעלות שלו היתה מזה שיהודי לא יכול להפסיק את גילוי שם ה' בעולם ואין לו זמן אפילו לדברים פשוטים כמו להתקלח לרגע. בשבת אין לו ברירה אז הוא עוצר אבל עד כניסת השבת הוא ממשיך את עבודת ה' שלו, והיא שני ההדסים, לגלות שחביבין מצוות על ישראל. הוא מרומם את שם ה' עד שבת. הוא לא יכול לעצור. מעין בחינה כזו שמופיעה בחז"ל שאדם יוצא עם תפיליו עד שבת ולא צריך לחלוץ אותם ולא חוששים לטלטול – כי התפילין הם הדרך לקדש את החול, כך הוא רואה את אותו זקן שמסביר לו – 'אצלי זכור ושמור זה לא רעיונות נשגבים במערה אלא זה ששה ימים וששה לילות כפול מס' הדקות והשניות – עד לרגע שנכנסת שבת'. ואז הוא מראה ומסביר זאת לבנו ר' אלעזר.

לקנא ביהודי פשוט

זו הבנה שהתחדשה אצלי הבוקר, כשלמדתי את "היום יום" של ט"ז אייר. אנחנו נמצאים השבוע בספירת ההוד. ההוד הוא הביטול, הענוה וההתפשטות שבאה מזה, האמונה הפשוטה. מיד נכנס לזה אבל לפני כן נראה את 'היום יום'. הרבי הריי"צ פגש חסיד זקן שהיה חסיד של סבו, הרבי המהר"ש, שסיפר לו על היחידות שהיתה לו אז אצל המהר"ש. הריי"צ סיפר על ההתרגשות שאחזה באותו חסיד כאשר סיפר לו את הסיפור, שהרגיש כאילו הוא יצא באותו רגע מהיחידות ההיא –

אאזמו"ר [המהר"ש] אמר להחסיד ר' אלי' אבעלער – איש פשוט מצד כשרונותיו וידיעותיו – כשנכנס אליו ליחידות: אלי', אני מקנא בך. נוסע הנך ליריד, נפגש עם אנשים רבים, וכאשר תוך כדי העסק הנך שח עם הזולת אודות ענין יהודי, 'ווארט' [=משהו] מ"עין יעקב", ומעורר אודות לימוד נגלה וחסידות – נוצר מכך שמחה למעלה. [אתה עושה תיון בין הקב"ה לבין אותם יהודים, ועל תיווך צריך לשלם] ואת דמי ה"תווך" משלם הקב"ה בבני חיי ומזוני. וככל שהשוק גדול יותר, יותר עבודה – כך הפרנסה גדלה. (לוח היום יום, ט"ז אייר)

ר' אלי' סיפר לרבי הריי"צ – אתה יודע עם כמה מאות יהודים נפגשתי מאז אותה יחידות? ואני חי עם אותה יחידות כל רגע בחיי.

יהודי חושב שבכאשר הוא נמצא בשוק ומדבר עם יהודים אחרים הוא מתבטל מלימוד תורה, והרבי אומר לו שהוא עושה עבודה מופלאה ואין בזה ביטול תורה כי הוא מתווך בין יהודים להקב"ה, וככל שיש שוק גדול יותר, ויותר יהודים שאתה פוגש – כך הפרנסה גם של הקב"ה וגם של המתווך גדלה! איך אמר הבעש"ט – "ואתה קדוש יושב תהילות ישראל". הקב"ה יושב, מתפרנס, מהתהילות והתשבחות של עם ישראל, מאמירת "ישתבח שמו" של יהודי פשוט.

לא כתוב פה 'אתה עושה את התפקיד שלך ואני עושה את התפקיד שלי', אלא כתוב פה – 'אתה מגלה את הנקודה באופן הכי גבוה שיכול להיות!'. החיבור הזה הוא של ההבנה שאין לי מעצמי כלום – יהודים הולכים למירון כי הם מאמינים שרשב"י מתכוון ברצינות למה שהוא אומר. הוא באמת חושב שאני יכול להרים את העולם! זה לא יאמן.

הוד שבהוד

ספירת ההוד היא הרגל השמאלית וספירת הנצח היא הרגל הימנית. ההוד היא ספירת הביטול, הענוה אבל מתוך הענוה הזו יש לך כח להתפשט. לפעמים כשאתה מנצח אתה יכול להיתפס גם בגאווה חלילה, ואילו ההוד מחזיר אותך למקום שלך ומגלה לך את היופי שבענוה, שבהודאה. בלשון הקבלה, הנצח הוא הצד הימני, הזכרי, וההוד הוא הצד השמאלי, הנקבי, כי ההוד מתאר את הביטול, את הירידה למטה, את הקבלה. "להודות" בעברית זה גם thanks, אבל זו גם קבלה, לדעת לקבל – להודות בעובדות, "מודים חכמים לרבי מאיר".

השורש של המילה הוד הוא האותיות ה"ד. ההד הוא בעצם קול חוזר, אגב בדיוק כמו המילה אד – "ואד יעלה מן הארץ" (בראשית ב', ו'). הקול החוזר הוא מדהים אבל הוא יודע שאין לו כלום משלו, הוא רק מחזיר את הקול המקורי. ומי מחזיר את הקול המקורי שיצא מלמעלה? – מי שנמצא הכי רחוק מהמקור. וכיון שזה בכזה ביטול וענווה, אז זה לאינסוף – להדהד עוד ועוד. הוד.

"ואד יעלה מן הארץ" וכן על זו הדרך – "טובה הארץ מאד מאד" (במדבר י"ד, ז'). האד שעולה מהארץ אין לו כלום משלו, אבל הגשם עצמו גם הוא מגיע רק מהאד הזה.

בת קול יוצאת לרשב"י ולר' אלעזר בנו וקוראת להם לחזור ולהיכנס חזרה למערה – וצריך את הקול הראשוני עוד יותר למעלה כדי להרים עוד יותר מלמטה, כי הכח הזה לחבר בין שני הדברים הללו יחד, צריך להופיע עוד יותר בגדול. איפה רשב"י ור' אלעזר נפגשים איתנו? – בקבלת שבת, ברגע שנכנסת שבת, שם יהודי מכיר באמת שלו ויודע שבסופו של דבר הסיפור באמת הוא קבלת השבת שלו. ראיתם פעם יהודי בקבלת שבת, איך הוא נראה? פתאום הוא פושט בגדי חול ומתעטף בבגדי הלבן שלו, וזה לא משנה אם הוא ברוסיה עם השטריימל או במרוקו על הלבוש הלבן, אם הוא רב חשוב או יהודי פשוט. הוא נכנס לשבת, קבלת שבת, עם הבשמים שלו, הנענע או ההדסים, הוא משתנה – "לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה" – והוא אומר שיר השירים, הסודות, כי הסודות זה הוא והוא זה הסודות, והמייצג האותנטי הגדול היותר שלו הוא רשב"י.

זה מה שמביא המג"א על תלמיד האר"י שנגלה אליו לאר"י רשב"י ואמר לו – פה לא אומרים נחם. למה לא? – כי כשאתה אצל רשב"י במירון ב'הוד שבהוד' אין חורבן! זו הנקודה שהיא נקודת האינסוף – ההוד שבהוד.

הוד אומר שאני מודה בכח שלך, רבש"ע. אני מאמין בך, האם אתה מאמין בי? הוד אומר שאני מאמין בכח שבי. הוד הוא ההתפשטות. הוד הוא הרגל השמאלית כי היא קרובה יותר לקליפות ולכן היא מעלה את הכל מפני שהיא בביטול גמור.

תהיו אתם ארץ חפץ

בואו נראה תורה של הבעל שם טוב לל"ג בעומר שמופיעה ב"היום יום" –

ל"ג בעומר שנת תר"ד – לערך – סיפר ה"צמח צדק" תורת הבעש"ט: כתיב "כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צבאות" (מלאכי ג', י"ב). כשם שהחכמים הגדולים ביותר לעולם לא ישיגו את אוצרות הטבע הגדולים שהשי"ת הטביע בארץ ש"הכל היה מן העפר" – כך לא יכול אף אחד להשיג את האוצרות הגדולים שחבוי ביהודים, שהם "ארץ חפץ" של הקב"ה. וסיים הבעש"ט: חפץ אנכי לפעול שיהודים יתנו יבול כפי ש'ארץ חפץ' של הקב"ה יכול לתת. (היום יום י"ז אייר)

רוב המפרשים אומרים שהכוונה בפסוק הנ"ל היא שאתם, ישראל, תהיו בארץ, והיא ארץ חפץ – הארץ שחפצו של הקב"ה בה. אבל הבעש"ט הסביר אחרת, ולפעמים אנחנו נוכחים לראות שדווקא הבעש"ט מסביר בפסוקים פשט שהוא יותר פשט מכל הפשטנים, כמו פה. איזה פשט מופלא, ולאורו ל"ג בעומר מקבל משמעות מחודשת – את, אתה, אני הננו ארץ חפץ של הקב"ה. פה גנוזים כל האוצרות הטובים שלו ית' ובשום חכמה אי אפשר להגיע לשם. אז מה היתה חכמתו של רשב"י? – "אנא סימנא בעלמא" (זח"א רכה, א). אני אין לי חכמה, אני סימן, אני מופיע את האלוקות פה ופה. "יכול אני לפטור את כל העולם מן הדין" (סכה מ"ה.) – "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק" (גטין י"ט.), ולמה? – כי כל הקשיים מופיעים מהעפר שהוא הגלוי, אבל מתוך מה שחבוי בתוך-תוכו, ה"לא ימוש" של רשב"י ור' ישמעאל והלא ימוש של אותו זקן מההדסים זה אותו לא ימוש, זה מזין אחד את השני, זה הוד שבהוד. ואדרבה – 'אני מקנא בך ר' אלי' על מה שאתה עושה ביריד'. באמת!

הצמח צדק מספר שבשנת תר"ד שתלמידי הבעש"ט התכנסו שם לפני שהבעש"ט היה איתם והם דיברו על כך שתורת הבעש"ט היא ליחידי סגולה (רק נזכור שתלמידי הבעל שם טוב אלו המגיד ממעזריטש זיע"א וחביריו). הוא, הבעש"ט, כנראה שמע את האוירה ואת מה שהם אמרו, אז הוא נכנס ואמר להם – 'נכון, אבל אתם מה אני חפץ ולאן אני רוצה להגיע? – 'אתם חושבים שאני חפץ ביחידי הסגולה האלה? "חפץ אנכי לפעול שיהודים יתנו יבול כפי ש'ארץ חפץ' של הקב"ה יכול לתת". אני לא מסתפק ביחידי סגולה'. אבל אם כך, למה אתה מדבר איתי על רשב"י, יחידי סגולה? – כי זה מה שאני רוצה בהוד שבהוד. כי יחידי סגולה הם הגילוי של הארץ חפץ של מה שיש בעפר של כל יהודי.

עברו יותר מאלפיים שנה מאז רשב"י. גם דברים טובים, בשלב מסוים נפסקים. כמה זמן אפשר כבר? אבל אנחנו רואים שמשנה לשנה הפנימיות בעם ישראל עולה והרייטינג של זה עולה (אבל במובן החיובי של המושג), ולאט לאט אתה קולט שישראל היא ארץ חפץ של הקב"ה, לא שנא 'ישראל הראשונה' ולא שנא 'ישראל השניה', כמו שמכנים את זה היום. בל"ג בעומר, בהוד שבהוד, "במירון שם רבי שמעון", תשאלו כל ילד וילדה בני שלש בגן או כל זקן מקובל – מה זה "כדאי הוא רבי שמעון". אין אחד שלא יודע.

כמה קטן וכמה יכול להתרומם

ועוד נקודה. באותה ספירת ההוד, מיד אחרי ל"ג בעומר, הגדיר פעם הרבי בריי"צ מהי כל החסידות ומה תפקידה. החסידות ראתה את עצמה בתפקיד של רשב"י. כמו שמשה רבנו היה צריך להוציא אותנו ממצרים, רשב"י היה צריך להעלות אותנו לידיעה הזו שאתה ביריד עושה את מה שרשב"י עושה במערה, והוד שבהוד מגלה את הכל יחד וזה הכי עמוק והכי פנימי שיש, ומה שיכול להפריע לזה הוא אדרבה – ריבוי החכמה יכול לגרום לעץ לבוא ולהתהפך על פניו^[3], כי העץ בריבוי החכמה מתנתק מנקודת ההוד שבהוד. והנה מה שכתב הרבי הריי"צ ליום יסוד שבהוד –

חסידות היא השכלה [נ"א – הבנה] אלוקית, ההשכלה [נ"א – ההבנה] שמוכיחה [נ"א – שמראה] לאדם את קטנותו, ולאידך – עד כמה הוא יכול לרומם את עצמו [נ"א – עד כמה גדול יכול הוא להיות]. (היום יום, י"ט אייר)

הוד משמעו כלום, ענווה גמורה. חז"ל אומרים –

…והנצח זו ירושלים וההוד זו בית המקדש. (ברכות נ"ח.)

נצח בלי הוד זה ירושלים בלי בית מקדש. כולנו מבינים מה זה ומה המשמעות של זה. חסידות היא ההבנה האלוקית שמראה לאדם כמה קטן שהוא, והוא לא מפחד להתעמת (ולהתאמת) עם זה, וככל שקשה לו לקלוט את זה, כך יהיה לו קשה יותר ואפשרי פחות, אם בכלל, להבין עד כמה גדול יכול הוא להיות. הוד שבהוד.

הזכרנו בהתחלה את הקיצוניות של רשב"י מול מעשי הרומאים, ושאלנו שזה לא מסתדר עם המיינסטרים – אבל יהודי בתוך תוכו, כל יהודי, יודע את האמת כמו רשב"י – שזה באמת מה שמעניין את רומא. וכשאף אחד לא שומע אותו הוא יודע מה הוא אמור לגלות בעולם ומה רומא מגלה. הוא יודע את זה גם אם הוא הולך לטייל ברומא. הוא יודע את האמת, ואחרי הטיול הוא עולה למירון כדי לזכור את רבי שמעון.

רשב"י – הרבי של כולם

ונעמוד בסוגיא שהזכרנו לגבי מעמדה של תפילת ערבית – רשות או חובה. מרן הרב קוק זצ"ל מסביר בעומק אדיר בעין אי"ה את הדבר הזה. תפילת ערבית נקראת בשפה הפנימית "תפילת הצדיקים". גם יעקב ראה בתפילתו "מלאכי א-להים עולים ויורדים". ומה היה מצבו? הוא היה לבד, בורח מעשו, בדרך לגלות, "במקלי עברתי את הירדן". וכשהוא מגיע אל הביטול הזה אחרי י"ד שנות לימוד באהלי שם ועבר, הוא בחינת רשב"י, הוא שוכב במקום ההוא, אבני המקום מתאחדות להיות מקום ליעקב אבינו, לרשב"י, ובחלומו הוא רואה "מלאכי א-להים". תפילת ערבית היא תפילה של יחידי סגולה, לכן ביטלו בה את חזרת שליח הציבור כי זה לא חלק ממהות ערבית. את תפילת שחרית תיקן אברהם אבינו אחרי הפיכת סדום כאשר הוא חוזר אל המקום אשר עמד שם, רואה את המציאות ומתוכה הוא ממשיך בשחר. את תפילת מנחה מתקן יצחק אבינו כשהוא יוצא לשדה. הוא רואה גמלים, את אליעזר, את רבקה ואז הוא פונה לאוהל. ואילו את תפילת ערבית, לתחושתי, כשרבן גמליאל ורבי יהושע מקימים את יבנה אחרי רבן יוחנן בן זכאי והם עדים לחורבן הכל כך קשה שסביב – רבבות יהודים מתים ואלפים עבדים, ומה שנשאר הוא רק יבנה וחכמיה, ולכן כל כך חשוב לרבן גמליאל לשמור על הנשיאות, על הסמכות, ולא לאפשר 'בלאגנים', ורשב"י היה תלמיד צעיר שחייב לברר את הבירור הבא ביבנה – ודאי שתפילת ערבית היא תפילת יחידי סגולה, אבל היא רשות, כלומר שני אנשים במערה, או שהיא חובה וכולם צריכים לבוא ולהתפלל ערבית כי כל אחד צריך לגלות את רשב"י שבתוכו. היא חובה וכל אחד מאיתנו הוא קצת רשב"י ולכן על כל אחד לגלות אותו. תפילת ערבית היא חובה או רשות? – רבן גמליאל שהרשה רק למי שתוכו כברו להיכנס לבית המקדש אמר שהיא חובה, ואילו רבי יהושע אומר – רשות. ורשב"י עושה את 'הבלאגן', אבל מה שהוא גרם בעצם הוא שזו היתה הפעם הראשונה שהיו שני נשיאים – גם רבן גמליאל וגם רבי אליעזר בן עזריה, זה דורש שלש שבתות וזה דורש אחת, כי רשב"י הוא הרבי של כולם – גם של יחידי הסגולה, של אנשי התוכו כברו, והוא גם הרבי של כל שבע מאות הספסלים שמצטרפים פנימה.

חז"ל מספרים שם בגמרא שבאותו היום כאשר נכנסו כל אותן הספסלים פנימה, הראו לרבן גמליאל בחלומו ארבע מאות כדים לבנים, חצבים, מלאים אפר סתם, והכוונה היתה לחזק את דעתו שחלשה 'אולי אני עצרתי מתוך להילמד בישראל', ולכן כאילו אמרו לו – 'אל תתרגש מכל מי שנכנסו עכשיו לבית המדרש. זה לא עמוק', אבל מיד ממשיכה הגמרא – "ולא היא!". וצ"ל – מה זה, צחוקים פה?, והתשובה היא – זה רבן גמליאל ורבי יהושע, זה רבי שמעון בר יוחאי שיכול לחבר את הכל. הסיפתח של רשב"י היא הגמרא על אותו תלמיד שהצליח לייצר שבית המדרש של יבנה, שם מתחילה הגלות, לשם יצאנו מירושלים, שם באים ומתקנים את התפילות ובעצם את כל המנהגים, שבית המדרש של יבנה יהיה מורכב גם מרבן גמליאל וגם מרבי יהושע.

ל"ג בעומר הוא הוד שבהוד. זה היום וזה המקום וזו הנפש – זה רשב"י שבכל אחד ואחת מאיתנו. זכותיה דבר יוחאי יגן עלינו ועל כל ישראל, ושנזכה כולנו באמת להגיע לשער החמישים, לגילויים הגדולים, לגאולה הגדולה ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" בעגלא ובזמן קריב.

1. שער הכוונות לר' חיים ויטל, מגדולי תלמידי האריז"ל. ↑

2. ויהיה השיעור לע"נ ארבעים וחמישה הק' שעלו בסערה השמיימה לפני שלש שנים שם במירון ביום הזה ויגנו עלינו ועל כל ישראל לגאולה שלמה מהרה. ↑

3. עי' משנה אבות ג', י"ז – ".. כָּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, לְמָה הוּא דּוֹמֶה? לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מֻעָטִין, וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקְרַתּוּ וְהוֹפְכַתּוּ עַל פָּנָיו…". ↑

הקדמה לעריות

אבקש להיכנס קצת לפרשה הקשה והמופלאה שנבחרה להיקרא במנחה של יום הכיפורים – פרשת העריות. נפתח בשאלה – אם היינו מקבלים משימה, מטלה, לצייר את המקדש, מן הסתם היינו מקבלים כל מיני סוגי ציורים אבל אני מסופק אם מישהו היה מצייר את עם ישראל. בתחילת פרשת העריות וגם בסיומה, באיסור על העברת הבנים למולך (זה מופיע גם באחרי מות וגם בעונשים שבסוף פרשת קדושים), כתוב כך –

וַֽאֲנִ֗י אֶתֵּ֤ן אֶת-פָּנַי֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֣רֶב עַמּ֑וֹ כִּ֤י מִזַּרְעוֹ֙ נָתַ֣ן לַמֹּ֔לֶךְ לְמַ֗עַן טַמֵּא֙ אֶת-מִקְדָּשִׁ֔י וּלְחַלֵּ֖ל אֶת-שֵׁ֥ם קָדְשִֽׁי. (ויקרא כ' ג')

ברור שיש כאן חילול ה', אבל מה הכוונה "למען טמא את מקדשי"? הרי זה לא נעשה במקדש, ואם כן על איזה מקדש מדובר? ואם זה היה בכלל מחוץ לארץ? אומר שם רש"י –

למען טמא את מקדשי. את כנסת ישראל שהיא מקודשת לי, כלשון ולא יחללו את מקדשי (ויקרא כא, כג).

רש"י מלמדנו שכנסת ישראל נקראת מקדשו של הקב"ה! "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". אבל רגע – אבל מדובר פה רק על אדם אחד, מופרע, קיצוני, אז איך זה מטמא את כל כנסת ישראל? על מה מדובר? שואל הרמב"ן – איך יתכן שיחיד מטמא את כל כנסת ישראל, הרי כנסת ישראל מקודשת לשמו ית'? – אלא מה שכתוב פה הוא שכל ילד וילד מעם ישראל הוא מקדש של הקב"ה! הוא טימא חלילה את כולנו, את מקדשו של הקב"ה. איזה ביטוי מופלא, אנחנו מקדשו של הקב"ה – לשון "הרי את מקודשת לי". זה פלא פלאות. זו הפתיחה והסיום של פרשת העריות, ורק עכשיו אחרי שהובררה הנקודה הזו, שהקשר של הקב"ה ושלנו הוא 'קידושין', יכולה התורה להיכנס לכל הפרשה הזו.

בית המקדש קדוש כידוע לא רק בבניינו אלא גם כשהוא חרב ל"ע ושועלים מהלכים בו. איזו הקדמה לפרשת העריות, לעונשי העריות. צריך להבין ולהפנים שאם אני מקדש אז אם אני חלילה דורך על אדמת קדש הקודשים, גם אם כרגע אין שם ארון, כהן, מזבח או קטורת – זה עצם הקודש. "למען טמא את מקדשי" – "את כנסת ישראל שהיא מקודשת לי". בלי ההקדמה הזו אי אפשר להיכנס ולהבין כלום ובוודאי שלא את החלק הבא של הפרשה;

שני צדדים לאדם

החלק הראשון של פרשת אחרי מות עוסק בכהן הגדול שמהלך בבית המקדש ונכנס לקודש הקודשים –

וְכָל-אָדָ֞ם לֹא-יִֽהְיֶ֣ה בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד בְּבֹא֛וֹ לְכַפֵּ֥ר בַּקֹּ֖דֶשׁ עַד-צֵאת֑וֹ וְכִפֶּ֤ר בַּֽעֲדוֹ֙ וּבְעַ֣ד בֵּית֔וֹ וּבְעַ֖ד כָּל-קְהַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל. (שם ט"ז, י"ז)

וכפי שכבר למדנו בשיעור קודם "וכל אדם" – שגם מלאך לא נכנס בשעה הזו לשם, וכל ישראל עומדים שם בחוץ ומגיעים למדרגת יום הכיפורים שהיא למעלה למעלה מהמלאכים. השליח והמשלח מתאחדים לאחד – כנסת ישראל והקב"ה. ואז בא החלק השני והאחרון ויורד איתנו למקומות הכי קשים – עריות, נפילות. וגם בפתיחת פרשת קדושים קורה דבר דומה. החלק הראשון של הפרשה מדבר לא רק על הכהן הגדול בבית המקדש אלא על כולנו בבית המקדש הרוחני-חברתי שאנחנו מייצרים במדינת ה-"קדושים תהיו". בארץ ישראל קם העם היהודי ושם הוא מעצב את מדינת הקדושה – "איש אמו ואביו תיראו", "לקט קצירך", "ואהבת לרעך כמוך" וכו'. שם "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו" – ובסוף פרשת קדושים שוב חוזרים לעריות, לעונשים. זה כל כך מורגש שזו הנקודה שמביאה כ"כ לידי תסכול – הרי מצד אחד אני יותר ממלאך אבל המבחן האמיתי שלנו הוא במנחה של יוה"כ שם קוראים את פרשת העריות. אם עקדת יצחק היתה ביוה"כ, כפי שיטת הזוה"ק, הרי שהיא היתה במנחה – ושם קוראים את פרשת העריות. זו העוצמה, הכח הגדול של התורה הקדושה, ועוד יותר ועוד יותר של שתי הפרשיות של השבוע שלנו.

רש"י מסב את תשומת לבנו שלשני חלקי פרשת העריות, גם באחרי מות וגם בקדושים, יש הקדמות. כאילו הקב"ה אומר לנו "חבר'ה, יש לי עכשיו נושא רגיש לדבר עליו איתכם ולכן צריך להקדים לו הקדמה". נתמקד בפסוקי אחרי מות –

 וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר. דַּבֵּר֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אֲנִ֖י ה' אֱלֹֽהֵיכֶֽם. (שם י"ח, א'-ב')

זה ברור. אנחנו יודעים שה' הוא אלוקינו, מה זה בא לחדש? והוא ממשיך –

כְּמַֽעֲשֵׂ֧ה אֶרֶץ-מִצְרַ֛יִם אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּם-בָּ֖הּ לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ וּכְמַֽעֲשֵׂ֣ה אֶֽרֶץ-כְּנַ֡עַן אֲשֶׁ֣ר אֲנִי֩ מֵבִ֨יא אֶתְכֶ֥ם שָׁ֨מָּ֨ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּ וּבְחֻקֹּֽתֵיהֶ֖ם לֹ֥א תֵלֵֽכוּ. אֶת-מִשְׁפָּטַ֧י תַּֽעֲשׂ֛וּ וְאֶת-חֻקֹּתַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ לָלֶ֣כֶת בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י ה' אֱלֹֽהֵיכֶֽם. וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת-חֻקֹּתַי֙ וְאֶת-מִשְׁפָּטַ֔י אֲשֶׁ֨ר יַֽעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָֽאָדָ֖ם וָחַ֣י בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י ה'. (שם ג'-ה')

אנחנו יודעים את כל זה כבר. למה האריכות והחזרה? מה אתה אומר לנו, רבש"ע? מבאר במקום רש"י –

אני ה' אלהיכם. אני הוא שאמרתי בסיני, אנכי ה' אלהיך (שמות כ, ב) וקבלתם עליכם מלכותי, מעתה קבלו גזרותי…

הקב"ה יודע שזה עסק מורכב ומסובך והוא חייב להקדים לנו הקדמה. ורש"י ממשיך –

…רבי אומר גלוי וידוע לפניו שסופן לנתק בעריות בימי עזרא, לפיכך בא עליהם בגזירה אני ה' אלהיכם, דעו מי גוזר עליכם, דיין להפרע ונאמן לשלם שכר.

"סופן להינתק בעריות" – אין דבר שמנתק אותי מעצמי יותר מהעריות. והוא מזכיר לנו את ההתבוללות הגדולה שהיתה בבבל, בימי עזרא, שהיו נשואים לאשדודיות ואשקלוניות והיה צריך 'לחפש בפינצטה' מי שנשוי ליהודיה. אבל זה לא רק ההיסטוריה, אלא זה גם ההווה – 'אתם מכירים את המציאות?. יש רק דרך אחת שמנתקת את ישראל מהקודש, מהמקדש שלי חלילה והיא העריות, ולכן אני צריך פה הקדמה מיוחדת – "אני ה' אלוהיכם".

שלשה חלקים

רש"י מפרק את הביטוי הזה לשלש מילותיו ומבאר – "אני" – דעו מי גוזר עליכם, שנגליתי עליכם בסיני, "אלהיכם" – מידת הדין, דיין להיפרע, "ה'" – נאמן לשלם שכר. הביטוי הזה "אני ה' אלהיכם" מופיע בתורה הרבה פעמים אבל כאן רש"י כאילו יוצא מגדרו להסביר אותו. אבל זו רק ההתחלה, ואז מסתיימת פרשת העריות בסיום מיוחד –

כִּ֚י אֶת-כָּל-הַתּֽוֹעֵבֹ֣ת הָאֵ֔ל עָשׂ֥וּ אַנְשֵֽׁי-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר לִפְנֵיכֶ֑ם וַתִּטְמָ֖א הָאָֽרֶץ. וְלֹֽא-תָקִ֤יא הָאָ֨רֶץ֙ אֶתְכֶ֔ם בְּטַֽמַּֽאֲכֶ֖ם אֹתָ֑הּ כַּֽאֲשֶׁ֥ר קָאָ֛ה אֶת-הַגּ֖וֹי אֲשֶׁ֥ר לִפְנֵיכֶֽם. כִּ֚י כָּל-אֲשֶׁ֣ר יַֽעֲשֶׂ֔ה מִכֹּ֥ל הַתּֽוֹעֵבֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה וְנִכְרְת֛וּ הַנְּפָשׁ֥וֹת הָֽעֹשֹׂ֖ת מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם. וּשְׁמַרְתֶּ֣ם אֶת-מִשְׁמַרְתִּ֗י לְבִלְתִּ֨י עֲשׂ֜וֹת מֵֽחֻקּ֤וֹת הַתּֽוֹעֵבֹת֙ אֲשֶׁ֣ר נַֽעֲשׂ֣וּ לִפְנֵיכֶ֔ם וְלֹ֥א תִֽטַּמְּא֖וּ בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י ה' אֱלֹֽהֵיכֶֽם. (שם כ"ז-ל')

גם כאן הסיום הוא "אני ה' אלהיכם", וגם כאן יוצא רש"י מגדרו, אולי אף יותר, ואומר שנראים דברים קשים לקריאה –

ולא תטמאו בהם אני ה' אלהיכם. הא אם תטמאו איני אלהיכם, ואתם נפסלים מאחרי [כמו "פסול לך" – פסולת שמובדלת ממך], ומה הנאה יש לי בכם, ואתם מתחייבים כלייה, לכך נאמר אני ה' אלהיכם.

גם כאן שלשה חלקים – "ואתם נפסלים מאחרי, ומה הנאה לי בכם, ואתם מתחייבים כליה", והוא מוסיף ומסיים – "לכך נאמר אני ה' אלהיכם", כי באמת המגמה שלי, של הקב"ה, היא שלא יווצר מצב כזה חלילה אלא שהוא ישאר א-להינו. אז מה כתוב פה?

הסיבה שהתורה מקדימה בכזו אריכות ופירוט לפרשת העריות מובנת מאליה. במקום אחר רש"י מסביר שהעריות הן דבר שנפשו של אדם מתאווה להם, זה דבר ברור גלוי וידוע, ולכן צריך דברי זירוז, עבודה, כדי שנצליח ונימנע מהדבר שכמעט ונראה הכי טבעי – "נפשו של אדם מתאווה", לכן אומר רש"י שלשה דברים בהקדמה "אני ה' אלהיכם"; "אני" – דעו מי גוזר עליכם, אני שנגליתי לכם בסיני, "אלהיכם" – "דיין להיפרע", ו-"ה" – "ונאמן לשלם שכר". הרבי מליובאוויטש זיע"א בשיחה פלאית משנת תשכ"ה מתאר ומקביל את שלשת החיזוקים של הפתיחה לשלשת החיזוקים של הסיום. ראשית "אני" – דעו מי הגוזר עליכם. האם אני, האדם, אצליח להיות במקום שאני מבין שזו גזרה אמנם אך של בורא העולם, מקור הטוב, ולכן לא יתכן שאם אני אכנע לתאווה – שהיא היפך רצון הבורא – יהיה לי טוב. זו עבודה קשה מאד, עבודה פנימית בראש. ואז בא הדבר השני – עדיין יכול מישהו (וזה יכול להיות כל אחד ואחת מאיתנו) לבוא ולומר 'אז נכון שבסוף יהיה קשה ורע אבל אני לא מסוגל. עכשיו אני נמצא בתאווה הזו ולא מסוגל לפרוש ממנה!', ולכן בא רש"י ומסביר "דיין להיפרע" – לא שבסוף יבואו עונשים, אלא שהעונש יהיה באופן של פרעון חוב, כלומר הקב"ה יפרע מהתאווה הזו באופן שכל ההנאה שהיתה בשעת העברה תתבטל ולא יישאר ממנה כלום ואתה נשאר עם תחושת סמרטוט ותסכול וצער. אתה מגיע בהתחלה עם כל הכוחות, גיבור גדול – והופך לסמרטוט. "דיין להיפרע". ואז באה השאלה השלישית, הזעקה של היהודי במנחה של יום כיפור 'למה עשה ה' ככה לי? למה הוא ברא אותי עם כזו תאוה חזקה שאני לא מסוגל להתגבר עליה?'. זו לא שאלה פילוסופית אלא שאלה קיומית של כל יום, זו המציאות. ועל זה באה התשובה הנפלאה שהקב"ה רוצה לתת לנו שכר "נאמן לשלם שכר", והשכר גדול יותר ככל שהניסיון גדול יותר – ככל שההתמודדות קשה יותר כך השכר גדול יותר. אלו דברי הזירוז לפרשה.

הרצון הפנימי של הקב"ה – חיבור עם ישראל

ואז מגיעים לסוף הפרשה, ולפעמים אני מגלה שגם כל דברי הזירוז האלה לא עזרו לי ולכן בא הקב"ה וחוזר ואומר "אל תטמאו בהם, אני ה' אלהיכם" וחוזר שוב על הדברים אבל ממקום אחר לגמרי – "ואם תטמאו איני אלהיכם", כפי שמסביר שם רש"י בסוף הפרשה. אבל רגע, איך 'איני אלוהיכם" והרי אנחנו המקדש שלך, רבש"ע?! יש אמרה ידועה וכולנו מרגישים את זה – 'יהודי אינו רוצה ואינו יכול באמת באמת להתנתק מאלוקות'. בסוף באים ואומרים שלפעמים יש מצב שבו כל מה שדיברנו בו מקודם לא עזר לי. אני יודע שהוא ית' גוזר טוב אבל אני לא עומד בזה, זה חזק ממני. אני יודע שהוא עתיד להיפרע אבל עכשיו אני לא מסוגל להתמודד, ואני יודע שאני גם מפסיד את השכר הגדול – אבל אני לא עומד בזה. על זה בא הפסוק החותם – "אני ה' אלהיכם" – "אתם נפסלים מאחרי (אני) ומה הנאה יש לי בכם ואתם מתחייבים כליה". פירוש – בהתחלה זה נאמר באופן חיובי, ובסוף זה בא ואומר שאם זה לא עבד באופן הפוזיטיבי אז הקב"ה בא ואומר לנו את זה על דרך השלילה. "אני ה' אלהיכם" – על המילה 'אני' אמרנו בהתחלה שהקב"ה שהוא מקור הטוב, הוא הגוזר, ואני לא רוצה לעשות הפוך ממנו ית', ועל זה הוא בא ואומר עכשיו – "אתם נפסלים מאחרי". אתה מתנתק, כמו "פסול לך", אתה חוצב לעצמך קבר. הדבר השני שאמרנו היה על המילה "ה'" – "נאמן לשלם שכר", וכעת הוא בא ואומר – "מה הנאה יש לי בכם?". איזה ביטוי נורא זה שאומר רק מי שמקדש את אשתו. הקב"ה כאילו אומר לנו – 'הרי מה יש לי בעולם אם לא אתכם? כל מה שיש לי זה הנחת רוח שאתם עושים לי'. "ואתה קדוש יושב תהילות ישראל" – מבאר הבעש"ט שהקב"ה יושב על התהילות והתשבחות של ישראל, ועכשיו בסיום הפרשה הוא חוזר ואומר את זה אבל באופן אחר – 'מה הנאה יש לי בכם? במקום שאני אוכל לתת שכר, מה נשאר לי?' – זה לא שהקב"ה רוצה למנוע מאיתנו את השכר, להיפך – הוא רוצה את ההנאה הזו מאיתנו.

ואז בא הדבר האחרון – "אתם מתחייבים כליה", ורש"י הסביר שם "דיין להיפרע", ואמרנו שהכוונה היא שזה לשון פרעון חוב, לא פורענות, אפשרות לחזור מהעבירה, וגם אם אני חושב שאני לא מסוגל לעמוד בזה, אומר לנו הקב"ה – 'יהודי יקר, אתה יודע את מה אתה יכול חלילה לאבד כאן? "כי הוא חייך!". הכליה המדוברת פה היא לאבד את הקשר עם הקב"ה!', ואז מסיים רש"י – "לכך נאמר אני ה' אלהיכם" -הסיום הזה בא לומר שתכלית כל האזהרות הללו אינו כדי שחלילה יווצר מצב כזה אלא שיתקיים ה-"אני ה' אלהיכם" החיובי, ולכן למרות שאמרתי "ולא תטמאו בהם" ורש"י הסביר "הא אם תטמאו איני ה' אלהיכם", אני מסיים בסוף "אני ה' אלהיכם" כי המטרה היא שיתקיים 'אני ה' אלהיכם' – שיהיה לי הנאה בכם, באופן החיובי. את זה אומר האיש שרוצה וחושק באשתו המקודשת לו, 'את המקודשת לי מכל נשים ומכל הבנות'. 'אני יכול ליהנות בכם' – זה בא לעורר אותי, את האדם, כדי שאני אבין ואדע כמה הנאה יש לקב"ה בי. אם הוא נתן לי את הניסיון הזה והגדיר לי "הרי את מקודשת לי" – זה רק בא לומר לי מהי ההנאה שאפשר להגיע. ואז אני, היהודי, שבעומק בעומק אולי כבר לא היה לי כח לכלום, לשום התמודדות, אבל מעולם לא רציתי את הניתוק המוחלט מהקב"ה, מהאינסוף. ולכן "אני ה' אלהיכם" – אני שם הוי"ה, אני מקור הכח, אני החיות, אני מה שנותן לך את הכח, אל מול אותם דברים שמעוררים אותך ההיפך ואולי אתה כבר על סף יאוש ולא יכול לעמוד בזה, גם שלפי ההיגיון השכלי אני יודע שאחר כך זה יפגע בי, והקב"ה יפרע ממני, ושאני אתנתק וכו' אבל אז בא "אני ה' אלהיכם" ואומר – 'אדרבה, מפה תלמד את העומק של עד כמה אני מקדש אתכם וכמה שאת מקודשת לי'.

איך כתוב בשיר השירים? –

הִשְׁבַּ֥עְתִּי אֶתְכֶ֖ם בְּנ֣וֹת יְרוּשָׁלִָ֑ם אִֽם־תִּמְצְאוּ֙ אֶת־דּוֹדִ֔י מַה־תַּגִּ֣ידוּ ל֔וֹ שֶׁחוֹלַ֥ת אַהֲבָ֖ה אָֽנִי (שיה"ש, ה', ח')

הפשט הוא – 'אם תמצאו את דודי, ובטח תתלבטו אם לספר לו על כל המקומות המקולקלים שהייתי בהם, תחת כל גבעה – "איפה היית, איפה הסתובבת?" – תגידו לו שהכל נובע מחולי האהבה שלי אליו ית'. רק אתה אמרת שאני מקודשת לך, וכשאני לא מצליח להגיע לשם אני מתרחק אבל אני בכלל לא רוצה להגיע לשם, לכליה הזו. זה "אם תמצאו את דודי" – תגידו לו "שחולת אהבה אני".

בבאו לכפר אתו

כמה זה מופלא שאותה פרשה שמתארת שאדם לא יהיה באהל מועד בעת שנכנס הכהן הגדול לקדש הקדשים ביום הכיפורים, כמו שמעון הצדיק –

ארבעים שנה שימש שמעון הצדיק את ישראל בכהונה גדולה ובשנה האחרונה אמר להן בשנה הזאת אני מת. אמרו לו מאיכן אתה יודע? אמר להן כל שנה ושנה שהייתי נכנס לבית קודש הקדשים היה זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים נכנס עמי ויוצא עמי ובשנה הזו נכנס עמי ולא יצא עמי. בעון קומי ר' אבהו והא כתיב (ויקרא טז) וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו אפי' אותן שכתוב בהן (יחזקאל א) ודמות פניהם פני אדם לא יהיו באהל מועד אמר לון מה אמר לי דהוה בר נש אני אומר הקב"ה היה. (ירושלמי יומא כ"ז.)

זה היה הקב"ה עצמו מלווה אותו – אותה פרשה שמלמדת שאנחנו יותר מהמלאכים היא זו שבאה ללמד אותנו את פרשת העריות. כמה זה מופלא שדווקא ביום הכיפורים, מכל החגים (כי יש לו דין של שבת), אנחנו קוראים בבוקר על "ואדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר אתו" ובמנחה אנו קוראים "אל תטמאו בכל אלה, אני ה' אלהיכם". אין עוד פרשה עם הקדמה, עם סיכום, עם זירוז, עם כח כזה לדבר על הפוטנציאל והכח שלי להיות הרבה יותר מכל מלאך, ועם ההיכרות הכי הכי אמיתית, אינטימית ומצומצמת, במחוזות הכי קשים, שמהם אני תופס את עומק הביטוי "הרי את מקודשת לי" – "אני ה' אלהיכם".