לסודו של רשב"י. שיעור לפרשת אמור תשפה

ננסה הפעם להיכנס, בתוך השבוע של פרשת אמור, בעיקר לעניינו של היום, ל"ג בעומר, שמעמיד אותנו באחד הצמתים הכי מעניינים שיש, ובייחוד בדורנו ובימינו. האם אנו מכירים עוד יום בשנה שכולו סובב סביב אדם? אין עוד דבר כזה! יש אכן עוד תאריכים בהם נפטרו צדיקים גדולים, משה רבנו ועוד, אבל המקסימום בימים האלו הוא שלא אומרים תחנון. לעומת זאת השפעתו של רשב"י היא כה גדולה שכל אחד מאיתנו מכיר את זה מימים ימימה; החברים פה במגדל ובטבריה זוכרים שהיו יוצאים למירון כמה ימים לפני ל"ג בעומר עם אוהלים, והאשכנזים ברחביה גם הם דיברו על היום הזה אמנם קצת יותר בשקט, אבל המשותף הוא שלכולם ל"ג בעומר הוא קודש הקודשים.

אסור להתעסק עם רשב"י

נתחיל בהלכה. הרמב"ם לא מזכיר את ל"ג בעומר בשום ענין – לא לגבי תחנון, לא לגבי שמחה וכו'. בכלל הרמב"ם לא מזכיר את ענייני תלמידי רבי עקיבא, גם את האבלות על מותם הוא לא מזכיר. השו"ע כן מתייחס לזה ובסימן תצ"ג מזכיר את ל"ג בעומר אך לא את רשב"י (ולהלן), ואגב, הוא משתמש בביטוי "ל"ג לעומר", כמו שאנו, הספרדים והחסידים, נוהגים לספור את הימים (האשכנזים סופרים "בעומר"), ומענין שדווקא ביום הזה כולם מתאחדים סביב הביטוי "ל"ג בעומר". הרבי מליובאוויטש זיע"א מביא את זה ש-"ל"ג בעמר" בגימט' עולה משה, ומבחינת התודעה העממית אכן אין עוד מציאות שדומה לרשב"י.

מכל מקום, ריבוי השמחה ביום הזה אינו מופיע בהלכה אלא זהו דבר שאנחנו יודעים מהקבלה ומהעולם הפנימי – יום הילולא, יום שנתגלו בו כל סודות התורה וכיו"ב. מרן השו"ע כותב –

נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג לעומר, מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא; אבל לארס ולקדש, שפיר דמי, ונשואין נמי, מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו… נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות, ואין להסתפר עד יום ל"ד בבקר אלא א"כ חל יום ל"ג ערב שבת שאז מסתפרין בו מפני כבוד השבת. (שו"ע או"ח תצ"ג, א'-ב')

הוא מזכיר את תלמידי רבי עקיבא אך לא את רשב"י. הרמ"א מוסיף על דבריו –

ובמדינות אלו [באשכנז] אין נוהגין כדבריו, אלא מסתפרין ביום ל"ג ומרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון (מהרי"ל ומנהגים). ואין להסתפר עד ל"ג בעצמו ולא מבערב (מהרי"ל). מיהו אם חל ביום ראשון נוהגין להסתפר ביום שישי לכבוד שבת (מהרי"ל). ומי שהוא בעל ברית או מל בנו מותר להסתפר בספירה לכבוד המילה. (הגה מנהגים). (שם)

איזה ביטוי יפה – "ומרבים בו קצת שמחה". מרבים – קצת. צריך לדעת להרבות בקצת שמחה. אך גם הוא לא אומר מה הסיבה ולא מזכיר את רבי שמעון. על זה מביא המגן אברהם, מגדולי פוסקי הדורות, את המשפט המרתק הבא –

ומרבים בו. וכתוב בכוונות (דרושי הפסח דרוש י"ב)^[1] שגדול אחד היה רגיל לומר נחם בכל יום ואמרו גם בל"ג ונענש. (מג"א, שם)

כאשר מסתכלים במקור אותו הוא מצטט, בשער הכוונות, רואים שמופיע שם כך –

גם העיד הה"ר אברהם הלוי כי בשנה הנזכר הלך גם הוא שם והיה נוהג לומר בכל יום בברכת תשכון "נחם ה' אלקינו את אבלי ציון כולי", וגם בהיותו שם אמר נחם כו'. ואחר שגמר העמידה אמר לו מורי ז"ל כי ראה בהקיץ את רשב"י ע"ה עומד על קברו ואמר לו "אמור אל האיש הזה אברהם הלוי כי למה אומר נחם ביום שמחתינו והנה לכן הוא יהיה בנחמה בקרוב". ולא יצא חדש ימים עד שמת לו בן א' וקבל עליו תנחומין. וכתבתי כל זה להורות כי יש שרש במנהג הזה הנזכר. ובפרט כי רשב"י ע"ה הוא מחמשה תלמידיו הגדולים של ר"ע ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג לעומר כפי מה שביאר לעיל ביום ל"ג לעומר. (שער הכוונות שם)

כאשר הגיע האר"י הק' לצפת, לקח את התלמידים למירון משך ג' ימים, ור' אברהם הלוי הנזכר שהיה מתלמידיו היה עמם. זה סיפור מזעזע, ולא היינו מזכירים אותו אם הוא לא היה מופיע להלכה כנ"ל במג"א. כלומר המגן אברהם מזכיר שאי אמירת תחנון ביום זה היא בגלל שזה מסוכן. "אל תתעסקו עם רשב"י", אומר לנו המגן אברהם!

קללת "ואספת דגנך"

פתחנו בהלכה ומפה נכנס לפנימיות של העניינים. נאמר גם שיום הילולת רשב"י, לא רק שזה יום יחיד בלוח השנה שעושים כזה יארצייט למישהו, הרי שזה משפיע לא רק על הנפש אלא גם על המקום, מירון.^[2] זה המקום הכי מתויר בארץ אחרי הכותל המערבי (והכותל זה לא בגלל אדם מסוים אלא כי זה מקום המקדש). מאיפה זה בא?! וכמובן שליום הזה יש גם השפעה על הזמן – כאילו כל הימי הספירה מתנקזים ליום הזה של 'הוד שבהוד', שפרץ כבר מזמן את מתחם המקובלים והחסידים, והתפשט לכל שכבות העם. מה הסיפור של היום הזה ושל רשב"י?.

ונקצין את זה יותר – אם היו שואלים אותנו מי היא הדמות, מכל אנשי המקרא, התנאים והאמוראים, שאין סיכוי שכל ה'עמך' יידבק בה, סביר ביותר שהיינו עונים שזה יהיה רבי שמעון בר יוחאי. למה? – כי רשב"י הוא קיצוני, במובן החיובי של המושג, אבל באופן הכי קיצוני שיש, ובהכל. במחלוקת המפורסמת בינו לרבי ישמעאל על תורה ועבודה, על מתי ללמוד תורה ומתי לצאת לעסוק בפרנסה –

ת"ר ואספת דגנך. מה ת"ל? לפי שנא' (יהושע א, ח) 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' יכול דברים ככתבן? ת"ל ואספת דגנך – הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי ר' ישמעאל. ר"ש בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנא' (ישעיהו סא, ה) 'ועמדו זרים ורעו צאנכם' וגו' ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנא' (דברים יא, יד) 'ואספת דגנך'. ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנא' (דברים כח, מח) 'ועבדת את אויביך' וגו'. אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן כר' שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן. (ברכות ל"ה:)

לפי רשב"י, "ואספת דגנך" זו לא מצווה אלא סוג של קללה. לכתחילה צריך להיות "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", והגוים יעשו עבורנו את כל המלאכות! האם זה מתאים לציבור הרחב?, וכפי שאביי אומר בסוף – רבים ניסו לעשות כך "ולא עלתה בידם", אז איך רשב"י הפך להיות המודל של כל היהודים התמימים והפשוטים והמתוקים שאומרים פסוק בבוקר ובפסוק בלילה (ולפעמים פסוק של שמע ישראל רק כשמגיעים למירון)? וזה המג"א שפוסק כן להלכה שמסוכן לומר תחנון כשמגיעים לל"ג בעומר! מילא בר"ח או בשבת, אבל בל"ג בעומר?

לא עובר אחוז חסימה

בסיפור המפורסם על רשב"י במערה יש דוגמא קלאסית נוספת לקיצוניות הזו. הם הגיעו למערה בעקבות הדיון שהיה ביחס למעשי הרומאים –

…דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ויתיב יהודה בן גרים גבייהו. פתח רבי יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו – תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן – תקנו שווקין להושיב בהן זונות מרחצאות לעדן בהן עצמן גשרים ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות. אמרו – יהודה שעילה יתעלה, יוסי ששתק יגלה לציפורי, שמעון שגינה יהרג. (שבת ל"ג:)

זה דיון על איך להתייחס למציאות, איך להתייחס לטראמפ וההצהרות שלו לגבי קטאר עכשיו. ואז הם מחליטים לברוח –

אזל הוא ובריה טשו בי מדרשא. כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי. כי תקיף גזירתא א"ל לבריה נשים דעתן קלה עליהן דילמא מצערי לה ומגליא לן אזלו טשו במערתא… (שם)

הוא מפחד שיאלצו את אשתו לגלות את מקום מחבואו אז הוא בורח מבלי לומר אפילו לה להיכן. הוא נמצא בבדידות מוחלטת. פלא גדול. "עמך ישראל" לא מסוגל להדבק בכזו קיצוניות. זה לא עובר את אחוז החסימה. וההמשך ידוע – הם חיו כל השנים על אכילת חרובים בפלא שקשה לתפוס, וכשהם יוצאים, רשב"י ובנו ר' אלעזר –

איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא והוו משלחי מנייהו, והוו יתבי עד צוארייהו בחלא. כולי יומא גרסי, בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו והדר משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו. איתבו תריסר שני במערתא. אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא אמר – מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזירתיה? נפקו, חזו אינשי דקא כרבי וזרעי. אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה?! כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף, יצתה בת קול ואמרה להם להחריב עולמי יצאתם?! חיזרו למערתכם.

לא נעים לומר – לא אחוז חסימה אלא אפילו מנין או זימון קשה להבין איך הם השיגו עם קיצוניות שכזו ששורפת את כל המציאות! ומפה הוא הפך לדמות היחידה בכל לוח השנה שמשנים את כל מערך האוטובוסים הלאומי לפי זה. איך זה יתכן? ורק נסיים את הסיפור –

הדור אזול איתיבו תריסר ירחי שתא. אמרי משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש [אפילו הביטויים של הגמרא עליהם קיצוניים!]. יצתה בת קול ואמרה צאו ממערתכם. נפקו, כל היכא דהוה מחי ר' אלעזר, הוה מסי ר"ש. אמר לו בני, די לעולם אני ואתה. בהדי פניא דמעלי שבתא, חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא ורהיט בין השמשות. אמרו ליה הני למה לך? אמר להו לכבוד שבת. ותיסגי לך בחד? – חד כנגד (שמות כ, ז) זכור וחד כנגד (דברים ה, יא) שמור. א"ל לבריה חזי כמה חביבין מצות על ישראל יתיב דעתייהו. (שם)

שאלה – הפגישה שלהם עם אותו זקן היתה ממש סמוך לבין השמשות של כניסת השבת, וזה מאד יפה שהגמרא רוצה להראות עד כמה שרשב"י התפעל מהמצוות של עם ישראל, אבל האם לא היה נכון יותר שרשב"י יאמר לאותו זקן – 'יש לך מנהג יפה מאד, אבל למה כל כך מאוחר? למה לא הבאת את ההדסים הללו הביתה לפני שעתיים?', למה זה צריך להיות בקבלת השבת? פתאום עוברים לקיצוניות ההפוכה…

אני לא מסתפק בשאלה על איך זה שדמות אחת הופכת את התאריך לחג, גם בזמן וגם במקום, אלא השאלה היא – איך איך רשב"י עצמו נהפך לכזו דמות נעימה ועממית שכל העם מציין את היום הזה?

ולפני שנענה נשים לב לנקודה נוספת. לכאורה יש סתירה בין דברי רשב"י; אותו רשב"י ששיטתו היא "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" הוא אותו רשב"י שבמקום אחר אומר –

א"ר אמי מדבריו של ר' יוסי נלמוד אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצות (יהושע א, ח) 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ ורבא אמר מצוה לאומרו בפני עמי הארץ. (מנחות צ"ט:)

איך זה מסתדר עם דעת רשב"י בגמרא הקודמת שלפיה אדם צריך ללמוד תורה כל הזמן?

תלמיד צעיר שמסכסך בין רבותיו?!

ודבר אחד אחרון – נהגו לחלק בין רבי שמעון לפני שנכנס למערה לרבי שמעון שאחרי שיצא ממנה, אבל כשנכנסים לביוגרפיה המוקדמת שלו נתקלים בסיפור מדהים שלא ניכנס לכולו רק נזכיר פרט אחד בו. הגמרא מספרת שלפני חורבן הבית, רבן יוחנן בן זכאי יצא מירושלים בתוך הארון והגיע לקיסר וביקש ממנו כידוע את יבנה וחכמיה. תפקידו של ריב"ז היה אב בית הדין ואילו הנשיא שהיה מקביל אליו היה רבן שמעון בן גמליאל, בנו של הלל. רבן גמליאל הזקן, בנו של רבן שמעון בן גמליאל הזכרנו, מכונה גם 'רבן גמליאל דיבנה', והוא אמור לבסס את יבנה אחרי רבן יוחנן. צריך לזכור את ההקשר ההיסטורי – אנחנו עכשיו אחרי חורבן הבית, רבבות יהודים נשחטים בארץ ע"י הרומאים, אלפים אחרים נמכרים לעבדות וגולים. בזכות רבן יוחנן קיבלנו את יבנה, אך מעט אחרי זה הוא נפטר, מתמנה רבן גמליאל הזקן לנשיא, שאיתו אב בית הדין הוא רבי יהושע, תלמידו של רבן יוחנן ורבו של רבי עקיבא. נחשוב על האחריות שהיה מוטלת על כתפיהם. רשב"י בתקופה הזו הוא עדיין בחור, תלמיד צעיר (הוא תלמידו של רבי עקיבא). מספר שם על דיון הלכתי שנידון בבית המדרש – האם תפילת ערבית היא חובה או רשות, כלומר ברור לכל שצריך להתפלל ערבית אבל האם כשחז"ל תיקנו את התפילה הזו היא נתקנה באותה רמת חשיבות כמו שחרית ומנחה, כתמיד של שחר וכתמיד של בין הערביים, או שהיא רשות, והנפקא מינא להלכה יכולה להיות שכאשר יש מצווה אחרת עוברת, מה קודם למה, וכן שאין בתפילה הזו חזרת הש"ץ (ועל אף שעם ישראל קיבלו על עצמם את התפילה הזו בהמשך כחובה) –

תפלת הערב אין לה קבע: מאי אין לה קבע? אילימא דאי בעי מצלי כוליה ליליא ליתני תפלת הערב כל הלילה, אלא מאי אין לה קבע? כמאן דאמר תפלת ערבית רשות, דאמר רב יהודה אמר שמואל תפלת ערבית רבן גמליאל אומר חובה, ר' יהושע אומר רשות… (ברכות כ"ז:)

והגמרא שם מספרת סיפור –

ת"ר מעשה בתלמיד אחד שבא לפני ר' יהושע א"ל תפלת ערבית רשות או חובה אמר ליה רשות בא לפני רבן גמליאל א"ל תפלת ערבית רשות או חובה א"ל חובה א"ל והלא ר' יהושע אמר לי רשות? (שם)

זה נראה כאילו אותו תלמיד נוהג שלא כהוגן ומנסה לסכסך בין הנשיא לבין אב בית הדין! עונה לו רבן גמליאל –

א"ל המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבית המדרש. כשנכנסו בעלי תריסין עמד השואל ושאל תפלת ערבית רשות או חובה, א"ל רבן גמליאל חובה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שחולק בדבר זה? אמר ליה ר' יהושע לאו. א"ל והלא משמך אמרו לי רשות?! אמר ליה יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך, עמד רבי יהושע על רגליו ואמר אלמלא אני חי והוא מת יכול החי להכחיש את המת, ועכשיו שאני חי והוא חי היאך יכול החי להכחיש את החי? היה רבן גמליאל יושב ודורש ור' יהושע עומד על רגליו עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן עמוד ועמד. אמרי עד כמה נצעריה וניזיל? בר"ה אשתקד צעריה בבכורות, במעשה דר' צדוק צעריה, הכא נמי צעריה. תא ונעבריה. מאן נוקים ליה? נוקמיה לרבי יהושע – בעל מעשה הוא, נוקמיה לר' עקיבא–  דילמא עניש ליה דלית ליה זכות אבות, אלא נוקמיה לר' אלעזר בן עזריה דהוא חכם והוא עשיר והוא עשירי לעזרא. הוא חכם דאי מקשי ליה מפרק ליה, והוא עשיר דאי אית ליה לפלוחי לבי קיסר אף הוא אזל ופלח, והוא עשירי לעזרא דאית ליה זכות אבות ולא מצי עניש ליה… (שם)

בעקבות אותו מעשה העבירו את רבן גמליאל מתפקידו ומינו את רבי אלעזר בן עזריה, וכל עולם התורה ביום הזה משתנה והתברר שהויכוח בין רבן גמליאל לבין חכמים ורבי אלעזר בן עזריה היה האם אפשר להכניס כל אחד לבית המדרש או רק את מי שתוכו כברו, והגמרא מספרת על אותו יום שהתמנה רבי אלעזר בן עזריה לנשיא –

ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי. א"ר יוחנן פליגי בה אבא יוסף בן דוסתאי ורבנן חד אמר אתוספו ארבע מאה ספסלי וחד אמר שבע מאה ספסלי. (שם כ"ח.)

מאות ספסלים זה אומר אלפי תלמידים נוספים! בסוף ראו התנאים שאי אפשר להישאר ככה בלי רבן גמליאל אז קובעים נוסחת פשרה שלפיה עושים רוטציה – שלש שבתות היה דורש רבן גמליאל ושבת אחת רבי אלעזר בן עזריה. בסוף כל הסיפור הזה הגמרא מספרת לנו סוד, הדלפה מבפנים –

ואותו תלמיד ר' שמעון בן יוחאי הוה. (שם)

כלומר כבר מההתחלה הוא עשה בעיות, כבר בצעירותו! נחזור לשאלה שלנו – הזהו רשב"י שאנחנו מכירים?

היחיד והרבים שבתוך כל יהודי

בואו נתחיל מהמהות ומשם נגיע לכל השאלות. אני באופן אישי ממש מאוהב ביום הזה ל"ג בעומר. כולנו נמצאים בשלב החיים שבו אנחנו כולנו עוברים תהליכים פנימיים משמעותיים, ורק רבי שמעון בר יוחאי שיודע לומר את האמת ש"אין עוד מלבדו" זה באמת באמת, בהרגשה הכי פשוטה ותמימה של הלב, אומר שהאמת היא שהכל זה "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יומם ולילה". ורק הוא זה שיודע שכל יהודי, הכי פשוט שיש, הכי ממועט בכישוריו ובלי שום כיסויים של תורה, צידקות או דברים נפלאים נוספים, הכי בלי העומק של תורת העומק של רשב"י, גם בו מפעמת רוח אלוקית. כי לכאורה רק מבחינת התורה העמוקה של רשב"י, הוא היה אמור להיות הכי לא עממי שאפשר. הכל אצלו זה פנימיות וסודות ליודעי ח"ן, יחידי סגולה, חסידי עליון – "מי יעמוד על סודך", אז איך זה שכולם באים ועושים לכבודו 'על-האש'? איך זה שכולם יודעים לצטט "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת בדחק"?

רק רשב"י הוא זה שמגלה את עומק הביטול והענווה שאומרת שיהודי מעצם קיומו הוא "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יומם ולילה". מהותו היא "לא ימוש", ולכן כל יהודי מרגיש שרשב"י הוא המייצג האותנטי שלו, של כל נפש יהודי הומיה.

לכן רשב"י יכול לומר במקום אחד שאין בכלל מה לעסוק ב-"ואספת דגנך", ולכן אם אני מלא תורה אבל גם מלא קצת מעצמי, ולו טיפ-טיפה – יש לי התנגדות בסיסית לזה, כי זה לא מסתדר לי. "רבים עשו כרשב"י ולא עלתה בידם". תמיד הבנתי שהפירוש בזה הוא שזה לא מתאים לרבים אלא ליחידים, אבל אז זה מחזיר אותנו לשאלה – איך זה שהוא נהיה כל כך עממי? והתשובה – בכל יהודי יש את הרבים ויש את היחיד. היחיד שביהודי נקרא 'נפש, רוח, נשמה, יחידה'. היחידה שבי באה לידי ביטוי ברשב"י.

והשלב היותר עמוק – בתורתו של רשב"י כתוב שהיהודי שבשוק, שהולך להתעסק עם מסחר וכל מה שיש לו זה פסוק אחד בערב ופסוק אחד בבוקר, הוא ממלא את הרצון של לעשות לו ית' דירה בתחתוניים יותר ממה שרשב"י עושה במערה. שמענו טוב?! רשב"י מהמערה מזין אותו אבל הוא מזין את רשב"י במערה.

כשרשב"י יצא מהמערה וראה את אותו זקן מחזיק את ההדסים לפני כניסת השבת הוא לא התפעל פתאום – 'וואו, יהודי מחזיק שני הדסים', אלא ההתפעלות שלו היתה מזה שיהודי לא יכול להפסיק את גילוי שם ה' בעולם ואין לו זמן אפילו לדברים פשוטים כמו להתקלח לרגע. בשבת אין לו ברירה אז הוא עוצר אבל עד כניסת השבת הוא ממשיך את עבודת ה' שלו, והיא שני ההדסים, לגלות שחביבין מצוות על ישראל. הוא מרומם את שם ה' עד שבת. הוא לא יכול לעצור. מעין בחינה כזו שמופיעה בחז"ל שאדם יוצא עם תפיליו עד שבת ולא צריך לחלוץ אותם ולא חוששים לטלטול – כי התפילין הם הדרך לקדש את החול, כך הוא רואה את אותו זקן שמסביר לו – 'אצלי זכור ושמור זה לא רעיונות נשגבים במערה אלא זה ששה ימים וששה לילות כפול מס' הדקות והשניות – עד לרגע שנכנסת שבת'. ואז הוא מראה ומסביר זאת לבנו ר' אלעזר.

לקנא ביהודי פשוט

זו הבנה שהתחדשה אצלי הבוקר, כשלמדתי את "היום יום" של ט"ז אייר. אנחנו נמצאים השבוע בספירת ההוד. ההוד הוא הביטול, הענוה וההתפשטות שבאה מזה, האמונה הפשוטה. מיד נכנס לזה אבל לפני כן נראה את 'היום יום'. הרבי הריי"צ פגש חסיד זקן שהיה חסיד של סבו, הרבי המהר"ש, שסיפר לו על היחידות שהיתה לו אז אצל המהר"ש. הריי"צ סיפר על ההתרגשות שאחזה באותו חסיד כאשר סיפר לו את הסיפור, שהרגיש כאילו הוא יצא באותו רגע מהיחידות ההיא –

אאזמו"ר [המהר"ש] אמר להחסיד ר' אלי' אבעלער – איש פשוט מצד כשרונותיו וידיעותיו – כשנכנס אליו ליחידות: אלי', אני מקנא בך. נוסע הנך ליריד, נפגש עם אנשים רבים, וכאשר תוך כדי העסק הנך שח עם הזולת אודות ענין יהודי, 'ווארט' [=משהו] מ"עין יעקב", ומעורר אודות לימוד נגלה וחסידות – נוצר מכך שמחה למעלה. [אתה עושה תיון בין הקב"ה לבין אותם יהודים, ועל תיווך צריך לשלם] ואת דמי ה"תווך" משלם הקב"ה בבני חיי ומזוני. וככל שהשוק גדול יותר, יותר עבודה – כך הפרנסה גדלה. (לוח היום יום, ט"ז אייר)

ר' אלי' סיפר לרבי הריי"צ – אתה יודע עם כמה מאות יהודים נפגשתי מאז אותה יחידות? ואני חי עם אותה יחידות כל רגע בחיי.

יהודי חושב שבכאשר הוא נמצא בשוק ומדבר עם יהודים אחרים הוא מתבטל מלימוד תורה, והרבי אומר לו שהוא עושה עבודה מופלאה ואין בזה ביטול תורה כי הוא מתווך בין יהודים להקב"ה, וככל שיש שוק גדול יותר, ויותר יהודים שאתה פוגש – כך הפרנסה גם של הקב"ה וגם של המתווך גדלה! איך אמר הבעש"ט – "ואתה קדוש יושב תהילות ישראל". הקב"ה יושב, מתפרנס, מהתהילות והתשבחות של עם ישראל, מאמירת "ישתבח שמו" של יהודי פשוט.

לא כתוב פה 'אתה עושה את התפקיד שלך ואני עושה את התפקיד שלי', אלא כתוב פה – 'אתה מגלה את הנקודה באופן הכי גבוה שיכול להיות!'. החיבור הזה הוא של ההבנה שאין לי מעצמי כלום – יהודים הולכים למירון כי הם מאמינים שרשב"י מתכוון ברצינות למה שהוא אומר. הוא באמת חושב שאני יכול להרים את העולם! זה לא יאמן.

הוד שבהוד

ספירת ההוד היא הרגל השמאלית וספירת הנצח היא הרגל הימנית. ההוד היא ספירת הביטול, הענוה אבל מתוך הענוה הזו יש לך כח להתפשט. לפעמים כשאתה מנצח אתה יכול להיתפס גם בגאווה חלילה, ואילו ההוד מחזיר אותך למקום שלך ומגלה לך את היופי שבענוה, שבהודאה. בלשון הקבלה, הנצח הוא הצד הימני, הזכרי, וההוד הוא הצד השמאלי, הנקבי, כי ההוד מתאר את הביטול, את הירידה למטה, את הקבלה. "להודות" בעברית זה גם thanks, אבל זו גם קבלה, לדעת לקבל – להודות בעובדות, "מודים חכמים לרבי מאיר".

השורש של המילה הוד הוא האותיות ה"ד. ההד הוא בעצם קול חוזר, אגב בדיוק כמו המילה אד – "ואד יעלה מן הארץ" (בראשית ב', ו'). הקול החוזר הוא מדהים אבל הוא יודע שאין לו כלום משלו, הוא רק מחזיר את הקול המקורי. ומי מחזיר את הקול המקורי שיצא מלמעלה? – מי שנמצא הכי רחוק מהמקור. וכיון שזה בכזה ביטול וענווה, אז זה לאינסוף – להדהד עוד ועוד. הוד.

"ואד יעלה מן הארץ" וכן על זו הדרך – "טובה הארץ מאד מאד" (במדבר י"ד, ז'). האד שעולה מהארץ אין לו כלום משלו, אבל הגשם עצמו גם הוא מגיע רק מהאד הזה.

בת קול יוצאת לרשב"י ולר' אלעזר בנו וקוראת להם לחזור ולהיכנס חזרה למערה – וצריך את הקול הראשוני עוד יותר למעלה כדי להרים עוד יותר מלמטה, כי הכח הזה לחבר בין שני הדברים הללו יחד, צריך להופיע עוד יותר בגדול. איפה רשב"י ור' אלעזר נפגשים איתנו? – בקבלת שבת, ברגע שנכנסת שבת, שם יהודי מכיר באמת שלו ויודע שבסופו של דבר הסיפור באמת הוא קבלת השבת שלו. ראיתם פעם יהודי בקבלת שבת, איך הוא נראה? פתאום הוא פושט בגדי חול ומתעטף בבגדי הלבן שלו, וזה לא משנה אם הוא ברוסיה עם השטריימל או במרוקו על הלבוש הלבן, אם הוא רב חשוב או יהודי פשוט. הוא נכנס לשבת, קבלת שבת, עם הבשמים שלו, הנענע או ההדסים, הוא משתנה – "לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה" – והוא אומר שיר השירים, הסודות, כי הסודות זה הוא והוא זה הסודות, והמייצג האותנטי הגדול היותר שלו הוא רשב"י.

זה מה שמביא המג"א על תלמיד האר"י שנגלה אליו לאר"י רשב"י ואמר לו – פה לא אומרים נחם. למה לא? – כי כשאתה אצל רשב"י במירון ב'הוד שבהוד' אין חורבן! זו הנקודה שהיא נקודת האינסוף – ההוד שבהוד.

הוד אומר שאני מודה בכח שלך, רבש"ע. אני מאמין בך, האם אתה מאמין בי? הוד אומר שאני מאמין בכח שבי. הוד הוא ההתפשטות. הוד הוא הרגל השמאלית כי היא קרובה יותר לקליפות ולכן היא מעלה את הכל מפני שהיא בביטול גמור.

תהיו אתם ארץ חפץ

בואו נראה תורה של הבעל שם טוב לל"ג בעומר שמופיעה ב"היום יום" –

ל"ג בעומר שנת תר"ד – לערך – סיפר ה"צמח צדק" תורת הבעש"ט: כתיב "כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צבאות" (מלאכי ג', י"ב). כשם שהחכמים הגדולים ביותר לעולם לא ישיגו את אוצרות הטבע הגדולים שהשי"ת הטביע בארץ ש"הכל היה מן העפר" – כך לא יכול אף אחד להשיג את האוצרות הגדולים שחבוי ביהודים, שהם "ארץ חפץ" של הקב"ה. וסיים הבעש"ט: חפץ אנכי לפעול שיהודים יתנו יבול כפי ש'ארץ חפץ' של הקב"ה יכול לתת. (היום יום י"ז אייר)

רוב המפרשים אומרים שהכוונה בפסוק הנ"ל היא שאתם, ישראל, תהיו בארץ, והיא ארץ חפץ – הארץ שחפצו של הקב"ה בה. אבל הבעש"ט הסביר אחרת, ולפעמים אנחנו נוכחים לראות שדווקא הבעש"ט מסביר בפסוקים פשט שהוא יותר פשט מכל הפשטנים, כמו פה. איזה פשט מופלא, ולאורו ל"ג בעומר מקבל משמעות מחודשת – את, אתה, אני הננו ארץ חפץ של הקב"ה. פה גנוזים כל האוצרות הטובים שלו ית' ובשום חכמה אי אפשר להגיע לשם. אז מה היתה חכמתו של רשב"י? – "אנא סימנא בעלמא" (זח"א רכה, א). אני אין לי חכמה, אני סימן, אני מופיע את האלוקות פה ופה. "יכול אני לפטור את כל העולם מן הדין" (סכה מ"ה.) – "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק" (גטין י"ט.), ולמה? – כי כל הקשיים מופיעים מהעפר שהוא הגלוי, אבל מתוך מה שחבוי בתוך-תוכו, ה"לא ימוש" של רשב"י ור' ישמעאל והלא ימוש של אותו זקן מההדסים זה אותו לא ימוש, זה מזין אחד את השני, זה הוד שבהוד. ואדרבה – 'אני מקנא בך ר' אלי' על מה שאתה עושה ביריד'. באמת!

הצמח צדק מספר שבשנת תר"ד שתלמידי הבעש"ט התכנסו שם לפני שהבעש"ט היה איתם והם דיברו על כך שתורת הבעש"ט היא ליחידי סגולה (רק נזכור שתלמידי הבעל שם טוב אלו המגיד ממעזריטש זיע"א וחביריו). הוא, הבעש"ט, כנראה שמע את האוירה ואת מה שהם אמרו, אז הוא נכנס ואמר להם – 'נכון, אבל אתם מה אני חפץ ולאן אני רוצה להגיע? – 'אתם חושבים שאני חפץ ביחידי הסגולה האלה? "חפץ אנכי לפעול שיהודים יתנו יבול כפי ש'ארץ חפץ' של הקב"ה יכול לתת". אני לא מסתפק ביחידי סגולה'. אבל אם כך, למה אתה מדבר איתי על רשב"י, יחידי סגולה? – כי זה מה שאני רוצה בהוד שבהוד. כי יחידי סגולה הם הגילוי של הארץ חפץ של מה שיש בעפר של כל יהודי.

עברו יותר מאלפיים שנה מאז רשב"י. גם דברים טובים, בשלב מסוים נפסקים. כמה זמן אפשר כבר? אבל אנחנו רואים שמשנה לשנה הפנימיות בעם ישראל עולה והרייטינג של זה עולה (אבל במובן החיובי של המושג), ולאט לאט אתה קולט שישראל היא ארץ חפץ של הקב"ה, לא שנא 'ישראל הראשונה' ולא שנא 'ישראל השניה', כמו שמכנים את זה היום. בל"ג בעומר, בהוד שבהוד, "במירון שם רבי שמעון", תשאלו כל ילד וילדה בני שלש בגן או כל זקן מקובל – מה זה "כדאי הוא רבי שמעון". אין אחד שלא יודע.

כמה קטן וכמה יכול להתרומם

ועוד נקודה. באותה ספירת ההוד, מיד אחרי ל"ג בעומר, הגדיר פעם הרבי בריי"צ מהי כל החסידות ומה תפקידה. החסידות ראתה את עצמה בתפקיד של רשב"י. כמו שמשה רבנו היה צריך להוציא אותנו ממצרים, רשב"י היה צריך להעלות אותנו לידיעה הזו שאתה ביריד עושה את מה שרשב"י עושה במערה, והוד שבהוד מגלה את הכל יחד וזה הכי עמוק והכי פנימי שיש, ומה שיכול להפריע לזה הוא אדרבה – ריבוי החכמה יכול לגרום לעץ לבוא ולהתהפך על פניו^[3], כי העץ בריבוי החכמה מתנתק מנקודת ההוד שבהוד. והנה מה שכתב הרבי הריי"צ ליום יסוד שבהוד –

חסידות היא השכלה [נ"א – הבנה] אלוקית, ההשכלה [נ"א – ההבנה] שמוכיחה [נ"א – שמראה] לאדם את קטנותו, ולאידך – עד כמה הוא יכול לרומם את עצמו [נ"א – עד כמה גדול יכול הוא להיות]. (היום יום, י"ט אייר)

הוד משמעו כלום, ענווה גמורה. חז"ל אומרים –

…והנצח זו ירושלים וההוד זו בית המקדש. (ברכות נ"ח.)

נצח בלי הוד זה ירושלים בלי בית מקדש. כולנו מבינים מה זה ומה המשמעות של זה. חסידות היא ההבנה האלוקית שמראה לאדם כמה קטן שהוא, והוא לא מפחד להתעמת (ולהתאמת) עם זה, וככל שקשה לו לקלוט את זה, כך יהיה לו קשה יותר ואפשרי פחות, אם בכלל, להבין עד כמה גדול יכול הוא להיות. הוד שבהוד.

הזכרנו בהתחלה את הקיצוניות של רשב"י מול מעשי הרומאים, ושאלנו שזה לא מסתדר עם המיינסטרים – אבל יהודי בתוך תוכו, כל יהודי, יודע את האמת כמו רשב"י – שזה באמת מה שמעניין את רומא. וכשאף אחד לא שומע אותו הוא יודע מה הוא אמור לגלות בעולם ומה רומא מגלה. הוא יודע את זה גם אם הוא הולך לטייל ברומא. הוא יודע את האמת, ואחרי הטיול הוא עולה למירון כדי לזכור את רבי שמעון.

רשב"י – הרבי של כולם

ונעמוד בסוגיא שהזכרנו לגבי מעמדה של תפילת ערבית – רשות או חובה. מרן הרב קוק זצ"ל מסביר בעומק אדיר בעין אי"ה את הדבר הזה. תפילת ערבית נקראת בשפה הפנימית "תפילת הצדיקים". גם יעקב ראה בתפילתו "מלאכי א-להים עולים ויורדים". ומה היה מצבו? הוא היה לבד, בורח מעשו, בדרך לגלות, "במקלי עברתי את הירדן". וכשהוא מגיע אל הביטול הזה אחרי י"ד שנות לימוד באהלי שם ועבר, הוא בחינת רשב"י, הוא שוכב במקום ההוא, אבני המקום מתאחדות להיות מקום ליעקב אבינו, לרשב"י, ובחלומו הוא רואה "מלאכי א-להים". תפילת ערבית היא תפילה של יחידי סגולה, לכן ביטלו בה את חזרת שליח הציבור כי זה לא חלק ממהות ערבית. את תפילת שחרית תיקן אברהם אבינו אחרי הפיכת סדום כאשר הוא חוזר אל המקום אשר עמד שם, רואה את המציאות ומתוכה הוא ממשיך בשחר. את תפילת מנחה מתקן יצחק אבינו כשהוא יוצא לשדה. הוא רואה גמלים, את אליעזר, את רבקה ואז הוא פונה לאוהל. ואילו את תפילת ערבית, לתחושתי, כשרבן גמליאל ורבי יהושע מקימים את יבנה אחרי רבן יוחנן בן זכאי והם עדים לחורבן הכל כך קשה שסביב – רבבות יהודים מתים ואלפים עבדים, ומה שנשאר הוא רק יבנה וחכמיה, ולכן כל כך חשוב לרבן גמליאל לשמור על הנשיאות, על הסמכות, ולא לאפשר 'בלאגנים', ורשב"י היה תלמיד צעיר שחייב לברר את הבירור הבא ביבנה – ודאי שתפילת ערבית היא תפילת יחידי סגולה, אבל היא רשות, כלומר שני אנשים במערה, או שהיא חובה וכולם צריכים לבוא ולהתפלל ערבית כי כל אחד צריך לגלות את רשב"י שבתוכו. היא חובה וכל אחד מאיתנו הוא קצת רשב"י ולכן על כל אחד לגלות אותו. תפילת ערבית היא חובה או רשות? – רבן גמליאל שהרשה רק למי שתוכו כברו להיכנס לבית המקדש אמר שהיא חובה, ואילו רבי יהושע אומר – רשות. ורשב"י עושה את 'הבלאגן', אבל מה שהוא גרם בעצם הוא שזו היתה הפעם הראשונה שהיו שני נשיאים – גם רבן גמליאל וגם רבי אליעזר בן עזריה, זה דורש שלש שבתות וזה דורש אחת, כי רשב"י הוא הרבי של כולם – גם של יחידי הסגולה, של אנשי התוכו כברו, והוא גם הרבי של כל שבע מאות הספסלים שמצטרפים פנימה.

חז"ל מספרים שם בגמרא שבאותו היום כאשר נכנסו כל אותן הספסלים פנימה, הראו לרבן גמליאל בחלומו ארבע מאות כדים לבנים, חצבים, מלאים אפר סתם, והכוונה היתה לחזק את דעתו שחלשה 'אולי אני עצרתי מתוך להילמד בישראל', ולכן כאילו אמרו לו – 'אל תתרגש מכל מי שנכנסו עכשיו לבית המדרש. זה לא עמוק', אבל מיד ממשיכה הגמרא – "ולא היא!". וצ"ל – מה זה, צחוקים פה?, והתשובה היא – זה רבן גמליאל ורבי יהושע, זה רבי שמעון בר יוחאי שיכול לחבר את הכל. הסיפתח של רשב"י היא הגמרא על אותו תלמיד שהצליח לייצר שבית המדרש של יבנה, שם מתחילה הגלות, לשם יצאנו מירושלים, שם באים ומתקנים את התפילות ובעצם את כל המנהגים, שבית המדרש של יבנה יהיה מורכב גם מרבן גמליאל וגם מרבי יהושע.

ל"ג בעומר הוא הוד שבהוד. זה היום וזה המקום וזו הנפש – זה רשב"י שבכל אחד ואחת מאיתנו. זכותיה דבר יוחאי יגן עלינו ועל כל ישראל, ושנזכה כולנו באמת להגיע לשער החמישים, לגילויים הגדולים, לגאולה הגדולה ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" בעגלא ובזמן קריב.

1. שער הכוונות לר' חיים ויטל, מגדולי תלמידי האריז"ל. ↑

2. ויהיה השיעור לע"נ ארבעים וחמישה הק' שעלו בסערה השמיימה לפני שלש שנים שם במירון ביום הזה ויגנו עלינו ועל כל ישראל לגאולה שלמה מהרה. ↑

3. עי' משנה אבות ג', י"ז – ".. כָּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, לְמָה הוּא דּוֹמֶה? לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מֻעָטִין, וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקְרַתּוּ וְהוֹפְכַתּוּ עַל פָּנָיו…". ↑