נבואת אחרית הימים של בלעם. פרשת בלק תשפו

חז"ל אומרים "משה כתב ספרו ופרשת בלעם" (ב"ב י"ד:), וזו אכן פרשה בפני עצמה שצריך ללמוד אותה לעומקי עומקים, והפעם אני מבקש לגעת ולהתמקד בנאומו האחרון של בלעם המופיע ב'שביעי' של הפרשה, אך כדי להגיע לשם בואו נראה מה בכלל רוצה בלק מבלעם, מה תוכניותיו של בלעם ואיך "מתפלק" לו, בלשון הילדים, הנאום האחרון שכלל איננו חלק מתוכניתו המקורית.

מיד בא עליהם למלחמה

בלק הוא מלך חכם שמבין שקיצוץ ענפים בלבד לא יעזור – פרעה, סיחון ועוג כבר ניסו, ולכן צריך למצוא מישהו שיודע לעבוד לעומק, להגיע לשורש. מופיע במפרשים, כי מקור שמו של 'בלק' בעברית מופיע בפסוק בנביא –

בּוּקָ֥ה וּמְבוּקָ֖ה וּמְבֻלָּקָ֑ה וְלֵ֨ב נָמֵ֜ס וּפִ֣ק בִּרְכַּ֗יִם וְחַלְחָלָה֙ בְּכׇל־מׇתְנַ֔יִם… (נחום ב' י"א)

והמשמעות היא ענין כריתה וחיתוך (עי' בפירושי רש"י, המצודות והמלבי"ם שם). בלק, שיודע שכל סכנה לא נשקפת לו מצד עם ישראל,^[1] שולח וקורא לבלעם, אדם שיודע לעשות פעולה שהוא עצמו אינו יודע לעשות – להגיע לשורשי האומה הזו ולמגר אותה. לא עוד אויב קטן שיודע לחתוך בשוליים, אלא מישהו שיגע בשורש "…כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר" (במדבר כ"ב, ו').

בלק גם מכיר את ההיסטוריה של בלעם, ואשר רש"י מתאר חלק ממנה. בסוף הפרשה ידבר בלעם על עמלק באופן מפורש כמה פעמים, אפילו את אגג מלכם הוא יזכיר, ואחרי שהוא מסיים את נבואותיו, הוא נושא את משלו ומדבר על "דרך כוכב מיעקב", הוא חוזר פתאום ומדבר על עמלק כי גם הוא יודע שאין שמו של הקב"ה שלם ואין כסאו שלם עד שיימחה זכרו של עמלק. לבלק ולעמלק יש קשר היסטורי עתיק. חז"ל במדרש אסתר אומרים שכאשר המן נתן לאחשורוש את נאומו הגדול במטרה לשכנעו להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, הוא מספר שכאשר עמלק רצה להשמיד את ישראל כהם יצאו ממצרים, הוא פנה לבלעם לייעוץ –

…וְעוֹד מֶה עָשׂוּ לַעֲמָלֵק אֲבִי אַבָּא, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם לַמִּלְחָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יז, ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק^[2] וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִים, וּמֵהֵיכָן בָּא עֲמָלֵק? אָמַר רַבִּי כְּרוּסְפְּדָאי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁבָּא מֵאֵצֶל בִּלְעָם הָרָשָׁע, שֶׁבָּא לִטֹּל עֵצָה מִמֶּנּוּ, וְאָמַר לוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁבַּעַל עֵצָה אַתָּה וְגַם בַּעַל מַחְשָׁבוֹת רָעוֹת, וְכָל הַנּוֹטֵל עֵצָה מִמְךָ אֵינוֹ נִכְשָׁל. אָמַר לוֹ רְאֵה מֶה עָשׂוּ אֻמָּה זוֹ לְמִצְרַיִם, שֶׁעָשׂוּ לָהֶם כַּמָּה טוֹבוֹת, וּמַה לְּמִצְרַיִם שֶׁעָשׂוּ לָהֶם כַּמָּה טוֹבוֹת עָשׂוּ לָהֶם כָּךְ, לִשְׁאָר אֻמּוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, הֵיאַךְ אַתָּה יוֹעֲצֵנִי? אָמַר לוֹ בִּלְעָם, לֵךְ וַעֲשֵׂה עִמָּהֶם מִלְחָמָה, וְאִם אֵין אַתָּה עוֹשֶׂה עִמָּהֶם מִלְחָמָה אֵין אַתָּה יָכוֹל לָהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהֵן תְּלוּיִין בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אֲבִיהֶם, וְאַף אַתָּה שֶׁהוּא בֶּן בְּנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, תָּלוּי בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. מִיָּד בָּא עֲלֵיהֶם לַמִּלְחָמָה. (אסת"ר ז', י"ג)

אותו בלעם יזכיר בסוף הפרשה שלנו גם את יתרו, את הקיני, ורש"י יתמה גם על האיזכור הזה ויפרש שבלעם, יתרו ואיוב היו שלשתם יועצים לפרעה, מחרטומיו. יש לבלעם רקע עשיר בלמצוא את נקודת השורש ולנסות למגר את ישראל, והעולם מחפש את הגאונות האינטלקטואלית הזו שלו, את היכולת המופלאה שלו, "לא קם בישראל כמשה עוד" אבל באומות העולם קם בלעם, והיא קליפת האינטלקט העצום של בלעם, איש מושחת ומלא אגו, אבל כזה שניחן ביכולת נבואית מופלאה שרוצה לרדת ולפגוע בשורשי העם ולטורדו מן העולם

ראש צורים

וכך הוא מתחיל את ברכותיו הראשונות, שם הוא אומר מפורשות שהוא עוסק באבות האומה –

כִּֽי-מֵרֹ֤אשׁ צֻרִים֙ אֶרְאֶ֔נּוּ וּמִגְּבָע֖וֹת אֲשׁוּרֶ֑נּוּ הֶן-עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב. (במדבר כ"ג, ט')

הוא הולך את הצורים, אל האבות –

כי מראש צרים אראנו. אני מסתכל בראשיתם ובתחלת שרשיהם, ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו, על ידי אבות ואמהות. (שם ברש"י)

ובעיקר כוונתו אל אברהם, וכפי שמובא במדרש –

צור ילדך תשי. שכחתם אותי בזכות אבותיכם. וכן הוא אומר (ישעיה נא) הביטו אל צור חוצבתם, הביטו אל אברהם אביכם, ואל שרה תחוללכם… (ספרי, דברים ל"ב, י"ח)

אברהם הוא ראש הצורים, והוא מקבל את הברכה שהעם שייצא ממנו ימשיך עדי עד. ואחרי שבלעם מנסה לקעקע את הכח הראשון, האברהמי, הוא עובר אל ברכתו השניה –

לֹֽא-הִבִּ֥יט אָ֨וֶן֙ בְּיַֽעֲקֹ֔ב וְלֹֽא-רָאָ֥ה עָמָ֖ל בְּיִשְׂרָאֵ֑ל ה' אֱלֹהָיו֙ עִמּ֔וֹ וּתְרוּעַ֥ת מֶ֖לֶךְ בּֽוֹ (שם כ"א)

הוא ממשיך אל נקודת היצחק, תרועת מלך,^[3] ואחרי שהוא מסיים עם האבות הוא רואה את תוקפו של העם –

כִּ֤י לֹא-נַ֨חַשׁ֙ בְּיַֽעֲקֹ֔ב וְלֹא-קֶ֖סֶם בְּיִשְׂרָאֵ֑ל כָּעֵ֗ת יֵֽאָמֵ֤ר לְיַֽעֲקֹב֙ וּלְיִשְׂרָאֵ֔ל מַה-פָּ֖עַל אֵֽל. (שם כ"ג)

ורש"י אומר שעוד יבואו ימים שמלאכי השרת יעמדו בחוץ ועם ישראל ישמעו את התורה מפיו של הקב"ה –

עת יאמר ליעקב וגו'. עוד עתיד להיות עת כעת הזאת אשר תגלה חבתן לעין כל, שהן יושבין לפניו ולומדים תורה מפיו ומחיצתן לפנים ממלאכי השרת, והם ישאלו להם מה פעל אל… (שם רש"י)

הוא תופס את הנקודה השורשית שלא יכולה להסתיים וממשיך לנסות לקעקע דרך השורשים, האבות. ואז בברכה השלישית הוא רואה איך הסיפור הזה נמשך ונמשך –

מַה-טֹּ֥בוּ אֹֽהָלֶ֖יךָ יַֽעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל. כִּנְחָלִ֣ים נִטָּ֔יוּ כְּגַנֹּ֖ת עֲלֵ֣י נָהָ֑ר כַּֽאֲהָלִים֙ נָטַ֣ע ה' כַּֽאֲרָזִ֖ים עֲלֵי-מָֽיִם. (שם כ"ד, ה'-ו')

בלעם עובר מהראשית – לאחרית

אגב, לפני כל הברכות הללו, הוא פותח במשפט פתיחה ואומר לקב"ה "המפקד, המסדר מוכן לפקודתך!", או במילותיו שלו –

…אֶת-שִׁבְעַ֤ת הַֽמִּזְבְּחֹת֙ עָרַ֔כְתִּי וָאַ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ. (שם כ"ג, ד')

ורש"י מסביר את ההדגשה של ה"א הידיעה, שאין אלו סתם שבעה מזבחות אלא –

את שבעת המזבחות. שבעה מזבחות ערכתי אין כתיב כאן, אלא את שבעת המזבחות. אמר לפניו, אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות, ואני ערכתי כנגד כלן, אברהם בנה ארבעה, ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו (בראשית יב, ז) ויעתק משם ההרה וגו' (שם ח) ויאהל אברם וגו' (שם יג, יח) ואחד בהר המוריה, ויצחק בנה אחד ויבן שם מזבח וגו', ויכרו שם עבדי יצחק באר (שם כו, כה) ויעקב בנה שתים, אחד בשכם, ואחד בבית אל. (שם)

אני ערכתי שבעה מזבחות כנגד כל המזבחות שלהם כי אני רוצה להגיע לשורשיה של האומה הזו. אמנם הוא נכשל, הקב"ה הופך את הברכה לקללה, והנה אנחנו מגיעים אל החלק שבו נתמקד הפעם. הוא חוזר פעמיים על הביטוי "אל מוציאו/מוציאם ממצרים" ואומר לבלק – 'שנינו טפשים. זה לא עם שיצא ממצרים אלא האל הוא שהוציא אותם ממצרים והם חלק ה' עמו – ותרועת מלך בו…'. בלעם רצה לעסוק בשלשת רגלי המרכבה, בשורשים שלנו, באבות, והנה הוא הולך בעל כורחו לעסוק דווקא ברגל הרביעית – בדוד ובמשיח בן דוד! ואחרי שהוא מסיים, בלק כועס עליו –

וַיִּֽחַר-אַ֤ף בָּלָק֙ אֶל-בִּלְעָ֔ם וַיִּסְפֹּ֖ק אֶת-כַּפָּ֑יו וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל-בִּלְעָ֗ם לָקֹ֤ב אֹֽיְבַי֙ קְרָאתִ֔יךָ וְהִנֵּה֙ בֵּרַ֣כְתָּ בָרֵ֔ךְ זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִֽים. וְעַתָּ֖ה בְּרַח-לְךָ֣ אֶל-מְקוֹמֶ֑ךָ אָמַ֨רְתִּי֙ כַּבֵּ֣ד אֲכַבֶּדְךָ֔ וְהִנֵּ֛ה מְנָֽעֲךָ֥ ה' מִכָּבֽוֹד. (שם כ"ד, י-י"א)

במילים שלנו, הוא אומר לבלעם – 'עוף לי מהעיניים!'. "ברח לך אל מקומך" הוא דבר עמוק; בלעם הוא בלי-עם, אין לו עם ואין לו מקום קבוע. פעם אחת הוא בא מארם, פעם אחרת "מהררי קדם" – אני שייך לקדמונו של עולם. כתוב בספרים הק' שיתכן ולבלעם היו השגות בנבואה אפילו יותר מאשר למשה רבנו, אדון הנביאים, מבחינות מסוימות, בקליפה, ברוע, ופתאום אומר לו בלק – 'ברח לך אל מקומך – אתה קשור למקום, לא אל שורש'.

בלעם, בהתנצלות הקבועה שלו אומר שוב –

…הֲלֹ֗א גַּ֧ם אֶל-מַלְאָכֶ֛יךָ אֲשֶׁר-שָׁלַ֥חְתָּ אֵלַ֖י דִּבַּ֥רְתִּי לֵאמֹֽר. אִם-יִתֶּן-לִ֨י בָלָ֜ק מְלֹ֣א בֵיתוֹ֘ כֶּ֣סֶף וְזָהָב֒ לֹ֣א אוּכַ֗ל לַֽעֲבֹר֙ אֶת-פִּ֣י ה' לַֽעֲשׂ֥וֹת טוֹבָ֛ה א֥וֹ רָעָ֖ה מִלִּבִּ֑י אֲשֶׁר-יְדַבֵּ֥ר ה' אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר. (שם י"ב-י"ג)^[4]

אתה לא עושה מלבך דבר, בלעם? אז מה ניסית לעשות? – 'ניסיתי למצוא את נקודת הזעם, את החטאים של עם ישראל, את העגל. הטענות שלי הן טענות לצדק – הגיע הזמן להחליף את העם הזה. ניסיתי לטעון טענות דומות למה שהקב"ה עצמו טען – שהעם הזה חטא וצריך למחות אותם. אז ניסיתי וזה לא הלך לי ולכן אגלה לך סוד', ובכך הוא נכנס לנאומו האחרון שנחלק לארבעה נושאים וחייבים להעמיק בהם, וכמדומני שהוא מדבר על היום, על הרגע ממש –

וְעַתָּ֕ה הִנְנִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לְעַמִּ֑י לְכָה֙ אִיעָ֣צְךָ֔ אֲשֶׁ֨ר יַֽעֲשֶׂ֜ה הָעָ֥ם הַזֶּ֛ה לְעַמְּךָ֖ בְּאַֽחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים. (שם י"ד)

לא הצלחתי לפגוע בשורשים אז אני עומד לדבר עכשיו על האחרית. עד עכשיו דיברתי על הראשית, "מראש צורים" ועכשיו נדבר על אחרית הימים'.

מדהים שהוא אומר "ועתה הנני הולך לעמי" – לאיזה עם בדיוק? הרי אין לו עם! ורש"י מבאר –

הולך לעמי. מעתה הריני כשאר עמי שנסתלק הקב"ה מעלי. (שם)

כלומר מה שנלמד היום הוא דווקא לא מהדברים שאמר בלעם כאשר נזרקה בו רוח הקודש אלא זה האיש עם כל הקליפה, העוצמות והכוחות, ולכן מה שהוא יראה מעתה יהיה מטושטש – "אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב" (שם י"ז), אבל הוא מגדיר את הכל מתוך תוכו, מנקודת הכישרון הנבואי של נביא אומות העולם דווקא כשהוא לא מתנבא. זה יהיה עמום אבל גלוי –

נְאֻ֗ם שֹׁמֵ֨עַ֙ אִמְרֵי-אֵ֔ל וְיֹדֵ֖עַ דַּ֣עַת עֶלְי֑וֹן מַֽחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם. (שם ט"ז)

מצד אחד אני שתם העין, אבל דווקא עכשיו נפתחות לי העיניים ואני יכול לדבר בעל כרחך, בלק, בגלל שאיימת עלי ואמרת לי לברוח. אני עוד לא יכול לברוח אל מקומי, יש משהו שצריך לצאת מפי בין אם ארצה ובין אם לא, וזוהי נבואת אחרית הימים.

מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא

הרמב"ם בהל' מלכים אומר על הפסוקים הללו שהם מתארים את המשיח, ושזו הפעם הראשונה בתורה שמשיח מופיע בה מפורשות, והוא מוסיף ואומר על הפסוקים הללו שמי שאינו מאמין במשיח או אינו מחכה לנבואתו הרי הוא כופר לא רק בכל הנביאים אלא בתורה ובמשה רבנו. הנה לשון הרמב"ם –

אַף בְּפָרָשַׁת בִּלְעָם נֶאֱמַר וְשָׁם נִבֵּא בִּשְׁנֵי הַמְּשִׁיחִים. בַּמָּשִׁיחַ הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא דָּוִד שֶׁהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד צָרֵיהֶם. וּבַמָּשִׁיחַ הָאַחֲרוֹן שֶׁעוֹמֵד מִבָּנָיו שֶׁמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל [בָּאַחֲרוֹנָה]. (הל' מלכים י"א, א')

הוא לא מדבר על משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, שני משיחים שיהיו באחרית הימים, אלא כמו בדברי יעקב "גור אריה יהודה" (בראשית מ"ט, ט') על שלב א' – דוד שהוא הגור, ואחריו יהיה משיח, האריה. והרמב"ם מצטט את הפסוקים מהפרשה שלנו וכותב –

וְשָׁם הוּא אוֹמֵר (במדבר כד, יז) "אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה" זֶה דָּוִד. (במדבר כד, יז) "אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב" זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. (במדבר כד, יז) "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב"^[5] זֶה דָּוִד. (במדבר כד, יז) "וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל"^[6] זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. (במדבר כד, יז) "וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב" זֶה דָּוִד. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שמואל ב ח, ב) "וַיַּךְ אֶת מוֹאָב וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל" (במדבר כד, יז) "וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת" זֶה הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (זכריה ט, י) "וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עַד יָם"… (שם)

שת היה בנו של אדם הראשון, ואונקלוס מתרגם את המילים הללו "וְיִשְׁלוֹט בְּכָל בְּנֵי אֲנָשָׁא", היינו שיבוא אדם שישלוט בכל העולם. בלעם מתאר למלך מואב את המלך שישנה את כל סדרי מלכויות העולם. אגב, מהיכן באה המילה "וקרקר" ומה משמעותה? – לפי אונקלוס הכוונה היא לשליטה, אבל מאיפה זה בא? וכך גם מבאר הרמב"ם כנ"ל – לשון ממשלה, שליטה, משהו שמקרה על הכל, כמו תקרה. אך רש"י, הרמב"ן ורוב המפרשים הפשטנים מבארים בדיוק להיפך – שהכוונה היא לערער, להרוס ולשבור. מלשון קירות וחומות, אומר הרמב"ן, הוא ינתץ את הכל. אבל לפי זה יש להבין – למה הוא יעשה את זה המלך המשיח? ולמה האנושות נקראים פה דווקא בני שת? (להלן). והרמב"ם ממשיך –

…(במדבר כד, יח) "וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה" זֶה דָּוִד. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ח, יד) "וַתְּהִי אֱדוֹם לְדָוִד לַעֲבָדִים" וְגוֹ'. (במדבר כד, יח) "וְהָיָה יְרֵשָׁה" וְגוֹ' זֶה הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁנֶּאֱמַר (עובדיה א, כא) "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן" וְגוֹ'. (שם)

והפסוק הבא –

וְיֵ֖רְדְּ מִֽיַּעֲקֹ֑ב וְהֶֽאֱבִ֥יד שָׂרִ֖יד מֵעִֽיר. (שם כ"ד, י"ט)

ורש"י מבאר שיגיע המלך המשיח שוב, והוא יאבד את שרידיו של עשו מהעיר רומי –

וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר. הַחֲשׁוּבָה שֶׁל אֱדוֹם, הִיא רוֹמִי. וְעַל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ אוֹמֵר כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: "וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד יָם" (תהלים עב, ח) "וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו" (עובדיה א, יח). (שם)

זה פלאי – את נבואת המשיח אומר בלעם ולא אחר! ומפליא שגם את הנבואה של "ולא יהיה שריד לבית עשו" אומר עובדיה הנביא, גר אדומי. הנבואה על המשיח באה מהם דווקא.

ראש הגוים עמלק

זה הנושא הראשון בנאומו האחרון של בלעם, והנה אנו מגיעים לנושא השני – עמלק. מה הוא קשור פה? –

וַיַּרְא֙ אֶת-עֲמָלֵ֔ק וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר רֵאשִׁ֤ית גּוֹיִם֙ עֲמָלֵ֔ק וְאַֽחֲרִית֖וֹ עֲדֵ֥י אֹבֵֽד. (שם כ')

התפקיד הראשון של המשיח יהיה למחות את זרע עמלק, וכמו שכבר אמרנו אין שם ה' שלם ואין כסאו שלם עד שיכרת זרע עמלק. אגב, בכל ברכותיו של בלעם, היתה רק נבואה ברורה אחת – "וירום מאגג מלכו". יהיה לעם הזה מלך שינצח את אגג, הלא הוא שאול. אמנם בלעם ניסה לעצור שם ולומר 'הנה שאול גם ייפול', אבל אז נכנס לו ההמשך – "ותינשא מלכותו", לא של שאול אלא שאותו ימשיכו דוד ושלמה, אבל גם אז לא ייגמר עמלק אלא רק כאשר "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו" (עובדיה א' כ"א), "והאביד שריד מעיר" (במדבר כ"ד, י"ט) – "וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו" (שם י"ח).

ואז הוא עובר לשלב השלישי, לדבר על הקיני, על יתרו. על מי מדובר? על הגרים? על חסידי אומות העולם? –

וַיַּרְא֙ אֶת-הַקֵּינִ֔י וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר אֵיתָן֙ מֽוֹשָׁבֶ֔ךָ וְשִׂ֥ים בַּסֶּ֖לַע קִנֶּֽךָ. כִּ֥י אִם-יִֽהְיֶ֖ה לְבָ֣עֵֽר קָ֑יִן עַד-מָ֖ה אַשּׁ֥וּר תִּשְׁבֶּֽךָּ. (שם כ"א-כ"ב)

זה נשמע כמו כתב חידה, צופן. כאשר שאול בא להילחם עם עמלק, היה שם עם בשם הקיני, בני יתרו, והוא אמר להם "סורו רדו מתוך העמלקי" (שמו"א, ט"ו, ו'), אני מפריד בינך לבין עמלק. מה הקשר אליהם?

אפשר לדמיין את בלק 'מתחרפן' מהדברים של בלעם אבל בלעם ממשיך ואומר –

וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר א֕וֹי מִ֥י יִֽחְיֶ֖ה מִשֻּׂמ֥וֹ אֵֽל. וְצִים֙ מִיַּ֣ד כִּתִּ֔ים וְעִנּ֥וּ אַשּׁ֖וּר וְעִנּוּ-עֵ֑בֶר וְגַם-ה֖וּא עֲדֵ֥י אֹבֵֽד. (שם כ"ג-כ"ד)

היינו – מי יחיה בשלב ההוא ויראה את הדברים הבאים. "משֻׂמו אל" זה ביטוי קשה – מי ייחיה את עצמו כשישים את כל מה שהאל יגזור על העולם? "צים" זה אוניות מלחמה, שיהיו מהמערב, כתים, אוניות סוחר ואוניות מלחמה, נושאות מטוסים, ותהיה שם מלחמה עולמית ענקית, שתתרחש אל מול אשור ועבר. יבואו מהמערב, מרומא. "וגם הוא עדי אובד" – למי הכוונה? רבותי, זוהי סיום נבואתו של בלעם. זו המילה האחרונה שלו. על מה הוא מדבר? והפרשה מסתיימת –

וַיָּ֣קָם בִּלְעָ֔ם וַיֵּ֖לֶךְ וַיָּ֣שָׁב לִמְקֹמ֑וֹ וְגַם-בָּלָ֖ק הָלַ֥ךְ לְדַרְכּֽוֹ. (שם כ"ה)

הפרשה הזו לא מסתיימת בהפי-אנד. כל אחד מהכוכבים שלה הולך לדרכו מבלי שהוא השיג את מבוקשו. בעז"ה עוד יהיה הפי-אנד גדול, אבל בינתיים אלו התוצאות, בלעם די מצליח, ישראל חוטאים עם בנות מואב בשיטים, החיים לא פשוטים, אבל המגמה של אחרית הימים צריכה להיות ברורה – נביא אומות העולם שבא לתאר את הראשית, "ראש צורים", מגלה את האחרית על כל ארבעת חלקיה – משיח, עמלק, יתרו ו-"צים מיד כתים". על מה מדובר פה?

וקרקר כל בני שת

לגבי המשיח נסתפק הפעם במשפט אחד. שאלנו על "וקרקר כל בני שת", האם פירושו לקעקע, או להיפך, כפירוש ההפוך – להנהיג ולהוביל? בעומק, העולם נקרא "בני שת", כי שת בא לעולם תחת הבל שהרגו קין וממנו העולם מתחיל להיות מושתת. כל התשתיות מתפתחות ממנו. למה בלעם צריך להתנבא גם על דוד וגם על המשיח? מה ההבדל ביניהם בעצם? – דוד המלך הוא השלב בעולם שנקרא "איתכפיא", עוד לא להפוך את העולם, לא להפוך את הרע לטוב, לקרקר, אלא לשלוט. ואילו המשיח, בסוף ייקח את כל התשתיות ויהפך הכל, ועל זה המלחמה שלנו, של העולם, היום – וכדי להביא גאולה אמיתית ושלמה צריך יהיה להשתחרר מכל מה שאתה הושתתת עליו עד היום. לא תהיה שום אפשרות אחרת. כדי שה' אלוקי ישראל יהיה מלך צריך לייצר בעולם מלך המשיח שתפקידו יהיה לומר על עצמו שהוא האדם הכי קטן בעולם, שמלך המשיח הוא מי שאין לו משלו כלום. כל עניינו הוא להביא את שם ה' לעולם. הוא אמור לגלות ש-"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". בימיו –

ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד. (רמב"ם הל' משיח י"ב, ה')

לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו"ם ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי העולם הבא… (שם ד')

סוף ישראל לעשות תשובה ומיד הם נגאלין והעולם ייגאל איתם, וכדי שזה יקרה צריך שכל בני שת יצטרפו. אמנם התרגום של "בני שת" פה הוא "בני אנשא" אבל זה לא מדויק,^[7] כי מאז שת העולם מתחיל להתארגן, תשתיות, שבעים ממלכות, ממשלות, עוצמות. אתם יודעים מה פירוש הביטוי "רצה הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתוניים"? הרי אין לפניו תחתונים ועליונים, אז מה ההבדל בין התחתון לעליון? – והתשובה ב'תחתונים' היא ששם האגו תופס כל כך הרבה מקום, נפח, עד שלא רואים ולא חווים אלוקות. ופתאום מתאר בלעם עולם שעובר מכוחם של האבות, של השורשים הראשונים, ומייצר לאט לאט עם ש-"לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל", ויום יבוא וה' ילמד איתם יחד באותה מחיצה והם ילמדו תורה מפיו, וגם המלאכים למעלה יבואו וישאלו את ישראל "מה פעל אל" כי עם ישראל עובר את הכל פה מלמטה, ואז יבוא משיח.

בדרך – "דרך כוכב מיעקב", ורש"י מסביר שהכוונה היא לדריכה כפי שדורכים קשת, ובכל יהודי יש את הכוכב הזה, הניצוץ הזה הפנימי, שכאשר אתה דורך אותו הוא יכול להאיר ולגלות את האור גם בתוך החושך. זה השלב של דוד ולאחריו יבוא משיח בן דוד – "וקרקר כל בני שת", והוא יגרום בעצם לכך שממלכות, עולמות, מערכות יקורקרו ויכנסו אל מתחת לתקרה הגדולה הזו של מלך המשיח, שיבוא להרים את העולם כולו דרך ישראל.

עמלק בא רגע לפני משיח

ואז "וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹֽיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל". מהו החיל שישראל עושה? – "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", אבל ככל שהדבר הזה הוא מדהים, עדיין אין זה תפקידו היחיד של המשיח. הוא צריך להתמוד גם מול עמלק. כמו שיש את הקליפה האדירה הזו של בלעם, הדעת, האינטלקט, שרוצה לעקור את העם הזה מן השורש, ומנסה לגעת כל הזמן בנקודות הכי עמוקות ולעבור ולהגיע עד לאבות, יש גם את עמלק שהוא הקליפה של הביריונות, של הניבלות, של הקרירות הזו. בלעם גם הוא קליפת קרירות אבל אינטלקטואלית, ואילו עמלק זו היכולת לקפוץ אל המים כשהם רותחים. יש לו תפקיד אחד – הוא ראשית הגוים. ונאמר פה דבר קשה;

מה באמת אומר פה עכשיו בלעם בסוף דבריו אל בלק ובעצם גם אלינו? העולם שלנו מורכב משני צדדים, שני ראשים – עם ישראל ועמ-לק. ישראל שנקראו ראשית – "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַ-ה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" (ירמיהו ב', ג'), ו-"ראשית גוים עמלק". עמלק מכונה "ראשית" לא רק בגלל שהם היו הראשונים שבאו לתקוף אותנו ולהילחם בנו אלא מפני שהראשית מתאר את ראש, את המוח. ראשית זה לא רק beginning, אלא זה מהמילה ראש. כמו שבעברית לא אומרים תחילת החודש אלא 'ראש חודש' וכן שגזע הנשימה, מקור החיות של הגוף, נמצא במוח, בראש. משם זה נמשך לכל שאר הגוף. הכח להרוס את שם ה' בעולם זה עמלק.

הוא מגיע עוד לפני מתן תורה. לאורך ההיסטוריה, וצריך לחזור על זה למרות שכבר למדנו את זה לא פעם, עמלק תמיד מגיע להילחם עם ישראל – כאשר עם ישראל עומד להגיע אל הגאולה הגדולה שלו; עם ישראל יצא ממצרים, הולך להר סיני, ויום לפני שהוא מגיע להר סיני פוגע בו עמלק משום מקום ברפידים. וחז"ל בגאונותם אומרים שעמלק בא מההצעה של בלעם, מהמחשבה המשותפת של עמלק ובלעם 'איך עוקרים את השורש'. וזה מאד מובן – כי אם עם ישראל צודק, הרי שאין להם מקום אלוקי, אין להם מקום – "קרקר כל בני שת", הם מרגישים שהעם הזה הולך לקרקר את כל בני העולם, בני שת. כלומר העם הזה, ישראל, ייצר עולם שבו כולם רוצים את השי"ת, ואז ישראל יהיו חכמים גדולים, הם לא רוצים לשלוט באף אחד אלא רק לגלות את השי"ת. גם המלאכים מלמעלה ישאלו אותם "מה פעל אל" כי הם היו צריכים לעבור את הכל פה מלמטה.

עמלק יבוא רגע לפני הר סיני, הוא בא שוב רגע לפני שאנחנו נכנסים לארץ אחרי שאהרן מת ומתסתלקים ענני הכבוד – והנה עמלק, הכנעני מלך ערד, מגיע. שאול מתמנה למלך – והנה עמלק בא בגלבוע ובראשו אגג. אצל המן, אחרי הצהרת כורש לחזור ולבנות את בית המקדש, הוא שוב מגיע והפעם בטהרן, בשושן. מה המקום שלו? איפה הוא גר? – הוא לא גר ואין לו מקום אלא יש לו תכלית אחת בלבד: הוא העם שבא ללוק את ישראל. הוא עם-לק. וכשאנחנו אומרים שאין לו מקום הכוונה היא שבכל אחד מאיתנו ישנה הקליפה הזו שצריך להכיר אותה מבפנים. הוא עמלק שבכל פעם שאני מתחמם בעבודת ה' ו'הנה אני הולך להשרות בתוכי שכינה' – הוא בא ומקרר אותי. אני מכיר אותו טוב. כל אחד מכיר אותו. עמלק מקרר עם הלב ובלעם מקרר עם השכל.

"ראשית גוים עמלק" – עמלק הוא הראשון, הראשית, "ואחריתו עדי אובד" – אי אפשר לדבר על אחרית הימים של ישראל בלי לדבר על האחרית ששמו וכסאו של עמלק יימחה ע"י ישראל, כדי שיתגלה שמו וכסאו של הקב"ה.

נצחיותו של הקיני

ואז הוא רואה את הקיני. עד עכשיו החיים מתוארים כשחור ולבן, ישראל ועמלק, ומה באמצע? – סתם מדינות, ממלכות. אבל אז הוא רואה את יתרו ודבריו נשמעים כצופן, כחידה, ורש"י בא ומבאר לנו –

וירא את הקיני. לפי שהיה קיני תקוע אצל עמלק, כענין שנאמר ויאמר שאול אל הקיני וגו' (שמואל-א טו, י) הזכירו אחר עמלק, נסתכל בגדולתם של בני יתרו, שנאמר בהם תרעתים שמעתים שוכתים (דברי הימים-א ב, נה). (שם כ"א)

רש"י מצטט פסוק מדברי הימים שבו נאמר כי בני יתרו יהיו יושבים בלשכת הגזית וידונו בסנהדרין של המלך המשיח. ורש"י ממשיך –

איתן מושבך. תמה אני מהיכן זכית לכך, הלא אתה עמי היית בעצת הבה נתחכמה לו (שמות א, י) ועתה נתישבת באיתן ומעוז של ישראל. (שם)

בלעם רואה בעיניו באופן ברור את יתרו, שהיה יחד איתו בצוות היועצים של פרעה לחסל את עם ישראל, והנה בניו יושבים בלשכת הגזית ומלמדים את עם ישראל תורה!

רש"י כותב "באיתן ומעוז" – איתן זה גם כח אבל גם באופן שוטף ולא פוסק, כמו נחל איתן. וכך האבות נקראת איתנים, וכאשר בלעם רואה את יתרו הוא נזכר באבות ויתרו הוא ממשיכם – 'אבל אתה בכלל לא הבן שלהם, אתה לא קשור אליהם'. כלומר הוא פתאום רואה שיש בעולם חסידי אומות העולם, גרים, רבי מאיר בעל הנס ורבי עקיבא ושמעיה ואבטליון – עם ישראל הולך להקים בית תפילה לכל העמים, ואז הוא אומר –

כי אם יהיה לבער קין וגו'. אשריך שנתקעת לתוקף זה, שאינך נטרד עוד מן העולם, [הוא מצליח לרגע לדלג על אלפים-שלשת אלפים שנה, להיות באחרית הימים ולומר כך-] כי אף אם אתה עתיד לגלות עם עשרת השבטים ותהיה לבער [לגרש] ממקום שנתישבת שם, מה בכך. עד מה אשור תשבך. עד היכן הוא מגלה אותך, שמא לחלח וחבור, אין זה טרוד מן העולם, אלא טלטול ממקום למקום, ותשוב עם שאר הגליות. (שם כ"ב)

כלומר – 'מדובר על תקופה קצרה, שלשת אלפים שנה, ואתה חוזר, כסף קטן בשבילך'. אתה תהיה נצחי. אתה הגר יושב בלשכת הגזית ובניך מלמדים את עם ישראל תורה. זה לא יאמן.

עד הבירור האחרון

ואני, אומר בלעם על עצמו, הולך לקחת את הכסף שלי מהעבודות הקודמות, ואני אקים עוד איזו ממשלה זמנית, ממלכה אווילית, ובוא בלק ותשמע מה יישאר משנינו, אבל תראה את יתרו כמי שמצטרף לעם הזה. וכל זה הוא הכנה לדבר הרביעי;

חז"ל אומרים –

"וישא משלו ויאמר אוי מי יחיה משמו אל"… א"ר יוחנן אוי לה לאומה שתמצא בשעה שהקב"ה עושה פדיון לבניו. מי מטיל כסותו בין לביא ללביאה בשעה שנזקקין זה עם זה. (סנהדרין ק"ו.)

אוי מי יחיה. הוא מתאר שיבואו "צים מיד כתים", כלומר, ליד אשור, האזור של עיראק, איראן, נינוה, מיצרי הורמוז, שם תהיה מלחמת אניות אדירה. המערב יבוא כי יסגרו לו את נתיבי השייט, והם ילחמו על זה כדי שאפשר יהיה לנהל את העולם ולעבור בנתיבים הללו. סגירת הימים האלה שנעשית ע"י אותם רשעים, מטרתה היא "ועינו אשור ועינו עבר" – ומסביר המלבי"ם שהמגמה של כל סגירת הימים האלה היא כדי לענות את ישראל. הם יאיימו על כל מה שזז, על כל אוניה ישראלית. יונתן בן עוזיאל מתרגם את המילה "צים" – אוניות "בְּמָנֵי זַיְינָא", נושאות נשק שיבואו להילחם.

נו? אז יהיה כיף?! לא. אז יהיה הבירור הסופי – "וגם הוא עדי אובד" – אז יבוא הבירור האחרון ויתברר על מי אתם בונים, עם הקב"ה או על טראמפ. אז יבוא ויתברר אם אתם מוכנים לקבל ש-"וקרקר כל בני שת" זה באמת כל בני העולם, כל ממלכה, כל מופרע שמשוכנע שהוא מחליף פה את הא-ל, שחושב שהוא א-ל. יכול והוא ילבש גלימה שחורה או חומה, יכול והוא יהיה נשיא של מעצמה גדולה, אחד כזה שאתמול אהבת או כזה שאתמול שנאת – המשיח יגרום גם לו ללכת לאיבוד, לפנות את האגו ולאפשר לארץ להימלא "דעה את ה' כמים לים מכסים". המיצרים ייפתחו כששוב תימלא הארץ דעה את ה', והמבחן שלנו יהיה אם אנחנו קולטים טוב האם הכל משרת בסוף את המגמה האמיתית של אחרית הימים שדרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל וקרקר כל בני שת וישראל עושה חיל, ואז יהיה מקום לכל מי שיבוא ויפעל עם אל ויצטרף ליתרו ולכהני מדין שגם הם יישבו בלשכת הגזית ויוקם בית תפילה לכל העמים.

להתחבר לישראל ולשבת בלשכת הגזית

מה שקרה בפרשת בלעם הוא שבלעם בא לדבר על הראשית, על שלש הרגליים הראשונות של המרכבה, על שלש הרגליים שעליהן העולם עומד, אברהם יצחק ויעקב, ובסוף, הוא מדבר על הרגל הרביעית, על דוד ועל המשיח, ולא מנבואה עכשווית, אלא מהמסקנה של ההיגיון של מי שיש לו את כל הכוחות הללו עד עכשיו שאומר 'בשביל מה יש עולם אם לא בשביל להופיע את גילוי האלוקות הזה בסוף'.

בעל כרחו של בלק הכורת ובעל כרחו של בלעם הבולע, יוצאים מפיו של בלעם ארבעת שלבי המשיח – דוד ומשיח בן דוד, מחית עמלק, הופעת האור דווקא דרך יתרו, הגרים הנלווים אלינו מן האומות, המבינים באמת באומות, שהמאבק בעולם הוא להופיע את שם ה' אלוקי ישראל, "איתן מושבך", וכל המערב יגיע כדי לומר 'אי אפשר עוד לענות את עבר', את צאצאי אברהם העברי. זוכרים את המלחמה הראשונה של אברם העברי. מלחמת ארבעת המלכים את החמישה כשהופיע לראשונה המילה "עבר"? אתם מענים את עבר, את המְעבר – ואין זה את העם העברי בלבד אלא אתם מענים את המְעבר של העולם, אל להגיע אל המעבר, להגיע אל האחרית. עולם שאין לו אחרית, בסוף ראשיתו תהיה עמלק. הוא לא ראשית של עצמו אלא של כל הגוים.

זה מדהים – זה יהיה הבירור – האם אתה מתחבר או לא מתחבר לרעיון הזה של "ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה" ולא שום קשקוש אחר, ומושלו מים עד ים ומנהר על אפסי ארץ (ע"פ תהילים ע"ב, ח'), "וירד מיעקב", וכל אחד בעולם יכול וצריך להתחבר לרעיון הזה, ומי מהאומות שיתחבר אלינו ברעיון הזה – יישבו בניו ובני בניו בלשכת הגזית. בלעם היועץ העתיק, גדול אומות העולם, הקליפה של הקליפה, המאסטרו, עומד בסוף ימיו ונבואותיו ואומר – "וגם הוא עדי אובד", תבין אדוני, הפרזידנט ההוא או המיניסטר הזה -או שאתה בכיון הזה או שאתה בכיוון השני. אין חצי חצי. אין חצי קפה – חצי תה. אם אתה לא תופס מה האחרית הרי שהראשית שלך הסוף היא עמלק, כי מסתבר שגם אתה לא מוכן לקבל את "ומלאה הארץ דעה את ה'" – "אלוקי ישראל מלך". וגם הוא עדי אובד".

אטימותו של הכופר

ועם ישראל יודע שהפסוק שבא מיד לאחר מכן הוא –

וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בַּשִּׁטִּ֑ים וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל-בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב. (שם כ"ה, א')

בלעם הרשע הולך למקומו, בלק לדרכו, ואף אחד מהמנוולים האלה לא מפסיק לנסות להרוס את מה שעוד אפשר. בתוך תוכו הוא יודע ששום דבר לא יעזור לו לנצַח אבל אם אפשר להרוס קצת, להושיב את בני ישראל בשיטים ולהזנות אותם אל בנות מואב – אז למה לא? אם אפשר לקלקל בינתיים – אז נעשה כמה שאפשר…

ועם ישראל לא נבהל. לכן מי שאינו מאמין במשיח או אינו מחכה בביאתו הוא כופר, לא במובן של 'כויפר', אלא הוא אטום, הוא שם על עצמו איטום, הוא לא רואה, הוא לא גלוי עיניים, הוא לא רואה את המטרה ולא רואה את המגמה ולכן הוא תקוע. וכשהוא תקוע כך הרי שהוא מסכן, הוא בתוך בועה, תיבה חשוכה, מכופרת,^[8] והוא לא מצליח לראות את האחרית, לאן אנחנו הולכים, והוא נבהל מכל איזה מבזק חדשות.

השיעור של בלעם לאומות העולם יכול היה להיות עוד איזו פילוסופיה אוניברסלית, אבל כאשר משה כתב ספרו ופרשת בלעם, הוא הפך אותו לתורת משה, לנבואת הנצח, לנבואת האמונה במשיח שייגלה במהרה בימינו ולנבואת האמונה באחרית הימים – "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", בב"א.

1. שהרי ישראל נצטוו "…אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה" (דברים ב', ט') ↑

2. לעמלק אין מקום קבוע. בכל פעם שעמלק בא להילחם בישראל, הוא מגיע ממקום אחר. פעם ברפידים, פעם בגלבוע, פעם בשושן שבפרס וכו'. ↑

3. ומפאת קוצר הזמן לא נרחיב בנקודה זו הפעם. ↑

4. להבדיל, זה דומה למה שהיה לאהרן כאשר שלח אותו משה לעצור את המגפה וכשמלאך המוות התווכח איתו ואמר לו שהוא שלוחו של מקום, הוא אמר למלאך המוות – "אין משה אומר כלום מלבו אלא מפי הגבורה" (רש"י במדבר י"ז, י"ג) ↑

5. רש"י מבאר "כתרגומו" ואונקלוס אומר – "כַּד יְקוּם מַלְכָּא מִיַּעֲקֹב", כאשר יקום מלך. וכפי שקרא רבי עקיבא על בר כוכבא מהפסוק הזה. ↑

6. אונקלוס – "וְיִתְרַבַּא מְשִׁיחָא מִיִּשְׂרָאֵל". ↑

7. שהרי "בני אנשא" בעברית זה 'בני אנוש'. ↑

8. כמו "…תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר" (בראשית ו', י"ד) ↑