למהותה של מלחמת מדין. פרשת פנחס תשפו

השבת אנו קוראים את פרשת פנחס, שמתחילה בציווי המרתק –

צָר֖וֹר אֶת-הַמִּדְיָנִ֑ים וְהִכִּיתֶ֖ם אוֹתָֽם. (במדבר כ"ה, י"ז)

בפועל, מלחמת מדין תתואר רק במהלך הפרשה הבאה, מטות, אבל אני רוצה לפתוח דווקא בזה, כי אני חושב שאנחנו קצת מפספסים בענין הזה, ואיכשהו הצליחו "להנדס" לנו את התודעה. הנה, כאשר אנחנו מדברים על אויבי ישראל מאז שיצאנו ממצרים ועד שהגענו לארץ, מן הסתם יוזכרו המצרים, עמלק, סיחון ועוג, אולי אפילו מלך אדום, אבל לא בטוח שמישהו מאיתנו מתרגש או מאזכר את זקני מדין שהולכים וקסמים בידם, עם פנסי הלוקס שלהם. זה נראה כדבר שולי. אפילו בסוף הפרשה הקודמת, כשהתורה תיארה שישראל ישבו בשיטים והחלו לזנות – המיקוד היה על בנות מואב, ורק הוסיפו מילה קטנה על יהודי אחד שהתקרב אל המשכן עם בחורה מדיינית, ששמה אפילו לא מוזכר שם אלא רק בפרשה שלנו. אמנם אני מבקש לטעון שמדין היא האויב המרכזי, האוטלימטיבי, הגדול ביותר והתמידי שלנו – והוא עומד מולנו בכל רגע ורגע, ועלינו להעמיק בהבנתו ובמהותו.

מלחמה ייחודית

הקב"ה מצווה את משה לצרור את המדיינים, כאמור, אך משום מה לא מתחילה שום מלחמה. רק אחרי לא מעט פרשיות – מפקד העם, בנות צלפחד, הר העברים, מינוי יהושע ופרשת המועדים והקרבנות, ולבסוף הנדרים – רק אז, בפרק ל"א בקריאת 'שני' של פרשת מטות, יהיה הציווי הבא –

וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר. נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ. (שם ל"א, א'-ב')

פתאום מתברר שהמלחמה במדין היא מאד מהותית, ואם כן – מה משמעות הציווי הראשון שבפרשתנו "צרור את המדיינים"?, ועוד מתברר שצריך הרבה הכנות לפני שיוצאים למלחמה הזו. זו מלחמה שמתנהלת באופן שונה ואחר לגמרי מכל המערכות האחרות –

וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָלְצ֧וּ מֵאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִהְיוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת־ה' בְּמִדְיָֽן. אֶ֚לֶף לַמַּטֶּ֔ה אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה לְכֹל֙ מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל תִּשְׁלְח֖וּ לַצָּבָֽא. (שם ג'-ד')

בכל מלחמה אחרת, שבט לוי אינו יוצא אליה, והנה כאן הוא מחויב כמו כל שבט לשלוח אלף לוחמים. בנוסף, לא משנה מה גודל השבט – כל שבט צריך לשלוח בדיוק את אותו מספר לוחמים.^[1] ועוד – העומד בראש הכוחות, הרמטכ"ל, איננו יהושע כבמלחמת עמלק למשל, אלא –

וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה אֶ֥לֶף לַמַּטֶּ֖ה לַצָּבָ֑א אֹ֠תָ֠ם וְאֶת־פִּ֨ינְחָ֜ס בֶּן־אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ לַצָּבָ֔א וּכְלֵ֥י הַקֹּ֛דֶשׁ וַחֲצֹצְר֥וֹת הַתְּרוּעָ֖ה בְּיָדֽוֹ. (שם ו')

בנו של הכהן הגדול הוא הגנרל! בקושי נרגענו מזה שפנחס קיבל את ההבטחה לכהונה ע"י שהוא הרג את כזבי וזמרי, והנה מתברר שהוא גם ההולך בראש הצבא! ובידו הוא לא לוקח נשק או מכשיר קשר אלא את "כלי הקדש וחצוצרות התרועה"!

תגובה מוזרה של משה

וכך יוצאים ישראל למלחמה, הורגים כל זכר – כשכל הלוחמים חוזרים בלי שום אבדות. הם הורגים באופן פלאי את חמשת מלכי מדיין ואת בלעם בן בעור, מי שעמד מאחורי כל תכנון ההחטאה של ישראל, ואת כל נשות מדין, הילדים, הבהמות והמקנה הם לוקחים בשבי. את עריהם הם שורפים באש, לא לוקחים כלום לעצמם אלא מביאים את כל השלל והמלקוח אל משה רבנו, אך תגובתו של משה קיצונית ומוזרה –

וַיִּקְצֹ֣ף מֹשֶׁ֔ה עַ֖ל פְּקוּדֵ֣י הֶחָ֑יִל שָׂרֵ֤י הָאֲלָפִים֙ וְשָׂרֵ֣י הַמֵּא֔וֹת הַבָּאִ֖ים מִצְּבָ֥א הַמִּלְחָמָֽה. וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵיהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה הַֽחִיִּיתֶ֖ם כׇּל־נְקֵבָֽה. (שם י"ד-ט"ו)

והלוחמים תמהים – 'רגע, אבל לא אמרת לנו להרוג אותן! אמרת לנו לנקום את נקמת ה'. זה לא עמלק, שם נצטווינו לא להחיות אף אחד. סגרנו את היכולות של בנות מדין להשפיע שהרי הן שבויות – בוא ונגיירן אותן. מה הסיפור? את כל הגברים הרגנו, גם את בלעם – נקמנו את נקמת ה'. מה לא בסדר?'.

אבל אין להם ברירה והם חוזרים להשלים את המלחמה כציוויו של משה, ואחרי זה מופיעות שם כל כך הרבה הלכות – טהרה וגיעולי כלים וכו', ולבסוף הם חוזרים ואומרים למשה –

וַֽיִּקְרְבוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הַפְּקֻדִ֕ים אֲשֶׁ֖ר לְאַלְפֵ֣י הַצָּבָ֑א שָׂרֵ֥י הָאֲלָפִ֖ים וְשָׂרֵ֥י הַמֵּאֽוֹת. וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עֲבָדֶ֣יךָ נָֽשְׂא֗וּ אֶת־רֹ֛אשׁ אַנְשֵׁ֥י הַמִּלְחָמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֵ֑נוּ וְלֹא־נִפְקַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ אִֽישׁ. וַנַּקְרֵ֞ב אֶת־קׇרְבַּ֣ן ה' אִישׁ֩ אֲשֶׁ֨ר מָצָ֤א כְלִֽי־זָהָב֙ אֶצְעָדָ֣ה וְצָמִ֔יד טַבַּ֖עַת עָגִ֣יל וְכוּמָ֑ז לְכַפֵּ֥ר עַל־נַפְשֹׁתֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י ה'. (שם מ"ח-נ')

אנחנו זוכרים שלפני כארבעים שנה, כאשר הנשים הביאו למשכן כתרומה את המראות הצובאות, שאיתן הן עוררו את בעליהן שהיו שבורים ורצוצים מעבודת הפרך במצרים, משה רבנו לא הסכים לקבל את זה כי זה עשוי ליצר הרע – ואילו כאן הם מביאים תכשיטים שביניהם הכומז, ומבאר רש"י –

אֶצְעָדָה. אֵלּוּ צְמִידִים שֶׁל רֶגֶל. וְצָמִיד. שֶׁל יָד. עָגִיל. נִזְמֵי אֹזֶן. וְכוּמָז. דְּפוּס שֶׁל בֵּית הָרֶחֶם, לְכַפֵּר עַל הִרְהוּר הַלֵּב שֶׁל בְּנוֹת מִדְיָן. (שם)

על מקום ערוותן היו לובשות הזונות המדיניות מין תכשיט מזהב בשם כומז, בלשון חז"ל זה נוטריקון – "כאן מקום זימה", ואת זה מביאים הלוחמים "לכפר על נפשותינו לפני ה'"?! והפעם משה לא מואס אלא –

וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן אֶת־הַזָּהָ֖ב מֵֽאִתָּ֑ם כֹּ֖ל כְּלִ֥י מַעֲשֶֽׂה. (שם נ"א)

את כל הזהב הזה מתיכים באש והוא בא לכפר על הרהור הלב של בנות מדין.

לשון הווה

ועכשיו עוד כמה נתונים חשובים לגבי מדין שנראים לנו כעם איזוטרי ולא חשוב; משה רבנו גדל וחי את רוב חייו – במדין! את הכניסה לארץ אנחנו נוכל לעשות רק אחרי שנילחם וננצח את מדין, לא לפני. האור החיים הק' אומר שהמושג "צרור את המדיינים" אין כוונתו להרוג את המדיינים, שהרי זה כלול בציווי שיופיע בפר' מטות "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים", אלא הכוונה היא שצריך לצרור אותם – ומיד נבאר – ורק אחר שנבין מה מהות המלחמה במדין, ונפנים אותה ונפתח את האויבות והשנאה שלנו אליהם ונבין בנפשנו מה היא מדין, רק אז נהיה מוכנים שכאשר הקב"ה יצווה אותנו להכות בהם נעשה זאת, ואם לא נצרור אותם – לא נהיה מוכנים לכך. לפי זה כל הפרשה הזו באה לעבוד על הכח לצרור את המדיינים. מיד ננסה להבין את המהות של מדין, ובינתיים נסתפק בלהבין את מה שגרמו לנו אותן בנות מדין. רש"י מבאר –

צרור. כמו זכור שמור, לשון הווה. עליכם לאייב אותם. (במדבר כ"ה, י"ז ברש"י)

מה המשמעות של זה? הדיוק של רש"י שמדובר כאן בלשון הווה, בא לומר לנו שזו מצווה שמתרחשת תמיד, כל הזמן. האוה"ח אומר שאפשר לצאת למלחמה במדין אבל כדי להתמודד באמת עם השורש של הזנות של בנות מדין ועם הפעור והשילוב המטורף ביניהם, כדי להבין באמת את מהות קליפת מדין – "עליכם לאייב אותם". בנות מדיין השאירו בלבולים בכל אחד מאיתנו, ולא רק באלו שנפלו שם איתן בחטא – את "עריבת הזנות" בלשון האורח החיים, את התאווה, את הבלבול, את הרהורי הלב. חלק מאיתנו בטח יתקומם ויגיד – 'הרי אין אלו בנות מדין, זה הטבע האנושי!' – מיד נגיע לנקודה הזו. האויב הגדול שלנו הוא מדין.^[2]

"עליכם לאייב אותם" -אתם חייבים לפתח שנאה תמידית, תיעוב, באופן קבוע, אומר האוה"ח, וזה כמו בענין השבת שרש"י מקביל לזה – כי מצוות זכור היא מצווה של כל רגע ורגע. אני צריך לומר שהיום 'יום ראשון בשבת', ומחר זה 'יום שני בשבת' וכן הלאה, ובלי זה אני לא אוכל להיכנס לשבת מתוך הקדושה וההכנה הראויה. וממשיך האוה"ח ואומר ש'לשון הווה' היינו שצריך לעשות מהשבת לשון הווה – גם ביום ראשון וגם ביום שני להרגיש את השבת. לא להיות בתחושה שאני יכול לשחרר את הרסן מ-"צרור את המדינים". זה מאבק שאני צריך ללמוד אותו ולהבין אותו לעומק מהי הקליפה, וכשאבין את הנקודה הזו – אני אוכל להיכנס אל הארץ, משה יוכל להיאסף אל עמיו – והוא אף ייקבר מול בית פעור כדי שאנחנו נוכל להמשיך ולקיים "צרור את המדיינים" גם אחריו, כל הזמן. המלחמה הזו ממשיכה כל החיים. אנחנו לא יודעים היכן נקבר משה רבנו, אבל אנחנו כן יודעים שזה היה מול בית פעור, וחז"ל אומרים שהפעור מבקש לקום להציף את העולם בכל שנה ושנה, ומשה נעמד מולו, מושה את עצמו ומציל את העולם הצפת הפעור – ובלעדיו העולם לא יכול להתקיים.

עבודה זרה או זנות?

אז "צרור את המדיינים" של פרשתנו בא לומר 'תשאיר הוראות ללמד איך מאייבים את המדיינים, את ההבנה הזו של "משנאיך ה' אשנא", כי אם אני לא אתעב את הכח הגאוני הזה של מדין – אני לא אוכל להילחם בו'.

שאלנו למה משה קוצף על פקודי החיל על שהם שבו את בנות מדיין, והתשובה היא כי הוא אומר להם שלא ייתכן שהן לא השאירו רושם עליהם, שהן לא פגעו בהם עצמם, בהרהורי הלב. כן – הגם שאלו שנבחרו לצאת למערכה היו צדיקי ישראל, "אלף למטה אלף למטה", ולא נפקד מהם אחד כשכולם חזרו בריאים ושלמים מהמערכה, משה אומר להם 'לא קלטתם את הנקודה', ורק כאשר הם הורגים כל אישה יודעת זכר ומשאירים ומביאים רק את הטף, אז לוקח משה רבנו את כל המהות המדיינית ששיאה הוא הכומז, ומראה איך לקחת את הכומז הזה, להתיך אותו באש ולהרים אותו למעלה.

וכדי להסביר עד כמה מדין היא המהות של ההתמודדות שלנו נאמר עוד נקודה לפני שנתחיל להסביר הכל – החיבור בין הפעור לבין הזנות. על פניו אלו נראים כשני דברים לא קשורים, אולי אפילו סותרים זה את זה. הזונות המדיניות שהיו שם^[3] – היא נזירה לעבודה זרה, שהרי הן פיתו את בני ישראל לעבוד את הפעור, או שהיא מופקרת לזנות?! איך זה משתלב יחד?

בספר דברים אומר לנו הקב"ה –

עֵֽינֵיכֶם֙ הָֽרֹא֔וֹת אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה ה' בְּבַ֣עַל פְּע֑וֹר כִּ֣י כׇל־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הָלַךְ֙ אַחֲרֵ֣י בַֽעַל־פְּע֔וֹר הִשְׁמִיד֛וֹ ה' אֱלֹהֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּֽךָ. וְאַתֶּם֙ הַדְּבֵקִ֔ים בַּ-ה' אֱלֹהֵיכֶ֑ם חַיִּ֥ים כֻּלְּכֶ֖ם הַיּֽוֹם. (דברים ד', ג'-ד')

הרבה פעמים אנחנו זוכרים רק את הפסוק השני – שאם הייתי דבק ב-ה' כל הזמן הייתי מרגיש חי, וזה שאני מרגיש לפעמים מת זה בגלל שאני לא מצליח להידבק בו ית' באמת. האור החיים הק' אומר ש-"כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלוקיך מקרבך" בוודאי שאין אלו עשרים והארבעה אלף שמתו במגפה! אז ללכת אחרי בעל פעור – זה עבודה זרה או זנות? במה הם ניכלו לנו – בדבר פעור או בבנותיהן?

היצמדות ישראל לבעל פעור

רעי ואהובי, כאן מגיעה ההפתעה, וזה דבר מדהים. משה גדל בביתו של יתרו במדין, אצל כהן מדין שלא היתה לפי הודאתו שלו עבודה זרה אחת בעולם שהוא לא ניסה. תפיסת העולם של מדין היא מרתקת. חז"ל מביאים את הסיפור המפורסם שבלעם, אחרי שראה שהוא לא מצליח לקלל את ישראל, קרא לבלק ויעץ לו – "אלוהיהם של אלה שונא זימה הוא'. הם עומדים להיכנס לארץ ישראל בעיתוי מענין; הם כבר כבשו את עבר הירדן המזרחי, ועד שהם ייכנסו ממש לארץ, תקופה קצרה שבין מות אהרן, בר"ח אב של השנה הארבעים, ועד לחוש שבט בו נושא משה רבנו את נאומו האחרון. והנה אנחנו במלחמת מדין – זו מלחמה קצרה של שבועות או חודשים בודדים, והם כבר כבשו ויישבו את עבר הירדן המזרחי, סידרו את הנחלות של בני גד ובני ראובן.

מופיע באותו מדרש שבלעם אומר לבלק – 'הם נמצאים בעיתוי מעניין והם מתאווים לכלי פשתן'. יש מפרשים שאמרו שכוונת ישראל מאחורי זה היתה להרבות בכך במצוות – בגדים, ציצית וכו', והוא ממשיך ואומר לו – 'עשה להם קלעים, קניון עם באסטות, אהלים, ותציע להם שם בשוק כלי פשתן. זו תקופה נעימה בשנה – אלול או תשרי. וכך מתארת הגמרא –

אמר להם אלהיהם של אלו שונא זימה הוא והם מתאוים לכלי פשתן, בוא ואשיאך עצה – עשה להן קלעים והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, וימכרו להן כלי פשתן. עשה להן קלעים מהר שלג עד בית הישימות והושיב בהן זונות זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק אומרת לו הזקינה אי אתה מבקש כלי פשתן? זקינה אומרת לו בשוה וילדה אומרת לו בפחות שתים ושלש פעמים, ואח"כ אומרת לו הרי את כבן בית שב ברור לעצמך. וצרצורי של יין עמוני^[4] מונח אצלה ועדיין לא נאסר (יין של עמוני ולא) יין של נכרים. אמרה לו רצונך שתשתה כוס של יין? כיון ששתה בער בו, אמר לה 'השמיעי לי', הוציאה יראתה מתוך חיקה אמרה לו 'עבוד לזה', אמר לה 'הלא יהודי אני!, אמרה לו 'ומה איכפת לך? כלום מבקשים ממך אלא פיעור! [והוא אינו יודע שעבודתה בכך] ולא עוד אלא שאיני מנחתך עד שתכפור בתורת משה רבך' שנא' (הושע ט, י) המה באו בעל פעור וינזרו לבשת ויהיו שקוצים באהבם. (סנהדרין ק"ו:)

פתאום הזונה המופקרת הזו הופכת להיות אבי אבות הרעיון הדתי-אלילי, ממש נזירה! הפעור הוא סוג של עבודה זרה שנראית לנו כרעיון מופקע ומופרע^[5] אבל בהחלט יתכן שטמון בה רעיון עמוק והיא הגדולה שבעבודות הזרות. כפי שאמרנו, משה רבנו קבור מול הפעור כדי להציל אותנו ממנו גם אחרי מיתתו. משה רבנו גדל אצל יתרו כהן מדין, שלא היתה כזכור עבודה זרה שהוא לא עבד, וכנראה שיש כאן משהו פנימי שצריך להבינו. מה כל כך דחוף היה לאותן מדיניות להכריח את היהודי לעבוד את העבודה הזרה הזו? ואיך זה מתחבר לענין הזנות?

הגמרא במקום אחר מספרת שרק על שני דברים כתוב ענין הדבקות – "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם" ולהבדיל -"ויצמד ישראל לבעל פעור", ויש דעה בחז"ל שההיצמדות היא אפילו גדולה מהדבקות. הגמרא במקום אחר מתארת –

ת"ר מעשה בסבטא בן אלס שהשכיר חמורו לנכרית אחת [התפרנס כנהג מונית, דרייבר]. כיון שהגיעה לפעור אמרה לו המתן עד שאכנס ואצא. לאחר שיצאה אמר לה אף את המתיני עד שאכנס ואצא אמרה לו ולא יהודי אתה? אמר לה ומאי איכפת ליך? נכנס פער בפניו וקינח בחוטמו והיו משרתי ע"ז מקלסין לו ואומרים מעולם לא היה אדם שעבדו לזו בכך. (סנהדרין ס"ד.)

מעולם לא היה כמו אותו ישראלי שעבד את הפעור בצורה כל כך מעולה, בכזו דבקות!

לזרום עם הטבע

בואו ונסביר את הכל. האידיאולוגיה הזו של הזנות והפעור יחד בעצם באה ואומרת – 'יש טבע שטבוע בכל בן אנוש, ותפסיק לדמיין שיש לך כוחות מעל הטבע שבעזרתם תוכל לשעבד את הטבע למה שאתה שואף לו. הטבע הוא עובדה מוגמרת ואתה צריך לקבל את זה, והדרך הטובה ביותר לכך היא לא להילחם בכוחות האלה אלא להתמסר אליהם, להשתעבד אליהם, לא להתנגד אליהם. אתה חי בעולם שבו אתה נכנס כל הזמן למתח, סטרס, נרווים בלע"ז – אתה חושב שכשיש דברים לא נעימים אז סוגרים את הדלת ועושים את מה שחייבים בצנעה, אבל אנחנו נכניס אותך לעולם שבו הטבע הלא הפיך הזה שולט. תפסיק לדמיין שתוכל להפוך את המציאות ותכיר שאלו ההורמונים שלך, זו הגנטיקה שירשת, ובמקום להילחם בטבע – תשתחווה לו ותעשה איתו דברים טובים'. אין צורך, לפי התפיסה המדיינית, בכל מיני גדרים והגבלות כמו עמים, שבטים, איסורים. אדרבה, הרעיון הוא שאנחנו נהפוך את הדבר הזול והמגעיל ביותר למקובל בפרהסיא. זה טוב, זה לא עושה רע לאף אחד. יש ביטוי נפלא בנביא כשהוא מתאר את הפעור –

… הֵ֜מָּה בָּ֣אוּ בַֽעַל־פְּע֗וֹר וַיִּנָּֽזְרוּ֙ לַבֹּ֔שֶׁת וַיִּהְי֥וּ שִׁקּוּצִ֖ים כְּאׇהֳבָֽם. (הושע ט', י')

זה ביטוי גאוני – "וינזרו לבושת". לכאורה זה ביטוי שסותר את עצמו מיניה וביה – נזירות זו הימנעות ובושת זה ההיפך מזה, אבל זה מהות הפעור והזנות המדיינית.

מופיע בזוה"ק על הפסוק "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכׇּל הָאֱלֹהִים…" (שמות י"ח, י"א) שאומר יתרו כשהוא מגיע למחנה ישראל, שהתורה לא היתה יכולה להינתן לישראל עד שבא יתרו למדבר ואמר את המשפט הזה. זה מוזר מאד אך הכוונה היא שיתרו שעבד את כל סוגי העבודות הזרות שבעולם, הכיר את כל הכוחות הטבעיים. עבודת אלילים פירושה הוא שיש איזה כח, תאווה, תשוקה, שאי אפשר לעמוד מולה – האל של הקנאה, האל של השנאה, האל של התאווה, האל של החושך או האל של היום וכו'. יש כח שאי אפשר לעמוד מולו, ויתרו הכיר את כל הכוחות הטבעיים הללו בעולם, וכשהוא מגיע מהמקום הזה של מדין ואומר "עתה ידעתי כי גדול הוי"ה מכל האלוקים" הוא אומר בעצם דבר מדהים – הוא לא טוען שהטבע לא קיים או שהוא מעל הטבע ואפשר להשמיד אותו וכיו"ב, אלא הוא הבין ששם הוי"ה מייצג את המהות שמעל הטבע, את ההתחדשות המתמדת, את המהות שמעל. זה שם שמהווה בכל יום תמיד מעשה בראשית. זה היה, הווה ויהיה בתיבה אחת, זה לא כפוף לא לזמן ולא למקום ולא לשום דבר. זה הכוח שאומר שבתוך יהודי יש את שם הוי"ה הזה שהוא מעל האלוקים, מעל הטבע, ששם הווי"ה נמצא מעל ובתוך כל האלוהים. זה כל כך נפלא שבחסידות מדברים רבות על כך ששם אלהי"ם עולה בגימט' הטב"ע, ו-"ה' הוא האלהים" פירושו ששם הוי"ה מסתתר ונעלם בתוך הטבע.

טבע הוא דין, דבר קבוע. לדיינים יש כינוי –

רֹכְבֵי֩ אֲתֹנ֨וֹת צְחֹר֜וֹת, יֹשְׁבֵ֧י עַל־מִדִּ֛ין… (שופטים ה', י')

כתוב בחז"ל שרצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין, היינו על פי טבע. אך יש לפנים משורת הדין, למעלה מהדין. על פי השכל, על פי הדין, אומרת מדיין שהצד הקיצון שלה הוא כך – זמרי בן סלוא בא על כזבי בת צור פתח אהל מועד לעיני כל העדה, והוא מצויד באידיאולוגיה אדירה – 'אפשר לחבר את הכל. מה הבעיה בלייצר מזרח תיכון חדש שבו אין גבולות, והכל בו מחובר? – נשיא שמעון עם בת נשיא מדין. הרי הטענה שלכם היא שאתם למעלה מהטבע? אין דבר כזה. צריך להשתלב עם הטבע, לתת לו את המקום שלו, ובמקום להיות מתוסכל מהחולשה שלך – תחיה איתה'. אגב, בתנאים מסויימים זה יכול להיות נכון ומדהים. זה דבר לא ייאמן!

הוי"ה – מעל הטבע ובתוכו

כשיתרו בא ואמר "עתה ידעתי כי גדול הוי"ה מכל האלהים" הוא בעצם תפס שהקב"ה נמצא מעל אבל גם בתוך כל הטבע והא-להים. הוא הבין שכל הטבע הוא בעצם לבושים נפרדים שמעלימים על הוי"ה, על האחדות, על ה' אחד ושמו אחד. יהודיש אומר ערב ובוקר בכל יום תמיד "שמע ישראל", הוא בעצם פונה אל עצמו ואומר – 'אתה לא רק דני, או יוסי או יעקב, אלא אתה ישראל. בתוכך שורר האל. מנגד, יש את שרו של עשו שמנסה לומר לך שאין אל ששורר בקרבך, שאתה לא למעלה מהטבע ואינך יכול להתחדש כל הזמן וממילא יש מקום לכוחות נפרדים בעולם, כי רק הוי"ה הוא יכול לחדש הכל בשורש למעלה ורק שם הכל אחד', ואז יהודי יושב עם עצמו ומקבל על עצמו עול מלכות שמיים ואומר לעצמו – 'אתה ישראל, האל שורר בקרבך ולכן ה' הוא אלוקינו, הוא האלוקים שלנו. הוי"ה הוא הטבע שלי – הלמעלה מהטבע הוא הטבע שלי, הלמעלה מהטבע הוא מקור הכוחות שלי, ולכן ה' אחד'.

לכן מדין זה לשון דין, טבע, ולכן מדיין זה דם לשון מדון היינו כוחות נפרדים ומפורדים. כך גם הכומז והמדיינית באים לומר – 'אתה אומר שאתה יהודי? אז מה? אז אתה לא יכול לבוא עלי? למה? כי אתה רוצה לגלות את האינסוף ב"ה, ולגלות את שם ה' בעולם? – אז בוא תרגע ותתן לטבע את המקום הדתי שלו, תעבוד לפעור. במקום להתנגד לפסולת שלך – תשתחווה לה. במקום לדמיין שהמוח שליט על הלב ובכל שבוע ליפול מחדש – וכולנו מכירים את זה – תחליט שאתה עובד לפעור, ואתה איש טוב ונחמד ודתי'.

אם לא נתפוס מהי המהות המדיינית הפעורית-זנותית ביחד, לא נבין מהי המלחמה באמת של "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" מול התפיסה ההפוכה לזה. זו התמודדות של כל רגע ורגע בחיים, וכמו שאומר האור החיים 'עליכם לאייב אותם' בלשון הווה, ולוודא עם עצמך שברגע זה אתה צורר את המדיינים, שאתה מתעב את הניסיון המדייני, הגאוני, היפה, הפילוסופי, הזנותי הזה להוציא ממך את האמונה שלך שאתה יכול לשעבד את הלב, ואתה יכול להביא את הלמעלה מהטבע ואתה יכול להתחדש ולשנות את כל העולם כולו.

זו הסיבה שמאחורי בנות מדין עומד הרעיון הראשון – לפרק את המשפחה! המשפחה עומדת בבסיס הרעיון שבו החשק העכשווי שלך חייב לעמוד בצד והנצח אמור לנצח אותו, אבל בנות מדיין, עם כזבי בת צור אחותם, מבקשות ליצור מציאות, מן מסך כזה שאומר – 'חבר'ה, תפסיקו לבלף. שם בתוך האוהל עם הזונה הצעירה שעומדת בפנים ומציעה לך קצת יין – שם אתה תיפול! אז תן לטבע את מקומו המכובד, תצדיע לו'.

"עֵינֵיכֶם הָרֹאוֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כׇל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ" (דברים ד', ג') – הוי"ה אלוקיך השמידו, כלומר ה' שמבקש להיות אלוקיך, 'ה' אחד ושמו אחד' שמבקש שזה יהיה הכח שלך בטבע. והפסוק הבא – "אַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּ-ה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (שם ד') – אתם הדבקים בזה שה' הוא אלוקיכם, בזה שהלמעלה מהטבע, ביכולת הזו להתחדש ולייקר, לראות כל דבר באינסופיות שלו ולהאמין שליהודי יש את הכח לזה, לשנות את העולם כולו – חיים כולכם היום!

שלבי הבנת ציווי שנאת מדיין

אומר הקב"ה למשה רבנו – 'אם תכנסו לארץ בלי שסיימנו את סיפור מדיין, אין לנו מה לחפש שם. מדיין איננה עוד אחד מהאויבים של על ישראל הפרוסים על פני כל הגלובוס. הם לא באים בנשקים, בכטב"מים או בחרבות. אל מול מדין צריך את שבט לוי כמו כל שבט אחר ושפנחס הכהן יוביל את הלחימה הזו, ויגלה שיש ליהודי כח לחדור את קבתו וקבתה של זמרי וכזבי ושל כל הדימיון שלו. מדיין זה לשון דימיון. זה כח הדימיון שמרגיש שהוא ממריא עם הטבע כי הוא מדומיין עוד ועוד – אבל הוא לא באמת מגיע לשורש, לאינסוף, ל-"ה' גדול מכל האלהים".

על הבסיס הזה צריך ללמוד את כל הפרשה שלנו, לא כדי לדעת איך נלחמים במדיין אלא כדי להבין איך מאייבים אותם עלינו. "עליכם לאייב אותם". איך מפתחים תודעה שמדין הוא האויב האולטימטיבי שלי כאן ועכשיו כל יום ויום. צריך זמן רב כדי לעבור על כל חלקי הפרשה כדי להבטיח שאני מבין איך כל חלק בפרשה בא לוודא שאני יודע לעשות את זה. כך פרשת בנות צלפחד בפרשה לא באו כי פתאום יש לנו זמן לדבר על זה עכשיו, אלא כי אל מול בנות מדיין מתוארות בנות צלפחד, נשים יהודיות שיודעות להרים את העולם אל הקדושה, ואם הן צריכות הן תינשאנה לבני דודיהן לנשים – וזה הוא רצונן, כי הן שולטות בתשוקה שלהן.

זה פלא גדול – פרשת מוספי המועדים מופיעה כאן בפרשה לראשונה בתורה, והנסכים שבאים על כל קרבן וקרבן, ובקיצור גדול מפאת קוצר הזמן נסביר שהרעיון הגדול שעומד מאחורי זה הוא שיין ושמן בתורה המדיינית הם כלי התענוגות שבאים לפתות אותך, והנה בפרשת המועדות באה התורה ומסבירה איך ישמשו היין והשמן כדי להישפך אל יסוד המזבח ומשם להעלות את כל עבודת ה'. כך צריך לעבור על כל נושא ונושא בפרשה, עד הנדרים שבתחילת פרשת מטות שלפני הציווי של "נקם נקמת בני ישראל מאת המדיינים", כי השאיפה של משה רבנו היא להביא את עם ישראל לכך שכל אחד יבין שהוא איננו נוקם את נקמת בני ישראל כפי שאמר ה', אלא את נקמת ה' במדין, כי נקמת בני ישראל היא להבין שמה שמדין רוצים לומר לנו הוא שאין בתוכך ה', שלך אין כח להגיד ש"ה' הוא האלהים, אין עוד מלבדו", ושה' הוא 'גדול מכל האלהים'. כלומר, יש טבע, הוא קיים אבל הוא רק לבוש והוא איננו דבר בפני עצמו, והמהות היא הלמעלה מהטבע. זו היא עצם הלחימה, על זה המאבק.

מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת

כך צריך ללמוד את כל פרשת פנחס – כתרגילי "צרור", בלשון הווה. ואין הכוונה לעשות את זה תמיד אלא להוות את זה, להפוך את הצרירה להווה. אדמו"ר הזקן אומר על הפס' "זכור את יום השבת לקדשו" (שרש"י מביאו אצלנו כדוגמא ל'צרור'), שאפשר להבין אותו לפי מאמר חז"ל המפורסם "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". לכאורה לא ברור, אומר אדמו"ר הזקן מה החידוש בכך, שהרי גם מי שטרח בערב יום שלישי – יאכל בשלישי, והוא מבאר דבר מופלא – מי שהטרחה שלו כל חייו בלהרגיש כל הזמן שהוא נמצא בערב שבת, מי שכל חייו לא חי ב-Tuesday-Wednesday, אלא בשלישי בשבת וברביעי בשבת, והוא טורח בערב השבת, הוא נמצא בערב הגאולה, בערב היום שכולו שבת, מי שבזה הוא עמל ובזה הטרחה שלו, הרי שגם כאשר הוא אוכל ארוחת צהריים ביום שלישי – הוא אוכל בשבת! מי שטרח בערב שבת – מצליח לעשות את השבת בהווה, הוא חי את השבת כל הזמן.

"צרור כמו זכור ושמור לשון הווה" – הוא מבין שעכשיו, ברגע זה הוא צריך לקיים את הצרור ועכשיו הוא יחיה את זה ועכשיו הוא יעלה מעל מדין ויהיה ב-"ואתם הדבקים ב-ה' אלוקיכם".

להתיך באש של קדושה

את המטלה הזו מקבל משה ובשבילה הוא עבר את רוב חייו במדיין. את הנקודה הזו חייב להוביל פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, ואותה אפשר לנהל רק כאשר כלי הקדש והחצוצרות בידיו. במלחמה הזו לא לוקחים את המראות הצובאות כמו הנשים במשכן ושמים אותם ציפוי למזבח כמות שהן – שמזה משה פחד, אלא הפעם מביאים את כל התכשיטים, עם הכומז, את אלו שביקשו להפריד בין איש לאשתו, שביקשו לגרום לתאווה העכשווית לנצח את האינסופיות – ומתיכים אותם באש של קדושה ומעלים אותם להיות אחד.

זו הפרשה של צרור את המדינים, פרשה שרק אחרי שהיא תתברר על כל שלביה, על כל הכנותיה, אפשר יהיה לקיים באמת את הכאת המדיינים כפי שאמר האור החיים. תעשה את זה לדבר הווה, תמידי, שכאשר תצטרכו להכות אותם זו תהיה מכה שתוכל לנצח. שהקב"ה יתן לנו כוחות וישועות ונזכה מהרה לגאולה שלמה בב"א.

1. לדוגמא, שבט יהודה מנה למעלה משבעים וששה אלף איש ואילו שבט שמעון רק כעשרים ושניים אלף, ולמרות זאת הם שולחים את אותו מספר לוחמים למלחמה מול מדין. ↑

2. והנה לשון האור החיים – "אכן נתכוון ה' במאמר זה לתקנתם של ישראל, לפי שכל אשר יטעום טעם חטא הטבעי השולט באדם שלא לרצונו לו יהיה שלא טעמו אלא בבחינת החושב קשה הוא להפרידו, וכמו שהארכתי בפרט זה בפרשת אחרי מות (ויקרא יח) בפסוק כמעשה ארץ מצרים וגו', וכל עוד שלא נפרד מהחוטא תאות הדבר ותשוקתו אליו הוא מושלל מהכפרה, וכמו שפירשתי בפרשת בראשית במה שאמר הכתוב (שם ד) 'ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו', ומה שלפנינו – עם בני ישראל טעמו עריבת הזנות, מהם במעשה מהם במחשבה, גם נדבקו בפעור דכתיב (כ"ה ג) 'ויצמד ישראל לבעל פעור' ואמרו רז"ל (במד"ר פ"כ) שנעשו כצמיד וכו' עד כאן, וחפץ ה' לרפאותם בעצת ה' הנכונה כדי לסלק מעליהם המגפה, שהלא תמצא שהיתה המגפה בישראל עד אשר ספו תמו כל הנצמדים לבעל פעור דכתיב (דברים ד) 'כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך', ובהכרח אתה לומר כי לא על הכ"ד אלף שאמר הכתוב (סו"פ בלק) ויהיו המתים וגו' ארבעה וגו' הוא אומר שאלו היו משבט שמעון ומתו על שרצו לשלוח יד בפנחס כמאמרם ז"ל (במד"ר פ"כ) והכתוב אומר אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו וגו' הא למדת שהשמיד גם כל הזונים לבד הכ"ד אלף, גם ממה שאמר הכתוב כאן המוכה ביום המגפה על דבר פעור זה יגיד שמתו מישראל לבד אותם שמתו בשביל פנחס שרצו לשלוח בו יד.

   והגם שנשכיל בעיקר הסיבה אשר סבבה מעשה פנחס, לא היה אלא זנות זמרי כי לא הרג פנחס לזמרי על עבודה זרה, אלא ודאי שהמגפה היתה שולטת בזונים, והגם שאמר הכתוב ויכפר על בני ישראל, פירוש שלא כילה כל העם מהם בשביל מחשבת עבודה זרה מהם בשביל הערבות ולעולם ה' לא ויתר על הזונים ויעץ ה' ואמר צרור את וגו', הכוונה בזה להקדים לשנוא המחטיאים גם להתעיב הערב והטוב הבא מהם לאבד כל עץ נחמד וכל מעיין מתוק וכל טוב הבא מהם על אשר גרמו להם עשות רע, והוא על דרך אומרו (תהלים קל"ט) 'הלא משנאיך ה' אשנא' פירוש משנאיך כאלו אמר משניאיך שגורמים לשנאת בחור בטוב כדרך שדרשו ז"ל (שבת קיד:) בפסוק כל משנאי אהבו מות אל תקרא וכו', ובאמצעות מחשבה זו תהיה מתרחקת תאות העבירה מהם ותהיה להם לזרה כי על העבר שונאים הסובב ויולד בהם טבע אלהיי, ומדה זו מדה סגוליית היא לחפץ בחיים, ובזה יתכפר עון הקודם במחשבת עבודה זרה גם בארס תאות הניאוף ולא יהיה בהם נגף.

   והוא מאמר הכתוב כאן צרור את המדינים פירוש יהיו לכם בגדר צר ואויב לשנאתם ולשנא כל הערב מהם להשחית עצם ולקלקל מעינותיהם זה תמורת מה שהתאוו להם, וזו היא אחד מתקוני התשובה, ואמר צרור לשון הווה פירוש יגבירו בהם השנאה עד גדר שיהיה נקבע בהם טבע הצרירות, ואמר והכיתם אותם פירוש תחכו ליום נקם שתכו אותם, ולזה לא אמר והכו אותם כי אין זמנו עתה, ואמר כי צוררים וגו' הכוונה בזה לומר תנאי הוא הדבר שהשנאה ואויבות שתהיה לכם לא על שסבבו נפילה מישראל שאם כן נאבדה הכוונה של תיקון החטא אלא כי צוררים הם וגו' על דבר פעור אשר החטיאו אתכם בעבודה זרה ועל דבר כזבי וגו' שגרמו לכם להכשל בזנות, וטעם שתלה פרט זה בכזבי לבד לפי שהיא בת מלך והזכיר הגדולה, גם לפי שזנותה היה בפרסום, ואפשר שעל פיה היו כל המופקרות". (אוה"ח על הפסוק, שם) ↑

3. ונשים לרגע בצד את בנות מואב שגם היו שם באותו החטא, ועליהן אומר רש"י – "…ואת מואב לא צוה להשמיד, מפני רות שהיתה עתידה לצאת מהם, כדאמרינן בבבא קמא (לח:)". ↑

4. והשווה עם בתו של לוט שהשקתה את אביה יין משם יצא בן עמי, הוא אבי בני עמון. ↑

5. עבודתו של הפעור היא בהתרזה לפניו. פעירת הגוף לפניו והוצאת כל ההפרשות ממנו. גועל נפש של ממש. ↑