עם מרדכי. פרשת תרומה תשפו

שה"י פה"י

"משנכנס אדר מרבין בשמחה", ואני מבקש להיכנס כבר הפעם לעניני הפורים הבעל"ט. יש מדרש פלאי על מגילת אסתר שמתאר בהרחבה רבה איך המן מצליח להפוך לא רק את ראשו של המלך אלא גם את כל מדינות הממלכה, את אירופה ואת אמריקה, נגד ישראל. המן הוא האויב הראשון בהיסטוריה שמנסח את המסר שלו באופן גלוי ונוקב – "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים…" – ואני חושב שהשנה יותר מכל שנה אחרת הדברים ברורים וחיים אצלנו, והמגילה ממש חיה לנגד עינינו.

אחת הטענות בהן המן מצליח לשכנע את העולם היא –

"ואת דתי המלך אינם עושים" דמפקי לכולא שתא בשה"י פה"י… (מגילה י"ג:)

'כל יום יש להם חג או שבת והם לא עובדים מספיק, לא יצרניים'. שבת היום, פסח היום. כנגד טענה זו אמר הקב"ה חזרה להמן –

ישנו עם אחד. אמר לו [המן לאחשורוש] שניהון רברבין שאוכלין ושותין ואומרים עונג שבת עונג יום טוב וכו'. אמר לו הקדוש ברוך הוא רשע אתה מפיל עין רעה במועדיהם הרי אני מפילך לפניהם ומוסיפים להם מועד אחד על מפלתך זה ימי הפורים וכו'. (אסת"ר ז', י"ב)

בזכות המן יש לנו מועד נוסף! כשמנתחים לעומק, זה לא שצריך מועד נוסף בגלל איזה חוסר שיש לנו אלא כנראה שהמועד הזה נקבע ביחס ישיר למהות הגזרה, בדומה לפסח שהמועד נקבע ביחס לענין יציאת מצרים ושביעי של פסח שנקבע ביחס לקריעת ים סוף וכן הלאה לגבי יתר המועדות, כלומר חייב להיות קשר מהותי איך פורים מייצג דווקא את הענין של התיקון לגזרת המן – "מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד". ננסה לברר האם יש בפורים דבר שבשונה מכל המועדים הוא כולל את כולנו יחד.

כתינוק המוטל בעריסתו

חז"ל אומרים שיש שבעה מנהגים בפורים – מקרא מגילה, משלוח מנות איש לרעהו, מתנות לאביונים, אמירת על הניסים בתפילה, קריאת התורה, איסור הספד ותענית ומשתה ושמחה "עד דלא ידע". המשתה הוא האחרון ברשימה גם מבחינת סדר קיום המצוות ביום הפורים, כי אם נשתכר כבר בתחילת היום לא נוכל לקיים את יתר המצוות, ולכן אין דין למשתה ושמחה בלילה. יש כלל ולפיו "הכל הולך אחר החיתום" (ברכות י"ב.), ואם נדקדק נראה שכל יתר המנהגים אינם כוללים את כולנו "מנער ועד זקן טף ונשים". טף למשל לא שולח מנות, הוא לא מסוגל לעשות כן וגם לא מחויב, וכן הלאה ביתר העניינים, למעט הדבר האחרון – המשתה ושמחה "עד דלא ידע" שהוא כולל את כולם באותה מדרגה – הזקן צריך לעשות הכל כדי להגיע לעד דלא ידע "כתינוק המוטל בעריסה". אמנם יש גם את שיטת הרמב"ם שלפיה "עד דלא ידע" הכוונה היא שישתה קצת יותר מהרגלו ואז יגיע לשינה, אבל גם לפי זה הוא יהיה כתינוק שישן במיטתו. גם לגבי "משלוח מנות", ביטוי המופיע גם בספר נחמיה בהקשר עם ראש השנה – "שלחו מנות לאין נכון לו" (נחמיה ח', י'), אנחנו יודעים שבכל המועדים כולם אנחנו מצווים לדאוג לכל האביונים למזון, קמחא דפסחא וכיו"ב – ואם כן הנקודה המהותית שמחברת את כולנו, את כל עם ישראל על גווניו וגילאיו בפורים, ולא קשורה לשום מועד אחר היא משתה ושמחה עד דלא ידע.

יש ביטוי חסידי נפוץ – "שמחה פורצת גדרות" ואין הכוונה רק שכאשר שמחים זה פורץ את הגבולות אלא גם במובן שזה פורץ את כל ההגדרות. כשאני אומר שאני רוצה להגיע לעד דלא ידע אני בעצם מייצר השוואה שעונה להמן במטבע שלו. הוא ביקש "להרוג את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד", ואילו אנחנו מתכנסים כולנו ביום אחד בלבד כדי לקיים, ולא משנה לפי איזו שיטה, מציאות של "עד דלא ידע". כלומר כולם יהיו מסביב לאותה נקודה, כי דווקא שם, ב-לא ידע' כולנו יכולים להיות שותפים.

בגלל אחד הורגים עם שלם?

ננסה לנתח את הדברים האלה לעומק. ההחלטה של המן לגזור שמד על עם ישראל מתחילה אחרי שמרדכי מחליט שלא לכרוע ולא להשתחוות לו. אפשר להבין שזה מעצבן, במיוחד כשכולם כן כורעים ומשתחווים, אבל בואו נחשוב רגע בהגיון קר (כי אנחנו כבר יודעים ופועלים מזה שנים לפי הקונספציה ששוחרי השמדת ישראל 'יירגעו' אם ניתן להם כסף, שטח וכו'…) – וננסה להבין את המן. המן לא היה טיפש אלא דווקא גאון. אנחנו זוכרים כי –

וְכׇל־עַבְדֵ֨י הַמֶּ֜לֶךְ אֲשֶׁר־בְּשַׁ֣עַר הַמֶּ֗לֶךְ כֹּרְעִ֤ים וּמִֽשְׁתַּחֲוִים֙ לְהָמָ֔ן כִּי־כֵ֖ן צִוָּה־ל֣וֹ הַמֶּ֑לֶךְ וּמׇרְ֨דֳּכַ֔י לֹ֥א יִכְרַ֖ע וְלֹ֥א יִֽשְׁתַּחֲוֶֽה…  וַיַּגִּ֣ידוּ לְהָמָ֗ן לִרְאוֹת֙ הֲיַֽעַמְדוּ֙ דִּבְרֵ֣י מׇרְדֳּכַ֔י כִּֽי־הִגִּ֥יד לָהֶ֖ם אֲשֶׁר־ה֥וּא יְהוּדִֽי. (אסתר ג', ב'-ד')

אגב, התיאור 'יהודי' כאן הוא המקום הראשון שבו התיאור נזכר. כל המגילה מלאה ביהודי, יהודים וכו'. אין כהנים, אין לווים, אין אשכנזים, אין ספרדים, אין צדיקים ואין רשעים – כולנו יהודים. אנחנו יודעים שמרדכי היה בסנהדרין – אבל התואר שלו במגילה הוא 'יהודי'.

נחזור. כאשר באים להמן ואומרים לו שמרדכי לא משתחווה, התגובה שלו היא –

וַיִּ֣בֶז בְּעֵינָ֗יו לִשְׁלֹ֤חַ יָד֙ בְּמׇרְדֳּכַ֣י לְבַדּ֔וֹ כִּֽי־הִגִּ֥ידוּ ל֖וֹ אֶת־עַ֣ם מׇרְדֳּכָ֑י וַיְבַקֵּ֣שׁ הָמָ֗ן לְהַשְׁמִ֧יד אֶת־כׇּל־הַיְּהוּדִ֛ים אֲשֶׁ֛ר בְּכׇל־מַלְכ֥וּת אֲחַשְׁוֵר֖וֹשׁ עַ֥ם מׇרְדֳּכָֽי. (שם ו')

כאן היהודים מתוארים כ"עם מרדכי". מוזר. אבל בואו ננסה להבין בהגיון – אם המן רואה שמרדכי לא כורע ולא משתחווה, הוא היה צריך לכאורה לרצות להרוג אותו, ואם לא אותו בלבד אז גם את כל החברים שלו, את כל מי שבא איתו במגע, את כל הסנהדרין, את המשפחה שלו או את כל מי ששמם מתחיל באות מ' ומסתיים באות י'… – אבל למה להרוג עם שלם? מה הקשר לכל הזקנים ולכל התינוקות מעם ישראל בסברתו של המן?

אנחנו מנסים להבין את המגילה בהקשר שלה לימינו, וכפי שהסביר הבעש"ט את מאמר הגמרא ש-"הקורא את המגילה למפרע לא יצא", היינו שמי שחושב שהמגילה היא איזה סיפור היסטורי – לא הבין שום דבר. "הוא לא נמצא באירוע" כמו שאומרים היום. זה כל כך רלוונטי לימים ולשעות ולדקות שלנו.

כולנו חכמים וכולנו פרשנים, אז בואו ננסה לנתח – אם המן כועס על מרדכי, איך מבחינה לוגית זה קשור לכל הזקנות והזקנים ולתינוקות היהודים שנמצאים במדינת כוש? אם הוא היה אומר 'יהודים הם גזע נחות', אולי היה אפשר למצוא בזה הגיון וכפי שראינו בהיסטוריה המאוחרת של עמנו לפני כתשעים שנה. אבל לא זה מה שהוא טוען. בגלל שמרדכי לא כורע ולא משתחווה הוא מחליט להרוג את כל "עם מרדכי".

חוצפא מלכותא בלא תגא

מה שכתוב פה הוא פלאי – כתוב פה שההגדרה של העם הזה הוא שהעם הזה כולו הוא מרדכי. "עם מרדכי". ומרדכי הוא איש יהודי שלא יכרע ולא ישתחווה. המן קלט שמעבר לכל המעטפות ולכל ההצגות והמשחקים – יהודי לא יכרע ולא ישתחווה לו. הוא תפס פה נקודה עמוקה מאד שאנחנו לא תפסנו. הוא תפס את זה הרבה לפנינו. הרי היינו בסעודת אחשורוש, הרי השתחווינו לצלם. חז"ל כבר אמרו שכל היהודים שהשתתפו באותה סעודה היו כשמונה עשר אלף וחשוב לציין את זה כי כאשר "שק ואפר" הוצע לרבים – שם היינו כולנו, לא חלק מאיתנו. המן תופס שישנה נקודה פנימית שמרדכי הוא המייצג האותנטי של העם הזה, עד כדי שהעם הזה נקרא עם מרדכי. רבותי, אין עוד אדם בהיסטוריה שהעם נקרא על שמו!^[1] הוא לא 'עם אברהם', לא 'עם יצחק' ואפילו לא 'עם משה'. זה מדהים. המילה 'עם' מייצגת בדרך כלל את החלקים הנמוכים שבו – 'עמך ישראל'. "אשר הציל ה' את העם מתחת יד מצרים" (שמות י"ח, י'), "כי שיחת עמך" (שם ל"ב, ז'). לפעמים זה מייצג אפילו את הערב רב שנתווסף אלינו.^[2]

המן קולט שהעם הזה הוא 'עם מרדכי' וכדי להבין את זה צריך להבין מהו ומיהו המן; בתורה הפנימית המן מכונה "חוצפא מלכותא בלא תגא" (סנהדרין ק"ה.) – המן מייצג את "ראשית גוים עמלק", היינו את הכח ואת המוכנות להילחם במה שבאמת באמת רוצה לבטל את היישות שלי, את המציאות שלי, והמן תופס את מה שעמלק תופס – שעם מרדכי הוא עם שבתוך תוכיותו הוא מוסר את נפשו שלא לכרוע ולא להשתחוות. המן מתוסכל כי הוא מבין שהוא עצמו מעורר את הכח הזה של מסירות הנפש בעם, כח שאנחנו כבר מזמן שכחנו שקיים בתוכנו. והדבר נכון לגבי המן, לגבי סינואר, לגבי המנוול מאיראן ודומיהם ימ"ש.

שלשה פסוקים

זה מדהים. מופיע בסידורים רבים מכל הנוסחים כי בסוף התפילה, אחרי עלינו לשבח, יש להוסיף שלשה פסוקים –

אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאם וּמִשּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבא. (משלי ג', כ"ה)

עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר. דַּבְּרוּ דָבָר וְלא יָקוּם. כִּי עִמָּנוּ אֵל. (ישעיהו ח', י')

וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא. וְעַד שיבָה אֲנִי אֶסְבּל. אֲנִי עָשיתִי וַאֲנִי אֶשּא וַאֲנִי אֶסְבּל וַאֲמַלֵּט. (שם מ"ו, ד')^[3]

מקור הפסוקים הללו, ע"פ המדרש, בשלב מסוים בסיפור המגילה. אחרי שהמן משכנע את כל העולם ומחליט להוציא לפועל את תכנית וגוזר את הגזרה, יצאו המן ובני חבורתו עם האגרות החתומות ופגשו את מרדכי רץ –

וּבְשָׁעָה שֶׁנֶּחְתְּמוּ אוֹתָן הָאִגְּרוֹת וְנִתְּנוּ בְּיַד הָמָן, וַיָּבוֹא שָׂמֵחַ הוּא וְכָל בְּנֵי חֲבוּרָתוֹ, וּפָגְעוּ בְּמָרְדֳּכַי שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְרָאָה מָרְדֳּכַי שְׁלשָׁה תִּינוֹקוֹת שֶׁהָיוּ בָּאִים מִבֵּית הַסֵּפֶר, וְרָץ מָרְדֳּכַי אַחֲרֵיהֶם, וּכְשֶׁרָאָה הָמָן וְכָל חֲבוּרָתוֹ שֶׁהָיָה רָץ מָרְדֳּכַי אַחֲרֵי הַתִּינוֹקוֹת, הָלְכוּ אַחֲרֵי מָרְדֳּכַי לָדַעַת מַה יִּשְׁאַל מָרְדֳּכַי מֵהֶם, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ מָרְדֳּכַי אֵצֶל הַתִּינוֹקוֹת שָׁאַל לְאֶחָד מֵהֶם פְּסֹק לִי פְּסוּקֶיךָ, אָמַר לוֹ )משלי ג, כה) אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבֹא. פָּתַח הַשֵּׁנִי וְאָמַר, אֲנִי קָרִיתִי הַיּוֹם וּבָזֶה הַפָּסוּק עָמַדְתִּי מִבֵּית הַסֵּפֶר (ישעיה ח, י) עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל. פָּתַח הַשְּׁלִישִׁי וְאָמַר )ישעיה מו, ד) וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָֹּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע מָרְדֳּכַי כָּךְ שָׂחַק וְהָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחָה גְדוֹלָה. אָמַר לוֹ הָמָן מָה הִיא זֹאת הַשִֹּׂמְחָה שֶׁשָֹּׂמַחְתָּ לְדִבְרֵי הַתִּינוֹקוֹת הַלָּלוּ, אָמַר עַל בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת שֶׁבִּשְׂרוּנִי שֶׁלֹא אֶפְחַד מִן הָעֵצָה הָרָעָה שֶׁיָּעַצְתָּ עָלֵינוּ. מִיָּד כָּעַס הָמָן הָרָשָׁע וְאָמַר אֵין אֲנִי שׁוֹלֵחַ יָדַי תְּחִלָּה אֶלָּא בְּאֵלּוּ הַתִּינוֹקוֹת. (אסת"ר ז' י"ג)

הרבי מליואבוויטש זיע"א מדייק פה ש-"פסוק לי פסוקך" איננה איזו נבואה שנפלה בדברי הילדים הללו ונתנה כח ועידוד למרדכי אלא זהו משהו אחר לגמרי. בנבואה אפשר להאמין, אבל לא מברכים עליה ואילו כאן כתוב "בשורות טובות שבשרוני". צריך להבין – הרי הגזרה בשעה ההיא היא עובדה מוגמרת לכאורה, ובעוד שנים עשר חודשים עתידים כל יהודי מאה עשרים ושבע המדינות להיות מוצאים להורג. הילדים לא בשרו למרדכי בשורה טובה בפועל, שהגזרה נתבטלה וכיו"ב, אלא רק אמרו לו פסוק מעודד, שיהיה טוב, ואילו ההגדרה של בשורות טובות היא שהכל כבר התהפך ושאפשר לברך. ברמב"ם מוגדר להלכה שמברכים שהחיינו על מה שעכשיו ולא על מה שיהיה לעתיד. יש כלל בהלכה שכאשר אדם שמקבל בשורה טובה שעתידה להתהפך למשהו רע, הוא מברך על מה שעכשיו ולא על העתיד, למרות שמבחינה תיאורטית הוא יודע שזה יתהפך לרעתו. וכן להיפך – מובא בגמרא על אדם ששדותיו נשטפו וכעת הוא הפסיד, אמנם השיטפון הזה עתיד לגרום סחף שיזבל את קרקעותיו והוא ירוויח מזה פי חמש מהפסדיו – אך הוא צריך לברך עכשיו "דיין האמת" על השמועות הרעות שהגיעו אליו. הביטוי" בשורות טובות שבשרוני" אומר שכבר עכשיו מרדכי קיבל בשורה טובה מדברי אותם תינוקות, ועלינו להבין מה באמת היה שם ומה הם אמרו לו, ולמה אלו שלשה תינוקות ולמה הם תינוקות שיוצאים מבית הספר? הרי לכאורה עדיף היה תינוקות שנמצאים בבית הספר.

שלשה ילדים – שלשה שלבי הבנה

יש כאן נקודה מופלאה. מרדכי הולך דווקא לשלשה תינוקות כי הוא הולך אל החלק של ה-"עד דלא ידע" בעם ישראל. הוא הולך אל הנקודה שלא קשורה לא להשגה ולא לתובנות ולא למדרגה הרוחנית שלי, אלא לעד דלא ידע. והוא לא הולך אליהם לבית הספר כי בבית הספר בטוח שהם ילדים טובים – הם באו מסודרים ומחונכים מהבית, אלא הוא תופס אותם כשהם עם הכדורגל ביד אחרי שמסתיימים הלימודים וכשהם מזיעים בדרך הביתה. הוא רוצה לראות מהי הנקודה של העד דלא ידע אפילו לא של בית הספר של הילד הקטן, אפילו לא את ההשגה של הילד בן הארבע. הוא רוצה לשמוע את העד דלא ידע של העד דלא ידע של העד דלא ידע. ואז הוא שומע אותם אומרים את שלשת הפסוקים הללו ולענ"ד אלו שלשה ילדים, שהאחד בכיתה א', השני בכיתה ב' והשלישי בכיתה ג';

הילד הראשון אמר "אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא". כלומר – 'נכון, אנחנו המעט מכל העמים, יש המון סיבוכים, אבל קודם כל – אל תירא. הפחד הזה שלך הוא פחד "פתאום". הוא מגיע פתאום ובעז"ה באותה פתאומיות הוא גם יילך. המהות שלנו היא "אל תירא". אני יוצא מבית הספר עם הידיעה הפשוטה והראשונה של "אל תירא". יראה היא פחד בלב, והילד הזה מתאר בעצם את התחושות והרגשות שלנו, וכשתבוא חלילה שואת רשעים – בגלל שהוא ילד הוא לא מודע לכל הפרטים ועד כמה המצב מסוכן, אבל הוא כן יודע "אל תירא". הוא קיבל את זה בדי. אן. איי. שלו. לאברהם נאמר "אל תירא" (בראשית ט"ו, א'), ליצחק נאמר "אל תירא" (שם כ"ו, כ"ד) וגם ליעקב נאמר "אל תירא" (שם מ"ו, ג'), ואותו הילד אומר למרדכי – 'סבא, כבוד הרב, אני מבין שיש לך עומס גדול של מחשבות ומידע, אבל – אל תירא'.

וכשהוא שואל את הילד השני, מכיתה ב', הוא עונה לו – "עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל". הילד הזה כבר לא מדבר על פחד, ולא מדבר על שואה. הוא כן מדבר על או"ם, על ועדות, על פרלמנטים, על יועצים. הוא כבר ילד בכיתה ב' שלא מדבר מהלב אלא מהמוח – "עוצו עצה". ולמה היא תופר? – כי אנחנו דבוקים בעצת ה'. דבר כזה הילד הראשון עוד לא ידע להגיד. ואחרי שהוא מדבר על המוח, על העצה, הוא עובר לדיבור – "דברו דבר". הדיבורים שאתה מלמד אותנו, ר' מרדכי, מה שלימד אותו הרבי שלי בכיתה, דיבורים של תורה, הם דיבורים של נצח, ולכן גם אם הם ידברו דבר, הרי שהוא לא יקום – "כי עמנו אל".

הילד השלישי הוא כבר גדול, בכיתה ג'. הוא אומר "ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול, אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט". הפסוק הזה מדבר על הקב"ה. הוא מדבר על מדרגות עליונות, זקנה ושיבה, ואז הוא ממשיך והקב"ה כביכול אומר – 'את הכל אני הקב"ה נושא, את הכל אני סובל, אצלי אין דבר שאני יכול או לא יכול להרים'. 'זה לא אתה', אומרים הילדים למרדכי – 'זו מלחמה של הקב"ה'. הילד הראשון אמר אל תירא, כי קיבלנו שלא לפחד. השני אמר "כי עמנו אל". הוא למד את זה בבית הספר, לנו יש דיבורי קדושה ולכן אנחנו לא מפחדים מהדיבורים שלהם, ואילו הילד השלישי מדבר כבר בשם הקב"ה ואומר – 'הם לא נלחמים בי או בך אלא בו ית'. זה פלא פלאות שהפסוקים האלה נאמרים אצלנו אחרי עלינו לשבח שבו אנחנו משבחים את הקב"ה, שם אנחנו "כורעים ומשתחווים לפני מלך מלכי המלכים", ויודעים שהם להבדיל "משתחווים להבל ולריק", ואנחנו יודעים בכל יום ש-

וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד. (דברים ד' ל"ט).

ואז אנחנו עוברים לחלק השני ואומרים –

וְעַל כֵּן נְקַוֶּה לְּךָ ה' אֱלֹהֵֽינוּ, לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶֽרֶת עֻזֶּֽךָ, לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָֽרֶץ, וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן… (נוסח עלינו לשבח)

אנחנו יודעים שהמן מייצג את כל הגילולים,את הרעיון של "ראשית גויים עמלק, אל יישות נפרדת ואילו יהודי מייצג את הרעיון של מסירות הנפש. הוא מייצג אלוקות.

בזכות תינוקות של בית רבן

זוכרים במה פתחנו? – שהקב"ה אמר להמן הרשע – 'רשע! מפריע לך המועדים שלהם? אתה עומד לייצר מועד שעוד לא הייתה דוגמתו!'. כל המועדים בטלים לעתיד לבוא חוץ מפורים שאיננו בטל – כי בכל המועדים יש עדיין איזה ענין של השגה והבנה ואילו בפורים אין את זה בכלל, "עד דלא ידע", גם טף וגם זקן. הזקן רוצה ושואף להגיע למדרגתו של התינוק, להגיע לעד דלא ידע. זו המצווה שאנחנו חותמים בה את היום – זה מה שמייחד את היום הזה, את החג הזה ואת החודש הזה. המושג של "משנכנס אדר מרבין בשמחה", הוא מפני שמשנכנס אדר מתברר שבעומק המהות, עם מרדכי הוא מה שהמן אכן הבין. עם מרדכי הוא מנוגד לרעיון של לכרוע ולהשתחוות. והביטוי שלו מגיע דווקא במציאות של פורים, ודווקא אז אפשר להגיע למרבין בשמחה.

האם שאלנו פעם את עצמנו מה הכוונה "מרבין בשמחה"? כמה צריך להרבות – עד מתי? פורצים גדרות, פורצים הגדרות. כל המושגים האלה של דתיים וחילוניים, ודיפ-סטייט וכיו"ב – הם מושגים שממלאים ומבלבלים אותנו כל הזמן ואילו משנכנס אדר אנחנו רוצים להגיע לעד דלא ידע כי שם יש לנו את הבהירות המוחלטת הזו של כיתה א', כיתה ב' וכיתה ג' – "אל תירא" זה הלב והרגשות, "כי עמנו אל" – המוח והדיבור, ואז מגיעים להבנה שבעצם אנחנו אלוקות, וכשמרדכי תופס את זה והמן שואל אותו 'מה אתה שמח? מה קרה?', עונה לו מרדכי – 'זו הנקודה הגדולה. לא שמעתי שיהיה טוב, אלא "בשורות טובות בשרוני", כלומר – אם הילדים הם כאלה, הרי שכבר ניצחנו. הכל כבר מוכרע, הגזרה שלך לא רלוונטית. אנחנו אותך כבר ניצחנו!'.

ומי שעדיין לא מבין את זה – תסתכלו על הקליפה, על הצד ההפוך. אתם לא מרגישים שאפשר אולי להרוג מאה אלף מחבלים אבל אם הילדים של הקליפה, של הרוע, של העמלקיות הזו, גדלים על השנאה המופרעת הזו, שום דבר לא יעזור? זה מה שאומר מרדכי להמן – הילדים שלנו גדלים על להיות "עם מרדכי", הם גדלים על להיות אין סוף, והם יודעים את זה בתוך תוכיותם, הם יודעים את זה בעד דלא ידע, שכל המועדים יתבטלו ואילו המועד הזה שהומצא לכבודו של המן ימ"ש – אתה נתת עינך הרעה במועדיהם? חייך שאני מפיל לך מועד שיהיה מיוחד לך, ספיישל, שבו יתברר לגמרי מהו באמת עם מרדכי, שבו יתברר ש"לא יכרע ולא ישתחווה" זה לא בגלל שאני חזק ויש לי יכולת לעשות כן אלא מפני שבעומק, יהודי לא שייך לעבודה זרה אלא לאמונה, על זה שיהודי משדר אינסוף ב"ה ושעל זה כל המלחמה.

בשורות טובות בשרוני

המצווה בפורים איננה דאורייתא אבל זה הדבר היחיד שאיננו בטל, כי כל עניינה אינו השמחה אלא הריבוי בשמחה, "מרבין" עד פריצת כל ההגדרות, כל מה שאסור בכל חג אחר. משתה ושמחה אסור בכל חג אחר. כמדומני שגם אין עוד חג כמו פורים שבו התינוקות תופסים חלק כל כך פעיל – הם מכים את המן, הם מתחפשים. כל האמהות והסבתות עסוקות מעל הראש בתחפושות של הילדים. כל הפורים זה הילדים כי בפורים זו היכולת לחדור למקום הראשוני, הראשיתי, כנגד המן שהוא "ראשית גויים עמלק", והכח להילחם בו הוא לחזור אל הראשיתיות הזו ולקלוט שאין אלו דברי נבואה אלא בשורות טובות, זו וודאות שאפשר לברך עליה, להכיר אותה ולראות אותה ממש. וזה ששם ה' איננו מופיע במגילה ולו פעם אחת הוא כי זה למעלה מכל השמות, למעלה מכל הדרכים שבהן אני יכול איכשהו לעסוק בהשגה, בלמלא את העולמות ולהוות דברים – זה "בשורות טובות בשרוני".

בשבת הקרובה נקרא בפרשת השבוע –

וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם. (שמות כ"ה, ח')

לא לחינם הסיפור הטכני של כל פורים הוא הניסיון של המן ובניו לעצור את הצהרת כורש, את בנין בית המקדש. כי בעומק ההבנה היא שהמקדש לא מתאר מקדש אלא את "ושכנתי בתוכם" – הקב"ה חודר פנימה, אל תוך כל אחד ואחת מאיתנו והוא מופיע שם.

לפתח את התינוקיות שבי

ולסיום, אני חושב שצריך לתרגם את הדברים הללו לכמה וכמה דברים מעשיים. הראשון – התינוקות שלנו וכמה חשוב להביא אותם למקום הזה. ועוד נקודה גדולה – עד כמה אנחנו צריכים לפתח את התינוקיות הזו בנו כעת. שמנו לב כמה אנרגיות אנחנו משקיעים בויכוחים שכליים על דברים שהם בלי שכל?, כל הויכוחים, הרעשים והצעקות… מי שמוכרח – אין לו ברירה, אבל זו לא הסוגיה שבה אנחנו עומדים. המן עם הפמליה שלו רואים שמרדכי הולך אל המקום שעל פיו יקבע איך פורים במהותו הוא אחר מכל המועדים, ומה שיכול לעורר בתוכנו באמת באמת הוא "הצילני מקליפת המן עמלק", היינו הקליפה הזו של היישות, של התוקפנות ולהיכנס ל-"בשורות טובות בשרוני".

שנזכה מהרה לשמחת פורים באמת ולהבין ש-"ונהפוך הוא" זה כפשוטו, זה לא בא מהשגה שמגיעה משלב מסוים אלא זה "ונהפוך הוא", הכל. המן 'הלך' על מהלך של 'הכל או לא כלום', להשמיד את כל היהודים – והוא צודק. כל יהודי הוא מרדכי. ואף "ונהפוך הוא" אומר שאי"ה מהרה עוד יתגלה שאכן כל יהודי הוא מרדכי, ב"ב.

1. אמנם העם נקרא "עם ישראל" אבל הוא לא נקרא עם יעקב (אלא עם אלוקי יעקב). ↑

2. עי' נחלת יעקב לר' יעקב מליסא בעל נתיבות המשפט על פר' יתרו. ↑

3. ויש אף מוסיפים (בשם מהרי"ל) – "אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ". (תהילים ק"מ, י"ד) ↑