שיעורי הרב מרדכי אלון שליט"א
ל"ג בעומר הוא הוד שבהוד. זה היום וזה המקום וזו הנפש – זה רשב"י שבכל אחד ואחת מאיתנו. זכותיה דבר יוחאי יגן עלינו ועל כל ישראל, ושנזכה כולנו באמת להגיע לשער החמישים, לגילויים הגדולים, לגאולה הגדולה ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" בעגלא ובזמן קריב.
החלק הראשון של פרשת אחרי מות עוסק בכהן הגדול שמהלך בבית המקדש ונכנס לקודש הקודשים. וכפי שכבר למדנו בשיעור קודם "וכל אדם" – שגם מלאך לא נכנס בשעה הזו לשם, וכל ישראל עומדים שם בחוץ ומגיעים למדרגת יום הכיפורים שהיא למעלה למעלה מהמלאכים. השליח והמשלח מתאחדים לאחד – כנסת ישראל והקב"ה.
בואו ניזכר מה היה בסיפור עם עכן. מלחמת יריחו מסתיימת ומיד לאחריה, יתכן בשבוע שצמוד אליה, ולפני כל הסיפור עכן מסופר שעם ישראל היה באופוריה של הניצחון, ויהושע קובע את האסטרטגיה להמשך. כדאי גם לזכור שחוץ מזה שיהושע היה זה שהכניס את עם ישראל לארץ, היה גם הרמטכ"ל הראשון של צה"ל שהתמנה לתפקיד כבר לפני כארבעים שנה, במלחמה מול עמלק ברפידים. וכך הוא מתכנן את המהלך הבא –
הבקר שמטו את הארון והוא עמד ליפול, ואז מתוך אינסטינקט, מנסה עוזה לתפוס ולהציל אותו – דבר שמן הסתם כל אחד מאיתנו היה עושה. אמנם אנחנו מכירים את המשפט ש-"הארון נושא את נושאיו" (סוטה ל"ה.), כפי שמסופר בחציית הירדן אצל יהושע, שם ראו שהארון נישא באורח טבעי. האברבנאל אומר מדהים – "כי חטא עוזה במיעוט אמונה בחושבו שיפול הארון ארצה" – שמענו? – "ולהיותו בלתי בוטח בה' ובלתי מאמין בהשגחתו בארון הקדש נענש במיתה".
אם נסכם את שלמדנו ייצא לנו דבר מדהים; ראש השנה הוא יום ההולדת של האדם, וחג הפסח הוא יום ההולדת של היהודי שבא לגלות לעולם את חג "שבועות הימים" שמתרחש לא מכוחי שלי, את האופטימיות האינסופית הזו שמבינה שכל התהליכים וכל הדמים וכל מה שעובר בא רק כדי להרים את הקשר, לקצר את החבל, ולגלות שהקב"ה הוא שמוציא ואתי ממצרים.
עכשיו אנחנו מבינים שלא הבנו מה זה פסח? פסח זה שלא נוריד את העין מהכוס החמישית, זה לא לרצות להיות ישראלי בלי שאני זה שיצא ממצרים, ולהבין שלצאת ממצרים בלי ההבנה וההפנמה שאני הוא זה של "והבאתי" זה לא נקרא לצאת ממצרים. איזה דבר מופלא זה. וכיון שזה כל כך קשה אחרי חטא העגל, בא הקב"ה ואומר לנו – 'אני רוצה לתת לכם צ'אנס. אני רוצה לומר לכם כמה אני אוהב אתכם. תעשו לי משכן, והדבר הראשון שתעשו לי במשכן הזה הוא פסח'.
ערב ראש חודש ניסן תשפ"ה, כמו ערב ראש השנה תרצ"ד שאז כתב הרב קוק את "מסע המחנות" שלו, עם הבדל אחד קטנטן שאנחנו באמת מרגישים קרובים כבר כל כך לגאולה שלמה, כי אז כן עתה ללמוד את המחלה ואת שורשיה ולהשתמש בכלי השרת של שלש האהבות הללו, ולהתחזק בכח עם הענוה הזו ולהבין שיש מקום לכל הסגנונות ולכל הכוחות, ועורות התחשים שלמעלה הם אותה הארה אלוקית השורה על ישראל כל אחד לפי כוחו, סגנונו, שיטתו, עם המיוחד שבו והניגון שלו
המטרה – לב חדש, רוח חדשה. להסיר את לב האבן "ונתתי לכם לב בשר" וכל הגוים אשר סביבותיכם יופיעו בתוך העולם הזה, שבימים האלה אני חש ממקום כל כך פנימי שאולי קשה לנו בכלים שלנו לתפוס, אבל משהו פנימי בתוכנו אומר לכולנו שאוטוטו נזכה לכל הנבואה הגדולה הזו – "ונתתי לכם לב בשר ואת רוחי אתם בקרבכם" בעגלא ובזמן קריב, עלינו ועל כל ישראל לגאולה שלמה במהרה בימינו.