הקדמה לעריות

אבקש להיכנס קצת לפרשה הקשה והמופלאה שנבחרה להיקרא במנחה של יום הכיפורים – פרשת העריות. נפתח בשאלה – אם היינו מקבלים משימה, מטלה, לצייר את המקדש, מן הסתם היינו מקבלים כל מיני סוגי ציורים אבל אני מסופק אם מישהו היה מצייר את עם ישראל. בתחילת פרשת העריות וגם בסיומה, באיסור על העברת הבנים למולך (זה מופיע גם באחרי מות וגם בעונשים שבסוף פרשת קדושים), כתוב כך –

וַֽאֲנִ֗י אֶתֵּ֤ן אֶת-פָּנַי֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֣רֶב עַמּ֑וֹ כִּ֤י מִזַּרְעוֹ֙ נָתַ֣ן לַמֹּ֔לֶךְ לְמַ֗עַן טַמֵּא֙ אֶת-מִקְדָּשִׁ֔י וּלְחַלֵּ֖ל אֶת-שֵׁ֥ם קָדְשִֽׁי. (ויקרא כ' ג')

ברור שיש כאן חילול ה', אבל מה הכוונה "למען טמא את מקדשי"? הרי זה לא נעשה במקדש, ואם כן על איזה מקדש מדובר? ואם זה היה בכלל מחוץ לארץ? אומר שם רש"י –

למען טמא את מקדשי. את כנסת ישראל שהיא מקודשת לי, כלשון ולא יחללו את מקדשי (ויקרא כא, כג).

רש"י מלמדנו שכנסת ישראל נקראת מקדשו של הקב"ה! "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". אבל רגע – אבל מדובר פה רק על אדם אחד, מופרע, קיצוני, אז איך זה מטמא את כל כנסת ישראל? על מה מדובר? שואל הרמב"ן – איך יתכן שיחיד מטמא את כל כנסת ישראל, הרי כנסת ישראל מקודשת לשמו ית'? – אלא מה שכתוב פה הוא שכל ילד וילד מעם ישראל הוא מקדש של הקב"ה! הוא טימא חלילה את כולנו, את מקדשו של הקב"ה. איזה ביטוי מופלא, אנחנו מקדשו של הקב"ה – לשון "הרי את מקודשת לי". זה פלא פלאות. זו הפתיחה והסיום של פרשת העריות, ורק עכשיו אחרי שהובררה הנקודה הזו, שהקשר של הקב"ה ושלנו הוא 'קידושין', יכולה התורה להיכנס לכל הפרשה הזו.

בית המקדש קדוש כידוע לא רק בבניינו אלא גם כשהוא חרב ל"ע ושועלים מהלכים בו. איזו הקדמה לפרשת העריות, לעונשי העריות. צריך להבין ולהפנים שאם אני מקדש אז אם אני חלילה דורך על אדמת קדש הקודשים, גם אם כרגע אין שם ארון, כהן, מזבח או קטורת – זה עצם הקודש. "למען טמא את מקדשי" – "את כנסת ישראל שהיא מקודשת לי". בלי ההקדמה הזו אי אפשר להיכנס ולהבין כלום ובוודאי שלא את החלק הבא של הפרשה;

שני צדדים לאדם

החלק הראשון של פרשת אחרי מות עוסק בכהן הגדול שמהלך בבית המקדש ונכנס לקודש הקודשים –

וְכָל-אָדָ֞ם לֹא-יִֽהְיֶ֣ה בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד בְּבֹא֛וֹ לְכַפֵּ֥ר בַּקֹּ֖דֶשׁ עַד-צֵאת֑וֹ וְכִפֶּ֤ר בַּֽעֲדוֹ֙ וּבְעַ֣ד בֵּית֔וֹ וּבְעַ֖ד כָּל-קְהַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל. (שם ט"ז, י"ז)

וכפי שכבר למדנו בשיעור קודם "וכל אדם" – שגם מלאך לא נכנס בשעה הזו לשם, וכל ישראל עומדים שם בחוץ ומגיעים למדרגת יום הכיפורים שהיא למעלה למעלה מהמלאכים. השליח והמשלח מתאחדים לאחד – כנסת ישראל והקב"ה. ואז בא החלק השני והאחרון ויורד איתנו למקומות הכי קשים – עריות, נפילות. וגם בפתיחת פרשת קדושים קורה דבר דומה. החלק הראשון של הפרשה מדבר לא רק על הכהן הגדול בבית המקדש אלא על כולנו בבית המקדש הרוחני-חברתי שאנחנו מייצרים במדינת ה-"קדושים תהיו". בארץ ישראל קם העם היהודי ושם הוא מעצב את מדינת הקדושה – "איש אמו ואביו תיראו", "לקט קצירך", "ואהבת לרעך כמוך" וכו'. שם "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו" – ובסוף פרשת קדושים שוב חוזרים לעריות, לעונשים. זה כל כך מורגש שזו הנקודה שמביאה כ"כ לידי תסכול – הרי מצד אחד אני יותר ממלאך אבל המבחן האמיתי שלנו הוא במנחה של יוה"כ שם קוראים את פרשת העריות. אם עקדת יצחק היתה ביוה"כ, כפי שיטת הזוה"ק, הרי שהיא היתה במנחה – ושם קוראים את פרשת העריות. זו העוצמה, הכח הגדול של התורה הקדושה, ועוד יותר ועוד יותר של שתי הפרשיות של השבוע שלנו.

רש"י מסב את תשומת לבנו שלשני חלקי פרשת העריות, גם באחרי מות וגם בקדושים, יש הקדמות. כאילו הקב"ה אומר לנו "חבר'ה, יש לי עכשיו נושא רגיש לדבר עליו איתכם ולכן צריך להקדים לו הקדמה". נתמקד בפסוקי אחרי מות –

 וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר. דַּבֵּר֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אֲנִ֖י ה' אֱלֹֽהֵיכֶֽם. (שם י"ח, א'-ב')

זה ברור. אנחנו יודעים שה' הוא אלוקינו, מה זה בא לחדש? והוא ממשיך –

כְּמַֽעֲשֵׂ֧ה אֶרֶץ-מִצְרַ֛יִם אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּם-בָּ֖הּ לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ וּכְמַֽעֲשֵׂ֣ה אֶֽרֶץ-כְּנַ֡עַן אֲשֶׁ֣ר אֲנִי֩ מֵבִ֨יא אֶתְכֶ֥ם שָׁ֨מָּ֨ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּ וּבְחֻקֹּֽתֵיהֶ֖ם לֹ֥א תֵלֵֽכוּ. אֶת-מִשְׁפָּטַ֧י תַּֽעֲשׂ֛וּ וְאֶת-חֻקֹּתַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ לָלֶ֣כֶת בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י ה' אֱלֹֽהֵיכֶֽם. וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת-חֻקֹּתַי֙ וְאֶת-מִשְׁפָּטַ֔י אֲשֶׁ֨ר יַֽעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָֽאָדָ֖ם וָחַ֣י בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י ה'. (שם ג'-ה')

אנחנו יודעים את כל זה כבר. למה האריכות והחזרה? מה אתה אומר לנו, רבש"ע? מבאר במקום רש"י –

אני ה' אלהיכם. אני הוא שאמרתי בסיני, אנכי ה' אלהיך (שמות כ, ב) וקבלתם עליכם מלכותי, מעתה קבלו גזרותי…

הקב"ה יודע שזה עסק מורכב ומסובך והוא חייב להקדים לנו הקדמה. ורש"י ממשיך –

…רבי אומר גלוי וידוע לפניו שסופן לנתק בעריות בימי עזרא, לפיכך בא עליהם בגזירה אני ה' אלהיכם, דעו מי גוזר עליכם, דיין להפרע ונאמן לשלם שכר.

"סופן להינתק בעריות" – אין דבר שמנתק אותי מעצמי יותר מהעריות. והוא מזכיר לנו את ההתבוללות הגדולה שהיתה בבבל, בימי עזרא, שהיו נשואים לאשדודיות ואשקלוניות והיה צריך 'לחפש בפינצטה' מי שנשוי ליהודיה. אבל זה לא רק ההיסטוריה, אלא זה גם ההווה – 'אתם מכירים את המציאות?. יש רק דרך אחת שמנתקת את ישראל מהקודש, מהמקדש שלי חלילה והיא העריות, ולכן אני צריך פה הקדמה מיוחדת – "אני ה' אלוהיכם".

שלשה חלקים

רש"י מפרק את הביטוי הזה לשלש מילותיו ומבאר – "אני" – דעו מי גוזר עליכם, שנגליתי עליכם בסיני, "אלהיכם" – מידת הדין, דיין להיפרע, "ה'" – נאמן לשלם שכר. הביטוי הזה "אני ה' אלהיכם" מופיע בתורה הרבה פעמים אבל כאן רש"י כאילו יוצא מגדרו להסביר אותו. אבל זו רק ההתחלה, ואז מסתיימת פרשת העריות בסיום מיוחד –

כִּ֚י אֶת-כָּל-הַתּֽוֹעֵבֹ֣ת הָאֵ֔ל עָשׂ֥וּ אַנְשֵֽׁי-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר לִפְנֵיכֶ֑ם וַתִּטְמָ֖א הָאָֽרֶץ. וְלֹֽא-תָקִ֤יא הָאָ֨רֶץ֙ אֶתְכֶ֔ם בְּטַֽמַּֽאֲכֶ֖ם אֹתָ֑הּ כַּֽאֲשֶׁ֥ר קָאָ֛ה אֶת-הַגּ֖וֹי אֲשֶׁ֥ר לִפְנֵיכֶֽם. כִּ֚י כָּל-אֲשֶׁ֣ר יַֽעֲשֶׂ֔ה מִכֹּ֥ל הַתּֽוֹעֵבֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה וְנִכְרְת֛וּ הַנְּפָשׁ֥וֹת הָֽעֹשֹׂ֖ת מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם. וּשְׁמַרְתֶּ֣ם אֶת-מִשְׁמַרְתִּ֗י לְבִלְתִּ֨י עֲשׂ֜וֹת מֵֽחֻקּ֤וֹת הַתּֽוֹעֵבֹת֙ אֲשֶׁ֣ר נַֽעֲשׂ֣וּ לִפְנֵיכֶ֔ם וְלֹ֥א תִֽטַּמְּא֖וּ בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י ה' אֱלֹֽהֵיכֶֽם. (שם כ"ז-ל')

גם כאן הסיום הוא "אני ה' אלהיכם", וגם כאן יוצא רש"י מגדרו, אולי אף יותר, ואומר שנראים דברים קשים לקריאה –

ולא תטמאו בהם אני ה' אלהיכם. הא אם תטמאו איני אלהיכם, ואתם נפסלים מאחרי [כמו "פסול לך" – פסולת שמובדלת ממך], ומה הנאה יש לי בכם, ואתם מתחייבים כלייה, לכך נאמר אני ה' אלהיכם.

גם כאן שלשה חלקים – "ואתם נפסלים מאחרי, ומה הנאה לי בכם, ואתם מתחייבים כליה", והוא מוסיף ומסיים – "לכך נאמר אני ה' אלהיכם", כי באמת המגמה שלי, של הקב"ה, היא שלא יווצר מצב כזה חלילה אלא שהוא ישאר א-להינו. אז מה כתוב פה?

הסיבה שהתורה מקדימה בכזו אריכות ופירוט לפרשת העריות מובנת מאליה. במקום אחר רש"י מסביר שהעריות הן דבר שנפשו של אדם מתאווה להם, זה דבר ברור גלוי וידוע, ולכן צריך דברי זירוז, עבודה, כדי שנצליח ונימנע מהדבר שכמעט ונראה הכי טבעי – "נפשו של אדם מתאווה", לכן אומר רש"י שלשה דברים בהקדמה "אני ה' אלהיכם"; "אני" – דעו מי גוזר עליכם, אני שנגליתי לכם בסיני, "אלהיכם" – "דיין להיפרע", ו-"ה" – "ונאמן לשלם שכר". הרבי מליובאוויטש זיע"א בשיחה פלאית משנת תשכ"ה מתאר ומקביל את שלשת החיזוקים של הפתיחה לשלשת החיזוקים של הסיום. ראשית "אני" – דעו מי הגוזר עליכם. האם אני, האדם, אצליח להיות במקום שאני מבין שזו גזרה אמנם אך של בורא העולם, מקור הטוב, ולכן לא יתכן שאם אני אכנע לתאווה – שהיא היפך רצון הבורא – יהיה לי טוב. זו עבודה קשה מאד, עבודה פנימית בראש. ואז בא הדבר השני – עדיין יכול מישהו (וזה יכול להיות כל אחד ואחת מאיתנו) לבוא ולומר 'אז נכון שבסוף יהיה קשה ורע אבל אני לא מסוגל. עכשיו אני נמצא בתאווה הזו ולא מסוגל לפרוש ממנה!', ולכן בא רש"י ומסביר "דיין להיפרע" – לא שבסוף יבואו עונשים, אלא שהעונש יהיה באופן של פרעון חוב, כלומר הקב"ה יפרע מהתאווה הזו באופן שכל ההנאה שהיתה בשעת העברה תתבטל ולא יישאר ממנה כלום ואתה נשאר עם תחושת סמרטוט ותסכול וצער. אתה מגיע בהתחלה עם כל הכוחות, גיבור גדול – והופך לסמרטוט. "דיין להיפרע". ואז באה השאלה השלישית, הזעקה של היהודי במנחה של יום כיפור 'למה עשה ה' ככה לי? למה הוא ברא אותי עם כזו תאוה חזקה שאני לא מסוגל להתגבר עליה?'. זו לא שאלה פילוסופית אלא שאלה קיומית של כל יום, זו המציאות. ועל זה באה התשובה הנפלאה שהקב"ה רוצה לתת לנו שכר "נאמן לשלם שכר", והשכר גדול יותר ככל שהניסיון גדול יותר – ככל שההתמודדות קשה יותר כך השכר גדול יותר. אלו דברי הזירוז לפרשה.

הרצון הפנימי של הקב"ה – חיבור עם ישראל

ואז מגיעים לסוף הפרשה, ולפעמים אני מגלה שגם כל דברי הזירוז האלה לא עזרו לי ולכן בא הקב"ה וחוזר ואומר "אל תטמאו בהם, אני ה' אלהיכם" וחוזר שוב על הדברים אבל ממקום אחר לגמרי – "ואם תטמאו איני אלהיכם", כפי שמסביר שם רש"י בסוף הפרשה. אבל רגע, איך 'איני אלוהיכם" והרי אנחנו המקדש שלך, רבש"ע?! יש אמרה ידועה וכולנו מרגישים את זה – 'יהודי אינו רוצה ואינו יכול באמת באמת להתנתק מאלוקות'. בסוף באים ואומרים שלפעמים יש מצב שבו כל מה שדיברנו בו מקודם לא עזר לי. אני יודע שהוא ית' גוזר טוב אבל אני לא עומד בזה, זה חזק ממני. אני יודע שהוא עתיד להיפרע אבל עכשיו אני לא מסוגל להתמודד, ואני יודע שאני גם מפסיד את השכר הגדול – אבל אני לא עומד בזה. על זה בא הפסוק החותם – "אני ה' אלהיכם" – "אתם נפסלים מאחרי (אני) ומה הנאה יש לי בכם ואתם מתחייבים כליה". פירוש – בהתחלה זה נאמר באופן חיובי, ובסוף זה בא ואומר שאם זה לא עבד באופן הפוזיטיבי אז הקב"ה בא ואומר לנו את זה על דרך השלילה. "אני ה' אלהיכם" – על המילה 'אני' אמרנו בהתחלה שהקב"ה שהוא מקור הטוב, הוא הגוזר, ואני לא רוצה לעשות הפוך ממנו ית', ועל זה הוא בא ואומר עכשיו – "אתם נפסלים מאחרי". אתה מתנתק, כמו "פסול לך", אתה חוצב לעצמך קבר. הדבר השני שאמרנו היה על המילה "ה'" – "נאמן לשלם שכר", וכעת הוא בא ואומר – "מה הנאה יש לי בכם?". איזה ביטוי נורא זה שאומר רק מי שמקדש את אשתו. הקב"ה כאילו אומר לנו – 'הרי מה יש לי בעולם אם לא אתכם? כל מה שיש לי זה הנחת רוח שאתם עושים לי'. "ואתה קדוש יושב תהילות ישראל" – מבאר הבעש"ט שהקב"ה יושב על התהילות והתשבחות של ישראל, ועכשיו בסיום הפרשה הוא חוזר ואומר את זה אבל באופן אחר – 'מה הנאה יש לי בכם? במקום שאני אוכל לתת שכר, מה נשאר לי?' – זה לא שהקב"ה רוצה למנוע מאיתנו את השכר, להיפך – הוא רוצה את ההנאה הזו מאיתנו.

ואז בא הדבר האחרון – "אתם מתחייבים כליה", ורש"י הסביר שם "דיין להיפרע", ואמרנו שהכוונה היא שזה לשון פרעון חוב, לא פורענות, אפשרות לחזור מהעבירה, וגם אם אני חושב שאני לא מסוגל לעמוד בזה, אומר לנו הקב"ה – 'יהודי יקר, אתה יודע את מה אתה יכול חלילה לאבד כאן? "כי הוא חייך!". הכליה המדוברת פה היא לאבד את הקשר עם הקב"ה!', ואז מסיים רש"י – "לכך נאמר אני ה' אלהיכם" -הסיום הזה בא לומר שתכלית כל האזהרות הללו אינו כדי שחלילה יווצר מצב כזה אלא שיתקיים ה-"אני ה' אלהיכם" החיובי, ולכן למרות שאמרתי "ולא תטמאו בהם" ורש"י הסביר "הא אם תטמאו איני ה' אלהיכם", אני מסיים בסוף "אני ה' אלהיכם" כי המטרה היא שיתקיים 'אני ה' אלהיכם' – שיהיה לי הנאה בכם, באופן החיובי. את זה אומר האיש שרוצה וחושק באשתו המקודשת לו, 'את המקודשת לי מכל נשים ומכל הבנות'. 'אני יכול ליהנות בכם' – זה בא לעורר אותי, את האדם, כדי שאני אבין ואדע כמה הנאה יש לקב"ה בי. אם הוא נתן לי את הניסיון הזה והגדיר לי "הרי את מקודשת לי" – זה רק בא לומר לי מהי ההנאה שאפשר להגיע. ואז אני, היהודי, שבעומק בעומק אולי כבר לא היה לי כח לכלום, לשום התמודדות, אבל מעולם לא רציתי את הניתוק המוחלט מהקב"ה, מהאינסוף. ולכן "אני ה' אלהיכם" – אני שם הוי"ה, אני מקור הכח, אני החיות, אני מה שנותן לך את הכח, אל מול אותם דברים שמעוררים אותך ההיפך ואולי אתה כבר על סף יאוש ולא יכול לעמוד בזה, גם שלפי ההיגיון השכלי אני יודע שאחר כך זה יפגע בי, והקב"ה יפרע ממני, ושאני אתנתק וכו' אבל אז בא "אני ה' אלהיכם" ואומר – 'אדרבה, מפה תלמד את העומק של עד כמה אני מקדש אתכם וכמה שאת מקודשת לי'.

איך כתוב בשיר השירים? –

הִשְׁבַּ֥עְתִּי אֶתְכֶ֖ם בְּנ֣וֹת יְרוּשָׁלִָ֑ם אִֽם־תִּמְצְאוּ֙ אֶת־דּוֹדִ֔י מַה־תַּגִּ֣ידוּ ל֔וֹ שֶׁחוֹלַ֥ת אַהֲבָ֖ה אָֽנִי (שיה"ש, ה', ח')

הפשט הוא – 'אם תמצאו את דודי, ובטח תתלבטו אם לספר לו על כל המקומות המקולקלים שהייתי בהם, תחת כל גבעה – "איפה היית, איפה הסתובבת?" – תגידו לו שהכל נובע מחולי האהבה שלי אליו ית'. רק אתה אמרת שאני מקודשת לך, וכשאני לא מצליח להגיע לשם אני מתרחק אבל אני בכלל לא רוצה להגיע לשם, לכליה הזו. זה "אם תמצאו את דודי" – תגידו לו "שחולת אהבה אני".

בבאו לכפר אתו

כמה זה מופלא שאותה פרשה שמתארת שאדם לא יהיה באהל מועד בעת שנכנס הכהן הגדול לקדש הקדשים ביום הכיפורים, כמו שמעון הצדיק –

ארבעים שנה שימש שמעון הצדיק את ישראל בכהונה גדולה ובשנה האחרונה אמר להן בשנה הזאת אני מת. אמרו לו מאיכן אתה יודע? אמר להן כל שנה ושנה שהייתי נכנס לבית קודש הקדשים היה זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים נכנס עמי ויוצא עמי ובשנה הזו נכנס עמי ולא יצא עמי. בעון קומי ר' אבהו והא כתיב (ויקרא טז) וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו אפי' אותן שכתוב בהן (יחזקאל א) ודמות פניהם פני אדם לא יהיו באהל מועד אמר לון מה אמר לי דהוה בר נש אני אומר הקב"ה היה. (ירושלמי יומא כ"ז.)

זה היה הקב"ה עצמו מלווה אותו – אותה פרשה שמלמדת שאנחנו יותר מהמלאכים היא זו שבאה ללמד אותנו את פרשת העריות. כמה זה מופלא שדווקא ביום הכיפורים, מכל החגים (כי יש לו דין של שבת), אנחנו קוראים בבוקר על "ואדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר אתו" ובמנחה אנו קוראים "אל תטמאו בכל אלה, אני ה' אלהיכם". אין עוד פרשה עם הקדמה, עם סיכום, עם זירוז, עם כח כזה לדבר על הפוטנציאל והכח שלי להיות הרבה יותר מכל מלאך, ועם ההיכרות הכי הכי אמיתית, אינטימית ומצומצמת, במחוזות הכי קשים, שמהם אני תופס את עומק הביטוי "הרי את מקודשת לי" – "אני ה' אלהיכם".

השבוע שלנו הוא שבוע טעון – חלים בו יום הזיכרון ויום העצמאות, ועלינו להתבונן בזה בהתבוננות הראויה, המחודשת והרלוונטית לשנה הזו. אנחנו, שרגילים לעסוק בתורה ופרשיותיה, יודעים שהשבת היא מקור הברכה, השבת שקדמה לשבוע הזה – ממנה אנו שואבים ויונקים את הכוחות לכל השבוע, ואני מבקש להתבונן בשבת האחרונה, בתאריך שלה ובעניינה, וממנה לקבל כוחות. השבת החולפת היתה ביום כ"ח בניסן, ומתאריך זה נלמד שיעור גדול לימים שלנו.

כ"ח בניסן

האם אנחנו זוכרים מה היה בהיסטוריה בכ"ח בניסן, ולא עוד אלא בשבת כ"ח בניסן (כפי שהיה השנה שהוא תאריך נדיר, שהפעם הבאה בו יום זה יחול בשבת יהיה בעוד עשרים שנה, וכפי שערב פסח שחל בשבת)? – זה היה מזמן, בכניסה שלנו לארץ. במדרש סדר עולם רבה מסופר שבשנה בה נכנסו ישראל לארץ, התאריכים שלה היו כמו השנה שלנו וערב פסח חל אז בשבת. זה קשור מאד לחלק שאנחנו לא מדברים בו מספיק בפסח ובהגדה של פסח – "ויביאנו אל הארץ הזו", שבעל ההגדה רק מזכיר אותו אבל לא מרחיב בו. אמנם יש לנו בפסח ארבע כוסות אבל ישנה שיטה שגמר היציאה ממצרים היא הכוס החמישית "והבאתי אתכם אל הארץ", ושכנגד לשון הגאולה הזו גם תוקנה כוס חמישית, רק שאנחנו מתעכבים בדרך ומבררים בינתיים את מה שעלינו לתקן בזמן הגלות. בנוסח הגדת הרמב"ם כתוב "זהו נוסח ההגדה שנהגו ישראל בזמן הגלות", לומר לך שמדובר גם בגלות הפיסית אבל גם בגלות הפנימית האישית, וכפי שבאר אדמו"ר הריי"צ זיע"א על הפסוק "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שלכאורה היה צ"ל "כיום צאתך", לשון יחיד, ולא לשון רבים, והוא הסביר שכל אחד צריך להיות כן ואמיתי עם עצמו – ש'נפלאות' הם דברים שמעבר למדרגתי, הם מופלאים ממני, ואם כן, איך אני יכול לראות אותם? אלא שזה מה שיהיה כאשר נגיע אל הגאולה, נוכל לראות את הנפלאות וזה יהיה כפי מה שיצאתי ממצרים בכל יום ויום, שהרי "בכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים", וכל עוד לא הגענו את הגאולה השלמה והגדולה, שכל הדברים מגיעים באורות של תוהו בעולם של תיקון, "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" – אז אנחנו ב"כימי צאתך מארץ מצרים " וכמו בספירת העומר – ובכל יום מתקנים עוד מידה ועוד ומידה, ובעז"ה תכף ומיד נזכה לגאולה השלמה ב"ב.

חרם יריחו

אבל כדי להשלים את תמונת הפסח עלינו לעסוק בפסח הראשון כשנכנסו ישראל לארץ עם יהושע. אז כפי שהתחלנו, מופיע בסדר עולם רבה שבעשור לחודש הראשון, י' בניסן, עברו את הירדן כמתואר בספר יהושע, למחרת בי"א ניסן מלו ישראל את עצמם בגלגל, וכפי שמסופר בהפטרת היו"ט הראשון של פסח – "גלותי את חרפת מצרים מעליכם" – יהושע מל את ישראל ובימים שלאחר מכן הם נרפאים מברית המילה הזו, ברית מילה המונית בדיוק כפי שהיה ארבעים שנה לפני כן כאשר מל משה את ישראל לפני יציאתם ממצרים ועל מנת שיוכלו לאכול מקרבן הפסח. בי"ד בניסן, ערב פסח שחל בשבת באותה שנה, הקריבו את קרבן הפסח וחגגו שבעה ימים. בליל ט"ז בניסן היה אירוע מיוחד – בני ישראל הקריבו לראשונה את העומר "ויאכלו מעבור הארץ", שכן עד אז עוד ירד להם המן, וקרבן העומר התיר להם לאכול מהתבואה החדשה. זו היתה מהפכה – רוב הנכנסים לארץ מעולם לא ראו אוכל שיוצא מהאדמה אלא רק כזה שיורד מן השמים וכעת הם אוכלים "מעבור הארץ". שביעי של פסח היה באותה שנה בשבת. למחרת, כ"ב בניסן, יום ראשון, מצטווים ישראל להתחיל ולהקיף את חומות יריחו כדי לכבוש את העיר. על יריחו נאמר שהיא היתה "סוגרה (מנעולה) של ארץ ישראל" (מדרש תנחומא בהעלותך), ושם נאמר –

וְסַבֹּתֶ֣ם אֶת-הָעִ֗יר כֹּ֚ל אַנְשֵׁ֣י הַמִּלְחָמָ֔ה הַקֵּ֥יף אֶת-הָעִ֖יר פַּ֣עַם אֶחָ֑ת כֹּ֥ה תַעֲשֶׂ֖ה שֵׁ֥שֶׁת יָמִֽים. (יהושע ו', ג')

במשך ששה ימים הקפנו את העיר, עם שופרות וארון ברית ה' – כל הצבא גויס, וביום השביעי, בשבת כ"ח בניסן, הקב"ה 'מתערב לנו בתוכניות', חומות יריחו נופלות, נבלעות, ואנחנו מתחילים להבין את הציווי הגדול של יהושע שלא יגעו בחרם ושכל מה שיש ביריחו הוא הקדש לה'. יהושע גם הודיע –

וְהָיְתָ֨ה הָעִ֥יר חֵ֛רֶם הִ֥יא וְכָל-אֲשֶׁר-בָּ֖הּ לַֽ-ה' רַק֩ רָחָ֨ב הַזּוֹנָ֜ה תִּֽחְיֶ֗ה הִ֚יא וְכָל-אֲשֶׁ֣ר אִתָּ֣הּ בַּבַּ֔יִת כִּ֣י הֶחְבְּאַ֔תָה אֶת-הַמַּלְאָכִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שָׁלָֽחְנוּ. וְרַק-אַתֶּם֙ שִׁמְר֣וּ מִן-הַחֵ֔רֶם פֶּֽן-תַּחֲרִ֖ימוּ וּלְקַחְתֶּ֣ם מִן-הַחֵ֑רֶם וְשַׂמְתֶּ֞ם אֶת-מַחֲנֵ֤ה יִשְׂרָאֵל֙ לְחֵ֔רֶם וַעֲכַרְתֶּ֖ם אוֹתֽוֹ. (שם י"ז-י"ח)

זה משפט נורא ואיום, "ועכרתם אותו". אגב, הקב"ה לא אמר ליהושע לצוות כך וזו באמת הנחיה מוזרה כי אנחנו יודעים שע"פ ההלכה הלוחמים זכאים לקבל מן השלל. זו חובה – כבר אצל אברהם אבינו במלחמת ארבעת המלכים את החמישה זה היה כשאברהם ביקש לנערים שהיו איתו במלחמה את חלקם. וכן "חלק כחלק יאכלו". ואילו כאן יהושע מצווה –

וְכֹ֣ל כֶּ֣סֶף וְזָהָ֗ב וּכְלֵ֤י נְחֹ֙שֶׁת֙ וּבַרְזֶ֔ל קֹ֥דֶשׁ ה֖וּא לַֽ-ה' אוֹצַ֥ר ה' יָבֽוֹא. (שם י"ט)

והוא מוסיף ונשבע ומשביע –

וַיַּשְׁבַּ֣ע יְהוֹשֻׁ֔עַ בָּעֵ֥ת הַהִ֖יא לֵאמֹ֑ר אָר֨וּר הָאִ֜ישׁ לִפְנֵ֣י ה' אֲשֶׁ֤ר יָקוּם֙ וּבָנָ֞ה אֶת-הָעִ֤יר הַזֹּאת֙ אֶת-יְרִיח֔וֹ בִּבְכֹר֣וֹ יְיַסְּדֶ֔נָּה וּבִצְעִיר֖וֹ יַצִּ֥יב דְּלָתֶֽיהָ. (שם כ"ו)

חמור מאד! לא בונים, לא מקימים. כנראה שיהושע מנסה להעביר לנו פה איזו נקודה עמוקה שעוד מעט נגיע אליה. ר' יוסי אומר (בסדר עולם שם) שזה שאמר יהושע שהכל שם הוא חרם בגלל שזה היה בשבת קודש. חידוש, ופלא גדול.

צריך לזכור שבאותו היום קרו בעצם שני דברים. האחד, שחומות יריחו נבלעות וכל העולם מתהפך – זה עשה רעש גדול בעולם, כמו קריעת ים סוף וכולם נמוגו. אנחנו זוכרים את דברי רחב הזונה למרגלי יהושע ביריחו? מה שיהיה ביריחו הוא הפתח, הוא זה שייתן לנו את כל הארץ. ודבר שני, בו ביום, בשקט בשקט, אדם נכבד ומיוחס משבט יהודה, עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח, ממרה את ציוויו של יהושע ולוקח מן החרם. להלן נראה את ההשלכות של המעשה אבל אלו שני הדברים שמתרחשים בשבת קודש כ"ח בניסן.

שר צבא ה'

כמה פסוקים לפני שמתחיל כל הסיפור כתוב שם –

וַיְהִ֗י בִּֽהְי֣וֹת יְהוֹשֻׁעַ֮ בִּירִיחוֹ֒ וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה-אִישׁ֙ עֹמֵ֣ד לְנֶגְדּ֔וֹ וְחַרְבּ֥וֹ שְׁלוּפָ֖ה בְּיָד֑וֹ וַיֵּ֨לֶךְ יְהוֹשֻׁ֤עַ אֵלָיו֙ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ הֲלָ֥נוּ אַתָּ֖ה אִם-לְצָרֵֽינוּ. וַיֹּ֣אמֶר לֹ֗א כִּ֛י אֲנִ֥י שַׂר-צְבָֽא-ה' עַתָּ֣ה בָ֑אתִי וַיִּפֹּל֩ יְהוֹשֻׁ֨עַ אֶל-פָּנָ֥יו אַ֙רְצָה֙ וַיִּשְׁתָּ֔חוּ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מָ֥ה אֲדֹנִ֖י מְדַבֵּ֥ר אֶל-עַבְדּֽוֹ. (שם ה', י"ג-י"ד)

חז"ל דורשים על הפסוק הזה דרשות רבות אבל אנחנו נעסוק היום רק בפשוטו של מקרא ומיד נראה עד כמה הוא דומה לאירוע מקביל שהתרחש עם משה רבנו –

וַיֹּאמֶר֩ שַׂר-צְבָ֨א ה' אֶל-יְהוֹשֻׁ֗עַ שַׁל-נַֽעַלְךָ֙ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֔ךָ כִּ֣י הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֛ה עֹמֵ֥ד עָלָ֖יו קֹ֣דֶשׁ ה֑וּא וַיַּ֥עַשׂ יְהוֹשֻׁ֖עַ כֵּֽן. (שם ט"ו)

"של נעלך מעל רגלך". הביטוי הזה מופיע פעמיים בלבד בכל המקרא – אצל יהושע ואצל משה רבנו. מה עושה שם שר צבא ה'? מה הוא אומר ליהושע?

משה רבנו כזכור ביקש מהקב"ה שלא המלאך ילך לפני עם ישראל אל הארץ כי אם הקב"ה בעצמו ואמנם הקב"ה נעתר למשה אבל רק עד למותו של משה, והנה כאן, יהושע שנמצא ביריחו רואה את שר צבא ה' והוא מלמד אותנו דבר מדהים. כיבוש יריחו הוא כאמור מפתחה של ארץ ישראל.^[1] זו הפעם הראשונה שאנחנו פותחים במלחמה – כמו בארץ ישראל, לפי הכללים הארציים. את הירדן עברנו בניסי ניסים, אבנים עם כהנים, הירדן נבקע כמו ים סוף, ואז התחלנו לאכול מעבור הארץ, בט"ז בניסן, הקרבנו קרבן פסח בארץ ישראל וכעת אנחנו מתחילים לסובב את יריחו. שר צבא ה' מחדיר ביהושע את הציווי שיהושע יאמר לעם ושלא ע"פ דבר ה', וזו לשון הודעתו – 'במלחמות הבאות בעז"ה הכלל של "חלק כחלק יאכלו" לגבי השלל אכן ינהג, אבל לגבי ההתחלה, לגבי יריחו, המפתח, כולו יהיה קדש ל-ה". הרמב"ם במורה אומר שהסיבה שחומות יריחו נבלעו היתה כדי שיהיה ניכר וברור שאין זה מעשה אדם, ולכן קבע יהושע "ארור האיש אשר יבנה את יריחו". יש מצווה גדולה לבנות בכל ס"מ בארץ ישראל, אבל יריחו, מפתחה של ארץ ישראל, היא שילוב מרתק של שני דברים. מצד אחד מגייסים את כולם למלחמה, מקיפים את חומות העיר, ומן הסתם היו שם קפ"קים, ישיבות ודיוני מח"טים מהיכן להיכנס, איך לעשות איגוף וכו' – אבל ההקפה היא עם שופרות וארון ברית ה'. אין זה עמוד ענן או אש, זה לא "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". זה גם לא עם משה רבנו, ואין גם אהרן ומרים. הניסיון של עכן היה קשה מאד ועוד מעט נראה עד כמה ענק היה היהודי הזה שעובר פה את הניסיון הקשה ביותר אולי שיש בתנ"ך. הכל קורה בכ"ח בניסן, בשבת 'מקור הברכה' של תחילת חודש אייר. יום זה הוא היום הי"ג לעומר, יסוד שבגבורה.

עלינו לשבח

ע"פ חז"ל והדברים מובאים בראשונים (כלבו) בכל שבעת ימי הקפת החומות אמר יהושע את תפילת 'עלינו לשבח'. אין זו רק התפילה שבה אנו חותמים את תפילתנו בכל יום אלא היא זו שפותחת את תפילת "מלכויות" בימים נוראים. בעל ספר "סדר היום", רבי משה בן יהודה המכירי,^[2] טוען שצריך לומר את 'עלינו לשבח' בעמידה –

ויאמר "עלינו לשבח" וצריך לאומרו מעומד ("עלינו" בגי' "ומעומד"), וצריך לאומרו בכונה גדולה, ויש בו כמה סודות ורמזים וכוחו גדול…  ויהושע תיקן זה השבח הגדול כשכבש את יריחו, ואמרו שבעה פעמים ישר והפוך, ובו הפיל ז' חומות שהיו ליריחו. והוא מסוגל לכל דבר וענין מצרה וצוקה שלא תבוא ולא תהיה, לומר אותו ישר והפוך. ושם "יהושע" רמוז בו בתחלת ענינים, ומרוב ענותנותו לא רמז שמו שלם כי אם "הושע", ולא חתמו כסדרו אלא למפרע באופן זה: ע' של "עלינו", ש' "שלא שמנו", ו' "ואנחנו משתחוים כו'", ה' "הוא אלהינו וכו'". (סדר היום כ"ג)

חומות יריחו נפלו עם קבלת עול מלכות שמיים של עלינו לשבח – "שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה". והוא ממשיך –

וצריך לכוין בו קבלת עול מלכות שמים ויחודו ואלהותו, וכמו שיש בפסוק "שמע ישראל" ע' רבתי וד' רבתי, ע' של "שמע" ד' של "אחד", לרמוז שצריך להעיד על יחודו יתברך ויתעלה [זה תפקידנו – להודיע לבני אדם גבורותיו, וכפס' "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו", לייחד שמו ית'], כן רמוז בשבח הזה שמתחיל בעי"ן ומסים בדלי"ת (עלינו לשבח וכו' אין עוד).

ואח"כ יאמר 'על כן נקוה לך ה' אלהינו' שהוא מענין מלכיות, להמליך יוצרנו עלינו, והוא קרוב לשבח שב"עלינו לשבח", ורמוזה בו גם כן ע"ד, שמתחיל בעי"ן (על כן כו') ומסים בדלי"ת (ולעולמי עד תמלוך בכבוד) [וההמשך – "ככתוב בתורתך…" – הוא תוספת מאוחרת ולכן איננה מופיעה באמירת התפילה הזו בראש השנה]

ורמוז בתחלת תיבותיו ע' כ' ן' – ע'ל כ'ן נ'קוה, ואפשר שהוא כשהצדיק עליו את הדין וידע שחטא, ואמר בתפלתו (שמהרה יעביר גלולים מן הארץ להפנות אליך כל רשעי ארץ), והענין הוא שיסיר לב האבן מבשרנו, אשר הוא מתענו ומכשילנו מעבודת האל יתברך ויתעלה, ויבוא זמן שכולם יכירו וידעו את ה' ומלאה הארץ דעה את ה', ויתן בנו לב בשר שלא נשוב עוד לכסלה ולמכשול עון, וקבל עליו עול מלכות שמים קודם מיתתו, ולכן אמר לו יהושע שבאותה מיתה נתכפרו כל עונותיו וזכה לעולם הבא, כדכתיב יעכרך ה' היום הזה, היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעולם הבא… (שם)

כלומר "עלינו לשבח" של יהושע, ממשיך ב-"ועל כן נקווה לך" של האיש שמעל בחרם ורגמוהו באבנים והתגלה לפני מותו שהוא מתוודה ועושה תשובה ומגלה שלכל ישראל יש חלק לעולם הבא. גם הוא מגלה ש"כולם יכירו וידעו". מה היה סיפור המעל הזה? למה הוא גרם? בעל סדר היום מסיים את דבריו אומר –

אחר כך ישהא מעט קודם שיצא. (שם)

בימינו, רבים ממהרים לקפל את הטלית והתפילין בתפילת "עלינו לשבח", אולי אפילו לצאת מבית הכנסת, והנה לנו עד כמה חשובה התפילה הזו שמקורה בהיכלות עליונים ועניינים פנימיים עד שאצל האר"י ותלמידיו הפליאו בשבחה ובעומקה בדברים הכי נפלאים שיש. ואגב, המשנה ברורה פוסק שמי שנכנס לבית הכנסת ומצא את הציבור אומר עלינו לשבח – מצטרף ואומר עם הציבור את התפילה הזו גם אם הוא כבר התפלל קודם לכן.

השחצנות של המודיעין

בואו ניזכר מה היה בסיפור עם עכן. מלחמת יריחו מסתיימת ומיד לאחריה, יתכן בשבוע שצמוד אליה, ולפני כל הסיפור עכן מסופר שעם ישראל היה באופוריה של הניצחון, ויהושע קובע את האסטרטגיה להמשך. כדאי גם לזכור שחוץ מזה שיהושע היה זה שהכניס את עם ישראל לארץ, היה גם הרמטכ"ל הראשון של צה"ל שהתמנה לתפקיד כבר לפני כארבעים שנה, במלחמה מול עמלק ברפידים. וכך הוא מתכנן את המהלך הבא –

וַיִּשְׁלַח֩ יְהוֹשֻׁ֨עַ אֲנָשִׁ֜ים מִֽירִיח֗וֹ הָעַ֞י אֲשֶׁ֨ר עִם-בֵּ֥ית אָ֙וֶן֙ מִקֶּ֣דֶם לְבֵֽית-אֵ֔ל וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ לֵאמֹ֔ר עֲל֖וּ וְרַגְּל֣וּ אֶת-הָאָ֑רֶץ וַֽיַּעֲלוּ֙ הָאֲנָשִׁ֔ים וַֽיְרַגְּל֖וּ אֶת-הָעָֽי. (שם ז', ב')

זוכרים שפעם גם אברהם אבינו הגיע לשם, לבין בית אל ובין העי והקים שם מזבח לה'? הוא התפלל בדיוק על מה שאנחנו עומדים לדבר עליו. יהושע שולח אנשי מודיעין. הוא מנהל מלחמות כמו שצריך לנהל אותן בארץ ישראל. ביריחו לא היה מודיעין – שם רק סבבו את העיר על פי ציווי ה'.^[3]

וַיָּשֻׁ֣בוּ אֶל-יְהוֹשֻׁ֗עַ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָיו֮ אַל-יַ֣עַל כָּל-הָעָ֒ם כְּאַלְפַּ֣יִם אִ֗ישׁ א֚וֹ כִּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֣ים אִ֔ישׁ יַעֲל֖וּ וְיַכּ֣וּ אֶת-הָעָ֑י אַל-תְּיַגַּע-שָׁ֙מָּה֙ אֶת-כָּל-הָעָ֔ם כִּ֥י מְעַ֖ט הֵֽמָּה. (שם ג')

אם נתרגם את זה לישראלית מודרנית – 'זה קרב 'בקטנה'. חבל לשגע את כל העם. אנחנו מנצחים אותם ברגע, בקלות'. יהושע מקשיב למודיעין שקיבל ושולח כפי ההמלצה שלהם, תוך שהוא לוקח מרווח ביטחון –

וַיַּעֲל֤וּ מִן-הָעָם֙ שָׁ֔מָּה כִּשְׁלֹ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים אִ֑ישׁ וַיָּנֻ֕סוּ לִפְנֵ֖י אַנְשֵׁ֥י הָעָֽי. וַיַּכּ֨וּ מֵהֶ֜ם אַנְשֵׁ֣י הָעַ֗י כִּשְׁלֹשִׁ֤ים וְשִׁשָּׁה֙ אִ֔ישׁ וַֽיִּרְדְּפ֞וּם לִפְנֵ֤י הַשַּׁ֙עַר֙ עַד-הַשְּׁבָרִ֔ים וַיַּכּ֖וּם בַּמּוֹרָ֑ד וַיִּמַּ֥ס לְבַב-הָעָ֖ם וַיְהִ֥י לְמָֽיִם. (שם ד'-ה')

זה כנראה קרה בסוף ניסן או בתחילת חודש אייר, מיד אחרי יריחו. לא יהושע ולא עם ישראל מודעים למעילה של עכן בחרם. על פניו, זה לא נורא שתהיה איזו פאשלה בקרב אחד, זה לא נורא. נשים לב לביטוי "כשלושים וששה איש" – למה הכוונה? היו שם שלשים וששה או לא?^[4] האם יכול להיות שזה היה מידה כנגד מידה מול השחצנות של אנשי המודיעין שאמרו "כאלפים איש או שלשת אלפים איש"? חז"ל מגמדים את זה אף יותר ואומרים שהיה שם רק איש אחד שנפל שהיה שקול כנגד שלשים וששה, והיה זה צדיק הדור יאיר בן מנשה, ששקול כנגד ל"ו צדיקים. במושגים שלנו, נכון שכל יהודי חשוב וכו' אבל מול כזו נסיגה זה נראה לא כל כך נורא. אז גם אם קרה ולא הצליח – עושים חישוב מסלול מחדש, אוספים את השברים וחוזרים להילחם, אבל התגובה כאן של העם היא לא פרופורציונלית – "וימס לבב העם ויהי למים"! הביטוי של "וימס לבבנו" היה מה שאמרה רחב הזונה על יושבי הארץ והנה כאן זה מתהפך.

תגובה קיצונית

ומילא העם, בואו נראה את תגובת יהושע –

וַיִּקְרַ֨ע יְהוֹשֻׁ֜עַ שִׂמְלֹתָ֗יו וַיִּפֹּל֩ עַל-פָּנָ֨יו אַ֜רְצָה לִפְנֵ֨י אֲר֤וֹן ה֙' עַד-הָעֶ֔רֶב ה֖וּא וְזִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּעֲל֥וּ עָפָ֖ר עַל-רֹאשָֽׁם. (שם ו')

מה קרה?! רק בשבת האחרונה, כ"ח בניסן, נפלו חומות יריחו וכל העולם עמד משתאה – אז מה קרה פתאום?! יהושע נופל לפני ארון ה', קרוע שמלות ועפר על ראשו. עפר על הראש זה כשיש סיכון של השמדת כל ישראל, כמו במגילת אסתר, לא חייל אחד! וזה ממשיך –

וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹשֻׁ֜עַ אֲהָ֣הּ ה' א-להים לָ֠מָה הֵעֲבַ֨רְתָּ הַעֲבִ֜יר אֶת-הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֶת-הַיַּרְדֵּ֔ן לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַאֲבִידֵ֑נוּ וְלוּ֙ הוֹאַ֣לְנוּ וַנֵּ֔שֶׁב בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּֽן. (שם ז')

כמדומני שהיחיד שמשתמש בביטוי הזה – "אהה ה' א-להים" – היה רק ירמיהו כאשר ראה את כל החורבן! יהושע, אתה באמת מעדיף לשבת בעבר הירדן?! ונזכור שזה יהושע, הרמטכ"ל שמכיר טוב מאד מה היא מלחמה. זו לא המלחמה הראשונה שלו.

בִּ֖י אֲדֹנָ֑י מָ֣ה אֹמַ֔ר אַ֠חֲרֵי אֲשֶׁ֨ר הָפַ֧ךְ יִשְׂרָאֵ֛ל עֹ֖רֶף לִפְנֵ֥י אֹיְבָֽיו. וְיִשְׁמְע֣וּ הַֽכְּנַעֲנִ֗י וְכֹל֙ יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ וְנָסַ֣בּוּ עָלֵ֔ינוּ וְהִכְרִ֥יתוּ אֶת-שְׁמֵ֖נוּ מִן-הָאָ֑רֶץ וּמַֽה-תַּעֲשֵׂ֖ה לְשִׁמְךָ֥ הַגָּדֽוֹל. (שם ח'-ט')

מהי הקיצוניות בתגובה שלו? מה קרה פה? בואו נראה מה עונה הקב"ה ליהושע –

וַיֹּ֧אמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁ֖עַ קֻ֣ם לָ֑ךְ לָ֣מָּה זֶּ֔ה אַתָּ֖ה נֹפֵ֥ל עַל-פָּנֶֽיךָ. חָטָא֙ יִשְׂרָאֵ֔ל וְגַם֙ עָבְר֣וּ אֶת-בְּרִיתִ֔י אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אוֹתָ֑ם וְגַ֤ם לָֽקְחוּ֙ מִן-הַחֵ֔רֶם וְגַ֤ם גָּֽנְבוּ֙ וְגַ֣ם כִּֽחֲשׁ֔וּ וְגַ֖ם שָׂ֥מוּ בִכְלֵיהֶֽם. (שם י'-י"א)

ונזכור שלא הקב"ה ציווה על ההקדש הזה אלא יהושע – כלומר הם עברו על גזרת הנביא, על גזרת הצדיק. במאמר המוסגר, זה מזכיר קצת את הסיפור עם שאול שחמל והשאיר מהצאן כששמואל אמר להחרים את כל רכוש עמלק, וגם שם לא הקב"ה ציווה את זה אלא שמואל, והנה שם שאול איבד את המלוכה וכאן – סיפור עכן. והקב"ה ממשיך –

וְלֹ֨א יֻכְל֜וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לָקוּם֙ לִפְנֵ֣י אֹיְבֵיהֶ֔ם עֹ֗רֶף יִפְנוּ֙ לִפְנֵ֣י אֹֽיְבֵיהֶ֔ם כִּ֥י הָי֖וּ לְחֵ֑רֶם לֹ֤א אוֹסִיף֙ לִֽהְי֣וֹת עִמָּכֶ֔ם אִם-לֹ֥א תַשְׁמִ֛ידוּ הַחֵ֖רֶם מִֽקִּרְבְּכֶֽם. (שם י"ב)

עמק עכור

עוד מעט נראה שלהשמיד את החרם הכוונה היא גם את עכן וגם את מה שנלקח. יהושע לא יודע איך לבדוק את זה ולכן הוא מטיל גורלות והגורל נופל על משפחת יהודה –

וַיַּקְרֵב֙ אֶת-מִשְׁפַּ֣חַת יְהוּדָ֔ה וַיִּלְכֹּ֕ד אֵ֖ת מִשְׁפַּ֣חַת הַזַּרְחִ֑י וַיַּקְרֵ֞ב אֶת-מִשְׁפַּ֤חַת הַזַּרְחִי֙ לַגְּבָרִ֔ים וַיִּלָּכֵ֖ד זַבְדִּֽי. וַיַּקְרֵ֥ב אֶת-בֵּית֖וֹ לַגְּבָרִ֑ים וַיִּלָּכֵ֗ד עָכָ֞ן בֶּן-כַּרְמִ֧י בֶן-זַבְדִּ֛י בֶּן-זֶ֖רַח לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה. (שם י"ז-י"ח)

אגב, אם אחד חטא, למה הקב"ה אומר "חטא ישראל"? אף אחד לא ידע מזה ובוודאי שלא שיתף פעולה, אפילו לא אשתו או בניו, אז למה הקב"ה מכליל ואומר שכל ישראל חטאו?! חז"ל אומרים שכאשר עוברים את הירדן אז הערבות שלנו היא טוטלית ולכל הכיוונים.

ואז פונה יהושע לעכן ברכות ואמר לו –

וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹשֻׁ֜עַ אֶל-עָכָ֗ן בְּנִי֙ שִֽׂים-נָ֣א כָב֗וֹד לַֽ-ה' אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וְתֶן-ל֣וֹ תוֹדָ֑ה וְהַגֶּד-נָ֥א לִי֙ מֶ֣ה עָשִׂ֔יתָ אַל-תְּכַחֵ֖ד מִמֶּֽנִּי. (שם י"ט)

"תן לו תודה" בפשט זה 'תתוודה', אבל אולי הוא מתכוון לדבר יותר עמוק – 'תגיד את "ועל כן נודה לך", כי דרכך הולך להתגלות משהו שאף אחד עוד לא גילה?'. ובאיזה סגנון הוא פונה אליו – 'בני', 'הגד נא'.

וַיַּ֧עַן עָכָ֛ן אֶת-יְהוֹשֻׁ֖עַ וַיֹּאמַ֑ר אָמְנָ֗ה אָנֹכִ֤י חָטָ֙אתִי֙ לַֽ-ה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְכָזֹ֥את וְכָזֹ֖את עָשִֽׂיתִי. (שם כ')

עכן ישר מתוודה ובלי שום תירוצים. יש דעה בחז"ל ולפיה יהושע הוא האשם כי הוא ציווה שלא לקחת מהשלל מבלי שהקב"ה ציוה – אבל עכן לא אומר כלום.

וָאֵ֣רֶא בַשָּׁלָ֡ל אַדֶּ֣רֶת שִׁנְעָר֩ אַחַ֨ת טוֹבָ֜ה וּמָאתַ֧יִם שְׁקָלִ֣ים כֶּ֗סֶף וּלְשׁ֨וֹן זָהָ֤ב אֶחָד֙ חֲמִשִּׁ֤ים שְׁקָלִים֙ מִשְׁקָל֔וֹ וָֽאֶחְמְדֵ֖ם וָֽאֶקָּחֵ֑ם וְהִנָּ֨ם טְמוּנִ֥ים בָּאָ֛רֶץ בְּת֥וֹךְ הָאָֽהֳלִ֖י וְהַכֶּ֥סֶף תַּחְתֶּֽיהָ. (שם כ"א)

עכן נשבה בידי יצרו. זה הכל. והוא מכוון את יהושע למיקום המדויק של מה שהוא לקח. והכל קיים שם. ואז קרה הדבר הנורא שאמרנו – סוקלים את עכן, רוגמים אותו באבנים יחד עם הרכוש, והמקום נקרא מאז בשם "עמק עכור". זוכרים איך מתאר הנביא הושע את העתיד? – "וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ…" (הושע ב', י"ז), זה על שם מעילתו של עכן.

ורק אז יש אפשרות לצאת שוב למלחמה בעי וכשיוצאים למלחמה שם מתברר שצריך שלושים אלף איש רק ככח ראשוני, למארב! ומה קרה עם המודיעין קודם לכן? למה לא העירו את המנהיג? איפה הם היו? – אנחנו מכירים את השאלות האלה גם מהיום…

יהושע מארגן מהלך אסטרטגי מדהים, עם שלשים אלף איש מארב, והוא מצווה אותם –

רְ֠אוּ אַתֶּ֞ם אֹרְבִ֤ים לָעִיר֙ מֵאַחֲרֵ֣י הָעִ֔יר אַל-תַּרְחִ֥יקוּ מִן-הָעִ֖יר מְאֹ֑ד וִהְיִיתֶ֥ם כֻּלְּכֶ֖ם נְכֹנִֽים. וַאֲנִ֗י וְכָל-הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתִּ֔י נִקְרַ֖ב אֶל-הָעִ֑יר וְהָיָ֗ה כִּֽי-יֵצְא֤וּ לִקְרָאתֵ֙נוּ֙ כַּאֲשֶׁ֣ר בָּרִֽאשֹׁנָ֔ה וְנַ֖סְנוּ לִפְנֵיהֶֽם. וְיָצְא֣וּ אַחֲרֵ֗ינוּ עַ֣ד הַתִּיקֵ֤נוּ אוֹתָם֙ מִן-הָעִ֔יר כִּ֣י יֹֽאמְר֔וּ נָסִ֣ים לְפָנֵ֔ינוּ כַּאֲשֶׁ֖ר בָּרִֽאשֹׁנָ֑ה וְנַ֖סְנוּ לִפְנֵיהֶֽם. וְאַתֶּ֗ם תָּקֻ֙מוּ֙ מֵהָ֣אוֹרֵ֔ב וְהוֹרַשְׁתֶּ֖ם אֶת-הָעִ֑יר וּנְתָנָ֛הּ ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם בְּיֶדְכֶֽם. וְהָיָ֞ה כְּתָפְשְׂכֶ֣ם אֶת-הָעִ֗יר תַּצִּ֤יתוּ אֶת-הָעִיר֙ בָּאֵ֔שׁ כִּדְבַ֥ר ה' תַּעֲשׂ֑וּ רְא֖וּ צִוִּ֥יתִי אֶתְכֶֽם. (שם ח', ד'-ח')

'אנשי העי הרי נמצאים באופוריה אחרי שהצליחו להניס אותנו, ולכן אתם, אנשי המארב תצאו ותשרפו את המקום, ואנחנו נבוא מהצד השני ונעשה 'אמבוש' דו צדדי', אומר להם יהושע, וכך אכן העי נכבשת ועם ישראל חוזר לעצמו. אז מה קרה פה? מהו המשבר הנורא של יהושע? מה קרה בעקבות שבת כ"ח ניסן?

מפתחה של ארץ ישראל

מנעולה של ארץ ישראל. רבותי, כל דבר אנחנו לומדים מהס"א. המבוגרים בינינו זוכרים את הביטוי "יריחו תחילה" שנטבע בהסכם קהיר שקדם להסכמי אוסלו, ואמר שאחרי הפיילוט של יריחו יהיה כאן "מזרח תיכון חדש". "עזה ויריחו תחילה". גם הקימו שם קזינו, סוג של 'בית מקדש' מודרני… ואת ההמשך של "יריחו תחילה" אנחנו מכירים טוב עד היום. ביריחו כתובים דברים רבים – כל מה שקורה בבית המקדש מושפע ביריחו. חז"ל אומרים –

מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל שַׁעַר הַגָּדוֹל שֶׁנִּפְתַּח. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַמַּגְרֵפָה. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הָעֵץ. שֶׁעָשָׂה בֶּן קָטִין מוּכְנִי לַכִּיּוֹר. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל גְּבִינִי כָּרוֹז. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הֶחָלִיל. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַצִּלְצָל. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַשִּׁיר. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִים קוֹל הַשּׁוֹפָר; וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף קוֹל שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. מִירִיחוֹ הָיו מְרִיחִים רֵיחַ פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת… (משנה תמיד, ג', ח')

יריחו היא התחנה האחרונה ב"אלה מסעי" – על ירדן ירחו. בתורת החסידות מוסבר שיריחו מסמלת את המשיח, שעליו נאמר –

וְיָצָ֥א חֹ֖טֶר מִגֵּ֣זַע יִשָׁ֑י וְנֵ֖צֶר מִשׇּׁרָשָׁ֥יו יִפְרֶֽה… וַהֲרִיח֖וֹ בְּיִרְאַ֣ת ה' וְלֹֽא־לְמַרְאֵ֤ה עֵינָיו֙ יִשְׁפּ֔וֹט וְלֹא־לְמִשְׁמַ֥ע אׇזְנָ֖יו יוֹכִֽיחַ. וְשָׁפַ֤ט בְּצֶ֙דֶק֙ דַּלִּ֔ים וְהוֹכִ֥יחַ בְּמִישׁ֖וֹר לְעַנְוֵי־אָ֑רֶץ… (ישעיהו י"א א'-ד')

ביריחו רצה יהושע לגלות לנו שהמבחן שלנו לגלות את "עלינו לשבח לאדון הכל לתת גדולה ליוצר בראשית" הוא שנבוא אל ארץ ישראל ויתקיים בנו "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'" (שמות ו', ח') ונדע ונגדיר שיריחו תחילה.

מה שקרה בשבת כ"ח בניסן, 'יסוד שבגבורה', הוא שאז ניתן לנו הכח הגדול שקבע שכיבושה של ארץ ישראל מתחיל בהבנה שאני מתגייס, אני פועל ואני עושה ויודע את הסכנה. את תפילת עלינו לשבח על שני חלקיה, אנחנו אומרים בכל יום מעט לפני שיוצאים מבית המדרש אל חיי המעשה. כל אחד מאיתנו יוצא, זוהי חלת המפתח, מפתחה של ארץ ישראל. אחרי כיבוש יריחו אתם תיפגשו עם עמי כנען, תיפגשו עם העי, ועם הגבעונים – ואם אתם תבואו מתוך ההבנה שהכל זה קודש, שהכל הקדש, אז באמת נהיה ב-"ירדן יריחו". כ"ח בניסן בשנה בה נכנסים לארץ ישראל אמור להיות היום שבו יציאת מצרים תגיע לידי שלמותה. ויהודי אחד, שצריך ללמוד ממנו בלי סוף, מעכב. יהודי שלפני שהוא מוצא למיתה, נותן תודה לה' ומתוודה. "עמק עכור" הוא רק פה בעולם הזה, אך לא לעולם הבא. גם לו יש חלק לעולם הבא.

לקיחת השלל של עכן היא בעצם הורדת הכל לרמה של "אנחנו כבשנו, אנחנו עשינו". פעם היינו מביאים דוגמא למה יכול לקרות למי שגורס 'אנחנו עשינו, צה"ל הגדול כבש' ממלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים ומה קרה אז למודיעין, אבל אחרי השנה האחרונה אנחנו כבר לא נזקקים לדוגמאות ישנות כאלה. כשאתה מנהל את העולם, "עזה ויריחו תחילה", כשאתה חושב שאתה פה המנהל, אז המודיעין שאתה מייצר הוא "כאלפיים או שלשת אלפים". אפשר להקים אחרי זה אין ספור ועדות חקירה לאיך זה קרה ומציאת אשמים, אבל הסיבה האמיתית היא "שהם משתחווים להבל ולריק".

יריחו תחילה

תשמעו דבר פלאי; אל תיבהלו אבל בחב"ד יש מנהג שכאשר אומרים "שהם משתחווים להבל ולריק" יורקים רקיקה קטנה, סמלית, כדי שלא ליהנות אפילו מהרוק שנוצר מהזכרת שם עבודה זרה. זו המדרגה אליה צריך לשאוף. ככה נופלות חומות יריחו ואז כל ארץ ישראל פרוסה לפניך. אבל כ"ח בניסן הוא לא רק לגלות 'מה פיספסנו' אלא לגלות שגם עכן הוא "על כן נקווה".

שבת שלפני השבוע המופלא שלנו, בשנה שנכנסו לארץ ישראל והתקיים בנו "והבאתי" הגיע שר צבא ה' ואמר ליהושע "עתה באתי". הפשט הפשוט הוא – 'עד עכשיו, בימי משה, לא היה אישור לבוא. הוא גרש אותי באומרו לקב"ה – "…אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה" (שמות ל"ג, ט"ו), אבל עכשיו – 'אתה יהושע, פני לבנה, ועתה באתי. והעבודה שלך היא לזכור את שר צבא ה', ו'יריחו תחילה'. קודם כל "מודה אני". תחבר את הכל אל הקב"ה'. 'ארור האיש אשר יבנה את יריחו'.

ביריחו יש כח שהיא מריחה את כל מה שיש בבית המקדש והיא שומעת את כל מה שיש בבית המקדש ויש אומרים שאף את קולו של הכהן הגדול אומר בסילודין את השם המפורש בבית המקדש היא שומעת.

ומי יקבל את יריחו? הגוי שיצטרף אלינו, יתרו – "…לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ" (במדבר י', כ"ח). יריחו תחילה. עזה ויריחו תחילה – מי שיעשה תיקון ויבין את זה, 'תן תודה ל-ה". אנחנו צריכים לומר את זה כל אחד ואחת לעצמו בגוף ראשון יחיד. מי שיכבוש את ארץ ישראל, אסור לו ליהנות אפילו מהרוק של "והם משתחווים להבל ולריק" ואז "ישהא מעט ויצא".

שבת היא כאמור מקור הברכה והשבת החולפת היא מקור הברכה לכל כח הגאולה של ארץ ישראל והיא גם מקור הברכה והתובנות לכל הנפילות. אתם מבינים מה עשה אברהם אבינו כאשר נכנס לארץ ישראל והלך "בין בית אל ובין העי" (בראשית י"ג, ג') והתפלל שם על עם ישראל? הרד"ק בספר יהושע אומר שבזכות תפילתו של אברהם נהרג בימי יהושע רק חייל אחד ולא יותר. ואם שואלים אז למה התפילה שלו לא מנעה גם את החלל הזה, הרי שהתשובה היא שתפילתו של אברהם אבינו לא באה למנוע מאיתנו את התהליכים שאנחנו צריכים לעבור בעצמנו. הוא רק התפלל שנדע לעבור אותם, שאחרי יריחו ואחרי שנמעל בחרם נדע להפוך את עמק עכור לפתח תקווה ונאמר "על כן נקווה לך ה' אלוקינו…".

השיחה הידועה

לקראת סיום נאמר דברים שקרו לא בשנת הכניסה לארץ אלא שאמר הרבי מליובאוויטש זיע"א בשיחה מפורסמת וידועה בכ"ח בניסן תשנ"א, כשבתחילתה של השיחה הוא הסביר שהשנה הזו היא שנת "אראנו נפלאות".^[5] זה היה קרוב לסוף חיותו בינינו בעולם הזה. נראה את מילותיו –

על פי האמור לעיל על דבר הדגשת ענין הגאולה (במיוחד) בזמן זה – מתעוררת תמיהה הכי גדולה: היתכן שמבלי הבט על כל הענינים – עדיין לא פעלו ביאת משיח צדקנו בפועל ממש, דבר שאינו מובן כלל וכלל!

ותמיהה נוספת – שמתאספים עשרה (וכמה וכמה עשיריות) מישראל ביחד, ובזמן זכאי בנוגע להגאולה, ואף על פי כן, אינם מרעישים לפעול ביאת המשיח תיכף ומיד, ולא מופרך אצלם, רחמנא ליצלן, שמשיח לא יבוא בלילה זה, וגם מחר לא יבוא משיח צדקנו, וגם מחרתיים לא יבוא משיח צדקנו, רחמנא ליצלן!! [זה נראה לכם נורמלי? אז מה באנו לעשות פה בעולם אם לא להביא לימות המשיח?!] גם כשצועקים "עד מתי – הרי זה מפני הציווי כו', ואילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת, בוודאי ובוודאי שמשיח כבר היה בא!!

מה עוד יכולני לעשות כדי שכל בני ישראל ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל, לאחרי שכל מה שנעשה עד עתה, לא הועיל, והראי', שנמצאים עדיין בגלות, ועוד ועיקר – בגלות פנימי בעניני עבודת השם.

הדבר היחיד שיכולני לעשות – למסור הענין אליכם: עשו כל אשר ביכלתכם – ענינים שהם באופן דאורות דתוהו, אבל בכלים דתיקון [זו מעלתה של הגאולה השלמה, העתידה שלא ירד מהאורות אך בכלים שיבואו מתוך העבודה שלנו] – להביא בפועל את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש! ויה"ר שסוף כל סוף ימצאו עשרה מישראל שיתעקשו שהם מוכרחים לפעול אצל הקב"ה ובוודאי יפעלו אצל הקב"ה כמו שכתוב "כי עם קשה עורף הוא – [למעליותא, ולכן] וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו", להביא בפועל את הגאולה האמיתי והשלמה בפועל ממש… ואני את שלי עשיתי, ומכאן ולהבא תעשו אתם כל אשר ביכולתכם. ויה"ר שיימצא מכם אחד, שנים או שלשה שיטכסו עצה מה לעשות ויפעלו שתהיה הגאולה האמיתית והשלמה בפועל ממש, תכף ומיד מתוך שמחה וטוב לבב. (השיחה הידועה כ"ח ניסן תשנ"א)

איזה מילים נוראיות, קשות וחשובות. יהודי שכל כולו מצפה ומחכה ופועל למשיח.

גדולה אהבת ישראל

ותרשו לי לסיים את הדברים באמירה קצרה אחרונה. פתחנו בדברים שהיו לפני למעלה משלשת אלפים ושלש מאת שנה, עברנו לדברים שהיו באותו תאריך לפני כשלושים וארבע שנים, ונסיים בדבר שאולי ייראה כלא קשור אך גם הוא נאמר בכ"ח בניסן. אנחנו בזמן האחרון עסוקים בספר האמרות "היום יום" של חב"ד. ראינו איך פנה יהושע לעכן ומה ההבנה שכל אחד מאיתנו הוא בן של אבינו שבשמיים, שהוא אין סוף וצריך לגלות את זה. אולי בזה צריך לדבר דווקא בשבוע הזה, בשנה הזו, במתחים ובתחושות הקשות שאנחנו חיים בהם היום. אבל יש פה דבר יותר גדול וכך מופיע שם –

החסידים שאלו את אדמו"ר הזקן: איזה עבודה נעלית יותר, אהבת ה' או אהבת ישראל? ויען: אהבת ה' ואהבת ישראל שתיהן כאחת חקוקות בנשמתו רוחו ונפשו של כל אחד מישראל. ומקרא מלא דיבר הכתוב "אהבתי אתכם אמר ה'", הרי דגדולה אהבת ישראל, דאוהב מה שהאהוב אוהב. (היום יום כ"ח ניסן תש"ג)

אם אתה מאד מאד אוהב מלך, איש גדול וחשוב, מה ישמח אותו יותר – שתביא לו מתנה של עשרת אלפים דולר עטופה בצלופן, או שכשיש לו ילד אחד, לא הכי מוצלח, אבל הוא כל כך קשור בילד הזה והוא כל חייו ואתה תשמח את הילד ותאהב אותו ותחבק אותו, גם אם הוא לא מריח הכי טוב? ותלך ותזכיר לו שהוא הילד של אבא?

"עכן בני שים כבוד" – "על כן נקווה".

כ"ח ניסן תש"ג – תשנ"א – הכניסה לארץ. שנזכה בעז"ה בשבוע הזה באמת באמת לראות גאולה וישועה שלמה, שלא נדע עוד שכול ואבל, לא כשלושים וששה ולא אחד ששקול כל"ו, ושנזכה באמת לסיום העלינו לשבח עם הע' וה-ד' וביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד בב"א.

1. ויתכן שזה המקור למנהג שפשה בקרב ישראל (ובייחוד בשנים האחרונות) להכין 'חלת מפתח 'לשבת שאחרי הפסח, סגולה לפרנסה וכענין העומר. והנה כפי שראינו, יריחו נקראת "המפתח של ארץ ישראל", וזה התרחש בשבת שבסוף הפסח. ובעצם זה לא קשור רק לארץ ישראל אלא לכל ההתמודדות שלנו עם חיי המעשה, המציאות, ולהלן ואכמ"ל. ↑

2. ממקובלי צפת במאה ה-16, בן דורו של האר"יזל, חיבר את "סדר היום", שממנו למדנו לראשונה בין היתר את תפילת "מודה אני לפניך" ועוד. ↑

3. האמת היא שגם ליריחו נשלחו מרגלים ע"י יהושע, אל רחב הזונה, אבל שם כאמור זה סיפור מיוחד. ↑

4. וודאי שכל חייל הוא עולם ומלואו. ↑

5. ראשי התיבות של תשנ"א הם 'תהא שנת אראנו נפלאות'. ↑

מה ענין ההפטרה לפרשה?

נעמיק הפעם בהפטרת השבוע וננסה להבין את הקשר שלה לפרשה ומה אנחנו צריכים לקבל מהחיבור הזה, במיוחד בליל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שאמנם נקבע בניגוד לעמדת הרבנות הראשית, ואולי מכאן נוכל להתעלות מעל לענין ההספד האסור כמובן בחודש ניסן, אל התובנות וההפנמה שהן תמיד חשובות ונכונות, שנדמה כי השנה הזו, אפילו יותר מהשנה שעברה, הן נצרכות כאשר אנחנו חוזרים והולכים מהאזכרות של חיילינו וילדינו. מאז ילדותי, אינני זוכר עוד שנה בה דובר כל כך הרבה לאורך כל השנה על השואה כמו השנה. נראה שיש נקודה עמוקה מאד, אמונית, שמתארת תיאור עמוק של כל מה שהתקדמנו בו השנה.

ההפטרה מתארת את הסיפור המפורסם של העלאת ארון ה' עד לעיר דוד. בשלב מסוים היא מתארת את סיפורה של מיכל בת שאול, המשקיפה ורואה את דוד מפזז ומכרכר, ובשלב השלישי שלה היא מתארת את בקשתו של דוד מנתן הנביא לבנות מקדש לה' –

…רְאֵ֣ה נָ֔א אָנֹכִ֥י יוֹשֵׁ֖ב בְּבֵ֣ית אֲרָזִ֑ים וַֽאֲרוֹן֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים יֹשֵׁ֖ב בְּת֥וֹךְ הַיְרִיעָֽה. (שמו"ב ז', ב')

נתן מקבל באותו לילה את דבר ה' ומבטיח לדוד את ההבטחה הבאה –

…כִּ֣י יִמְלְא֣וּ יָמֶ֗יךָ וְשָֽׁכַבְתָּ֙ אֶת-אֲבֹתֶ֔יךָ וַהֲקִימֹתִ֤י אֶֽת-זַרְעֲךָ֙ אַחֲרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר יֵצֵ֖א מִמֵּעֶ֑יךָ וַהֲכִינֹתִ֖י אֶת-מַמְלַכְתּֽוֹ. ה֥וּא יִבְנֶה-בַּ֖יִת לִשְׁמִ֑י וְכֹנַנְתִּ֛י אֶת-כִּסֵּ֥א מַמְלַכְתּ֖וֹ עַד-עוֹלָֽם. אֲנִי֙ אֶהְיֶה-לּ֣וֹ לְאָ֔ב וְה֖וּא יִהְיֶה-לִּ֣י לְבֵ֑ן… (שם י"ב-י"ד)

והשאלה הגדולה היא מה עניינה של ההפטרה הזו, שנקראת לפי כל המנהגים ובכל העדות, לפרשת השבוע.

לשלוט גם על האינסטינקט

נראה את הפתיחה –

וַיָּ֣קָם | וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וְכָל-הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ מִֽבַּעֲלֵ֖י יְהוּדָ֑ה לְהַעֲל֣וֹת מִשָּׁ֗ם אֵ֚ת אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁר-נִקְרָ֣א שֵׁ֗ם שֵׁ֣ם ה' צְבָא֛וֹת יֹשֵׁ֥ב הַכְּרֻבִ֖ים עָלָֽיו. וַיַּרְכִּ֜בוּ אֶת-אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל-עֲגָלָ֣ה חֲדָשָׁ֔ה וַיִּשָּׂאֻ֔הוּ מִבֵּ֥ית אֲבִינָדָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֑ה וְעֻזָּ֣א וְאַחְי֗וֹ בְּנֵי֙ אֲבִ֣ינָדָ֔ב נֹהֲגִ֖ים אֶת-הָעֲגָלָ֥ה חֲדָשָֽׁה (שם ו', ב'-ג)

האם השם 'אבינדב' רומז לנו על גיבורי הפרשה – אביהוא ונדב? נראה להלן. הארון עומד להגיע אל האוהל שדוד כבר הכין לכבודו מראש בעיר דוד. אלו רגעים מכוננים מפני שאחרי שהארון אכן יגיע ליעדו, דוד יקבל את ברכת ה' דרך נתן הנביא לבנות את המקדש.

וַיִּשָּׂאֻ֗הוּ מִבֵּ֤ית אֲבִֽינָדָב֙ אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֔ה עִ֖ם אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֑ים וְאַחְי֕וֹ הֹלֵ֖ךְ לִפְנֵ֥י הָאָרֽוֹן. וְדָוִ֣ד וְכָל-בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל מְשַֽׂחֲקִים֙ לִפְנֵ֣י ה' בְּכֹ֖ל עֲצֵ֣י בְרוֹשִׁ֑ים וּבְכִנֹּר֤וֹת וּבִנְבָלִים֙ וּבְתֻפִּ֔ים וּבִמְנַֽעַנְעִ֖ים וּֽבְצֶלְצֶלִֽים. וַיָּבֹ֖אוּ עַד-גֹּ֣רֶן נָכ֑וֹן וַיִּשְׁלַ֨ח עֻזָּ֜א אֶל-אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ וַיֹּ֣אחֶז בּ֔וֹ כִּ֥י שָׁמְט֖וּ הַבָּקָֽר. וַיִּֽחַר-אַ֤ף ה֙' בְּעֻזָּ֔ה וַיַּכֵּ֥הוּ שָׁ֛ם הָאֱלֹהִ֖ים עַל-הַשַּׁ֑ל וַיָּ֣מָת שָׁ֔ם עִ֖ם אֲר֥וֹן הָאֱלֹהִֽים. (שם ד-ז')

המפרשים דנים מה בדיוק היה שם ואנחנו נלך עם הפירוש הפשוט של חז"ל שגם האברבנאל הולך בו, ולפיו קרה שם דבר מחריד ברמת הזעזוע של העונש. הבקר שמטו את הארון והוא עמד ליפול, ואז מתוך אינסטינקט, מנסה עוזה לתפוס ולהציל אותו – דבר שמן הסתם כל אחד מאיתנו היה עושה. אמנם אנחנו מכירים את המשפט ש-"הארון נושא את נושאיו" (סוטה ל"ה.), כפי שמסופר בחציית הירדן אצל יהושע, שם ראו שהארון נישא באורח טבעי. האברבנאל אומר מדהים – "כי חטא עוזה במיעוט אמונה בחושבו שיפול הארון ארצה" – שמענו? – "ולהיותו בלתי בוטח בה' ובלתי מאמין בהשגחתו בארון הקדש נענש במיתה". כלומר, האחיזה בארון הייתה אינסטינקטיבית, זה ברור שזה מה שתעשה כשקורה מקרה כזה והארון נשמט ליפול, אבל כנראה שבמדרגות העליונות הללו של העלאת הארון לעיר דוד, צריך להיות בהסתכלות רוחנית-אמונית כזו שהפעולות צריכות להיות ברמה גבוהה במיוחד, וחסרונן גורם למוות הנורא הזה. "ויכהו שם האלקים על השל" – 'של' בארמית זה שוגג. על עסקי שגגה, מבאר שם רש"י במקום. ותגובתו של דוד קשה –

וַיִּ֣חַר לְדָוִ֔ד עַל֩ אֲשֶׁ֨ר פָּרַ֧ץ ה' פֶּ֖רֶץ בְּעֻזָּ֑ה וַיִּקְרָ֞א לַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ פֶּ֣רֶץ עֻזָּ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה. (שם ח')

לדוד מאד כואב והוא לוקח את זה על עצמו ונושא באחריות.

וַיִּרָ֥א דָוִ֛ד אֶת-ה' בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֕אמֶר אֵ֛יךְ יָב֥וֹא אֵלַ֖י אֲר֥וֹן ה'. (שם ט')

'אני לא במדרגה כזו. אני צריך הוכחה, מופת, שאני כבר יכול להביא את ארון ה' ליעדו'. איזו מדרגה! חז"ל אומרים שדוד נענש כאן כיון שהוא קרא לדברי התורה "זמירות", ואמנם לא ניכנס לזה כעת, רק נראה איך שהוא לוקח את הכל על עצמו.

וְלֹֽא-אָבָ֣ה דָוִ֗ד לְהָסִ֥יר אֵלָ֛יו אֶת-אֲר֥וֹן ה' עַל-עִ֣יר דָּוִ֑ד וַיַּטֵּ֣הוּ דָוִ֔ד בֵּ֥ית עֹבֵֽד-אֱד֖וֹם הַגִּתִּֽי. וַיֵּשֶׁב֩ אֲר֨וֹן ה' בֵּ֣ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם הַגִּתִּ֖י שְׁלֹשָׁ֣ה חֳדָשִׁ֑ים וַיְבָ֧רֶךְ ה' אֶת-עֹבֵ֥ד אֱדֹ֖ם וְאֶת-כָּל-בֵּיתֽוֹ. וַיֻּגַּ֗ד לַמֶּ֣לֶךְ דָּוִד֮ לֵאמֹר֒ בֵּרַ֣ךְ ה' אֶת-בֵּ֨ית עֹבֵ֤ד אֱדֹם֙ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-ל֔וֹ בַּעֲב֖וּר אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֑ים… (שם י'-י"ב)

דוד רואה בכך סימן שהקב"ה התרצה ואפשר להמשיך –

…וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וַיַּעַל֩ אֶת-אֲר֨וֹן הָאֱלֹהִ֜ים מִבֵּ֨ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם עִ֥יר דָּוִ֖ד בְּשִׂמְחָֽה. (שם)

מה ענין שיחת מיכל ודוד לפרשה?

נשים לב להדרגתיות של מה שמתרחש פה. ההתחלה היתה בשמחה מופלאה. כולם היו משחקים לפני ה', דוד הולך איתם בשחוק, אחרי זה היה האסון שבעקבותיו "ויחר לדוד", קראו למקום פרץ עוזה, התנועה הנפשית של דוד התחלפה ליראה, ממש לא פיזוז וכרכור, ואחרי שלשה חודשים הוא מבין שאפשר להמשיך, והשמחה חוזרת אליו –

וַיְהִ֗י כִּ֧י צָעֲד֛וּ נֹשְׂאֵ֥י אֲרוֹן-ה' שִׁשָּׁ֣ה צְעָדִ֑ים וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא. (שם י"ג)

ששה צעדים בלבד – והם זובחים ומקריבים קרבנות (שהרי אין בית מקדש והדבר מותר). דוד שהלך עם כל ישראל בהתחלה בשמחה, מעלה עכשיו, אחרי האסון, את רמת השמחה –

וְדָוִ֛ד מְכַרְכֵּ֥ר בְּכָל-עֹ֖ז לִפְנֵ֣י ה' וְדָוִ֕ד חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד. וְדָוִד֙ וְכָל-בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל מַעֲלִ֖ים אֶת-אֲר֣וֹן ה' בִּתְרוּעָ֖ה וּבְק֥וֹל שׁוֹפָֽר. (שם י"ד-ט"ו)

בדרך כלל את אפוד הבד לובש הכהן הגדול ולא המלך. הרמב"ם בהלכותיו שם לב לנקודה ומבאר שהנביאים היו לובשים אפוד בד ומתבודדים כאשר היו רוצים שתשרה עליהם השכינה. כך היה גם בנוב עיר הכהנים, שהיו שם שמונים שלבשו אפודי בד, למרות שרק אחד היה כהן גדול ולא כולם. כלומר המלך דוד מקבל על עצמו איזו השראת שכינה גדולה.

וְהָיָה֙ אֲר֣וֹן ה' בָּ֖א עִ֣יר דָּוִ֑ד וּמִיכַ֨ל בַּת-שָׁא֜וּל נִשְׁקְפָ֣ה בְּעַ֣ד הַחַלּ֗וֹן וַתֵּ֨רֶא אֶת-הַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ מְפַזֵּ֤ז וּמְכַרְכֵּר֙ לִפְנֵ֣י ה' וַתִּ֥בֶז ל֖וֹ בְּלִבָּֽהּ. (שם ט"ז)

נשים לב למה שקרה פה – דוד עבר משמחה כללית שבה כולם שיחקו במנענעים ובמצלצלים, שמחה מתורבתת עם תזמורת, לשמחה של "מכרכר בכל עוז", ואילו עכשיו הוא "מפזז ומכרכר לפני ה'". עכשיו לא כתוב שהוא חגור אפוד בד. הוא כבר כל כך קרוב לקודש, וככל שהוא מתקרב לקודש השמחה אצלו מתרבה ומתפרצת עוד ועוד ובאופן שנראה לעיניים זרות לא טוב. מיכל היא אשתו האהובה של דוד. כאן היא נקראת "בת שאול" (ולהלן), אבל בכל המקומות היא נקראת "אשת דוד" כי היא אשתו העיקרית, יותר מכל הנשים, והיא מסתכלת מהחלון, רואה את דוד ובזה לו בליבה.

וַיָּבִ֜אוּ אֶת-אֲר֣וֹן ה' וַיַּצִּ֤גוּ אֹתוֹ֙ בִּמְקוֹמ֔וֹ בְּת֣וֹךְ הָאֹ֔הֶל אֲשֶׁ֥ר נָטָה-ל֖וֹ דָּוִ֑ד וַיַּ֨עַל דָּוִ֥ד עֹל֛וֹת לִפְנֵ֥י ה' וּשְׁלָמִֽים. וַיְכַ֣ל דָּוִ֔ד מֵהַעֲל֥וֹת הָעוֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיְבָ֣רֶךְ אֶת-הָעָ֔ם בְּשֵׁ֖ם ה' צְבָאֽוֹת. (שם י"ז-י"ח)

דוד עורך שולחן, טיש, לכל העם –

וַיְחַלֵּ֨ק לְכָל-הָעָ֜ם לְכָל-הֲמ֣וֹן יִשְׂרָאֵל֮ לְמֵאִ֣ישׁ וְעַד-אִשָּׁה֒ לְאִ֗ישׁ חַלַּ֥ת לֶ֙חֶם֙ אַחַ֔ת וְאֶשְׁפָּ֣ר אֶחָ֔ד וַאֲשִׁישָׁ֖ה אֶחָ֑ת וַיֵּ֥לֶךְ כָּל-הָעָ֖ם אִ֥ישׁ לְבֵיתֽוֹ. (שם י"ט)

כאן מסיימים הספרדים את ההפטרה. החלק הזה די ברור ומזכיר לנו הרבה דברים מהפרשה – מות עוזה בעת העלאת ארון ה' מזכיר את מות נדב ואביהוא בחנוכת המשכן בזמן שאש יורדת מהשמים ואוכלת את העולה. שם "וידם אהרן" וכאן "ויחר לדוד". דוד מגיע לעיר דוד ומברך את העם, וגם אהרן, אחרי שירדה האש מן השמים, יורד מהמזבח מעשות החטאת והעולה והשלמים ומברך את העם בברכת כהנים יחד עם משה בנשיאת ידיים. אבל אנחנו צריכים להמשיך ולברר את המשך הקשר – מה הקשר לסיפור של מיכל ודוד? לכאורה זה לא קשור, ובאמת לפי מנהג הספרדים, השיחה הקשה שתהיה בין דוד למיכל לא מופיעה כבר בהפטרה לשיטתם.

מפזז ומכרכר

בפסקה הבאה ממשיכה ההפטרה גם לפי מנהג התימנים וגם לפי מנהג האשכנזים, כשהאשכנזים ממשיכים אף לפסקה שלישית. הפסוק הבא נראה כבר כלא קשור לפרשה –

וַיָּ֥שָׁב דָּוִ֖ד לְבָרֵ֣ךְ אֶת-בֵּית֑וֹ וַתֵּצֵ֞א מִיכַ֤ל בַּת-שָׁאוּל֙ לִקְרַ֣את דָּוִ֔ד וַתֹּ֗אמֶר מַה-נִּכְבַּ֨ד הַיּ֜וֹם מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר נִגְלָ֤ה הַיּוֹם֙ לְעֵינֵ֨י אַמְה֣וֹת עֲבָדָ֔יו כְּהִגָּל֥וֹת נִגְל֖וֹת אַחַ֥ד הָרֵקִֽים. (שם כ')

זה ביטוי קשה מאד שמיכל מטיחה בדוד! והמענה של דוד קשה לנו לא פחות –

וַיֹּ֣אמֶר דָּוִד֮ אֶל-מִיכַל֒ לִפְנֵ֣י ה' אֲשֶׁ֨ר בָּֽחַר-בִּ֤י מֵֽאָבִיךְ֙ וּמִכָּל-בֵּית֔וֹ לְצַוֹּ֨ת אֹתִ֥י נָגִ֛יד עַל-עַ֥ם ה' עַל-יִשְׂרָאֵ֑ל וְשִׂחַקְתִּ֖י לִפְנֵ֥י ה'. (כ"א)

דוד, למה אתה 'מחזיר לה'? גם אם היא בזה לך בלבה – מה אתה מכניס פה את אבא שלה? הרי היא זו שהצילה אותך מאבא שלה? כזכור היא זו שהצילה את דוד מאביה ששלח אנשים להורגו (עי' שמו"א, י"ט)! והוא ממשיך –

וּנְקַלֹּ֤תִי עוֹד֙ מִזֹּ֔את וְהָיִ֥יתִי שָׁפָ֖ל בְּעֵינָ֑י וְעִם-הָֽאֲמָהוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתְּ עִמָּ֖ם אִכָּבֵֽדָה. (כ"ב)

'עצם הבחירה של הקב"ה בי, "לצוות אותי נגיד", הביאה אותי ל-"ושיחקתי לפני ה'", ואם יש לי על מה להתנצל זה רק על זה שלא עשיתי אף יותר' – "והייתי שפל בעיני". והכתוב אומר –

וּלְמִיכַל֙ בַּת-שָׁא֔וּל לֹֽא-הָ֥יָה לָ֖הּ יָ֑לֶד עַ֖ד י֥וֹם מוֹתָֽהּ. (שם כ"ג)

חז"ל אומרים שלפי פסוקים אחרים אפשר ללמוד שדווקא היה למיכל ילד בשם יִתְרְעָם (עי' סנהדרין כ"א.), והם אומרים שלמיכל ודוד לא היה ילד משותף ואם כן היה נולד להם ילד, מבית שאול ומבית דוד – הרי שהוא היה המשיח, אבל הכל נתקע. כאן מסיימים התימנים את ההפטרה וצריך להבין מה נותנת הפסקה הזו, ואילו האשכנזים ממשיכים עוד –

וַיְהִ֕י כִּי-יָשַׁ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ בְּבֵית֑וֹ וַ-ה' הֵנִֽיחַ-ל֥וֹ מִסָּבִ֖יב מִכָּל-אֹיְבָֽיו. (שם ז', א')

העלאת הארון גרמה לשלום עולמי, שלווה.

וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל-נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא רְאֵ֣ה נָ֔א אָנֹכִ֥י יוֹשֵׁ֖ב בְּבֵ֣ית אֲרָזִ֑ים וַֽאֲרוֹן֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים יֹשֵׁ֖ב בְּת֥וֹךְ הַיְרִיעָֽה. וַיֹּ֤אמֶר נָתָן֙ אֶל-הַמֶּ֔לֶךְ כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר בִּֽלְבָבְךָ֖ לֵ֣ךְ עֲשֵׂ֑ה כִּ֥י ה' עִמָּֽךְ. (שם ב'-ג')

זה פלא עצום. זה הסיפור שמוביל את דוד לרצות להקים את בית המקדש. הרמב"ם מזכיר בסוף הלכות סוכה את גודל השמחה שאדם צריך להגיע אליה בעבודת ה' שלו והוא מסתמך על המלך דוד מפזז ומכרכר, וכך היה בשמחת בית השואבה –

והיאך היתה שמחה זו? החליל מכה ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתים וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו… ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע… ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות. אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע. (הל' סוכה ולולב, ח' י"ג-י"ד)

ואז הוא עובר אל עובד ה' מאהבה –

השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן. עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב. וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה. ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני. ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וגו'. (שם ט"ו)

דוד – מעבד לבן

אבל אז בלילה הקב"ה מתגלה לנתן הנביא –

וַיְהִ֖י בַּלַּ֣יְלָה הַה֑וּא וַֽיְהִי֙ דְּבַר-ה' אֶל-נָתָ֖ן לֵאמֹֽר. לֵ֤ךְ וְאָֽמַרְתָּ֙ אֶל-עַבְדִּ֣י אֶל-דָּוִ֔ד כֹּ֖ה אָמַ֣ר ה' הַאַתָּ֛ה תִּבְנֶה-לִּ֥י בַ֖יִת לְשִׁבְתִּֽי. (שם ד'-ה')

הוא קורא לדוד ואומר "אל עבדי אל דוד". בחינת עבד.

כִּ֣י לֹ֤א יָשַׁ֙בְתִּי֙ בְּבַ֔יִת לְ֠מִיּוֹם הַעֲלֹתִ֞י אֶת-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִמִּצְרַ֔יִם וְעַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וָאֶֽהְיֶה֙ מִתְהַלֵּ֔ךְ בְּאֹ֖הֶל וּבְמִשְׁכָּֽן. בְּכֹ֥ל אֲשֶֽׁר-הִתְהַלַּכְתִּי֮ בְּכָל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ הֲדָבָ֣ר דִּבַּ֗רְתִּי אֶת-אַחַד֙ שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֣ר צִוִּ֗יתִי לִרְע֛וֹת אֶת-עַמִּ֥י אֶת-יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר לָ֛מָּה לֹֽא-בְנִיתֶ֥ם לִ֖י בֵּ֥ית אֲרָזִֽים. (שם ו'-ז')

זוכרים שדוד אמר למיכל שהקב"ה ציווה אותו לנגיד? כעת אומר לו הקב"ה 'האם ציויתי ממישהו מאחד שבטי ישראל – אולי רמז לשבט יהודה – לבקשה הזו'? כעת היינו מצפים שהקב"ה יאמר לדוד שהוא לא רוצה שהוא יבנה את הבית, אבל –

וְ֠עַתָּה כֹּֽה-תֹאמַ֞ר לְעַבְדִּ֣י לְדָוִ֗ד כֹּ֤ה אָמַר֙ ה' צְבָא֔וֹת אֲנִ֤י לְקַחְתִּ֙יךָ֙ מִן-הַנָּוֶ֔ה מֵאַחַ֖ר הַצֹּ֑אן לִֽהְי֣וֹת נָגִ֔יד עַל-עַמִּ֖י עַל-יִשְׂרָאֵֽל. (שם ח')

הנוה הוא גם נוה המדבר ממנו לקח הקב"ה את דוד, אך זהו גם שמו של המקדש – "זה אלי ואנוהו" – אבנה לו בית מקדש.^[1] הוא לקח את דוד מהנוה ודוד עומד לבנות נוה.

וָאֶהְיֶ֣ה עִמְּךָ֗ בְּכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר הָלַ֔כְתָּ וָאַכְרִ֥תָה אֶת-כָּל-אֹיְבֶ֖יךָ מִפָּנֶ֑יךָ וְעָשִׂ֤תִֽי לְךָ֙ שֵׁ֣ם גָּד֔וֹל כְּשֵׁ֥ם הַגְּדֹלִ֖ים אֲשֶׁ֥ר בָּאָֽרֶץ. (שם ט')

כלומר לא רק שאני לא רוצה שתבנה ושלא ציויתי אלא להיפך.

וְשַׂמְתִּ֣י מָ֠קוֹם לְעַמִּ֨י לְיִשְׂרָאֵ֤ל וּנְטַעְתִּיו֙ וְשָׁכַ֣ן תַּחְתָּ֔יו וְלֹ֥א יִרְגַּ֖ז ע֑וֹד וְלֹֽא-יֹסִ֤יפוּ בְנֵֽי-עַוְלָה֙ לְעַנּוֹת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֖ר בָּרִאשׁוֹנָֽה. וּלְמִן-הַיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר צִוִּ֤יתִי שֹֽׁפְטִים֙ עַל-עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַהֲנִיחֹ֥תִי לְךָ֖ מִכָּל-אֹיְבֶ֑יךָ וְהִגִּ֤יד לְךָ֙ ה' כִּי-בַ֖יִת יַעֲשֶׂה-לְּךָ֥ ה'. (שם י'-י"א)

כל ענין המשיח מופיע פה! איזו נבואה מופלאה.

כִּ֣י | יִמְלְא֣וּ יָמֶ֗יךָ וְשָֽׁכַבְתָּ֙ אֶת-אֲבֹתֶ֔יךָ וַהֲקִימֹתִ֤י אֶֽת-זַרְעֲךָ֙ אַחֲרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר יֵצֵ֖א מִמֵּעֶ֑יךָ וַהֲכִינֹתִ֖י אֶת-מַמְלַכְתּֽוֹ. ה֥וּא יִבְנֶה-בַּ֖יִת לִשְׁמִ֑י וְכֹנַנְתִּ֛י אֶת-כִּסֵּ֥א מַמְלַכְתּ֖וֹ עַד-עוֹלָֽם. אֲנִי֙ אֶהְיֶה-לּ֣וֹ לְאָ֔ב וְה֖וּא יִהְיֶה-לִּ֣י לְבֵ֑ן אֲשֶׁר֙ בְּהַ֣עֲוֹת֔וֹ וְהֹֽכַחְתִּיו֙ בְּשֵׁ֣בֶט אֲנָשִׁ֔ים וּבְנִגְעֵ֖י בְּנֵ֥י אָדָֽם. (שם י"ב-י"ד)

עד עכשיו דוד הופיע פה כעבד ואילו עכשיו מתפתח יחס מיוחד לדוד – בן.

וְחַסְדִּ֖י לֹא-יָס֣וּר מִמֶּ֑נּוּ כַּאֲשֶׁ֤ר הֲסִרֹ֙תִי֙ מֵעִ֣ם שָׁא֔וּל אֲשֶׁ֥ר הֲסִרֹ֖תִי מִלְּפָנֶֽיךָ. (ט"ו)

זה פסוק חשוב שלא שמים לב אליו. למה צריך להזכיר את שאול? – דוד עצמו השווה את עצמו אל שאול בשיחה הקשה שלו עם מיכל וכעת הקב"ה משווה אותו לשאול.

וְנֶאְמַ֨ן בֵּיתְךָ֧ וּמַֽמְלַכְתְּךָ֛ עַד-עוֹלָ֖ם לְפָנֶ֑יךָ כִּֽסְאֲךָ֔ יִהְיֶ֥ה נָכ֖וֹן עַד-עוֹלָֽם. כְּכֹל֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וּכְכֹ֖ל הַחִזָּי֣וֹן הַזֶּ֑ה כֵּ֛ן דִּבֶּ֥ר נָתָ֖ן אֶל-דָּוִֽד. (ט"ז-י"ז)

על פניו, כל החלק השני והשלישי, המרתקים כשלעצמם, נראים כלא קשורים לפרשה. אולי קצת הקמת המקדש, חנוכת המשכן. אבל מה החיבור העמוק של הסיפור? נדמה שיש כאן נקודה פלאית שקשורה לעומק הפרשה ולמציאות של החיים שלנו.

"וידום" – "ושבח"

נדב ואביהוא מתים, משה מדבר אל אהרן ומה תגובתו של אהרן? –

…הוּא֩ אֲשֶׁר-דִּבֶּ֨ר ה' לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל-פְּנֵ֥י כָל-הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַֽהֲרֹֽן. (ויקרא י'. ג')

הפירוש הפשוט של המילה וידם הוא שתיקה, וכך מתרגם אונקלוס ("ושתיק"). אמנם בתרגום אונקלוס בדפוס כתר תורה, בדפוסים ישנים כ-'תורה שלמה', מופיע תרגום מופלא ואחר למילה הזו. באים ומספרים לאהרן ששני בניו נשרפו באש.^[2] ואונקלוס מתרגם בדפוס הישן – "ושבח אהרן". זה תרגום קשה. כלומר הוא שמח ושיבח את מותם. בפרשה שלנו רגע לפני שהם הקריבו את האש הזרה מסופר שיצאה אש מן השמים ואכלה את העולה ואת החלבים, והעם שכל כך משתוקק לראות שהקב"ה כיפר על חטא העגל ושהוא משרה את שכינתו את עליהם, רואה את האש היורדת מהשמים –

וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י ה' וַתֹּ֨אכַל֙ עַל-הַמִּזְבֵּ֔חַ אֶת-הָֽעֹלָ֖ה וְאֶת-הַֽחֲלָבִ֑ים וַיַּ֤רְא כָּל-הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל-פְּנֵיהֶֽם. (שם ט', כ"ד)

ואונקלוס מתרגם שם את סוף הפסוק –

… וְשַׁבָּחוּ וּנְפָלוּ עַל אַפֵּיהוֹן.

ושני פסוקים אחרי זה אונקלוס (בדפוס ישן) מתרגם "ושבח" את המילה "וידום". איך אפשר להבין את זה?!

נחזור לדיון בהפטרה שהיא תמיד הסבר לעומק הפרשה, אך כאן נראה כאילו החלקים האחרונים שבה נראים כלא קשורים לפרץ עוזה. השיחה בין מיכל לדוד קשה מאד. מיכל בזה לדוד בליבה ודוד עונה לה בביטוי הנורא – "אשר בחר בי מאביך ומבית אביך". הוא לא מדבר על בחירת שבט יהודה אלא מדגיש לכאורה שזה ענין פרסונלי – "בחר בי מאביך". ובסוף ההפטרה, הקב"ה דרך נתן אומר לדוד שזרעו ישב אחריו "והוא יבנה לי בית לשמי" – "וחסדי לא אסיר ממנו כאשר הסירותי מעם שאול אשר הסירותי מלפניך", ונראה כאילו הקב"ה מאשר את הנוסח של דוד. מה הסיפור פה?

להיות בביטול אל הקודש

מה ההבדל בין דוד לשאול? למה שאול נפל בסיפור עם עמלק ואגג? – חטאו של שאול נבע מפני שהוא הפעיל את השכל שלו, את הסברה שלו, ולו באופן הכי מינימלי שיש. עבודתו של שאול היתה אדירה – בחור גבוה משכמו ומעלה, למעלה מכל העם, אבל הוא לא רצה להחרים את עמלק לגמרי כי על פי השכל היה צריך את מיטב הצאן והבקר לזבוח לה' – ולכן "מאס ה' בך מלהיות מלך". דוד המלך אומר למיכל – "אשר בחר בי מאביך" – שאול הלך אחרי הטעם ולכן ניטלה ממנו המלוכה ונמסרה אלי, והביטוי הוא "לצוות אותי נגיד", כלומר 'שהעבודה שלי היא בקבלת עול'. אם אתה רוצה שהמלוכה תהיה קיימת לעולם ולעולמי עולמים דרושה קבלת עול שמפשיטה אותך לגמרי וכל השאיפה היחידה שיש לך היא – "ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני", בלי שהשכל מגביל אותי. לכן מתוארת פה "כמיכל בת שאול" – זו טרגדיה כל כך נוראה שלא היה לה ולדוד ילד עד יום מותה. המשיח מתעכב.

מה נושא ההפטרה, מתחילתה ועד סופה? ה' פרץ פרץ בעוזה – נחזור לפשט – על זה שעוד לא הצלחתי באינסטינקט שלי, במאה אחוז, שהארון לא יפול. יש סיכוי למישהו מאיתנו להגיע לזה? תגידו, מה רוצים מעוזה? הרי זה אינסטינקט! זה מה שאמר האברבנאל בו פתחנו – כשלמדת שהארון נושא את נושאיו, האם זה חדר לך את כל האיברים פנימה או שזה נשאר בגדר רעיון יפה? לכן כל כך חרה לדוד והוא כל כך ירא היה מזה. הוא מבין שהוא עוד לא הגיע למדרגה הזו. כבר בשלב הזה, כל העם ודוד משחקים ומנענעים – כלומר הם עושים תזמורת, יש כלי נגינה מכובדים, אבל עוד אין כאן מלך שמפזז ומכרכר – עושה קולות מוזרים ומביכים. אין ביטול מוחלט!

אחרי מותו של עוזה דוד מבין שהוא לא יכול והארון עוד לא מוכן לרדת לעיר דוד והוא ירא וכן הוא מטה את הארון אל בית עובד אדום הגתי. הוא מחכה לראות שהקב"ה מוחל. מה יש בבית עובד, אדם שאיננו מכירים אותו? אנחנו רק יודעים משמו שהוא 'עובד' את ה', ודוד המלך אומר – זה מה שצריך. 'גתי' זה מהמילה גת, מקום דריכת הענבים. שם בדריכת הענבים עובדים את ה'. שלשה חודשים הוא נמצא שם – שלשה חודשים זו הגדרה הלכתית ל-"הוכר עוברה". אחרי שלשה חודשים מלאים דוד רואה שביתו של עובד אדום הגתי מתברך – והוא מבין שהוא יכול להמשיך. הוא חוגר את עצמו אפוד בד – לפני כן הוא לא היה חגור כך וגם בעיר דוד הוא לא עתיד להיות חגור בו. ראינו שאפוד בד הוא הכנה לקבלת שכינה – על האפוד שעל הכהן הגדול נמצא חושן האפוד שמביא את הכהן והופך אותו להיות הצינור של הקב"ה – ודוד מראה שכל אחד יכול להיות בביטול כזה לקודש, חגור אפוד בד. הוא מתבודד כמו נביא שמתכונן לנבואה והוא מכרכר בכל עוז והעם שמח אותו. היראה שלו מביאה אותו לעוד יותר פיזוז וכירכור, לעוד יותר שמחה. ה-"וידום" מביא לעוד יותר "ושבח", עד כמה שזה קשה לנו לתפוס.

האמת היא שכך אני מרגיש בשנה האחרונה, בימים האלה, על מה שמתרחש אצלנו בעם ישראל – וזה תהליך של שמונים השנה האחרונות. לאן הגענו, באיזו עבודה – לא אנחנו אלא כל הקדושים שנפלו על קדושת השם, החטופות והחטופים.

דוד ממשיך לעיר דוד וכשהוא מתקרב עוד ועוד אל הקודש רמת הכירכור והפיזוז שלו עולה. הוא כבר לא זקוק לאפוד הבד. שם קרוב אל האהל שהוא כבר נטע כדי להכניס אליו את הארון, הוא מגיע למדרגה כזו "ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני", לביטול הגמור ביותר. הרי הוא זה שלפני שלשה חודשים קרא למקום 'פרץ עוזה'. האם אני הייתי מסוגל להשתקם מזה? להתרומם? שכל אחד יעשה את החשבון לעצמו בשקט… ודוד שמח כעת מתוך יראתו, מתוך היראה הזו שהוא לא יכול היה להביא את הארון, אחרי שלשה חודשים הוא מגיע לפזז ולכרכר ולהביא את הארון.

עמידתו של רבי עקיבא

"ונקלותי עוד מזאת" – ר' אשר פריינד זצ"ל שאל פעם איך רבי עקיבא יכול היה לעמוד בטרגדיה הגדולה של מות עשרים וארבעה אלף תלמידיו בספירת עומר? עדיף לנו לא לעשות חשבון לכמה הלוויות הוא נזקק ללכת בכל יום בין פסח לעצרת באותה שנה. נתאר לעצמנו מה אמרו עליו, מה כתבו עליו. זה מפחיד אפילו כדוגמא – מחנך של"ע תלמיד אחד שלו נפטר, וכשזה חוזר עם עוד תלמיד או שניים אחרי שבוע – איך הוא מסוגל לתפקד? והרי הוא יודע שזה הוא. ואולי זה גם קשור למרד בר כוכבא – אז בכלל… איך הוא עמד בזה? ואנחנו יודעים שהוא עמד בזה כי אחרי שמתו כל אותם תלמידים הוא הולך ומוצא חמישה תלמידים שבדרום וכל התורה שבעל פה שיש לנו עד היום היא מהם – ר' שמעון, ר' יהודה, ר' מאיר. איך הוא הצליח?

שמעתי בשם ר' אשר זיע"א שאמר שהתשובה בסה"כ פשוטה אבל צריך לחזור קצת אחורה בסיפור. זוכרים שהוא יצא ללמוד תורה שתים עשרה שנה וכשחזר שמע את אשתו ופנה שוב לבית המדרש ורק אחרי 24 שנה חזר הביתה וכולם רקדו לקראתו, וכלבא שבוע בא וביקש להתיר את הנדר? גם אז, כשכולם שרו לו "ימים על ימי מלך תוסיף", וסיפרו כמה הוא יודע את כל הש"ס על פה קדימה ואחורה, ונסתר ונגלה וכו' – הוא חייך לתוך עצמו ואמר 'איזה אפס אני. אפס. זה הכל הקב"ה' – והוא האמין בזה באמת. וגם כשמתו עשרים וארבעה אלף תלמידיו הוא אמר – 'איזה אפס אני. אפס. הכל זה הקב"ה. התפקיד שלי הוא אחד – לגלות שרוצה האלוקים להעלות את ארון ה' לעיר דוד ולפזז ולכרכר, ולהעמיד חמישה תלמידים'. תשובתו של דוד המלך לא נבחרה על ידו באופן סתמי אלא הוא אמר לה – 'אשר בחר בי מאביך', כלומר הוא בחר בי – לא יותר מאבא שלך אלא – מתוך הלימוד של אביך. מאביך למדתי איך אני צריך להיות ומה עלי לעשות. אני צריך להיות "ונקלותי עוד מזאת". שפלות גמורה.

"וירונו כל העם ויפלו על פניהם" – "ושבחו", ומשה אומר לאהרן "בקרובי אקדש", ומתאר את מיתת הקדושים הקרובים – "וידום אהרן", ושתיקתו היא שתיקה שמשבחת את הקב"ה.

למען יזמרך כבוד ולא ידום

אגיד כעת דבר קשה. אני מרגיש היום, ליל כ"ו ניסן תשפ"ה,^[3] לגבי אחד הנושאים המרכזיים שגדלנו עליהם כילדים אחרי השואה, הניתוח והשאלות שאין עליהן תשובות והתשובה האמיתית שאיננו יודעים, ההרגשה שלי היא שהשנה הגענו לאהרן הכהן. וידום – ושבח. תשמעו את הילדים שלנו, את החיילים, את החטופות והחטופים שחזרו משם. הביטול הגמור שמביא אותי להבין שתפקידי הוא לדעת שאני לא יודע ואין לי שום הווא אמינא שאני יודע, ואני מביא לימות המשיח, אני מביא עולם שלם, שמכח קבלת העול הזו, הביטול הזה והתיקון הזה שבין שאול לדוד, הקב"ה יאמר לי "והוא יהיה לי לאב ואני אהיה לו לבן". "הוא יבנה בית לשמי".

כל החלק האחרון של ההפטרה הקב"ה במשך כעשרה פסוקים מסביר כביכול למה לא לבנות בית מקדש אבל בסוף הוא מהפך הכל ואומר – ועכשיו בנך כן יבנה את בית המקדש, כי הבאת את העולם ואת הכלים שלך לכזה ביטול גמור שעכשיו זה כבר לא אתה, "והייתי שפל בעיני" – וזה יבנה לי בית מקדש. זו פרשת שמיני.

את כל זה אומר דוד המלך בפסוק אחד –

לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם ה' אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ. (תהילים ל', י"ג)

הוא אומר לנו – אתם לא הבנתם את ה'וידום' של אהרן. הוידום הכי פנימי הוא מה שמוביל ל-"למען יזמרך". אתם לא מבינים איך? ברור שלא תבינו. אתם לא מסוגלים להבין איך, כי אי אפשר להבין איך. "והייתי שפל בעיני". "ונקלותי עוד מזאת". וכמו שראינו ברמב"ם לעיל –

וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני.

את כל סוד שמחת האדם בעשיית המצוות, את כל סוד תיקון הגלות של "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כ"ח, מ"ז) רואה הרמב"ם שם בהלכה במה שמלמד דוד – "אשר בחר בי מאביך". הוא לא אמר חלילה למיכל 'אני יותר טוב מאבא שלך'. מה הם ילדים קטנים, חלילה?! הוא אמר – 'אביך היה הגדול שבעולם. משכמו ומעלה, למעלה מכל העם, אבל את ואני צריכים תמיד לשאול את עצמנו מה קרה אז? איך זה התרחש? כי במדרגה המופלאה הזו של שאול היתה נדרשת עוד נקודה עמוקה של ביטול וכל מה שבאתי לעולם הוא כדי להביא אותה לידי ביטוי, ואם עד שזה יבוא לידי ביטוי זה יתעכב עוד קצת ולכן לך ולי לא יהיה ילד – אז זה יתעכב. אבל יבוא יום, יבואו דורות, ויבואו הורים וילדים שלא ישאלו שאלות. שיגידו ש'וידום' זה 'ושבח' זה לא חידוש כזה גדול. שיהיו מודלים לכך.

וחסדי לא יסור ממנו

בהפטרה יש שלשה חלקים. לעניות דעתי עיקרה של ההפטרה היא מהותו של דוד, מהשלב של "ויחר לדוד", "וירא דוד את ה'", איך הולכת ההתבטלות שלו וצוברת תאוצה מהמנענעים והצלצלים שבהתחלה, דרך חגירת אפוד הבד, אל הפיזוז והכירכור בעיר דוד ועד אל ה"ונקלותי" וה-"שפל בעיני", לבית הארזים ועד ל-"וחסדי לא יסור ממנו כאשר הסירותי מעם שאול".

הפטרת שמיני היא גם ההפטרה הראשונה אחרי הפסח, בספירת העומר של תלמידי רבי עקיבא, והיא הכח שאנחנו צריכים לקחת איתנו אחרי הפסח ואחרי גילוי משיח של שביעי ושל אחרון של פסח. שנזכה בעז"ה לגאולה שלמה וישועה שלמה עלינו ועל כל ישראל תכף ומיד במהרה ממש.

1. וכן – "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ… כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּו." (תהילים ע"ט, ו'-ז') ↑

2. אגב, ישנה דעה בפרשנים שמה שקרה לעוזה היה בדיוק אותו דבר – שריפה באש. ↑

3. יום הזיכרון הוקדם השנה ביום. ↑

משיח בסוף הפסח

סוף חג הפסח מוקדש למשיח. אנחנו הישראלים פחות מרגישים את זה אבל בחו"ל 'אחרון של פסח', כלומר היו"ט השני של גלויות של שביעי של פסח, מוקדש למשיח ובו מפטירים בכל תפוצות ישראל^[1] –

וְיָצָ֥א חֹ֖טֶר מִגֵּ֣זַע יִשָׁ֑י וְנֵ֖צֶר מִשָּׁרָשָׁ֥יו יִפְרֶֽה. וְנָחָ֥ה עָלָ֖יו ר֣וּחַ ה' ר֧וּחַ חָכְמָ֣ה וּבִינָ֗ה ר֤וּחַ עֵצָה֙ וּגְבוּרָ֔ה ר֥וּחַ דַּ֖עַת וְיִרְאַ֥ת ה'. וַהֲרִיח֖וֹ בְּיִרְאַ֣ת ה' וְלֹֽא-לְמַרְאֵ֤ה עֵינָיו֙ יִשְׁפּ֔וֹט וְלֹֽא-לְמִשְׁמַ֥ע אָזְנָ֖יו יוֹכִֽיחַ. וְשָׁפַ֤ט בְּצֶ֙דֶק֙ דַּלִּ֔ים וְהוֹכִ֥יחַ בְּמִישׁ֖וֹר לְעַנְוֵי-אָ֑רֶץ וְהִֽכָּה-אֶ֙רֶץ֙ בְּשֵׁ֣בֶט פִּ֔יו וּבְר֥וּחַ שְׂפָתָ֖יו יָמִ֥ית רָשָֽׁע. וְהָ֥יָה צֶ֖דֶק אֵז֣וֹר מָתְנָ֑יו וְהָאֱמוּנָ֖ה אֵז֥וֹר חֲלָצָֽיו. וְגָ֤ר זְאֵב֙ עִם-כֶּ֔בֶשׂ וְנָמֵ֖ר עִם-גְּדִ֣י יִרְבָּ֑ץ וְעֵ֨גֶל וּכְפִ֤יר וּמְרִיא֙ יַחְדָּ֔ו וְנַ֥עַר קָטֹ֖ן נֹהֵ֥ג בָּֽם. וּפָרָ֤ה וָדֹב֙ תִּרְעֶ֔ינָה יַחְדָּ֖ו יִרְבְּצ֣וּ יַלְדֵיהֶ֑ן וְאַרְיֵ֖ה כַּבָּקָ֥ר יֹֽאכַל-תֶּֽבֶן. וְשִֽׁעֲשַׁ֥ע יוֹנֵ֖ק עַל-חֻ֣ר פָּ֑תֶן וְעַל֙ מְאוּרַ֣ת צִפְעוֹנִ֔י גָּמ֖וּל יָד֥וֹ הָדָֽה. לֹֽא-יָרֵ֥עוּ וְלֹֽא-יַשְׁחִ֖יתוּ בְּכָל-הַ֣ר קָדְשִׁ֑י כִּֽי-מָלְאָ֣ה הָאָ֗רֶץ דֵּעָה֙ אֶת-ה' כַּמַּ֖יִם לַיָּ֥ם מְכַסִּֽים. וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא שֹׁ֣רֶשׁ יִשַׁ֗י אֲשֶׁ֤ר עֹמֵד֙ לְנֵ֣ס עַמִּ֔ים אֵלָ֖יו גּוֹיִ֣ם יִדְרֹ֑שׁוּ וְהָיְתָ֥ה מְנֻחָת֖וֹ כָּבֽוֹד. (ישעיהו י"א, א'-י')

הפסוקים הללו, שמהווים את הפטרת 'אחרון של פסח', מתארים את הגאולה שלמה, את המשיח. את ההפטרה הזו הנהיגו וקבעו רבותינו שבארץ ישראל בעת קום המדינה, הרבנים הראשיים הרב עוזיאל והרב הרצוג, שניהם זצ"ל, כהפטרת יום העצמאות. אמנם ההפטרה מתחילה כמה פסוקים לפני כן בתיאור מלחמה גדולה וחשובה, והשאלה היא מדוע היא אכן מתחילה שם. והנה הפסוקים –

ע֥וֹד הַיּ֖וֹם בְּנֹ֣ב לַֽעֲמֹ֑ד יְנֹפֵ֤ף יָדוֹ֙ הַ֣ר בַּת-צִיּ֔וֹן גִּבְעַ֖ת יְרוּשָׁלִָֽם. הִנֵּ֤ה הָאָדוֹן֙ ה' צְבָא֔וֹת מְסָעֵ֥ף פֻּארָ֖ה בְּמַעֲרָצָ֑ה וְרָמֵ֤י הַקּוֹמָה֙ גְּדוּעִ֔ים וְהַגְּבֹהִ֖ים יִשְׁפָּֽלוּ. וְנִקַּ֛ף סִֽבְכֵ֥י הַיַּ֖עַר בַּבַּרְזֶ֑ל וְהַלְּבָנ֖וֹן בְּאַדִּ֥יר יִפּֽוֹל. (שם י', ל"ב-ל"ד)

ההפטרה מתחילה בעצם בסיפור מלחמתו של חזקיה מלך ירושלים בסנחריב מלך אשור המגיע להילחם עליה, ואם אכן ההפטרה של אחרון של פסח מבקשת לתאר את המשיח ואת ימות המשיח צריך לברר מדוע היא אכן מתחילה בסיפור המלחמה ההיא. זה אמנם סיפור היסטורי חשוב ומרתק אבל לכאורה אין לו קשר לאחרון של פסח. חז"ל אומרים שהניצחון על אשור היה בליל הסדר, וזה רק מעצים את השאלה מדוע זה קשור לאחרון של פסח.

ארבע כוסות ומימונה

לפני שניכנס לסיפור ההיסטורי הזה, נקדים הקדמה קצרה לגבי עניינו של סוף חג הפסח. כידוע סוף הפסח מצוין בתפוצות ישראל, מי בחגיגות המימונה (כמנהג יהדות מרוקו) ומי בסעודת משיח (כמנהג חב"ד שפשה והתרחב לקהילות רבות נוספות), אבל אני מתאר לעצמי שהרבי הרש"ב מליובאוויטש זיע"א, כאשר הכריז בשנת תרס"ו על מנהג שתיית ארבע כוסות בסעודת משיח ובעצם קבע את הסעודה הזו אצל כל החסידים, הוא לא בדיוק ידע איך מתנהלת חגיגת המימונה בקרב יוצאי מרוקו – וכן להיפך; לא בטוח שיוצאי מרוקו ידעו על ארבע הכוסות של הרבי הרש"ב. אני מזכיר את זה כי ענין המשיח לא מופיע רק בהפטרה של אחרון של פסח אלא הוא גם מוכנס לתוכנו דרך המופלטות, המצות וארבע הכוסות של יו"ט אחרון של החג. זקני יהודי מרוקו יודעים לספר סיפורים סיפורי מופתים ונפלאות על קדושת מנהג המימונה; היהודים של מרוקו היו קשורים בקשרי חברות קרובים עם שכניהם הגויים,^[2] ועם הגיע הפסח הם נאלצו להיפרד משותפיהם וחבריהם שכן בפסח לא מתערבים אלו עם אלו וההקפדות רבות. על אף ההיבדלות, במוצאי הפסח, הגיעו הגויים המרוקאים לרב היהודי כדי לקבל ממנו ברכה "מכל הרוחניות שצברתם, היהודים, בחג הזה", וממנו באחרון של פסח מקבלים את העוצמה כפי שמובא בהפטרה לעיל – "והיה ביום ההוא שורש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גוים ידרושו" והם אף ממשיכים ומתארים איך כל באי עולם, בני אנוש ובעלי החיים, יגיעו לירושלים ויכירו בה' אלוקי ישראל. המימונה מחדירה בנו את האמונה שהמשיח זה ענין רציני, זה תכל'ס. וכך גם בסעודת משיח, שיש בה ענין גדול והרבי מליובאוויטש זיע"א מסביר שהנהיגו בה דווקא ארבע כוסות של יין – ולא מצה^[3] ומרור – כי המצה והמרור מתארים מציאות של גלות שממנה יוצאים (לחם עוני, עבדות) ואילו היין מתאר הרחבה, פתיחת הלב, גאולה.

קושי בהפנמת עניינו של משיח

אז שאלנו מדוע פותחת ההפטרה בסיפור הנפילה של סנחריב, ונגדיר את השאלה מכיון לגמרי אחר בהלכה. הרמב"ם אומר –

אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית אלא עולם כמנהגו נוהג וזה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ משל וחידה… (הל' מלכים ומלחמות י"ב, א')

לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו"ם ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי העולם הבא… (שם ד')

כלומר ההתאוות תהיה לגילוי אלוקות בלבד ולא לדברים גשמיים. אגב, גם בליל הסדר אנחנו אוכלים מצה –

עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ, עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם… (הגדה של פסח)

אבל אז עדיין היינו בבריחה ממצרים ויש גלות שאנחנו צריכים להתמודד איתה, ואילו לעתיד לבוא – "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", וכל העולם ירצה לדעת את האלוקות, והעולם כמות שהוא יגיע למדרגות עליונות עד שהוא יזעק ויבקש משיח. בחסידות מוסבר שלכן נהגו לעשות סעודה דווקא ולא שיעור או דרשה – כדי שזה יחדור את הגוף, שהגשמיות תרגיש משיח – "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר". ורק אז, לאחר מכן, יגיע גם השלב הבא שבו בעז"ה כל המציאות תתהפך, כל בעלי החיים וכו'. ונשאל שאלה שכמדומני כל אחד שמעמיק בענין ישאל את עצמו – כשאנחנו מסתכלים במציאות שלנו היום, לא תמיד נראה לנו שהכל הולך בכיוון של ביאת המשיח. לא הכל זוהר. בואו נדבר דוגרי; מה שבעצם אומרים לנו הוא 'תשמע, הגמרא אומרת וכך פוסק הרמב"ם שאין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד, היינו שלא תהיינה מלחמות, ועם ישראל ילמד את העולם כולו תורה – ויהיו אלו אותם אנשים, עם אותו טבע, באותה מציאות, ורק לאחר מכן, יגיעו שלבים ניסיים גבוהים יותר. אבל עד אז אמנם יהיו מלחמות וניצחונות אבל המציאות תהיה כפי שאנחנו מכירים רק שהיא תהיה חדורה אלוקות ודורשת משיח', אבל בואו נהיה אמיתיים – אנחנו רואים את מה שמתרחש בעולם, בחדשות כו' – זו לא המציאות. אם אנחנו ריאליים, זה לא שם והדיבורים בעולם עדיין אינם על צדק ויושר ועוד יש מלחמות. אז מה, ככה פתאום יגיע משיח, אדם גשמי, מטר שמונים, והוא יכריז שהוא בא "לתקן עולם במלכות שד"י, וכל בני בשר יגיעו אליך להפנות אליך כל רשעי ארץ"?! אם היו מסבירים לנו שכל ימות המשיח זה מחוץ למציאות שלנו, ושהמציאות העכשווית תתבטל – זה היה קל לנו יותר להבין. זה לא קשור אלי וזה יהיה נס מלמעלה, אבל אומרים לנו שהמציאות לא מתבטלת והעולם יישאר במציאות שלו, ואותם בני אדם שאנחנו נפגשים איתם היום, על כל המשתמע מכך, נשארים כפי שהם – וברגע אחד הכל יתהפך "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". ואלו ההלכות שבחר הרמב"ם לסיים בהן את חיבורו ההלכתי, הי"ד החזקה, והרמב"ם כידוע הוא ריאליסט, אז איך זה קורה? לעניות דעתי זו אחת הסיבות המרכזיות שפוגעות בהפנמת האמונה במשיח אצלנו – קשה לנו להפנים שכאשר מדברים על ימות המשיח מדובר על המציאות שלנו ולא על מציאות ניסית.

בואו של סנחריב

רעי ואהובי, לצורך התשובה לשאלה הזו מתחילה ההפטרה של אחרון של פסח בסיפורו של דורו של סנחריב מלך אשור ובסיפורה של חזקיהו בימי חזקיה. ההפטרה לא מבקשת לשתף אותנו באירוע היסטורי אלא בכח שלנו להתמודד עם ההבנה ששמה הוא "אחרון של פסח". במאמר המוסגר – כאשר קבעו הרב הרצוג והרב עוזיאל ותקנו את ההפטרה הזו ליום העצמאות, אין לי ספק שזו היתה השאלה שעמדה לפניהם והמענה לה הוא מה שאנחנו עומדים לדבר בו עכשיו.

ובכן הנה סיפורו של סנחריב מלך אשור בקצרה.^[4] האימפריה האשורית מושלת בכיפה באופן טוטאלי. כבר מזמן הם הגלו את עשרת השבטים. היה זה שלמנאסר מלך אשור, בשנה הרביעית למלכותו של חזקיה. האימפריאליזם האשורי משנה את כל פני האזור ואת כל פני ההיסטוריה. שלמנאסר עולה על שומרון, שם מולך על ישראל הושע בן אלה. שלש שנים לאחר מכן נלכדת שומרון. בנו של שלמנאסר הוא סרגון והוא ממשיך במלאכת אביו ומגלה את שבטי ישראל –

וַיֶּ֧גֶל מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֛וּר אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל אַשּׁ֑וּרָה וַיַּנְחֵ֞ם בַּחְלַ֧ח וּבְחָב֛וֹר נְהַ֥ר גּוֹזָ֖ן וְעָרֵ֥י מָדָֽי. (מל"ב י"ח, י"א)

התכנית של מלכי אשור היא להגיע לדובדבן שבקצפת – ירושלים. בואו נתאר את הלכי הרוח בירושלים בעת ההיא, כאשר מלך אשור משתולל בדרך ומחסל את כל מה שבדרכו. הפסוקים הפותחים את ההפטרה שלנו מתארים את הגעתו של סנחריב, בנו של סרגון, כאשר הוא מתפנה ובא לכבוש את ירושלים. הוא מגיע אליה בראש צבא בן מאה שמונים וחמישה אלף חיילים (!). ישעיהו מנבא נבואות עידוד וחיזוק לעם היושב בירושלים ואומר להם שעוד יהיו ניסים גדולים –

וְהָיָ֣ה בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יָס֤וּר סֻבֳּלוֹ֙ מֵעַ֣ל שִׁכְמֶ֔ךָ וְעֻלּ֖וֹ מֵעַ֣ל צַוָּארֶ֑ךָ וְחֻבַּ֥ל עֹ֖ל מִפְּנֵי־שָֽׁמֶן. (ישעיהו י', כ"ז)

אלו נבואות יפות (ולהלן נסביר את משמעת הפסוק) אבל בפועל מגיע סנחריב, והנה המתואר בפסוק הבא (שמקדים להפטרה שלנו), שנשמע קצת כמו שידור של 'משדר ספורט' –

בָּ֥א עַל־עַיַּ֖ת עָבַ֣ר בְּמִגְר֑וֹן לְמִכְמָ֖שׂ יַפְקִ֥יד כֵּלָֽיו. עָֽבְרוּ֙ מַעְבָּרָ֔ה גֶּ֖בַע מָל֣וֹן לָ֑נוּ חָֽרְדָה֙ הָרָמָ֔ה גִּבְעַ֥ת שָׁא֖וּל נָֽסָה. צַהֲלִ֥י קוֹלֵ֖ךְ בַּת־גַּלִּ֑ים הַקְשִׁ֥יבִי לַ֖יְשָׁה עֲנִיָּ֥ה עֲנָתֽוֹת. נָֽדְﬞדָ֖ה מַדְמֵנָ֑ה יֹשְׁבֵ֥י הַגֵּבִ֖ים הֵעִֽיזוּ. (שם י', כ"ח-ל"א)

כלומר הוא לוקח את כל הערים האלה בזו אחר זו "כביצים עזובות" (שם י"ד), כתיאורו של הנביא. הוא מלקט אותן בלי כל קושי או הפרעה. זו האימפריה הגדולה של כל העולם.

שר צבא אשור – בנו של חזקיה

וכיון שכיבושה של ירושלים הוא סמלי וחשוב, הרי שהמלך עצמו מתכבד להגיע בראש הצבא לראות את המופע הגדול –

ע֥וֹד הַיּ֖וֹם בְּנֹ֣ב לַעֲמֹ֑ד יְנֹפֵ֤ף יָדוֹ֙ הַ֣ר בַּת־צִיּ֔וֹן גִּבְעַ֖ת יְרוּשָׁלִָֽם. (שם ל"ב)

ע"פ חז"ל פירוש הפסוק הוא שסנחריב מגיע לירושלים דרך אזור בנימין, והוא משקיף על העיר מרחוק. שר הצבא שלו היה יהודי מומר בשם רבשקה, שלפי דעה אחת בגמרא אף היה בנו השני של חזקיה המלך (אחיו של מנשה). לפי חז"ל התאריך של היום הזה הוא י"ד בניסן. אומרים לו היועצים והאיצטגנינים שלו שהוא חייב לכבוש את ירושלים "עוד היום" – 'אל תחכה ללילה, זה לא טוב'. בדרך כלל הוא שומע ליועצים הללו אבל כאשר הוא מתקרב לירושלים הוא רואה את 'לול התרנגולות' הקטן הזה והוא כועס – "ינופף ידו הר בת ציון גבעת ירושלים". 'את הקשקוש הזה אני חייב לכבוש עוד היום?!', והוא מחליט החלטה אסטרטגית – הלילה הוא וכל הצבא ילכו לנוח קצת, ומחר על הבוקר, כל חייל ממאה שמונים וחמישה האלף ייקחו אבן אחת בלבד 'וככה נגמור את הדבר המצחיק הזה שיש פה'. רק שנזכור שירושלים של אז היא בסך הכל עיר דוד, ככה שלכאורה הוא צודק בהערכת המצב שלו.

ירושלים באותם הימים נמצאת במצור, ברעב, ואנשי ירושלים 'אוכלים את צואתם' על החומות – כך מתואר בפסוקים. אצל יהודים כמו אצל יהודים, הויכוחים לא פוסקים, וחזקיהו המלך הנערץ, הטהור והקדוש, שבימיו לא נמצא תינוק ותינוקת מדן ועד באר שבע שלא עסקו בתורה ולא היו בקיאים בדיני טומאה וטהרה, הולך על שני כיוונים אסטרטגיים במקביל. האחד הוא מרד במלך אשור, שמתבטא דבר ראשון בחסימת מי הגיחון, השילוח –

וַיַּרְא֙ יְחִזְקִיָּ֔הוּ כִּי־בָ֖א סַנְחֵרִ֑יב וּפָנָ֕יו לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־יְרוּשָׁלִָֽם. וַיִּוָּעַ֗ץ עִם־שָׂרָיו֙ וְגִבֹּרָ֔יו לִסְתּוֹם֙ אֶת־מֵימֵ֣י הָעֲיָנ֔וֹת אֲשֶׁ֖ר מִח֣וּץ לָעִ֑יר וַֽיַּעְזְרֽוּהוּ. וַיִּקָּבְצ֣וּ עַם־רָ֔ב וַֽיִּסְתְּמוּ֙ אֶת־כׇּל־הַמַּעְיָנ֔וֹת וְאֶת־הַנַּ֛חַל הַשּׁוֹטֵ֥ף בְּתוֹךְ־הָאָ֖רֶץ לֵאמֹ֑ר לָ֤מָּה יָב֙וֹאוּ֙ מַלְכֵ֣י אַשּׁ֔וּר וּמָצְא֖וּ מַ֥יִם רַבִּֽים. (דבה"י ב, ל"ה, ב'-ד')

כלומר – אין סיוע הומניטרי. לא לעזה אלא לחיילי מלך אשור. תגיד, חזקיה, אתה מסתבך עם מלך אשור על מאה שמונים וחמישה אלף חייליו?! היו שם גם אנשים גדולים, כמו שבנא הסופר וסיעתו וחלק מהסנהדרין, שהתנגדו לכיון הזה של חזקיה. הוא גם מחזק את החומה –

וַיִּתְחַזַּ֡ק וַיִּ֩בֶן֩ אֶת־כׇּל־הַחוֹמָ֨ה הַפְּרוּצָ֜ה וַיַּ֣עַל עַל־הַמִּגְדָּל֗וֹת וְלַח֙וּצָה֙ הַחוֹמָ֣ה אַחֶ֔רֶת וַיְחַזֵּ֥ק אֶת־הַמִּלּ֖וֹא עִ֣יר דָּוִ֑יד וַיַּ֥עַשׂ שֶׁ֛לַח לָרֹ֖ב וּמָגִנִּֽים. (שם ה')

אבל זה רק סיפור הכיסוי. מה שבאמת הוא עושה ומתואר בפסוק מישעיהו שראינו לעיל ("והיה ביום ההוא יסור סוּבלו.. וחוּבל עול מפני שמן", ישעיהו י' כ"ז), מתארים חז"ל – "חובל עולו של סנחריב מפני שמנו של חזקיה" (עי' סנהדרין צ"ד:) – הוא מדליק שמן בבתי המדרש ומכריח את כולם לבוא וללמוד תורה ולהתפלל. והנביא מממשיך ומתאר –

בַּ-ה' אֱלֹהֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּטָ֑ח וְאַחֲרָ֞יו לֹא־הָיָ֣ה כָמֹ֗הוּ בְּכֹל֙ מַלְכֵ֣י יְהוּדָ֔ה וַאֲשֶׁ֥ר הָי֖וּ לְפָנָֽיו. וַיִּדְבַּק֙ בַּֽ-ה' לֹא־סָ֖ר מֵאַֽחֲרָ֑יו וַיִּשְׁמֹר֙ מִצְוֺתָ֔יו אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' אֶת־מֹשֶֽׁה. וְהָיָ֤ה ה֙' עִמּ֔וֹ בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֵצֵ֖א יַשְׂכִּ֑יל וַיִּמְרֹ֥ד בְּמֶֽלֶךְ־אַשּׁ֖וּר וְלֹ֥א עֲבָדֽוֹ. (מל"ב י"ח, ה'-ז')

זה יפה מאד, אבל מה עם המלחמה? – הוא פונה את העם ואומר להם –

חִזְק֣וּ וְאִמְצ֔וּ אַל־תִּֽירְא֣וּ וְאַל־תֵּחַ֗תּוּ מִפְּנֵי֙ מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֔וּר וּמִלִּפְנֵ֖י כָּל־הֶהָמ֣וֹן אֲשֶׁר־עִמּ֑וֹ כִּֽי־עִמָּ֥נוּ רַ֖ב מֵעִמּֽוֹ. עִמּוֹ֙ זְר֣וֹעַ בָּשָׂ֔ר וְעִמָּ֜נוּ ה' אֱלֹהֵ֨ינוּ֙ לְעָזְרֵ֔נוּ וּלְהִלָּחֵ֖ם מִלְחֲמֹתֵ֑נוּ וַיִּסָּמְכ֣וּ הָעָ֔ם עַל־דִּבְרֵ֖י יְחִזְקִיָּ֥הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָֽה. (דברה"י שם ז'-ח')

התיאור שם מדהים – בתוך הסנהדרין, בתוך הצבא, במוקדי השילטון יש לו התנגדויות אבל העם הולך עם חזקיה!

השיר יהיה לכם כליל התקדש חג

האמת היא שהאויב האמיתי של חזקיה איננו סנחריב אלא רבשקה, יהודי מומר, מדבר עברית צחה ועדכנית, עומד על החומה ומדבר 'יהודית' אל יושבי ירושלים כדי להפחיד אותם. הוא מזלזל ב'אסטרטגיה' של חזקיה ואומר להם שהוא יביא אותם במקרה הטוב לימי הביניים או יותר נכון לתקופת האבן. הוא מבטיח שכל מי שיבוא איתו הוא ייקח אותו לאשור –

וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵיהֶ֜ם רַבְשָׁקֵ֗ה הַעַ֨ל אֲדֹנֶ֤יךָ וְאֵלֶ֙יךָ֙ שְׁלָחַ֣נִי אֲדֹנִ֔י לְדַבֵּ֖ר אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה הֲלֹ֣א עַל־הָאֲנָשִׁ֗ים הַיֹּֽשְׁבִים֙ עַל־הַ֣חֹמָ֔ה לֶאֱכֹ֣ל אֶת־צוֹאָתָ֗ם  וְלִשְׁתּ֛וֹת אֶת־[מֵימֵ֥י רַגְלֵיהֶ֖ם] עִמָּכֶֽם… אַֽל־תִּשְׁמְע֖וּ אֶל־חִזְקִיָּ֑הוּ כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֜ר מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֗וּר עֲשֽׂוּ־אִתִּ֤י בְרָכָה֙ וּצְא֣וּ אֵלַ֔י וְאִכְל֤וּ אִישׁ־גַּפְנוֹ֙ וְאִ֣ישׁ תְּאֵנָת֔וֹ וּשְׁת֖וּ אִ֥ישׁ מֵי־בֹרֽוֹ. עַד־בֹּאִי֩ וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֜ם אֶל־אֶ֣רֶץ כְּאַרְצְכֶ֗ם אֶ֩רֶץ֩ דָּגָ֨ן וְתִיר֜וֹשׁ אֶ֧רֶץ לֶ֣חֶם וּכְרָמִ֗ים אֶ֣רֶץ זֵ֤ית יִצְהָר֙ וּדְבַ֔שׁ וִֽחְי֖וּ וְלֹ֣א תָמֻ֑תוּ וְאַֽל־תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־חִזְקִיָּ֔הוּ כִּֽי־יַסִּ֤ית אֶתְכֶם֙ לֵאמֹ֔ר ה' יַצִּילֵֽנוּ. (מל"ב שם כ"ז-ל"ב)

הוא קורא להם לצאת מהחומה ולהצטרף אליו בכבוד אל "ארץ דגן ותירוש, ארץ לחם וכרמים, ארץ זית יצהר ודבש" – אל אשור, שם הם יחסו תחת כנפיו של המלך הטוב 'והגדול מכל אלהי הארצות, מלך אשור'. הוא מדבר אליהם עברית וזקני ירושלים נכנסים קרועי בגדים ומבקשים ממנו שידבר אליהם אשורית ולא יהודית אבל הוא צוחק על כולם וממשיך. גם חזקיה קורע את בגדיו אבל לא מתרשם ממנו אלא הולך ומתפלל את התפילה הגדולה שלו 'תפילת חזקיה' (שם). חז"ל במדרש אומרים דבר נורא – שסנחריב נופף ידו לא רק על ירושלים אלא על עוד מישהו. זה היה כזכור בליל הסדר, בליל ט"ו בניסן, תוך שהוא מתעלם מכל עצות איצטגניניו –

הציץ רבשקה על החומה ושמע שהיו קוראים את ההלל ואמר לסנחריב חזור לאחוריך כי נסים יעשה להם בזו הלילה, והיה מבזה על הדברים דכתיב ינופף ידו הר בת ציון. (ילקו"ש, אסתר, תתרנ"ח)

רבשקה שמע את ההלל של ליל הסדר! ישעיהו ניבא להם נבואה שהם לא הבינו כנראה –

הַשִּׁיר֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כְּלֵ֖יל הִתְקַדֶּשׁ־חָ֑ג וְשִׂמְחַ֣ת לֵבָ֗ב כַּהוֹלֵךְ֙ בֶּחָלִ֔יל לָב֥וֹא בְהַר־ה' אֶל־צ֥וּר יִשְׂרָאֵֽל. (ישעיהו ל', כ"ט)

אולי היה מי שהבינו את זה כנבואה אפוקליפטית אבל הוא התכוון שבחצות הלילה של ליל ט"ו אוכלים בירושלים את האפיקומן – לא את המצה אלא את הקרבן, על השובע – ואז שרים את ההלל, ורבשקה שומע את קריאת ההלל ומזהיר את מלכו סנחריב – 'אין זה לילה טוב עבורנו'. זה אולי אחד המדרשים הכי מצמררים שיש – האם אותו ישראלי מומר נזכר אז בניגונים מבית אבא של ליל הסדר? וסנחריב מנופף את ידו לא רק על ירושלים אלא על אותו ישראל מומר שהלך לקראתו, שהפך להיות חלק ממנו, וכפי שאביו וסבו לקחו את כל שבטי ישראל שניסו להתחנחן למלך אשור – גם הישראל המומר הזה מתבזה ע"י מלך אשור שצוחק עליו כעת.

בליל הסדר בחצות הלילה אומרים הלל. זהו הלילה היחיד בכל השנה שיש בו הלל. רבשקה פתאום מרגיש שהיהודים האלה יכולים להפוך לילה ליום. אסור לומר הלל בלילה אלא רק ביום, אבל ליל הסדר איננו לילה, ורבשקה מחבר את מה שאמרו האיצטגנינים עם מה שעולה בזיכרונו מילדותו, ובוודאי אם אכן הוא בנו של חזקיה. ואיך הכל מסתיים? –

וַיּ֩וֹשַׁע֩ ה' אֶת־יְחִזְקִיָּ֜הוּ וְאֵ֣ת יֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלִַ֗ם מִיַּ֛ד סַנְחֵרִ֥יב מֶלֶךְ־אַשּׁ֖וּר וּמִיַּד־כֹּ֑ל וַֽיְנַהֲלֵ֖ם מִסָּבִֽיב. (דבה"י שם כ"ב)

מגיע מלאך ה' ומכה את כל מאה שמונים וחמישה אלף החיילים שנמצאים שם וכולם מתים. היו תקופות שזה היה נשמע משהו ניסי כזה, לא ריאלי. נניח שהיינו חושבים על נסראללה יום לפני שהורידו אותו, יום לפני סוריה שהתפרקה, ובעז"ה על איראן שתפורק ותימחה בקרוב – היו אומרים לנו 'אתם לא נורמליים, לא ריאליים'.

דיברנו על העם בירושלים, על סנחריב ועל רבשקה – ומה עשה חזקיה עצמו באותו אירוע, באותו לילה? חז"ל אומרים –

עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה. אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה. (איכ"ר ד', ט"ו)

המצב הוא כזה שגם תהילים לא יעזרו פה (ואת תהילים כתב סבא של סבא שלו. הוא מכיר את העוצמה של המזמורים הללו). 'אני הולך לישון, ואתה ריבונו של עולם תפעל'. זה הביטול מוחלט ביותר שמתאר את "וחובל עול מפני שמן".

עולם כמנהגו נוהג – ומשיח בא

תחילת ההפטרה של אחרון של פסח מתארת שהעולם בי"ד בניסן באותה שנה, ובט"ו בבוקר – היה אותו עולם. האנשים אותם אנשים, האופוזיציה אותה אופוזיציה, ובכל זאת מאה שמונים וחמישה חיילי אשור נגפו. כדי לקרוא את ההפטרה הזו של "ויצא חוטר מגזע ישי.. ונמר עם גדי ירבץ" אתה חייב להתחיל בהפנמה שגם בעולם שכמנהגו נוהג, הקב"ה יכול להכין את כל המציאות באופן כזה שמה שהיום איננו ריאלי – מחר יהיה ריאלי לחלוטין, ובאופן ריאלי האלוקות מתחילה להתגלות ולחדור אותך כדי שתהיה בן חורין.

אחרון של פסח הוא סיום "זמן חירותנו". על הפסוק –

…וְהַמִּכְתָּ֗ב מִכְתַּ֤ב אֱלֹהִים֙ ה֔וּא חָר֖וּת עַל־הַלֻּחֹֽת. (שמות ל"ב, ט"ז)

אומרים חז"ל שאלו הם הלוחות הראשונים שהיו חרותים מצד לצד. לא כתובים ולא חקוקים אלא חרותים, עד שהאותיות מ"ם וסמ"ך בנס היו עומדים, כלומר הכל אלוקות. אין יישות עצמית. אז למה זה אבנים? – כי ההכנה למשיח, המופלטות של המימונה והיין של סעודת משיח והפסח שמכין את המשיח, זה איך בעולם שכמנהגו נוהג, משיח הופך לאט לאט לדבר שאני בטבעי יכול לקלוט אותו – וזה יכול להתרחש מיד, גם אם עברו אלפיים שנה מאז. ואתה מסתכל ריאלית ואומר – 'אבל איך זה יכול להיות? הרי חצי עולם מדבר על מלחמות, על מה אתה מדבר? איזה "וכתתו חרבותם לאיתים"? איזה "נמר עם גדי עם גדי ירבץ" ואפילו כמשל ולא כנמשל?' – לכן מתחילה ההפטרה ב"עוד היום בנוב לעמד ינופף ידו הר בת ציון גבעת ירושלים".

מי שאומרים בסוף ליל הסדר את הפיוט הנפלא של "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה" מכיר את התיאור השלם של מה שהיה בלילות הסדר בהיסטוריה, והוא מתאר שם גם את סנחריב שמגיע לירושלים –

יָעַץ מְחָרֵף לְנוֹפֵף אִוּוּי הוֹבַשְׁתָּ פְגָרָיו בַּלַּיְלָה / כָּרַע בֵּל וּמַצָּבוֹ בְּאִישׁוֹן לַיְלָה

אגב, המשך ההיסטוריה של אשור ברור – סנחריב בורח אחרי מות חייליו בירושלים חזרה לאשור ושם דואגים החבר'ה כבר להוריד לו את הראש ולהפריד אותו מחייו ואשור נופלת, ואחד מהמפקדים בצבא ששמו נבוכדנצר משתלט על העסק… ושוב אנו עתידים להיבחן בשאלה האם נסמוך על בבל, והתשובה לצערנו היתה 'כן', וכך הגענו לחורבת הבית הראשון ולגלות.

"עוד היום בנוב לעמוד" שבא אחרי הפסוקים שנשמעים כמו שידור ספורט שברור שאשור גומרים את כולנו כמו "ביצים עזובות" – האם יכול להיות שמחר בבוקר יהיו פה סביבנו מאה שמונים וחמישה אלף פגרי חיילים אשורים ועולם שלם יתהפך? וכמה זה מדהים – מה יצא לרבשקה מהמומרות שלו? מה יצא, להבדיל להבדיל, לעם ישראל מההתחנחנות שלו למלך אשור? מה יצא למלכי יהודה, לצדקיהו, מההתחנחנות שלהם למלכי בבל? ולעומת זאת בואו נראה מה יצא לחזקיה ולעם ישראל מהעמידה מול מלך אשור –

וַיּ֩וֹשַׁע֩ ה' אֶת־יְחִזְקִיָּ֜הוּ וְאֵ֣ת יֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלִַ֗ם מִיַּ֛ד סַנְחֵרִ֥יב מֶלֶךְ־אַשּׁ֖וּר וּמִיַּד־כֹּ֑ל וַֽיְנַהֲלֵ֖ם מִסָּבִֽיב. וְ֠רַבִּ֠ים מְבִיאִ֨ים מִנְחָ֤ה לַֽ-ה֙' לִיר֣וּשָׁלִַ֔ם וּמִ֨גְדָּנ֔וֹת לִֽיחִזְקִיָּ֖הוּ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה וַיִּנַּשֵּׂ֛א לְעֵינֵ֥י כׇל־הַגּוֹיִ֖ם מֵאַחֲרֵי־כֵֽן. (מל"ב שם כ"ב-כ"ג)

איך מתקדם עולם "בית תפילה לכל העמים"? שמעתי פעם יהודי חשוב שאמר – 'אם הרמב"ם החליט להכניס את המשיח לחיבור ההלכתי שלו, ומי שלא מאמין במשיח הרי לא מאמין בי"ג עקרים של הרמב"ם, אז למה הוא הכניס את זה רק בסוף בפרקים האחרונים?', והוא ענה תשובה מדהימה – 'אין אלו שני הפרקים האחרונים. הרמב"ם אמר שכל הי"ד ספרים שהוא כתב – הם ההקדמה לזה. והאמת היא שכל הרלוונטיות של רוב ארבעה עשר הספרים שהוא כתב היא כמעט רק כששני הפרקים האלה מתקיימים'. האם שמנו לב כמה מהמצוות רלוונטיות לפני שהמשיח מגיע? האם ספר ויקרא הוא למעשה היום? קרבן פסח? קצירת העומר? – הכל תיאוריות, גלות.

גלות אמיתית היא איננה להבין ש-185 אלף חיילים לגבי הקב"ה היא כמו שקית לגו. גלות היא להיות שבוי בריאליה. וכשאנחנו מדברים על שבויים אנחנו חושבים על כל אותן ילדות מופלאות שהיו בשבי החמאס – אגם ברגר, ספיר כהן ועוד – שגילו מהי אמונה, באוכל, בגוף, דווקא שם. במופלטות.

להפוך את האמונה לריאליה

זאת מימונה. כשהגויים באים אל היהודים והרב היהודי מברך אותם והם מבינים שאת כוחו לברך הוא קיבל מלהיות חזקיה וירושלים בשבעת ימי הפסח, או בשמונת הימים בגלות – אל תיפגשו איתנו ואנחנו לא אתכם, ואז גם אם עדיין לא נגיע לירושלים הבנויה – נעשה בבית 'כאילו' עם המופלטות, נתלבש כמו כהנים גדולים, נעשה הצגה שהיא האמת הכי גדולה. זה מדהים איך יהודים בכל העולם עשו את המנהגים הללו שתכליתם אחת – בסעודת משיח שעה לפני שמסתיים השמיני של פסח ובמימונה שעה אחרי – איך זה קרה? אין לי ספק שבליובאוויטש וברוסטוב לא עשו מימונה לא בגלל שלא היו להם מופלטות אלא מפני ששם לא היה גוי הגון להזמין. שם עדיף היה לעשות סעודת משיח בשקט ולדאוג שאף אחד לא יבוא להרוג אותך… אבל הכוונה היא אותה כוונה, כי הדרך להביא את העולם כולו, גם את הנמר והגדי, את הנחש הצפעוני והפתן, עוברת דרך ההבנה היסודית הזו ש-"חובל עול מפני שמן"; אני מכין את עצמי, דהיינו אני מכין את 'לחם האמונה' ואת 'לחם הרפואה'. אני אוכל את המצות האלה, מתחזק במובנים הללו והופך אותם להכי ריאליים. כן, אני גם סותם את מי הגיחון ומבצר את חומות העיר, והולך להילחם – אבל אני יודע שאין דבר ריאלי יותר מלמצוא בבוקר מאה שמונים וחמישה פגרים, כי אני אומר הלל בחצות הלילה.

אחרון של פסח אינו נוהג בארץ ישראל, אבל אין לי צל צילו של ספק שזה המנהג הכי חזק אצלי ביום העצמאות – ואפשר להתווכח מבחינה הלכתית על ברכה, לילה, הלל וכו' – אגב, אין שום בעיה הלכתית או איסור לקרוא פרק י', י"א, י"ב בכל יום ובטח ביום שבו אומרים לנו – 'היום הוקם צבא הגנה לישראל, היום הוקמה המדינה'. זה דבר נפלא ומדהים, אולי הכי חשוב שיכול להיות, שתם עידן השפל של היהודים בעולם וכו' ברוך הוא וברוך שמו – אך אל לנו להתבלבל, ואנחנו קוראים על סנחריב ועל חזקיהו ויודעים שחובל עול – עולו של סנחריב, מפני שמנו של חזקיה.

משיח בשר ודם

וההפטרה מסתיימת בפסוק –

הִנֵּ֨ה אֵ֧ל יְשׁוּעָתִ֛י אֶבְטַ֖ח וְלֹ֣א אֶפְחָ֑ד כִּֽי־עׇזִּ֤י וְזִמְרָת֙ יָ֣הּ ה' וַֽיְהִי־לִ֖י לִישׁוּעָֽה. (ישעיהו י"ב, ב')

כמה נפלא שזהו הפסוק שאנחנו פותחים את השבוע בכל שבוע, כי במוצאי שבת אנחנו לפעמים מתחילים לפחד. הרי במהלך השבת הייתי בעולם הבא, "מעין עולם הבא", והנה אנחנו בפתחו של שבוע חדש, ימי מעשה, ואומרים לנו "אל תירא עבדי יעקב, אל תירא". הפסוק הזה הוא פסוק של חזקיהו ושישעיהו מלביש על הכוחות של חזקיהו ושל העם בירושלים שניצח את אותו חלק בסנהדרין ובהנהגה שחשבו שזה לא ריאלי. הדבר הריאלי ביותר הוא אמונה של יהודי ולא משנה מה גודלו של השטריימל שלו או אם אין לו שטריימל בכלל. זה לא משנה מה עושה אותה בחורה שם, כי מאותה מנהרה היא מגלה לנו מה זה "חובל עול מפני שמן", מהו אותו "שמע ישראל" שאלי שרעבי מדבר עליו, מה זה שמנו של חזקיה.

הכח המדהים הזה שהופך את הדבר הזה ומממש אותו בגשמיות – אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות. עומק הרעיון של "עולם כמנהגו נוהג" הוא שאנחנו מחדירים את זה בעולם שכמנהגו נוהג, ואז, מתוך ה-"אני ה' בעיתה" נביא את העולם ל-"אחישנה" גדול, ל"נמר עם גדי ירבץ" לא רק כמשל אלא לנמשל. אבל כעת נדרש להפנים האם אתה מאמין שיכול להיות כבר בעולם שכמנהגו נוהג שתימלא הארץ את ה' והעולם ידבר אחרת. זו העבודה של האמונה במשיח ולשם לוקח אותנו פסח. בליל הסדר נגלה עלינו מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו, ומשם אנחנו מושכים לרגעים הגדולים של מעמד של קולות ולפידים, ולעולם גדול שבעז"ה יגיע בעתיד הרחוק, אבל לשם אנחנו עוברים דרך שביעי של פסח, אחרון של פסח וחודש אייר, ענייניו וגאולתו, רפואת אייר – ובבירורים האלה אנחנו מגלים שבמציאות אנחנו יכולים לראות ריאלית איך עולם ריאלי מתהפך "ויכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך, תשבע כל לשון", ואנחנו ודרכנו נביא לשם – עם מופלטות, עם כוסות של יין ועם האמונה הזו שזה חודר את הגשמיות, ורק אז יוכלו לבוא גם השלבים שאחר כך.

אצל הרמב"ם אין ויתור – מי שלא מאמין במלך המשיח כופר בתורה, במשה רבנו ובכל הנביאים הבאים אחריו. מלך המשיח אצל הרמב"ם הוא מלך בשר ודם, עם ידיים ורגליים, שמגלה בגשמיות איך העולם מתהפך, ואז עולם שלם יוכל להכין את עצמו לגודל העליון הזה שאליו נגיע אי"ה במהרה בימינו בעגלא ובזמן קריב ממש.

1. ואמנם הוא מוזכר גם בשביעי של פסח עצמו בסוף הפטרת היום – "מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם (שמו"ב כ"ב נ"א), וזו מגמת ההפטרה, המשיח. ↑

2. וכמעט כל יוצא מרוקו יודע עד היום לספר איך סבא שלו היה ידיד אישי של המלך… ↑

3. אמנם אוכלים בה מצה כדי לקבוע סעודה אך לא כענין בפנ"ע. ↑

4. הדברים מופיעים בספר מלכים ב', י"ח ובמקביל בספר ישעיהו (י'), שהוא הנביא שנתנבא באותה תקופה, וע"פ חז"ל הוא אף עתיד להיות בסופו של דבר מחותנו של חזקיה המלך. ↑

כִּימֵ֥י צֵאתְךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אַרְאֶ֖נּוּ נִפְלָאֽוֹת. (מיכה ז', ט"ו)

הפסוק הזה הוא פסוק מעניין כי תמיד אנחנו אומרים שהגאולה השלמה תהיה לאין ערוך מול גאולת מצרים ולא יספרו עוד בגאולת מצרים, ואילו פה כתוב שהנפלאות שיהיו בגאולה העתידה דווקא כן יהיו דומות למה שהיה במצרים. ננסה אי"ה נגיע להיכנס גם לזה, וגם להיכנס קצת להגדה של פסח וכן להתייחס לתאריך בו אנו מצויים – י"א בניסן, שהוא מאה עשרים ושלש שנים להולדתו של הרבי מליובאויטש זיע"א, אבל נפתח את הכל במצוה שנתחיל בה במוצאי הפסח, מעין ספיח של פסח – מצוות ספירת העומר.

שהחיינו על ספירת העומר

יש שאלה מפורסמת בהלכה למה לא מברכים שהחיינו על מצוות ספירת העומר. כבר הראשונים שואלים את זה וההיגיון הוא כיון שזו מצוה שמתחדשת בכל שנה על פניו נראה שצריך היה לברך. יש הרבה תשובות וכיוונים לענות על השאלה הזו. רבים אומרים שכיון שאין לנו כיום קצירת העומר והיא עיקרה של המצוה, הרי שכל הספירה היא ללא התכלית שלה, ולכן גם אין מברכים שהחיינו. ר' יצחק עראמה זצ"ל, בעל העקדת יצחק, הולך בכיוון אחר ואומר שהרעיון העמוק של ספירת העומר הוא שסופרים מצאתנו מצרים, מהיותנו במ"ט שערי טומאה עד לערב שבועות שאז נגיע להר סיני, וכפי שענה הקב"ה לשאלת משה 'מה הזכות שיש לישראל שיצאו ממצרים – "…וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג', י"ב), ודרשו רבותינו – תעבדו ן' – כלומר בעוד חמישים ימים הם יגיעו לחג השבועות ווזה מעמד הר סיני. ואם כן זה דומה לאדם שסופר לטומאתו – זב, זבה, נידה וכו'. האם הוא יברך שהחיינו ביום שהוא נטמא, כלומר ביום שהוא מתחיל את הספירה או רק אחרי שהוא יטהר ויוכל להיכנס לבית המקדש? כלומר ברכת שהחיינו צריכה להתברך כאשר מגיעים לחג השבועות, ליעד, ולא בתחילת הספירה.

יש תשובה אחרת, שנראית על פניה כהפוכה לגמרי, של בעל הכתב והקבלה, שמביא חידוש מהפכני ואמנם פעם כבר הזכרנו אותה אך אני מבקש להעמיק בה שוב, וגם אם אין בה נפקא מינה להלכה יש בה רווח להלכה לפני ליל הסדר. הוא אומר שאכן כן מברכים החיינו על ספירת העומר, אבל אין זו ברכה מיוחדת בפני עצמה אלא במסגרת ברכת שהחיינו בקידוש של ליל הסדר – צריך להתכוון גם לספירת העומר. מאיפה הוא מביא רעיון מהפכני ומשונה כזה?

חג שבועות ימים

ביחזקאל בפרק מ"ה, וקראנו את זה בהפטרת פרשת החודש, כתוב –

בָּ֠רִאשׁ֠וֹן בְּאַרְבָּעָ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֔דֶשׁ יִהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם הַפָּ֑סַח חָ֕ג שְׁבֻע֣וֹת יָמִ֔ים מַצּ֖וֹת יֵאָכֵֽל. (יחזקאל מ"ה, כ"א)

הנביא מתאר את מה שיהיה בעז"ה בבית המקדש השלישי, שם יקריבו את קרבן הפסח. שואלים כולם – איך יתכן שיאכלו מצות במשך שבועות?! הרי את המצות אוכלים רק במהלך שבוע חג הפסח ולא מעבר לזה, אז מה הכוונה "שבועות ימים"? (וא"א לומר שהכוונה לקריא של 'שבעת ימים' כי יש שם ו' בין ה-ע' ל-ת'), הרי לא יתכן שהוא פוסק הפוך מפסוקים מפורשים בתורה.^[1] רש"י שם במקום מבאר –

שבועות ימים. על שם שמתחילין ממנו לספור שבעה שבועות מצאתי "מצות יאכל", מצות יאכלו בו בחג.

כלומר, למה נקרא פסח בשם "שבועות ימים" (ולא רק הפסח אלא כבר ביום י"ד זה נקרא "שבועות ימים")? – על שם שממנו מתחילים לספור שבעה שבועות. מבאר זאת בעל הכתב והקבלה, שכאשר הגננת לימדה אותנו את שמות החג היא פספסה את השם "חג שבועות ימים", ולא עוד אלא שזה מתחיל כבר בי"ד, כנ"ל, כי ממנו מתחילים לספור שבעה שבועות.

פירושו של רש"י לא מובן; ראשית, לא מתחילים לספור מי"ד אלא מליל ט"ז, ודבר שני – האם על שם זה נקרא החג? נאמר יותר חזק – מבין כל השמות שלמדנו בגן לחג רק שם אחד מופיע באמת כבר בתורה – חג המצות. 'פסח' הוא חג אחר, ביום י"ד (ואנחנו בעקבות חז"ל קוראים לכל שבעת ימי החג 'פסח', אבל מהתורה פסח הוא ביום י"ד וחג המצות מט"ו ועד כ"א). 'חג האביב' לא מופיע בשום מקום (אלא "חודש האביב") גם 'חג החירות' לא מופיע בשום מקום (כתוב בחז"ל "זמן חירותנו"), וגם 'חג הגאולה' לא מופיע בשום מקום, והנה מסתבר שיש עוד שם תנכ"י מקראי לחג הזה, ליום י"ד – "חג שבועות ימים", פלא עצום!

ובסיום הפסוק כתוב "מצות יאכל" – כלומר אין הכוונה רק ליום י"ד, שכן בי"ד עדיין לא אוכלים מצות, אלא רק מט"ו. אז לפי דברי רש"י צריך לקרוא את הפסוק כך – "בראשון בארבעה עשר יום לחודש יהיה לכם הפסח" – שבו מתחיל "חג שבועות ימים – מצות יאכל" לפי מה שכתוב בתורה את משך הזמן שצריך לאכול (ולזה יש פסוקים מפורשים בתורה ויחזקאל לא צריך לחזור על דברים פשוטים שכל ילד יודע. אמנם הוא כן רואה קשר בין המושג "חג שבועות ימים" שנקרא כך מפני שמננו מתחילים לספור שבעה שבועות, לבין זה שאוכלים מצות ולהלן).

אם כך, לדעת רש"י, ענין ספירת העומר אינו רק פרט נוסף במצוות ליל הסדר אלא זו מהותו של החג והוא נקרא על שם זה שמתחילים לספור ממנו ולכן יחזקאל הדגיש את השם הזה – "שבועות ימים", כי אנחנו מונים גם ימים וגם שבועות, ואם כך, כאשר אדם מברך שהחיינו בליל הסדר צריך לכוון גם על ענייני הסדר (קידוש היום, מצות, ארבע כוסות וכו') וגם על ספירת העומר. כך על פי הכתב והקבלה. חידוש גדול, פלאי פלאות.

התחייבות של הקב"ה

עכשיו נגיע לעומק השאלה. זה נשמע מבחינה רעיונית-השקפתית כויכוח גדול בין הכתב והקבלה לבין בעל העקדה. לפי בעל העקדה, לא הגיוני שמברכים שהחיינו כשהזב או הנידה נמצאים בתחילת טומאתם. זו טענה רצינית והגיונית. מה יענה על זה בעל הכתב והקבלה? הרי אם הוא טוען שברכת שהחיינו של ליל הסדר במהותה היא גם על ספירת העומר, ז"א שהברכה היא על עצם זה שאני יכול להתחיל לספור?! והרי זה רק מעיד על כך שאני רחוק ארבעים ותשעה ימים מהיעד!

והתשובה היא אחד היסודות הגדולים של פסח וממנו ניכנס אף להגדה. התשובה לכך נמצאת בחידוד השאלה. אשה נידה רואה דם כי זה חלק מהמחזוריות של חייה ואחרי זה היא נטהרת והיא תהיה מותרת לבעלה, ובעז"ה בקרוב יבנה המקדש והיא גם תוכל לעלות לבית המקדש, אבל המציאות שלנו במצרים, בי"ד בניסן, היא שאנחנו נמצאים במ"ט שערי טומאה, אוטוטו אנחנו מגיעים לשער החמישים, ואתה אומר לי לומר שהחיינו?! הרי משה רבנו במעמד הסנה אמר לקב"ה – 'מה זכו ישראל?', ואמר לו הקב"ה 'אתם תעבדו כאשר תגיעו לשער נ', כלומר בעוד חמישים יום', אז למה עכשיו מברכים?;

רבותי, זו כל מהות ליל הסדר. ברכת שהחיינו היא על הידיעה ועל המתנה ועל ההבנה שהקב"ה מהמקום הכי נמוך בעולם, בהתחייבות, מביא אותי למעמד הר סיני. זה "חג שבועות ימים"! חג השבועות של ו' בסיון ודאי היה אירוע עצום, גם אם ארבעים יום אחרי זה חטאנו בעגל ונשברו הלוחות, אבל מהות חג ה"שבועות ימים" הוא שממנו מתחילים לספור – היכולת שלי לספור יום יום נובעת מכך שהקב"ה נותן בי את הכח לכך. "משביעין אותו תהי צדיק". "ואעבור עליך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמייך חיי". המציאות שלנו אז היתה "ואת ערום ועריה", ערומים מן המצוות, וההבנה היא שהקב"ה נותן בי את הכח מהמקום הכי נמוך שיכול להיות ואומר לי 'אני אקח אותך להר סיני', אז ה'שהחיינו' הוא על היכולת להתחיל לספור מהמציאות הכי נמוכה כשאני שוחט את קרבן הפסח, את אותם אלהי מצרים שעד תמול-שלשום אני עצמי עבדתי לו, "הללו עובדי ע"ז והללו". וכאשר אני לוקח את הפסח ושוחט אותו, הרי שהיום הזה נקרא לא "פסח" ולא "חג פסח" – אלא "שבועות ימים".

אגב זה מדהים, כל קרבן נקרא על שם הפעולה שאני עושה בו – חטאת, עולה, שלמים, חביתין, מנחת כהן גדול וכן הלאה, ואילו קרבן פסח בא לתאר שביום י"ד בניסן בצהרים אני מאמין שהקב"ה בחצות הלילה, בעוד שתים עשרה שעות, יפסח על בתי בני ישראל ויוציא אותי מהמציאות של מצרים, מעל כל הגדרות, מעל כל היגיון וסדר שאני יכול לדמיין שאני יכול להגיע אליו. "אני לא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא שליח – אני ה' אני הוא ולא אחר".

קרבן הפסח נקרא ביחזקאל "חג שבועות ימים". זהו הקרבן שמביאים מי ששוחטים את אלהי מצרים בידיעה שזה הבסיס של יציאת מצרים. לא אני יצאתי ממצרים – "ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו היינו משועבדים". הקב"ה הוציא אותי ממקום הרבה נמוך מהמקום שאני נמצא בו היום ולא מאמין שאני יכול לצאת.

אני היום ילידיתך

"אראנו נפלאות" זה מעל השכל, מעל ההיגיון, זה מופלא ממך. כל ההשגות שתשיג בעולם לא יעזרו לך להבין את הפלא הזה. 'מופלא' בעברית זה מכוסה. אתה שוחט את אלהי מצרים, וכמו משה רבנו שואל – 'זה ריאלי? אפשר יהיה להגיע לניצחון מוחלט? להגיע להיפוך של כל המציאות?'. הרגע הזה של שחיטת הפסח נקרא "חג שבועות ימים". הקב"ה נותן לך לספור ימים ואז שבועות. 'שבוע' זה לקחת את כל שבע הספירות – חסד שבחסד, גבורה שבחסד, תפארת שבחסד וכו' – ואז שבוע שני וכן הלאה, ימים ושבועות, שאני סופר והוא ית' יביא אותי לשבועות.

בפרשת פנחס קוראת התורה לחג השבועות "בשבועותיכם", היינו השבועות שאתם ספרתם, אבל לחג הפסח קורא הנביא "חג שבועות ימים" – אתם עוד לא ספרתם כלום. החג הגדול ביותר הוא הידיעה שהקב"ה מוציא אותי מהמקום הכי נמוך בעולם.

אחרי שמבינים את ההקדמה הזו, אפשר להיכנס קצת להגדה. הזכרנו בפתיחה שיום י"א ניסן הוא יום ההולדת של הרבי מליובאוויטש זיע"א. מה הקשר בין יום הולדת לפסח? 'העולם' אומר שיום הולדת זה 'עסק של גוים', כי כתוב "יום הולדת את פרעה" (בראשית מ', כ'), ואני דווקא חושב שזה דבר עצום. התורה לא מספרת לי על יום ההולדת שעשו לפרעה אלא היא באה לספר לי איך גם הפרעה שבתוכי יכול להגיע ליום הולדת, ולהיוולד – "אני היום ילידיתך";

יציאת ישראל ממצרים נקראת על ידי הנביא "לידה", ויותר מדויק – "יום הולדת". יש עוד פסוק במקרא בו מוזכר ענין יום ההולדת, בספר יחזקאל והוא אף מצוטט בהגדה של פסח. איך כתוב בהגדה? –

צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל, עָצוּם וָרָב.

וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה – אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר. וַיָּגָר שָׁם – מְלַמֵּד שֶׁלֹא יָרַד יַעֲקֹב אָבִינוּ לְהִשְׁתַּקֵעַ בְּמִצְרַיִם אֶלָּא לָגוּר שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה, לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ, כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ, כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶן. בִּמְתֵי מְעָט – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבוֹתֶיךָ מִצְרַיְמָה, וְעַתָּה שָׂמְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. וַיְהִי שָׁם לְגוֹי – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים שָׁם.

"שהיו ישראל מצוינים שם" – זה נשמע טוב, נכון? וחז"ל מסבירים שהיו לנו ציונים במצרים והיינו נבדלים מהגוים – שלא שינו את שמם ולא את לשונם ולא את לבושם.

גָּדוֹל עָצוּם – כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִשְׁרְצוּ וַיִרְבּוּ וַיַעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם.

האם זה טוב שהיינו שם "גדול עצום"? – עוד מעט נראה;

וָרָב – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךָ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי.

טייקונים יהודים

בואו נראה את הפסוקים כפי שהם מופיעים ביחזקאל ומהם נבין גם את ענין יום ההולדת וגם את המהפכה של יציאת מצרים. זה ממש לא יאמן;

וּמוֹלְדוֹתַ֗יִךְ בְּי֨וֹם הוּלֶּ֤דֶת אוֹתָךְ֙ לֹא־כׇרַּ֣ת שׇׁרֵּ֔ךְ וּבְמַ֥יִם לֹא־רֻחַ֖צְתְּ לְמִשְׁעִ֑י וְהׇמְלֵ֙חַ֙ לֹ֣א הֻמְלַ֔חַתְּ וְהׇחְתֵּ֖ל לֹ֥א חֻתָּֽלְתְּ. (יחזקאל ט"ז, ד')

על מה מדבר הפסוק? הנביא מספר לנו בכמה מקומות, שכאשר עם ישראל ירד למצרים היתה תקופה שאנחנו לא מספיק מתבוננים בה ולא מספיק מדברים עליה. הרמח"ל כבר אמר על התקופה הזו בספרו דעת תבונות שהתקופה שלפני יציאת מצרים, ממותם של השבטים ועד למעמד הסנה ותחילת יציאת מצרים, היתה זו הגלות הקשה שהיתה אי פעם ותהיה אי פעם בתולדות ישראל. מה היה המצב שלנו אז? התורה מספרת לנו עד מות יעקב ומותם של השבטים, ואז מה שרק כתוב הוא –

וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּֽעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם. וַיָּ֥קׇם מֶֽלֶךְ־חָדָ֖שׁ עַל־מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע אֶת־יוֹסֵֽף (שמות א', ז'-ח')

אבל לא ידוע כלום על מה שקרה בתקופה הזו. משה אמנם נולד אך הוא חוזר רק בגיל שמונים – מה קרה בינתיים, בתקופה הארוכה הזו של למעלה ממאה שנים, ממותו של אחרון השבטים ועד למשה?

החתם סופר זיע"א מבאר את מה שראינו בהגדה "מלמד שהיו מצוינים שם" ואומר שהיו מצוינים שם כל זמן שהיו השבטים קיימים –

שכל זמן שהיו השבטים קיימים הקדישו זמנם לתורה, אולם לאחר שמת יוסף וכל הדור ההוא התחילו בעסק וצבירת הממון…

הוא מסביר את המילים "וירבו ויעצמו במאד מאד" שהכוונה היא כמו "ובכל מאדך" – זה ממון (עי' דברים ו', ה' וברש"י). הם הפכו למיליונרים גדולים, טייקונים, והשתלטו על הבנקים של מצרים. לביאור המשך הפסוק "ותימלא הארץ אותם" הוא מביא את הספר 'משנת חכמים' של המהר"ם חגיז^[2] שאומר ש-"משום שלא עסקו בתורה התמלאו הם ממעשי ארץ מצרים וגילוליה, שבא לומר שהם בעצמותם ובפנימיותם היו מלאים בארציות מצרים".^[3]

וכמעט קט חוזרים בני יעקב לטעות העולם

ואז קם "מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף", וחז"ל אומרים שאחרי שיוסף מת התחילו בני ישראל לצאת מארץ גושן החוצה, והם מילאו את הארץ ואף הארץ מילאה אותם והם הפסיקו למול, וכפי שמתאר הרמב"ם בהל' עבודה זרה בפרק הראשון –

עַד שֶׁאָרְכוּ הַיָּמִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם וְחָזְרוּ לִלְמֹד מַעֲשֵׂיהֶן וְלַעֲבֹד כּוֹכָבִים כְּמוֹתָן חוּץ מִשֵּׁבֶט לֵוִי שֶׁעָמַד בְּמִצְוַת אָבוֹת. וּמֵעוֹלָם לֹא עָבַד שֵׁבֶט לֵוִי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְכִמְעַט קָט הָיָה הָעִקָּר שֶׁשָּׁתַל אַבְרָהָם נֶעֱקָר וְחוֹזְרִין בְּנֵי יַעֲקֹב לְטָעוּת הָעוֹלָם וּתְעִיּוֹתָן. (רמב"ם הל ע"ז א', א')

איזה ניסוח קשה! כמעט שהיו בני ישראל חוזרים גם הם לעבודה זרה –

וּמֵאַהֲבַת ה' אוֹתָנוּ וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבוּעָה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ עָשָׂה משֶׁה רַבֵּנוּ רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים וּשְׁלָחוֹ… (שם)

הרמח"ל בדעת תבונות אומר דבר חשוב שצריך לדעת אותו –

ותראי כי גלות מצרים, ודאי לא היה כגלות ההוא לפניו ולאחריו, שהיו ישראל משוקעים בעבודה, ולא היתה תורה, ולא היו ישראל אומה נבדלת בחוקותיה ומצוותיה כיום הזה, ולא היו בני אדם מכירים שמו של האדון ב"ה כלל ועיקר. (דעת תבונות קמ"ה)

אי אפשר לתאר את המציאות הזו בכלל!

להיות עובָּר בתוך מצרים

המצודות מבאר את הפסוק שם ביחזקאל ומתאר את המציאות שהיתה אז –

והחתל לא חתלת. …המשיל את ישראל בהיותם במצרים והגאולה מהם לילדה שנולדה בשדה, מקום שלא מצאה מי יחמול עליה, לעשות לה תיקון דת הילדים בעת הוולדם…^[4]

כשתינוק נולד, יש מי שבא וחותך את חבל הטבור, אבל את, כנסת ישראל, מסביר המלבי"ם, לא היה מי שיבוא לחתוך את חבל הטבור, ואז בא הקב"ה ורואה ש –

לֹא־חָ֨סָה עָלַ֜יִךְ עַ֗יִן לַעֲשׂ֥וֹת לָ֛ךְ אַחַ֥ת מֵאֵ֖לֶּה לְחֻמְלָ֣ה עָלָ֑יִךְ וַֽתֻּשְׁלְכִ֞י אֶל־פְּנֵ֤י הַשָּׂדֶה֙ בְּגֹ֣עַל נַפְשֵׁ֔ךְ בְּי֖וֹם הֻלֶּ֥דֶת אֹתָֽךְ. (יחזקאל שם ה')

אומר התרגום – גם פרעה שפעם הייתם חברים שלו לא חס עליך. ורק הקב"ה –

וָאֶעֱבֹ֤ר עָלַ֙יִךְ֙ וָֽאֶרְאֵ֔ךְ מִתְבּוֹסֶ֖סֶת בְּדָמָ֑יִךְ וָאֹ֤מַר לָךְ֙ בְּדָמַ֣יִךְ חֲיִ֔י וָאֹ֥מַר לָ֖ךְ בְּדָמַ֥יִךְ חֲיִֽי. (שם ו')

מתבוססת בדם הלידה, בדם מצרים.

המלבי"ם מסביר שכאשר העובר נולד יש שלב שמיד צריך לחתוך את חבל הטבור ואז הוא מפסיק להיות ניזון מאמו, כמו צמח שיונק מהאדמה, ומתחיל לינוק בפיו, אבל את, גם כשכרתו לך את חבל הטבור המשכת להיזון ממצרים – "ותימלא הארץ אותם". איך לימדונו רבותינו? היה רבי מתיא בן חרש אומר – הקב"ה רוצה היה לגאול אותם אבל לא היה לו במה –

וָאֶעֱבֹ֨ר עָלַ֜יִךְ וָאֶרְאֵ֗ךְ וְהִנֵּ֤ה עִתֵּךְ֙ עֵ֣ת דֹּדִ֔ים וָאֶפְרֹ֤שׂ כְּנָפִי֙ עָלַ֔יִךְ וָאֲכַסֶּ֖ה עֶרְוָתֵ֑ךְ וָאֶשָּׁ֣בַֽע לָ֠ךְ וָאָב֨וֹא בִבְרִ֜ית אֹתָ֗ךְ נְאֻ֛ם ה' אלהים וַתִּֽהְיִי־לִֽי. (שם ח')

רציתי מצוה אחת, אומר הקב"ה, שתהיה בידכם ואיתה אוכל לגאול אתכם ממצרים, לכן מה עשיתי? – נתתי לך דם פסח ודם מילה. אלו שתי מצוות העשה היחידות שהן בכרת, כי הן שתי המצוות שהוציאו אותנו מהמציאות של אין כלום. למה זה נקרא 'יום ההולדת' שלנו? – אומרים פה חז"ל מדהים, כי במצרים במאה השנים הללו, היינו כמו עובר בתוך מצרים –

… מְכֹרֹתַ֙יִךְ֙ וּמֹ֣לְדֹתַ֔יִךְ מֵאֶ֖רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֑י אָבִ֥יךְ הָאֱמֹרִ֖י וְאִמֵּ֥ךְ חִתִּֽית. (שם ג')

כמו שלעובר אין ישות עצמית, כך היינו עובר בתוך מצרים, אך אז פרשתי עליך את כנפי "ואכסה את ערוותך, ואשבע לך ואבוא בברית אותך… ותהיי לי" –

וָאֶרְחָצֵ֣ךְ בַּמַּ֔יִם וָאֶשְׁטֹ֥ף דָּמַ֖יִךְ מֵעָלָ֑יִךְ וָאֲסֻכֵ֖ךְ בַּשָּֽׁמֶן. וָאַלְבִּישֵׁ֣ךְ רִקְמָ֔ה וָאֶנְעֲלֵ֖ךְ תָּ֑חַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁ֣ךְ בַּשֵּׁ֔שׁ וַאֲכַסֵּ֖ךְ מֶֽשִׁי. וָאֶעְדֵּ֖ךְ עֶ֑דִי וָאֶתְּנָ֤ה צְמִידִים֙ עַל־יָדַ֔יִךְ וְרָבִ֖יד עַל־גְּרוֹנֵֽךְ. וָ֥אֶתֵּֽן־נֶ֙זֶם֙ עַל־אַפֵּ֔ךְ וַעֲגִילִ֖ים עַל־אׇזְנָ֑יִךְ וַעֲטֶ֥רֶת תִּפְאֶ֖רֶת בְּרֹאשֵֽׁךְ. (שם ט'-י"ב)

וכך, אחרי שהוא עוטה עליה תכשיטים ונותן לה בגדים יפים היא מגיעה למעמד הר סיני – אך את זרקת את הכל, והתיאורים שם קשים מאד, ושימו לב לביטוי –

וְאֵ֤ת כׇּל־תּוֹעֲבֹתַ֙יִךְ֙ וְתַזְנֻתַ֔יִךְ לֹ֥א זָכַ֖רְתְּ אֶת־יְמֵ֣י נְעוּרָ֑יִךְ בִּֽהְיוֹתֵךְ֙ עֵירֹ֣ם וְעֶרְיָ֔ה מִתְבּוֹסֶ֥סֶת בְּדָמֵ֖ךְ הָיִֽית. (שם כ"ב)

ימי נעוריך

מה זה "ימי נעורייך"? כולנו זוכרים את הפסוק בירמיהו "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך", אך אין אלו אותם 'ימי נעוריך'. "חסד נעוריך" זה שהקב"ה זוכר לנו את חסד הנעורים, כפי שהסביר רש"י בפרשת בשלח, שהכוונה היא לאמונה של עם ישראל כבר בתחילת היציאה ממצרים כאשר משה רבנו לקח אותנו והקב"ה ביקש "דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות" ותחזרו ותעשו פרסה חזרה לכיון מחנה מצרים, ואנחנו באמונה הלכנו ועשינו כדבר משה ואמרנו "אין לנו אלא דברי בן עמרם" – זה חסד נעוריך, אבל כאן ביחזקאל הכוונה בביטוי "ימי נעוריך" היא לימים שהתבוססת בדמך והיית ערום ועריה. למה זה נקרא נעוריך? איך כתוב בפרשת נח, אחרי המבול? –

…וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִ֠ף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו… (בראשית ח', כ"א)

ומסביר שם רש"י –

מִנְּעֻרָיו. "מִנְּעֻרָיו" כְּתִיב, מִשֶּׁנִּנְעַר לָצֵאת מִמְּעֵי אִמּוֹ נִתַּן בּוֹ יֵצֶר הָרַע.

יום ההולדת, בעומק, זה היום בו אתה מבין שלא בכוחך ולא בכח אביך ואמך, ולא בזכות אבות, אלא רק מפני שהקב"ה מוציא אותך והוא כורת את חבל הטבור שלך והוא שוטף אותך במים וסך אותך בשמן. יום הולדת. וכך ממשיך יחזקאל ומתאר שם איך אנחנו נופלים עוד ועוד, והבעיה שלנו היא שאנחנו לא זוכרים "את ימי נעוריך בהיותך ערום ועריה"!

לזכור את ימי נעוריך זה לדעת שיום הפסח הוא "חג שבועות ימים". לדעת שלא אני עשיתי כלום אלא הקב"ה נותן את הכח. רק בעברית "יום הולדת" איננו יום הלידה. זה לא birthday, זה יום הולדת.

זוכרים מה היה ב"יום הולדת את פרעה"? – שר האופים ושר המשקים היו משוכנעים שעוד רגע הוא מחליט למי הוא מוריד את הראש או מרים את הראש. הרי הוא האלו-ה הגדול של העולם, "התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו", וביום ההולדת שלו מורידים ומעלים ראשים. אבל אז הוא חולם חלום ובא אליו יוסף הצדיק ואומר לו 'אתה לא מבין שבחלום יום ההולדת שלך אומרים לך שאתה הולׇדְתַ? אתה לא תנים ולא גדול!', והכח שלך להגיע לגאולה הוא להבין שהקב"ה מוציא אותך ממצרים, וחייב אדם בכל דור ודור ובכל יום ויום לצאת ממצרים, כלומר להבין בכל יום שאני עוד לא יצאתי ממצרים אלא הקב"ה נותן לי את הכח הזה אבל אני יכול לצאת ממצרים בכל יום כי הקב"ה יוציא אותי.

וכך ממשיך יחזקאל בפרק הנורא הזה (פרק ט"ז) ומתאר איך המשכנו, אנחנו כנסת ישראל, ליפול והפכנו להיות דומים "לאחיותיך שומרון וסדום", עד שיבוא יום –

וְזָכַרְתִּ֨י אֲנִ֧י אֶת־בְּרִיתִ֛י אוֹתָ֖ךְ בִּימֵ֣י נְעוּרָ֑יִךְ וַהֲקִימוֹתִ֥י לָ֖ךְ בְּרִ֥ית עוֹלָֽם. (שם ס')

ימי נעוריך אין אלו הימים שאת פעלת אלא הימים שננערת ממעי אמך. יום ההולדת, יום היציאה ממצרים, הוא היום שבו אנחנו נזכרים שיצאנו ממצרים –

… גוֹי֮ מִקֶּ֣רֶב גּוֹי֒… (דברים ד', ל"ד)

זה בדיוק התיאור של לידה, ופירושו הוא שכבר היינו חלק מהישות המצרית ואז הקב"ה גילה שאין בעולם כח שיבטל את הברית בינו לבינינו – ברית עולם, ואז יצאנו ממצרים. "את בריתי אותך בימי נעוריך". את זה אנחנו מזכירים בברכת זכרונות בתפילת ראש השנה, כי ראש השנה הוא יום ההולדת של האדם, ואנחנו באים לקב"ה ואומרים לו שמרגע שננערנו ממעי אימנו ניתן בנו יצר הרע, ואתה כרתת איתנו ברית – "בימי נעוריך", ועל הברית הזאת נאמר "והקימותי אני את בריתי אותך וידעת כי אני ה'".

יום הולדת

הביטוי "יום הולדת אותך" מביא אותי לי"א ניסן ולמשפט הפלאי שמביא הרבי מליובאוויטש בספר 'היום יום' ליום הזה –

ביום ההולדת, על האדם להתבודד, ולהעלות זכרונותיו ולהתבונן בהם, והצריכים תיקון ותשובה ישוב ויתקנם. (ממכתב י"ט תמוז ת"ש, אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ חלק ה' עמוד קו) (היום יום י"א ניסן)

במקור הדברים נכתבו כחלק ממכתב שכתב הרבי הריי"צ ליהודי שמברך אותו ומאחל לו אריכות ימים ומתאר לו ימים עברו. אותו יהודי שלח לו מכתב שהגיע אל הרבי ביום י"ב תמוז, יום ההולדת של הרבי הריי"צ. על כך ענה לו הרבי –

מכתבו הגיעני ביום חגיגתי י"ב תמוז, יום הזיכרון.

'מקדש ישראל ויום הזיכרון'. יום הולדת הוא ראש השנה. בראש השנה האדם הולד, בראש השנה האדם הבין שכל כוחו נובע מכך שהקב"ה נותן לו את הכח לספור "שבועות ימים". יום צאתך מארץ מצרים, "כימי צאתך מארץ מצרים" – אלו ימי נעוריך, כשאני הקימותי לך ברית עולם ואת ערום ועריה מתבוססת בדמיך. יום הולדת הוא האמונה שאם הקב"ה נתן לי עוד שנה, הרי שהוא מאמין בי וכשם שביום הולדתי אני הולדתי על ידו, כך יש לי כוחות מופלאים. באחת ההתוועדויות אמר הרבי מליובאוויטש שכאשר מגיעים ליום הולדת בגילאים מתבגרים, הרי שזה מצד אחד יכול להיתפס כעוד איזה יום מדכא אבל מצד שני אפשר לתפוס שדווקא ע"י שמתמעט הבשר – מתגברת היכולת להתגלות אלוקות. צריך לתפוס ולהעמיק בהבנת יום ההולדת.

זה דבר מדהים. נתתי קצת את דעתי בענין הזה – בספר 'היום יום' מוזכרים ימי ההולדת של כל נשיאי תנועת חב"ד עוד מימי הבעל שם טוב. החיבור הזה נכתב בשנת תש"ג, שאז הושלמו ארבעים שנותיו הראשונות של הרבי, עוד טרם שהתמנה לרבי. הוא מזכיר שם גם את יום ההולדת של חותנו הרבי הריי"צ בחייו, וזה פלא עצום שהוא קובע שם בהיום יום, כשהוא בטל לגמרי לגמרי לדברי הרבי הריי"צ, והוא מביא פסקה מפה ופסקה משם תוך עריכתו את הדברים באופן מופלא, אבל את ענין יום ההולדת הוא מזכיר דווקא ביום ההולדת שלו עצמו. ואולי הוא בעצם בא לומר לנו שהכח ביום ההולדת הוא להתבטל אל מקורך, להתבטל ולדעת שאתה צריך לפעול ולהאמין שהקב"ה נותן לך את הכח לפעול ולהגיע ל"שבועות ימים". אתה תגיע לזה, אתה יכול וצריך להתחיל לספור. "להתבודד, ולהעלות זכרונותיו ולהתבונן בהם" – בשנים מאוחרות יותר הרבי היה עורך התוועדויות גדולות מאד ביום ההולדת שלו, כלומר 'להתבודד' זה לא לשבת לבד, אלא זה לחזור אל הרגע שבו אני מולד מרחם אמי, ערום הייתי, ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה, וההיגיון שבא לומר 'מה אתה יודע למה אתה נולד ולאן תגיע', אגב, יש מדרש מפורש שאומר 'מה אדם שמח כל כך ביום ההולדת?', והוא מביא משל על אניה שמגיעה אל הרציף וכולם שמחים על כך כי היא עברה את כל הגלים והסכנות שבים הגדול וכעת היא שבה לחוף מבטחים, אבל כשיא יוצאת מהרציף, מה יש לעשות חגיגות? אדרבה, צריך לכאורה להרבות בדאגה, בתפילות וכו'.

לפי משל זה, נבין מתי יש ענין חשוב ביום ההולדת – כאשר אני מגיע למדרגה בה אני מבין עוד יותר ועוד יותר בעומק שכל כוחי הוא רק כאשר אני בטל לגמרי, וכל מה שיש לי הוא מכך שהקב"ה נתן לי את זה. כל יום הוא יום הולדת! כמה נפלאה היא העברית שהביטוי הזה לא מבטא בה יום של לידה, יום של פעולה, אלא זה יום סביל – יום הולדת.

בשנה אחת כתב הרבי הנהגות מיוחדות שעל אדם לנהוג ביום הולדתו, וביניהן הוא מדבר על קבלת החלטות טובות, על היכולת לפעול בעולם, שאדם יקבל על עצמו עוד קבלת עול ועוד נקודה, על ההבנה שהמהות של יום ההולדת היא יציאת מצרים.

ארבע כוסות

ב"יום הולדת את פרעה" חזר שר המשקים למקומו והשקה את פרעה, אנחנו זוכרים? הוא שב ו-

…וַיִּתֵּ֥ן הַכּ֖וֹס עַל־כַּ֥ף פַּרְעֹֽה (בראשית מ', כ"א)

חז"ל אומרים שאנחנו שותים ארבע כוסות בליל הסדר, אז לפי הסבר אחד זה כידוע לפי ארבע לשונות הגאולה (ולשון חמישית של "והבאתי"), אולם לפי הסבר אחר בחז"ל הוא שזה לפי מספר האיזכורים את המילה 'כוס' אצל שר המשקים של פרעה. פלא גדול – גם שם ארבע פעמים מופיעה המילה כוס^[5] ולאחר מכן פעם חמישית נוספת^[6].

'והוצאתי' 'והצלתי' 'וגאלתי' 'ולקחתי' – זה איך שהקב"ה ב"יום הולדת אותךְ" הוציא אותךָ מארץ מצרים, וכוסות פרעה אצל שר המשקים זה איך גם הפרעה שבי יכול לקלוט שהקב"ה מדבר אלי וגם אם אני עוצם את העיניים חזק וחוזר לישון – "וייקץ פרעה וישן ויחלום שנית" (בראשית מ"א ד'-ה') – "כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ" (שם ל"ב).

עומק יציאת מצרים הוא ההבנה שאילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו, הרי שאנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו נשארים. עומק היציאה הוא ההבנה שביום הזה של יציאת מצרים נתן לי הקב"ה את הכח לעמוד בכל הימים ובכל השבועות שאני צריך לספור. אין זה סיפור על אקסודוס, על איך ניצחנו או על כמה אני חכם. זה סיפור על "ואראך מתבוססת בדמייך.. והחתל לא חותלת", וזו דרישה לזכור את ימי נעוריך, את בריתי אותך.

והקימותי לך ברית עולם

אם נסכם את שלמדנו ייצא לנו דבר מדהים; ראש השנה הוא יום ההולדת של האדם, וחג הפסח הוא יום ההולדת של היהודי שבא לגלות לעולם את חג "שבועות הימים" שמתרחש לא מכוחי שלי, את האופטימיות האינסופית הזו שמבינה שכל התהליכים וכל הדמים וכל מה שעובר בא רק כדי להרים את הקשר, לקצר את החבל, ולגלות שהקב"ה הוא שמוציא ואתי ממצרים.

רק אחרי שאני תופס את "ויהי שם לגוי גדול עצום ורב ואעבור עליך ואראך" וכו' – יש לי כח להתמודד עם המשך הדרשה בהגדה של "וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה, וירא ה' את עניינו, את לחצנו, את עמלנו" – אבל הכל הוא חק ממהלך אחד שבו הקב"ה מגלה לי שהוא המוליד. "הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד" (ישעיהו ס"ו, ט').

"כימי צאתך מארץ מצרים" משמעו שככל שיותר ויותר תחדיר את הצורה שבה יצאנו ממצרים, את המקום שממנו יצאנו כשהיאוש היה גמור ומוחלט –

לֹא־חָ֨סָה עָלַ֜יִךְ עַ֗יִן לַעֲשׂ֥וֹת לָ֛ךְ אַחַ֥ת מֵאֵ֖לֶּה לְחֻמְלָ֣ה עָלָ֑יִךְ וַֽתֻּשְׁלְכִ֞י אֶל־פְּנֵ֤י הַשָּׂדֶה֙ בְּגֹ֣עַל נַפְשֵׁ֔ךְ בְּי֖וֹם הֻלֶּ֥דֶת אֹתָֽךְ. (יחזקאל ט"ז ה')

והקב"ה אז גילה את בריתו ומכח זה יש לי הכח לספור ימים ושבועות ולהגיע בוודאות בלי שום שאלה כי אני פונה מתוך הידיעה "כי נכון הדבר מעם האלקים".

"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". כשמחדירים את זה אז הציפיה איננה לשום דבר ריאלי, אלא דווקא למה שלגביך הוא מופלא לחלוטין. כל הנפילות מתרחשות כשאתה מאבד את הזיכרון "ולא זכרת את ימי נעוריך בהיותך ערום ועריה מתבוססת בדמך".

וההבטחה של הקב"ה "וזכרתי אני אותך בימי נעוריך – והקימותי לך ברית עולם". שבעז"ה נזכה לגאולה שלמה, לישועה שלמה בב"א, עלינו ועל כל ישראל.

1. אגב, יש כמה וכמה מקומות של פסוקים קשים לגבי דיני טומאה וטהרה ביחזקאל שחז"ל שואלים עליהם כי הם נראים כסותרים דיני תורה. ↑

2. רבי משה חגיז, תל"ב- תק"י, 1672-1750 (או יותר), מחכמי ירושלים. מראשי הלוחמים נגד השבתאות. ↑

3. מתוך הגדת הכתב סופר, בנו של החת"ס שמסביר את דבריו. ↑

4. המשך ביאור המצודות שם – "… וכמו שיצאה מבטן המלאה מוגעלת בדם הלידה כן הושלכה ע"פ השדה ועבר עליה אדם נכבד וראה אותה בענין רע וחמל עליה שלא תמות ואמר לה בהבטחה שתחיי עם שאת מוגעלת בדם ותהיה עוד לרבבה כי תולידי בנים ובנות ובהיותה על פני השדה גדלה עד שהגיע לפרקה להיות ראויה לנשואין ועבר עליה שוב האדם הנכבד הזה וראה כי כן הוא לקחה לו לאשה ושטף ממנה לכלוך הדם והלבישה וקשטה א"כ החומל הזה עשה עמה תכלית ההטבה והחסד וכן עשה המקום עם ישראל כי אחרי מות יוסף ואחיו היו עם בני ישראל כילד שאין בו כח לפרנס עצמו ולא מצאו חונן וחומל והושלכו על פני השדה לעבוד עבודתם ובא הקב"ה וחמל עליהם והבטיחם על הגאולה והפרם והרבם ובבוא הזמן הוציאם ממצרים וקרבם לפני הר סיני ונתן להם התורה כאילו לקחם לו לאשה בכתובה וקדושין והביאם לארץ הקדושה ועשה א"כ עמהם חסד הרבה". ↑

5. "וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי וָאֶקַּח אֶת הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל כּוֹס פַּרְעֹה וָאֶתֵּן אֶת הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה" (שם מ', י"א), "בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ וְנָתַתָּ כוֹס פַּרְעֹה בְּיָדוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן" (שם י"ג) ↑

6. בפס' הנ"ל כ"א. ↑