פרשת עקב עוסקת בנושאים של תפילה וחשיבותם של שברי לוחות הברית. הרב מדגיש שפרשת עקב מלמדת אותנו על חשיבות התפילה, בניגוד לפרשת ואתחנן, העוסקת בלימוד תורה. הוא מתאר בהרחבה את ארבעים ימי התפילה והצום של משה רבנו, שהתקיימו בין שבירת הלוחות הראשונים לקבלת הלוחות השניים, ומדגיש כי ימים אלו היו ממוקדים בתחינה ובקשה. כמו כן, הרב מבאר את תפקידו של "ארון העץ" שעשה משה, ובו הונחו שברי הלוחות הראשונים, שיצאו לפני בני ישראל למלחמה, לעומת ארון הברית שבנה בצלאל, שהכיל את הלוחות השניים ונותר במשכן. השיעור מדגיש את המסר שגם בשעת משבר וקושי, דווקא השברים והתפילה הופכים לכוח המוביל את עם ישראל במלחמותיו.

ארבע הכנות

זכתה פרשת ואתחנן שהיא היחידה שיש לה ארבע הכנות, קוראים בה ארבע פעמים לפני הקריאה המלאה בשבת – לא רק במנחה של שבת ובשני ובחמישי שלפניה כמו בכל שבת אחרת, אלא גם בתשעה באב, ביום ראשון, קראנו בתורה "כי תוליד בנים ובני בנים" שהיא מתוך הפרשה.

אני מבקש להיכנס לנקודה אחת שקשורה עדיין תשעה באב ובחמישה עשר באב שיחול בשבת. מופיע בספה"ק שתשעה באב יהיה בעז"ה חג גאולה גדול, ומהותו של יום ט"ו באב, שחז"ל אמרו שלא היו לישראל ימים טובים כמוהו, יהיה כפי שיש לפסח 'שביעי של פסח', התנוצצות אורו של משיח, עם סעודת משיח – כך הוא יהיה 'שביעי של תשעה באב', ומעניין שהדברים הללו מתבררים תמיד בפרשת ואתחנן שהיא הפרשה שנקראת באופן קבוע אחרי תשעה באב.

נתמקד בפסוק של "שמע ישראל" אך נראה אותו על רצף כל הפרשה. הפסוק הזה הוא אחד הפסוקים הכי מרכזיים שכולנו גדלנו עליו. הרמב"ם בספר המצוות פותח את ספרו במצוות עשה הראשונה שהיא מצוות האמונה ב-ה', מצווה שגם מופיעה בפרשתנו, והמצווה השניה היא מצוות ייחודו של הקב"ה – שנדע שהוא ית' אחד וכל מה שיש בעולם זה הכל אחדותו של הקב"ה, והיא נלמדת מהפסוק הזה – "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".

את מצוות האמונה הרי קיבלנו בהר סיני לפני ארבעים שנה והיא כל כך בסיסית, והשאלה היא למה היינו צריכים לחכות כל כך הרבה שנים עד שהקב"ה יצווה אותנו בזה, דרך נאומו של משה רבנו בערבות מואב? ובאופן אחר – למה זה מופיע דווקא אחרי עשרת הדברות השניות?

ישראל מקושרים למעלה

האמת היא שייחודו של הקב"ה הוא ציר שהפרשה כולה סובבת סביבו. בואו נחזור לקריאה של תשעה באב, "כי תוליד בנים ובני בנים", שם מופיע כל הסיפור של ההקדמה למעמד הר סיני והמהות של מה שקיבלנו בהר סיני, שהיא –

אַתָּה֙ הָרְאֵ֣תָ לָדַ֔עַת כִּ֥י ה' הוּא הָֽאֱלֹהִ֑ים אֵ֥ין ע֖וֹד מִלְּבַדּֽוֹ. (דברים ד', ל"ה)

כלומר הכח לייחד את ה' ולדעת שה' הוא אחד, ושה' הוא האלוקים הוא מה שקיבלנו במעמד הר סיני. נראה את רש"י על הפסוק –

הראת. כתרגומו 'אתחזיתא'. כשנתן הקב"ה את התורה פתח להם שבעה רקיעים, וכשם שקרע את העליונים, כך קרע את התחתונים וראו שהוא יחידי, לכך נאמר אתה הראת לדעת. (רש"י, דברים ד', ל"ה)

זה מדהים. לא "אתה ראית" – כי ראיתי הרבה דברים. ההסבר למילה "הראת", מילה נדירה, הוא שבמעמד הר סיני חדר בנו לתוכנו הרגע הזה שבו ראו שהוא ית' יחידי. זה רגע מהותי ועמוק שצריך להבין אותו ורק לאחר מכן יכולה לבוא פרשת "שמע ישראל". הקריאה "שמע ישראל" יכולה לבוא רק לעם שהוחדרה בו היכולת, בדי. אן. איי. הכי פנימי שלנו, ששם הוי"ה הוא האלוקים ואין עוד מלבדו. כלומר היית ברגע מיוחד שבו קלטת וראית באופן שקשה להפנים אותו, וצריך לתפוס אותו טוב, וכולנו היינו שם, שלא רק שקיבלנו מצוות (שכן מצוות קיבלנו גם קודם לכן במצריים, במרה וכו'), באופן ברור בלי שום מחיצות. גם הגוים מאמינים – אבימלך מלך גרר האמין, גם פרעה האמין בסוף ואמר – "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים. העתירו אל ה' ורב מהיות קולות אלהים וברד" (שמות ט', כ"ז-כ"ח). משה עונה לו שהוא אכן יעשה את זה אבל "ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלוקים" (שם ל'). והפשטנים מסבירים שעומק העניין הוא שהייחוד של ישראל, של להיות העם שהיה במעמד הר סיני הוא שהראת לדעת את הקישור ל-ה', אל הלמעלה מהטבע, למעלה מהעולם;

ננסה לבאר. שם 'אלוקים' מתאר את הכח שבעולם, ולהבין שמקור הכח בעולם זה אלוקים זו אמונה שאפשר להגיע אליה בשכל, להתרגש ממנה אבל היא 'אמונה מוכרחת', ונסביר את המושג. אני מוכיח שהתרכובת הזו והזו הן 'יש' שבא מה'יש' הקודם שבא מה'יש' הקודם וכו' – עילה מעלול, ויש לזה סיבה ראשונה, ולא יכול להיות שיש לסיבה הראשונה סיבה קודמת אז זה 'יש מאין'. זה "בראשית ברא אלוקים" – כך מדברים איתנו עוד לפני שהיינו במעמד הר סיני, ובמעמד הר סיני כל יהודי קיבל את ההרגש, את השם שלמעלה מהטבע, את האמונה שאני מגיע אליה לא מתוך הגבול שאני מבין, שאין ברירה אלא להבין שהכל יש מאין – אלא שמעתה אני חש, שמקור כל הכח שלי, המהות שלי היא שה' הוא יחידי בעולמו ואין שום ישות או מציאות אחרת. זו אמונה אחרת לגמרי. וכך אומרים שם המפרשים, כמו החזקוני והספורנו, שמשה רבנו אמר לפרעה 'שים לב למה שאתה אומר – "העתירו אל הוי"ה", התפילה היא אל ה', מקור הרחמים שמהווה את הכל ומחיה את הכל ויכול להחיות מתים ולקבל גם אותי בתשובה למרות שכבר הוכבד לבי, "ורב מהיות קולות א-להים וברד" – אני לא עומד בטבע הזה. התפילה היא ל-ה' והקולות הם קולות אלוקים, ועל זה אומר לו משה רבנו "ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מה' אלוקים". אבל לעם ישראל נאמר, שבניגוד לפרעה כנ"ל, אתה – "אתה הראת לדעת כי ה' הוא הא-להים", לא מפני שיש לך הוכחות לוגיות ומדעיות שהיש הזה בא מיש קודם וכו' וכנראה שבמקור יש שם איזה יש שהוא מעל לכל מה שאני יכול להבין – זה לא מקור הכח להתמודדות עם כל המציאות, אלא כשראו שהוא יחידי בעולמו.

האל שורר בקרבך

זה ההסבר העמוק לפסוק "שמע ישראל", כפי שמסביר בעל התניא; למי אני פונה כשאני אומר "שמע ישראל"? למי אני מדבר? יש מדרש חז"ל שיעקב כינס את בניו ודיבר אליהם והם ענו לו "שמע ישראל". זה מדרש יפה, אבל כאשר משה רבנו אומר "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" הוא אומר את זה לי, נכון? אזה מה הוא רוצה ממני?

"שמע" זה תעביר את מה שאתה ראית, את מה שאתה הראת, תתבונן בו, תשמע, וכדי לשמוע את מה שאני רוצה לומר לך תזכור קודם כל שאתה "ישראל". מהו ישראל? נכון, אתה יעקב, אתה משה, אתה דני או יוסי – אבל במהותך אתה ישראל, האל שורר בקרבך. יהודי עוצם את עיניו ומדבר אל עצמו ואומר – 'שמע, אתה ישראל. וישראל וקודשא בריך הוא חד. אתה במהותך נבחרת מכל עם במעמד הר סיני לראות שהוא יחידי. יש לך כח שהאל שורר בקרבך ושבהרגש הפנימי ביותר בטבע שלך, לא בשכל, לא בדמיונות, לא בהסברים, אלא בפנימיותך, הישראל שבך יכול לקלוט את הדבר הבא ממש – שיש הרבה כוחות בעולם אבל מקור כוחנו, "אלוקינו", הוא שם הוי"ה. שם הוי"ה הוא מקור כל הכוחות בעולם, הוא אלוקינו. לא אלוקים אלא הוי"ה'.

בסוף יום הכיפורים, שהוא היום שבו תיקנו את מעמד הר סיני, אנחנו עוצרים ואומרים שבע פעמים "ה' הוא האלוקים", שהוא פסוק שאמר אליהו בהר הכרמל אבל הוא לקח את זה מהפסוק הזה שבפרשתנו. והוא אמר את זה כדי לעורר את עם ישראל אל מול כל נביאי השקר שבעולם, מול כוחות השקר שבעולם. "ה' הוא האלוקים" הוא הכח הפנימי שכאשר הוא מתעורר בנו אז הוא יותר חזק מכל דבר אחר בעולם. כל אחד ואחת מאיתנו ראינו שהוא ית' יחיד בעולמו. זה הרגש, זה פנימי. זה פלא פלאות. וה' הוא אלוקינו – וכיון שכך, אז "ה' הוא אחד". רש"י מסביר שם על הפסוק –

ה' אלהינו ה' אחד. ה' שהוא אלהינו עתה, ולא אלהי האומות עובדי אלילים, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' (צפניה ג, ט), ונאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד,ג'). (שם ו', ד' ברש"י)

לא כתוב "שמע ישראל ה' אחד" או "שמע ישראל אלוקים אחד" אלא כתוב "שמע ישראל ה' שהוא אלוקינו, עתיד להתגלות שהוא אחד לכל האומות", כלומר גם לכל האומות בפשט אבל גם לכל החלקים שבי, לנקודות החשוכות שאני עדיין לא רואה. אתה שהיית במעמד הר סיני והראת לדעת שה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו, מקור הכח שלך איננו הטבע. אתה לא עוד עם, אתה לא עוד יצור – אלא אתה אינסוף! הגילוי החיצוני שלך הוא מטר שמונים וכך וכך ק"ג, אבל אתה עצמך אינסוף. את הידיעה הזו, "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", אמרו יהודים בכל הרגעים הכי קשים בהיסטוריה – רבי עקיבא, יהודים במחנות ההשמנדה והחיילים שלנו שנחמים בעזה. את הידיעה הזו אומר כהן משוח מלחמה לחיילים היוצאים לקרב –

…שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֔ל אַתֶּ֨ם קְרֵבִ֥ים הַיּ֛וֹם לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֵיכֶ֑ם… (דברים כ', ג')

זה מופיע בפרשת שופטים כי זה לפני הכניסה לארץ, כי רק עם שכבר אמרו לו "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", והוא כבר קיבל את עשרת הדברות והפנים אותן לאורך ארבעים שנה והן נאמרו לו שוב בפעם השניה בפרשתנו, רק אז אפשר לומר לו "שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה", וכמו שאומר שם רש"י שרק הזכות הזו של קריאת שמע היא מה שיעמיד אותנו מול כל האומות, מול כל ההתמודדויות. ה' שהוא אלוקינו עתה – יתגלה כאחד לכולם. המהר"ל מסביר שזה לא חלילה שעכשיו הוא לא אחד טכנית, אלא שעכשיו אני עוד לא רואה את זה, כי אני עוד לא חי בתודעה תמידית של מעמד הר סיני, אני לא חי במציאות הזו.

אז תשמע, אתה ישראל ולא יעזור שום דבר לאף אחד, ומקור הכח שלנו הוא י – ה – ו – ה, למעלה מהטבע, למעלה מהזמן, למעלה מהמקום, וזה בכל מציאות ומציאות כי אתה במהותך למעלה מכל דבר כזה. זה דבר עמוק מאד.

ואהבת לקב"ה כמוך

נאמר בסוגריים שכאשר באו להלל הזקן וביקשו ממנו ללמד את כל התורה כולה על רגל אחת, והוא אמר –

דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור. (שבת ל"א.)

כלומר שכל התורה זה "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך- והיתר זה הפירוש לזה", אז רש"י אומר – אפשר עוד להבין שזה פירוש ליתר המצוות שהן בין אדם לחברו, כי "ואהבת לרעך כמוך" זה הכלל, הכותרת לכל מה שבין אדם לחברו, אבל למה זה גם הכותרת לכל התורה כולה, למצוות שבין אדם למקום? והוא מבאר –

דעלך סני לחברך לא תעביד. "ריעך וריע אביך אל תעזוב" (משלי כז) זה הקב"ה אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך ל"א חבירך ממש כגון גזלה גנבה ניאוף ורוב המצות. (רש"י שם)

האם באמת רש"י מתכוון לומר שהפשט של "ואהבת לרעך" זה לא לרע, לחבר, אלא לקב"ה? זה לא יאמן – "ואהבת לרעך" זה הקב"ה, פירושו הוא שהדרך להגיע לאהבת ה' היא להכיר שבכל ישראל יש הקב"ה ואתה אוהב את הקב"ה דרך זה שאתה אוהב יהודי! כלומר אהבת ה' תלויה ביכולת שלך להכיר את זה שהדרך לגלות שה' אחד ושמו אחד היא מתוך ההכרה שזה נמצא בכל יהודי ויהודי! וכשלא מבינים את זה – חרב בית המקדש. זה דבר עצום.

אילו הייתי מכיר את האמונה רק מצד אלוקים כמו כל אדם בעולם, כמו הגוי הכי חכם בעולם, כמו אבימלך למשל שהיה מלך גדול, אז לא הייתי מייצג את האינסוף כי לא ראיתי שהוא יחידי, ורק "אתה הראת לדעת" שהוא יחידי בעולמו.

גרים שהצטרפו, לא רק שנשמתם ראתה את זה אלא שגם מזלם ראה את זה. זו מהות הדברים של "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" וממילא אפשר לצוות עלינו את "ואהבת את ה' אלוקיך". לכאורה, איך אפשר לצוות על מישהו לאהוב משהו? – הוא יכול ומר לך 'לא אוהב, לא בא לי'. לא אוהב קפה, לא אוהב שניצל. אפשר לנסות לשכנע, ללמד, אבל לצוות?! ועוד "בכל לבבך – שלא יהיה לבך חלוק על המקום" (רש"י שם). איך אפשר? מה אני לא בנאדם? ורש"י ממשיך "ובכל מאדך – בכל מדה ומדה שמודד לך בין במדה טובה בין במדת פורענות.." (שם), איך אפשר? מאד מאד? בכל מידה ומידה שהוא מודד לך?! והוא גם מביא לזה הוכחה –

..וכן דוד הוא אומר (תהלים קטז) 'כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא' (שם) 'צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא'. (שם)

כלומר אני קורא בשם ה' מכוס הישועות ומהצרה והיגון, בכל מידה ומידה. איך זה? – "כי רעך וריע אביך אל תעזוב". והפירוש בזה בעומק הוא שרעך הוא באמת הקב"ה. תכיר אותו ואז תלמד את "ואהבת את ה' אלוקיך". איך כתוב שם בתנא דבי אליהו? –

אמר לי רבי שני דברים יש בעולם ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה ואלו הן תורה וישראל, אבל איני יודע איזה מהם קודם, אמרתי לו בני, דרכן של בני אדם אומרים התורה קדמה, שנאמר (משלי ח׳, כ״ב) ה' קנני ראשית דרכו וגו', אבל אני אומר ישראל קדמו, שנאמר (ירמיהו ב׳, ג׳) קודש ישראל לה' ראשית תבואתה (תדב"א י"ד)

יודעים מה הפירוש? זו לא תחרות. כל התורה כולה היא לדעת שהוא יחידי בעולמו והדרך לבאר את זה ולברר את זה היא ע"י היכולת שלך לקלוט שרעך היהודי – בתוכו יש הקב"ה! לא שרעך הוא הקב"ה אלא שבכל יהודי ויהודי יש חלק א-לוק ממעל ממש. מהותו זה הקב"ה. הוא יכול לומר שמקור כוחנו זה שם הוי"ה.

הדבר הזה בפני עצמו כבר עושה מהפכה שלמה אבל אני מבקש לומר שכל העסק הזה יכול לבוא רק כאשר קולטים את הדבר הקשה שהפרשה שלנו מבררת. ראינו שאחרי הפסוק "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד" בא הפסוק – "וידעת היום והשבות את לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד", ואנחנו אומרים את זה גם כמה פעמים בכל יום בתפילת "עלינו לשבח". ושאלנו בתחילת הדברים למה 'חיכתה' התורה עם "שמע ישראל" עד לפני הכניסה לארץ.^[1] אתם יודעים מי אומרת ש-"ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת"? – זו רחב הזונה ביריחו. וכשאנחנו מבינים שהיא אומרת שעם ישראל בא לגלות את זה בעולם, אז המרגלים שנשלחו ע"י יהושע מבינים שנמוגו כל הארץ מפנינו. כל מה שיש לו יישות, מציאות, נמוג מפני ההתעוררות הזו שרעך זה הקב"ה. ישראל באים לגלות את הקב"ה. האמונה שלהם איננה מצד אלוקים אלא מצד "ה' הוא האלוקים", ראו שהוא יחידי.

עד כאן זה לימוד גדול מאד והוא חייב להילמד לפני שאנחנו נכנסים לארץ כי שם באים כל הקשיים וכל ההתמודדויות -"פן תשא עיניך השמיימה… בתים טובים תבנה וישבת… ובארות מלאים כל טוב" – כל הפרשות של דברים עוסקות בחששות האלה של מה יהיה כשניכנס לארץ. במדבר כשאנחנו עטופים בעננים ובעמוד אש זו מציאות הרבה יותר קלה, וכעת כשעוברים למציאות טבעית – מזה המרגלים פחדו.

"אבד תאבדון" או "והפיץ ה' אתכם"?

כעת ניכנס לנקודה הגדולה, איך הדבר הזה יכול לבוא לידי ביטוי. למה זו הקריאה של תשעה באב? בואו ניזכר בקריאה הזו –

כִּֽי-תוֹלִ֤יד בָּנִים֙ וּבְנֵ֣י בָנִ֔ים וְנֽוֹשַׁנְתֶּ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְהִשְׁחַתֶּ֗ם וַֽעֲשִׂ֤יתֶם פֶּ֨סֶל֙ תְּמ֣וּנַת כֹּ֔ל וַֽעֲשִׂיתֶ֥ם הָרַ֛ע בְּעֵינֵֽי ה'-אֱלֹהֶ֖יךָ לְהַכְעִיסֽוֹ. הַֽעִידֹתִי֩ בָכֶ֨ם הַיּ֜וֹם אֶת-הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת-הָאָ֗רֶץ כִּֽי-אָבֹ֣ד תֹּֽאבֵדוּ֘ן מַהֵר֒ מֵעַ֣ל הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹֽבְרִ֧ים אֶת-הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ לֹא-תַֽאֲרִיכֻ֤ן יָמִים֙ עָלֶ֔יהָ כִּ֥י הִשָּׁמֵ֖ד תִּשָּֽׁמֵדֽוּן. (דברים ד', כ"ה-כ"ו)

לענ"ד זה אולי הפסוק הקשה ביותר בתורה. גם מי שרוצה להסביר ש"השמד תשמדון" זה מבחינה רוחנית, מה יעשה ואיך יסביר את "אבד תאבדון"? הפסוק מתאר מצב שייתכן שעם ישראל, חלילה מושמד. יש בו רק קושי אחד – ההמשך בפסוק הבא –

וְהֵפִ֧יץ ה' אֶתְכֶ֖ם בָּֽעַמִּ֑ים וְנִשְׁאַרְתֶּם֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר בַּגּוֹיִ֕ם אֲשֶׁ֨ר יְנַהֵ֧ג ה' אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה. וַֽעֲבַדְתֶּם-שָׁ֣ם אֱלֹהִ֔ים מַֽעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֣י אָדָ֑ם עֵ֣ץ וָאֶ֔בֶן אֲשֶׁ֤ר לֹֽא-יִרְאוּן֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּן וְלֹ֥א יֹֽאכְל֖וּן וְלֹ֥א יְרִיחֻֽן. וּבִקַּשְׁתֶּ֥ם מִשָּׁ֛ם אֶת-ה' אֱלֹהֶ֖יךָ וּמָצָ֑אתָ כִּ֣י תִדְרְשֶׁ֔נּוּ בְּכָל-לְבָֽבְךָ֖ וּבְכָל-נַפְשֶֽׁךָ. בַּצַּ֣ר לְךָ֔ וּמְצָא֕וּךָ כֹּ֖ל הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה בְּאַֽחֲרִית֙ הַיָּמִ֔ים וְשַׁבְתָּ֙ עַד-ה' אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָֽׁמַעְתָּ֖ בְּקֹלֽוֹ. כִּ֣י אֵ֤ל רַחוּם֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֣א יַשְׁחִיתֶ֑ךָ וְלֹ֤א יִשְׁכַּח֙ אֶת-בְּרִ֣ית אֲבֹתֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לָהֶֽם. (שם כ"ז-ל"א)

יש כאן סתירה לוגית; אמרת "השמד תשמדון" אז איך "והפיץ"? אתה מדבר ברצינות על ה"השמד תשמדון" או שזה סתם בכאילו? אם אכן יש אפשרות שאנחנו נאבד חלילה כמו אשור, בבל, אירופה, כמו כל עם אחר – אז מה עם מה שדיברנו לפני רגע שיש לישראל כח מעל הטבע ושאנחנו אינסוף וכו'? ואיך "והפיץ"? לכאורה רש"י לא עונה על זה.

ועוד שאלה – למה זו הקריאה של תשעה באב? נכון שההתחלה מתארת את ההפצה בגויים ואת החטאים אבל זה ממשיך אחרי זה לפסוקים של תשובה, של אלול – "ושבת עד ה' אלוקיך" ומעמד הר סיני. מה הקשר? אגב רוב הפסוקים פה הם באמת פסוקים של שמחת תורה שבעז"ה יחזור ויהיה לנו בשמחה גדולה – "אתה הראת לדעת", "הנסה א-להים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי" וכו'?!

זה דבר אדיר – רש"י עונה על השאלה הזו כשהוא מסביר את המילה "ונושנתם", וצריך להבין לא רק מה הוא אומר אלא מה העומק של דבריו. זו מהפכת עולם. רש"י אומר –

ונושנתם. רמז להם שיגלו ממנה לסוף שמונה מאות וחמשים ושתים שנה, כמנין ונושנתם, והוא הקדים והגלם לסוף שמונה מאות וחמשים, והקדים שתי שנים לונושנתם, כדי שלא יתקיים בהם כי אבד תאבדון, וזהו שנאמר 'וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו' (דניאל ט, יד), צדקה עשה עמנו, שמהר להביאה ב' שנים לפני זמנה (סנהדרין לח). (שם כ"ה ברש"י)

ורש"י אומר את זה כפשט! בית המקדש נבנה בשנת ארבע מאות ושמונים לצאת ישראל ממצרים, והוא עמד ארבע מאות ועשר, סה"כ – שמונה מאות ותשעים, פחות ארבעים שנות המדבר, והגענו לשמונה מאות וחמישים שנה, שאז גלו ישראל מהארץ. וכדי שלא יתקיים בנו "אבד תאבדון" הוא לא המתין עוד שנתיים כדי להגיע למנין ונושנתם (852) אלא עשה איתנו צדקה והגלה אותנו לפני הזמן. כתוב פה כך – אם תגיעו ל-'ונושנתם', לשמונה מאת וחמשים ושתיים שנה, זו תהיה חלילה נקודת אל-חזור ואז תהיה חלילה השמדה טוטאלית של עם ישראל, ולכן, כדי שלא נגיע לנקודה הזו, הקב"ה עשה איתנו צדקה והציל אותנו. בהקדמת החורבן, בהקדמת הרעה הוא הציל אותנו – וזה "בכל מידה ומידה שה' מודד לך", כלומר אפילו בהקדמת הגלות, בחורבן, בפורענות, בתשעה באב בשנת שמונה מאות וחמישים שנה מאז נכנסנו לארץ – זו היתה צדקה, זו היתה הצלה! ובכך הוא קיים את התחליף של "אבד תאבדון".

יצחק – חיבור לאינסוף

את השאלה הזו שאל כבר אברהם אבינו שלושים שנה לפני שנולד לו בנו יצחק. אברהם היה בן שבעים בברית בן הבתרים.

נקודה במאמר המוסגר. יש קינה שנאמרת גם ע"י האשכנזים וגם אצל רוב הקהילות הספרדיות על זה שליל הסדר וליל תשעה באב יוצאים באותו לילה בשבוע. עד היום תמיד הבנתי שנקודת הגאולה ממצרים והנקודה של תשעה באב זה אותו לילה וכו'. יש קינות נפלאות על הנקודה הזו – "בצאתי ממצרים – בצאתי מירושלים" ועוד. אבל היום אני מבין אחרת – בליל הסדר שהתרחש ארבע מאות ושלשים שנה לפני שיצאנו ממצרים, היה גם ליל ברית בין הבתרים. אברהם שאל –

…  ה' א-להים מַה־תִּתֶּן־לִ֔י וְאָנֹכִ֖י הוֹלֵ֣ךְ עֲרִירִ֑י וּבֶן־מֶ֣שֶׁק בֵּיתִ֔י ה֖וּא דַּמֶּ֥שֶׂק אֱלִיעֶֽזֶר. (בראשית ט"ו, ב')

ועל תשובתו של הקב"ה "לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ" (שם ד'), שואל אברהם – "במה אדע כי אירשנה?", והקב"ה מספר לו את כל סיפור ברית בין הבתרים. זה דבר מופלא – מה איכפת לאברהם שמי שימשיך אותו יהיה דווקא אליעזר? הרי הוא אדם נפלא, תלמידו הגדול של אברהם אבינו. אלא אברהם שואל שאלה פשוטה – לכל חומר יש סוף. איך אדע, איך אקבל ממך רבש"ע את ההבטחה, את כריתת הברית שלזרעי עד סוף כל הדורות לא יהיה סוף? שהם יהיו אינסוף, למעלה מהטבע, שהם יהיו "שמע ישראל הוי"ה אלוקינו". שהרי אפילו אחרי שהגענו למדרגה כל כך גבוהה כמו במעמד הר סיני – נפלנו לחטא העגל והקב"ה איים להשמיד אותנו – "הרף ממני ואשמידם"! וגם אחרי שתיקנו את זה – הגיע חטא המרגלים וגם שם הקב"ה מאיים – "אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (במדבר י"ד, י"ב)!

אומר הקב"ה לאברהם אבינו – 'תשמע טוב, האם אתה מקבל על עצמך שזרעך יעבור את כל הזיכוכים כדי לתקן את החטא אדם הראשון, החטא שגרם לשכינה להסתלק מתוכנו בגן עדן?'. אין שום חטא לזרעו של אברהם אבינו כי אי אפשר לחטוא שלשים שנה לפני שנולד לו בנו. זה לא בא לתקן חטא אישי שלי אלא זה בא לתקן את חטא העולם. אברהם שואל איך אני מחזיר את העולם כולו לגן עדן ומעביר אותו למקום הגדול שלו? והקב"ה אומר – זרעך יצטרך לעשות את זה. חז"ל מביאים שהקב"ה נתן לו שתי אופציות –

א"ל הקב"ה: …במה אתה מבקש שישתעבדו בניך בגיהנם או בגלות?… (תנחומא פקודי ח' ועוד)

הגוף, היישות צריכה לכלות, להישמד ואני מוכן לתת דרך שזה יתרחש – גלות. בגלות יש מימד של גיהנום, וזה יהיה תחליף ל"אבד תאבדון". שם "בצר לך", שם "ובקשתם משם", מהשממה, מהשיממון, מהמקום שבו אין לי יישות עצמית, משם תבקש את ה' אלוקיך.

זה מה שהפריע לאברהם באליעזר עבדו – עם ישראל הרי מקבל גרים לאורך כל ההיסטוריה. את אונקלוס, את רבי עקיבא ואת שמעיה ואבטליון, אבל עדיין אין עם ישראל אז הגר הזה לא באמת יכול להצטרף, אין לו את האינסוף שהוא רוצה להצטרף אליו. נקודת האינסוף תהיה יצחק ואברהם רוצה לדעת שיש זרע שהוא אינסוף, שהוי"ה הוא מקור כוחנו עד שהוא יופיע כאחד בכל המציאות וכל העולם יראה שהוא יחידי בעולמו. וזה לא מספיק שהקב"ה יענה לו שיום יבוא ותהיו על הר סיני, כי אחרי מעמד הר סיני עדיין יש נפילה ואני מגיע לעגל. השאלה היא מה מבטיח לי שאני אוכל להישאר במציאות הזו – "במה אדע כי אירשנה"?

ואז 'עושה לו הקב"ה תרגיל' –

וַיְהִ֤י הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ לָב֔וֹא וְתַרְדֵּמָ֖ה נָפְלָ֣ה עַל־אַבְרָ֑ם וְהִנֵּ֥ה אֵימָ֛ה חֲשֵׁכָ֥ה גְדֹלָ֖ה נֹפֶ֥לֶת עָלָֽיו. (שם י"ב)

והוא רואה את הפגרים –

וַיֵּ֥רֶד הָעַ֖יִט עַל־הַפְּגָרִ֑ים וַיַּשֵּׁ֥ב אֹתָ֖ם אַבְרָֽם. (שם י"א)

ואומר על זה המדרש – "אבא חנן אומר אף הראהו תחיית המתים" (מדרש גדול עמ' 240). הוא הראה לו איך מתים ואז כשמתים מגיעים לנקודת הדי. אן. איי. האינסופית שבה אין מוות. וזה קרה בליל הסדר – "והיא שעמדה". הברית הזו היא זו שעמדה לנו.

השמדת יהודים – ספורט עולמי

מה שכתוב "והפיץ ה' אתכם" זו האלטרנטיבה, זה ה-"השמד תשמדון" במובן של עם ישראל. ובתשעה באב, בחטא המרגלים, היה אז השבר היותר קשה מחטא העגל. בחטא העגל משה רבנו עוד משתמש בזכות אבות, עוד היה חוט לתפוס, אבל כאן גם זה לא היה כבר, ומשה רבנו מתחנן ואומר לו הקב"ה – 'תבוא גלות במקום השמדה. במקום להוריש אותם אנחנו מתחילים ארבעים שנות מדבר, "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה", הטף שאמרתם שהוא הולך להישמד כי חטאכם היה שלא ראיתם שה' אלוקינו, שיש בני ענק ויש נפילים – זה תשעה באב, ואז עושה איתנו הקב"ה צדקה בדמות הגלות – גם האישית שכל אחד מאיתנו עובר, הגלות מכל הקונספציות, הגלות מכל היישות עצמית, כדי לגלות ש-'שמע, אתה ישראל!'. זה המאבק של יעקב עם המלאך כל הלילה, וזו הסיבה שהוא לא משחרר אותו כשעולה השחר אלא מתעקש לקבל ברכה, הוא יודע בדיוק איזו ברכה זו תהיה – זו לא ברכה שיהיה לו הרבה פרנסה או אוכל. הוא לא צריך מהמלאך דבר, הוא הרי מדבר ישירות עם הקב"ה, הוא נכד של אברהם אבינו – אלא רק מבקש שיודה בעל כורחו שאני "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". על זה היה המאבק כל הלילה – האם יש לנו תחליפים חלילה. וזה ניסיון הפגיעה שלו בכף ירך יעקב, היינו בזרעו, כפי שמבאר הרמב"ן. יעקב יודע שהקב"ה יפגוש אותו בהמשך בבית אל ושם יחליפו לו את השם לישראל וכו', אבל הוא לא משחרר את המלאך "לא אשלחך כי אם ברכתני", ואומר לו המלאך – אבל אני צריך לחזור עכשיו לשירת המלאכים, יש לי משמרת, אומר לו יעקב – אין משמרות, אין עולם, אין כלום, אם אין בעולם את "רעך זה הקב"ה", כלומר כל יהודי ויהודי שבתוכו יש הקב"ה. יש הקב"ה שעובר את כל התהליכים הללו, ותשעה באב הוא היום שחרב בית המקדש ושנולד בו משיח בן דוד, כי מהות הגלות הזו היא "והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו" – והרצון להשמיד אותנו הוא הגילוי שאנחנו אינסוף. הרי אין שום סיבה ל-'ספורט העולמי' הזה של ניסיונות ההשמדה של עם ישראל. יבשות שכבר מזמן התייבשו, מתעוררות מחדש כל פעם וששות להצטרף שוב ושוב להשמיד יהודים. ילדים שבכלל לא יודעים איך נראה יהודי כבר יודעים שצריך להשמיד אותו. מאיפה זה? – והתשובה היא "והיא שעמדה" שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, וכשמבקשים להשמיד אותי מתקיים בי "והפיץ ה' אתכם" ולא נשאר גוף, כי אין ארץ ואין מדינה, ואין חיצוניות, ואין פוליטיקה ולא ממשלה, ואז יש התגלות פנימית שקוראים לה גלות ורק מתוך זה מגיעים ל-"ובקשתם משם" ואז "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו".

חודש הנחמה

ועכשיו תחזיקו טוב – מה שקרה לעם ישראל במעמד הר סיני הוא בדיוק מה שקרה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. אברהם ראה אש, אימה, חשכה, פחד עצום והוא רואה את תחיית המתים, וכך היה אצל עם ישראל – ראו שהוא יחידי בעולמו ופרחה נשמתם והם מתו, כלומר הם חשבו שהן מתו, ובטל שתחיית המתים הוא החייה אותם. אז הם מתו או לא? "השמד תשמדון" זה ברצינות או לא? – זה דבר געוואלד, אם רק נפנים את זה שכאשר הקב"ה מפיץ אותי הוא בעצם מקדים לי את הרעה, ה' שהוא מקור כוחנו ועדיין לא מתגלה בעולם כאחד, יתגלה כאחד – ע"י שהגוף החיצוני ייראה כאילו הוא נעלם ותתגלה הנקודה האינסופית, האלוקית שבי, ואז זה ייבנה גוף חדש, לידה חדשה, "גוי מקרב גוי".

"יהודי יהודי, התר פרתך, התר מחרשתך שבית מקדשכם חרב", ואז בא אותו ערבי וכשהוא שומע פעם שניה את הפרה עוה אומר לו – "יהודי, יהודי, אסור פרתך ואסור מחרשתך, שכבר נולד גואל בן דוד", ומנחם שמו, והוא ילמד אותנו להתנחם על הרעה אשר דיבר ה'. הוא ילמד אותנו לראות הפוך – "ניחמתי". כל החודש שלנו שמרכזו הוא מתשעה באב ועד חמישה עשר באב ליל הירח המלא, שאין ולא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב. כל החודש הוא מנחם אב – זה לא שייך בשום מציאות אחרת, בשום אומה אחרת, בשום ייצור שפועל ע"פ חוקי הטבע. אנחנו לא פועלים ע"פ חוקי הטבע.

וכשאנחנו אומרים שחורבן הבית היה על שנאת חינם, בעומק הכוונה היא על ההבנה שבכל יהודי יש הקב"ה, רעך זה הקב"ה, והדרך להגיע ל-"ואהבת את ה' אלוקיך" עוברת ב-"ואהבת לרעך כמוך", וזו כל התורה כולה, כי רעך זה הקב"ה, כלומר החבר שלך, מוישל'ה, איציק או צביקה – זה הקב"ה. האם אתה יכול להשמיד כביכול את הגוף של מוישלה, להגלות את כל החיוניות שלו ולראות רק את האלוקות שלו?

ואם הריע שלנו, החבר, הוא הקב"ה, הרי שגם הריע של הקב"ה זה אנחנו, אז הקב"ה מפיץ אותנו ומגלה את נצח ישראל מתוך ההפצה הזו.

ט' באב – ליל שימורים

שאלת אברהם "במה אידע כי אירשנה"? אני מבין שאתה ערירי ואין לך בן, ותלמיד, ואפילו גדול כאליעזר, לא יכול להוות תחליף לבן, אבל מה הכוונה במילים "מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר"? רש"י מסביר שם 'ערירי' מלשון אדם שאין לו המשך, ואברהם מתכוון לומר שאם אין המשך אינסופי שבא ממני שאליו יצטרף אליעזר, כפי שהצטרפו אליו כל הגרים הגדולים, אם אין המשך שהוא אינסוף, שהוא 'רעך זה הקב"ה', שיבוא למעמד הר סיני לאן יצטרפו שם הגרים?

ליל הסדר הוא ליל תשעה באב, רעי ואהובי, לא רק בגלל שיצאנו ממצרים באותו לילה, אלא קודם כל ובעיקר כפי שההגדה של פסח לא עוסקת קודם כל ביציאת מצרים אלא בברית בין הבתרים וב-והיא שעמדה'. זה "ליל שימורים הוא לה'"- לילה שהקב"ה משמר את ברית בין הבתרים מההתחלה.

שבוע שמתחיל בתשעה באב ומסתיים בט"ו באב, ב-"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים", שעליו דורשת המשנה בתענית את הפסוק – "צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו" (שיה"ש ג', י"א), יום חתונתו זה מתן תורה, היינו יום הכיפורים שבו קיבלנו את הלוחות השניות, וביום שמחת לבו זה בניין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו, אבל זה אמור להסביר לנו את מהותו של יום ט"ו באב, לא? – בנין המקדש הוא ההבנה שאנחנו מגיעים מתשעה באב דווקא לט"ו באב. תשעה באב זה להבין עד כמה אני בעצם מושמד. בתשעה באב, כשקוראים את מגילת איכה, עד חצות היום אנחנו לא אומרים "תתקבל צלותהון", הקב"ה כאילו לא רוצה לשמוע את התפילות שלנו. אנחנו גם לא מניחים תפילין ולא מתעטפים בציצית (למנהג האשכנזים וחלק מהספרדים), זו תחושה נוראית. אפילו בשבעה אדם מניח תפילין (ולמעט באנינות וביום הראשון לה).

תשעה באב זה לא רק שעכשיו אני לא מניח תפילין ולא מתעטף בציצית, זה לא רק שעכשיו אני לא אומר "תתקבל צלותהון", אלא זה בעצם לומר 'אדוני, אולי גם כאשר אתה לובש טלית ומניח תפילין תפנים לעצמך שאתה עוד לא במקום של הגילוי הזה של אין עוד מלבדו? אתה צריך להגיע למדרגה של 'לראות שהוא יחידי'. תעבור את ההשמד תשמדון הזה, את האבד תאבדון הזה, את התחושה הנוראית הזו'.

נחמת הקב"ה בעם ישראל

האין זה געוואלד שהסיום של השבוע של תשעה באב הוא דווקא בחמישה עשר באב? ומה קרה בחמישה עשר באב? – "רעך זה הקב"ה" – הותרו שבטים לבוא זה בזה, הותר שבט בנימין לבוא בקהל. והגם שהוצאנו את שבט בנימין מהקהל על מעשה פילגש בגבעה וכו', אבל עכשיו אני נזכר ש'רעך זה הקב"ה', והשמדה של יהודי באה לגלות שהוא בעצם אינסוף. על זה חרב הבית וסופו של סיפור תשעה באב הוא ההבנה שרעך זה הקב"ה!

רעך הוא רעך כי יש לכם חוויות משותפות, כי למדתם יחד מכיתה א', אתם מכירים מבת הכנסת וכו' – אבל דע שרעך הזה הוא ריע אביך, הוא הקב"ה. זה דבר מופלא!

"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" יכול להופיע רק אחרי שעם ישראל עבר, בעקבות מעמד הר סיני הראשון, את המוות ואת תחיית המתים של הר סיני, אבל אז את ה-"הרף ממני ואשמידם" של חטא העגל והתיקון, את חטא המרגלים ואת ההשמדה ואת הגלות והתיקון – ואז, אחרי התשעה באב הזה הוא יכול להגיע אל "אתה הראת לדעת שה' הוא האלקים" ולהתבונן פה במציאות – 'שמע' זה לצרף את כל הפרטים במציאות, כל הפרטים של חייך, של חיי העם הזה, של ההיסטוריה של ההווה ושל העבר, ותתבונן שאתה ישראל, כשהוי"ה שיכול להוליד ולהוות את כל העולם יש מאין כאן ועכשיו, לא אלוקים אלא הוי"ה – הוא אלוקינו, והוא קיים בתוכך ושם ה' הזה הוא אחד והוא עתיד דרכך להתגלות בכל האומות כי ראינו שהוא יחידי ואנחנו עוברים את כל מה שאנחנו עוברים אך ורק כדי להביא את ההופעה הזו לעולם.

לכן השבת הזו נקראת שבת "נחמו" וזוהי הפטרתה – כי זה השיא של חודש מנחם אב. "נחמו נחמו עמי" וכפי שהסביר הרב חרל"פ זצ"ל – שהדבר היחיד שיכול לנחם אותנו הוא שאנחנו עמו של הקב"ה. שום הסבר אחר לא יכול להסביר כלום. רק עמי יכול לפעול ע"פ הכללים האלה. "דברו אל לב ירושלים וקראו אליה", ובעז"ה ניחם ה' ציון, ניחם כל חורבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה בגן ה', ששון ושמחה יימצא בה תודה וקול זמרה, בעגלא ובזמן קריב תכף ומיד ממש.

1. וזה אגב, בא מיד בסיום פסוק שאומר – "וְשָֽׁמַעְתָּ֤ יִשְׂרָאֵל֙ וְשָֽׁמַרְתָּ֣ לַֽעֲשׂ֔וֹת אֲשֶׁר֙ יִיטַ֣ב לְךָ֔ וַֽאֲשֶׁ֥ר תִּרְבּ֖וּן מְאֹ֑ד כַּֽאֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר ה' אֱלֹהֵ֤י אֲבֹתֶ֨יךָ֙ לָ֔ךְ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ. שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל…". (שם ה'-ו'). ↑

השיעור מתמקד בפרשת ואתחנן הקשורה לתשעה באב ולטו באב. השיעור מדגיש את משמעות הצהרת "שמע ישראל" כיסוד האמונה היהודית, המעיד על אחדות האל. הרב אלון בוחן את הקשר בין חורבן בית המקדש בגלות לבין התגלות האלוהות בתוך עם ישראל, תוך התייחסות לפרשנות רש"י ורעיונות חסידיים. הוא מדגיש כי האהבה לאלוהים ולעם ישראל קשורה הדוקות, וכי הגלות היא דרך לגילוי העצמי האלוקי ביהודים. המסר המרכזי הוא שניחום על החורבן מגיע מהבנת הייעוד הייחודי של עם ישראל, מעבר לחוקי הטבע, ומגלה את אינסופיותו של כל יהודי.

לידתו של משיח

הלילה הוא ליל ההילולא של האריז"ל הק' (ה' מנחם אב), ולפעמים אנחנו לא מודעים עד כמה תורתו חודרת אותנו בכל רגע. במנחה של תשעה באב, למשל, אנו מוסיפים תפילה מיוחדת, יש קהילות מעטות שאומרות אותה גם בשחרית, והיא תפילת נחם –

נַחֵם ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת אֲבֵלֵי צִיּוֹן וְאֵת אֲבֵלֵי יְרוּשָׁלַיִם וְאֶת הָעִיר הָאֲבֵלָה וְהַחֲרֵבָה וְהַבְּזוּיָה וְהַשּׁוֹמֵמָה. הָאֲבֵלָה מִבְּלִי בָנֶיהָ וְהַחֲרֵבָה מִמְּעוֹנוֹתֶיהָ. וְהַבְּזוּיָה מִכְּבוֹדָהּ. וְהַשּׁוֹמֵמָה מֵאֵין יוֹשֵׁב. וְהִיא יוֹשֶׁבֶת וְרֹאשָׁהּ חָפוּי כְּאִשָּׁה עֲקָרָה שֶׁלֹּא יָלָדָה. וַיְבַלְּעוּהָ לִגְיוֹנוֹת, וַיִּירָשׁוּהָ עוֹבְדֵי פְסִילִים, וַיָּטִילוּ אֶת עַמְּךָ יִשרָאֵל לֶחָרֶב, וַיַּהַרְגוּ בְּזָדוֹן חֲסִידֵי עֶלְיוֹן. עַל כֵּן צִיּוֹן בְּמַר תִּבְכֶּה. וִירוּשָׁלַיִם תִּתֵּן קוֹלָהּ. לִבִּי לִבִּי עַל חַלְלֵיהֶם. מֵעַי מֵעַי עַל חַלְלֵיהֶם. כִּי אַתָּה ה' בָּאֵשׁ הִצַּתָּהּ. וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבְנוֹתָהּ, כָּאָמוּר: "וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְּתוֹכָה", בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְנַחֵם צִיּוֹן וּבוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם. (נוסח תפילת נחם לתשעה באב)

בשער הכוונות מובא בשם האריז"ל שאומרים את זה דווקא בשעת המנחה כי זמן מנחה הוא זמן לידתו של המשיח. זה שתשעה באב הוא יום לידתו של המשיח באופן כללי, מופיע כבר הרבה לפני האר"י הק'. זה מופיע כבר במדרש איכה על הפסוק –

…  כִּֽי־רָחַ֥ק מִמֶּ֛נִּי מְנַחֵ֖ם מֵשִׁ֣יב נַפְשִׁ֑י… (איכה א', ט"ז)

החודש שלנו מקרא "מנחם אב" ובדרך כלל אנחנו מבינים אתה במובן שאנחנו מבקשים לקבל נחמה מאבא. בתורת חסידות לומדים זאת שגם אבא מבקש נחמה מאיתנו. אנחנו מנחמים אותו ית'. אבל היום ננסה אי"ה בהמשך ללמוד בזה משמעות אף יותר עמוקה.

החקלאי שמכר את המחרשה

וכך מופיע שם במדרש, שאולי חלקו מוכר אך כדאי לראות את כולו, והוא מתאר סיפור שמתרחש בימי הבית השני –

עובדא הוה בחד בר נש דהוה קא רדי, געת חדא תורתיה, עבר עלוי חד ערבי, א"ל מה את א"ל יהודאי אנא, א"ל שרי תורך ושרי פדנך א"ל למה? א"ל דבית מקדשין דיהודאי חרב. א"ל מנא ידעת? א"ל ידיעת מן געייתא דתורך. עד דהוה עסיק עמיה, געת זמנא אחריתא. א"ל אסור תורך אסר פדנך. דאתייליד פריקהון דיהודאי. א"ל מה שמיה? א"ל מנחם שמיה. ואבוהי מה שמיא? א"ל חזקיה. א"ל והיכן שריין? א"ל בבירת ערבי, בדבית לחם יהודה. זבן ההוא גברא תורוי' זבן פדניה, והוה מזבין לבידין דינוקין, עלל לקרתא ונפק לקרתא, עלל למדינה ונפק למדינה, עד דמטא לתמן, אתיין כל כפרייא למיזבן מניה', וההיא אתתא אימיה דההוא ינוקא לא זבנית מניה. א"ל למה לית את זבנית לבידין דינוקין? אמרה ליה דחשייה קשיי' דינוקא, א"ל למה? אמרה לי' דעל רגלוי חרב בית מקדשא, אמר לה רחיצין אנו במריה עלמא, דעל רגלוי חרב ועל רגלוי מתבני. אָמְרָה לֵיהּ לֵית לִי פְּרִיטִין. אָמַר לַהּ וְהוּא מָה אִכְפַּת לֵיהּ? אֵתַיִי זֻבְנִין לֵיהּ! א"ל את הוי נסיבא לך מן אילין לבידין דינוקן, ולבתר יומין אנא אתי לביתך ונסב פריעיך, נסבה ואזלה, לבתר יומין אמר האי גברא איזיל ואיחמי ההוא ינוקא מאי קא עביד, אמר לה ההוא ינוקא מאי קא עביד, אמרה ליה לא אמרי לך דחשיה קשיי אפילו על רגלוי נחשא, דמן ההוא שעתא אתיין רוחן ועלעולין, טעניניה ואזלין להון. אמר לה ולא כך אמרתי לך דעל רגלוי חרב ועל רגלוי מתבני.

תרגום – מעשה שהיה ביהודי אחד שעמד וחרש את שדהו ולפתע געתה פרתו. עבר שם ערבי אחד ואמר לו: מי אתה? אמר לו 'יהודי אני'. אמר לו "יהודי, יהודי! התר פרתך והתרך מחרשתך, שכן פרתך געתה ואמרה שברגעים אלו חרב בית המקדש". עד שהתעסק עמו, חלפו כמה רגעים והפרה געתה שוב. "יהודי, יהודי!" שוב קרא אליו עובר האורח. "אסור את פרתך ואסור את מחרשתך, שכבר נולד המשיח, מושיען של ישראל". "מה שמו של המשיח?" שאל היהודי. "מנחם", ענה הערבי, "ומה שם אביו?" המשיך היהודי לשאול. "חזקיה", ענה. "והיכן הוא שרוי, מתגורר"? – "בבירת המלך (אולי באיזור הערבי) של בית לחם יהודה" הייתה התשובה. כששמע זאת היהודי, הלך ומכר את פרתו ואת מחרשתו והחל למכור סדינים וחיתולים לתינוקות. הוא נדד מעיר לעיר, ונכנס ממדינה למדינה, כשהוא מוכר את מרכולתו, עד שיום אחד הגיע לבית לחם יהודה. באו כל הנשים ורכשו ממנו את הסדינים מלבד אישה אחת, אימו של תינוק בשם מנחם. "מדוע אינך רוכשת צעצוע לתינוקך מנחם?" שאלו אותה הנשים האחרות, והיא השיבה: "הלוואי וייחנקו את שונאיהם של ישראל (היא השתמשה בביטוי בלשון סגי נהור כשמשמעותו שרצונה, חלילה, לקלל את ישראל עצמם), שכן התינוק נולד ביום בו חרב בית המקדש!". שמע זאת היהודי וידע כי זהו התינוק. בשביל השיחה הזו הוא עשה את כל השינוי בחייו. אמר לה – "מובטחים אנו מבורא עולם שכשם שלרגליו חרב^[1] הבית כך לרגליו הוא יבשר על בניינו של בית המקדש. אמרה לו אין לי כסף. אמר לה – מה אכפת לי? קחי סדינים לבנך ואחרי זמן תפרעי לי את החוב ותשלמי לי". חלפו ימים והוא שב לבקר באותו מקום. אמר 'אלך ואראה את אותו תינוק, מה מעשיו'. בא אצלה ושאל – מה מעשיו של התינוק שלך?", אמרה לו – "מאז היום שבאת ושאלת עליו, באה רוח סערה וחטפה אותו מידי". וזהו שנאמר "רחק ממני מנחם משיב נפשי". (מדרש איכה רבה א', נ"א, ירושלמי ברכות פ"ב)

"אימו של מנחם", כל מהותה היתה להיות אימו של מנחם, וכפי שמופיע במגילת רות שאומרות השכנות לנעמי – "וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ…" (רות ד', ט"ו) – ובאו הרוחות והסערות ונשאו אותו ממנה. זה סיפור פלאי, והוא מופיע גם בתלמוד הירושלמי וגם במדרש איכה והוא המקור שמשיח נולד ביום תשעה באב.

לשטוף את הבית בתשעה באב

האמונה הזו חדורה חזק מאד גם במסורת שלנו. כתוב בבית יוסף שהיה מנהג אצל הנשים שבמנחה של תשעה באב היו רוחצות את פניהן. לכאורה זה קשה כי זה מנוגד להלכה כי בתשעה באב יש איסור רחיצה, אך ההסבר הוא שבמנחה של תשעה בא נולד המשיח. יש מנהג נוסף, שמוכר היטב בקרב יוצאי מרוקו וצפון אפריקה, שנהגו הנשים לשטוף את הבית במנחה של תשעה באב, חלקן אפילו לסייד ולצבוע אותו, ולמרות שיצאו נגד המנהג הזה הוא מנהג מאד חזק. יש סיפור מדהים בהקשר של המנהג הזה שמספר שפעם הגיע החיד"א זיע"א, מגדולי חכמי ופוסקי מרוקו, לעיר אחת ושאלו אותו על המנהג הזה – שהרי "איך אפשר, הרי זה מנוגד להלכה וזו בעיה קשה וחייבים לאסור!". אבל מצד שני זה מנהג כל כך חזק אצל הנשים במרוקו. אמר החיד"א – "אמנם זה מנהג חזק ובעז"ה משיח יגיע, אבל אין מה לעשות, הלכה היא הלכה וצריך להקפיד לא לעשות את זה". למחרת הוא יצא לרחוב, ושמע שם שיחה של שתי נשים, בה אמרה האחת לשניה – "שמעת מה אמר הרב החיד"א? הוא נתן דרשה ואמר השנה משיח לא בא!". איך ששמע זאת החיד"א, הוא הלך וכינס את כל העיר והודיע ברבים – 'אני חוזר בי. אפשר וצריך להמשיך במנהג לשטוף את הבית במנחה של תשעה באב!". אמונה זה דבר יותר חזק מכל הלכה.

חשבתי לעצמי, כידוע משיח יבוא מהמקומות הכי נמוכים, ואנחנו חיים בתקופה ובדור שלא צריך להסביר את זה, זה נראה לנו ברור ומובן, אבל עדיין יש להבין מה ענין הלידה? ומהי 'אמא של מנחם'?

רבן יוחנן בן זכאי שעוזב את ירושלים ומבקש "תן לי יבנה וחכמיה" הוא אותו רבן יוחנן שדור וחצי לאחר מכן, יבוא רבי עקיבא, תלמיד תלמידו, ויאמר עליו את הפסוק "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" (ישעיהו מ"ד כ"ה), שלא נכון עשה רבן יוחנן.

משיב חכמים אחור

הסיפור הוא מפורסם ונורא –

אַבָּא סִקְרָא, רֵישׁ בִּרְיוֹנֵי דִּירוּשָׁלַיִם, בַּר אֲחָתֵיהּ (בן אחותו) דְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הֲוָה. שְׁלַח לֵיהּ: תָּא בְּצִינְעָא לְגַבַּאי (בוא אלי בצנעה). אֲתָא. אֲמַר לֵיהּ: עַד אֵימַת עָבְדִיתוּ הָכִי, וְקָטְלִיתוּ לֵיהּ לְעָלְמָא בְּכַפְנָא? (עד מתי תמשיכו לשרוף את מחסני המזון ותמיתו את עם ישראל ברעב?) אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֶיעֱבֵיד, דְּאִי אָמֵינָא לְהוּ מִידֵּי קָטְלוּ לִי! (מה אעשה? אם אני אומר להם משהו יהרגו גם אותי) אֲמַר לֵיהּ: חֲזִי לִי תַּקַּנְתָּא לְדִידִי דְּאֶיפּוֹק, אֶפְשָׁר דְּהָוֵי הַצָּלָה פּוּרְתָּא (אמר לו: תן לי אפשרות לצאת, אולי אצליח להציל משהו). אֲמַר לֵיהּ: נְקוֹט נַפְשָׁךְ בִּקְצִירֵי, וְלֵיתוֹ כּוּלֵּי עָלְמָא וְלִישַׁיְּילוּ בָּךְ, וְאַיְיתִי מִידֵּי סַרְיָא וְאַגְנִי גַּבָּךְ, וְלֵימְרוּ דְּנָח נַפְשָׁךְ. וְלִיעַיְּילוּ בָּךְ תַּלְמִידָךְ וְלָא לֵיעוּל בָּךְ אִינִישׁ אַחֲרִינָא, דְּלָא לַרְגְּשׁוּן בָּךְ דְּקַלִּיל אַתְּ, דְּאִינְהוּ יָדְעִי דְּחַיָּיא קַלִּיל מִמִּיתָא (אמר לו: עשה את עצמך כאילו אתה חולה ויבואו כולם לבקר אותך, ואז תביא משהו בעל ריח רע ושים במיטתך ויגידו שנפטרת, ויבואו תלמידיך וישאו את מיטתך. ולא ישא אף אחד אחר את המיטה, שלא ירגישו שאתה קל יותר, שהרי ידוע שהחי קל יותר מן המת). עָבֵיד הָכִי. נִכְנַס בּוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִצַּד אֶחָד, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מִצַּד אַחֵר. כִּי מְטוֹ לְפִיתְחָא, בְּעוֹ לְמִדְקְרֵיהּ (כאשר הגיעו שער העיר רצו השומרים לדוקרו). אֲמַר לְהוּ: יֹאמְרוּ: רַבָּן דָּקְרוּ! בְּעוֹ לְמִדְחֲפֵיהּ. אֲמַר לְהוּ: יֹאמְרוּ: רַבָּן דָּחֲפוּ! פְּתַחוּ לֵיהּ בָּבָא, נְפַק. כִּי מְטָא לְהָתָם, אֲמַר: שְׁלָמָא עֲלָךְ מַלְכָּא, שְׁלָמָא עֲלָךְ מַלְכָּא (שלום עליך המלך). אֲמַר לֵיהּ: מִיחַיְּיבַתְּ תְּרֵי (קְטָלָא) [קָטְלִי], חֲדָא דְּלָאו מַלְכָּא אֲנָא וְקָא קָרֵית לִי מַלְכָּא, וְתוּ אִי מַלְכָּא אֲנָא עַד הָאִידָּנָא אַמַּאי לָא אָתֵית לְגַבַּאי (אתה מחוייב מיתה פעמיים. ראשית, מכיון שאני לא מלך וקראת לי מלך. ושנית, אם אני מלך, מדוע לא באת אליי עד עכשיו?). אֲמַר לֵיהּ: דְּקָאָמְרַתְּ לָאו מַלְכָּא אֲנָא, אִיבְרָא מַלְכָּא אַתְּ; דְּאִי לָאו מַלְכָּא אַתְּ לָא מִימַּסְרָא יְרוּשָׁלַיִם בִּידָךְ, דִּכְתִיב: ״וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל״ – וְאֵין ״אַדִּיר״ אֶלָּא מֶלֶךְ, דִּכְתִיב: ״וְהָיָה אַדִּירוֹ מִמֶּנּוּ וְגוֹ׳״; וְאֵין ״לְבָנוֹן״ אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן״. וּדְקָאָמְרַתְּ: אִי מַלְכָּא אֲנָא, אַמַּאי לָא קָאָתֵית לְגַבַּאי עַד הָאִידָּנָא – בִּרְיוֹנֵי דְּאִית בַּן לָא שָׁבְקִינַן (זה שאמרת שאינך מלך אינו נכון. אתה באמת מלך, שהרי ירושלים נמסרת רק ביד מלך, שהרי כתוב "והלבנון באדיר יפול", ואין אדיר אלא מלך, דכתיב: "והיה אדירו ממנו" וגו', ואין לבנון אלא ביהמ"ק, שנאמר: "ההר הטוב הזה והלבנון". וזה ששאלת מדוע לא באתי אליך עד עכשיו, הבריונים בירושלים לא נתנו לי)… אַדְּהָכִי, אֲתָא פְּרֵיסְתְּקָא עֲלֵיהּ מֵרוֹמִי, אֲמַר לֵיהּ: קוּם, דְּמִית לֵיהּ קֵיסָר, וְאָמְרִי הָנְהוּ חֲשִׁיבֵי דְּרוֹמִי לְאוֹתֹיבָךָ בְּרֵישָׁא (עוד הם מדברים, הגיע שליח מרומי ואמר לו: קום, כי מת הקיסר, וחשובי רומי החליטו להושיבך בראש). הֲוָה סָיֵים חַד (מסאני) [מְסָאנֵיהּ]. בְּעָא לְמִסְיְימֵהּ לְאַחֲרִינָא, לָא עָיֵיל. בְּעָא לְמִישְׁלְפֵיהּ לְאִידַּךְ, לָא נְפַק. אֲמַר: מַאי הַאי? אֲמַר לֵיהּ: לָא תִּצְטַעַר, שְׁמוּעָה טוֹבָה אַתְיָא לָךְ, דִּכְתִיב: ״שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם״. אֶלָּא מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? לֵיתֵי אִינִישׁ דְּלָא מְיַתְּבָא דַּעְתָּךְ מִינֵּיהּ, וְלַחֲלֹיף קַמָּךְ, דִּכְתִיב: ״וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם״. עֲבַד הָכִי, עֲיַיל (היה אספסיינוס באמצע נעילת נעליו, רצה לנעול את הנעל השניה ולא הצליח. רצה לחלוץ את הנעל הראשונה, וגם זה לא עלה בידו. שאל: מה קרה לי? אמר לו: אל תדאג. שמעת שמועה טובה, וכתוב 'שמועה טובה תדשן עצם". אלא מה היא תקנתי? יביאו לפניך אדם שאינך אוהב, שהרי כתוב: "ורוח נכאה תיבש גרם". עשה כך והצליח). אֲמַר לֵיהּ: וּמֵאַחַר דְּחָכְמִיתוּ כּוּלֵּי הַאי, עַד הָאִידָּנָא אַמַּאי לָא אָתֵיתוּ לְגַבַּאי? אֲמַר לֵיהּ: וְלָא אֲמַרִי לָךְ?! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא נָמֵי אֲמַרִי לָךְ! אֲמַר לֵיהּ: מֵיזָל אָזֵילְנָא, וְאִינָשׁ אַחֲרִינָא מְשַׁדַּרְנָא; אֶלָּא בָּעֵי מִינַּאי מִידֵּי דְּאֶתֵּן לָךְ (אני הולך, ואשלח מישהו אחר לכבוש את ירושלים. בקש ממני משהו ואתן לך). אֲמַר לֵיהּ: תֵּן לִי יַבְנֶה וַחֲכָמֶיהָ, וְשׁוּשִׁילְתָּא דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְאָסְווֹתָא דְּמַסַּיִין לֵיהּ לְרַבִּי צָדוֹק (תן לי יבנה וחכמיה, וקיים את שושלתו של רבן גמליאל, ורפואה לרפא את ר' צדוק). קָרֵי עֲלֵיהּ רַב יוֹסֵף, וְאִיתֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא: ״מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל״, אִיבְּעִי לְמֵימַר לֵיהּ: לִשְׁבְּקִינְהוּ הָדָא זִימְנָא. וְהוּא סָבַר: דִּלְמָא כּוּלֵּי הַאי לָא עָבֵיד, וְהַצָּלָה פּוּרְתָּא נָמֵי לָא הָוֵי (היה עליו לומר שיעזוב את ירושלים ולא יכבוש אותה בהזדמנות זו. ורבן יוחנן בן זכאי חשב שבקשה כל-כך גדולה הוא לא יסכים, ואז לא תהיה אפילו הצלה חלקית). (גיטין נ"ו)

בכך הקים רבן יוחנן את הסנהדרין מחדש ביבנה וכל תורה שבעל פה שיש לנו עד ימינו זה בזכותו!

הכינו כסא לחזקיה שבא ללוותני

אגב על אותו רבן יוחנן בן זכאי מסופר שבשעה שמת נכנסו תלמידיו –

וּכְשֶׁחָלָה רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְבַקְּרוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם הִתְחִיל לִבְכּוֹת. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: ״נֵר יִשְׂרָאֵל, עַמּוּד הַיְּמִינִי, פַּטִּישׁ הֶחָזָק״, מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה? אָמַר לָהֶם: אִילּוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם הָיוּ מוֹלִיכִין אוֹתִי, שֶׁהַיּוֹם כָּאן וּמָחָר בַּקֶּבֶר, שֶׁאִם כּוֹעֵס עָלַי אֵין כַּעֲסוֹ כַּעַס עוֹלָם, וְאִם אוֹסְרֵנִי – אֵין אִיסּוּרוֹ אִיסּוּר עוֹלָם, וְאִם מְמִיתֵנִי – אֵין מִיתָתוֹ מִיתַת עוֹלָם, וַאֲנִי יָכוֹל לְפַיְּיסוֹ בִּדְבָרִים וּלְשַׁחֲדוֹ בְּמָמוֹן, אַף עַל פִּי כֵן הָיִיתִי בּוֹכֶה, וְעַכְשָׁיו שֶׁמּוֹלִיכִים אוֹתִי לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא חַי וְקַיָּים לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, שֶׁאִם כּוֹעֵס עָלַי – כַּעֲסוֹ כַּעַס עוֹלָם, וְאִם אוֹסְרֵנִי – אִיסּוּרוֹ אִיסּוּר עוֹלָם, וְאִם מְמִיתֵנִי – מִיתָתוֹ מִיתַת עוֹלָם, וְאֵינִי יָכוֹל לְפַיְּיסוֹ בִּדְבָרִים וְלֹא לְשַׁחֲדוֹ בְּמָמוֹן. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לְפָנַי שְׁנֵי דְרָכִים, אַחַת שֶׁל גַּן עֵדֶן וְאַחַת שֶׁל גֵּיהִנָּם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בְּאֵיזוֹ מוֹלִיכִים אוֹתִי, וְלֹא אֶבְכֶּה?! אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּינוּ, בָּרְכֵנוּ. אָמַר לָהֶם: ״יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם כְּמוֹרָא בָּשָׂר וָדָם״. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: עַד כָּאן? אָמַר לָהֶם: וּלְוַאי, תֵּדְעוּ כְּשֶׁאָדָם עוֹבֵר עֲבֵירָה אוֹמֵר: ״שֶׁלֹּא יִרְאַנִי אָדָם״. בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ, אָמַר לָהֶם: פַּנּוּ כֵּלִים מִפְּנֵי הַטּוּמְאָה, וְהָכִינוּ כִּסֵּא לְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה שֶׁבָּא (ללוותני). (ברכות כ"ח:)

תלמידיו של רבן יוחנן הם לא ילדים, אלו גדולי ישראל – רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי יוסי ורבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך, וזה האיחול והברכה שהוא מברך אותם לפני מותו! וגם הוא, בוכה על שאינו יודע באיזו דרך מוליכין אותו אחר מותו – מדובר ברבן יוחנן! נזכרתי בגמרא הזו כי חזקיה היה שמו של אביו של המשיח במדרש הראשון שהבאנו.

תעלומת רבי שמעון בן נתנאל

אם אתם זוכרים, המשנה באבות מספרת על תלמידיו של רבן יוחנן, שלשלת הדורות שהעביר את כל התורה שבעל פה מירושלים שלפני החורבן אל העולם שאחרי החורבן –

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, וְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ… אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן טוֹבָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר טוֹב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן טוֹב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֵב טוֹב. (אבות ב', ח'-ט')

הכי מסקרן ומוזר פה הוא רבי שמעון בן נתנאל שחורג מהקו של שאר חבריו. לב טוב, שכן טוב, עין טובה – אלו תכונות יסוד, אבל מה זה הרואה את הנולד? אחר כך ממשיך רבן יוחנן ושואל אותם –

אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן רָעָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר רָע. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן רָע. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַלֹּוֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם. אֶחָד הַלֹּוֶה מִן הָאָדָם, כְּלֹוֶה מִן הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לז) 'לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם, וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן'. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֵב רָע. (שם)

כל התלמידים אומרים את ההיפך ממה שאמרו קודם, חוץ מרבי שמעון ששוב אומר דברים לא מובנים והם גם לכאורה אינם הפוכים ממה שאמר בהתחלה – "הלווה ואינו משלם", וגם מצטט פסוקים. בהמשך אומרים כל אחד מהתלמידים הללו שלשה דברים –

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ (בֶּן חֲנַנְיָה) אוֹמֵר עַיִן הָרָע, וְיֵצֶר הָרָע, וְשִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם, רַבִּי יוֹסֵי (הַכֹּהֵן) אוֹמֵר יְהִי מָמוֹן חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ. וְהַתְקֵן עַצְמָךְ לִלְמוֹד תּוֹרָה, שֶׁאֵינָהּ יְרֻשָּׁה לָךְ. וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם… רַבִּי אֶלְעָזָר (בֶּן עֲרָךְ) אוֹמֵר הֱוֵי שָׁקוּד לִלְמוֹד תּוֹרָה, וְדַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לָאַפִּיקוֹרוֹס. וְדַע לִפְנֵי מִי אַתָּה עָמֵל. וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ שְׂכַר פְּעֻלָּתָךְ. (שם י-י"ד)

הם אומרים עקרונות יסוד, אבל רבי שמעון בן נתנאל שוב אומר דברים שונים ואף מוזרים –

רַבִּי שִׁמְעוֹן (בֶּן נְתַנְאֵל) אוֹמֵר: הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע (וּבִתְפִלָּה). וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב) כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה. וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמָךְ. (שם י"ג)

להיות זהיר בקריאת שמע זה חשוב מאד אבל זו הלכה פשוטה, חיוב מן התורה, ולכאורה אין מקומה במסכת אבות שעוסקת במילי דחסידותא! וגם ההקשר של דבריו בהמשך לא מובן ונראה לא קשור להתחלה – "אל תהי רשע בפני עצמך".

הרואה את הנולד

רעי ואהובי, לעניות דעתי, הרואה את הנולד זה כל החיים. מי שהיה פעם בחדר לידה יבין את זה. אמא שרואה את התינוק שלה בפעם הראשונה, מיד כשהוא נולד, אף פעם לא תחשוב על איך הוא יהיה במתמטיקה או מה יהיה מצבו הכלכלי מול החותן ביום מן הימים וכיו"ב. היא רק חושבת "איזה מלאך, איזו נשמה, כפרה שלי". וזו הנקודה של רבי שמעון בן נתנאל – האם אתה יכול להסתכל במראה ולראות 'נולד'? האם אתה יכול להישיר מבט אלי, אל חבר, ולראות 'נולד'? האם אתה יכול להסתובב ברחוב ולראות את היהודי שלידך 'נולד'? את כל המציאות 'נולדת' ומתהווה ברגע זה? לראות את הכל מתחיל ממש מההתחלה עכשיו?

בא רבי שמעון בן נתנאל ואומר לראות את הנולד זה יותר מכל שאר הדברים האחרים שאמרנו כי היכולת לעצום את העיניים ולנסות לראות עכשיו את ההוא המסכן, חסר הסיכוי הזה, החולה הזה, החוטא הזה, הפצוע הזה – האם אתה יכול לראות אותו 'נולד'? יש לך מושג איזה וכמה אנרגיות אתה תעביר אליו במבט כזה, אם רק תראה את הנולד? כמה כוחות?!

זה חדש לך שדברים נולדים? "אני היום ילידתיך" (תהילים ב', ז'). רבי שמעון בן נתנאל לא אמר את הרעיונות הנפלאים והחשובים של "דע מה שתשיב לאפיקורס" ושכל מעשיך יהיו לשם שמיים, אלא "הווי זהיר בקריאת שמע ובתפילה" – קריאת שמע נאמרת פעמיים ביום, ובה אנחנו מכסים את העיניים עם היד ורואים 'נולד' במקום לראות מת כשהעיניים פקוחות. פשוט לדעת להסתכל. לומר שהוי"ה ה' שהוא מהווה את העולם ממש עכשיו – הוא ה' אחד. "הווי זהיר" זה גם להיזהר, אבל זה גם להאיר, לשון זוהר, אור – דע מה מקור האור שלך. האם הוא המידע שראית עכשיו באינטרנט על המחלה, על המצב שלך, או שמא האור שלך נובע משמע ישראל המהווה הוא אלוקינו המהווה הוא אחד, כי הכל אחד – גם אם במצב כזה או במצב אחר, כי הוא רואה את הנולד?!

אנחנו אומרים קריאת שמע וממנה ממשיכים לתפילה, תפילת שמונה עשרה, כי אין לך להתפלל אם לא אמרת "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" בעומק ובהבנה. האם אתה באמת מאמין ב-"רפאנו"? האם אתה מאמין ב-"סלח לנו", ב-"חנון המרבה לסלוח"? מופיע בתניא שאם אתה לא מאמין שהקב"ה חנון המרבה לסלוח הרי שהברכה שלך לבטלה ואסור לך לברך אותה. אם יש לך ספק – אסור לך לברך כי "ספק ברכות להקל".

הרואה את הנולד. אבל כשאתה מתפלל אל תעשה את תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים, ממש כמו בשעת צירי הלידה – זה המקום הכי קרוב למוות והכי קרוב לחיים, וממנו ייצא שאתה לא תהיה רשע בפני עצמך. ראיתם פעם תינוק רשע? אין דבר כזה. אם תראה נולד לא תהיה רשע בפני עצמך.

הרואה את הנולד זה דבר קשה, רגעים קשים ואנחנו הגברים צריכים ללמוד את זה מנשותינו. זו נקודה שבה הקיים מתפרק לגמרי, מקום שהכל מתחיל בו באמת באמת מההתחלה. הכל מתהווה מחדש ואין שום קונספציה שעוצרת אותך. לראות נולד הוא דבר שכל כך טבעי לנו וכל כך רחוק מאיתנו.

אף לילות ייסרוני כליותי

הקדשנו את השיעור להחלמת חנה בת שרה יונה ומרגלית בת יהודית שעברו אתמול נתוחי תרומת והשתלת כליה מזו לזו, וחשבתי לעצמי שזה דבר לא ייאמן, וצריך לברר אותו. איפה מופיעה המילה כליות בתהילים? –

אֲבָרֵךְ אֶת ה' אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי. (תהילים ט"ז, ז')

לא זכיתי להיות איש מדע אבל הבנתי דבר עצום. חיפשתי למה קוראים לכליה – 'כליה'? שאלתי גם את הרופאים. הכליה היא איבר מיוחד – אחרי שתורמים כליה אחת, השניה תתפקד בתור שתיים, בעז"ה. זה פלא – יש אפשרות גם להוריד אוזן אחת והשניה תמשיך ותתפקד כמו שתיים? אולי ריאה? רגל? אז למה מלכתחילה הקב"ה נתן לנו שתי כליות?

חלק מהאיברים בגוף הם בלשון זכר – לב, כבד, אף למשל, ויש גם בלשון נקבה – ריאה, בלוטה, עין. אבל אין עוד איבר בגוף שצורת הנקבה שלו היא עם י' לפני הסיום. למה כליה ולא 'כֶלָה'? יש רק עוד תיאור אחד בעברית שכאשר הוא הופך מזכר לנקבה הוא מקבל י' באופן דומה – צורת הנקבה של 'רֵעַ' היא 'רעיה'. אבל רעיה היא לא ממש חברה, כי "כנס רעים" זה אמנם כנס חברים אבל "כנס רעיות" זה לא כנס חברות אלא כנס נשים נשואות. המילה רעיה מופיעה רק בשיר השירים. הרעיה היא 'האשה של', הכלה של הדוד, היא כנסת ישראל – "רעייתי בין הבנות". רע בארמית זה לא רק חבר אלא גם רצון – רעוא. הרעיה היא העושה את רצונו של הקב"ה – כל הרצון שלו מופיע דרכה, היא הרעיה שלו.

נחזור לכליה – אולי זה מלשון כלי, אולי מלשון "נכספה וגם כלתה". מי שחסרה לו כליה – זו התמודדות נוראה וקשה, ממש אין לו חיים. כליה זה מלשון "כלות הנפש". שלשת אלפים שנה אחרי שדוד כתב את תהילים, מסתבר שיש לי בגוף איבר שמישהו כלה אליו, משתוקק וכוסף אליו, ושהאיבר הזה כוסף להגיע למקום שלו, ואתה שומר החינם שלו.

לתת צדקה זה זה לתת כסף, נכון? וכסף גם הוא לשון כיסופים. לך יש אלף דולר – מתוכם חמש מאות דולר הקב"ה שם אצלך כפקיד בנק שתשמור אותם לחלוקה למישהו שכוסף אליהם, צדקה. הכסף הזה הוא הכיסופים שאיתו יכולים להחיות. השאלה היא האם זה שלך או שמא זה של י'ה. אתה מחזיק את הכלי – ואם זה שלו, הרי שהכל יכול להיוולד מחדש.

כמו לפני לידה

ביומיים-שלשה שלפני תרומת הכליה, אמרה לי רעייתי חני תחי' שהתחושה שלה היא "כמו לפני לידה", ואני לא הבנתי את כוונתה, אך אני חושב שכעת יש לי יותר מושג; אשה עוברת הריון, לא תמיד קל. את מכירה את התינוק שעתיד להיוולד? ולמרות זאת את משוכנעת שתקבלי אותו כמות שהוא, נכון? אבל אולי הוא לא נחמד? אולי הוא דומה לצד השני, הפחות נחמד של המשפחה? אולי הוא יהיה מעצבן? – הרי את תתני לא את החיים שלך בכל מצב. אבל פה, בהריון, יש איזו נקודה – הרי הוא ברחם שלי. הוא הילד שלי, הוא החיים שלי. ואילו בתרומת כליה?

שאלתי את רעייתי – "את יודעת למי את נותנת את הכליה שלך? אולי היא לא נחמדה? אולי הוא אחר?", והיא ענתה לי – "זו לידה! היא יכולה עכשיו להיוולד. אני הולכת להוליד!". אמא אומרת על התינוק שעוד לא נולד לה שהוא 'נשמה', שהוא 'מלאך' – כי היא יודעת שזה לא שלה, כי היא יודעת שזה מלמעלה, שהוא י'ה, כי את יודעת שאת כלי- י'ה. וכשאת משוכנעת שאת כבר כלי-י'ה, נותנים לך עוד ציר כדי שבטוח תהיי משוכנעת, ועוד אחד ועוד אחד.

מי שעמד ליד חדרי לידה שמע הרבה צעקות של "אלוקים!" ולא רק בגלל תפילות, אלא בגלל שפה נמצאים עכשיו אלוקויות ואלוקות חשה אלוקות. פתאם את הופכת להיות לכלי ביד ה', כלי-י'ה, ואת בכלל לא צריכה להכיר את התינוק – הרי זה הקב"ה! זה הרואה את הנולד.

זה כל כך עמוק וכל כך פשוט. "הוי זהיר בקריאת שמע" – כשעוצמים את העיניים, לא רואים אור, לא זוהרים, אבל הדרך היחידה שלך לראות אור אמיתי היא לעצום את העיניים מכל הקונספציות שאתה מכיר. לא מספיק? אז הנה עוד ציר ועוד אחד, עד שהעיניים יעצמו, וכשהן יעצמו תגיד "ברוך אתה ה' גאל ישראל" ותתפלל. ואז זה לא יהיה קבע אלא תחנונים ואז אין בכלל אפשרות שתהיה רשע בפני עצמך.

רגע, אבל התינוקת הזו, במקרה דנן של השתלת הכליה היא בכלל אלמנה עם ילדים בת חמישים או שישים, היא לא תינוקת. האם אני עדיין יכול לחיות בתודעה של כלי-י'ה? כן, אתה יכול!

מנחם ציון ובונה ירושלים

ביום שחרב המקדש לא קיבלנו כח – נולד המשיח. וקוראים לו מנחם, שבעברית זה לא רק אחד שאומר לך מילות ניחומים כשקשה לך אלא זה גם מי שמהפך לך את כל העולם, כמו שזה בא לידי ביטוי בפסוק –

וַיִּנָּ֖חֶם ה' עַל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת לְעַמּֽוֹ. (שמות ל"ב, י"ד)

להינחם זה להתהפך, להתחרט, לחשוב מחדש, להחליט הפוך, להבין שכל מה שידעתי הוא לא נכון! כשאני בא לנחם אדם, ל"ע ברגע הקשה שלו, אני בא ואומר לו "אני אתך", אבל אז הוא אומר לי – 'תודה רבה אבל כשאתה הולך אני נשאר לבד', ואז אני אומר לו עוד מילה – 'קשה לי לומר את זה, אח שלי, אבל דע ש'מנחם ציון' הוא גם 'בונה ירושלים'. המקום ינחם, מן השמיים תנוחמו – והכוונה בזה היא 'אח מתוק, בוא נראה הפוך. אולי מה שאתה ואני קוראים מוות זו העוצמה הגדולה ביותר של איזה שהם חיים שאנחנו לא יכולים לתפוס בכלים שלנו וצריך כלי-י'ה בשביל להבין את זה? בוא נתנחם, בוא נתהפך, בוא נראה נולד'.

אין לי מושג איך עושים את זה אבל אני יודע איך לבקש מהקב"ה לנחם אותי. "מה שמו? מנחם שמו". היהודי הזה היה עומד וחורש – החרישה היא ההכנה לזריעה. יש לו תכנית לעונה הקרובה. הוא בונה את עולמו הכלכלי, יש לו תכנית. הוא לא בטלן, הוא חורש. וכשאתה חורש ובונה את כל התכניות שלך, ובצדק, אתה לא יכול לשמוע את מה שגועה הפרה. הפרה היא החי, הטבע, זו החיה היחידה ששמה הוא על שם התפקיד שלה – פרה, לפרות ולרבות. יש הרבה בהמות אבל היא היחידה שזה שמה וזה תפקידה, היא נותנת חלב. במקומות של עבודה זרה עשו אותה לאלוהים – בהודו למשל. היא פרה. והפרה הזו גועה, והטבע הזה פרה ורבה וממשיך טכנית, והוא גועה כי הוא מרגיש שבית המקדש חרב, וכשבית המקדש של היהודים חרב, הפרה גועה אחרת – הכל נגמר, אין טעם יותר לכל הפריה והרביה בעולם כי אין בית מקדש יותר.

מודה אני לפניך

בבית המקדש יש מזבח ובמקומו, כך מביא הרמב"ם להלכה, נוצר האדם ע"י הקב"ה "עפר מן האדמה" –

המזבח מקומו מכוון ביותר ואין משנין אותו ממקומו לעולם… ומסורת ביד הכל: שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא. אמרו חכמים: אדם ממקום כפרתו נברא. (רמב"ם הל' בית הבחירה, א', א'-ב')

לנו קשה מאד לדעת את מיקומו המדויק של המזבח, וחז"ל מביאים ששמואל ודוד לא ידעו אף הם את המיקום עד שהם התעמקו בסוגיה ובא הנביא וגילה את זה לדוד, אבל מקום המזבח הוא מקום הלידה של העולם, הוא הכח לראות את הנולד. והנסכים שאתה מביא עם הקרבן, והחטאת שאתה מביא, והאשם וכו' – אתה בא להיולד מחדש. שם נולד האדם.

"וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ב', ז') – האם אנחנו לא מבינים למה כל המלחמה שאנחנו נמצאים בה היא על אל-אקצה? אנחנו לא תופסים שכל המלחמה של כל העולם היא על הנקודה הזו, של ההיוולדות – האם העולם נולד? זו מלחמה על האם ינצחו אלו שרוצים להיוולד ולהוליד ילדים או חלילה אלו שרוצים למות ולהמית?

אם התשובה על השאלה 'האם העולם יכול להיוולד?' היא חיובית, זה אומר שגם אתה מלך איראן, מלך אשור, מלך בבל – גם אתם תהיו כלי-י'ה. האם אתם מוכנים לקבל את זה ולהוריד את הכתר, ולהבין ש-"ה' אלוקי ישראל מלך"?

הפרה גועה, בית המקדש חרב, והיהודי ממשיך וחורש. חרישה זה הדבר הכי נפלא שיש – הוא חורש לקראת הזריעה. חורש בעברית זה אותו שורש של חרש. כשאתה חורש – אתה חרש לקולות האחרים. וזה בסדר גמור, רק תהיה מודע לזה שאתה חרש. לפעמים אתה חוטף מכה שמטרתה היא להוציא אותך מהחרשות שלך, כי אתה מצידך לא רוצה להפסיק את החרישה – וזה בסדר, אבל תאזין. ומי שכן יודע לזהות את הקול של הפרה, כשהיהודי לא מודע לזה שבית המקדש שלו, כלומר של כל העולם, כלומר מקום הלידה של כל העולם, חרב – זה דווקא הערבי, שמחכה שאנחנו נביא לו כבר את הבשורה של "בית תפילה לכל העמים". והוא אומר לו – "יהודי, התר פרתך, התר מחרשתך". השאלה היחידה שאתה צריך לענות עליה, ולוואי שנדע תמיד לענות עליה, היא "מי אתה?", כמו שהוא שאל אותו בתחילת המדרש. וזו השגה גדולה לענות "אני יהודי", כי יכולות להיות הרבה תשובות אחרות כשאתה חורש – אני חקלאי, מהנדס, עורך דין, אני איש העולם, אני רב גדול עם שטריימל. כל מיני תשובות טפשיות יכולות להיות, אבל רק אחת אמיתית – יהודי. שורש המילה "יהודי" היא להודות. מי שמודה הוא מי שבטל אל מקורו. זו המילה הראשונה שאנחנו אומרים כל בוקר – "מודה אני לפניך". 'תראה אבא, הכל אני יכול, חוץ מלהיוולד מחדש כל בוקר. את זה אני לא יכול. זה אתה החלטת'. כשאתה אומר חזק את המילה הזו אתה מתחיל לראות את הנולד.

לרצות לשמוע בכי של תינוק

"יהודי אני". ואז הוא שומע את הפרה בפעם השניה ואומר לו – "יהודי, יהודי, אסור פרתך, אסור מחרשתך שהגואל שלכם נולד". במאמר המוסגר – היום אני יכול להבין למה רבן יוחנן לא ביקש מהקיסר שלא יחריב את ירושלים ואני גם מבין שרבי עקיבא לא ביקש לחלוק על רב רבותיו. כולם אומרים שהוא לא ביקש את ירושלים כי לא היה סיכוי לזה להתקבל וכו' אבל אז קשה על רבי עקיבא – האם הוא חשב שזה כן היה מתקבל? האם זה ויכוח פוליטי? לעניות דעתי אם רבן יוחנן היה מבקש את ירושלים הקיסר לא היה מחריב אותה, אבל רבן יוחנן אמר 'בבית ראשון כבר היינו, וגם בבית שני. אני לא רוצה בית מקדש שקיים בגלל טובות של קיסר. אנחנו שואפים והולכים ללידה מחודשת של בית מקדש אמיתי, שאנחנו בונים אותו מלמטה והקב"ה בונה אותו מלמעלה, ובינתיים תהיה יבנה וחכמיה ושם נלמד לחרוש'. וזה – 'אסור פרתך, אסור מחרשתך', אבל היהודי לא שומע לערבי ולא עושה את זה ובמקום זה הוא מוכר את הפרה ואת המחרישה והולך לקנות לבדים של תינוקות, מייצר טיטולים, כי הוא רוצה לפגוש את אמא של מנחם. הוא הולך להיפגש עם תינוקות ואימהות. הוא לא ידע לשמוע עד עכשיו, הוא היה חרש, ולכן עכשיו הוא רוצה לשמוע בכי של לידה, של תינוק. הוא מסתובב בכל הערים ומגיע לבירת ערבא בבית לחם יהודה, שם מקומו של ישי בית הלחמי "בן פרצי", שם "נשמחה ונגילה". ומה עושים שם בבירת ערבא של בית לחם יהודה? – שם רחל בוכה על בניה כי איננו, שם היא יודעת לא שישובו בנים לגבולם בעתיד אלא ש-"שבו בנים לגבולם", רק שאנחנו צריכים להתבונן ולראות את הנולד. שם הוא שומע את כל הנשים אומרות "אמא של מנחם, קחי לבדין לתינוק שלך" – עכשיו הנשים הן המחרשות והפרות של הסיפור הקודם. הן קוראות ואומרות לאמא של מנחם – כל העולם תלוי בך! כל העולם יכול לכלות ורק כאשר הוא כלה (נגמר) הוא כלה (מתעלה). אין עוד שפה כזו בעולם! רק כשהוא כלה הוא הופך לכלי-י'ה.

עכשיו נבין איך הקב"ה קורא לנו כשהוא אוהב אותנו – 'כלה', כלה שלי. את כבר אלפיים שנה כלה וכל רגע ורגע את יותר ויותר כלה. את כלי-י'ה.

תמיד הבנתי את הפסוק שציטטנו לעיל "אֲבָרֵךְ אֶת ה' אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי" (תהילים ט"ז, ז') שזה לשון ייסורים. אולי זה נכון, אבל לא כך מפרשים חז"ל ולא המפרשים. כליות הן היועצות, המלמדות. חז"ל אומרים שאברהם אבינו למד את תורתו משתי כליותיו שנעשו לו כשני רבנים שהיו נובעות ומלמדות אותו חכמה ותורה (ע"פ ילקו"ש בראשית כ"ה, א'). אנחנו מכירים את הביטוי "מוסר כליות". הקב"ה נתן לי דרך הכליות עצה – "אף לילות", גם בחושך, בלילה, מלמדות אותי הכליות ש –

שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט. (שם ח')

וזה גם הפוך – רק כאשר "שויתי ה' לנגדי תמיד" אני אשמע את הקול של כליותיי. "כי מימיני בל אמוט" – אני לא יודע פה אם מדובר על כליה אחת או על השניה, עם הימים אני אסתדר – אתה בראת אותי כך כדי שאני אלמד את זה שיש לי כח להוליד את האחות שלי, שאינני יודע מי היא אבל היא הבת שלך, כפי שאני הבן שלך. "אנו לי-ה ועינינו לי-ה".

לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן

הוא נעשה מוכר לבדין, ואמא של מנחם לא באה לקנות לבדין. הכח של אמא, והגיע הזמן שאנחנו האבות נבין אותו, הוא הכח לחיות את האינסוף ולומר דוגרי שזה קשה ואי אפשר לסבול את זה – ודי עם כל הדרשות שלך שהכל בסדר. היא מרשה לעצמה לומר "שיחנקו שונאיהם של ישראל", היא לא רב חשוב – לה מותר לדבר. היא אמו של המשיח. והיא לוקחת את הלבדין בהשאלה, היא לווה כסף. זוכרים מה אמר רבי שמעון בן נתנאל, שהוא ההיפך של "הרואה את הנולד"? – "הלווה ואינו משלם". היא לווה כסף. האם אתה מבין שכולנו לווים? שכל מה שיש לי בחיים זו הלוואה? אתה מתכנן להחזיר את ההלוואה שקיבלת? חשבת על זה בביזנס האחרון? "אחד הלווה מן האדם ואחד הלווה מן המקום" – כן, אתה לווה.

הפסוק אותו ציטט רבי שמעון בן נתנאל היה –

לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן. (תהילים ל"ז, כ"א)

הפירוש שם הוא – אני הרשע של הפסוק וזה בסדר. אני אעשה תשובה בעז"ה. הצדיק של הפסוק, כך מבארים שם המפרשים, הוא הקב"ה שהוא חונן ונותן – הוא יודע שלא תמיד אני מחזיר את ההלוואה, הוא יודע, ולמרות זאת הוא חונן ונותן. איך? הוא נתן לאחד מאה דולר כדי שהוא ייתן ממנו לאחר עשרים. איך זה להיות פקיד עו"ש של הקב"ה? זה תפקיד חשוב. אתה מנכ"ל הבנק שלו ית'. הוא הפקיד אצלך כליה כזו – רק לך. הוא שלח המון חכמים ורופאים וכו' כדי שיבדקו שזה מתאים בדיוק מוחלט למישהו אחר.

דוד המלך אומר בתהילים –

הֵן אֱמֶת חָפַצְתָּ בַטֻּחוֹת וּבְסָתֻם חָכְמָה תוֹדִיעֵנִי. (תהילים נ"א ח')

מבאר שם רש"י ש-"טוחות" הן הכליות, שהן פתוחות וסתומות. יש אמת שאתה חפץ אותה בטוחות ודרך הסתום אתה מודיע לי את חכמתך. אבל התנאי הוא שתזכור שאתה לווה ואתה זוכה לשלם, וזה בסדר שלפעמים אתה קצת שוכח את זה אבל תזכור שכאשר אתה שוכח אז אתה הרשע של הפסוק, ולמרות זאת – הקב"ה "צדיק חונן ונותן" – יש לך עוד צ'אנס ועוד צ'אנס.

אמא של מנחם

וכך אומר לה הרוכל הזה שפעם היה חורש – 'אני, את, אתה – מה אכפת לי מכסף'. האם הבנו לאיזו מדרגה של איש עסקים הוא הגיע? הוא לא אומר לה 'קחי ואני כבר אסתדר', אלא "מה אכפת לי?" – ממש כמו "השלך על ה' יהבך" (תהילים נ"ה כ"ג), כלומר 'קחי, הרי את משלמת לי פי מיליון ממה שאני נותן לך. את נותנת לכלי-י'ה שלי את המקום שהקב"ה רוצה, את מגלה אותי. קחי ואני חוזר ופורע'. והוא חוזר ומחפש אותה והיא אומרת לו " מאז שראיתני באו הרוחות ונשאוהו", פירוש – הוא נמצא, מנחם, הוא קיים, הוא נולד כל פעם מחדש, הוא נולד בתשעה באב. לאו דווקא ביום הזה, בתאריך ט' באב, אלא הוא נולד כשאתה קולט את תשעה באב, כשאתה במנחה של תשעה באב הוא נולד. כשהבית נשרף ואת שוטפת את הרצפה הוא נולד. כשהחיד"א מתנצל כדי לא להפריע לאמונה של הנשים שלנו, אז הוא נולד.

הוא לא נולד בכל דור אלא בכל יום, רק שבאו הרוחות ונשאוהו. וכשאני אהפוך ואת תיעשי לכלי-י'ה – הוא יהיה. הוא רק רחק ממני. "כי רחק ממני מנחם משיב נפשי". אמא של מנחם אומרת את מה שרק היא יכולה להגיד – 'שום דבר אחר לא משיב את נפשי חוץ מהגעגוע למנחם. שום חלופה, שום קשקוש ושום קונספציה לא מהווה תחליף למנחם. רק הוא משיב נפשי'.

זה דבר מופלא שיהודים קוראים לחודש הזה "מנחם אב". לענ"ד לא רק על זה שאבא מנחם אותנו או שאנחנו מנחמים אותו אלא אולי גם על שמו של המשיח, על שם מנחם הזה, על שם הכח להיוולד והכח להוליד. מנחם הוא המשיח שנקרא 'הילד של הקב"ה'. הוא האבא שנותן לנו כח באמת לראות את הנולד, להבין באמת שכאשר דברים מתפרקים במעגלים הכי קרובים – נולד משיח, נולדת אלוקות. והזכות הזו שכל הפרות של העולם וכל הערבים של העולם, גם אם לא תמיד מתחשק לנו לחשוב באופן הזה, מחכים כבר לשמוע את זה בגעיות. וההבנה שלנו שהקב"ה לא מוותר עלינו ולפעמים נותן לנו כאלו כאפות רק כדי שנפסיק את החירשות שלנו, כדי שנבין שאנחנו לא חורשים לזריעה שחשבתי שאני חורש לקראתה, אלא אני בכלל חורש את התלם של המשיח. דמיינתי שאני חורש איזה מפעל גדול – והקב"ה לוקח אותי להבין את מה אני באמת חורש.

בימים האחרונים אני מסתובב בשיבא ורואה את החיילים הגיבורים האלה שלנו, ואתה רואה ילדים ששומעים את הגעיה, שמכרו כבר חמש מאות או שש מאות ימים במילואים את הפרה ואת המחרשה שלהם, והפכו להיות מוכרי לבדין לתינוקות כדי למצוא ילד אחד שלנו, חי או חלילה כאן מת. רק מי שרואים נולד יכולים להיות רוכלים איפה שאומרים להם – בעזה, בלבנון, באיראן, עד שנמצא את אמא של מנחם, ואז נמצא גם את מנחם, ופה הוא משיב נפשי. הרוחות נשאו אותו אבל הוא נולד והעולם ייבנה איתו מחדש.

קרא עלי מועד

פתחנו באר"י הק' ונסיים איתו. האמת היא שבכל בוקר אנחנו פותחים איתו את היום. הוא קבע שלפני שאנחנו הולכים להתפלל, עלינו לקבל על עצמנו מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך". רש"י במסכת שבת מסביר את הפסוק הזה ואומר ש'רעך' הוא הקב"ה. זה לא ייאמן. כן, כן – הקב"ה. הבנת, מותק? "ואהבת לרעך כמוך" זה לא שבמקרה בגלל שנאת חינם חרב הבית. שנאת חינם היא שהקונספציה שלי תגרום לחרישה טובה יותר, ואהבת חינם היא להבין שהכליה שלי היא בכלל לא הכליה שלי, היא של הקב"ה. והדרך שלי להגיע לאהבת ה' היא רק דרכך, דרך "ואהבת לרעך כמוך".

שבעז"ה הקב"ה ייתן לנו בתשעה באב הקרוב לחגוג כבר את הלידה ממש, לחגוג כמו שלא חגגנו אף פעם ומעולם לא הבנו.

בתשעה באב לא אומרים תחנון, אף פעם לאורך כל ההיסטוריה מעולם לא אמרו, כי היום הזה נקרא "מועד". חז"ל מביאים פסוק ומפרשים אותו באופן שנשמע ציני –

… קָרָ֥א עָלַ֛י מוֹעֵ֖ד לִשְׁבֹּ֣ר בַּחוּרָ֑י… (איכה א', ט"ו)

בפשט הכוונה היא שהקב"ה קבע זמן, מועד, לשבר, אך מזה למדו חז"ל שלא אומרים תחנון ביום הזה. איך זה? – יום יבוא ונפגוש בחורים שיסבירו לנו ששבר הוא המשבר עליו היולדת יולדת, ובינתיים אל תגידו תחנון, ומאידך גם לא הלל, כי עוד לא נוצר ההלל הראוי לתשעה באב. אנחנו בכלל לא מבינים מה הולך ביום הזה. אתם חורשים, אומר לנו הקב"ה, ובלעדיכם אני לא יכול לעשות כלום. אתם חורשים אבל מדי פעם תזכרו שאתם חרשים. תעצמו את העיניים חזק, תשמעו את הקול ותזכרו שתשעה באב הוא מועד. אתם מביאים לימות המשיח. "כל ימי חייך – להביא לימות המשיח" – אתה, את ואני. לא מאמינים? תראו את הנולד!

מאיסה שכולה אהבה

ומילה לסיום. סיומה של מגילת איכה הוא בשני פסוקים –

הֲשִׁיבֵ֨נוּ ה' אֵלֶ֙יךָ֙  וְֽנָשׁ֔וּבָה חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם. כִּ֚י אִם־מָאֹ֣ס מְאַסְתָּ֔נוּ קָצַ֥פְתָּ עָלֵ֖ינוּ עַד־מְאֹֽד. (איכה ה' י"ט-כ')

תקשיבו לזה בקריאת המגילה השנה, ובעז"ה גם כשיבוא משיח, נמשיך לקרוא את המגילה, וכפי שאומר הרבי מקוצק זיע"א, רק שאז זה יהיה עם טעמים של מגילת אסתר ועם ברכת שהחיינו גדולה, ואז נתחיל להבין את המגילה הזו סוף סוף.

הפסוק האחרון נשמע קשה לאוזנינו, ואכן נקבע שעל מנת שלא נסיים בו חוזרים על הפסוק שלפניו שוב, כל הקהל יחד – "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם", ועדיין – הרי הפסוק האחרון קיים. אז האם באמת יש שתי אופציות? או שתשיב אותנו ותחדש ימינו כקדם או "מאס מאסתנו"? חס וחלילה. בואו נקשיב למדרש – רבש"ע, אנחנו רוצים לשוב ואתה תשיב אותנו, תתן לנו לראות את הנולד ותחדש את ימינו כקדם כאילו עכשיו נולדנו. תחשוב שאשתך עכשיו על ידך היא תינוקת – היא יפה, נכון?. ובוא נדבר דוגרי, רבש"ע – מכירים אחד שיוצא לדייטים, מבלבל לבחורה את המוח, משגע אותה לגמרי? ואחרי שהוא ישב אצל הפסיכולוג הוא הבין שזה לא מתאים והם החליטו לחתוך סופית. יומיים אחרי זה הוא שולח לה פתאום הודעת סמס – 'וגם תדעי שאת מעצבנת אותי!". בא אליו איש חכם ואומר לו – 'תשמע מותק, אם באמת נמאס לך ממנה, למה אתה שולח אליה סמסים?, הרי נמאס לך!'. ככה מסתיימת המגילה – 'אבא בוא נדבר רגע דוגרי, הרי אם חלילה היית מואס אותנו לגמרי, לא היית קוצף עלינו עד מאד, ואם אתה קוצף עדיין, זה רק מעיד שלא מאסת אותנו מעולם. פשוט רצית עוד ציר לידה. אתה מאוהב בנו בלי הפסקה, ולא הפסקנו לעניין אותך לרגע, ואתה מחכה כל הזמן – ולכן "השיבנו אליך ונשובה חדש ימינו כקדם", שנזכה לגאולה שלמה בב"א.

1. כמדומני שהניקוד הנכון הוא לא "חָרַב" אלא "חָרֵב", ואכמ"ל. ↑

באמצע השיעור ישנה הפסקה קצרה, עקב אזעקה.

למה חוברו מטות ומסעי יחד?

בשבוע שקוראים בו שתי פרשות, כמו בשבוע שלנו, יום רביעי בשבוע הוא היום שבו מתרחש החיבור בין הפרשות, ותמיד תמהתי אותי למה חיברו את שתי הפרשות שלנו, מטות ומסעי, יחד. השאלה איננה מצד ענין העיבור והחודשים אלא מה הקשר המהותי בין שתי הפרשות הללו? כל אחת מהפרשות הללו ארוכה מאד, יחד הן עולות למאתיים ארבעים וארבעה פסוקים, דבר שאין לו עוד אח ורע בשום שבת אחרת בשנה. רק בפרשת מסעי לבדה יש מאה שלושים ושניים פסוקים! אבל השאלה בעיקרה היא שכל הפרשיות האחרות המחוברות, מלבד זה שהן קצרות, למשל אחרי מות וקדושים, נצבים וילך, תזריע ומצורע, בהר ובחוקותי וכו', הן בעצם פרשה אחת, עם נושא מרכזי אחד שמופיע בשתי הפרשיות גם יחד, אבל חיבור מטות ומסעי מחייב הבנה, כי לכאורה הן גם ארוכות מאד וגם הן עוסקות בנושאים נפרדים. אגב, אצל התימנים, בעיקר במנהג הבלדי, נוהגים לחבר את פרשיות חקת ובלק, והוא מנהג שעל פניו נשמע הרבה יותר הגיוני – הן קצרות יחסית והכל שם ענין אחד; בסוף חקת עם ישראל מגיעים ויושבים מול מואב ומתחילים לעסוק בהכנות לקראת הכניסה לארץ וכן פרשת בלק – שם מתואר היחס של מלך מואב אל העם היושב ממולו.

בואו ניזכר לרגע בנושאים שמופיעים בפרשיות מטות ומסעי; מטות פותחת בפרשת הנדרים ולאחר מכן עוברת למלחמת מדין, פרשה ארוכה בת למעלה מחמישים פסוקים, ולאחר מכן עוסקים בסיפור בני גד ובני ראובן. בתחילת פרשת מסעי התורה עוברת לסכם את המסעות של כל תקופת הנדודים במדבר, דבר שנראה כלא קשור לכל מה שהיה בפרשת מטות כאמור. אחרי זה התורה עוברת ועוסקת במצווה להוריש את יושבי הארץ, בגבולות הארץ ואז פרשה ארוכה על ערי הלווים וערי המקלט, והתחושה היא שזה לא אותו דבר כמו בחיבורי הפרשות האחרות. אמנם כשנעמיק נגלה נקודת דמיון פלאית, עמוקה ביותר ונגיע אליה עוד מעט מתוך התבוננות בספר "היום יום" של אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש זיע"א, באמירה של יום רביעי של פרשת מטות ומסעי.

מלחמה ייחודית

נתחיל בפרשות הארוכות שמנינו – מסעי ישראל במדבר, פרשת בני גד ובני ראובן ומלחמת מדין. מלחמת מדין שונה מכל שאר המלחמות האחרות. שאר המלחמות, ובהן גם מלחמת בני גד ובני ראובן, עוסקות בכיבוש הארץ או בהגנה מיד צר, למשל במלחמת עמלק או במלחמה בערד. לעומת זאת מלחמת מדין שונה מהותית לחלוטין. היא היחידה בהיסטוריה של עם ישראל שבה שבט לוי לוקח חלק פעיל, אולי הפעיל והמרכזי ביותר מבין כל השבטים, ולא זו אלא זו – הרמטכ"ל שמוביל את הלחימה הוא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, וצריך להבין מה הנקודה המיוחדת במלחמה הזו שהפרשה מאריכה מאד בה, בשלל ובמלקוח שבה. דבר נוסף שהפרשה מלמדת אותנו מהמלחמה הזו היא פרשת הגעלת הכלים וליבון וכו', וצריך להבין – אם התורה רוצה ללמד אותנו את הנושא הזה, למה היא חיכתה לפרשת מטות ולא לימדה אותנו את זה כבר במלחמות קודמות – מול סיחון ועוג, למשל?

נשים לב גם לתוכן המלחמה –

וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר. נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּֽאָסֵ֥ף אֶל-עַמֶּֽיךָ. וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל-הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָֽלְצ֧וּ מֵֽאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִֽהְיוּ֙ עַל-מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת-ה' בְּמִדְיָֽן. (במדבר ל"א, א'-ג')

הקב"ה אומר "נקמת ישראל" אך משה מדבר על "נקמת ה'". מעניין. הערה מרתקת שניכנס אליה בהמשך היא מה שמובא בספר 'היום יום' ליום כ"ח תמוז –

לכל אחד מהרביים היו מאמרים קבועים במיוחד בשביל זה (לטהר אויר העולם), אשר פעם בשתים או בשלש שנים היו חוזרים עליהם ברבים. אחד ממאמרי רבנו הזקן – 'החלצו' שב"לקוטי-תורה" בלי ההגהות… (היום יום, כ"ח תמוז)

צריך להבין מה הכוונה "לטהר את אויר העולם" ועוד – למה דווקא המאמר הזה, "החלצו", מכל המאמרים של אדמו"ר הזקן, עוד לפני שאנו עוסקים בתוכנו, עניינו הוא לטהר את אויר העולם?

החלוצים כמרגלים – השוואה קשה

נעבור לבני גד ולבני ראובן, וננסה לראות מהי הנקודה המקשרת בין הפרשיות. אנחנו זוכרים את התמיהה הגדולה שם, כשהם באים למשה רבנו ואומרים שהם רוצים את עבר הירדן המזרחי כי הם אנשי מקנה והאזור הוא אזור מקנה. עוד לפני שהם מסיימים את דבריהם, משה רבנו 'נופל עליהם' בהתקפה קשה –

…הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֨אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה. (שם ל"ב, ו')

כולנו גם זוכרים שרטרואקטיבית, מסתבר, שבני גד וראובן יוצאים להיות החלוצים בפועל של מלחמה בת ארבע עשרה שנה ברציפות! משה התכוון שהם ישתתפו במלחמה שארכה שבע שנים של כיבוש, ואילו הם הגדילו והוסיפו ונדרו נדר –

לֹ֥א נָשׁ֖וּב אֶל-בָּתֵּ֑ינוּ עַ֗ד הִתְנַחֵל֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַֽחֲלָתֽוֹ. (שם י"ח)

ושלב החלוקה הזה לקח עוד שבע שנים, ורק אחרי ארבע עשרה שנה הם חזרו הביתה! ביריחו כשכתוב "והחלוץ הולך לפני הכהנים…" (יהושע ו', ט') הכוונה היא אליהם, ומשה רבנו אף יבקש להיקבר בנחלת שבט גד "כי שם חלקת מחוקק ספון". אבל מילא שמשה מתנה איתם תנאים וכו' אבל הדבר שהכי מפריע לכולנו היא ההשוואה שמשה רבנו עושה ביניהם לבין המרגלים –

וְלָ֣מָּה תְנִיא֔וּן אֶת-לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֵֽעֲבֹר֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-נָתַ֥ן לָהֶ֖ם ה'. כֹּ֥ה עָשׂ֖וּ אֲבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּשָׁלְחִ֥י אֹתָ֛ם מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ לִרְא֥וֹת אֶת-הָאָֽרֶץ. וַֽיַּעֲל֞וּ עַד-נַ֣חַל אֶשְׁכּ֗וֹל וַיִּרְאוּ֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ וַיָּנִ֕יאוּ אֶת-לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְבִלְתִּי-בֹא֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-נָתַ֥ן לָהֶ֖ם ה'. וַיִּֽחַר-אַ֥ף ה' בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיִּשָּׁבַ֖ע לֵאמֹֽר. אִם-יִרְאוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֜ים הָֽעֹלִ֣ים מִמִּצְרַ֗יִם…  וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים לִסְפּ֣וֹת ע֗וֹד עַ֛ל חֲר֥וֹן אַף-יְהֹוָ֖ה אֶל-יִשְׂרָאֵֽלה' כִּ֤י תְשׁוּבֻן֙ מֵֽאַחֲרָ֔יו וְיָסַ֣ף ע֔וֹד לְהַנִּיח֖וֹ בַּמִּדְבָּ֑ר וְשִֽׁחַתֶּ֖ם לְכָל-הָעָ֥ם הַזֶּֽה. (שם ז'-ט"ו)

ההשוואה של גדולי החלוצים בהיסטוריה היהודית למרגלים? זה לא רק מעליב אלא ממש לא מובן. הרי המרגלים עשו הכל כדי שלא ניכנס לארץ, ואילו בני גד ובני ראובן עוד לא עשו פה כלום, וגם אחרי שהם מדברים ומתקנים את עצמם ואומרים למשה שהוא לא הבין אותם נכון וכו', עדיין הוא מתעקש להעמיד להם תנאים – תנאי בני גד ובני ראובן – וכן הוא מעמיד להם את יהושע ואת אלעזר הכהן לוודא שהם יעמדו בהתחייבויתיהם, ואם לא הם לא יקבלו כלום, והוא מצרף את חצי שבט המנשה כדי לוודא שאכן זה יתרחש! למה הוא חושד אותם בהיותם מרגלים?! הרי יש הרבה דברים אחרים שיכולים לבוא יותר בחשבון לפני כן.

המילה שמשה רבנו משתמש להשוואה היא "ולמה תניאון" – מול המרגלים ש-"ויניאו את לב בני ישראל לבלתי בא אל הארץ". רש"י מסביר שם את המילה (שאגב הופיעה כבר לראשונה בפרשת הנדרים, "ואם הניא אביה אותה"), ואומר –

ולמה תניאון. תסירו ותמנעו לבם מעבור, שיהיו סבורים שאתם יראים לעבור מפני המלחמה וחוזק הערים והעם.

כלומר זו לשון מניעה והסרה. אתם מונעים את הרצון של העם ללכת לארץ. אצל המרגלים זה נכון, אבל אצל בני גד ובני ראובן?! בירור הנקודה הזו דורש שיעור בפני עצמו ובינתיים רק נזכיר את דיוקו של בעל העקדת יצחק זיע"א;

חלוצים – לפני בני ישראל או לפני ה'?

בני גד עונים למשה ואומרים –

וַֽאֲנַ֜חְנוּ נֵֽחָלֵ֣ץ חֻשִׁ֗ים לִפְנֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר אִם-הֲבִֽיאֹנֻ֖ם אֶל-מְקוֹמָ֑ם… (שם י"ז)

ואילו משה רבנו אומר להם –

וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אִֽם-תַּעֲשׂ֖וּן אֶת-הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה אִם-תֵּחָ֥לְצ֛וּ לִפְנֵ֥י ה' לַמִּלְחָמָֽה. (שם כ')

פעם כבר הרחבנו בנקודה הזו, ומי שיעבור לאורכה של הפרשה, יראה שבני גד ובני ראובן מדברים תחילה על "לפני בני ישראל" ואילו משה רבנו מנסה ללמד אותם ומדבר על "לפני ה'". ואכן הם מבינים את משה ועונים לו –

וַיֹּ֤אמֶר בְּנֵי-גָד֙ וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֔ן אֶל-מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר עֲבָדֶ֣יךָ יַֽעֲשׂ֔וּ כַּֽאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י מְצַוֶּֽה. טַפֵּ֣נוּ נָשֵׁ֔ינוּ מִקְנֵ֖נוּ וְכָל-בְּהֶמְתֵּ֑נוּ יִֽהְיוּ-שָׁ֖ם בְּעָרֵ֥י הַגִּלְעָֽד. וַֽעֲבָדֶ֨יךָ יַֽעַבְר֜וּ כָּל-חֲל֥וּץ צָבָ֛א לִפְנֵ֥י ה' לַמִּלְחָמָ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י דֹּבֵֽר. (שם כ"ה-כ"ז)

נשים לב שהם עונים למשה יחד, "ויאמר בני גד ובני ראובן" – "כולם כאיש אחד" כלשון רש"י במקום, על אף שאלו שני שבטים ולכאורה לכל אחד מהם יש אינטרס שונה, והם אף משנים את הסדר של הפרטים – בהתחלה הם אמרו "גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ" (שם ט"ז) ואילו כאן הם מקדימים את טפם ונשיהם למקנה ולבהמות – אבל האם זאת הנקודה? האם את זה משה זיהה כבעיה? – אך על כל פנים, הם משנים את הדיבור ומתאימים אותו לסגנון של משה – לפני ה'. אכן, ניתן כבר להבחין שיש כאן משהו מהותי, אבל עדיין צריך להבין מה ההבדל בין "לפני ה'" לבין "לפני ישראל", ובפרט כאשר אונקלוס מתרגם את המילים "כל חלוץ צבא לפני ה'" – "כָּל דִמְזָרֵז חֵילָא קֳדָם עַמָא דַיְיָ", כלומר – עם ה'! אז מה ההבדל? גם בפנייתם הראשונה למשה, בתחילת דבריהם, הם מזכירים –

הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה ה֙' לִפְנֵי֙ עֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל… (שם ד')

כלומר מההתחלה הם דיברו על שם ה', אז מה הנקודה המהותית פה? במה משה חשד בהם שהם כמו המרגלים?

אז שאלנו על בני גד ובני ראובן ושאלנו על מלחמת מדין, ונשאל גם על סיפור המסעות; כולם שואלים על פירוט המסעות אבל אנחנו נשים לב שכתוב שם –

אֵ֜לֶּה מַסְעֵ֣י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֥ר יָֽצְא֛וּ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם בְּיַד-מֹשֶׁ֖ה וְאַֽהֲרֹֽן. וַיִּכְתֹּ֨ב מֹשֶׁ֜ה אֶת-מוֹצָֽאֵיהֶ֛ם לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל-פִּ֣י ה'… (שם ל"ג, א'-ב')

מה הכוונה "ויכתוב משה"? הרי את כל התורה כולה כתב משה, לא רק את זה! ועוד – למה מודגש כאן שהם נסעו "על פי ה'"? הרי בכל המסעות כתוב שעל פי ה' הם נסעו ועל פי ה' הם חנו. נשאיר את השאלה הזו בינתיים בצד ונתחיל בשאלות הקודמות ששאלנו.

להמשיך שם הוי"ה שלמעלה מהעולם

ההשוואה בין החלוצים למרגלים היא השוואה שצריכה להדליק אצל כולנו נורות אדומות ומפחידות. בני גד ובני ראובן היו אנשים גדולים מאד, עד שמשה רבנו הודה לקב"ה על הזכות להיקבר בנחלת גד. גם במלחמת מדין ראינו שהקב"ה אמר למשה לנקום את נקמת בני ישראל ואילו משה אמר לבני ישראל לצאת ולנקום את נקמת ה', ועלינו לברר מהי הנקודה המהותית במלחמת מדין.

הרבי מליובאוויטש זיע"א מנתח את ההבדל הזה ואומר שכל שאר המלחמות שבהן נלחמנו כדי לכבוש את הארץ או כדי להגן על עצמנו מפני אויב שבא להילחם איתנו , עניינן היה בירור העולם. יש רוע בעולם וצריך למגר אותו ולהופיע בו את הטוב, כפי שבוררים פסולת מתוך אוכל. זו מלחמה. גם אנחנו בימינו נמצאים במלחמה, וכשיש מלחמה יש בירורים קשים מאד. בירור בתוך העולם. אמנם מלחמת מדין שעניינה הוא "לנקום נקמת ה' במדין", על ידה נמשך גילוי שם ה' שלמעלה מהעולם, ולכן בכל שאר המלחמות אין שייכות לשבט לוי ואף אסור לו להילחם כי הוא הובדל מענייני העולם. חלק גדול מפרשת מסעי יתאר את ההבדל בינינו לבין הלויים – ערי הלויים ומגרשיהם. תפקידו של שבט לוי, "עתה הפעם ילווה אישי אלי" (בראשית כ"ט, ל"ד), הוא להחדיר בנו את השם שלמעלה מהעולם, ולהלן נסביר את המושג החשוב הזה, שהוא הנקודה לענ"ד של פרשיות מטו ומסעי.

מלחמת מדין עניינה הוא להמשיך שם הוי"ה שלמעלה מהעולם – וזה שייך דווקא לשבט לוי. סיפרנו שאדמו"ר הזקן היה אומר וחוזר דווקא על המאמר הזה, "החלצו", אחת לשנתיים או שלש, כדי "לטהר את אויר העולם", והרבי מסביר איך מטהרים את אויר העולם – על ידי המשכה וגילוי שלמעלה מהעולם, כי עניינו של שבט לוי הוא גילוי והמשכה של שם ה' למעלה מהעולם ובמלחמת מדין חוזרים כולם ממנה בשלום, ובעז"ה נתפלל שגם אצלנו זה יהיה כבר כך. כשחוזרים הלוחמים ממלחמת מדין, משה רבנו מברר "החייתם כל נקבה", כלומר – יש עוד דברים לברר, ואיך יודעים אם היא חטאה או לא? אם החטיאה או לא? – היו בודקים אותה עם הציץ של פנחס בן אלעזר הכהן, שאיתו הוא יצא אל המלחמה וכשכלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו. לכאורה, כלי הקדש שייכים למקדש, שייכים אל הקודש ולא לשדה המערכה – אך פנחס הורג בחרב עם ה' המפורש עליו את בלעם ואת חמשת מלכי מדין.

יהודי לא יכול להיות נפרד מאלוקות

כדי להבין את המושג הזה שמלחמת מדין איננה בירור העולם אלא גילוי שם ה' שלמעלה מהעולם, אני מבקש להסביר את זה דרך המציאות שלנו. בספר "היום יום" לכ"ה בתמוז, שבאותה שנה (תש"ג) היה יום רביעי לפרשת מטות ומסעי, אומר הרבי הריי"צ זיע"א כך –

קיימים בחסידות שני ביטויים מאוד אופייניים: א) יהודי מכיר באלוקות וחש את העל-טבעי ואינו זקוק להוכחות על כך [כלומר האמונה של יהודי איננה תלויה בהוכחות, ולמרות שלפעמים זה לא נראה לנו כך, הרי שהאמונה טבועה בכל יהודי ויהודי בעצמותו. במהותו הוא יהודי, הוא מודה, הוא מרגיש בזה ואינו צריך מצד עצמו כל הוכחה לזה]. ב) יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות מנותק מאלוקות [וגם אם לא תמיד אנחנו רואים את זה כך בעולם ואף על עצמנו לפעמים – הקשר של יהודי עם אלוקות איננו ניתן להפסקה. כל העולם מנסה שנים רבות לומר שהקשר הזה ניתק ואנחנו 'כופרים' חלילה ושהוחלפנו – זה אינו נכון כי אי אפשר להפריד יהודי מאלוקות, ובעומק, יהודי אף לא רוצה את זה]. האמת היא ששני הביטויים – אחד הם: יהודי מכיר באלוקות וחש את הלמעלה מן הטבע ולכן אינו יכול להיות מנותק מאלוקות. (היום יום, כ"ה תמוז)

כלומר גם בלי להסתכל בכלל על כמה מצוות אתה מקיים ועל כמה תורה אתה לומד וכמה אתה יודע וכו' – בגלל שהקשר של יהודי עם הקב"ה הוא על-שכלי, הוא למעלה מהטבע, הרי שהוא אינו מונע מראיות והוכחות אלא מהתקשרות פנימית של הנשמה. כשיהודי פוגש יהודי אחר ומנסה לעורר אותו והוא מתעורר ליהדות – זו פגישה של שני ניצוצות שקיימים כל הזמן, וכיון שהמהות היא ההתקשרות הפנימית הזו של הנשמה, לכן הוא לא רוצה ולא יכול להיות נפרד מהאלוקות.

בחלק הראשון, שאמר שיהודי מכיר באלוקות ומרגיש את הלמעלה מהטבע, למרות שזה לא במושגי ההרגשות שאנחנו מכירים, הרי כאשר מתגלה הניצוץ מתגלה שזו המהות של היהודי, שהוא מכיר ומרגיש שהוא למעלה מהטבע והוא מרגיש את הלמעלה מהטבע. וכדי שהוא ירגיש את זה הוא עצמו צריך להיות למעלה מהטבע, כי אני לא יכול להרגיש משהו אם אין לי קשר אליו. ואילו החלק השני, שיהודי לא יכול ולא רוצה להיפרד מאלוקות, בא לומר בעצם את המציאות של הנקודה היהודית הזו.

החלצו – מאתכם

לפי זה נבין מה אומר משה רבנו לבני גד ולבני ראובן; בתחושות שרק משה רבנו יכול לחוש, עוד לפני שהם בכלל אמרו שהם יעברו "חלוצים לפני בני ישראל", שהרי הם רק התחילו לדבר ואמרו "מקננו וטפנו", מרגיש משה את הדבר ואומר להם – 'בין המרגלים לביניכם יש פער תהומי. אתם התיקון של אחרי ארבעים שנה. אבל בעומק אתם יכולים חלילה להביא את עם ישראל לאותו מצב שהמרגלים הביאו אותם, ואולי אף חמור יותר'. למה? נתבונן מה היה חטא המרגלים. כלב לא בא ואמר שהמרגלים טעו, הוא לא אמר שהם לא דיווחו דיווח אמיתי. הוא אמר שיהודי הוא למעלה מהטבע ואנחנו מאמינים בקב"ה ורק את האמונה הזו צריך לחשוף ולעורר. נכון, יש שם נפילים ובני ענק – המרגלים הניאו את ישראל, שמו מניעה, היפך מהנעה.^[1] את המנוע שאתה צריך לעורר ביהודי אתה צריך לעשות בנעם (אותן אותיות). איך הם הניאו את בני ישראל? הרי הם היו גדולי ישראל! מן הסתם הם באו אל בני ישראל ונתנו שיעורים ונאומים והוכחות וראיות להישאר במדבר, כשכל מה שהם היו באמת צריכים לעשות זה לעורר נקודה אחת – את הנקודה היהודית, שיהודי לא יכול ולא רוצה להיות מנותק מאלוקות. שיהודי מכיר באלוקות ומרגיש את הלמעלה מהטבע – ואת זה עורר בהם כלב. הוא אמר –

… סָ֣ר צִלָּ֧ם מֵעֲלֵיהֶ֛ם וַֽ-ה' אִתָּ֖נוּ אַל־תִּירָאֻֽם. (שם י"ד, ט')

'כל מה שאמרו לכם המרגלים נכון על פי טבע, אבל יהודי הוא למעלה מהטבע'.

כעת בא משה רבנו לחלוצים הקדושים והטהורים של בני גד ובני ראובן, אחרי שהם אומרים לו שהם רוצים לכבוש את כל הארץ יחד עם יתר בני ישראל, ובדורנו קשה להגיד את זה, ומשה רבנו מרגיש את זה אחרי שהם מקדימים את מקניהם לטפם ומבין שזו לא הייתה סתם טעות, והוא אומר להם – 'אני לא רוצה שאתם תעברו חלוצים לפני בני ישראל, אלא אני רוצה שתעברו חלוצים לפני עם ה". המילה חלוצים מופיעה גם במדין –

…הֵחָֽלְצ֧וּ מֵֽאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִֽהְיוּ֙ עַל-מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת-ה' בְּמִדְיָֽן. (שם ל"א ג')

המילה "החלצו" בעברית יכולה להתפרש בשני אופנים שונים ולא קשורים. אפשר להיחלץ מפקק תנועה, אני יכול להיות 'חלוץ הנעל' – ואני יכול להיות חלוץ ההולך לפני המחנה, אלו הילדים הקדושים שלנו שנלחמים עכשיו, שמשמעו מי שמצליח להיחלץ מהאגו, מהאני. ונגיד את זה יותר חזק – הוא נחלץ מהטבע אל הלמעלה מהטבע. "החלצו – מאיתכם, לתת נקמת ה' במדין".

מקור מצוות אמונה

האם שאלנו את עצמנו פעם מה המקור של מצוות האמונה? איפה מופיע בתורה שצריך להאמין ב-ה'? אני לא שואל את השאלה המפורסמת איך זה שמצווים על דבר שהוא ברגש, אלא פשוט מה המקור של המצווה, מאיפה לומדים את זה? לכאורה זו המצווה הראשונה בעשרת הדברות, וזו המצווה בה פותח הרמב"ם את כל תרי"ג המצוות –

יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון. והוא ממציא כל נמצא. וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו. (הל' יסודי התורה א', א')

וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר אנכי ה' אלהיך [אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים]… (שם ו')

אבל האם יש כאן ציווי בפסוק הזה? איפה המצווה? ואכן בעל הספר 'הלכות גדולות', מגדולי הראשונים, אומר שאין פה מצווה. זה סיפור. אין עוד מצווה מתוך רמ"ח מצוות עשה שבה לא מצווים עלינו לעשות משהו. תמיד יש מילה מצווה – 'זכור את', 'כבד את', 'ואהבת' וכו'. אבל מה צריך לעשות פה? מה התפקיד שלי? זו שאלה קשה מאד. מבאר השפת אמת זיע"א שמצוות האמונה היא שיהודי לא יכול ולא רוצה להיפרד מהאלוקות. יהודי מכיר באלוקות ומרגיש את הלמעלה מהטבע, והמצווה היא שלא להניא את זה מאיתנו. שמענו? המצווה היא לאפשר לזה להופיע. ישראל וקודשא בריך הוא חד, ובעל התניא זיע"א אומר שהמילה 'אמונה' באה מהמושג אימון, להתאמן. כל מה שאני פוגש בעולם – אני צריך להתאמן כדי להראות בו אלוקות. אני רואה טבע? אני צריך לעצום את העיניים ולראות אלוקות, לומר "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ולראות הוי"ה. לראות את הקב"ה המהווה הכל. אני חי פה בעולם, וגם את המלחמות שאני מנהל פה בעולם אני עושה כדי לברר את העולם, וזה מדהים, אבל הסיפור האמיתי הוא המלחמה שבה אני צריך לגלות את שם ה' שלמעלה מהעולם. לכן משה רבנו בא ממדין, ורק אחרי שהוא ילחם את המלחמה במדין הוא יוכל להיאסף אל עמיו, והוא יישאר קבור מול בית פעור, מול הרעיון של בנות מדין, כדי להעלות אותנו כל הזמן מהמציאות הזו של מדין.

כי אם ליראה את ה' אלוקיך

רש"י בחטא העגל אומר דבר מוזר מאד שלא ניתן להבינו בלי להעמיק בו. כשהקב"ה אומר למשה רבנו שהעם חטא, אומר לו משה – 'רבש"ע, כאשר אתה אמרת לי "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" זה היה בלשון יחיד, כלומר זה היה מופנה אלי בלבד. אז מה אתה רוצה מהם?'. מה הפשט? האם באמת משה חשב שרק הוא הצטווה בזה?! תקשיבו טוב; אנחנו זוכרים כולנו את הפסוק –

וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה ה' אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם־לְ֠יִרְאָ֠ה אֶת־ה'… (דברים י', י"ב)

שואלים חז"ל –

אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא? (ברכות ל"ג:)

כלומר, האם יראת שמיים זה דבר כל כך קל? הרי זו העבודה של כל החיים! אפילו שלמה המלך, החכם באדם, בסוף קהלת אומר –

ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת־הָאֱלֹהִ֤ים יְרָא֙ וְאֶת־מִצְוֺתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי־זֶ֖ה כׇּל־הָאָדָֽם. (קהלת י"ב, י"ג)

יראת שמיים זה כל הסיפור של החיים! וכן אמר דוד – "ראשית חכמה יראת ה'" (תהילים קי"א, י'). שלמה המלך מתחיל במשלי במילים "יראת ה' ראשית דעת" (משלי א', ו') ומסיים ב-"שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל – תנו לה מפרי ידיה" (שם ל"א, ל'-ל"א) – זה הפירות של האדם בעולם, פרי עמלו, היראת שמים. זהו מסקנת החיים של החכם באדם, ואתה אומר לי שזה דבר קל?! עונה הגמרא תשובה מוזרה –

אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא. (ברכות שם)

כלומר אכן לגבי משה רבנו זה דבר קטן. שואלים כולם – והרי כתוב פה "ועתה ישראל"! הדיבור מוסב על עם ישראל, עלי, לא על משה. מבאר בעל התניא זיע"א – לא כתוב "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל ממך" אלא "מה ה' אלוקית שואל מעמך", כלומר הכוונה היא למשה שיש בתוכך. בכל אחד ואחת מאיתנו יש בחינת משה ולגבי בחינת המשה הזו שיש בנו – אכן זו מילתא זוטרתא, דבר קטן. משה הוא הרועה הנאמן שהחדיר בנו ופירנס אותנו בענין האמונה. ממש כמו שהרועה נותן עשב לצאן כך משה פרנס בנו אמונה, והאמונה הזו היא בחינת משה שיש בי. "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך" נאמר למשה שבתוכי ואני צריך לתת למשה הזה להופיע ולא לחסום אותו, לא להניא אותו. בלי משה לא יכולה להיות מלחמת מדין. כל שאר המלחמות יכולות להתרחש פה בעולם ויהושע, דוד המלך, המלכים, גם אנחנו נילחם אותן, אבל המהות של מלחמת מדין היא לגלות את שם ה' שלמעלה מהעולם וכך מטהרים את אויר העולם!

על ירדן ירחו

"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן". שואלים המפרשים – והרי הם יצאו ממצרים רק במסע אחד ולא בכמה מסעות שכן אחרי המסע הראשון הם כבר היו מחוץ למצרים ובמסע הבא הם יצאו מהיעד אליו הם הגיעו במסע הקודם, ולא ממצרים. והביאור בזה הוא שבפרשת מסעי מתוארים ארבעים ושניים מסעות, וכפי שלימדונו רבותינו, שאלו הן גם מסעות היהודי ונשמתו אל תוך הגוף בעולם הזה, המסעות שמתחילים בארץ מצרים ועד ל-"ערבות מואב על ירדן ירחו". בתורה הפנימית הביטוי הזה "ירדן ירחו" מתאר את ביאת המשיח, את המשיח שעליו אומר הנביא –

וַהֲרִיח֖וֹ בְּיִרְאַ֣ת ה' וְלֹֽא־לְמַרְאֵ֤ה עֵינָיו֙ יִשְׁפּ֔וֹט וְלֹא־לְמִשְׁמַ֥ע אׇזְנָ֖יו יוֹכִֽיחַ. וְשָׁפַ֤ט בְּצֶ֙דֶק֙ דַּלִּ֔ים וְהוֹכִ֥יחַ בְּמִישׁ֖וֹר לְעַנְוֵי־אָ֑רֶץ וְהִֽכָּה־אֶ֙רֶץ֙ בְּשֵׁ֣בֶט פִּ֔יו וּבְר֥וּחַ שְׂפָתָ֖יו יָמִ֥ית רָשָֽׁע. (ישעיהו י"א, ג'-ד')

"ירדן ירחו" היינו 'יורה וידין על פי הריח', שהרי ירחו היא מנעולה של ארץ ישראל ואליה נכנסנו ואותה כבשנו עם יהושע, שם נפלנו עם עכן, שם קמנו – ירחו היא נקודת האמונה. שם פגשנו את רחב ושם על הגג היא אומרת לנו –

יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־נָתַ֧ן ה' לָכֶ֖ם אֶת־הָאָ֑רֶץ וְכִֽי־נָפְלָ֤ה אֵֽימַתְכֶם֙ עָלֵ֔ינוּ וְכִ֥י נָמֹ֛גוּ כׇּל־יֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ מִפְּנֵיכֶֽם. כִּ֣י שָׁמַ֗עְנוּ אֵ֠ת אֲשֶׁר־הוֹבִ֨ישׁ ה' אֶת־מֵ֤י יַם־סוּף֙ מִפְּנֵיכֶ֔ם בְּצֵאתְכֶ֖ם מִמִּצְרָ֑יִם וַאֲשֶׁ֣ר עֲשִׂיתֶ֡ם לִשְׁנֵי֩ מַלְכֵ֨י הָאֱמֹרִ֜י אֲשֶׁ֨ר בְּעֵ֤בֶר הַיַּרְדֵּן֙ לְסִיחֹ֣ן וּלְע֔וֹג אֲשֶׁ֥ר הֶחֱרַמְתֶּ֖ם אוֹתָֽם. וַנִּשְׁמַע֙ וַיִּמַּ֣ס לְבָבֵ֔נוּ וְלֹא־קָ֨מָה ע֥וֹד ר֛וּחַ בְּאִ֖ישׁ מִפְּנֵיכֶ֑ם כִּ֚י ה' אֱלֹהֵיכֶ֔ם ה֤וּא אֱלֹהִים֙ בַּשָּׁמַ֣יִם מִמַּ֔עַל וְעַל־הָאָ֖רֶץ מִתָּֽחַת. (יהושע ב', ט'-י"א)

ושכל העולם מחכה לבשורה הזו שהיהודי שהוא למעלה מהטבע, יכול להרגיש את הלמעלה מהטבע ולומר ולבשר את זה לכל העולם!

ובמסעות הללו – אוהו, כמה אנחנו עוברים. כל אחד עובר את המסע שלו ואת החניה שלו. לרש"י קשה למה כתוב "ואלה מסעי בני ישראל" ולא 'ואלה חניות בני ישראל", והוא עונה תשובה מוזרה – שכל חניה היא הכנה למסע הבא. אבל אנחנו היינו לכאורה מצפים הפוך – שהעיקר היא החניה ואילו המסע הוא רק הדרך אל החניה הבאה, הלא כן?

אלא – יהודי יודע שהחניה שהוא חונה בה היום, המרחב שאליו הוא הגיע ביציאתו ממיצריו היום הוא המיצר שממנו הוא צריך לצאת ממנו מחר כי זה לא נפסק ואין זו חניה סופית – עד שהוא יביא את הלמעלה מהטבע ויגלה את כל העולם כולו. זו המלחמה, המסע הארוך הזה בו כולנו יחד וכל אחד מאיתנו עושים עד שנביא את ירדן ירחו ועד שנירש את הארץ ונשב בה ונוריש את אויבינו מפנינו "אם קיימתם והורשתם אותה אז וישבתם בה" (עי' במדבר ל"ג, נ"ג וברש"י שם), וכל זה בא ממסעי בני ישראל – "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם", כשהביטוי "על פי ה'" מתפרש גם לפניו וגם לאחריו. יהודי יודע שכל מוצא וכל מסע, כל חניה – הכל הוא על פי ה'. ושאלנו – והרי משה כתב את כל התורה כולה, ולמה הזכירו כאן שהוא כתב את המסעות? והתשובה היא שכל מסע שיהודי עובר בעולם הזה זה על פי ה'. זה מה שמשה רבנו רצה ללמד אותנו פה. זה לא בטבע, זה לא קשור בטבע.

על פי ה'

הביטוי "על פי ה'" מופיע בפרשת המסעות בעוד מקום אחד. הזכרנו כבר בעבר שהשבת, ר"ח מנחם-אב, הוא יום היארצייט של אהרן הכהן, היארצייט היחיד שמופיע בכל התורה, ותמיד אנחנו קוראים את זה או בראש חודש עצמו או בסמוך לו, ושם כתוב שמשה הולך להר ההר –

וַיַּ֩עַל֩ אַֽהֲרֹ֨ן הַכֹּהֵ֜ן אֶל-הֹ֥ר הָהָ֛ר עַל-פִּ֥י ה' וַיָּ֣מָת שָׁ֑ם בִּשְׁנַ֣ת הָֽאַרְבָּעִ֗ים לְצֵ֤את בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בַּחֹ֥דֶשׁ הַֽחֲמִישִׁ֖י בְּאֶחָ֥ד לַחֹֽדֶשׁ. (במדבר ל"ג, ל"ח)

מסביר רש"י –

על פי ה'. מלמד שמת בנשיקה.

כלומר שמלאך המוות לא התערב פה ואהרן מת על פי ה' בנשיקה. זה המסע האחרון של אהרן וכך כל מסע של כל יהודי ויהודי בחייו הוא על פי ה'. יהודי מרגיש את הלמעלה מהטבע, הוא מכיר באלוקות ולכן הוא לא יכול ולא רוצה להיות נפרד מאלוקות. מטות ומסעי מתחברות בפרשות שבאות לברר לנו את כל מטרת המדבר, את כל מטרת המסעות, והן נקראות בכל שנה בימים הללו של המסע הקשה הזה של בין המצרים. הן נקראות על המסע הקשה הזה שכולנו עוברים ומכירים וכולנו מבינים שזה הלמעלה מהטבע שנותן לנו את הכח, כי יהודי לא יכול ולא רוצה להיות נפרד מאלוקות, גם אם זה לא נראה כך.

וכשמשה רבנו מדבר עם החלוצים בני גד ובני ראובן הוא אומר להם – 'חבר'ה אני רוצה לומר לכם משפט חריף מאד – בחלוציות שאומרת שאנחנו הולכים לפני בני ישראל ומקנינו וכו', גם אם אתם בני גד ובני ראובן, אם לא יוזכר מספיק פעמים ולא יחדור לכם לתודעה שזה ללכת לפני עמא ד-ה', שאתם נוקמים את נקמת ה', שאתם נחלצים מאיתכם ותעברו חלוצים לפני ה', אז כמו שהמרגלים יכולים להניא את לב בני ישראל מאמונה – וזה נורא לומר את זה – גם חלוצים יכולים להניא את לב בני ישראל מאמונה, חלילה. גם הגנרלים הכי גדולים יכולים בשלב מסוים להניא את לב בני ישראל מכל טיפה של אמונה!' – בשם איזו ריאליה, בשם טבע, בשם בירור העולם, בשם אי ההבנה שכל תפקידנו בעולם הוא לגלות שיהודי הוא למעלה מהטבע ולא יכול ולא רוצה להיות נפרד מאלוקות ולכן יש לו כח, ועל זה כל המלחמות.

זה פלא פלאות שמלחמת מדין שתופסת את הסוף של פרשיות חייו של משה רבנו, שנקבר שם מול בית פעור, לא עוסקת כלל בכיבוש הארץ, לא כמו בשום מלחמה אחרת שאנחנו מכירים – אלא היא הכח של משה לתת לנו להמשיך ולהילחם את מלחמת מדין, את המלחמה מול אלה שאומרים שהכל על פי דין ועל פי הגיון – 'מדְיָן' היינו מְדִין – ועל פי הראיות וההוכחות, והכל בטבע – ויהודי הוא למעלה מהטבע.

היארצייט היחיד בתורה

ומה קורה בהמשך פרשת מסעי? לעם ישראל שיוצא על פי ה' יש כח להוריש את יושבי הארץ. הוא יכול להוריש הכל, להוריש מתוכו את כל הקליפות – "וישבתם בה", אבל הוא מחויב בדבר אחד, והוא החוט החורז את הפרשות – אתה זוכר את ערי הלויים? אתה זוכר שהם גרים בערי המקלט? אתה זוכר את הכהן הגדול ואת אדמות הכהן הגדול? אתה זוכר בתוך כל הנחלות שלכם שבמהות כולנו כהנים ולויים, והלויים באים לעורר ולהדליק את הניצוץ הזה, אצלך, מהנחלה שלך?

זה דבר מדהים וזה החיבור – שלא להניא את ישראל מלגלות את כח הנקמת ה', את הלפני ה', מלחמת ה', שלא להניא את לב בני ישראל מהאמונה וההכרה שיהודי הוא למעלה מהטבע! שכל מסע שלי וכל מוצא שלי וכל דרך שאני עובר איננה מוגבלת בטבע – זה הכח של יהודים בכל מסלול ובכל דרך, וזה פרשיות מטות ומסעי יחד.

זה דבר מופלא מאד שהוא נכון תמיד ועוד יותר כאשר מרגישים איזה קושי. כמה נפלא שההפרעה היחידה ברצף תיאור המסעות עוסקת במסע של אהרן להר ההר, במיתתו, ביארצייט שלו, שהוא בראש חודש מנחם אב. כמה זה מופלא. כי עם הכח הזה שמשה, מידת הנצח, כותב את המסעות, וכל מה שאני עובר במסעותיי – הכל כתוב וזה על פי ה'. ואהרן האוהב שלום ורודף שלום, האוהב את הבריות ומקרבן לתורה, זה שמעורר כל הזמן את הנקודה הזו שיהודי הוא למעלה מהטבע, אהרן בתוך המסעות הוא הדמות היחידה שמוזכרת, האירוע היחיד שמוזכר, כי בכל אחד מאיתנו ישנו הצורך הזה באהרן שלו שיעורר אותו, ובאהרן שיזכיר לו את הכח שלמעלה מהטבע שטמון בו במסעותיו.

הליכת המדבר של כל אחד מאיתנו

מטות ומסעי חותמות את ספר במדבר, שהוא איננו רק המדבר הטכני שבו הלכנו ארבעים שנה אלא הוא המדבר של כל יהודי בחייו. כשנקרא השבת את ההפטרה –

כֹּ֣ה אָמַ֣ר ה' מַה־מָּצְא֨וּ אֲבוֹתֵיכֶ֥ם בִּי֙ עָ֔וֶל כִּ֥י רָחֲק֖וּ מֵעָלָ֑י וַיֵּ֥לְכ֛וּ אַחֲרֵ֥י הַהֶ֖בֶל וַיֶּהְבָּֽלוּ. (ירמיהו ב', ה')

נראה ונבין את הליכה במדבר העמים. המדבר הזה מתאר את הקושי, את ההליכה "בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם" (שם ו'), ודווקא שם מתגלה שיהודי במהותו הוא למעלה מהטבע, במהותו הוא מרגיש ומכיר ולא יכול לא רוצה להיפרד, ומה התפקיד שלי, כבני גד ובני ראובן, כלוחמי מלחמת מדין, כאדם, כיהודי, ככל אחד מאיתנו המעורר ומתעורר? – שלא להניא אלא לעורר את נקודת האמונה הזו.

"אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" נאמר לכל אחד מאיתנו בלשון יחיד, בבחינת המשה שבו, ומהפרשיות הללו חזק ונתחזק כולנו ונזכה בעז"ה להמשיך את גילוי שם ה' שלמעלה מהעולם בעולם שלנו, והחודש הזה החמישי, יהפוך לנו ולכל ישראל מהרה לששון ולשמחה ולגאולה שלמה.

1. ונשים לב שבעברית זו אותה מילה – מנוע, בחולם, שמניע ומזיז את הכל, ומנוע, בשורוק, שהוא בדיוק ההיפך, ואכמ"ל. ↑

זה מלך המשיח

אני מבקש להתחיל היום בשלהי הפרשה הקודמת, וממנה להיכנס להבנה מה אמור לעשות פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שרק הפסוקים הראשונים בפרשה עוסקים בו, ולכאורה הם גם חוזרים על מה שנאמר בשבוע שעבר. המשך הפרשה עוסק בנושאים אחרים ורק בשבת הבאה, בפרשת מטות, נחזור אליו כרמטכ"ל המלחמה במדין כשכלי הקודש והחצוצרות בידו.

נתמקד בארבע מילים מתוך מקבץ הברכות האחרון של בלעם, שם הוא מדבר על העתיד, על המשיח^[1] –

נְאֻ֗ם שֹׁמֵ֨עַ֙ אִמְרֵי-אֵ֔ל וְיֹדֵ֖עַ דַּ֣עַת עֶלְי֑וֹן מַֽחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם. אֶרְאֶ֨נּוּ֨ וְלֹ֣א עַתָּ֔ה אֲשׁוּרֶ֖נּוּ וְלֹ֣א קָר֑וֹב דָּרַ֨ךְ כּוֹכָ֜ב מִֽיַּעֲקֹ֗ב וְקָ֥ם שֵׁ֨בֶט֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל וּמָחַץ֙ פַּֽאֲתֵ֣י מוֹאָ֔ב וְקַרְקַ֖ר כָּל-בְּנֵי-שֵֽׁת. (במדבר כ"ד, ט"ז-י"ז)

המילים בהם אני מבקש לעסוק בהן היום הן האחרונות – "וקרקר כל בני שת". רש"י והרמב"ם אומרים שהנבואה הזו נחלקת לשניים – "ומחץ פאתי מואב" מדבר על דוד המלך ומלחמתו במואב, ואילו "וקרקר כל בני שת" מדבר על העתיד לבוא, על המשיח –

כל בני שת. כל האומות, שכלם יצאו מן שת, בנו של אדם הראשון. (רש"י שם)

וכך גם ברמב"ם –

…'אשורנו ולא קרוב' זה מלך המשיח, 'דרך כוכב מיעקב' זה דוד, 'וקם שבט מישראל' זה מלך המשיח, 'ומחץ פאתי מואב' זה דוד, וכן הוא אומר 'ויך את מואב וימדדם בחבל'. 'וקרקר כל בני שת' זה המלך המשיח שנאמר בו 'ומשלו מים עד ים'… (הל' מלכים ומלחמותיהם י"א, א')

והרמב"ם ממשיך ומתאר מה יעשה המשיח ומה תפקידו –

לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו"ם ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי העולם הבא כמו שביארנו בהלכות תשובה… ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם שנאמר 'כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים'. (שם י"ב, ד'-ה')

בני שת

עכשיו עלינו לברר איך כל זה מופיע במילים "וקרקר כל בני שת". ראשית נשאל למה כל האנושות נקראת "בני שת"? אני מבין שהמשיח ישנה את כל העולם ויביא אותו לגאולתו השלמה וכו' ויש על זה פסוקים רבים שמתארים זאת, אבל איך זה בא לידי ביטוי בביטוי "בני שת"? רש"י מביא ששת הוא בנו של אדם הראשון והוא נקרא כך –

…וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵׁ֑ת כִּ֣י שָֽׁת־לִ֤י אֱלֹהִים֙ זֶ֣רַע אַחֵ֔ר תַּ֣חַת הֶ֔בֶל כִּ֥י הֲרָג֖וֹ קָֽיִן. (בראשית ד' כ"ה)

זה מובן אבל הקושי הוא למה לא לומר בפשטות "כל בני האדם"? ונזכור שזו פעם יחידאית בכל התנ"ך שהעולם נקרא "בני שת". המושג שת מוסבר על ידי חווה כאמור כשהיא קוראת כך לבנה. אונקלוס מתרגם –

וּקְרָת יָת שְׁמֵיהּ שֵׁת אֲרֵי אֲמַרַת יְהַב לִי ה' בַּר אָחֳרָן…

כלומר 'שת' זה נתן. חלק מהמפרשים ובראשם הרש"ר הירש זצ"ל רואים כאן תשובה גדולה שעושה חווה, אחרי שלבנה הראשון היא קראה קין, ותיארה שם "קניתי איש את ה'". היא התפעלה מכך שנוצר בעולם ייצור שהוא בעצם שיתוף של הקב"ה יחד עם אביו ואמו, 'קניתי' לשון שותפות, ואילו כאן היא חוזרת בה, עושה תשובה ואומרת – 'אני רק קיבלתי מה' את הכל. אני לא פה'. היא גם זוכרת את הבל שבניגוד לקין מבטא את הביטול של האדם, את אפסותו של האדם אל מול הבורא. ואכן הבל באמת הביא גם הוא מבכורות צאנו והוא היה בטל אל הבורא.

משום מה חז"ל למדו מזה מושג אחר לגמרי והם אומרים ששת הילד נקרא על שם זה שממנו הושתת העולם. הוא התשתית, היסוד של העולם. "כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן צַדִּיק מַה פָּעָל" (תהילים י"א, ג'), וכן על דוד המלך כתוב שהוא חפר את היסודות למקדש – כרת את השיתין, לשון תשתיות (גמ' סוכה ולהלן). זה יפה אבל זה שונה לגמרי מהפירוש הראשון שהזכרנו. הרמב"ן עונה על שאלה זו מתוך תשומת לב למשהו אחר שלא תמיד שמים לב אליו למרות שזה כל כך ברור. יש פעמים במקרא שהאמא מעניקה את השם לתינוק הנולד, כך אצל רוב השבטים שנקראו בשמם ע"י האמהות, לפעמים האבא קורא בשם הילד ("ויקרא אברם שם בנו אשר ילדה הגר ישמעאל", בראשית ט"ז, ט"ו), לפעמים שניהם נותנים את השם ("ויקראו את שמו עשו", שם כ"ה, כ"ה), לפעמים הקב"ה קורא שם ("על כן קרא שמו לוי", שם כ"ט, ל"ד), אבל זו הפעם היחידה שאנחנו פוגשים מן שילוב מוזר כזה שהאמא נותנת את השם עם הסבר ואחר כך האבא נותן את השם פעם נוספת. בואו נראה את תחילת פרק ה', שם מתוארת תחילת התפתחות תולדות האדם בעולם –

זֶ֣ה סֵ֔פֶר תּוֹלְדֹ֖ת אָדָ֑ם בְּי֗וֹם בְּרֹ֤א אֱלֹהִים֙ אָדָ֔ם בִּדְמ֥וּת אֱלֹהִ֖ים עָשָׂ֥ה אֹתֽוֹ. זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בְּרָאָ֑ם וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָ֗ם וַיִּקְרָ֤א אֶת־שְׁמָם֙ אָדָ֔ם בְּי֖וֹם הִבָּֽרְאָֽם. וַיְחִ֣י אָדָ֗ם שְׁלֹשִׁ֤ים וּמְאַת֙ שָׁנָ֔ה וַיּ֥וֹלֶד בִּדְמוּת֖וֹ כְּצַלְמ֑וֹ וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵֽׁת. (שם ה', א'-ג')

אז מי קרא לו בשם 'שת'? אומרים המפרשים בפירוש הרמב"ן שזו כוונת חז"ל שאמרו שממנו הושתת העולם. חווה קראה לו שת כי היא רצתה לתאר שהיא פאסיבית כלפי ה' ביצירת הבן הזה, 'אני רק קיבלתי', ואילו אדם התכוון לתפקידו של הילד הזה – הוא היסוד, הוא השת, התשתית של העולם. יפה מאד.

השכנים אותם שכנים

אבל למילה שת יש עוד משמעות בעברית, וממש לא חיובית. פעמים בנביא מופיע המילה שת במובן של ערווה, ויותר מכך – כהשפלה של מישהו. הפעם האחת היא בספר ישעיהו, שם מתואר איך תיראה גלות מלך מצרים. הוא מתאר איך לוקח אותם בשבי מלך אשור, סוחב אותם, ואז הוא רואה –

כֵּ֣ן יִנְהַ֣ג מֶֽלֶךְ־אַ֠שּׁ֠וּר אֶת־שְׁבִ֨י מִצְרַ֜יִם וְאֶת־גָּל֥וּת כּ֛וּשׁ נְעָרִ֥ים וּזְקֵנִ֖ים עָר֣וֹם וְיָחֵ֑ף וַחֲשׂוּפַ֥י שֵׁ֖ת עֶרְוַ֥ת מִצְרָֽיִם. (ישעיהו כ', ד')

"חשופי שת" היינו שערוותם חשופה והוא מבזה ומשפיל אותם. חלק מהמפרשים אומרים שהשת הוא האחוריים, מקום הישיבה של האדם, ולפיכך זה כאילו מקום היסוד, המקום עליו יושב האדם, אבל בפשטות "חשופי שת" זה לשון ערווה ויש להבין מאיפה זה בא. הפעם השניה שזה מופיע היא בהקשר שקרוב לימים שלנו, של מי שראה בימים האחרונים את החדשות מסוריה (ולהבדיל זה הופיע בהיסטוריה היהודית באופן טראומטי ומשפיל מאד). בספר שמואל ב' מופיע שמלך בני עמון מת, וחנון בנו מולך תחתיו, ואז דוד אומר –

וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶעֱשֶׂה־חֶ֣סֶד עִם־חָנ֣וּן בֶּן־נָחָ֗שׁ כַּאֲשֶׁר֩ עָשָׂ֨ה אָבִ֤יו עִמָּדִי֙ חֶ֔סֶד וַיִּשְׁלַ֨ח דָּוִ֧ד לְנַחֲמ֛וֹ בְּיַד־עֲבָדָ֖יו אֶל־אָבִ֑יו וַיָּבֹ֙אוּ֙ עַבְדֵ֣י דָוִ֔ד אֶ֖רֶץ בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן. (שמו"ב, י', ב')

אבל שרי חנון לא מאמינים לדוד –

וַיֹּאמְרוּ֩ שָׂרֵ֨י בְנֵי־עַמּ֜וֹן אֶל־חָנ֣וּן אֲדֹנֵיהֶ֗ם הַֽמְﬞכַבֵּ֨ד דָּוִ֤ד אֶת־אָבִ֙יךָ֙ בְּעֵינֶ֔יךָ כִּֽי־שָׁלַ֥ח לְךָ֖ מְנַחֲמִ֑ים הֲ֠ל֠וֹא בַּעֲב֞וּר חֲקֹ֤ר אֶת־הָעִיר֙ וּלְרַגְּלָ֣הּ וּלְהׇפְכָ֔הּ שָׁלַ֥ח דָּוִ֛ד אֶת־עֲבָדָ֖יו אֵלֶֽיךָ. (שם ג')

ולכן –

וַיִּקַּ֨ח חָנ֜וּן אֶת־עַבְדֵ֣י דָוִ֗ד וַיְגַלַּח֙ אֶת־חֲצִ֣י זְקָנָ֔ם וַיִּכְרֹ֧ת אֶת־מַדְוֵיהֶ֛ם בַּחֵ֖צִי עַ֣ד שְׁתוֹתֵיהֶ֑ם וַֽיְשַׁלְּחֵֽם. וַיַּגִּ֤דוּ לְדָוִד֙ וַיִּשְׁלַ֣ח לִקְרָאתָ֔ם כִּי־הָי֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים נִכְלָמִ֣ים מְאֹ֑ד וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ שְׁב֣וּ בִירֵח֔וֹ עַד־יְצַמַּ֥ח זְקַנְכֶ֖ם וְשַׁבְתֶּֽם. (שם ד'-ה')

אלו השכנים שלנו, עד היום, אותו דרעק… אגב, הפסוק הזה מופיע בדברי הימים ושם במקום "עד שתותיהם" כתוב "עד המפשעה" (דבה"י א', י"ט, ד'). הנה לנו המילה 'שת' במובן של ערווה ודווקא באפון של השפלה. אם אנחנו כבר לומדים עברית, נזכור שהמילה שת מופיעה פעם אחת נוספת עם האות א' בתוכה כשהאות הזו נחה ואיננה נשמעת –

פַּ֧חַד וָפַ֛חַת הָ֥יָה לָ֖נוּ הַשֵּׁ֥את וְהַשָּֽׁבֶר. (איכה ג' מ"ז)

השאת כאן זה במובן של השפלה וביזיון. עד כאן על ביטוי 'בני שת' – במובן שת תשתית, של נתינה, ושל ערווה. נניח את זה בינתיים בצד ונזכור גם שרק בתיאור המשיח כתוב שהוא יבוא ויקרקר את "כל בני שת".

משיח ישלוט על כל בני אנוש

נעבור עכשיו לנסות להבין מה זה "קרקר". אונקלוס מתרגם את זה –

…כַּד יְקוּם מַלְכָּא מִיַּעֲקֹב וְיִתְרַבַּא מְשִׁיחָא מִיִּשְׂרָאֵל וִיקַטֵּיל רַבְרְבֵי מוֹאָב וְיִשְׁלוֹט בְּכָל בְּנֵי אֲנָשָׁא.

וישלוט בכל בני אנוש. הוא יהיה המלך שישלוט על כל האנושות, המשיח. ברור שאין הכוונה לשליטה באופן של רודנות וכיו"ב, כמו שראינו לעיל ברמב"ם ("לא כדי שישלטו בכל העמים ולא כדי שירדו בהם"), אלא הכוונה היא שילמדו את העולם על מציאות ה' ועל שהוא יחיד בעולמו, אבל מאיפה אונקלוס למד שהמושג שליטה, ניהול, הובלה, קשור למילה 'קרקר'? מה המקור האטימולוגי של המילה הזו? אולי זה יישמע קצת כמו בדיחה אבל אולי המילה הלועזית 'קְרֶקֶר' או הפועל to crack (לפצח באנגלית) קשור לזה? אינני יודע. אולי.

האבן עזרא אומר כאן דבר מרתק מבחינת העברית אבל מבחינת ההבנה של ההקשר נשמע מוזר –

וקרקר. כמו 'מקרקר קיר', והטעם הורס הקיר כמו מסעף.

הוא מתבסס על פסוק בישעיהו כ"ב שמתאר את חורבן ירושלים, והכוונה היא למי שמשבר והורס את החומות. אבל רגע, נניח שהבנתי את הביאור בעברית, אבל האם זה מה שאכן יעשה המשיח? הוא יבוא להרוס את כל בני שת?! זה לא עולה על הדעת! הרי למדנו ש-"ורחמיו על כל מעשיו", וכן כל מה שאנחנו יודעים ומתפללים ש"יכירו וידעו כל יושבי תבל" – איך הם יכירו וידעו אם הוא יהרוס חלילה את כולם? ואם מישהו חושב שהכוונה היא לדין שיהיה ברשעים, גם זה לא מסתדר כי כתוב פה "כל בני שת", היינו כולם. זו שאלה גדולה מאד – למה מתכוון האבן עזרא?

אז ראינו שאונקלוס אומר שהכוונה זה לשליטה, ולא הבנו איך הוא הגיע לזה מבחינת העברית ואילו האבן עזרא אומר שזה להרוס וזה מובן מבחינת העברית אבל לא מובן ההסבר עצמו, ואגב, אם אין לאונקלוס מקור אחר גם הוא צריך להביא את המקור שהא"ע הביא –

מַשָּׂ֖א גֵּ֣יא חִזָּי֑וֹן מַה־לָּ֣ךְ אֵפ֔וֹא כִּי־עָלִ֥ית כֻּלָּ֖ךְ לַגַּגּֽוֹת. (ישעיהו כ"ב א')

גיא חיזיון זה תיאור פיוטי לירושלים. אולי כיון שהרים סביב לה אז היא נדמית כמו גיא, העיר שבה החזון הגדול. נראה את ההמשך –

תְּשֻׁא֣וֹת מְלֵאָ֗ה עִ֚יר הֽוֹמִיָּ֔ה קִרְיָ֖ה עַלִּיזָ֑ה חֲלָלַ֙יִךְ֙ לֹ֣א חַלְלֵי־חֶ֔רֶב וְלֹ֖א מֵתֵ֥י מִלְחָמָֽה. כׇּל־קְצִינַ֥יִךְ נָֽדְﬞדוּ־יַ֖חַד מִקֶּ֣שֶׁת אֻסָּ֑רוּ כׇּל־נִמְצָאַ֙יִךְ֙ אֻסְּר֣וּ יַחְדָּ֔ו מֵרָח֖וֹק בָּרָֽחוּ. עַל־כֵּ֥ן אָמַ֛רְתִּי שְׁע֥וּ מִנִּ֖י אֲמָרֵ֣ר בַּבֶּ֑כִי אַל־תָּאִ֣יצוּ לְנַֽחֲמֵ֔נִי עַל־שֹׁ֖ד בַּת־עַמִּֽי. (שם ב'-ד')

זו אחת מנבואות החורבן הכי קשות! 'אתם קופצים ושמחים על הגגות?! עוד מעט תראו את החורבן' –

כִּ֣י יוֹם֩ מְהוּמָ֨ה וּמְבוּסָ֜ה וּמְבוּכָ֗ה לַֽ-ה' אלהים צְבָא֖וֹת בְּגֵ֣י חִזָּי֑וֹן מְקַרְקַ֥ר קִ֖ר וְשׁ֥וֹעַ אֶל־הָהָֽר. (שם ה')

ההר הוא הר הבית, והוא מתאר איך יבקעו את החומות. אז האבן עזרא צודק, ואיך נסביר את הביטוי 'קרקר'? זה מרתק ללמוד עברית, לשון הקודש. רש"י לכאורה לא הולך בדרכו של אונקלוס ולא לפי האבן עזרא. אמנם גם הוא טוען במהלך הכללי שזה משיח שיגלה את שם ה' בעולם, אבל הוא לא מצטט את הפסוק הנ"ל מישעיהו אלא אומר –

וְקַרְקַר. לְשׁוֹן כּוֹרֶה [ספרים אחרים: קוֹרֶה], כְּמוֹ: "אֲנִי קַרְתִּי" (מל"ב יט, כד), "מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם" (ישעיהו נא, א) "יִקְּרוּהָ עוֹרְבֵי נַחַל" (משלי ל, יז), פוריי"ר [forjier = לנקב, לקדוח] בְּלַעַ"ז.

הפסוק הראשון הוא ממלכים והכוונה בו 'אני חפרתי את המעיין ושתיתי ממנו מים נובעים'. זה כמו לכרות בור אבל דווקא בכוונה להגיע למקור. הפסוק השני שהוא מביא הוא מישעיהו –

… הַבִּ֙יטוּ֙ אֶל־צ֣וּר חֻצַּבְתֶּ֔ם וְאֶל־מַקֶּ֥בֶת בּ֖וֹר נֻקַּרְתֶּֽם. הַבִּ֙יטוּ֙ אֶל־אַבְרָהָ֣ם אֲבִיכֶ֔ם וְאֶל־שָׂרָ֖ה תְּחוֹלֶלְכֶ֑ם… (ישעיהו נ"א, א'-ב')

כלומר אברהם הוא הצור שממנו נחצבנו, והאמא, שרה, היא הבור ממנו נוקרנו, שזהו המקור שלנו.^[2] לפי רש"י מקור המילה 'וקרקר' היא המילה מקור, אורגינל, אבל צ"ל למה הכפילות במילה 'קרקר'? ורש"י הרי הכיר את הפסוק בישעיהו שהביא האבן עזרא, אז למה הוא מתעלם ממנו? האם הוא מתכוון לפירוש אונקלוס "וישלוט" למרות שהוא לא מזכיר אותו?

הלא יקיר מקרקר קיר

ומשפט אחרון לפני שנתחיל לבאר, כדי שנראה עד להיכן מגיעה העברית שלנו. תוך כדי שלמדתי את זה נזכרתי באחת הסליחות האשכנזיות הקשות (ורובן אכן קשות…) –

שִׁוִּיתִי עֶזְרָתִי, עַל גִּבּוֹר וְנִשָּׂא. לִפְנֵי גֹחִי אֶשְׁפֹּךְ שִׂיחִי, אוּלַי פָנַי יִשָּׂא. מִדָּתִי כִּוַּנְתִּי, כַּסֵּדֶר אֲשֶׁר־עָשָׂה. הֲלֹא יַקִּיר מְקַרְקֵר קִיר, עוֹד זָכוֹר תִּזְכְּרֶנּוּ. ה' הֱיֵה עוֹזֵר לָנוּ. (סליחות ליום רביעי לעשי"ת, לרבי שלמה ב"ר שמואל)

זו סליחה שהרבה 'יורדים' עליה שהיא לא מובנת. "עוד זכור תזכרנו" מופנה לכאורה לקב"ה, ולפי זה הקב"ה הוא מקרקר הקיר ולא מישהו שחופר וגם לא הגויים שהורסים. זה מענין – המשיח שיביא את הגאולה. מה מקורו של הפייטן? בואו נראה גמרא מרתקת, סיפור נורא –

תנו רבנן: משחרב הבית בראשונה נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה ומפתחות ההיכל בידן ועלו לגג ההיכל ואמרו לפניו 'רבונו של עולם, הואיל ולא זכינו להיות גזברין נאמנים יהיו מפתחות מסורות לך', וזרקום כלפי מעלה ויצתה כעין פיסת יד וקיבלתן מהם והם קפצו ונפלו לתוך האור, ועליהן קונן ישעיהו הנביא (ישעיהו כב, א) 'משא גיא חזיון מה לך איפוא כי עלית כולך לגגות תשואות מלאה עיר הומיה קריה עליזה חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה', אף בהקב"ה נאמר (ישעיהו כב, ה) מקרקר קיר ושוע אל ההר. (תענית כ"ט:)

שמענו איך המדרש לומד את הפסוק? לא במובן של שמחה על הגגות ואז חוטפים חורבן, אלא מדובר פה על שרופי באש, פרחי הכהונה שעלו לגגות בקדושה, ולא רק הם זועקים ולא רק המלאכים והפמליה של מעלה אלא הקב"ה עצמו, עליו נאמר "מקרקר קיר", ובדקדוקי סופרים כתוב "ואף הקב"ה מקרקר עליהם כתרנגולים", זועק, בוכה. התרנגול מקרקר, קורא, בשעת סכנה, בקול גדול. לפעמים היא חולפת, לפעמים לא, אבל התרנגול הקורא הוא זה שמקבל על עצמו את האחריות מלמעלה. אז מה זה "מקרקר קיר"? הפייטן רואה את זה כקריאה של הקב"ה, וזה מזכיר לנו שהוא יקרא בקול גדול, אבל איך זה מסתדר עם להרוס? עם מקור?

ומי מעכב? שאור שבעיסה

בואו נבאר את הענין הזה, ונתחיל מהאחרון. זה לא ייאמן – האבן עזרא צודק, ואונקלוס צודק, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, והכל דבר אחר. את מה שאומר כעת, אני חושב שכולנו מרגישים בימים האלה, כל מי שאמיתי עם עצמו, בימים שבין המיצרים, ימים של חורבן וגאולה ותשובה.

מה הכוונה 'לאפשר למשיח להופיע'? – למשיח יש שני תפקידים. מי שמעכב את המלאותה של הארץ דעה את ה' הוא לא ג'ולאני בסוריה או חמינאי באיראן, ימ"ש, אלא אני. כדי שתימלא הארץ דעה את ה' ראשית צריך להרוס את הקונספציות הקודמות שלי. הכניסה ליום הכיפורים, תפילת 'כל נדרי', אצל כולנו, זו התפילה הכי מרגשת למרות שלא כולם מבינים את תוכנה. מה אנחנו אומרים שם? אנחנו אומרים שם בעצם 'רבש"ע, אנחנו עדיין לא עייפים ולא רעבים, אבל אנחנו רוצים לדבר איתך דוגרי. יש לנו בעיה אחת – כל נדרי ואסרי וקונמי, כל ההתחייבויות הקודמות שלנו, כל הקונספציות הקודמות שלנו – קשה לנו באמת באמת להשתחרר מהן ולקבל רק אותך. בשכל אנחנו באמת יודעים ש-"אין עוד מלבדו", בשכל אני מבין שאני רוצה "ומלאה הארץ דעה את ה'", שאני רוצה משיח, בשכל אני יודע שאני רוצה גאולה ולא את השטויות שלי, אבל יש משהו שמפריע'. חז"ל אומרים "ריבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה…" (ברכות י"ז.). במילים יותר עמוקות, הדבר שמעכב הוא עצם זה שאני מאפשר לדברים אחרים להיות מציאות בפני עצמם. תיאורטית אני יודע הכל – "והיה ה' אחד ושמו אחד", "והיה ה' למלך על כל הארץ", יש לי גם מנגינות יפות, אבל אני עדיין נותן יישות לדברים בעולם בפועל.

'הקב"ה יצילנו גם מהמשיח'

לפעמים אנחנו אומרים 'משיח', אבל בפועל מאד מפחדים ממנו. הבדיחה היהודית המפורסמת מספרת על אותו יהודי שהיה בבית הכנסת בפולין והגיע השד"ר מארץ ישראל ונתן דרשה מלהיבה על המשיח – "יהודים, אוטוטו משיח מגיע!", והיהודי הזה , מלא תמימות ומתיקות, רץ הביתה ומתחיל לארוז את החפצים שלו. פתאום נכנסת אשתו, הבעלבוסטע של הבית, ושואלת אותו – "משוגע, מה אתה עושה?", והוא עונה לה – "לא משעת? המשיח מגיע, אנחנו הולכים לירושלים". היא נמצאת בעיירה ליד ורשה, לקחה את הנבוט ונתנה לבעלה בראש – "אתה לא נורמלי! משיח? ומה יהיה עם התרנגולות? ומה עם החנות שיש לנו בוורשה?". היהודי התמים הזה, נפל לו בראש שאולי היא באמת צודקת אשתו, אז באותה התלהבות הוא התחיל לבכות, ולשאלתה הוא ענה – "משיח עומד להגיע. ומה באמת יהיה לנו עם החנות בוורשה ועם התרנגולות?", והיא בוכה יחד איתו, אבל אז היא מתעשתת ואומרת לו – "בערל'ה, אתה לא מאמין בקב"ה? הקב"ה שהציל אותנו מפרעה, והוציא אותנו ממצרים ומכל מי שעמד לכלותנו – הוא גם יציל אותנו מהמשיח. אמונה, יהודי, אמונה!".

מה יעשה המשיח? המשיח יהרוס את כל בני שת. אנחנו כל העולם הננו בני שת. יש לנו קונספציות, "שתות", יש לנו תשתיות, יש לנו יסודות, והמשיח, כדי להתגלות צריך לערער לי את כל הקונספציות, השביעי באוקטובר, אבל כשלוקחים ליהודי את הקונספציות שלו הוא נבהל ואומר – 'רבש"ע, תציל אותי! כמו שהצלת אותי מפרעה, כך תציל אותי גם מהמשיח"!

הקונספציה שהכי קשה להשתחרר ממנה

חווה קרא לבנה 'שת' כי היא הבינה שזה יחד שה' נתן לה אותו. היא לא קראה לו הבל – כי הוא חייב להיות התשתית של העולם. הבל מת. אנחנו לא הבל. אבל אחרי זה בא אדם, זה שקרוי כך משום "אדמה לעליון", וקרא לו שוב פעם 'שת' ואמר – 'על זה מושתת העולם ואנחנו בני שת'.

מה שרש"י באר את המילה 'וקרקר' הוא שזה מלשון "מקבת בור נוקרתם" – נחפור, נחפור ונחפור עד שנגיע למעיין, למקור המים, לפי השיתין, לפני היסודות.

הזכרנו את המדרש שדוד קרא "שיתין" למקדש, אבל הגמרא שם במסכת סוכה מרחיבה –

הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּשָׁעָה שֶׁכָּרָה דָּוִד שִׁיתִין קְפָא תְּהוֹמָא וּבָעֵי לְמִשְׁטְפֵיהּ לְעָלְמָא אָמַר דָּוִד חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת וְהוֹרִידָן אִי הָכִי חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת יוֹרְדוֹת מִיבְּעֵי לֵיהּ אֲמַר לֵיהּ הוֹאִיל וְאַדְכַּרְתַּן (מִלְּתָא) הָכִי אִתְּמַר בְּשָׁעָה שֶׁכָּרָה דָּוִד שִׁיתִין קְפָא תְּהוֹמָא וּבְעָא לְמִשְׁטְפֵיהּ לְעָלְמָא אָמַר דָּוִד מִי אִיכָּא דְּיָדַע אִי שְׁרֵי לְמִכְתַּב שֵׁםאַחַסְפָּא וְנִשְׁדְּיֵהּ בִּתְהוֹמָא וּמַנַּח לֵיכָּא דְּקָאָמַר לֵיהּ מִידֵּי אֲמַר דָּוִד כׇּל דְּיָדַע לְמֵימַר וְאֵינוֹ אוֹמֵר יֵחָנֵק בִּגְרוֹנוֹ נָשָׂא אֲחִיתוֹפֶל קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמוֹ וּמָה לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ אָמְרָה תּוֹרָה שְׁמִי שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדוּשָּׁה יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם לְכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה אֲמַר לֵיהּ שְׁרֵי כָּתֵב שֵׁם אַחַסְפָּא וְשָׁדֵי לִתְהוֹמָא וּנְחֵית תְּהוֹמָא שִׁיתְּסַר אַלְפֵי גַּרְמִידֵי כִּי חָזֵי דְּנָחֵית טוּבָא אֲמַר כְּמָה דְּמִידְּלֵי טְפֵי מִירְטַב עָלְמָא אֲמַר חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת וְאַסְּקֵיהּ חֲמֵיסַר אַלְפֵי גַּרְמִידֵי וְאוֹקְמֵיהּ (באלפי) [בְּאַלְפָּא] גַּרְמִידֵי אָמַר עוּלָּא שְׁמַע מִינַּהּ סוּמְכָא דְאַרְעָא אַלְפָּא גַּרְמִידֵי וְהָא חָזֵינַן דְּכָרֵינַן פּוּרְתָּא וְנָפְקִי מַיָּא אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא הָהוּא מִסּוּלָּמָא דִפְרָת. (סוכה נ"ג)

הוא חפר עמוק כל כך עד שהוא הגיע לתהום, למקור, למים המקוריים והוא התחיל ואמר את ט"ו שירי המעלות כדי לעלות חזרה למעלה. זה פלא פלאות – המשיח, לפי אונקלוס, ישלוט, כי הוא מתרגם את הרעיון, אבל כדי לשלוט צריך שני דברים; ראשית אם אתה רוצה לשלוט עלי, זה אומר שאני מציאות! אתה הרי לא יכול לשלוט על משהו שהוא איננו קיים, על הבל. אמנם אתה צריך לגלות לי שהמקור של המציאות הזו הוא שאין עוד מלבדו.

חשבתי לעצמי, ואולי לא צריך לומר את זה כי זה מפחיד, שהמילה 'שת' מתארת ערווה ודווקא במובן של ההשפלה, "חשופי שת", כי זה מתאר את בני מצרים וכוש הולכים חשופי שת ע"י אשור, וחז"ל והמפרשים אומרים על זה שזה התיקון של חם שראה את ערוות נח. ומה נעשה עם עבדי דוד, שחנון מלך עמון (איזה ביטוי נוראי. הוא חנון?!), חותך להם את חצי זקנם ואת מדוותיהם הוא כורת על שתותיהם, עד הערווה? – אולי כי זה היסוד, ואולי כי זו הקונספציה שהכי קשה לנו לשבור ולהשתחרר ממנה. אולי בלעם ידע שהדרך לקעקע מאיתנו את האמונה במשיח, שהוא עצמו מנבא עליו, היא "לך איעצך" – נביא להם עבודה זרה, עם הרבה זונות מואביות, ונפיל אותם בשתות.

שת הוא יסוד העולם, ובמובן הזה הערווה היא אכן היסוד שכך העולם נבנה. זה המקור. "מקבת בור נוקרתם" מתאר בעדינות את המקור, את הרחם. חז"ל קוראים לרחמה של האשה בשם "מקור". זה פסוק מפורש " את מקורה הערה" (ויקרא כ', י"ח). ואלי באמת באמת זה גם המקור וגם היסוד שאני בונה ולא מסוגל להשתחרר ממנו. הרהורי עבירה שאתה לא מצליח להשתחרר מהן, קונספציות שאתה לא יכול לצאת מהן.

והוא יושב ממולי

כשבלק פונה אל בלעם באמצעות המלאכים הוא אמר לו –

…הִ֠נֵּ֠ה עַ֣ם יָצָ֤א מִמִּצְרַ֙יִם֙ הִנֵּ֤ה כִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב מִמֻּלִֽי. (במדבר כ"ה, ב')

כל המפרשים שואלים ממה היה לבלק לפחד? הרי על מואב נאמר לישראל "אל תתגר בהם מלחמה", לך הם לא יעשו כלום! רש"י מבאר –

וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי. חָסֵר כְּתִיב, קְרוֹבִים הֵם לְהַכְרִיתֵנִי, כְּמוֹ: "כִּי אֲמִילַם" (תהלים קיח, י, תנחומא שם).

כלומר זה מה שאנחנו קוראים ממול – כנגד, אלא לשון הכרתה, מילה, ברית מילה. אבל קשה – ישראל לא באו להכרית אותו. האם לבלק מלך מואב לא היה מודיעין מינימלי כזה?! אלא זה לשון כריתת הערלה, כמו בברית מילה. כך היה אצל ציפורה^[3] –

וַתִּקַּ֨ח צִפֹּרָ֜ה צֹ֗ר וַתִּכְרֹת֙ אֶת־עׇרְלַ֣ת בְּנָ֔הּ… (שמות ד', כ"ה)

אז מהו "להכריתני" שאומר בלק? – בלק אומר לבלעם – 'איתך אני יכול לדבר חופשי, אתה איש של שכל ולא של אלימות. אתה יודע מה זה לשנוא באמת יהודים, כי אתה מכיר את המקור שלהם. אתה יודע מה הבעיה שלי עם העם הזה? הוא הולך למול אותי. הוא יושב ממולי. כל מה שהוא מחכה לקראת כניסתו לארץ הוא כדי למול את העולם, לכרות את ערלת הלב של העולם ולמול את כולנו. הוא משוגע. כבר היה אחד כזה אצלם לפני כן, יוסף הצדיק, שמל את כל המצרים וכפי שאברהם אבינו מל את כל אנשי ביתו מקנת כספו, כי כך הקב"ה ציווה אותו. למול את העולם מעורלתו'.

שהיו שבטים מבזים אותו

למה התורה צריכה לפתוח את הפרשה שלנו ב-"פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן", על כל התארים והייחוס והשבח, למרות שאנחנו יודעים את זה כבר מהפרשה הקודמת? – כי השבטים היו מבזים אותו, ויש שני מדרשים על זה. האחד אומר שהיו מבזים אותו ואומרים –

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. לְפִי שֶׁהָיוּ הַשְּׁבָטִים מְבַזִּים אוֹתוֹ: הַרְאִיתֶם בֶּן פּוּטִי זֶה, שֶׁפִּטֵּם אֲבִי אִמּוֹ עֲגָלִים לַעֲבוֹדַת אֱלִילִים, וְהָרַג נְשִׂיא שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל! לְפִיכָךְ בָּא הַכָּתוּב וְיִחֲסוֹ אַחַר אַהֲרֹן (ספרי קלא; מדרש תנחומא פינחס א; סנהדרין פ"ב ע"ב; סוטה מ"ג ע"א). (רש"י במדבר כ"ה, י"א)

הכוונה היא כמובן לדעה שפוטיאל הוא יתרו שעבד כל עבודה זרה שבעולם לפני שבא והתגייר, ועל זה היו מבזים אותו השבטים – מה הוא בא עכשיו להטיף לנו נגד העבודה זרה של הפעור? הסבא שלו היה "האבא של העבודה זרה"!

אבל יש מדרש נוסף שרש"י מביא במקום אחר –

מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל. מִזֶּרַע יִתְרוֹ שֶׁפִּטֵּם עֲגָלִים לַעֲבוֹדָה זָרָה, וּמִזֶּרַע יוֹסֵף שֶׁפִּטְפֵּט בְּיִצְרוֹ (שמות רבה ז, ה; בבא בתרא ק"ט ע"ב). (רש"י שמות ו', כ"ה)

אגב, זה לא בהכרח סותר – מצד אחד פנחס היה נכד מיוסף ומצד שני מיתרו. שמנו לב מהם שני הדברים שהציע בלעם לבלק? – פעור, היינו עבודה זרה (שאגב, עבודתו היא בפעירת הגוף לפניו, שת), ויצר עריות – זנות. לכן מי שייבחר להנהיג את המלחמה במדין לא יהיה אלעזר הכהן הגדול, וגם לא יהושע שכבר היה רמטכ"ל ברפידים אלא דווקא פנחס והוא שייקח את כלי הקודש והחצוצרות, כי פנחס הוא גם נכד של יוסף וגם נכד שיתרו. הוא מכיר את היסוד גם של הפעור וגם של המילה! הוא יודע את תיקון יוסף בעולם ולכן יש לו כח להילחם בבנות מדין. הוא יושב ממולי.

ולמה מכל העבודות הזרות שבעולם נבחר כאן הפעור? זה לא ייאמן. הרי בינינו, הפעור זו עבודה זרה שכל אדם נורמלי ייגעל ממנה. זה פשוט דוחה, גועל נפש. לפעור בפניו?! אלא הרעיון בו הוא הדבר הכי עמוק שיש – העבודת אלילים הזו אומרת שגם הפסולת היא מציאות. תעצום עיניים רגע ותחשוב לכמה פסולת בחייך אתה משתחווה בחיים? לכמה פסולת אתה נותן מציאות? לכמה קונספציות שכבר מזמן הן פסולת ממוחזרת אתה עדיין כבול? כמה ספרי פסולת אתה משאיר על המדף כי 'אולי יום אחד נצטרך להשתמש בזה'? כמה צריך לקרקר את כל בני שת!

וכשהקב"ה רואה את פרחי הכהונה זורקים את המפתחות וקופצים לאש, הלא יקיר כשהוא רואה את הבן יקיר, הוא מקרקר קיר. כשאנחנו רואים את החומות נפרצות, מקרקר קיר הורס חומות – הוא בקולו, בקול גדול ולא יסף, כמו התרנגול, הוא קורא בקול שלו וזועק – "הלא יקיר מקרקר קיר, עוד זכור תזכרנו".

'ותמלא הארץ חמס' – 'ומלאה הארץ דעה'

כן, גם האבן עזרא צודק – מה יעשה המשיח? יהרוס. את האמונה שלך בתרנגולות מוורשה. עד כמה הוא יצליח להרוס? בעז"ה הוא יהרוס את כל אותה פסולת למיניה שאנחנו, שאני, כל אחד מאיתנו, לא יכולים להשתחרר ממנה. "חשופי שת". ואז הוא יביא לכך שתימלא "הארץ דעה את ה" – הוא לא יהרוס אף אחד אלא הוא פשוט יחזיר את הכל אל המקור, אל "מקבת בור נוקרתם", אל המים שם בתהום העמוקה אליהם חותר דוד המלך כשהוא מקים את יסודות המקדש.

ואז תמלא "הארץ דעה את ה'" – פתאום נבין כאן בפסוק הזה הבנה חדשה; במבול כתוב ש"ותימלא הארץ חמס" (בראשית ו', י"א), וחז"ל מבארים שם שאפילו ג' טפחים בתוך הקרקע היה הכל מושחת, חמס, הצמחים, הכל היה מושחת, ולכן הארץ נמחתה שלשה טפחים. ואילו לעתיד לבוא כשתימלא "הארץ דעה את ה'" זה יהיה בדיוק הפוך – הארץ בתוך תוכה, כל מה שתפס מציאות, כל בני שת, יקורקרו ע"י המקרקר הגדול ה' יתברך שמו, שיופיע את הכל ע"י משיח בן דוד שיקרא לכולם "לעובדו שכם אחד", ואז "יהיה ה' אחד ושמו אחד", כי מה שמפריע לזה כרגע הוא שאני מחשיב את עצמי גם קצת 'אחד'. וכשהוא יקרא כמו התרנגול הקורא מתוך האש, השתות, והצ'טים, והוא ירים את הכל אל המקור הראשון שלו, פתאום נבין שאנחנו מציאות, אבל אז תישבר המציאות החיצונית ותופיע המציאות האמיתית, שהיא שת המקורי. בני שת יקורקרו, אבל המקור הראשוני, ההתחלה, יופיע דרך עכל מה שאצלנו הוא מציאות.

שבר שמוליד עולם חדש

ומשפט אחרון שאולי יישמע קצת מחוייך אבל הוא רציני. ברי לי שלא מעט מילים בלע"ז מתחילות ומגיעות מעברית ואולי גם פה, אני לא יודע מה זה קרקר אבל כשאתה אוכל קרֶקֶר אתה רוצה לשמוע את זה מתפצח בפה, אתה צריך לשמוע את זה נשבר – ואם זה לא, כנראה שזה ישן, מלא לחות וכבר לא ראוי לאכילה. 'קרקר כל בני שת' זה כשאתה רוצה את השבירה הזו ורק אז אתה מרגיש את המציאות האמיתית, כמו שבר, שהוא בעצם המקום בו נשבר משהו קודם ומתגלה העולם החדש והשלם.^[4]

"ומחץ פאתי מואב" זה דוד, אבל הוא ימחץ רק את פאתי מואב, ואילו כשיבוא המשיח – "וקרקר כל בני שת". שנזכה בעגלא ובזמן קריב כבר לשמוע את הקול הזה מקרקר ואומר לנו "ענווים הגיע זמן גאולתכם ואם אין אתם מאמינים ראו באורי שזורח עליכם" (ילקו"ש ישעיהו רמז תצט).

1. כפי שלומד הרמב"ם ורש"י עצמו בפרושו לפרשתנו. ↑

2. והוא ממשיך ומביא פס' נוסף ממשלי שמבאר באופן דומה, ואכמ"ל. ↑

3. אגב, במאמר המוסגר, ציפורה היא המדיינית הראשונה שמצטרפת לעם ישראל ואותה מזכירים בני שבט שמעון כשהם באים לזלזל חלילה במשה רבנו. זה מדהים שהיא ציפורה (בלק בן ציפור) שלוקחת צור (הוא צור אבא של כזבי). ע"כ. ↑

4. ולכן מקום הלידה נקרא "משבר", כי שם צעקות השוד והשבר הגדולות אבל שם מתגלה המקור (גם במובן של הרחם) ונוצר ונולד ילד חדש. ↑