ארץ זבה. לפרשת ראה תשפד

מי יתן טהור מטמא

נעסוק הפעם במושג שכולנו מכירים וחוזר על עצמו פעמים רבות בכל חמשת חומשי התורה – "ארץ זבת חלב ודבש". מאד מענין שבתוך כל השבחים הגדולים המתוארים פה לארץ, דווקא החלב אינו מתאר משהו שגדל או צומח בארץ אלא בחלב בהמות, וכפי שרש"י מביא –

זבת חלב ודבש. חלב זב מן העזים והדבש זב מן התמרים ומן התאנים. (שמות י"ג, ה')

חז"ל רואים גם בדבש הדבורים כדבר שמתאר את ארץ ישראל, ואומרים (מס' בכורות ז') על הפסוק באיוב "מי יתן טהור מטמא" (איוב י"ד, ד') שיש רק שני מאכלים טהורים שמקורם בטמא – החלב שמקורו בדם שנעכר ונהפך לחלב בזמן ההנקה,^[1] וגם הדבש היוצא מהדבורה שהיא שרץ טמא. בלי הלימוד הזה לא היינו יכולים לשתות קפה עם חלב…

בתחילת פרשת עקב מתוארת הארץ בתיאורים יפים וטובים אך המושג "ארץ זבת חלב ודבש" איננו מופיע שם –

כִּ֚י ה' אֱלֹהֶ֔יךָ מְבִֽיאֲךָ֖ אֶל-אֶ֣רֶץ טוֹבָ֑ה אֶ֚רֶץ נַ֣חֲלֵי מָ֔יִם עֲיָנֹת֙ וּתְהֹמֹ֔ת יֹֽצְאִ֥ים בַּבִּקְעָ֖ה וּבָהָֽר. אֶ֤רֶץ חִטָּה֙ וּשְׂעֹרָ֔ה וְגֶ֥פֶן וּתְאֵנָ֖ה וְרִמּ֑וֹן אֶֽרֶץ-זֵ֥ית שֶׁ֖מֶן וּדְבָֽשׁ. אֶ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹ֤א בְמִסְכֵּנֻת֙ תֹּֽאכַל-בָּ֣הּ לֶ֔חֶם לֹֽא-תֶחְסַ֥ר כֹּ֖ל בָּ֑הּ אֶ֚רֶץ אֲשֶׁ֣ר אֲבָנֶ֣יהָ בַרְזֶ֔ל וּמֵֽהֲרָרֶ֖יהָ תַּחְצֹ֥ב נְחֽשֶׁת. וְאָֽכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ עַל-הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן-לָֽךְ. (דברים ח', ז'-י')

אלו הדברים שבאמת קשורים לשבח הארץ, לאדמה, אך "זבת חלב ודבש" לא מופיע שם, וזה הביא אותי לבדוק איפה כן הביטוי הזה מופיע, ומצאתי שזה מופיע בהמשך הפרשה, כשהקב"ה קורא לנו לקיים את מצוותיו –

וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת-כָּל-הַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לְמַ֣עַן תֶּֽחֶזְק֗וּ וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם עֹֽבְרִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ. וּלְמַ֨עַן תַּֽאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל-הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨ע ה' לַֽאֲבֹֽתֵיכֶ֛ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם וּלְזַרְעָ֑ם אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ. (שם י"א, ח'-ט')

מדוע זה מופיע שם? שמתי לב לתופעה מרתקת, בעקבות המקום בו מופיע הביטוי הזה בפרשת ואתחנן, בהקשר דומה לזה שבפרשתנו –

וְזֹ֣את הַמִּצְוָ֗ה הַֽחֻקִּים֙ וְהַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם לְלַמֵּ֣ד אֶתְכֶ֑ם לַֽעֲשׂ֣וֹת בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם עֹֽבְרִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ. לְמַ֨עַן תִּירָ֜א אֶת-ה' אֱלֹהֶ֗יךָ לִ֠שְׁמֹר אֶת-כָּל-חֻקֹּתָ֣יו וּמִצְוֹתָיו֘ אֲשֶׁ֣ר אָֽנֹכִ֣י מְצַוֶּ֒ךָ֒ אַתָּה֙ וּבִנְךָ֣ וּבֶן-בִּנְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וּלְמַ֖עַן יַֽאֲרִכֻ֥ן יָמֶֽיךָ. וְשָֽׁמַעְתָּ֤ יִשְׂרָאֵל֙ וְשָֽׁמַרְתָּ֣ לַֽעֲשׂ֔וֹת אֲשֶׁר֙ יִיטַ֣ב לְךָ֔ וַֽאֲשֶׁ֥ר תִּרְבּ֖וּן מְאֹ֑ד כַּֽאֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר ה' אֱלֹהֵ֤י אֲבֹתֶ֨יךָ֙ לָ֔ךְ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ. (שם ו', א'-ג')

קיום המצוות – תנאי לחלב ודבש

המפרשים מתקשים כאן במקום בהבנת הפסוק כי נראה שחסרה פה איזו אות או מילת יחס בקשר לביטוי "ארץ זבת חלב ודבש". המלבי"ם עונה דבר פלאי ובעקבותיו נצא למסע אל ארץ זבת חלב ודבש –

…וז"ש ושמרת לעשות אשר ייטב לך ואשר תרבון מאד כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לך, ר"ל שעי"כ ימלא ה' הבטחתו אשר דבר לך, בארץ זבת חלב ודבש וחסר ב' בארץ… (פירוש המלבי"ם שם)

כלומר הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש" איננו שבח לארץ אלא הוא שבח מותנה. מהותה של הארץ שהיא זבת חלב ודבש, וזה יתרחש רק אם אתה תקיים את "ושמעת ישראל ושמרת לעשות". ה' נשבע לנו שאם תשמעו ואם תעשו את כל המצווה הזו אתה ובניך וכו' – אז הארץ תהיה זבת חלב ודבש. נשים לב – הארץ איננה זבת חלב ודבש! היא ארץ עיינות ותהומות, ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת וכו'. מתי היא תהיה ארץ זבת חלב ודבש? רק אם "ושמעת ישראל".

את הדבר הזה אני מבקש לבדוק כאן ונראה שיש כאן חידוש גדול, מהפכת עולם. נגיד כבר עכשיו חלק מהמסקנה – התרגלנו כבר לארץ זבת חלב ודבש כשהיינו ילדים בגן, ולכן כנראה אנחנו לא שמים לב למשמעות הביטוי הזה. המילה "זבה" לא תמיד מופיעה בקונוטציה חיובית – פעמים רבות זה מתאר ענייני טומאה, תיאור של זיבת דם. זה תיאור של משהו שיוצא מן הגוף שלא בשליטה. כלומר זה לא תיאור של מה שהארץ מייצרת. כשהתורה אומרת שאבניה של הארץ הזו הם ברזל, אין הכוונה שהאבנים שופעים ברזל. כשאומרים זיבה זהו תיאור של שפיעה לא רצונית, כמו אשה זבה או אדם זב – יציאה לא רצונית של דם או הפרשה אחרת מהגוף. ואם כן, מהו התיאור הזה של זבת חלב ודבש?

דו שיח מוזר

זה דבר עמוק מאד ובואו נלך להופעה הראשונה של הביטוי הזה במקרא, במעמד הסנה –

וַיֹּ֣אמֶר ה' רָאֹ֥ה רָאִ֛יתִי אֶת־עֳנִ֥י עַמִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּמִצְרָ֑יִם וְאֶת־צַעֲקָתָ֤ם שָׁמַ֙עְתִּי֙ מִפְּנֵ֣י נֹֽגְשָׂ֔יו כִּ֥י יָדַ֖עְתִּי אֶת־מַכְאֹבָֽיו. וָאֵרֵ֞ד לְהַצִּיל֣וֹ ׀ מִיַּ֣ד מִצְרַ֗יִם וּֽלְהַעֲלֹתוֹ֮ מִן־הָאָ֣רֶץ הַהִוא֒ אֶל־אֶ֤רֶץ טוֹבָה֙ וּרְחָבָ֔ה אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֶל־מְק֤וֹם הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי. (שמות ג', ז'-ח')

מיד נראה שבכל המקומות המוקדמים שהביטוי הזה מופיע, הוא מופיע בצמידות לתיאור שבעת העממין. משה רבנו שומע את הקב"ה בסנה שאומר לו – 'אני רוצה להוציא אותם מארץ מצרים אל ארץ זבת חלב ודבש'. מה עונה לו משה? –

וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים מִ֣י אָנֹ֔כִי כִּ֥י אֵלֵ֖ךְ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְכִ֥י אוֹצִ֛יא אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם. (שם י"א)

רש"י מסביר –

וכי אוציא את בני ישראל. ואף אם חשוב אני, מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים. (שם)

זו שאלה מוזרה וגם התשובה שהקב"ה משיב לו מוזרה. נניח שמישהו בא אלינו ואומר לנו – 'יש לכם עכשיו אפשרות ללכת ולהציל יהודי חטוף אחד מהמנהרות בעזה', האם אני אתחיל להתווכח איתו בכל מיני 'ווארטים' של ענווה "במה זכו ישראל"? – או שנלך ונמסור את נפשנו כדי להציל אותו?! ברור שאין כאן דיון בכלל! והקב"ה עונה תשובה משונה אף היא –

וַיֹּ֙אמֶר֙ כִּֽי־אֶֽהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת כִּ֥י אָנֹכִ֖י שְׁלַחְתִּ֑יךָ בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת־הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה. (שם י"ב)

מסביר שם רש"י –

… וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים, דבר גדול יש לי על הוצאה זו שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף ג' חדשים שיצאו ממצרים…

ולכן –

לֵ֣ךְ וְאָֽסַפְתָּ֞ אֶת־זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְאָמַרְתָּ֤ אֲלֵהֶם֙ ה' אֱלֹהֵ֤י אֲבֹֽתֵיכֶם֙ נִרְאָ֣ה אֵלַ֔י אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם יִצְחָ֥ק וְיַעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֤ד פָּקַ֙דְתִּי֙ אֶתְכֶ֔ם וְאֶת־הֶעָשׂ֥וּי לָכֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם. וָאֹמַ֗ר אַעֲלֶ֣ה אֶתְכֶם֮ מֵעֳנִ֣י מִצְרַ֒יִ֒ם אֶל־אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ. (שם ט"ז-י"ז)

כלומר העם מחכה לידיעה שהוא עולה לארץ זבת חלב ודבש. אבל לא ברור מה כתוב פה (ונמשיך עם אותו משל על החטוף) – יהודי (סתם יהודי, אפילו לא הקב"ה) אומר לך ללכת להציל חטוף מעזה – אתה הולך מיד, אבל במקרה שהקב"ה בא למשה הוא שואל מה הזכות, ועכשיו הקב"ה עונה לו שהזכות היא שכאשר תציל אותו תלכו להתפלל יחד בכותל. זה רציני?! הרי משה רבנו צריך להציל את כל עם ישראל ממצרים, כולם שבויים במנהרות!

הרי לא דיברנו בכלל על הר סיני, אז מה מכניסים את זה פה? איך זה קשור שם באמצע? ועוד – אחרי שיש לך את המידע הזה על הר סיני, תלך ותאסוף את זקני ישראל, תגיד להם "פקד פקדתי" ושהולכים לארץ זבת חלב ודבש ארץ הכנעני וכו' – והם ישמעו לקולך, ויאמינו לך! זו פרשיה תמוהה ומוזרה מאד.

"ארץ זבת חלב ודבש" במקרא

הפעם הבאה שהביטוי הזה מופיע בספר שמות היא בפרשת התפילין –

קַדֶּשׁ־לִ֨י כׇל־בְּכ֜וֹר פֶּ֤טֶר כׇּל־רֶ֙חֶם֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה לִ֖י הֽוּא… וְהָיָ֣ה כִֽי־יְבִיאֲךָ֣ ה' אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽ֠כְּנַעֲנִ֠י וְהַחִתִּ֨י וְהָאֱמֹרִ֜י וְהַחִוִּ֣י וְהַיְבוּסִ֗י אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע לַאֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֣תֶת לָ֔ךְ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ וְעָבַדְתָּ֛ אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את בַּחֹ֥דֶשׁ הַזֶּֽה… וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה ה֙' לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם (שם י"ג, ב'-ח')

כל מה שיצאנו ממצרים היה כדי לעבוד את העבודה הזו, ואת כל זה צריך לומר בארץ ישראל, ושוב לא מובן מה ההקשר של הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש" לכאן.

הפעם האחרונה שהביטוי מופיע בחומש שמות היא כשהקב"ה נענה לבקשת משה אחרי חטא העגל. משה מבקש שהקב"ה ייקח אותנו לעצמו, הקב"ה אומר לו – 'אני לא אקח אתכם אלא המלאך שלי' –

וְשָׁלַחְתִּ֥י לְפָנֶ֖יךָ מַלְאָ֑ךְ וְגֵֽרַשְׁתִּ֗י אֶת־הַֽכְּנַעֲנִי֙ הָֽאֱמֹרִ֔י וְהַֽחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי. אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ כִּי֩ לֹ֨א אֶֽעֱלֶ֜ה בְּקִרְבְּךָ֗ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ אַ֔תָּה פֶּן־אֲכֶלְךָ֖ בַּדָּֽרֶךְ. (שם ל"ג, ב'-ג')

וגם כאן צריך להבין למה זה מופיע בהקשר הזה.

בואו נעבור הלאה לחומש ויקרא, שם זה מופיע בהקשר של פרשת העריות –

וְלֹ֤א תֵֽלְכוּ֙ בְּחֻקֹּ֣ת הַגּ֔וֹי אֲשֶׁר־אֲנִ֥י מְשַׁלֵּ֖חַ מִפְּנֵיכֶ֑ם כִּ֤י אֶת־כׇּל־אֵ֙לֶּה֙ עָשׂ֔וּ וָאָקֻ֖ץ בָּֽם. וָאֹמַ֣ר לָכֶ֗ם אַתֶּם֮ תִּֽירְשׁ֣וּ אֶת־אַדְמָתָ֒ם וַאֲנִ֞י אֶתְּנֶ֤נָּה לָכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֹתָ֔הּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֲנִי֙ ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הִבְדַּ֥לְתִּי אֶתְכֶ֖ם מִן־הָֽעַמִּֽים. (ויקרא כ', כ"ד)

ואם לא תתנהגו ולא תקיימו את מצוות ה' – אז הארץ תקיא אתכם. זוכרים איך פתחנו בביאור של המלבי"ם? – אם נזכה נעשה אותה אנחנו לזבת חלב ודבש.

בחומש במדבר אנחנו נתקלים בביטוי הזה בחטא המרגלים. כותרת דברי המרגלים בחזרתם למחנה היא –

וַיְסַפְּרוּ־לוֹ֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ בָּ֕אנוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר שְׁלַחְתָּ֑נוּ וְ֠גַ֠ם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה־פִּרְיָֽהּ. (במדבר י"ג, כ"ז)

אבל אנחנו לא יכולים לעלות כי "אפס כי עז העם" וכו', מאידך כלב ויהושע אומרים –

וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֶל־כׇּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר עָבַ֤רְנוּ בָהּ֙ לָת֣וּר אֹתָ֔הּ טוֹבָ֥ה הָאָ֖רֶץ מְאֹ֥ד מְאֹֽד. אִם־חָפֵ֥ץ בָּ֙נוּ֙ ה' וְהֵבִ֤יא אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וּנְתָנָ֖הּ לָ֑נוּ אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־הִ֛וא זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ. אַ֣ךְ בַּ-ה֮' אַל־תִּמְרֹ֒דוּ֒… (שם י"ד, ז'-ט')

והרי גם המרגלים אמרו שהיא ארץ זבת חלב ודבש?! אמנם הם טעמו שהיא "גם זבת חלב ודבש" ויהושע וכלב הורידו את המילה 'גם'. מה ההבדל?

הביטוי מופיע בהמשך גם אצל דתן ואבירם בפרשת קרח, שאומרים –

הַמְעַ֗ט כִּ֤י הֶֽעֱלִיתָ֙נוּ֙ מֵאֶ֨רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ לַהֲמִיתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי־תִשְׂתָּרֵ֥ר עָלֵ֖ינוּ גַּם־הִשְׂתָּרֵֽר. אַ֡ף לֹ֣א אֶל־אֶ֩רֶץ֩ זָבַ֨ת חָלָ֤ב וּדְבַשׁ֙ הֲבִ֣יאֹתָ֔נוּ וַתִּ֨תֶּן־לָ֔נוּ נַחֲלַ֖ת שָׂדֶ֣ה וָכָ֑רֶם… (שם ט"ז, י"ג-י"ד)

הם מכנים את מצרים, שתוארה ע"י המקרא בהנגדה לארץ ישראל, דווקא כארץ זבת חלב ודבש!

ובספר דברים הביטוי מופיע בשני המקומות שראינו ולאחר מכן במקרא ביכורים כחלק ממה שאומר מביא הביכורים –

וַיְבִאֵ֖נוּ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּתֶּן־לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ. (כ"ו, ט')

וכן בביעור מעשרות –

הַשְׁקִ֩יפָה֩ מִמְּע֨וֹן קׇדְשְׁךָ֜ מִן־הַשָּׁמַ֗יִם וּבָרֵ֤ךְ אֶֽת־עַמְּךָ֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֵת֙ הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תָּה לָ֑נוּ כַּאֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּ֙עְתָּ֙ לַאֲבֹתֵ֔ינוּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ. (שם ט"ו)

ובהקמת האבנים הגדולות בהר גריזים ובהר עיבל –

וְכָתַבְתָּ֣ עֲלֵיהֶ֗ן אֶֽת־כׇּל־דִּבְרֵ֛י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את בְּעׇבְרֶ֑ךָ לְמַ֡עַן אֲשֶׁר֩ תָּבֹ֨א אֶל־הָאָ֜רֶץ אֲֽשֶׁר־ה' אֱלֹהֶ֣יךָ ׀ נֹתֵ֣ן לְךָ֗ אֶ֣רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽי־אֲבֹתֶ֖יךָ לָֽךְ. (שם כ"ז, ג')

והפעם האחרונה שזהה מופיע –

כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה ׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ וְאָכַ֥ל וְשָׂבַ֖ע וְדָשֵׁ֑ן וּפָנָ֞ה אֶל־אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ וַעֲבָד֔וּם וְנִ֣אֲצ֔וּנִי וְהֵפֵ֖ר אֶת־בְּרִיתִֽי. וְ֠הָיָ֠ה כִּי־תִמְצֶ֨אן אֹת֜וֹ רָע֣וֹת רַבּוֹת֮ וְצָרוֹת֒ וְ֠עָנְתָ֠ה הַשִּׁירָ֨ה הַזֹּ֤את לְפָנָיו֙ לְעֵ֔ד כִּ֛י לֹ֥א תִשָּׁכַ֖ח מִפִּ֣י זַרְע֑וֹ כִּ֧י יָדַ֣עְתִּי אֶת־יִצְר֗וֹ… (שם ל"א, כ'-כ"א)

לינוק בדד

עברנו על כל הפעמים שהביטוי מופיע בתורה ועכשיו נסביר מההתחלה. מורי ורבותי, הארץ הזו היא ארץ מופלאה. הארץ – זו אמא. הארץ הזו היא אמא ישראל. היא אשה, כפי שהנביא במגילת איכה מתאר אותה, שיש לה שני מצבים, שתי אופציות – או שהיא זבה דם או שהתינוק שלה נמצא והוא גמול עלי אמו ויונק ממנה, ואז היא זבה חלב נון-סטופ. אם התינוק של הארץ הזו איננו נמצא בה, היא איננה כמו כל ארץ אחרת, שם אם האיטלקים יוצאים נכנסים יוונים, ואם הספרדים לא נמצאים נכנסים ההולנדים, אלא היא תזוב דם ותאכל את יושביה. כדי שהיא תזוב חלב היא חייבת שני דברים – האחד שיהיה לה תינוק. בלי תינוק אין לאמא חלב, וכאשר יש תינוק היא יכולה להיניק חלב לא רק לו אלא גם לאחרים, לכל העולם כמו שרה אמנו.^[2] והדבר השני הוא שהתינוק צריך לשבת ולינוק באופן בלעדי ממנה – "איכה ישבה בדד". הוא צריך לשבת בדד של אמו – כלומר ב-דד שלה, ובדד, היינו בודד, שהוא לא מחפש שום מקור אחר – לא קפה, לא סטייקים, לא פיצה. אין שום אוכל שישווה למה שהוא מקבל מאמו. ממנה הוא מקבל אינסוף והוא לא צריך שום דבר אחר.

אם הוא לא יונק – לאמו לא יהיה חלב. ואמא שלו מתחננת שהוא ינוק ממנו. זו מהותו וזה שמו – תינוק, בלשון ציווי. 'כל זמן שאתה תינוק אני לא אזוב דם', כי הדם הטמא יהפך לחלב.

כשיצאנו מגוש קטיף תבנה ותכונן במהרה בימינו, באותו רגע, באותה שניה, אמא חדלה לתת חלב והתחילה להשפיע דם ותפלציות. עד שיצאנו משם, כל חסה ששתלנו שם, בחול ים צחיח, הפכה לעץ ברוש. וכשהתינוק יצא לא רק אנחנו הפסקנו לינוק שם חלב אלא גם יושבי הארץ ההיא הפסיקו לקבל חלב והארץ חזרה להיות ארץ מכושפת ומקוללת.

שאלנו מה היתה השאלה ששאל משה רבנו את הקב"ה בסנה. השאלה היתה – 'רבש"ע, אם עם ישראל הולך עכשיו לארץ ישראל – "אעלה אתכם אל ארץ זבת חלב ודבש, אל מקום הכנעני והחטי וכו'" – ואנחנו לא ראויים חלילה להפוך אותה לזבת חלב ודבש, אז הם יסבלו שם ואנחנו נקבל שם דם ורוע!. אז מה זכו ישראל?'.

המשלנו משל להצלת חטוף, ואכן בוודאי שצריך במקרה כזה לרוץ ולהציל, אבל הקב"ה בא למשה ולא אומר לו להציל את ישראל ממצרים אלא לקחת אותם לארץ זבת חלב ודבש שהיא עכשיו ארץ הכנעני וחיווי והפריזי והיבוסי, אז אם הם לא יודעים איך להפך אותה לזבת חלב ודבש, הם חלילה יחוו שם את החוויות הכי קשות בעולם, ולכן משה תוהה שמא אולי עדיף שיישארו במצרים. זה מה שאומר משה לקב"ה, וזה גם הפחד של עם ישראל במדבר משך ארבעים שנות הנדודים, לבוא אל ארץ ישראל, כי בינתיים היא זבה ולא חלב ודבש, והזיבה הזו תתהפך לחלב ודבש רק כאשר אני ראוי וזכאי לינוק.

על זה עונה לו הקב"ה – 'שאלה מצוינת שאלת. אנחנו הולכים דרך הר סיני ונלמד שם קורס – "דבר גדול יש לי". בהר סיני הם יקבלו את הכוחות, "אתה הראת לדעת כי ה' הוא הא-להים אין עוד מלבדו", ואז הם ידעו לבוא ולינוק ולהפוך את הארץ "ושמעת ישראל" – ואז אתם תעשו מהארץ זבת חלב ודבש. הקב"ה כביכול מרוצה מהשאלה של משה רבנו, הוא לא כועס עליו על השאלה הזו. לכאורה, לפי ההבנה הראשונה שלנו הוא היה צריך לכעוס עליו על זה שהוא לא ישר רץ להציל יהודים. האם באמת עלה על דעתנו שמשה רבנו לא יציל יהודי אם הוא יכול? הרי את הגדי הוא רץ להציל…

משה רבנו אומר – 'רבש"ע, להביא אותם לארץ ישראל בלי שהם יודעים לינוק בדד ולהפוך דם לחלב – זו התעללות'. אומר לו הקב"ה – "על ההר הזה תעבדון את האלקים", ומפה תמשיכו לארץ ישראל. "לך ואספת את זקני ישראל" ותגיד להם שאפשר לעשות את זה, "ושמעו לקולך" – כי הם יודעים שעם ישראל יכול להפוך דם לחלב'. זה דבר פלא!

ארץ שאין לה גבול

ובהמשך, הביטוי הזה כשהוא מופיע הוא אכן כלל איננו תיאור של יפי הארץ כמו שחשבנו מהשירים בגן. זה לא קשור לארץ. מאד יתכן שהפרות בשוויץ נותנות יותר חלב או חלב יותר איכותי, אבל זה בכלל לא העניין. מהות הארץ היא שהיא זבה. ובל ניבהל מהמילה הזו. זו תוכנה. אם הילד שלה נמצא פה והוא שומע והוא יונק "כגמול עלי אמו – כגמול עלי נפשי", אז כל תינוקות העולם מקבלים חלב, ואם חלילה לא – אז כל העולם אטום, ואז אמא, שכינה, מלכות, ארץ ישראל, לא יכולה לתת חלב.

ומה כותבים על האבנים כשמגיעים להר עיבל? – 'באנו לינוק'!

ומה ההבדל בין המרגלים לכלב ויהושע? – המרגלים טוענים – 'ודאי שהארץ היא "וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה". אבל "אפס כי עז העם" – אנחנו עוד לא ראויים. אנחנו יודעים מה קורה לאמא שהתינוק שלה גם יונק וגם לא? ואז – "ויהס כלב את העם אל משה" – 'תחזור אלינו משה רבנו, תחזרו אל משה, כל היציאה שלנו ממצרים היתה כדי להגיע לארץ זבת חלב ודבש כי אנחנו כן ראויים לכך'. מעתה נבין גם את עוצמת דברי דתן ואבירם – הם לא סתם שירבבו שם את הביטוי 'ארץ זבת חלב ודבש', אלא הם טוענים – 'משה רבנו סתם עבד עלינו. אין בכלל דבר כזה. כמו שמצרים איננה זבת חלב ודבש, כך גם ארץ ישראל איננה כזו', או לחילופין – 'כפי שמצרים היא זבת חלב ודבש, גם ארץ ישראל כזו'.

מה הביטוי "אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם… אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ"? ולמה העם דיבר כל הזמן על החציר ועל הבצלים והשומים, והקישואים?- זה אדיר; עוני מצרים זה המיצרים. שם יש גבולות, יש סדר – זה לא זב, יש שליטה. זבה היא מי שאין לה מיצרים, אין לה שליטה. מצרים היא ארץ הגבולות, יש מעמדות, אין יוצאים ממנה שלא ברשות וכו', לעומת זאת ארץ ישראל היא זבת חלב ודבש, ולכן כשחלילה היא זבה דם – וואו וואו! או אז תקיא הארץ אתכם ח"ו.

וכשיהודי מביא ביכורים הוא מזכיר שהוא יצא ממצרים – "ארמי אובד אבי…", יצאנו ממצרים אל ארץ זבת, ארץ שיכולה להעניק דבש וחלב לכל העולם כולו, אין שם גבול. יצאנו מארץ הגבול אל ארץ האין גבול. יצאנו מארץ מיצרים אל ארץ הזבה.

אמא של העולם

"ארץ זבת חלב ודבש" אינו תיאור של הארץ אלא תיאור של החיבור בין היונק לאמא. זה תיאור של אמא ארץ ישראל שהיא אמא של העולם כולו וכל העולם כולו תלוי במצב שלה. אם היא זבה דם – כל העולם נמצא בזה, ואם היא זבה חלב אז "ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים".

לכן מיד אחרי שהפרשה שלנו, ראה, מביאה את הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש", כתוב –

וְהָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ אֶ֥רֶץ הָרִ֖ים וּבְקָעֹ֑ת לִמְטַ֥ר הַשָּׁמַ֖יִם תִּשְׁתֶּה־מָּֽיִם. אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־ה' אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י ה' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה. (דברים י"א, י"א-י"ב)

זו הפעם היחידה במקרא שמופיע בתורה המושג "ראשית שנה" בהקשר של ראש שנה. בכל המקומות האחרים מדובר על יום הזיכרון או זיכרון תרועה. "ארץ זבת חלב ודבש" – האם אתה מצליח להוציא מהמעיין הזה, מעיני ה', את החלב, או שחלילה הארץ תזוב "זוב דמה ימים רבים", אלפיים שנה ויותר – כל רגע שילדיה אינם באים אליה, או שהם באים אך אינם יודעים לינוק ולהפך דם לחלב – היא חדלה להיות זבת חלב ודבש. זה לא תיאור של יופיה של הארץ, אלא תיאור של עם ישראל היונק מארץ ישראל את דבר ה', את "עיני ה' אלוקיך בה", ויכול להשפיע לעולם כולו מטובה ומחלבה, או חלילה להיפך. ולכן בפעם האחרונה שהביטוי מופיע בתורה –

כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי.

יודעים מה הכוונה "ופנה אל א-להים אחרים"? – זה כמו תינוק שלא יונק אלא מסתכל כל הזמן לצדדים, והוא לא ב-דד ולא יונק, ואז משם קל להגיע ל-"וניאצוני והפר את בריתי". וכדי להסביר את המושג הזה חייב משה רבנו לפתוח את סיפור ארץ זבת חלב ודבש באנטיתזה לארץ מצרים, ולחתום במה קורה אם אנחנו מגיעים אל ארץ זבת חלב ודבש ופונים חלילה אל א-להים אחרים – שכשהיא לא זבת חלב ודבש היא עדיין ממשיכה להיות זבה, אבל דם ואש ותמרות עשן.

דבש וחלב תחת לשונך

זו ההבנה העמוקה של המושג הזה, זהו עומק 'הרומן' בין עם ישראל לארצו, זו הסיבה שגם התורה נקראת "דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ" (שיה"ש ד', י"א), כי כשאני מחובר אליה ויונק ממנה – אני יונק דבש וחלב, ואם חלילה לא – ההמשך ברור ל"ע…

ארץ ישראל היא ארץ שכל כוחה הוא זוב. היא לא יכולה להפסיק לזוב, "כי עיני ה' אלקיך בה". וכשמבינים את זה, כמדומני שמבינים הכל.

שהקב"ה יזכה אותנו בימים שנותרו לנו לפני השנה הבאה עלינו לטובה, שנזכה באמת לינוק ושהארץ תניק לנו ולעולם כולו מחלבה ומדבשה –

וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא יִטְּפ֧וּ הֶהָרִ֣ים עָסִ֗יס וְהַגְּבָעוֹת֙ תֵּלַ֣כְנָה חָלָ֔ב וְכׇל־אֲפִיקֵ֥י יְהוּדָ֖ה יֵ֣לְכוּ מָ֑יִם וּמַעְיָ֗ן מִבֵּ֤ית ה֙' יֵצֵ֔א וְהִשְׁקָ֖ה אֶת־נַ֥חַל הַשִּׁטִּֽים. (יואל ד', י"ח)

ומשם הוא ישקה את העולם כולו, זה המעיין, זו הזיבה, בב"א.

1. גם חלב בהמה טהורה ועוד יותר בחלב אם המותר לתינוק. ↑

2. עי' בראשית כ"א, ז' ברש"י. ↑