מסעיהם למוצאיהם – על פי ה'. פרשת מטות מסעי תשפו

משל למלך

פרשת מסעי לעיתים נקראת מחוברת לפרשת מטות כמו השנה ולעיתים היא נפרדת אבל תמיד היא קודמת לראש חודש אב, ותמיד אנו מזכירים בה, בכל שנה ושנה, גם את פטירתו של אהרן הכהן, היארצייט היחיד המופיע בכל התורה – בר"ח אב. הפרשה פותחת במילים הבאות –

אֵ֜לֶּה מַסְעֵ֣י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֥ר יָֽצְא֛וּ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם בְּיַד-מֹשֶׁ֖ה וְאַֽהֲרֹֽן. (במדבר ל"ג, א')

השאלה הראשונה שכל הפרשנים שואלים ורש"י מקדיש לה את פירושו לפסוק היא – למה בכלל נכתבו המסעות הללו? מה נותן לנו המידע על ארבעים ושנים מסעות שעל רובם הגדול איננו יודעים דבר על מה שאירע שם? רש"י מציע שתי תשובות, כשהראשונה יסודית ונפלאה אך הפעם לא נעסוק בה, אלא נתמקד בתשובתו השניה שלרוב פחות שמים לב אליה –

אלה מסעי. למה נכתבו המסעות הללו? להודיע חסדיו של מקום… ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת משל למלך שהיה בנו חולה, והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו, כאן ישננו כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו' (במ"ר כג, ג). (רש"י, שם)

המילה וכו' שמסיים בה רש"י את הפירוש מרמזת לנו שיש לזה המשך ובאמת בעיון במדרש מוצאים את המשך הדברים –

…כָּךְ אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מְנֵה לָהֶם כָּל הַמְּקוֹמוֹת הֵיכָן הִכְעִיסוּנִי. לְכָךְ נֶאֱמַר: אֵלֶּה מַסְעֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (מדרש תנחומא שם)

והאמת היא שצריך להבין מה ואיך המשל הזה בא לומר, אבל עוד לפני זה צריך להבין האם המשל והנמשל מתאימים. המלך שבמשל הוא הקב"ה, ובנו אלו אנחנו, עם ישראל. המקום הרחוק שהוליך המלך את בנו הוא כנראה המדבר, אבל מהי אותה רפואה שהבן נצרך לה בנמשל? ועוד – "כיון שהיו חוזרים" – לאן היו חוזרים בנמשל הקב"ה ועם ישראל? ומאיפה היו חוזרים? הרי אנחנו לא חזרנו! ובמניית המסעות – "כאן ישננו". מי ישן? הקב"ה ישן איתנו? "כאן הוקרנו" – כלומר התקררנו, "כאן חששת את ראשך" – לאיזה ראש הכוונה? ובסיום המדרש, שם אומר הקב"ה למשה שיראה לני ישראל היכן הכעיסו להקב"ה – האם באמת הכעסנו את הקב"ה בכל המסעות כולם?! הרי אנחנו זוכרים גם דברים אחרים מהמדבר, כמו "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר"! המשנה באבות אומרת שעשרה נסיונות ניסו אבותינו את הקב"ה וזהו! אגב, רש"י בפירוש הראשון כאן מסביר שבמשך שלושים ושמונה שנה היו רק עשרים מסעות והם היו שקטים מאד, אז מה זה הביטוי הזה, למה הכוונה? ונזכור שמשל שרש"י מביא איננו סתם אלא יש להבינו לעומקו על כל פרטיו, כפי שאנחנו יודעים.

שלשה מסעות ראשונים

הרבי מליובאוויטש זיע"א מביא בשיחה פירוש יפה של אחד הפרשנים שהמילים "כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך" מתייחסות לשלשת המסעות הראשונים שהיו עוד לפני קריעת ים סוף. הראשון מרעמסס לסוכות, שם כתוב "ויסעו מסוכות" ורש"י מבאר שם שביום הראשון הם באו מרעמסס וביום השני הם נסעו, אז אולי הכוונה ללילה שבין המסע הראשון לשני שבו הם ישנו. "כאן ישנו". המסע השני היה בנסיעתם מסוכות "ויחנו באיתם בקצה המדבר", שם, אומר רש"י שלפי פשוטו של מקרא הופיעו ענני הכבוד. יונתן בן עוזיאל אומר את זה מפורשות בתרגומו –

וּנְטָלוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל מִן פִּילוּסִין וּשְׁרוֹ בְּסֻכּוֹת אַתְרָא דְאִתְחַפִּיאוּ שִׁבְעַת עֲנָנֵי יְקָרָא. (תרגום יונתן שם ה')

שם חיפו עליהם ענני הכבוד, ואולי לזה הכוונה במילים "שם הוקרנו" שבמדרש תנחומא – היה לנו קריר ונעים. ואז באה החניה השלילית עליה נאמר "כאן חששת את ראשך" –

וַיִּסְעוּ֙ מֵֽאֵתָ֔ם וַיָּ֨שָׁב֙ עַל-פִּ֣י הַֽחִירֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר עַל-פְּנֵ֖י בַּ֣עַל צְפ֑וֹן וַֽיַּחֲנ֖וּ לִפְנֵ֥י מִגְדֹּֽל. (שם ז')

כשהגיעו לפי החירות, ליד ים סוף, הם ראו את המצרים והתחילו לצעוק מפחד, ואולי לזה הכוונה בחשש הראש – כאן התחלתם לתאר בשכלכם את מה שמתרחש סביב, פעלתם עם השכל כנגד מה שאמר משה ואמרתם "טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר", טענה שכלית, סברתית. ומה שרש"י מסיים "וכו'" אולי כוונתו שבדרך זו צריך להמשיך וללמוד את כל יתר המסעות האחרים.

זה הסבר יפה אבל זה לא כל כך מסתדר כי רש"י בא להסביר כאן את כל המסעות. דיבור המתחיל ברש"י הוא "ואלה מסעי" ושאלתו של רש"י היא כזכור "למה נכתבו המסעות הללו?", כלומר למה נכתבו כל ארבעים ושניים המסעות, ואותם הוא בא להסביר, לא את השלשה הראשונים בלבד. וגם חז"ל במדרש לא מסבירים שום מסע נוסף אלא עוברים לנמשל כנ"ל.

היארצייט היחיד בתורה

זו שאלה יפה שצריך לנתח ולהבין לעומק, ועוד מעט נחזור ונדבר עליה, אבל לפני כן נראה את סוף הפסוק – התורה מתארת כאן שאנחנו הולכים את כל המסעות "ביד משה ואהרן", ובפסוק שלאחר מכן כתוב –

וַיִּכְתֹּ֨ב מֹשֶׁ֜ה אֶת-מוֹצָֽאֵיהֶ֛ם לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל-פִּ֣י ה' וְאֵ֥לֶּה מַסְעֵיהֶ֖ם לְמוֹצָֽאֵיהֶֽם. (שם ב')

"ויכתוב משה" – מה זה בא לומר? האם יש משהו בתורה שלא משה כתב?! את דיני צרעת ואת מעמד הר סיני וכו' – הכל הוא כתב, וא"כ למה זה חשוב לתורה להדגיש פה שהוא כתב את זה? ונדקדק עוד – משה כותב את המקום שממנו יצאו בני ישראל ("את מוצאיהם למסעיהם") וכן את מקום היעד שנוסעים אליו ("ואלה מסעיהם למוצאיהם"). מה המוצא ומה המסע. מעניין – מה החשיבות של זה? מה הכוונה בזה?

ואז התורה ממשיכה בתיאור ארוך של "ויסעו… ויחנו, ויסעו… ויחנו", כשרק 'הפרעה' אחת מופיעה לאורך כל הפסוקים, ובה מתואר סיפור באריכות –

וַיִּסְע֖וּ מִקָּדֵ֑שׁ וַֽיַּחֲנוּ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר בִּקְצֵ֖ה אֶ֥רֶץ אֱדֽוֹם. וַיַּ֩עַל֩ אַֽהֲרֹ֨ן הַכֹּהֵ֜ן אֶל-הֹ֥ר הָהָ֛ר עַל-פִּ֥י ה' וַיָּ֣מָת שָׁ֑ם בִּשְׁנַ֣ת הָֽאַרְבָּעִ֗ים לְצֵ֤את בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בַּחֹ֥דֶשׁ הַֽחֲמִישִׁ֖י בְּאֶחָ֥ד לַחֹֽדֶשׁ. וְאַֽהֲרֹ֔ן בֶּן-שָׁלֹ֧שׁ וְעֶשְׂרִ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָ֑ה בְּמֹת֖וֹ בְּהֹ֥ר הָהָֽר. וַיִּשְׁמַ֗ע הַֽכְּנַעֲנִי֙ מֶ֣לֶךְ עֲרָ֔ד וְהֽוּא-יֹשֵׁ֥ב בַּנֶּ֖גֶב בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן בְּבֹ֖א בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל. (שם ל"ז-מ')

אגב זו הפעם השניה שכתוב בה בפרשה הביטוי "על פי ה'"! סיפור מותו של אהרן מופיע כבר בפרשת חקת ושם רש"י הסביר ש"על פי ה'" הכוונה שזו היתה מיתת נשיקה. ולא רק שמצוינת פה פטירת אהרן אלא שזו הפעם היחידה בכל התורה כולה שמפורש לנו יארצייט של מישהו, וזה דבר מופלא שלעולם לעולם תיקרא הפרשה הזו בשבת של היארצייט של אהרן הכהן. אמנם לפני שגלינו לבבל, קריאת התורה הושלמה לא בכל שנה אלא פעמיים בשבע שנים, אבל מרגע שהגלות התחילה והגענו לבבל – תמיד קוראים את זה בשבת שקודמת לראש חודש אב. הקריאה הזו קשורה כפי עוד נראה גם לחורבן הבית ולגלות וממנה אנו מקבלים כח גדול, שכן אנחנו מכירים וזוכרים את סיבת החורבן, "שנאת החינם", ומנגד את אהרן ואת תלמידיו שהוא "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

רש"י מסביר לנו שם מדוע התורה מפרטת גם את ביאתו של הכנעני מלך ערד –

וישמע הכנעני. כאן למדך שמיתת אהרן היא השמועה שנסתלקו ענני כבוד, וכסבור שנתנה רשות להלחם בישראל, לפיכך חזר וכתבה.

ואנחנ נשאל – אם כבר החלטת לספר לנו על יום פטירתו של הצדיק, של אהרן הכהן, למה שלא תספר את זה בפרשת חוקת, כשהוא מת? למה פה, תוך כדי המסעות, באריכות שנראית שלא במקומה?!

אז שאלנו שלש שאלות – שאלה אחת על המשל של המלך ובנו ופשרו, על "ויכתוב משה", ועל פירוט יום פטירתו של אהרן.

מ"ב המסעות של כל יהודי

יש כאן דבר פלאי, פנימי ועמוק, רבותי, ואנחנו חייבים לצלול לעומקים של הדברים. זה מתחיל כבר בראשונים ברבנו בחיי ואחריו באוה"ח הק' ומתפתח בתורת החסידות. מסעי בני ישראל הם המסעות שכל יהודי ויהודיה, כל אחד ואחת מאיתנו, כפרטים וככלל, עוברים מיציאת מצרים ועד לגאולה הגדולה ולביאת המשיח. עד אז – "ושיננתם לבניך ודיברת בם" – ב"ם בגימט' ארבעים ושניים, כמנין המסעות.

המסעות הללו שכולנו עוברים מסתיימים ב- "ירדן ירחו" –

וַיִּסְע֖וּ מֵֽהָרֵ֣י הָֽעֲבָרִ֑ים וַֽיַּחֲנוּ֙ בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב עַ֖ל יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ. וַיַּֽחֲנ֤וּ עַל-הַיַּרְדֵּן֙ מִבֵּ֣ית הַיְשִׁמֹ֔ת עַ֖ד אָבֵ֣ל הַשִּׁטִּ֑ים בְּעַֽרְבֹ֖ת מוֹאָֽב. וַיְדַבֵּ֧ר ה' אֶל-מֹשֶׁ֖ה בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל-יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר. (שם מ"ח-נ')

בחסידות שואלים כל כך יפה – הרי אין אלו "מסעי בני ישראל אשר יצאו ממצרים" כי רק במסע הראשון באמת יצאנו ממצרים ואחרי זה יצאנו מהמסע השני אל השלישי וכן הלאה, וההסבר הוא שיהודי כל עוד הוא לא הגיע למסעו האחרון, הוא עדיין במסעות מארץ מצרים. כל הזמן אנחנו במסעות הללו "אשר יצאו מארץ מצרים ביד משה ואהרן". וצריך את יד משה ואהרן כדי לעבור את המסעות האלה – ולמשה יש תפקיד מוגדר במסעות הללו וכן לאהרן;

המוצא הראשון למסעות הוא מצרים, המיצרים שבכל יום אנחנו עוד רוצים לצאת מהם ומחוייבים לצאת מהם בכל יום ויום, ואילו המסע האחרון הוא לירדן ירחו, שעל המשיח כתוב כידוע –

וַהֲרִיח֖וֹ בְּיִרְאַ֣ת ה' וְלֹֽא־לְמַרְאֵ֤ה עֵינָיו֙ יִשְׁפּ֔וֹט וְלֹא־לְמִשְׁמַ֥ע אׇזְנָ֖יו יוֹכִֽיחַ. (ישעיהו י"א, ג')

חוש עמוק פנימי. הוא יורה וידין על פי חוש הריח. ובחסידות זהו המושג "ירדן ירחו" – יורה וידין על פי ריחו.

הריח הזה של ירחו הוא הריח שבא מבית המקדש, מהקטורת ועד לערבות ירחו. שם מגיע המסע האחרון שבו אנחנו יוצאים מהשיפוט על פי העיניים והאזניים, מן המיצרים האלה ומהמגבלות האלה ומגיעים אל המקום הפנימי-רוחני שכל אחד ואחת מאיתנו הולכים בו במסע הארוך הזה. איננו מבינים את כל ארבעים ושניים המסעות אבל אנחנו יודעים שאנחנו עוברים את כולם. האור החיים הק', שיום ההילולא שלו היה בשבוע שעבר כידוע, פרש את הפסוק "אם בחוקותי תלכו" בפירוש אחד, ואז עוד פירוש ועוד אחד ועוד. הוא כל כך אהב את המילים הללו "בחוקותי תלכו" – אם האדם חוקק בתוכו את ההליכה הזו, איך אנחנו הולכים בהלכות ה' עד שזה חקוק בנו. והוא ממשיך עוד פירוש ועוד – ארבעים ושניים פירושים, כמו וכמנים המסעות.

עד תומם

וכדי שיהודי יוכל לעמוד במסעות שהוא נוסע בהם הוא צריך לדעת שני דברים. האחד – שאת כל המסעות שאתה נוסע כתב משה. זה כל כך עמוק וכמעט בלתי נתפס. המסעות שלך כתובים בנצח, וכמו שאת התורה כולה כתב משה, כך הוא כתב את המסעות שלך ושלי ושלנו, של כל ילד של כל אחד מאיתנו. כ"א מאיתנו הוא אינסוף שהולך לגלות את אור המשיח שבו, עד ירדן ירחו.

באושפיזין משה מייצג את ספירת הנצח, ואת מסעות כל אחד מאיתנו כותב משה. הידיעה הזו עצמה נותנת המון כח אבל זה לא מספיק וצריך גם את אהרן ומיד נגיע גם לכך. בסוף דברים, לפני שמשה אומר את שירת האזינו שמתארת את מסעות עם ישראל בכלל וכל אחד מעם ישראל, עוברים מבריאת העולם – "הרנינו גוים עמו" ועד "וכיפר אדמתו עמו", כתוב כך –

וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֗ה בְּאָזְנֵי֙ כָּל-קְהַ֣ל יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת-דִּבְרֵ֖י הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֑את עַ֖ד תֻּמָּֽם. (דברים ל"א, ל')

והזכרנו לא פעם את דברי האדמו"ר מראדומסק בעל התפארת שלמה זיע"א – שלכאורה פסוק כזה אמור להופיע אחרי השירה ולא לפניה, והוא עונה במתיקות ש-"עד תומם" הכוונה לתומם של כל ישראל, שכולם הפכו שלמים ותמימים, עד שכולנו ניתמם ונגיע אל המקום התמים והגבוה, מכל המומים מכל המסעות והירידות – הכל כתוב במשה, הכל כתוב בנצח. את כל התורה הוא כתב, אבל הוא כתב גם אותי, אותך ואותנו – ואתה תורה שלמה!

הווי מתלמידיו של אהרן

אמרנו בסוף פרשת בלק, כשבלעם מנבא על המשיח ואומר –

וְיֵ֖רְדְּ מִֽיַּעֲקֹ֑ב וְהֶֽאֱבִ֥יד שָׂרִ֖יד מֵעִֽיר. (במדבר כ"ד, יט)

ועל זה אומר שם רש"י – "וְעַל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ אוֹמֵר כֵּן". שיבוא מושל מיעקב ויאביד את עירו של עשיו. תיאור על המשיח. ואילו הספורנו אומר שם דבר מבהיל – "וירד" זה באמת המשיח אבל זה לא בא מהמילה לרדות אלא מהמילה ירוד –

כל אחד מזרעו ישלוט באומות כאמרו 'והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדוד', וכאמרו 'והיה שארית יעקב בגוים בקרב עמים רבים כאריה בבהמות יער ככפיר בעדרי צאן'.

כלומר גם הנכשל שבהם, הירוד שבהם. עיד היום הם לוחמים בכל אחד ואחת מאיתנו כי כל אחד ואחת מאיתנו נביא את העולם אל גאולתו השלמה דרך מסעותיו.

וכך כל המסעות כתובים ע"י משה – ואוי, כמה שהם קשים, והנה בא משה רבנו ו-'מפריע' רק פעם אחת בכל ארבעים ושניים המסעות הללו ואומר – 'בשבי המסעות האלה חייבים את אהרן. מישהו שיתן לכם כח'. כי ביום ההילולא של הצדיק הצדיק משפיע את כוחותיו על מי שמקושרים אליו, וכולנו מקושרים ומחוייבים אליו – "הווי מתלמידיו של אהרן". כלומר עלינו להיות מתלמידיו של אהרן ולא מתלמידיו של משה! אני יודע שזה אולי לא נשמע כל כך טוב, אבל הכוונה היא שמשה הוא רבנו, הוא מנהל בית הספר, הוא כותב את המסעות ואת הכללים, את כח הנצחיות שבך, אבל מי הרבי שלי? המלמד? בכיתה של מי אתה לומד? – אצל אהרן, כולנו, כי שם אנחנו מקבלים את הכח שרק איתו אפשר להמשיך ללכת במסעות. כשאתה רואה אותי נופל- תהיה קצת אהרן, וגם כשאתה רואה את עצמך במראה נופל – תהיה קצת אהרן, ואז "הנכשל בהם ביום ההוא כדוד".

"אלה מסעי… ביד משה ואהרן". משה ואהרן נותנים לנו יד. משה כותב באותיות הנצח ואהרן נותן לנו יד וחיבוק, וממשיכים ללכת. וכשנגיע לראש חודש אב, ויהיה קצת קשה יותר, והנה מתחילים הימים שלפני תשעה באב והמסעות הופכים קשים – עוד יותר ממשיכים.

משה רבנו השאיר את היארצייט היחיד וכתב אותו בפרשה שנקרא בכל שנה בתאריך הזה כשנצא לגלות. לפני כן קראנו פעמיים בשבע שנים, ואילו כשיוצאים לגלות קוראים בכל שנה בר"ח מנחם אב, ביום ההילולא של הצדיק, איך הוא נותן לנו יד במסעות שלנו. איזה נפלא.

שני סוגי ירידות

רק אחרי שמבינים את זה אפשר לחזור למשל המדהים של רש"י שבו פתחנו. כשרש"י לא רק מביא את מדרש תנחומא אלא גם אומר במפורש "ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת" הוא מתכוון לא רק להזכיר את השם אלא גם את הנחמה שבו. רבי תנחומא זה להרבות ניחום. אם תעמיק במשל הרבה הרבה תנחומא יהיה לך ובערב ר"ח אב זה עוד יותר כדאי.

ההסבר הראשון של רש"י הסביר איך המסעות היו בחסד וברחמים, "להודיע חסדיו של מקום" וכו', ואילו הפירוש השני מביא את המשל של המלך והבן, הקב"ה והנשמה שלנו. הגלות הכי גדולה שיש בעולם הזה היא הגלות של הנשמה שלי אל הגוף שלי. הנשמה שבאה מכסא הכבוד ויוצאת אל המדבר, מדבר העמים, מאיגרא רמא עד מקום שאיננו מקום זרע גפן, תאנה ורימון אלא מקום נחשים ועקרבים. ונכון ש"הנשמה יורדת אל תוך הגוף וצועקת וי וי – ירידה זו צורך עליה", שתכלית הירידה והגלות היא העליה, אבל הירידה כשלעצמה כואבת מאד. עכשיו הגלות הממשית היא ירידה קשה;

"משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו" – מה הכוונה שהיה חולה? הרי הוא היה תחת כסא הכבוד! אבל הקב"ה ברא את העולם כדי שתהיה לו דירה בתחתוניים, וכל עוד הבן נמצא שם תחת כסא הכבוד הוא איננו ממלא את תפקידו, כי הנשמה צריכה לרדת לתוך הגוף, למטה למטה, ולעבור את כל המסעות הללו, ובירידתה – הירידה קשה לה מאד, אבל בעומק בעומק, יש לה שני שני סוגי ירידות כלליות – האחת, והיא הגדולה יותר, היא כי כך הקב"ה ברא אותי. זה לא אני אשם. הוא הוריד לי נשמה ושם אותי פה, ולא אני התחלתי במסעות האלה. זה הקב"ה. אבל בכנות, אם נהיה אמיתיים עם עצמנו, יש שלב שני שבו הירידה איננה רק מעצם מהות ירידת הנשמה לגוף אלא היא כבר מתוך בחירה חופשית שפעלתי בה, נפילות שאני פעלתי בהן, ותקשיבו טוב מה הולך עכשיו – רבי תנחומא בא לנחם אותנו, זה לא יאמן. אם דיברנו על משה ואהרן שבאים ונותנים לנו יד במסעות, הרי שרבי תנחומא אומר לנו 'חבר'ה, עוד לא התחלתם להבין פה כלום. זה הקב"ה נותן לנו יד עכשיו' – המלך לוקח בידו את בנו, ובחזרתם הקב"ה מונה את המסעות עכשיו. אחרי שהנשמה ירדה מלמעלה למטה למ"ב המסעות האלה בכלל ובפרט, מתחילה הדרך חזרה, הכל מואר אחרת בדרך חזרה. העליה מלמטה למעלה זו הדרך חזרה – עכשיו חוזרים באותם המסעות, כלומר עכשיו אבא לוקח אותי ואומר 'אני רוצה להסביר לך מה קרה לנו במסעות האלה, איך כל הירידות הן עצמן בתוך-תוכן הן חלק מהעליה שלך' – "ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם". הכל על פי ה'. משה כותב בנצח אבל זה אבא שלוקח אותנו ומסביר לנו, והנה עוד רגע ניכנס מתלתא דפורענותא אל שבתות הנחמה ואבא ייקח אותנו ויסביר לנו "בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך וברחמים גדולים אקבצך".

זה געוואלד שהחודש שבו אנחנו עוסקים בחורבן הגדול נקרא 'אבא' – מנחם אב. אבא בא לנחם ואנחנו באים לנחם את אבא. הוא לוקח אותנו והוא מונה את כל המסעות ומונה את כל המקומות "היכן הכעיסוני" – במשל המלך, האבא מונה, אבל בנמשל שמופיע במדרש הקב"ה אומר למשה 'אתה תמנה להם. אתה תהיה אני, תהיה שושבינא דמלכא, תהיה השושבין שלי עד שהם יבינו שאני מונה איתם'. בהפטרות הנחמה נקרא שעם ישראל אומר לקב"ה "ותאמר ציון עזבני ה'" – אנחנו רוצים שאתה עצמך תנחם אותנו ולא משה, ומשה יזוז הצידה והקב"ה יגיד – 'כך? אז – "אנכי אנכי הוא מנחמכם", ואז יהיה לנו כזה "שוש אשיש בה'"!

אודך ה' כי אנפת בי

ואז הוא מונה לנו "מְנֵה לָהֶם כָּל הַמְּקוֹמוֹת הֵיכָן הִכְעִיסוּנִי". הדברים מופיעים בשיחה מופלאה של הרבי מליובאוויטש זיע"א. מה זה "היכן הכעיסוני"? – אנחנו מזכירים . את הפסוק בהפטרת יום העצמאות –

וְאָֽמַרְתָּ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא אוֹדְךָ֣ ה' כִּ֥י אָנַ֖פְתָּ בִּ֑י יָשֹׁ֥ב אַפְּךָ֖ וּֽתְנַחֲמֵֽנִי. (ישעיהו י"ב, א')

יום יבוא ונודה לה' שהוא כעס עלינו כי אז תתגלה המציאות שכל הכעסים היו בעצם בעצם חסדים! כל המסעות, הכאבים, הגלויות והנפילות, בנפש ובעולם – הכל חסד. ואז הוא מביא משל – זה לא אתה שהולך במסעות האלה אלא שנינו הולכים בהם יחד. אתה הולך עם המלך – "הוליכו המלך". המלך מוליך אותי. אני אפתח את העיניים ואראה שהמלך הוא שהוליך אותי בכל המקומות האלה "כדי לרפאותו". אתה מדומיין וחושב שבכלל לא היית חולה אלא היית תחת כסא הכבוד והכל היה טוב?! – אבל 'חולי' פירושו הוא שאתה לא מגיע אל המקום, אל ייעוד, שאתה יכול וצריך להגיע אליו. אתה יכול להעיר את כל העולם אבל לך יש מסע שהוא רק שלך "והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדוד" – אור משיח יש בך, אתה פלא והמלך עצמו מוליך אותך!

זה נראה לכם שהמסעות הם "ביד משה ואהרן" אבל בעצם זה ביד שלו ית', והוא מוליך אותך לרפאות אותך והוא מגלה לך איך כל כאב, כל דלקת בעצב, כל בלבול – הכל היה ענין של חסד פלאי. ואתה אומר 'נו מילא, אני עוד יכול להבין את זה בירידה שה' מוריד אותי, בסדר, אבל הירידה שאני בעצמי בחרתי בה, בירידה שהיצר הרע שלי הפיל אותי והביא אותי לשם, מה אז?!' – זה לא יאמן, גם שם הוא לוקח אותך ואומר לך 'ילד שלי מתוק, גם את היצר הרע שלך אני בראתי, וגם כשנפלת וקיבלת את כתב האישום – גם שם אני הייתי'. על הפסוק "נורא עלילה על בני אדם" (תהילים ס"ו, ה') אומרים חז"ל – 'בעלילה אתה בא עלינו', ויהיה רגע שבו הקב"ה יגיד ביטוי נוראי – שהוא כאילו הסית עלי את היצר הזה, בלשון הספרים הפנימיים, להביא אותי אל החטא הזה. לא שאני פטור ומשוחרר מאחריות. אין בזה סתירה לענין של בחירה ועונש, אבל צריך להבין בזה את העומק שגם הירידות האלה היו בסופו של דבר בכוונה. נכון, הקב"ה עוזר לי במקומות הכי נמוכים אבל גם הירידה היתה מפני שרק לך יש כח להגיע למקום החושך הגדול הזה ומשם לגלות את יתרון האור הבא מן החושך! "וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחׇכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ" (קהלת ב', י"ג) אמר קהלת והפירוש הוא האור שבא מתוך החושך הוא לאין ערוך וללא יכולת השוואה לאור שבא ממנורות חמודות שמנצנצות. אור שאתה יוצא מתוך כל הבירורים הכי פנימיים ומגיע אליו מעצמך, איזה אור מואר הוא, וכאילו שהקב"ה אומר 'זה נכון שיש כביכול שני סוגי ירידות במקומות שהכעיסוני – אלו שמלך הוליכו בהם ומסעות אחרים שבהם אולי אתה הולכת את עצמך אבל המלך הוליך אותך באופן נעלם גם שם'. זה פלא עצום!

כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת ראשך

המפרשים אומרים שהמסעות נחלקים בעצם לשניים – אלו שעד ים סוף ואלו שמאחרי קריעת ים סוף. החלק הראשון שכולל רק שלשה מסעות ועליהם חז"ל אומרים "אילו זכו ישראל, כיון שעלו פרסות רגליהם מן הים היו נכנסים אל הארץ" (ספרי דברים א', ב') – אבל אז רצינו את זה ומה שהיה במרה ובאילים וכו'. כלומר החלק הראשון הוא השלבים הראשונים, המסעות הראשונים שבהם הירידה היתה כביכול מוכרחת ולא היתה תלויה בכלל בנו. הרי גם למצרים ירדנו בגלל ברית בין הבתרים שהקב"ה כרת עם אברהם, שלושים שנה לפני שסבא יצחק נולד. נכון, אחרי זה, זה מולבש בנפילות שלנו – אבל גם שם הוא ית' נמצא, ורק מי שיבין את זה לעומק יבין את דברי חז"ל שנראים לפעמים כסותרים אלו את אלו – מצד אחד ברור שזה תלוי בך ושיש לך בחירה חופשית, ואתה צריך לקבל על עצמך אחריות וכו', ומצד שני הקב"ה אומר לך – לא עזבתי אותך לרגע, גם שם, ויבוא יום ואני לוקח אותך איתי.

מצד אחד מה יותר חמור מחטא מכירת יוסף, שחז"ל אומרים עליו –

וכל המברך את יהודה הרי זה מנאץ ועל זה נאמר ובוצע ברך נאץ ה'… (סנהדרין ו':)

ומאידך – הרי הקב"ה היה שותף איתם בבית הדין שבו הם החליטו למכור את יוסף, והירידה הזו היא חלק מהמהלך הגדול של ירידת הנשמה לתוך הגוף, איזו ירידה, ירידה שיורדת לתוך המדבר – "…הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם" (ירמיהו ב', ו'). ובתורת החסידות מבואר שהכוונה היא לאדם העליון, הקב"ה, שלא ישב שם – מקומות של כזו קליפה, כזו קליפה, מקום שזה מנוגד לגמרי לגמרי עד שאתה לא יכול לתפעל את עצמך שם כלל, וכאילו אין מקום לקב"ה, לאדם העליון, לשבת שם – וגם במדבר הזה הקב"ה מוליך אותך ואומר לך 'תקשיב ילד, כאן ישננו' – שינה היא אחד משישים במיתה. 'כאן נעלם והסתלק השכל, כאן הצטמצמתי', אומר הקב"ה, 'כדי להופיע בך וכדי להופיע את כל העולם הגדול דרך הכי צמצום – כאן ישננו'. איך אומר דוד בתהילים? – "ויקץ כישן ה'", וכמו שאומר המן הרשע ימ"ש – "ישנו עם אחד" – 'ישן א-לוהיהם'. זו הקליפה שבתוכי שאומרת 'ישן', ובא הקב"ה ונותן לי יד וחיבוק בדרך חזרה, ההרים הגבוהים היותר, ואומר לי – 'מותק, כאן ישננו, אני ואתה. אני הצטמצמתי, והאלוקות כביכול כל כך הסתלקה לגובה וכאילו מתנו'.

והוא ממשיך ואומר "כאן הוקרנו" – אחרי שהיה כל כך קשה עם השינה הזו וכמעט מתנו, הבאתי משהו שיחליש קצת, שיצנן קצת. הבאתי את ענני הכבוד האלה, משהו שירגיע קצת את הגבורות והצמצום הזה. "כאן הוקרנו".

ובמקום הבא הוא לוקח אותי ובמקום בלשון רבים הוא עובר ללשון יחיד – "כאן חששת את ראשך", כאן השכל שלך, של הגוף שלך, של הנפש הבהמית ושל הבחירה שלך – כאן אתה בחרת במוות, ואני הייתי שם ולא עזבתי אותך גם שם, ועליך אמרתי 'שלא יידח ממנו נדח'. זה לא ייאמן. כאילו המלך אומר – 'אתה באמת חושב שמה שחששת את ראשך זה אתה לבד ואין לזה קשר אלי?. גם אותן הירידות שמבחינה הגיונית בגלוי באו מבחירת האדם, גם בהן, כאילו באופן הכי נעלם גם שם הולכתי אותך'. "נורא עלילה על בני אדם" – אני בראתי אותך עם הדבר שקוראים לו 'גנטיקה', עם ההורמונים שלך, עם ההתמכרויות שלך, עם מה שקרה לך ועם מה שאתה אשם ועם מה שאתה לא אשם – "אלה מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם".

ניחום מסעות מלמטה למעלה

אומר משה רבנו – אני רק כותב שני דברים. את כל התורה ואני כותב אותך. ובשביל מה הוא לוקח אותנו בכל המסעות האלה? לרפאותו!

ואז תופסים שכל החולי הזה הוא בעצם רק כדי שתתווסף אצל בן המלך המעלה של "חולה שנתרפא", חולה שצריך לברך "הגומל לחייבים טובות" – חולה שמבין שכל המסעות באו רק כדי להפוך זדונות לזכויות ולהגיע לתשובה מאהבה, וכמו שמתאר הרמב"ם – "עד שיעקר עוונו מתחילתו", כי כל הכוונה היא שהמלך עצמו לוקח אותך בכל המסעות. וזה מה שרבי תנחומא בא לחדש – בדרך כלל קוראים את המסעות מלמעלה למטה, חסדיו של הקב"ה, והנה בא רבי תנחומא ואומר 'אני אנחם אתכם. בואו ואלמד אתכם איך קוראים את זה מלמטה למעלה – בואו ונדמיין איך הקב"ה לוקח אותנו בהילוך חוזר ומראה לנו מסע מסע איך הכל היה לרפאותו, עד שכל הכוונה תובן ואיך החולה שנתרפא יגיד כזה 'הגומל' – "אודך ה' כי אנפת בי". אקח אותם מהמקומות שהכעיסוני ופתאום נראה איך כל הכעס הזה היה עוד שלב בהעמקה, באור הגדול – "וירד מיעקב והאביד שריד מעיר" – לשון ירוד ,"והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדוד" ימשול בהם. "עד תומם" – עד שיתגלה בכל אחד אור משיח שיגיע כבר הגמר הזה של "היו חוזרים" – המלך שמוליך את הבן למקום רחוק, וכיון שהיו חוזרים המלך עצמו מתחיל למנות את המסעות.

ירדן ירחו

פרשת מסעי היא הפרשה האחרונה בארבעת החומשים שמשה רבנו כותב מפי ה'. מפרשת דברים ואילך משה רבנו כותב מעצמו והקב"ה מסכים איתו. זה געוואלד – הדבר האחרון שמשה כותב מפי ה' הוא שה' אומר לו 'תכתוב איך אני מוליך אותם את כל המסעות, ותכתוב איך אני אוליך אותם חזרה אל כל מסעיהם למוצאיהם'. איזו משמעות חדשה ומופלאה לפסוק. איך הוא יוליך כל אחד ואחד עד תומם – ומשה כותב. ובדרך אי אפשר לשרוד דקה בלי אהרן, ובאמצע המסעות משה רבנו מתפרץ כביכול ואומר 'היום יארצייט', וביום ההילולא, הצדיק מכניס בכם את הכח להיות אהרן.

שנזכה להרגיש בנגלה כבר ירדן ירחו ומשיח צדקנו שבא מהאור שבתוך כל אחד מאיתנו יתגלה כבר ויבנה הבנין וצום הרביעי וצום החמישי יהפך לכל ישראל מהרה לששון ולשמחה, ויופיע האור הגדול שיכול להופיע רק מתוך המיצרים.